שאלת הליבה העומדת לפנינו הינה מקרה בוחן מדוייק לשאלת היחס של התורה , עולם העיון פוסקי ההלכה והדיינים, לכלכלת השוק, לחוק ולהגדרה המשפטית . התהליך העולמי בנושא החברות הינו פרי השוק הכלכלי על צרכיו השונים. שוק זה נבחן באופן מתמיד על ידי מערכות החוק והמשפט ומקבל הגדרות וקבעונות שונים לפי כל מערכת משפטית. הלומד התורני יודע לזהות את יסודות המבנה המכונה חברה בע"מ, כבר לפני אלפי שנים, בגמרא עצמה, שכן מודלים שונים של שותפיות והלוואות כולל כאלו עם "הגבלת גביה לרכוש ספציפי"[1] היו כבר מתקופות קדומות וממילא הצריכו מענה תורני הלכתי. התחום הכלכלי מושתת בחלקיו הרבים על מוסכמת בני האדם, ככזה הוא מקבל גם הכרה תורנית לפי השיטות השונות. אנו מכירים מגוון גישות ליחס למצוי בחוק\בשוק החל מכח מנהג מדינה\ הסכמת האנשים הנוגעים בדבר, דיני סטימותא(הסכמת בעלי האומניות), תקנות קהל, דינא דמלכותא ועד מתן משקל בשלטון ישראל מכח מלך וכו''. מובן שבתחום זה ישנן מחלוקת במיוחד בימינו ובמיוחד במדינת ישראל לאור היחס השונה של גדולי ישראל לחוק והמשפט במדינה. למרות המחלוקות הרבות בתחום העקרוני, ברמה המעשית בנושא שלנו יש הבדל מהותי בין קבלת המוגבלות בע"מ ברמה הממונית לבין התוצר של הפיכת החברה לגוף ממוני עצמאי ובמיוחד לתחומי האיסור וההיתר. חשוב להבין כי הדבר אינו מורה בהכרח על גישת הצדדים השונים לגבי תחומים אחרים הן בתחומי הממון עצמו(דוגמת תביעת האדם את החברה שלו, קדימת נשיה בחדלות פרעון וכו') והן ברמת תחומים הנושקים לתחום הממוני(דיני ירושה, חלוקת ממון בני זוג וכו') והן בדיני איסור והיתר(ריבית. שבת, חמץ בפסח, מכירת טריפות וכו'). מעניין לראות כי מקורות היהדות קדמו למוכר לנו במערכות המשפט הכלליות בתחום זה. ניתן להעריך כי הדבר נבע ממהות השאלות של בעל העסק היהודי, אשר חורגות מתחום הממון, (כמקביליו הלא יהודים) ועוסקות גם בשאלות של איסור והיתר. האם יחסו לגוף בבעלותו או בניהולו הינו כשלו? האם האחריות מוסבת עליו? למרות מבנה המוגבלות ומבנה חלוקת האחריות למנהל ודירקטוריון.

ניתוח המציאות - המעבר במערכת המשפט הכלכלית מ'ישות כלכלית' לישות משפטית נפרדת':

מכיוון שהשיח התורני עוסק בתחום מציאותי – כלכלי בעל חותמת חוקית – משפטית עלינו לבחון בתחילה את מצב הדברים במציאות השוק הכלכלי במהלך השנים[2]:

א. "ישות כלכלית" - מציאות חברה בערבון מוגבל הינה תולדה של אינטרסים של כלל גורמי השוק הכלכלי כבר מאות שנים(יש שיטענו שהתחילה במחוזות מסויימים כבר לפי 500 שנה ויש שיזקפו לה כ 200 שנים).

המציאות הכלכלית של חברה בע"מ מוכרת למעלה מ400 שנה ומבנה חברה עם בעלי מניות התחיל כבר לפני 400 שנה בהקשר של חברה עולמית[3] . חברה זו מהווה דוגמא לצורך של השוק הכלכלי בהעצמת מבנה החברות והמשקיעים לצורך הרחבת היקף ההשקעה של בעלי הממון בחברות שאינם בניהולם וכו'.

עם השנים המודל שהלך והתעצם הינו בדמות שלשה קודקודי שליטה בחברה - 1. משקיעים בעלי מניות מהווים את הבסיס הכלכלי. .2. מנהל הינו הגוף\ האדם המנהל בפועל את החברה. 3. דירקטריון -מגדיר יעדים, אסטרטגיה ומפקח על התנהלות.

ב. "ישות משפטית " - הדיון הנרחב בנושא ברמת עולם המשפט הכללי התפרץ באנגליה בצורה חריפה סביב מקרה קיצוני (סלומון נגד סלומון שהיה הבעלים, בעל המניות ומשפחתו הקרובה הייתה הדריקטוריון) בה אדם תבע את חברתו וטען כי הוא זכאי לכלל כספי החברה לפני שאר הנושים שכן הוא בעלי מניות החברה. מקרה מורכב זה הקצין את תפיסת היחס בין החברה המופשטת לבין בני האדם העומדים מאחוריה. בפועל רוב ערכאות המשפט באנגליה לא קיבלו את תביעתו(לא ראו בחברה ישות משפטית לגבי בעלי החברה) אולם בית הלורדים שהיה הגוף העליון המשפטי קיבל את התביעה וכאן נוצרה ההקצנה של "ישות משפטית" , לחברה מעמד מופשט המנותק ברמה חריפה כזו מבעלי החברה. – פסק זה הפך לתמרור מרכזי בפסיקות משפטיות בעולם ומשם מעמדה העצמאי של החברה המופשטת התעצם.

הגדרה משפטית זו לכאורה מבהירה כי חברה בע"מ הינה גוף נפרד לחלוטין מבעלי המניות וממילא מי שיקבל את ההגדרה המשפטית הזו לפי דיני התורה(באחד המודלים של מנהג מדינה וכדו') ינקוט בקו זה. אולם דומה כי מערכות המשפט השונות אמנם קיבלו באופן עקרוני את המושג אך ייתכן וסרסו אותו באופן משמעותי בכל תחום שאינו ממוני מובהק.

דוגמא ראשונה לכך ניתן לראות כבר 20 שנה אחרי בבית המשפט האנגלי העליון(לכאורה המשכו של בית הלורדים) אשר לא היה מוכן לקבל הפרדה בין בעלי המניות לחברה שבבעלותם שהוקמה על אדמת אנגליה אך בעלי מניותיה היו גרמנים(ימי מלחמת העולם הראשונה נאסר סחר עם חברה גרמנית). במערכות המשפט בימינו ישנם שינויים מהטותיים החל מדיני קדימת נושים(ככל הנראה מקרה כסלומון לא יתקיים בישראל של היום) עבור לדיני חלוקת ממון בין בני הזוג(חברה בבעלות אחד מבני הזוג מלפני הנישואין תבחן כמו דירה לגבי היותה חלק מחלוקת רכוש – האם ישנה עליית ערך הקשורה לפעולות בן הזוג בתקופת החיים המשותפים) כמו כן התעצמות דיני הרמת מסף כולל ההכנסה האחרונה של הצורך במנגנון פיקוח ככלי להרמת מסך וכו'.

היחס העכשווי – אחת השאלות המהותיות העומדת לנגד עיני הפוסק בתחום זה הינה כיצד להגדיר את המבנה הכלכלי המדובר ובאילו כלים יעזר בכדי לבסס את עמדתו: האם לפי המצוי בחוק? לפי הפסיקות הניתנות בתחום? לפי התודעה הרווחת בציבור הרחב(העומדת במרכז מושג ההסכמות). אנו מזהים אמירות והתרחשויות שונות המדגישות את מעמדו .

דוגמא משמעותית הינה בין פוטנציאל למציאות – אגר"מ וכן ממשיך הרב אלישיב מבדיל בין מניות שיש בהן יכולת הצבעה בלבד למניות המכונות מניות שליטה.

א. חוקית בישראל - המצב היום הינו שחילוק בין מניות שונות בהגדרת הכח והיכולת שלהם קיים רק בחברה פרטית ולא בחברה שהונפקה(ציבורית).

ב. מציאותית - בעל מניות 'קטן' שיש לו יכולת הצבעה בלבד כבעל גורם השפעה מינורי לרוב מעמד מנייתו לא השתנה ורק במקרים חריגים של התאגדות בעלי מניות קטנים נוצרה השפעה משמעותית(לרוב ישנה מגמה של מנפיקי החברה לייצר מציאות שזה לא יוכל לקרות).

ג. בעל מניות רבות – בפועל גם אם אין שוני בין סוגי המניות כמות המניות בחברה יכול להעיד על רמת מעורבות האדם בבעלות ובניהול החברה. מאידך זו מציאות של נתת דבריך לשיעורים – כיצד נמצא נוסחא מוגדרת למונחי בעלות זו?

פערים אלו מובילים להכרעות שונות מהותית בין הפוסקים השונים לדוגמא (פריסת מגוון השיטות של הפסוקים – בגוף הקובץ מטה):

א. אגר"מ והמשך שיטתו אצל הרב אלישיב- מח' גדולה בקרב תלמידי הרב אלישיב על גישתו מעידה על הפערים שהצגנו. מחד יש שמאמצים את ההבדלה בין מניית הצבעה קטנה שבה נוטים להיתר לסוןג מניות\ סך מניות המובילים ליכולת שליטה מסויימת. מאידך יש מתלמידיו הנוטים לאמר שכאשר אין הבדל בין סוגי מניות אין להבדיל ובהכל יהיה אסור.

ב. ר' אשר וייס – לאור טשטוש הפער בין המניות יש להבין שכולם מוגדרים כמשקיעים ולא כבעלים והחברה וממילא בסיס ההבנה כי חברה הינה ישות עצמאית המנותקת מבעלי המניות תתיישם גם בבעלי מניות רבות\שליטה (למעט תחומי גזל וגניבה).

ג. סוגי חברות שונות - חברות שונות ובחירת ההתאמה המהותית למול המשפטית בין אופי החברה לבין המבנה הנבחר לה משפטית:

חברה בע"מ פרטית – של אדם אחד\משפחתו, של מיעוט שותפים.

קבוצת אנשים שותפים מלאים הבוחרים במבנה של חברה בע"מ(דוגמת הקיבוץ 2 קמות שונות של קשר בין החברה לאנשים: בעבר – החברה הינה המכלול האנושי והכלכלי, למול הקיבוץ היום – הפרדת החברה של החברים מהמשק הכלכלי עסקי).

חברה בע"מ כתאגיד ציבורי(בד"כ שלב אחרי חברה פרטית – שלב ההנפקה, ורמת ההנפקה – האם יש בעלי מניות שליטה וכדו').

חברה ממשלתית (או ממשלתית בשילוב פרטית).

עולם הפסיקה –חיפוש הגדרה במרחב הממוני לצד עיסוק מהותי בתחום האיסורי - שקדם למצוי במשפט הכללי:

במקורות היהדות ניתן למצוא עיסוק משמעותי בשאלת היחס בין בעלי המניות לחברה ש'בבעלותם' כבר עשרות שנים לפני המשפט של סלומון! השאלה שעמדה לנגד עיניהם הינה האם הגבלת גביית הממון והגדרת החברה במרחב השוק הכלכלי כבעלת מעמד נפרד מבעליה משפיעה על היחס בין בעלי המניות לחברה בתחום האיסורי ובדיני הריבית. בימיהם של הרב גנצפריד, ר' שלמה קלוגר, המהר"ם שיק, המהרש"ג מצוי שיח ושיח וחלופת מכתבים בדבר הנאה מריבית מחברות אלו, החזקת חמץ בפסח, שכר שבת וחילול שבת של חברות וכו'. מימיהם ועד ימינו מדובר באחד התחומים בו ישנה כתיבה מרובה ובירור מעמיק בקרב גדולי ישראל בציבורים השונים. כמו כן ניתוח סוגי החברות השונות וסוגי המניות השונות המשפיעים על השאלות בתחומים השונים.

בבואנו להעמיק בנושא עלינו לחלקו לשלשה חלקים:

1. הגדרת המבנה העקרוני – האם זו יצירה חדשה בהגדרת בעלות או אישיות מופשטת או תוספות מסויימות בתוך הקיים.

2.ניתוח הדינים השונים הרלוונטיים לנושא :
ממוני\ איסורי(לסוגיו) \דיני\ פלילי\ ערכי.
מהם הדינים הייחודיים לכל נושא(בעלות\ אחריות\שייכות\ פרהסיא\ מראית עין\שכר איסור \איסור הנאה וכו').

3. מהו העקרון האיסורי מולו אנו מתמודדים – עשיית איסור(דאורייתא דרבנן), שותף לדבר בעבירה\ מסייע לדבר עבירה, לפני עוור לא תתן מכשול.

יחס ההלכה לחוק\משפט\מציאות:

א. היחס התורני- הלכתי למעמד החוק והמחוקק(והגדרה משפטית השייכת בו?) מודל השואב כוחו מ- כלכלת השוק והמציאות\ היחס לחוק המחוקק\ היחס להגדרה משפטית:

חשוב לציין כי לגבי מונח החורג מכח החוק והמציאות למעמד מערכת המשפט עלינו להתייחס לנושא הרחב של סוגיית ערכאות אך כאן מדובר על היחס למונח החוקי-מציאותי –משפטי ולא על שאלת ההליכה אל מערכת משפט כזו או אחרת(המקרה שלנו הינו דוגמא גם לשאלה זו האם ישנו מונח שהינו תוצר משפטי הנבדל מהגדרת המציאות והחוק –דוגמת פרשנות בית משפט לחוק – לא נרחיב כאן).

מקורות הסמכות והכח השונים\ הגישות השונות לחוק :

הסכמת בעלי הקניין \ הממון \הנודעים בדבר .

דיני שותפים.

מנהג מדינה(לדוגמא הרב עזרא בצרי ודעימיה).

מנהג האומנים – קניין סטימותא.

דינא דמלכותא דינא – מעמד חוקי המלך החדשים והקדמונים(החתם סופר וממשיכי הדרך)- מוסכם לגבי שלטון זר ומח' על היקף וסוג הדינים אשר עקרון זה רלוונטי אליו, מח' מרכזית האם קיים במדינת ישראל בשלטון יהודי שאינו לפי תורה.

תקנות הקהל וטובי העיר ומעמדם כשאינם לפי דין תורה.

ב"ד מכח הקהל- המחוהו עליהם(האם שייך כשאינו פי תורה?).

כח מלכות? – הרב וולדנברג ודעימיה.

דין מלך ישראל מצומצם – הגראי"ה, הרב הרצוג וכו'.

ב. היחס העקרוני לחברות השונות - שיבה למקורות היהדות וחיפוש מודל: לכל אחת מהנקודות או לתוצר המוגמר יחד- מהו היחס בין החברה לאנשים מאחוריה באופן עקרוני - מבנים שונים:

דבר מחודש?- חיפוש מבנה דומה, האם קיים ביהדות מושג של בעלות מופשטת\ ישות משפטית נפרדת מאדם?

סוגי שותפיות.

שותפות מיוחדת המתירה ריבית, כספי בעלי המניות הראשונים יצאו .

אפותיקי מפורש[4].

מלווה – מלווה להוצאה נתנה, מתן מעות וכו'.

האם יש לוה\ מלוה.

בעלות מוגבלת[5].

ישות מופשטת - כלכלת השבט\ הציבור\ העיר\ המדינה\ העם\ הקדש[6].

אפוטרופוס יתומים.

ישות עצמאית כנשיא - "יכתבו חלקן לנשיא"[7].

סוג של מלווה בין קודקודי החברה - ההנהלה לווה והמשקיעים מלווה[8] .

"צורה ולא חומר\אדם" כממון ההקדש[9].

"גולם"[10].

ישות משפטית \ אישיות משפטית[11].

אחר.

מיקוד השאלות, התחומים, הדינים והאיסורים השונים:

מבחינה משפטית - דיני ממונות.

הערבון מוגבל - התייחסות לחברה בע"מ כמבנה מקובל ברמת הגבלת הגביה לממון נכסי החברה - בעת 'פשיטת רגל'\ חדלות פרעון וכו'[12] .
תביעה של החברה על ידי 'בעליה'(בעלי המניות).
קדימות נושים – האם בעלי המניות הינם ראשוני הגובים או אחרי הנושים האחרים , האם יש הבדל בין בעלי מניות שליטה למניות רגילות וכדו'.

ממון הנוגע באיסורים:

ירושה- דוגמת פסק הרב דיכובסקי "חברה של אדם שמת לא מתה" לעניין טענין ליורשים וכו'.
חלוקת ממון בגירושין- האם בעלות מניות בחברה לפני הנישואין כשיש עבודה בחברה נכללים בחלוקת הממון.
ריבית – האם דיני ריבית חלים על חברה?

מבחינה הלכתית (איסור והיתר).

האם מותר לקנות מניות(רגילות\ שליטה) בחברה שעוברת על איסורים?

מחזיקה חמץ.
מחללת שבת.
מוכרת טרפות\ אוכל לא כשר.
אחר.
בין איסורי לפלילי – דיני הרמת מסך.

איסורים הנוגעים בבן אדם לחבירו\ פלילי\ערכי:

גניבה וגזילה.
נשק לטרור.
אחר.

בירור המציאות - פסקים בעולם המשפט שעיצבו את המושג חברה בע"מ כישות משפטית

פעם בכמה שנים מתפרסמת בעיתון ידיעה: "אישה ערירית הורישה את כל הונה לחתול". מתבקשת השאלה האם החתול יכול להיות בעל הנכס? האם החתול יכול לבצע פעולות? למעשה השאלה הנשאלת כאן היא האם לחתול יש אישיות משפטית?

מהי אישיות משפטית?

אישיות משפטית היא יישות אשר החוק העניק לו את הכשירות לשאת בחובות וזכויות משפטיות. האישיות המשפטית הטבעית ביותר היא האדם – בשר ודם. בעבורו נוצרה המערכת המשפטית.
אך האם לכל בני האדם יש את אותה כשירות משפטית?

ישנם כמה סוגים של ישויות משפטיות – קטינים, קשישים, מוגבלים, אי שפיות – בעלי מוגבלויות לביצוע פעולות מסויימות. במדינת ישראל לאזרחי המדינה יש זכויות שאין לאנשים שהם לא אזרחי המדינה.

האם יש ישויות משפטיות שהם לא בשר ודם?

לבעלי חיים למשל אין זכויות לפי החוק הישראלי, לעומת זאת בהודו יש זכויות משפטיות לפרות. חוסר אישיות משפטית אינו סותר את ההגנה שיש לבעלי חיים, לאנשים יש חבות כלפיהם אבל מדובר כאן בשני דברים שונים לחלוטין – אישיות והגנה.

דוגמה נוספת היא מדינה, אשר אינה יישות פיזית אך היא יישות משפטית.

תאגידים – לתאגידים אין יישויות פיזיות וממשיות, החוק יוצר אותן ומעניק להן כשירויות לשאת חובות וזכויות (חברה, שותפות, עמותה וכו'.)

מה וממתי מוגדרת ישות משפטית:

* סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע ש "כל אדם כשר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד יום מותו" – אז הוא ישות משפטית. במשפט העברי מרגע שיצא ראשו ורובו – הוא בגדר אדם.

* סעיפים 4 ו- 5 לחוק החברות – חברה הינה ישות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופייה וטבעה כגוף מאוגד כגון קניה ומכירה (להתחתן, להיבחר לכנסת – לא מתאים לאופי ולטבע חברה). קיומה של חברה הוא מיום ההתאגדות המצוין בתעודת ההתאגדות ועד לפקיעת ההתאגדות כתוצאה מחיסולה של החברה.

חברה, בניגוד לאדם, אין שום מניעה שתהיה קיימת לעולם ועד, בעלי המניות יכולים להתחלף לדורות והחברה לכשעצמה יכולה לחיות לנצח.

* עמותה – תאגיד שלא למטרות רווח. סעיף 8 לחוק העמותות. דומה לחוק החברות.

* שותפויות – סעיף 61 פקודת השותפויות. שותפות הרשומה לפי פקודה זו היא תאגיד והיא יכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום. ישנם שותפות שקיימות אך לא נרשמות ברשם השותפות, ואין לה ישות משפטית לכאורה. עמותה ושותפויות הינם ישויות משפטיות מהמשפט הפרטי.

* ישנן ישויות משפטיות שהן מהמשפט הציבורי ולא מהמשפט הפרטי, אלו תאגידים בעלי אופי ציבורי, תאגידים סטטוטוריים. שיש להם חוק מיוחד שנוצר עבור התאגיד הספציפי, חוק רשות השידור.

* מדינת ישראל – אומנם אין חוק שקובע שהמדינה היא ישות משפטית, מהקמתה ועוד, אך היא תאגיד והיא בעלת ישות משפטית.

- ישות משפטית היא אף פעם לא מוחלטת – לעולם ישות משפטית לא כשירה לכל הפעולות המשפטיות בעולם תמיד יש פעולות שהן לא רלוונטיות לישות מסוימת. אדם בשר ודם לא יכול להתפרק ולהתחסל כמו חברה, וחברה לא יכולה להתחתן כמו שיכול אדם בשר ודם. יש להפריד בין ישויות משפטיות כלליות לבין ישויות משפטיות מצומצמות – לעיתים אך ורק לצורך ביצוע פעולה משפטית אחת מסוימת. למשל, בתחום חוק החוזים האחידים, יש אפשרות להקים איגוד לקוחות שפונים ביחד לשר המשפטים ומבקשים לקבל אישור להגשת תביעה לבית דין לחוזים אחידים כנגד מי שיש לו חוזה אחיד מקפח בשוק.

פס"ד סלומון נגד סלומון – אנגליה 1896:

פס"ד דין זה הוא הבסיסי והחשוב ביותר בדיני חברות. סולומון היה אדם יהודי שחי באנגליה ובבעלותו עסק לעיבוד עורות. כעבור זמן, החליט סולומון שהוא רוצה להפעיל את העסק שלו כחברה. באותה העת, הדרישה באנגליה להקמת חברה רשומה הייתה מינימום של 7 בעלי מניות. סולמון שהיה בעל משפחה רשם את החברה סולומון בע"מ עם 7 בעלי מניות כפי שנדרש: הוא, אשתו וחמש בנותיו, העביר את העסק לחברה ותמורתו קיבל מניות ואגרות חוב (אג"ח). החברה הייתה בעל 1,000 מניות בהון רשום ל 10,000 ליש"ט. 994 מתוך המניות היו שייכות לסלומון, וכל מניה מששת הנותרות היו שייכות לבנות משפחתו, כלומר הבעלות נשארה במשפחה כשסלומון הוא בעל המניות והאג"ח העיקרי.

אג"ח מעיד על שני דברים:

מי שמחזיק באג"ח בעל קדימות לקבלת כספים על פני נושים אחרים.
אלמנט קנייני – ישנם נכסים בחברה שמשועבדים לאנשים מסויימים, סוג של ביטחון.

מה שסולומון עשה, הוא יצר גוף משפטי חדש, שלו ולבנות ביתו יש את כל המניות והזכויות בחברה ובכך שרכש אג"ח בתמורה לנכסיו, יצר לעצמו קדימות ועדיפות על פני נושים אחרים.

עסקיו של סלומון לא צלחו והחברה נאצלה ללות כספים מנושים אחרים. כאשר גילו הנושים כי העסקים לא מתקדמי, הגישו תביעה כנגד החברה – מחשש שהחברה לא תצליח לפרוע את החובות שלה. בבית המשפט טען סלומון זכותו לקדימות בקבלת כספים שכן יש ברשותו אג"ח, לעומתו טענו הנושים כי סלומון העביר כספים מכיס ימין לכיס שמאל, אך הכסף עדיין ברשותו. ישנים שני סוגים של נושים: סלומון הוא נושה מבוטח (בזכות העובדה שהוא מחזיק באג"ח) לכן יש לו קדימות מנושים אחרים.

סלומון הפסיד בכל הערכאות באנגליה ואז ערער לבית הלורדים, הערכאה הגבוהה ביותר באנגליה. בית הלורדים קבע שהחברה (חברה שהיא לא חברה בע"מ היא אישיות נפרדת אך עדיין ניתן לקשור אותה לבעלי המניות) מהווה אישיות משפטית נפרדת מבעלי המניות. קיים מסף ביניהם ואין לראות בהם גוף אחד, לכן אין שום מניעה שסלומון יהיה נושה מבוטח וכך למעשה קיבל סלומון את כל כספו.

השורה תחתונה של פס"ד סלומון היא שלחברה יש אישיות נפרדת משל עצמה ולבעלים יש אישיות נפרדת. לפס"ד זה ישנן השלכות משפטיות עצומות עד היום.

השלכות בדיני חוזים ודיני עבודה

פס"ד לי נגד לי – ניו זילנד:

לי היה טייס של מטוס ריסוס ובעליו של מטוס מסוג זה. יום אחד החליט לי להקים חברה ולהעביר את המטוס לבעלות החברה. האדם היחיד שהיה פעיל בחברה היה לי – הוא היה המנכ"ל, בעל המניות והמפעיל בשטח. ביום מר ונמהר, התרסק לי ונהרג, לי הותיר אחריו אלמנה וילדים.

אדם שנותר אחרי אדם מת זכאי לזכויות והטבות. האלמנה הגישה תביעה נגד החברה של לי וגם הוסיפה לתביעה את ביטוח לאומי וביקשה תגמולים. באותה התקופה חוק הפיצויים בניו זילנד היה לשכירים בלבד וכיוון שלי היה הבעלים של החברה התעוררה השאלה האם לי נחשב כשכיר? הרי אין מי שהוא כפוף לו אם הוא עצמו בעל החברה.

נהוג לחשוב ששכיר הוא אדם שיש לו בוס, במקרה שלפנינו לי היה הבוס של עצמו, לא היו לו יחסי עובד-מעביד מוגדרים, לא לפי מבחן המהות והפיקוח בכל אופן.

ביטוח לאומי טענו שלפיכך לא מגיע לאלמנתו פיצויים שכן בעלה לא היה שכיר. לי טענה שלפי פס"ד סלומון החברה היא אישיות משפטית נפרדת ולכן יכלה החברה להעסיק את בעלה.

בית המשפט קבע שגם אם אדם הוא בעל מניות בחברה אין מניעה שהוא יהיה עובד של החברה, בעל המניות יכול לכרות חוזים עם החברה, כולל חוזי העסקה.

השלכות בדיני נזיקין

פס"ד רוזנצוויג – ישראל:

לרוזנצוייג הייתה מאפיה: רוזנצוויג בע"מ. יום אחד הייתה לו תאונת עבודה והוא תבע את החברה בטענה שהחברה התרשלה ומגיעים לו פיצויים.

למה ניסה בעצם רוזנצוויג לתבוע את עצמו? מדוע הגיש תביעה נגד החברה של עצמו?

ככל הנראה מה שניסה רוזנצוויג לעשות זה להגשים את החלום של כל בעל מניות – לרשום בחברה הוצאה שמוכרת במס ולקבל כסף שנקי ממס. למס הכנסה כל יציאה של כסף לבעלי המניות נחשב לאירוע מס. הרי כל כסף שיוצא מהחברה אל בעל המניות כרוך בתשלום מס ע"י בעל המניות. עם זאת, הוצאה של פיצויים היא הוצאה מוכרת כיוון שהתאונה נעשתה במהלך העבודה, היא מקטינה את הרווח החייב במס וזה יתרון משמעותי.

אפשרות נוספת למטרתו של רוזנצוויג – הוא רצה להפעיל ביטוח שיש לחברה ואז מהחברה לא יוצא בפועל כסף והוא מקבל כסף.

בית המשפט קבע שמכיוון שבמקרה זה רוזנצוויג הוא זה שהיה אמור להפעיל את אמצעי הביטחון באופן אישי, קיימת כאן רשלנות תורמת ולען לא מגיעים לו פיצויים.

רשלנות תורמת- אם אדם מתנהג בהתנהגות שלילית (עוולה) שהוא אחראי עליה, הוא צריך לשלם. העוולה הכי נפוצה היא עוולת הרשלנות. רשלנות שהניזוק התרשל וגרם לאירוע – גם לניזוק יש חלק באירוע ולכן אין על המזיק לשלם את כל הנזק. בית המשפט צריך לכמת את אחוז האחריות של כל אחד מהצדדים ולפי כף מפצים את הניזוק.

במקרה הזה בית המשפט פסק כי רוזנצוויג הוא האיש שהיה אחראי ב100% ולכן לא מגיעים לו פיצויים. בית המשפט קבע אומנם כי רוזנצוויג לא זכאי לתבוע פיצויים, אך הוא קבע כל בעקבות הרשלנות התורמת שלו. פס"ד זה אינו אומר שבעל מניות אינו יכול לתבוע את החברה שבבעלותו.

השלכות בדיני קניין

פס"ד אחוזת רחמים נגד קריסטל – ישראל:

היה אדם בשם קריסטל שהייתה בבעלותו חלקת אדמה. קריסטל עשה הסכם מכירה עם אישה שיש לה מניות בחברה שנקראת "אחוזת רחמים". לפי ההסכם קריסטל נתן ייפוי כוח לגברת להעביר רבע מחלקת האדמה שבבעלותה לבעלות חברת אחוזת רחמים. כעבור זמן, פנתה הגברת לקריסטל בטענה שאיבדה את ייפוי הכוח שהיה ברשותה וקריסטל נתן לה ייפוי כוח חדש.

כעבור כמה שנים הזדמן קריסטל לטאבו וגילה להפתעתו כי בידי אחוזת רחמים חצי מהחלקה. הוא פתח בהליכים עם החברה להחזרת השטח שבבעלותו אך התברר שהחברה כבר החליפה ידיים כמה פעמים במהלך השנים, כאשר בסופו של דבר המניות נמכרו לבנק, אשר לא ידע על המרמה. כאשר קריסטל הגיש תביעה, במהלך המשפט נטענה הטענה הבאה: אומנם הוכח שהייתה כאן מרמה, אך החברה צריכה להנות מתקנת השוק.

תקנת השוק- גם אדם שהוכיח שנכס מסויים היה בבעלותו לאו דווקא יקבל את הנכס או את תרומתו שכן יש אינטרסים חשובים יותר.

במצב רגיל היו מחזירים את הנכס לבעלים המקוריים, אולם במקרה הזה המחוקק חשב שיש אינטרס חשוב יותר – המסחר.

במידה ורכשת בתום לב מוצר מסויים או מקרקעין ולא ידעת שהמוצר או הנכס גנוב, המדינה רוצה להגן עלייך.

המדינה רוצה לשמור על מקומות של הטאבו בענייני מקרקעין, אם בטאבו רשום שהמקרקעין שייך למישהו – הרישום קבוע וקובע.

במקרה הזה היה ברו שהבנק לא מעורב במרמה ולכן רכש בתום לב את המניות ולכן גם יש לו זכות חוקית על הנכס וזכות להיות מוגן לא להחזיר לקריסטל את הקרקע.

בית המשפט דחה את הטענה של אחוזת רחמים ושל הבנק וקבע כי על אחוזת רחמים להחזיק רבע מהקרקע לקריסטל. בית המשפט טען שתקנת השוק לא תופסת כאן שכן לא הייתה רכישה במקרה הזה. תקנת השוק מדברת על גזלן שמכר את הנכס הגזול. כאן מדובר על מקרה שהנכס הגזול היה ונשאר בידי היישות המשפטית שהייתה שותפה לפשע. החברה לא החליפה ידיים, המניות החליפו ידיים ולכן תקנת השוק לא רלוונטית. נקבע שעל אחוזת רחמים להחזיר את החלק לקריסטל, החברה היא הבעלים של הנכסים שלה ולכן עליה להחזירם.

הרחבה - סוג החברה והקשר בין "בעליה"(מח') השונים - המשקיעים הניהול והגורמים המנווטים.

האם ישנו הבדל מהותי בין סוגי החברות ובין סוגי הבעלויות השונים(בין 'בעלי מניות שליטה' ל'סוחרים במניות בבורסה'\ בין אלו לבעל חברה פרטית ובין כולם לציבור בשילוב מדינה).

חברה בע"מ פרטית(בעל המניות והמנהל(והדריקטוריון) אחד הם).

תאגיד ציבורי (למעלה מ50% בידי הציבור) – בעלי מניות רבים. ורבים מבעלי המניות בעלי קשר השקעתי בלבד וכמעט ללא עמדה בדבר ניהול וקיום החברה.

קבוצה ממשית המנהלת שיתוף משמעותי ורשומים כחברה(קיבוץ(פעם והיום כשמפרידים בין המשק הכלכלי למשכורות והאנשים),שיתוף).

חברה ממשלתית(או שרובה בבעלות ממשלתית).

חברה בע"מ בבעלות פרטית – המנכל ה'דריקטוריון' ובעלי המניות אחד הם\ שותפים בודדים(בד"כ שלב מקדים להנפקה או פתרון משפטי להקמת עסק עצמאי "רגיל").

מעמדו של המוצר המשפטי 'ישות משפטית' –"ישות מופשטת כלכלית שהתקבלה במערכת המשפטית".

הערה א: עסק כלכלי מלא הנותר בשליטת בעליו\שותפים באופן מלא(הכולל אפילו מוצרים מוחשיים, נכסים מחושיים) בוחר כיצד להגדיר עצמו "משפטית"(עצמאי, חברה בע"מ וכו').

הערה ב: יש פער מהותי בין מציאות כלכלית(תולדת השוק 'החופשי') לבין ישות משפטית גם אם היא הכרה במציאות השוק – נקודת הבירור ג'ונסון נגד ג'ונסון – מי שתבע את החברה בע"מ של עצמו.

חברה בע"מ כתאגיד ציבורי או חברה מונפקת - הצגת העקרון של משולש השליטה\בעלות וטענת השני קודקודים\(מניות שליטה?) - כמדד לביטוי בעלות על 'החברה'.
קיבוץ\התאגדות אנושית ממשית לצורך יצירת גוף אחד - שהינו חברה בע"מ(הפרדת המשק העסקי מחברי הקיבוץ) – חשוב להוסיף כי לסוג גוף זה ישנו גם מניע ערכי מובהק!

השאלה האם מיוחדותו הינה היותו מערבות מלאה של כלל הפרטים או היותו בעל מגמות ערכיות.

חברה ממשלתית \ חברה ממשלתית "מונפקת"(שחלק מבעלי המניות הינן אנשים פרטיים).

מקרו כלכלה:

מושג החברה בע"מ צמח מאינטרס משותף כללי של בעלי האינטרסים השונים במשק, והתקבל באופן נרחב בשל היותו כדאי למשק ולאנשים השונים- לכאורה מדובר בדוגמא קלאסית למונח שנקרא כלכלת השוק או אפילו כלכלת השוק החופשי.

מאידך לאורך כל התקופות המעמד הכלכלי נבחן בעין משפטית ומכאן השם "ישות משפטית". כאן נכנסים בנקודות קטנות אך לעיתים משמעותיות גורמי המדינה\ בעלי הכח כבנקים וכדו'.

חשוב לציין כי גורמי השיפוט במהלך הדורות והיום כללו גורמים בעלי כח רגולטיבים\אינטרסנטים אשר בשיטותיהם השונות גרמו לדבר להיות רווחי גם עבורם((מדינת ישראל לוקחת מעיין מס כפול(א. מהמרווח השוטף ב.מההנפקות וכו')- אמנם מגיע למס הגבוה האפשרי אך לא על בסיס מדרגות המס הרגילות)) או לחילופין הבנקים ((דוגמת התביעה לערבות אישית בהלוואת חברות).

מאבקי הכוחות של הגורמים השונים בשוק – דו שיח מתמיד בין העולם הכלכלי ההסכמי, מערכת החוק והמשפט והיחס בין הגופים השונים לאור כוחם

מצד המדינה לדוגמא מדינת ישראל בוחנת באיזה רמה היא מקבלת את מעמד החברה כישות עצמאית(כלכלית ומשפטית) בפועל הדבר מתבטא ביחס המשפטי והדיני אליה(מחד כפל מס עד קצה המס מאידך הרמת מסך בצבים שונים ולבסוף חיוב חדש של רגולציה פנימית למניעת פשעים כרכיב משמעותי בהרמת המסך ובהטלת חבות ההוכחה על החברה\התובע).

2.מצד גורמי כח בשוק כבנקים – לדוגמא הכרח לערבות אישית בהלוואות לחברות(מנטרל את מונח הבע"מ במישור ההלואה מהבנק).

השפעת האינטרס הציבורי\ ערכים ופוליטיקה על הכרעות מדינה בתחומים שונים –ברמת חוק\משפט.

חוק החברות והחוק החדש של חדלות פרעון

סימן א': זכות ההתאגדות

זכות ההתאגדות

כל אדם רשאי לייסד חברה, ובלבד שמטרה ממטרות החברה אינה נוגדת את החוק, אינה בלתי מוסרית או אינה נוגדת את תקנת הציבור.

חברת אדם אחד

לחברה יכול שיהיה בעל מניה אחד.

סימן ב': האישיות המשפטית

האישיות המשפטית של החברה

חברה היא אישיות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מואגד.

קיום חברה

קיומה של חברה הוא מיום ההתאגדות המצוין בתעודת ההתאגדות ועד לפקיעת ההתאגדות, כתוצאה מחיסולה של החברה.

הרמת מסך

(א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:

(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;

(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,

ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.

(2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.

(ב) בית משפט רשאי לייחס תכונה, זכות או חובה של בעל מניה לחברה או זכות של החברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין, צודק ונכון לעשות כן בהתחשב בכוונת הדין או ההסכם החלים על הענין הנדון לפניו.

(ג) בית משפט רשאי להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה, אם מצא כי התקיימו התנאים לייחוס חוב של החברה לבעל המניה כאמור בסעיף קטן (א).

(ד) בסעיף זה ובסעיף 7, "בית המשפט" – בית המשפט שלו הסמכות לדון בתובענה.

הגבלת עיסוקים

7. (א) הורה בית משפט כי יש לייחס חובות של חברה לבעל מניה בה, לפי הוראות סעיף 6(א), רשאי הוא להורות, כי במשך תקופה שיקבע ושלא תעלה על חמש שנים (בסעיף זה – תקופת ההגבלה), לא יוכל אותו בעל מניה להיות דירקטור או מנהל כללי של חברה או להיות מעורב, במישרין או בעקיפין, בייסוד חברה או בניהולה (בסעיף זה – צו הגבלה).

(ב) בית משפט שנתן צו הגבלה ישלח לרשם החברות הודעה על הצו ופרטיו.

(ג) בלי לגרוע מהוראות סעיף 6, המפר צו הגבלה חב בחובות החברה שלגביה הופר הצו ושנותרו בתקופת ההגבלה.

סימן ד': תכלית החברה

תכלית החברה

(א) תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור; כמו כן רשאית חברה לתרום סכום סביר למטרה ראויה, אף אם התרומה אינה במסגרת שיקולים עסקיים כאמור, אם נקבעה לכך הוראה בתקנון.

(ב) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על חברה לתועלת הציבור.

בג"ץ הדן אם חברה היא כ'אדם'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 05/4593 בפני: כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט ס' ג'ובראן העותר: בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ ג ד המשיבים: 1 .ראש הממשלה 2 .היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: א' בסיון התשס"ו (2006.05.28( בשם העותר: עו"ד רנאטו יאראק בשם המשיבים: עו"ד אורית קורן; עו"ד א' סונדולינסקי פסק- דין הנשיא(בדימ') א' ברק: חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 קובע, בין השאר, הוראות באשר לפרעון מוקדם של הלוואה שלהבטחתה שועבדו זכויות בבית מגורים שפונה בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות. נקבע כי בגין הפרעון המוקדם לא ייגבה כל תשלום (סעיף 102)ב)). לטענת הבנק המלווה – שנמנעת ממנו עמלת הפרעון המוקדם – הוראה זו אינה חוקתית. האם הדין עם הבנק – זו השאלה הניצבת בפנינו......

10 .מיהו בעל זכות הקניין? חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי אין פוגעים בקניינו של "אדם" (סעיף 3 .(עולה מלשון ההוראה, כי המעמד החוקתי לקניין אינו מוגבל אך לתושב או לאזרח. בכך שונה זכות הקניין מחופש העיסוק. חוק- יסוד: חופש העיסוק מעניק מעמד חוקתי לחופש העיסוק ל"אזרח או תושב" (סעיף 3 .(אך האם נתונה זכות חוקתית לקניין לאישיות משפטית שאינה בן- אדם? זוהי שאלה פרשנית. תשובה לה לא תימצא בהוראת סעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"א- 1981 ,לפיה "מקום שמדובר באדם – אף חבר- בני- אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". הטעם לכך הוא, שאין בכוחה של הוראת חוק (רגיל) לקבוע את פרשנותה של הוראה בחוק יסוד (ראו פרשת אבני, עמ' 210 ;בג"ץ 04/5261 פוקס נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד נט(2 (446 ,457 .(חוזרת, איפוא, השאלה למקומה: האם "אדם" בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו מוגבל אך לבן- אדם בשר ודם? האם הדיבור "אדם" בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו חל גם על תאגיד מהמשפט הפרטי? התשובה הפרשנית היא בחיוב. "אדם" בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו רק בן- אדם. הדיבור "אדם" בחוק היסוד כולל גם אישיות משפטית שאינה בן- אדם, ובלבד שמהותה של הזכות המוענקת בחוק היסוד וטבעה של האישיות המשפטית שאינה אדם, עולים בקנה אחד עם מסקנה זו. גישה זו מתבקשת מפרשנותו התכליתית של חוק היסוד (ראו א' ברק, פרשנות במשפט 438) כרך שלישי, 1994 .((היא מקובלת במשפט החוקתי ההשוואתי (ראו, .M Emberland, The Human Rights of Companies: Exploring The Stucture of (2006 (Protection ECHR .(הטעמים לכך הם מספר. ראשית, מאחורי כל אישיות 8 משפטית מסתתר, בסופו של דבר, בן- אדם. הוצאת האישיות המשפטית שאינה בן- אדם מתחום המעמד החוקתי של זכויות האדם, תיפגע קשות בבני האדם. שנית, הזכות להתאגד – שאף היא זכות חוקתית – תתרוקן מכל תוכן ממשי, אם התאגיד אשר יקום לא ייהנה מזכויות חוקתיות. לבסוף, הפעילות באמצעות גופים משפטיים שאינם בני אדם היא אלמנטרית בחברתנו. אין להלום חברה מודרנית בלעדיהם. מניעת זכויות אדם מגופים אלה תיפגע קשות במירקם החיים המודרניים (ראו of Bank National First S.A. Ltd t/a Westbank v. Commissioner South African Service, 2002 (4) SA (CC (708 .(על כן, נהנית אישיות משפטית שאינה בן- אדם, כגון תאגיד המוציא לאור ספר או עיתון, מחופש הביטוי החוקתי. כמובן, לעתים מעצם מהותה של הזכות מתבקש כי היא מוענקת רק לבן- אדם. כך, למשל, ההוראה לפיה "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה" (סעיף 5 (אינה חלה, מעצם מהותה, על מי שאינו בן- אדם. יתכנו כמובן מקרי גבול, אשר ההכרעה בהם אינה מתעוררת בענייננו. על רקע גישה זו, מתבקשת המסקנה כי זכות הקניין היא זכותו של כל אדם, בין אדם בשר- ודם (בן- אדם) ובין אישיות משפטית שאינה בן- אדם, כגון תאגיד מסחרי. אכן, מהותה של זכות הקניין מזה וטבעה של האישיות המשפטית שאינה בן- אדם מזה מובילים שניהם למסקנה כי האישיות המשפטית, כגון חברה מסחרית, נהנית מהאפשרות להוות בעלת זכות חוקתית לקניין. אין בכך, כמובן, כדי

למנוע מצב דברים שבו היקף ההגנה (במסגרת פסקת ההגבלה) הניתנת לאישיות המשפטית שאינה אדם יהיה שונה מהיקף ההגנה הניתנת לבן אדם.

התוצאה היא כי דין העתירה להידחות. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 50000 .₪

הנשיא (בדימ') הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' ברק. ניתן היום, כ"ז באלול התשס"ו (2006.09.20

חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, תשע"ח-2018 *

חלק א': עקרונות ופרשנות

פרק א': עקרונות יסוד

מטרת החוק

חוק זה נועד להסדיר את פירעון חובותיו של חייב שהוא יחיד או תאגיד, הנמצא או העלול להימצא במצב של חדלות פירעון, במטרה –

(1) להביא ככל האפשר לשיקומו הכלכלי של החייב;

(2) להשיא את שיעור החוב שייפרע לנושים;

(3) לקדם את שילובו מחדש של חייב שהוא יחיד במרקם החיים הכלכליים.

חדלות פירעון

חדלות פירעון היא מצב כלכלי שבו חייב אינו יכול לשלם את חובותיו במועדם, בין אם מועד פירעונם הגיע ובין אם לאו, או שהתחייבויות החייב, לרבות התחייבויות עתידיות ומותנות שלו, עולות על שווי נכסיו.

הכרזה כי חייב הוא חדל פירעון

(א) הוכרז, בצו, כי חייב הוא חדל פירעון וכי ייפתחו לגביו הליכי חדלות פירעון לפי חוק זה (בחוק זה – צו לפתיחת הליכים), יוסדרו יחסיו של החייב עם נושיו, במאוחד, בהתאם להוראות לפי חוק זה, עד לסיום הליכי חדלות הפירעון.

(ב) פתיחה בהליכי חדלות פירעון לגבי חייב שהוא חדל פירעון תהיה ביוזמת החייב, הנושה או היועץ המשפטי לממשלה.

ניתוח משמעותי קצר - האמנם החברה העסקית בימינו הינה 'הישות המשפטית העצמאית'?

פרופ' ידידיה שטרן (מכותבי חוק החברות החדש ובעל מספר ספרים חשובים בתחום):

החברה המצויה לנגד עיננו לא הגשימה את ייעוד מקימיה וככזו אינה זוכה באמת להכרה כישות משפטית עצמאית אלא כבעלת מרכיב מהותי שכזה המתיישם למחצה לשליש ולרביע בפועל ברמת המשפט והמציאות[13].
הטענה הרווחת במשפט הינה כי חברה נועדה להשיא רווחים לבעלי מניותיה, טענה זו יוצרת כשל גם ברמה הכלכלית ויש לשנות ייעוד זה ל - תפקיד החברה להשיא את רווחי עצמה[14].

שני ספרים אלו מציגים יפה את הכיוון שאולי רצה המחבר שחברה תשאף להיות(כך עולה ממאמרו בתחום אך יש לבחון עימו טענה זו) לבין המציאות בפועל של החברה ברמת החוק המציאות ומערכת המשפט. למעשה למרות מעמדה העצמאי ברובד הכלכלי של החברה העסקית\ החברה בע"מ ככל שהדבר נושק לתחומים אחרים במרחב המשפטי הכרה בעצמאותה ננגסתה ואפילו מתבטלת!

מובן שזהו מיצג קצר מאד ולא מקיף ועל כל מי שעוסק ומכריע בתחום לצלול לעומק המציאות ולהכריע את משקלה ביחס התורני וההלכתי אליה, אך בשלב זה לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להבטל ממנה!

נעבור לחלק המרכזי של חוברת זו:

חלק ב- לב החוברת - עולם הפסיקה ביחס לחברות:

רקע בסיסי – הדור הראשון בו מצוי בכתובים עיסוק ישיר בנושא החברה בעקבון מוגבל ועולם המניות:

שו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן רלח(ר' שלמה קלוגר – 1785-1869)

נשאלתי מהגביר נתן קאליר היות כי יש לו אקציען מהפאבריק וולאדאווקי והפאבריק מוכרת חמץ אם מחויב גם הוא לכתוב שטר מכירה על החמץ הזה והשבתי שדרך האנשים שיש להם אקציען בהקרדיטאנשטאלט וכן בכל הבאנקען יש להם רק חלק לריוח או להפסד ואין להם שום זכות להגיד ולחוות דעתם בענין תהלוכת מסחר במכירה וקני' היוצאים הדרושים להמסחר או להפאבריק לכן לא חל החיוב על ר"נ למכור:

קיצור שולחן ערוך סימן סה(הרב גנצפריד נפטר בתרמ"ו 1884- 1802).

סעיף כח -מעותיו של ישראל מופקדים ביד עובד כוכבים, והלוה אותם לישראל בריבית, אם היו באחריות העובד כוכבים שאם יאבד החוב יתחייב הוא לשלם במעותיו מותר, ואם אינו באחריות העובד כוכבים אסור. ולכן במקום שיש קבוצות מעות (קופות חסכון) וכדומה שיש לישראל חלקים (מניות) שמה וישראלים לוים משם בריבית, אף על פי שהממונים המה עובדי כוכבים, מכל מקום נראה לי דאיסור גמור הוא. ולכן אסור ליתן לשם מעות (כי שמא ילוה ישראל שאינו הגון) וכן אסור ללוות משם, כי שמא נתן לשם ישראל שאינו הגון.

שו"ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ג סימן לא(תק"ע – תרל"ה, 1810-1875).

שלום וכ"ט אז כבור /אל כבוד/ הרב המאה"ג המופלג בתורה ויראה יורה וכו' מוה' שלמה גאנצפריד נ"י אבד"ק אונגוואר. מכתבו הגיעני בשבת קודש העבר ואז הי' לי כמה מכתבים הנחוצים ותמול הי' צום והיום קמתי להשיבו והנה אודות השפארקאססא שיש מלוים ישראלים הרבה בחבורה ולוין הרבה ישראלים בחבורה וע"ז רצה מע"ל לאסור בשביל הרבית ואני השבתי ל"מ לשיטת רש"י דע"י שליח מותר כאן הוא עכ"פ ע"י שליח ואף להחולקים על רש"י כאן כ"ע מודים דהא אין מבורר שהיהודים נותנים הריוח להמלוין היהודים וע"ז בא מע"ל שנית לעורר שהרי האחריות על המלוה כמ"ש החות דעת סי' ק"ס וה"ה כאן וגם הא נכתב השט"ח =השטר חוב= על שם המלוה ובכהאי גונא כתוב המהר"ם דה"ל כאילו לוה המלוה בעצמו להלוה והאריך בזה ואני תמה על מע"ל דאין ענין לזה דשם השטר נכתב על שם המלוה הוי כאילו לוה המלוה בעצמו אל הלוה ומבורר המלוה והלוה ובכה"ג השליח שנתן המעות הוי כאילו עבד מעשה קוף בעלמא אבל מה ענינו לכאן אטו מבורר אי המלוה והלוה ישראל והלא כל הענין הוא בשותפות והמעות מעורב ואולי היהודי שלוה שנותן השטר או להיפך הוא לוקח המעות של העכו"ם השותפים וכן להיפך ואין לומר דהא אין ברירה בדאורייתא ואולי בהמעות המלוה ישראלי להלוה היהודי דז"א דבדבר הנבלל ומעורב ל"ש ענין ברירה דכולי של זה ושל זה ואיזה סימן יש או של זה הוא או של זה ובלא"ה נראה לי דכאן בא האיסור ע"י תערובות ובכה"ג דעת התוס' בתמורה ד' למד /ל'/ ד"ה ואידך דכל שהאיסור לא הי' קודם התערובות והי' היתר אח"כ כשבא האיסור בתערובות יש ברירה הן אמת די"ל דשיטת התוס' היא דוקא למ"ד יש ברירה וט"ז הקשו דא"כ נשדי חדא ונימא יש ברירה וע"ז חלקו דכל שהי' האיסור קודם ל"ש ברירה וא"כ זה דוקא למ"ד יש ברירה אבל למ"ד אין ברירה אף בכה"ג שהי' בתערובו' אמרינן דאין ברירה אבל המעיין תוס' סוטה ב' מ"ח משמע דאף למ"ד אין ברירה שייך סברת התוס' וכן הבין התוס' יום טוב בתמורה פ' ואו /ו'/ מ"ג שם ובביאור דברי התוס' הארכתי בתשובה וגם דרשתי בפרקי שבת תשוב' זה לי שנים רבות אמנם בלא"ה ל"ש כאן שהשטר כתוב על שם המלוה דאין מבורר מי המלוה ומי הלוה מהמלוה היהודי וכמ"ש וכעין זה מצינו לענין ערב במהרשד"ם הובא בש"ך ח"מ סי' קכ"ט בכה"ג שלא מבורר מי המלוה ל"ש ערבות ועי' תומים וקצה"ח שם מה שפלפלו בזה ואני כתבתי בתשובה באריכות והבאתי דברי התוס' בקידושין י"ט ד"ה אומר דכל שלא דבר למקדש ל"ש ערבות ע"ש וה"ה לענין רבית בכה"ג שאין מבורר מי המלוה להיהודים כיון שכולם שותפים וכן להיפך ל"ש איסור רבית לכ"ע אף להחולקים על רש"י וע"כ לפע"ד ההיתר ברור ונסלח לכל עדת בני ישראל העושים כן ולדעתי כשיחזור וידפיס ידפיס שחזר בו מזה ועל דבר הזייגער /השעון/ עם רביד של זהב על דעתי הוא מותר לשאת ואף שמ"על כתוב שהח"ץ ז"ל לא נשא רק במקום שיש עירוב וכך כתבו האחרונים לפע"ד כל שהוא לבוש בבגדיו ובפרט שהוא עם רביד זהב ודאי מותר אף במקום שאין עירוב דהוה תכשיט ולא משא כן נלפע"ד בפשיטות דברי הכותב בנחיצה הדו"ש באהבה.

שו"ת מהר"ם שיק יורה דעה סימן קנח(תקס"ז – תרל"ט, 1807- 1879)

בעזה"י חוסט יום ב' בהר תרל"ו לפ"ק:

נשאל נשאלתי כמה פעמים על דבר השפארקאססע הנמצאים במדינתינו שנתייסדה בשותפות ישראלים וגוים אם מותר לישראל ללות משם כיון דיש גם לישראל חלק בממון השותפות של השפאר קאססע וראיתי בתשובת שואל ומשיב ח"ג סי' ל"א שכ' להתיר ואתי עלה מב' טעמים א' למ"ד ביו"ד סי' ק"ס דע"י שליח מותר כדאית' שם בסעי' ט"ז בשם רש"י ועוד אתי עלה מטעם ברירה יעויי"ש ושני טעמים אלו אינם מובנים לי:

טעם של ברירה לפי דעת הרמ"ר בתוס' תמורה דף ל' ע"א בד"ה ואידך לישתרי וכו' דהיכ' דנולד האיסור בתערובות בכה"ג לכ"ע יש ברירה ל"ש כאן דכל אחד מבני השותפות של החברה ההוא נותן חלקו ודמי' לגמרי להא דאמרי' ביומא דף נ"ה ע"ב לר"י דסובר דאין ברירה לכך לא היו שופרות לקיני חובה שיתן כל אחד שם דמי קן שלו משום חטאות המתות ובאמת גם שם לכאור' קשה כיון דכל אחד נתן ממונו ונתערב בכה"ג לכ"ע אין ברירה כמ"ש התויו"ט בפ"ו דדמאי משנה ז' עיין שם וכן שמעתי מפי מרן הגאון בעל חת"ס זצ"ל וצ"ל דאדעתא דהכא נתן כל אחד ואחד לא שיקח דווקא חלקו אלא שיהא שותף ויטול לפי ממונו ואם כן שפיר אם חלקו יש ברירה למאן דאית לי' והכא נמי בעינן דהשפאר קאססע לאחר חלוקה אבל אם נשאר שותף אלא שלוקח ממנו על זמן עדיין נשאר שותף בכלל ואיך שייך לומר בכה"ג ברירה דיטול חלקו דהא בכל פרוטה ופרוטה יש חלק לכל השותפין גם לוה הוא בעצמו צריך לשלם לבני החברה:

וגם היתר הב' משום רבית ע"י שליח עפ"י דעת רש"י בסי' ק"ס ובש"ך שם ס"קטז כבר האריכו האחרונים בזה ועיקר הדבר כמ"ש המל"מ פרק ה' מה' מלוה דין י"ד ובדבריו נסתלקו כל הקושיו' שהקשו על רש"י מיהו כבר כ' האחרונים דזה דווקא אם הלוה עושה השליח ואינו חותם שטר על שמו אבל בחותם על שמו או שליח שעוש' המלוה להלות לא שייך ההיתר ההוא וא"כ בשפאר קאסע מקרי שליח של המלוה דהשליח הוא שליח של המלוה בהדי שותפות של החברה ובכה"ג לא שייך היתר של רש"י א"כ צ"ע ותימה על שהעולם נהגו בו היתר:

ושמתי אל לבי לעיין בענין הזה וקודם שאבוא לדון בדין הזה צריך אנו להציע ענין החברה והשותפות ההוא עפ"י מה ששמעתי אנשים הרבה או מעט משתתפין וכל א' וא' נותן מעות לפי ערכו ומקבל ע"ז שטר ונקרא אקציע והוא כעין שט"ח ובעלי החברה ההוא קובעין זמן שעד אותו הזמן אין רשות לשום אחד ליקח המעות מהחברה ויכול הוא למכור האקציע אם ימצא לו קונה אבל ליקח המעות שנתן ולהיות נפרד מהם א"א לו ובתוך אותו הזמן מלווין לבני אדם ע"י איש מיוחד לזה שמשלמין לו ובעד דירה מיוחדת לזה ובסוף כל שנה נחשב מה שנשאר מהרווח לאחר כל הוצאות וזה נחלק בין השותפין לפי הערך ע"ד זה הוא ענין החברה כפי אשר שמעתי ולפי הנראה לכל בעלי השותפות הלוה כל אחד ואחד את ממונו לכלל החברה וכל א' וא' הוא מלוה ולוה שהוא מלוה מעותיו ומשעבדו לכל החברה להוציאם עפ"י התקנות שלהם וכן אחרים מלווין לו והמעות והחפצים הנמצאים שם הם משועבדים לכל בני החברה ולדעת הסוברים דמכירת שטרות דרבנן יעויי"ש ש"ך רס"י ס"ו ובתומים שם שהאריכו בשיטות ההם א"כ מן התורה אין לבעלים זכות בהם למכור וליתן את המעות שהניחו לתוך השותפות ההוא אפי' הכי נראה דעדיין נקראו להבעלים נכסים שלהן:

וגדולה מזו מצינו בביצה דף ל"ט ע"ב דאי אמרינין דבור דגולה מקרי בירא דשותפא יכולין לאסור אחד על חבירו לרחוץ בו ומסתמא אינו יכול למכור חלקו ובאמת קשה לי מהתם על מ"ש רש"י בסוכה דף כ"ו ע"ב ד"ה כל האזרח כו' דאי הסוכה של כל ישראל ולא מטא על כל א' שוה פרוטה לא מקרי שלו ורש"י בגיטין דף י"ב ע"ב ד"ה פחות משו"פ כ' דעל פחות משו"פ אין הקדש חל ויותר מזה קשה על לשון הרע"ב בפ"ד ממע"ש משנה ח' שכ' דפחות משו"פ אינו אסור בהקדש ולפי מ"ש רש"י בסוכה דאם הסוכה של כל ישראל לא מטא שו"פ לכל חד כ"ש בבאר הגולה וודאי לא מטא שו"פ וא"כ איך חל איסור קונם שהוא משום הקדש ובמקום אחר כתבתי לישב קושית ספר מנחת חינוך בפ' אמור על דברי רש"י הנ"ל שהקשה הרי גם בערבי נחל בעי' לכם ולית בי' שו"פ: ....

ואפשר דלרווחא דמילתא קאמר וצ"ע הרי הרא"ש קאי על הקרא דנהי דאיכ"ל דמדרבנן יש קנין אבל הרא"ש על הקרא קאי ועכ"פ אם גם באקציע"ן הוי לגמרי כמו באינך שט"ח דאם משאיל אותו לחבירו להניח בקאווצי"ע או לשאר דברים שהוא צריך כבר כ' הרא"ש דאפי' אם נותן מזה לחבירו רווח הוי רק שכירות ושרי ואם לוה אותם על סך דמיהם הרי הלוה לו המעות שבתוכם ואם נותן לו טפי משוי' נותן רבית גמור:

וכיון שביררנו שכל בעלי השותפות הם רק כמלוין ולווין א"כ אפילו אם עדיין המעות בעין מה שהניחו הא קי"ל דמלוה להוצאה נתנה ואינה בעין ולדעת הרמב"ן ר"פ שור שנגח ד' וה' מקרי מלוה דבר שלב"ל אבל בוודאי גם לדידי' לא מקרי שלו וברשותו ותוס' כ' בב"ב דף ע"ו ע"ב בד"ה קני וכו' דאין יכול להקדיש אפילו מדרבנן .....

וא"כ כיון דבנידון הנ"ל גוף הממון של הבעלים אינו בעין אלא דכל מה שבשפארקאסס"ע הוא משועבד להם וא"כ לא מבעי' לרבא דקי"ל כוותי' בפסחים דף ל"א דמכאן ולהבא הוא גובה בוודאי אינו שלו ולא מקרי כסף ישראל אפי' לענין חמץ דתליא בלא ימצא וכ"ש ברבית ואפי' נימא כמ"ש הפנ"י שם דבאפותיקו מפורש איכ"ל דגם רבא מודה לאביי דלמפרע גובה ועניני השפארקאס"ע הוי כאפותיקו מפורש באמת דברי הפנ"י גופי' קשים לי שהם נגד הש"ע באו"ח סי' רמ"ו סעי' ה' דמבואר דאפילו באפותיקו מפורש לא אמרינין דהוי כשלו אמנם אפילו לדברי הפנ"י ואפילו לדברי אביי בעצמו דס"ל לעול' למפר' הוא גובה אפי"ה נראה דאין זה שייך לומר בשפארקאסס"ע דוודאי בדבר העומד בעין משעת הלואה עד שעת גבי' איכ"ל כנ"ל אבל כעין שפארקאסס"ע דלעולם זה לוה וזה פורע והמעות הראשוני' כבר אזדו לי' וממון אחר בא לפי ענ"ד לא שייך בכיוצא בזה למפרע הוא גובה וא"כ אין זה הממון כל השותפין אלא שהוא משועבד להשותפין ולא חשיב ממון ישראל והי' נראה לכאורה דבכה"ג ליכא איסור רבית להישראלים המשותפים בו:

איברא דיש להקשות על זה מהא דקי"ל ביו"ד סוסי' קס"ט סעי' כ"ד דאפילו מעות הגוי שהישראל אפטרופס עליהן אם הם באחריות ישראל אסור ללות אותן לישראל ברבית א"כ ה"נ הרי המעות שבשפארקאסס"ע הוא גם על אחריות הישראל וא"כ אפילו אינו שלו אלא באחריותו הרי ג"כ מקרי כשלו מיהו באמת גוף הדבר הזה קשיא דדווקא גבי חמץ ילפינין מקרא דלא ימצא דאחריות משוי כשלו אבל בעלמא בשביל אחריות לא מקרי כשלו וכבר הקשה כן הדגו"מ על המג"א בסי' תקפ"ו סק"ה על מ"ש כיון שהוא אחריותו הוי כשלו ובאמת מרן הגאון בעל חת"ס כ' בתשובתו תאו"ח סי' ס"ב ובחידושיו לפ' לולב הגזול דף ל"ב דאיכ"ל דאחריות אונסין אפילו בלי קרא חשיב כשלו והנראה לי דזה תליא בב' שיטות באו"ח סי' רמ"ו סעי' ד' וסעי' ה' דשם הביא ב' שיטות אם אחריות אונסין וגם יוקרא או זולא אחריות כה"ג יש שם דיעה דמיחשב כשלו אבל בלי יוקרא וזולא אפילו מאחריו' אונסין לא מקרי כשלו ועכ"פ עדיין קשה כיון דלענין איסו' שבת הביא ב' דיעות בזה למה סתם לענין רבית משום אחריות דחשיב כשלו:

ונראה לי דהרי מבואר בשיטה מקובצת ב"מ דף ע"א טעם של התוספת' דבאחריו' תליא מלת' הוא דווקא אם המלוה תובע מהאפיטרופס והאפטרופס תובע ללוה וא"כ הרי הבעל הממון הלוה זה להאפטרופס והוא הלוה אל הלוה ונהי דבש"ע סתם דבריו ואפשר לומר דלא ס"ל כהשמ"ק מ"מ נראה טעמא דמסתמ' דמלת' כך הוא וכיון שהאפטרופס קיבל האחריות של הממון שאם ילוה לאחר והלוה לא ישלם יהא הפסדו הוי כאלו פירש כן שהוא לוה מן הראשון ומלוה להשני אבל לעולם אין להביא ראי' משם דע"י אחריות יהא נקרא ממון שאינו שלו כשלו וא"כ תליא הדין בב' שיטות שהבאתי מאו"ח סי' רמ"ו הנ"ל ועלה בידינו דלכל הפחו' לשיטה אחת בסי' רמ"ו ס"ל דמשום אחריות אונסים ויוקרא וזולא לא מחשב כשלו וא"כ לפי שיטה ההוא גם בנידון השפארקאססע לא מקרי משום השיעבוד ואחריות אונסים ויוקרא וזולא כשלו א"כ לפי שיטה זו י"ל דלית בי' איסור רבית:

אמנם כיון דיש לחוש לאיסור רבית עדיין אין זה מספיק ונרא' לפי ענ"ד לומר עוד טעם להיתר דהנ' מבואר בתוס' חולין דף קל"ה ע"ב בד"ה איב"א וכו' דלמ"ד דדגנך למעוט' דיגון נכרי ולית לן קרא גבי תרומה למעט של נכרי אפי"ה אמרינן שם דשותפות הגוי פוטר מראשית הגז מקרא דצאנך אף על גב דאצטרך צאנך למעט של גוי לגמרי ע"כ צ"ל כיון דממעטינן של גוי ה"ה אם יש רק שותפות לגוי ואף על גב דלענין תרומה לא אמרינן כן פרש"י התם משום דתבוא' שאני דעומד ליחלק וכמאן דנחלקה דמי ועפי"ז ק"ל דהא אנן קי"ל כמ"ד בגיטין דף מ"ז ע"א דאין קנין לגוי להפקיע מתרומו' ומעשרו' ולדידי' אמרינן שם דדגנך בא למעט דיגון נכרי וא"כ לפי"ז צ"ל דאם נתמעט של גוי בדבר דל"ש בי' חילוק ממועט גם שותפות הגוי א"כ לפי"ז קשה לי על הש"ע או"ח סי' רמ"ו סעי' ה' הנ"ל דפסק שם כהריב"ש דאם יש לישראל בהמות בשותפות אית בי' משום שביתת בהמה והרי בקרא כתיב למען ינוח שורך וחמורך:

ולאחר שנתקשה לי דבר זה מצאתי בתשובת שואל ומשיב ח"ב סי' קע"ח שהעיר בזה ותירוצו לא הבנתי שכתב דמ"מ חלק הישראל אינו שובת ועובר והרי בכל מקום דממעטינן שותפות גוי גם חלק הישראל פטור וגם בראשי' הגז אמרינן דחלק הישראל פטור וכן באינך דממעטין שם ואפשר לומר כיון דלענין עבודה יש דרך לחלק שעובד את ישראל יום א' ואת הגוי יום א' כעין דאמרינן בגיטין דף מ"ג ע"א בעבד כנעני ואיכ"ל הואיל וחשיב כשלו וא"כ בנידון הנ"ל של השפארקאססע שאינו נותן לחלק א"כ י"ל כיון דדרשינן בתורת כהנים פ' בהר את כספך לא תתן בנשך למעט כסף של אחרים ה"ה דממעטין שותפות דלכאור' על כסף של גוי לא צריך קרא דהרי לא אסרי' אלא רבית הבא מיד לוה ליד מלוה מיהו הרא"בד בפירושו שם כ' דיש לפרש בגוונא דמבואר בב"מ דף ע"א ע"ב ועכ"פ לפי הנ"ל הי' אפשר לומר דבכה"ג כיון דממעט מכספך כסף של גוי לפי מ"ש התוס' בחולין הנ"ל גם שותפות ממועט במקום שא"א לחלק:

אלא שצריך לי עיון שהרמב"ם פ"י מביכורי' וכן בש"ע יו"ד לא הביאו כלל שותפות הגוי פטור מראשית הגז ובמנחת חינוך האריך בזה וגם קשה לי דלפי דעת הרמב"ם בפ"א מתרומו' דהא דאין קנין לגוי לפטור מתרומות היינו דווקא בחזר ישראל ולקחה וכן פסק בש"ע יו"ד סי' של"א וא"כ שפיר איצטרך דגנך למעט דגן נכרי כ"ז שלא מכרו לישראל ולא איצטרך למימר דדגנך למעט דיגון נכרי ובאמת צ"ע לדבריהם הסוגי' דש"ס גיטין דף מ"ז ע"א הנ"ל ואין כאן מקומו ועכ"פ לפי שיטות האלה אינו מוכרח כסברות התוס' חולין דף קל"ה הנ"ל וא"כ גם ברבית אפשר דאסור אפילו בשותפות הגוי אפילו במקום שא"א לו לחלק מ"מ כיון דכל פרוטה ופרוט' של גוי ושל ישראל אפשר דגם בשותפות כה"ג אית בי' משום איסור רבית:

ומכל מקום נ"ל כיון דכבר כתבנו דהמעות והחפצים אינם של השותפים אלא שהם משועבדי' להשותפי' והמעות המשועבד לישראל אותה פרוטה עצמה משועבד גם לגוי ורמב"ם בפ"ב מרוצח ובפ"ה מעבדים פסק כר' אלעזר בב"ק דף צ' דעבד שאינו מיוחד לו אלא גם לאחר לא מקרי כספו וא"כ נראה דה"נ כיון שאותו המעות אשר הם משועבדים לישראל משועבדים גם לגוי לא מקרי כספך לא תתן לו בנשך ונהי דשותפות ישראל אסור כל ישראל נקראו בלשון יחיד וכפרש"י בחולין דף קל"ה אבל בשותף עם גוי נראה בכה"ג כיון דמשועבד לשניהם לכ"ע משום אחריות לא מקרי שלו ולפי הנרא' לענין אחריות גם מאן דפליג על ר' אליעזר מודה בזה כן נראה לפי ענ"ד:

ועוד אני מסופק כיון דהשותפות ההוא לא נעשה עיקרו לטובת בעלי החברה להרויח ממון אלא עיקרה נתייסדה לטובת בני אדם הצריכין מעות ובני החברה שוכרים להם מקום מיוחד וסופר מיוחד ושאר מתעסקים שצריכין לדבר זה וקוצצין עמהן שכר לחודש או לשנה ואפילו אם לא יבוא שום אדם ללות מהם צריכים הם לשלם בעבור המקום ולהסופרים ויפסידו זה משלהם ואם יבוא אחד ללות הרי קי"ל דהלוה צריך ליתן שכר הסופר וא"כ הרבית שנותן אם באמת לא יזדמנו הרבה אנשים ללות לא ישאר שום רווח לבעלי השותפין:

וא"כ אפשר דדמי למאי דקי"ל ביו"ד סי' קס"ו בהג"הה דאם הלוה מעות וגם לומד עם בנו ובעבור זה נותן לו רווח הוי כהלוני ודר בחצרי דהוי רק אבק רבית ונהי דאם אח"כ מתרבין הלווין לאחר אשר כבר הרוויחו השיעור על הוצאות הנ"ל מ"מ הרווח ההוא כבר זכו בו השותפין כיון דאולי לא יבואו יהי' להם היזק וא"כ אין כאן רווח ברור ולא הוי אלא רבית דרבנן ובדרבנן שפיר יש לסמוך על היתר הנ"ל כ"ז צדדתי ללמד זכות על בני ישראל שנוהגים היתר בזה והנרא' לפי ענ"ד כתבתי:

הק' משה שיק מברעזאווע.

תלמיד המהר"ם שיק – מהרש"ג:

מהרש"ג (יצא ב1900)– חולק וטוען שיש בעלים מאחורה! וממילא זו שותפות מיוחדת אולם למעשה לדין ריבית בשלב א טוען שכיוון שיש פה שיעבוד ממון ולא שיעבוד גוף(על כל ממונו) זזו אינה ריבית מהתורה, בשלב ב טוען שעקרון העירבון המוגבל מוביל שאין זו ריבית ומותר כרבו(בעצם יוצא שחולק בהגדרה בלבד – נפק"מ?).

מהרי"א הלוי:

מהרי"א הלוי – אין איסור חמץ ואין איסור הלוואה בריבית שהבנק נמצא בתווך, לבעלי המניות אין שליטה ויכולת ניהול ואינם תובעים ונתבעין ישירים אלא דרך הבנק.

המודל המחודש "יכתבו חלקן לנשיא"(נדרים מח. – דיון על קניין נשיא חזק עצם הכתיבה לו מקנה). לכאורה הבנק אינו מנהליו ואינו בעלי מניות אלא גוף עצמאי לתחום פסח וריבית.

בעל המשנת אליעזר:

הרב יצחק יהודה שמלקיש + שו"ת משנת אליעזר(ר' אלעזר פאלצאק) – ההנהלה נחשבת כלווה מהמשקיעים והיא הבעלים ולכן יש איסור ריבית(חשוב לציין שכותב על מצב שגם בעלי המניות וגם ההנהלה יהודים).

הריגטצ'ובר(הרב מרוז'ין) – באנק \חברה זו צורה ולא אדם ואינו אסור בריבית כהקדש(אולם חשוב לדייק שכותב מהתורה) - " והגדר דשיעבוד צריך דוקא לאדם מסויים ולכך גבי הקדש ליכא מציאות רק צורה ... והנה גדר הבאנק לא נקרא דבר מסויים רק של דבר צורה לא חומר (מי שיש להם באנק הם אינם משועבדים לעצמם רק הכסף המונח שם ועוד.

שו"ת מהרי"א הלוי חלק ב סימן קכד

ב"ה יום ג' ל"ג למב"י תרל"ח לפ"ק לבוב:

לכבוד הרב החריף השנון זית רענן ירא ד' מוה' ניסן נ"י:

מכתב שאלתו הגיעני בדבר אשר עיר נאדבורנא נמכרה להבאדענקרעדיט אנשטאלט והעוסקים ומפקחים שמה המה נכרים. אבל גוף העיר הוא של אותן האנשים בעלי האקציען מן האנשטאלט הנ"ל והרבה האקציען המה ת"י יהודים וכל ההכנסות יתחלק בין בעלי האקציען. ונסתפק מע"כ כי נמצא שם בית עושים שמה שכר ונשתהה עד לאחר הפסח הרבה שכר מאד אם יש בזה חשש חמץ לאחה"פ שאסור מאחר שחלק ישראל מעורב בזה. הנה מבואר בגמ' פסחים דף כ"ט דלדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאח"ז אינו עובר עליו בלא כלום הא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור הוא משום קנסא הואיל ועבר עלי' בב"י. והדבר ברור דאיסור של בעל החמץ הוא משום שהי' לו לבערו קודם הפסח. וכיון שלא קיים מצות התורה לבערו בזמן ביעורו ושהה החמץ באיסור ב"י קנסוהו חז"ל לאסרו אחר הפסח ובנ"ד הדבר ידוע שאין לבעלי האקציען שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו דגוף התנהגות כל העסקים הוא על פי המנהיגים המפקחים לטובת העסק על פיהם יצאו ויבואו כל עניני עסקיהם וכיון שלא הי' יכולים לבער החמץ ממילא לא עברו בב"י ומאחר שלא עברו בעלי האקציען על ב"י לא קנסו אותם חז"ל לאסור החמץ לאחה"פ. וכעין זה כתב בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' או"ח סי' כ' לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דלדידן דקיימ"ל כר"ש מותר החמץ בהנאה לאחה"פ מאחר דהנגזל הי' אנוס ולא הי' יכול לבערו קודם הפסח כמצותן ולא עבר הנגזל בב"י מש"ה לא קנסו אותו חז"ל לאחה"פ ואף שהאחרונים שם חלקו על הנו"ב בזה הוא משום דהי' יכול האונס להסתלק בפסח. ואילו החזיר הגזלן החמץ בתוך המועד בודאי הי' מחויב הנגזל לבערו א"כ ניהו דמחמת האונס אין לנו לקנוס את הנגזל אבל אין לו להשתכר מחמת האונס ועי' במק"ח סי' תמ"ח ס"ק ס'. משא"כ בנ"ד דא"א כלל בשום אופן שיגיע החמץ בפסח לבעלי האקציען כי אין להם שום מגע ומשא בגוף העסק רק שנותנים להם חלק בריוח וכן בהפסד אבל אין להם יד ושם לא בהקרקעות ולא בהמטלטלין ואין עליהם שום חובת ביעור ולא עברו בב"י ואין מקום לקנוס אותם כי לא עשו שום איסור וממילא לא נאסור החמץ לאחר הפסח שמא תאמר מאחר שהחמץ הוא באחריותן של בעלי האקציען ואם יאבד החמץ בפסח יגיע להם ההיזק א"כ ניהו שלא הי' ברשות' לבער החמץ כמו שביארתי עכ"פ הי' להם למכור האקציען קודם הפסח כדי שלא יהי' החמץ באחריותן. כיון שמחמת אחריות החמץ עוברים בב"י כמבואר בגמ' ובפוסקים. מכל מקום אין נראה לומר כן. דהנה החק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' כתב דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אף שעבר הישראל בב"י מותר לאחה"פ והביא שזה מחלוקת בירושלמי ובאיסור חמץ שעבר עליו הפסח קיימ"ל כדברי המיקל. ומעתה בנ"ד כבר ביארתי דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען ואין להם שום רשות לא לאכלו ולא למוכרו או לבערו. רק שהאחריו' עליהם ובכה"ג לא נאסר לאחה"פ לדברי החק יעקב. אמנם האחרונים חלקו עליו בזה והדין עמהם שכן מבואר בדברי הראשונים דאם החמץ באחריות ישראל ג"כ אסור לאחה"פ וגם בזה קניס ר"ש. מ"מ נראה להתיר בנ"ד אם נאמר דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען וכמו שביארתי אם כן גם הרשותים והבתים והחצרות אשר החמץ מונח שם ג"כ אינם של בעלי האקציען וכנודע שאין להם שום רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים להגיזעלשאפט א"כ אף שהחמץ הוא באחריותן דאם יאבד החמץ ההפסד על בעלי האקציען מ"מ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. ועי' במג"א סי' ת"מ סק"א. וגם מלבד כל זה נלפענ"ד דהא דקניס ר"ש לאסור בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הוא משום דכיון שהי' חייב לבער החמץ הזה. והוא עבר על מצות התור' גזרו חז"ל שלא יהי' אהני מעשיו. ומש"ה גם בקיבל עליו אחריות כיון שהי' מחויב מה"ת לבערו ואם הי' מבערו הי' חייב לשלם כיון שהוא באחריותו. גם עתה שלא ביערו אסור בהנא' לקנסו בשביל שלא ביערו בזמנו כמצוה עליו. משא"כ בנ"ד שלא הי' באפשרות בשום אופן לבער החמץ ואין לו לבעל האקציען רשות ליכנס למקום שהחמץ שם אין מקום כלל לקונסו. ובשביל שלא מכרו את האקציען ג"כ נראה דלא עבדו איסורא בהכי. דהש"ס פסחים דף י' ע"ב איבעיא בגמ' כבר בפי נחש צריך חבר להוציא או לא בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו רבנן או דילמא לא שנא תיקו ע"ש. והקשו בתוס' שם מהא דאמרינן שנוטלין שכר על הבדיקה דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' אלמא דגם בממונא אטרחוהו רבנן. וכ' המהרש"ל שם לתרץ דאם המצוה יכולה להתקיים בגופו אלא שאינו רוצה להטריח בכה"ג מחויב לקיים המצוה ע"י ממונו אבל בככר בפי נחש שאינו יכול לקיים בגופו גם על ידי ממונו פטור ע"ש בדבריו הקדושים כי נעמו:

ואנכי אמרתי בזה ליישב קושית הב"י בסי' תל"ג על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דאמרינן בפסחי' דף ח' דגם בשהכלב יכול לחפש אחריו א"צ לבדוק משום סכנת עקרב. וכתבו התוס' שם הא דבפרק כ"ש מוכח דאם הכלב יכול לחפש אחריו לא מיפטר משום סכנת עקרב משום דהתם מיירי בודאי חמץ דצריך לשכור פועלים במרא וחצינא אבל היכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו לשכור פועלים ומיפטר משום סכנת עקרב. והקשה הב"י דלפ"ז הו"ל להרי"ף ורא"ש לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ. ועי' בט"ז סי' תל"ג ס"ק ז'. ולפע"ד נראה דהתוס' אזלי לשיטתיי' שתירצו הא דככר בפי נחש דלא אטרחוהו רבנן בממוני' משום דהוא ספק חמץ דשמא יאכלנו הנחש. משא"כ בבדיקה דהוי כודאי חמץ. ועי' במג"א סי' תל"ג ס"ק י' בשם הב"ח. ובודאי חמץ גם בממון אטרחוהו רבנן ומש"ה גם לענין לשכור פועלים במרא וחצינא לשמור מסכנת עקרב ס"ל להתוס' ג"כ לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ אבל הרי"ף והרא"ש ס"ל כתירוץ מהרש"ל שהבאתי. דאם אין המצוה יכולה להתקיים על ידי גופו רק ע"י ממונו בכה"ג אמרינן בממונא לא אטרחוהו רבנן. ואם כן אם נאמר דבמפולת איכא סכנת עקרב א"כ אמאי אמרינן בפ' כ"ש דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער. ואם נאמר דיש בזה סכנת עקרב וא"כ אין המצוה יכולה להתקיים בגופו משום סכנת עקרב. ובכה"ג אינו מחויב לשכור פועלים במרא וחצינא וכמ"ש מהרש"ל דאם אינו יכול לקיים המצוה בגופו גם בממונו לא אטרוחוהו רבנן. ומזה הוכיחו הרי"ף והרא"ש דלפי תי' השני בגמ' דף ח' שם משום סכנת כשפים אידחי לה הך דסכנת עקרב ומש"ה כשהכלב יכול לחפש אחריו גם בספק חמץ צריך לבער משום דלפי המסקנא לא חיישינן כלל לסכנת עקרב וזה נכון מאד בס"ד ודוק:

ומעתה בנ"ד כיון דא"א לו לבעל האקציען לבער גוף החמץ וכמ"ש לעיל תו אינו מחויב כלל למכור את האקציע משום דכל שא"י לקיים מצות ביעור בגופו תו אמרינן בממונו לא אטרחוהו רבנן וכסברת מהרש"ל. ואף דדין זה דככר בפי נחש הוא איבעיא דלא אפשטא בגמ' מ"מ לפי מה שהכריעו הרמב"ם והטור בסי' תל"ח לחלק בזה בין ביטל או לא משום דאם ביטל הוי מחמת האיבעיא ספיקא דרבנן. א"כ גם בנ"ד לענין חמץ שעבר עליו הפסח דהוא גם כן מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא דבכה"ג דא"א לקיים המצוה בגופו אמרינן דבממונו לא אטרוחוהו רבנן וזה ברור ואמת בס"ד. עוד יש מקום להתיר בנ"ד מחמת ביטול ברוב משום דידוע דרוב האקציען הם ת"י נכרים. ולכן הדבר ברור דאין בזה שום חשש כלל ומותר החמץ בשתי'.
דברי ידידו:

שו"ת מהרי"א הלוי חלק ב סימן קכד

ב"ה יום ג' ל"ג למב"י תרל"ח לפ"ק לבוב:

לכבוד הרב החריף השנון זית רענן ירא ד' מוה' ניסן נ"י:

מכתב שאלתו הגיעני בדבר אשר עיר נאדבורנא נמכרה להבאדענקרעדיט אנשטאלט והעוסקים ומפקחים שמה המה נכרים. אבל גוף העיר הוא של אותן האנשים בעלי האקציען מן האנשטאלט הנ"ל והרבה האקציען המה ת"י יהודים וכל ההכנסות יתחלק בין בעלי האקציען. ונסתפק מע"כ כי נמצא שם בית עושים שמה שכר ונשתהה עד לאחר הפסח הרבה שכר מאד אם יש בזה חשש חמץ לאחה"פ שאסור מאחר שחלק ישראל מעורב בזה. הנה מבואר בגמ' פסחים דף כ"ט דלדידן דקיי"ל כר"ש דחמץ לאח"ז אינו עובר עליו בלא כלום הא דחמץ שעבר עליו הפסח אסור הוא משום קנסא הואיל ועבר עלי' בב"י. והדבר ברור דאיסור של בעל החמץ הוא משום שהי' לו לבערו קודם הפסח. וכיון שלא קיים מצות התורה לבערו בזמן ביעורו ושהה החמץ באיסור ב"י קנסוהו חז"ל לאסרו אחר הפסח ובנ"ד הדבר ידוע שאין לבעלי האקציען שום זכות וכח למכור החמץ או לבערו דגוף התנהגות כל העסקים הוא על פי המנהיגים המפקחים לטובת העסק על פיהם יצאו ויבואו כל עניני עסקיהם וכיון שלא הי' יכולים לבער החמץ ממילא לא עברו בב"י ומאחר שלא עברו בעלי האקציען על ב"י לא קנסו אותם חז"ל לאסור החמץ לאחה"פ. וכעין זה כתב בשו"ת נו"ב מהד"ק ח' או"ח סי' כ' לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דלדידן דקיימ"ל כר"ש מותר החמץ בהנאה לאחה"פ מאחר דהנגזל הי' אנוס ולא הי' יכול לבערו קודם הפסח כמצותן ולא עבר הנגזל בב"י מש"ה לא קנסו אותו חז"ל לאחה"פ ואף שהאחרונים שם חלקו על הנו"ב בזה הוא משום דהי' יכול האונס להסתלק בפסח. ואילו החזיר הגזלן החמץ בתוך המועד בודאי הי' מחויב הנגזל לבערו א"כ ניהו דמחמת האונס אין לנו לקנוס את הנגזל אבל אין לו להשתכר מחמת האונס ועי' במק"ח סי' תמ"ח ס"ק ס'. משא"כ בנ"ד דא"א כלל בשום אופן שיגיע החמץ בפסח לבעלי האקציען כי אין להם שום מגע ומשא בגוף העסק רק שנותנים להם חלק בריוח וכן בהפסד אבל אין להם יד ושם לא בהקרקעות ולא בהמטלטלין ואין עליהם שום חובת ביעור ולא עברו בב"י ואין מקום לקנוס אותם כי לא עשו שום איסור וממילא לא נאסור החמץ לאחר הפסח שמא תאמר מאחר שהחמץ הוא באחריותן של בעלי האקציען ואם יאבד החמץ בפסח יגיע להם ההיזק א"כ ניהו שלא הי' ברשות' לבער החמץ כמו שביארתי עכ"פ הי' להם למכור האקציען קודם הפסח כדי שלא יהי' החמץ באחריותן. כיון שמחמת אחריות החמץ עוברים בב"י כמבואר בגמ' ובפוסקים. מכל מקום אין נראה לומר כן. דהנה החק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' כתב דחמץ של נכרי שקיבל עליו ישראל אחריות אף שעבר הישראל בב"י מותר לאחה"פ והביא שזה מחלוקת בירושלמי ובאיסור חמץ שעבר עליו הפסח קיימ"ל כדברי המיקל. ומעתה בנ"ד כבר ביארתי דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען ואין להם שום רשות לא לאכלו ולא למוכרו או לבערו. רק שהאחריו' עליהם ובכה"ג לא נאסר לאחה"פ לדברי החק יעקב. אמנם האחרונים חלקו עליו בזה והדין עמהם שכן מבואר בדברי הראשונים דאם החמץ באחריות ישראל ג"כ אסור לאחה"פ וגם בזה קניס ר"ש. מ"מ נראה להתיר בנ"ד אם נאמר דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען וכמו שביארתי אם כן גם הרשותים והבתים והחצרות אשר החמץ מונח שם ג"כ אינם של בעלי האקציען וכנודע שאין להם שום רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים להגיזעלשאפט א"כ אף שהחמץ הוא באחריותן דאם יאבד החמץ ההפסד על בעלי האקציען מ"מ הו"ל כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. ועי' במג"א סי' ת"מ סק"א. וגם מלבד כל זה נלפענ"ד דהא דקניס ר"ש לאסור בהנאה חמץ שעבר עליו הפסח הוא משום דכיון שהי' חייב לבער החמץ הזה. והוא עבר על מצות התור' גזרו חז"ל שלא יהי' אהני מעשיו. ומש"ה גם בקיבל עליו אחריות כיון שהי' מחויב מה"ת לבערו ואם הי' מבערו הי' חייב לשלם כיון שהוא באחריותו. גם עתה שלא ביערו אסור בהנא' לקנסו בשביל שלא ביערו בזמנו כמצוה עליו. משא"כ בנ"ד שלא הי' באפשרות בשום אופן לבער החמץ ואין לו לבעל האקציען רשות ליכנס למקום שהחמץ שם אין מקום כלל לקונסו. ובשביל שלא מכרו את האקציען ג"כ נראה דלא עבדו איסורא בהכי. דהש"ס פסחים דף י' ע"ב איבעיא בגמ' כבר בפי נחש צריך חבר להוציא או לא בגופי' אטרחוהו רבנן בממוני' לא אטרחוהו רבנן או דילמא לא שנא תיקו ע"ש. והקשו בתוס' שם מהא דאמרינן שנוטלין שכר על הבדיקה דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' אלמא דגם בממונא אטרחוהו רבנן. וכ' המהרש"ל שם לתרץ דאם המצוה יכולה להתקיים בגופו אלא שאינו רוצה להטריח בכה"ג מחויב לקיים המצוה ע"י ממונו אבל בככר בפי נחש שאינו יכול לקיים בגופו גם על ידי ממונו פטור ע"ש בדבריו הקדושים כי נעמו:

ואנכי אמרתי בזה ליישב קושית הב"י בסי' תל"ג על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דאמרינן בפסחי' דף ח' דגם בשהכלב יכול לחפש אחריו א"צ לבדוק משום סכנת עקרב. וכתבו התוס' שם הא דבפרק כ"ש מוכח דאם הכלב יכול לחפש אחריו לא מיפטר משום סכנת עקרב משום דהתם מיירי בודאי חמץ דצריך לשכור פועלים במרא וחצינא אבל היכא שאין החמץ ידוע לא הטריחוהו לשכור פועלים ומיפטר משום סכנת עקרב. והקשה הב"י דלפ"ז הו"ל להרי"ף ורא"ש לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ. ועי' בט"ז סי' תל"ג ס"ק ז'. ולפע"ד נראה דהתוס' אזלי לשיטתיי' שתירצו הא דככר בפי נחש דלא אטרחוהו רבנן בממוני' משום דהוא ספק חמץ דשמא יאכלנו הנחש. משא"כ בבדיקה דהוי כודאי חמץ. ועי' במג"א סי' תל"ג ס"ק י' בשם הב"ח. ובודאי חמץ גם בממון אטרחוהו רבנן ומש"ה גם לענין לשכור פועלים במרא וחצינא לשמור מסכנת עקרב ס"ל להתוס' ג"כ לחלק בין ספק חמץ לודאי חמץ אבל הרי"ף והרא"ש ס"ל כתירוץ מהרש"ל שהבאתי. דאם אין המצוה יכולה להתקיים על ידי גופו רק ע"י ממונו בכה"ג אמרינן בממונא לא אטרחוהו רבנן. ואם כן אם נאמר דבמפולת איכא סכנת עקרב א"כ אמאי אמרינן בפ' כ"ש דאם הכלב יכול לחפש אחריו אינו כמבוער. ואם נאמר דיש בזה סכנת עקרב וא"כ אין המצוה יכולה להתקיים בגופו משום סכנת עקרב. ובכה"ג אינו מחויב לשכור פועלים במרא וחצינא וכמ"ש מהרש"ל דאם אינו יכול לקיים המצוה בגופו גם בממונו לא אטרוחוהו רבנן. ומזה הוכיחו הרי"ף והרא"ש דלפי תי' השני בגמ' דף ח' שם משום סכנת כשפים אידחי לה הך דסכנת עקרב ומש"ה כשהכלב יכול לחפש אחריו גם בספק חמץ צריך לבער משום דלפי המסקנא לא חיישינן כלל לסכנת עקרב וזה נכון מאד בס"ד ודוק:

ומעתה בנ"ד כיון דא"א לו לבעל האקציען לבער גוף החמץ וכמ"ש לעיל תו אינו מחויב כלל למכור את האקציע משום דכל שא"י לקיים מצות ביעור בגופו תו אמרינן בממונו לא אטרחוהו רבנן וכסברת מהרש"ל. ואף דדין זה דככר בפי נחש הוא איבעיא דלא אפשטא בגמ' מ"מ לפי מה שהכריעו הרמב"ם והטור בסי' תל"ח לחלק בזה בין ביטל או לא משום דאם ביטל הוי מחמת האיבעיא ספיקא דרבנן. א"כ גם בנ"ד לענין חמץ שעבר עליו הפסח דהוא גם כן מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא דבכה"ג דא"א לקיים המצוה בגופו אמרינן דבממונו לא אטרוחוהו רבנן וזה ברור ואמת בס"ד. עוד יש מקום להתיר בנ"ד מחמת ביטול ברוב משום דידוע דרוב האקציען הם ת"י נכרים. ולכן הדבר ברור דאין בזה שום חשש כלל ומותר החמץ בשתי'.
דברי ידידו:

יסוד האיסור מצד דינא דמלכותא ולכן גם ההיתר– עצם היחס אל בעל מניה כבעלים נובע מתפיסת החוק\משפט\ מציאות:

שו"ת זכר יצחק חלק א סימן ח(ביוגרפיה - זכר יצחק - רבי יצחק רבינוביץ (רבה של פונוביץ וראש ישיבת סלובודקה נולד בתרי"ד (1854-1919)).

על דבר שאלתו.

הנה הדבר פשוט דחמצו של מומר אסור לכל. ורב אחד מגדולי דורינו בספרו רצה להקל משום דעיקר הקנס [לאחר הפסח] הוא בשבילו וממילא אסור לכל העולם מה שאין כן במומר דלא שייך לאסור. אמנם מלבד דאין דבריו נראין כלל מכל מקום כדי שלא יתעקש המתעקש בזה [אכתוב להוכיח סתירת הדבר]...

והפאבריקען שהם על ידי אקציות [מניות] ויש לגוים חלק בהם הנה הוי חמץ על ידי תערובות דחלק העכו"ם אינו נאסר. ולזאת אם הרוב הוא של נכרים בודאי מותר. ואף שיש לומר דעד כאן לא התירו תערובות אלא דהיתר, אבל בשל עכו"ם לא שייך זה. דשם יש לומר דלא רצו לקנסו (פסחים ל, א) בשביל ההיתר, אבל בעכו"ם דלא איכפת ליה לא שייך לומר שלא נאסר חלק של ישראל. ...

ועוד נראה להקל בזה דמדין תורה אין לבעלי האקציות כלום בהחמץ דבמה קנו את החמץ, ורק מדינא דמלכותא הוא שלהם, וכבר נחלקו בזה הראשונים (עיין שטמ"ק ב"ב נד, ב ד"ה ומלכא ורשב"א גיטין י) דדינא דמלכותא לא אמרו אלא לגבי זה שרק בשטר יועיל אבל במקום דגם שטר דידן אינו מועיל לא עדיפא דידהו ואינו קנין. ואם כן ע"י האקציה שקנה גוף החמץ באמת אינו נעשה שלו ולא עבר כלל. אלא שמכל מקום הרי זה דומה למה שכתב הרמב"ם ז"ל (פ"ד ה"ד מחו"מ) דאם הוא אלם ותובע ממנו האחריות עובר בבל יראה, אם כן רואין אנו דכל שיש לו צורך בהחמץ עובר אם כן הכא לא גרע מזה דמכל מקום על ידי האקציע יקח חלק מהרוח ויש לו צורך בהחמץ. אמנם כיון שכל זה רק במונח בביתו אבל ברשות אחרים אינו עובר בקבל עליו אחריות, וזהו יסוד ההיתר במכירת חמץ שלנו, דלכאורה כיון שהעכו"ם נשאר חייב הדמים והרי לזה ודאי העכו"ם אלם שלא ישלם אם יגנוב ואם כן יש לו צורך בהחמץ, אלא כיון שמשכירו הבתים שוב הוי כחמץ שקבל עליו אחריות בביתו של עכו"ם...

הסיעות השונות מהדורות הראשונים לימינו:

סיעה א – בעלות מניות כבעלות(וכן עליהם חובת ההוכחה על הבע"מ)

שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קעב – הפרשה ואיסורים בחברה ממשלתית ועו'

י"ב מנ"א תשמ"ב לפ"ק, פה אוברנאו, ע"י לוצרן. כבוד ידיד נפשי ותלמידי הרב הגאון הצ' המפורסם לשו"ת פאר היחס כש"ת מוהר"ר משה האלברשטאם שליט"א, מורה ודאין בירושלים עיה"ק ת"ו.

אחדשה"ט וש"ת באה"ר.

אשר באחרונה הצעת לפני ענין הפרשת תרו"מ ע"י השלטון ז"א ברשות השלטון ובידי היראים, ואשר קצת ת"ח מפקפקים בה מטעמים שונים וגם מטעם דכח השלטון הוא בעלות כללי וי"א דאינו בעלות כלל ואין להם הכח והזכות להפריש, וכ"ת שלח לי תשובת ידינ"פ הגאון אב"ד דירושלים עיה"ק בעל מנחת יצחק בנדון זה ובקשני לחוו"ד העני' בזה, הריני לרצונכם וה' ברב טובו יהי' עמנו.

(א). הנה בעיקר השאלה כך עניות דעתי שבעלות כללי הוא בעלות גמור לכל דבר, דכל מי שיש לו שליטה עפה"ת ובידו לעשות עם הדבר כאוות נפשו למכור ולתת במתנה באין מוחה זהו גדר בעלות, ויכולים להקדיש ולהפריש תרו"מ,ומש"כ מבוהל אחד דכיון שאין מתנהגים עפה"ת מותר לגזלם וא"כ אין להם בעלות כלל הוא דבר שאין ראוי להשיב, דחלילה להתיר איסור גניבה וגזילה ותולים עצמם לשוא באילן גדול, ואין זה לגדר דינא דמלכותא אם שייך כאן או לא, וגם אין שני הדברים תלויים זב"ז דהא למ"ד גזל עכו"ם מותר וכי בשביל זה אין בעלות לגוי וכי מ"ד זה חולק על המבואר בכל הש"ס דגוי יכול להקדיש נדו"נ כישראל אף דבהקדש בעינן בעלות גמורה.

וגם פשוט בעיני שחברה בע"מ שנתיסד ע"י מי שהוא יחיד או רבים והוא המשקיע כספים והרווח שייך לו או לכמה שותפים אף על פי שבחוקיהם הוא כגוף אחר כלפי הבעלים האמיתים וממילא יוצא שאין כאן בעלים כלל מ"מ אין זה דעת תורה דכיון שהוא המשקיע ואם אבדו אבדו לו, ואם הרויחו הרויחו לו ובכחם של בעלי חברה למכור וליתן כאוות נפשם הם המה הבעלים עפה"ת.

ואין זה ענין למש"כ הרשב"א בתשובה סי' תרס"ט הובא ג"כ ביתה יוסף יו"ד סי' ק"ס שרצה לצדד לענין מעות הצבור ות"ת שאין להם בעלים ידועים ועיד"ז יתכן שאין איסור רבית דאורייתא, דזה אינו לנ"ד דהתם אין הפי' במה שאין בעלים ידועים ...

(ז). בחלק האחרון של ההערות בזה מה שהביא הגאב"ד דירושלים שליט"א בתשובתו בשם גדול אחד דאף שקנו התבואה לא נתכוונו לזכות לעצמן ממש ולא נתכוונו לזכות עבור כאו"א באופן פרטי ולפי דעת אותו ת"ח גדול יהי' בזה בטול הזכי' לגמרי, ולא יזכו שום אחד מהם לא הממשלה ולא המקבלים מידם, והאב"ד ירושלים פלפל בחכמה בדברי תשובת הריב"ש ומחנה אפרים בהל' שלוחין סי' ט"ז, הנה לא אכניס עצמי לזה, כיון דלפי דעתי כיון שנתנו הכסף עבור התבואה, וברצותם למכור וליתן למי שהם רוצים ובשיעור שהם רוצים די עפ"י הלכה בבעלות זה כדי להפריש תרו"מ וכיו"ב וכאשר הבאתי למעלה.

סו"ד תקנת ההפרשה שעושים מכבר בתי דינים בירושלים עיה"ק ת"ו וכן השתא עם ראשם הגדול בעל מנחת יצחק ידינ"פ חי וקיים, אף על פי שהכל מודים שיש עוד דרך עדיף מזה כהפרשת יחידים שביכלתם להפריש משלהם ממש, אבל תקנת רבים הוא ודבריהם קיימים. +ע"ע ח"ו סי' קס"ז - א+

והרי דוש"ת באה"ר, מצפה לרחמי ה'

שו"ת אור לציון חלק א - יורה דעה סימן ה

ואשר שאל אם אפשר למצוא דרך לחברה ללוות בריבית, ועל ידי מכירת שטרות בלתי אפשרי, חשבתי בתחילה לכאורה לתקן על ידי שאותם המלוים לחברה ישכירו את מעותיהם לחברה, וגם שהחברה לא תתחייב בגנבה ואבידה (דמסתמא לא יתנגדו לתת כספים לחברה שמסתמא מנוהלת על ידי אנשים נכבדי הקהל). ובדרך זו התיר רמ"א ביו"ד (סי' קע"ו ס"א), ואף ברמ"א לא התיר רק באיסור דרבנן (כמ"ש בסי' קע"ז ס"ו), ועי' שם בש"ך שעמד על זה ולדעתו אף באיסור דאורייתא הדין כן. וכן הוא סברת המבי"ט, וכן הוכיח שם מדברי הפוסקים והתוס', והא דר"ח מיירי שקבל עליו אחריות אונסים, משמע דאם קיבל עליו אחריות גם מגניבה ואבידה שרי.

...

אמנם לאחר העיון נראה דליתא להאי דינא כלל, וריוח מן הבנק הויא רבית קצוצה דאורייתא, אף על פי שאם יאבדו נכסים המסויימים לא יוכל לגבות אפילו את הקרן, ...

ולענ"ד על פי דברי הריב"ש הנ"ל נראה לתרץ. שבאמת אחריות דזול לא קבל עליו, אלא אחריות דאם יעני שלא יחול עליו שיעבוד נכסים, והקציצה שמקבל היא שכירות מעותיו. ובנ"ד ראיתי להגרצ"פ זצ"ל בקונטרס הר צבי שכותב בפשיטות לאסור והויא ריבית קצוצה, והוא כנזכר.

הכלל העולה שאין דרך לחברה ללוות אלא על ידי עיסקא. והנלע"ד כתבתי.

סיעה ב- הבעלות הינה בערבון מוגבל(תרתי משמע) לעניין תחומים שונים וסוגי חברות שונות(פרטית וציבורית למול ממשלתית):

שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן א

בענין בעלות בחברת מניות לענין חמץ בפסח שבת וריבית. השואל הרה"ג אשר פויכטוואנגר שליט"א, לעטשווארטה, וז"ל:

האמת אגיד כי זה כשלשים ארבעים שנה אני נבוך בעניננו, ודא עקא, שטרם זכינו להגדרה ברורה של מהות הבעלות ברכושה של חברת מניות, אשר חוק המדינה העניק לה מעמד של אישיות משפטית נפרדת, שלרכושה אין שום שייכות ישרה לבעלי מניות, כמבואר בההעתקות בלשון אנגלית הר"פ.

שלב א - בירור המציאות החורית משפטית:

(הועתק ללשה"ק =ללשון הקודש= מהמשיב). חברת מניות רשמית היא אישיות משפטית עפ"י החוק, אשר בכחה להרכיש /לרכוש/ לעצמה נכסים, להיות לוה ומלוה, לשכור לעצמה פועלים, היא אישיות בפני עצמה לגמרי נבדלת מהאנשים שהם בעל המניות, באופן שהנכסים שלה שייכים להחברה עצמה, ולא להאנשים הפרטים בעלי המניות, גם מי שהוא בעל חלק הגדול שבמניות אין לו שום בטוחות בנכסי החברה, החובות שלה המה על האחריות של החברה עצמה, ואי אפשר לבעל חובות שלה לגבות מנכסים הפרטים של בעלי המניות, האישיות של החברה נבדלת מבעלי המניות, אף אם כמעט כל המניות שייכות לאדם אחד, בעל המניות הוא רק בעל של המניות, אבל אין לו בעלות בנכסי החברה (העתק מספר חקי למקצוע זו).

יתרון מעלה בהחלפת שותפות לחברת מניות, היא, שהאחריות של בעלי המניות מוגבלת רק לסכום שיוי המניות שלהם, מה שאין כן בשותפות, כל שותף אחראי בעד כל החובות של העסק, אם לא שהוא שותף מוגבל לשותפות מוגבלת, וגם אז יהי' כל אחראי ביחד עם שותפיו, אם רק באופן של אי זהירות עושה דבר שיש לחשוב למשתתף בהנהלת העסק (שם) /העתק מספר חקי למקצוע זו/.

בעלי מניות אינם בעיני החוק בעלים של העסק, העסק היא דבר נבדל לגמרי מאת בעל המניות, בעלי מניות הרגילים אין להם חלק בנכסי החברה בעצמם, אבל יש להם חלק בהריוח שלהם, כפי מספר האחוז שלהם בהעסק (מספר חקי אחר).

בעצם כבר דן בענין הרה"ג הצעיר שנקטף באבו רח"ל מוה"ר שאול וויינגורט שהי' ר"מ בישיבה מונטרה (שווייצרי'), ותשובתו זכתה לפרסום בספר זכרון יד שאול המוקדש להנצחת שמו (עיין שם מעמ' ל"ה עד עמ' נ'), בכ"ז עדיין הניח מקום להתגדר הן מצד ההלכה הן מצד דינא דמלכותא וכו' (כאן האריך קצת בדין דינא דמלכותא, והצדיק בזה דברי הרה"ג הנ"ל, שס"ל שם, דל"ה דין בעלות לבעלי מניות) עכ"ל.

תשובה ב"ה יום א' פקודי ה' אדר ב' תשי"ט לפ"ק מנשסתר יצ"ו. שוכט"ס לכבוד הרה"ג מוה"ר אשר פויכטוונגר נ"י, לעטשווארטה יצ"ו.

אחדש"ת, את גי"ה בנוגע לבעלות של מניות הגיעני, ונפ"מ לענין חמץ בפסח, שבת וריבית, וכבר כתבתי לו בזה פעמים, וכעת הוסיף לשלוח העתקות מחוקי המדינה, אשר שם נאמר שעפ"י חוקי המדינה, יש לרכושה של חברת מניות מעמד של אישיות משפטית נפרדת, ואין לבעל המניות שום שייכות ישרה לרכושה, ובזה דן כ"ת מדין דינא דמלכותא, היכא דיד נכרי באמצע, וכה"ג דן בספר יד שאול, הרב מוה"ר שאול ווינגארט ז"ל /הרב מוה"ר שאול וויינגורט ז"ל/, מדין משפט בעלי מניות במשפט המודרני, שהמה אישיות משפטית בפני עצמה, וחידש שיהי' כן גם מדין ומשפטי התורה, דבעלות מוגבלת כזה לא נחשב לבעלות, והוי רק כאלו קבלו אחריות על החמץ של אותם האישיות משפטית, כי ערך המניות נישום לפי כמות ממון החברה, ואם תפסיד החמץ גם בעלי המניות יפסידו, אבל הוי רק כאלו קבלו אחריות, על חמצו של נכרי בביתו של נכרי, שמותר, כמבואר בש"ע (או"ח סי' ת"מ) ועי' מג"א (שם סק"א), דכמו כן הכא, דגם המקומות שמונח שם החמץ, שייכים לאותם אישיות המשפטית עכת"ד.

(א) והנה עיינתי בספר יד שאול שם, וראיתי שלא הביא ראי' לחידוש הנ"ל מש"ס ופוסקים, ואדרבה דחה שם את דברי תשו' מהרי"א הלוי (ח"ב סי' קכ"ד), שדן כן לענין חמץ בפסח, וכתב דמפני שאין לבעלי המניות רשות לאוכלו או למכרו או לבערו, הוי כחמץ של עכו"ם, ואף שהוי באחריותם של בעלי המניות, מ"מ כיון שאין להם, אף רשות ליכנס ולהשתמש במקומות השייכים להחברה, הוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם, בבית העכו"ם, וכל זה דחה הרב הנ"ל, והעלה לחדש מטעם שהוי בעלות מוגבלת יותר ממה שחשב בתשו' הנ"ל, ומטעם דין אישיות משפטית, אבל גם לזה לא מצא ראי' רק מסברא כדלקמן, וכנראה מרוב גדולי האחרונים, במה שפלפלו בנדון בנק של חברת מניות, לענין איסור ריבית, ש"מ שלא מלאם לבם להקל מטעם הנ"ל, וכאשר ראינו שבאמת כבר עלה על דעת הגאון מהר"ם שיק ז"ל (בתשו' חיו"ד סי' קנ"ח), לדון כן להקל בריבית, מטעם שאין לבעלי המניות דין בעלים, אבל חוץ מזה שהמהר"ם שיק בעצמו לא סמך ע"ז רק בצירוף סניפים אחרים, ועי' בתשו' מהרש"ם (ח"א סי' כ'), עוד הרבה להקשות ע"ז תלמידו בתשו' מהרש"ג (חיו"ד סי' ג').

(ב) אמנם בנוגע לענין ריבית כתב שם, בתשו' מהרש"ג במוסגר (בסוף התשובה), דאפשר לומר דל"ה ריבית קצוצה עכ"פ, באותם שמניחים מעות בהבנק, והבאנק /והבנק/ משלם להם קרן וריבית, כיון דמעולם לא נשתעבדו לשלם מביתם, אלא ממעות החברה, ואם יכלה מעות של החברה, אין מחוייבין כלל לשלם מביתם, בזה י"ל דע"כ ל"ה ריבית קצוצה, אלא באם נשתעבד גופו של הלוה לשלם החוב, וכל נכסיו ערבין לזה, אבל אם גופו לא נשתעבד כלל, אלא מעות שבמקום המיוחד הוא שנשתעבד ותו לא, אפשר דבכה"ג ל"ה ריבית קצוצה, וקצת ראי' לזה, מהא דאמרינן (בגיטין דף ל'), גבי המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות, דאין בו משום ריבית, ואמרינן הטעם כיון דכי לית לי' לא יהיב לי', כגון באשתדף השדה, לכך כי אית לי' נמי ל"ה ריבית, עיין שם, והיינו טעמא לענ"ד כיון דאין על הלוה חיוב הגוף לשלם מביתו, רק מאותו מקום, א"כ הה"ד בנד"ד לענין הבאנק /הבנק/ אין עליהם שום חיוב הגוף רק לשלם מהמעות אשר בהבאנק /בבנק/ דמי' להא, אך ראי' גמורה אין מהתם, משום דשם מיירי בריבית דרבנן דרך מקח וממכר, וי"ל דכה"ג לא גזרו רבנן, אבל שנאמר כן גם בריבית דאו' דרך הלואה, אין ראי', וגוף הסברא צ"ע עכת"ד, ושוב חזר על משנתו זאת (שם /תשו' מהרש"ג חלק יו"ד/ סי' ה' ד"ה אמנם ההיתר), ושם פלפל עוד בגוף ראיתו מגיטין הנ"ל, די"ל דאין ראי' משם אף לענין ריבית דרבנן, לפי"מ שכתבו התוס' (שם /גיטין דף ל' ע"ב/ ד"ה כיון) דהתירו רק משום תקנת כהן, ושקיל וטרי בזה, והביא ג"כ מדברי הריב"ש המובא (ביו"ד סי' קע"ג סעי' ח"י), בלהלות מעות על אחריות הספינה ושיתן לו בשובה בשלו' יותר דאסור, ונד"ד דומה ממש לזה, אלא דל"ה רק אבק ריבית מדרבנן, - ושוב ראיתי בנעם (תשי"ט ספר שני), שנדפס שם מכתב יד של הגאון המהרש"ג ז"ל, דמה דמסתפקא לי' בספרו שם, מיפשט פשיטא לי' אח"כ, דגם בריבית דאו' יש להקל בזה, והביא מדברי הרמב"ן ורשב"א והמהר"ם, דמשמע מדבריהם דאפילו מה שחשוב במק"א ריבית קצוצה, ג"כ מותר גבי מלוה מעות את הכהן וכו', ואף ל"ה אפילו איסור מדרבנן בזה, ומה דקשה מתשו' הריב"ש, דמשמע דאיכא עכ"פ איסור דרבנן, י"ל דשאני התם, דמ"מ לאחר שבאה הספינה בשלו', מחויב הלה לשלם הקרן והריוח מכיסו ומביתו, לכן נמצא דמ"מ יש כאן חוב על בעל הספינה, ורק דחוב הוא על תנאי שאם יטבע יהי' פטור, וכיון שהספינה לא נטבע, נמצא שהתנאי נתקיים, ממילא איגלאי מילתא למפרע, דמעות הי' הלואה, וגם הוי הלואה בריבית, משא"כ בהך דינא דהמלוה מעות את הכהן וכו', בזה אין כאן חוב כלל על כהן, דאין כאן תנאי כלל, דהרי בין שגדלה התבואה בין שנשתדפה, מ"מ אין הכהן מחויב כלל לשלם מביתו, בכה"ג אין בו משום ריבית, וא"כ לפי"ז גם בנדון שלנו שהלוו מעות להבאנק /לבנק/ או להקהל או לאיזה חבורה, ומעולם לא נשתעבד שום איש להלואה זו לא בתחילה ולא בסוף, רק נכסי הבאנק /הבנק/ או נכסי הקהל או החבורה נשתעבדו, בכה"ג שפיר דומה להך דהמלוה מעות את הכהן ואת הלוי דאין בו משום ריבית, עכת"ד, - ושוב כתב והנה אמת דמלשון הריב"ש שם בתשובה משמע קצת דקאסר לה משום דשם הלואה עלה וכו', אבל באמת גם הוא מודה, דבמקום דאינו יכול להשתלם רק מהאפותיקי מפורש ששיעבד וממקום אחר לא, בכה"ג אין בו משום ריבית אפילו מדרבנן עכ"ד, - וע"ז סיים המעתיק הרה"ג מוה"ר משה נתן למברגר נ"י, דמדבריו הברורים אלו יש עמוד גדול לסמוך עליו בכל באנק /בנק/ שהוא עד"ז והלואות להממשלה באה"ק =בארץ הקודש= שהוא עד"ז עכ"ל.

(ג) והנה לדידי מסתפקא לי הרבה, אם טוב עשה הרה"ג הנ"ל, לפרסם ההיתר הנ"ל, שלא פרסמו הגאון מהרש"ג ז"ל בעצמו, ונשאר רק בכתב ידו, כי אולי בכוונה עשה זאת הגאון הנ"ל שלא לפרסמו, כי אף אמת שמה שכתב בכתב ידו הנ"ל, כתב לאחר שכתב את התשובה (בחיו"ד סי' ה') הנ"ל, כמבואר בדבריו שם להדיא, אבל כ"ז סובב רק על גוף התשובה, אבל מה שכתוב (שם /תשו' מהרש"ג חלק יו"ד סי' ה'/ בתשו' בסוד"ה אמנם נראה) במוסגר בין שני חצאי לבנה, לא ידענו מתי כתבו, דכנראה ממה שנכתב במוסגר, שהגיה זאת אח"כ, והנה שם כתב בזה"ל, אלא שצריך לעיין בהנך דינים המבוארים (בסי' קס"ט /יו"ד/), בעכו"ם שלוה על משכון ישראל, דמבואר שם הטעם רק משום דבודאי אקנויי אקני לי' משכונו, ובאם לוה מעצמו בלא הקנאה משמע דאסור, ולפי הנ"ל יוקשה הלא אין אחריות המלוה על גוף הישראל ועל נכסיו אלא על המשכון, ואפשר דבאמת אינו אסור אלא דרבנן עכ"ל, הרי הביא בעצמו לראי' דמפורש, דאף היכא דהוי משכון, והיא כעין מש"כ שם /תשו' מהרש"ג חלק יו"ד סי' ה'/ בכת"י, אפותיקי מפורש ששיעבד וממקום אחר לא, ומכל מקום יש עכ"פ איסור דרבנן, וכן מוכח באמת מכמה מקומות בש"ע (שם, /שו"ע יו"ד סי' קס"ט/ ובסי' קע"ב). והרי ש"מ דלא כמ"ש בכת"י הנ"ל.

(ד) ואף שכתב שם /תשו' מהרש"ג חלק יו"ד סי' ה'/ בתשו' עוד בזה"ל, גם אפשר דזה באמת נכלל בכלל השגת הרא"ש (בפ"ב דפסחים בסוגיא דהרהינו) על בעל העיטור בדין עכו"ם שלוה על משכון של ישראל בריבית, שכתב דכיון דלא קנה אותו העכו"ם אסור, ותמה ע"ז הרא"ש דהכי אסור ללות לעכו"ם בריבית על חפץ של ישראל, די"ל דכוונתו ג"כ כנ"ל, כיון דאין על הישראל שיעבוד הגוף כמו על לוה אחר, רק דהחפץ שלו משועבד בכה"ג אין בו איסור ריבית, דחפץ של ישראל לא נאסר בהלואת ריבית, והיינו טעמא של הרא"ש שמביא הש"ך (שם /שו"ע יו"ד/ בסי' קס"ט ס"ק כ"ה) דמתיר לגמרי בלא טעמא של אקנויי אקני לי', והוא מטעם הנ"ל ג"כ עכ"ד, - הנה כל דבריו בזה נפלאים ממני, א' מה שמשמע מדבריו דדברי הרא"ש (בפ"ב דפסחים), ודברי הרא"ש שהביא הש"ך (בסי' קס"ט סקכ"ה), המה שני דברי הרא"ש, כדמוכח ממש"כ, והיינו טעמא של הרא"ש שמביא הש"ך וכו', ובאמת דברי הרא"ש שמביא הש"ך הנהו המה דברי הרא"ש (בפ"ב דפסחים), שהביא אותם הטור (שם בסי' קס"ט), מה שכתב על דברי בעל העיטור, וכמו שהעיר שם הב"י מקורם בפסקי הרא"ש (פ' כל שעה), והן המה שהביא הש"ך (שם /שו"ע יו"ד/ ס"ק ס"ו), ושציין להם (שם בס"ק כ"ה), (ומה שאיתא בש"ך ס"ק ס"ד ט"ס וצ"ל ס"ק ס"ו), ב' מה שפירש כוונת הרא"ש כנ"ל, צ"ע ג"כ, דהרי גם הרשב"א ס"ל כדברי הרא"ש, וכמ"ש הש"ך (שם /שו"ע יו"ד/ ס"ק כ"ה), וכן הביא הב"י גבי דברי הרא"ש תשובת הרשב"א דסובר כן עכ"ד, ובתשו' הרשב"א כתב להדיא הטעם, שהרי העובד כוכבים לעצמו לוה ולא לצורך ישראל, וישראל שני לא ריבית של ישראל לוקח אלא ריבית דעובד כוכבים וכו', ואף על גב דעובד כוכבים אינו קונה משכון מישראל וכדאיתא בפ' כ"ש (ל"א), אין בכך כלום לגבי דין זה, דלא יהא אלא שנטל עכו"ם כליו של ישראל שלא מדעת ישראל, ומשכנו אצל ישראל בריבית וכו', עכ"ל, הרי מפורש, שהטעם שהעכו"ם הלוה ולא הישראל, ומוכח בפירוש, דאם הי' הישראל הלוה, אז אף שאין שעבוד אחר רק החפץ שמשכן, מ"מ אסור +וכן יש להוכיח מדברי הרא"ש עצמן (בפרק אז"נ =איזה נשך=), במשכונו של עכו"ם ביד ישראל, דלא שרי אלא כשהישראל מוכר המשכון לישראל השני והביאו הש"ך (שם /שו"ע יו"ד/ ס"ק נ"ז), וביאר בארוכה ליישב שלא יסתרו דבריו למש"כ (בפ' כל שעה), וש"מ דלא שרי רק בדרך מכירה, אבל לא באופן שיעשה אפותיקי מזה עייש"ה+, וש"מ מכ"ז דלהלכה למעשה איכא עכ"פ איסורא דרבנן בזה, וממילא הה"ד בנד"ד, וכנראה דמהאי טעמא לא פרסם הגאון הנ"ל, את דבריו שבכת"י, כי למעשה אין בכדי להקל מטעם הנ"ל.

(ה) ועוד כל עיקר חידושו דל"ש ריבית במלוה לקהל וכיב"ז (וכמ"ש בדבריו דבאנק /דבנק/ וקהל דין אחד להם), נסתר מדברי הש"ס והפוסקים, דמפורש יוצא כן מדברי הש"ס (במס' מגילה כ"ז ע"ב), דפריך לר"מ דס"ל שם במתני', דאין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירהו, היכי דיירי בה, הא הו"ל ריבית, אמר ר' יוחנן ר"מ בשיטת ר' יהודא אמרה, צד אחד בריבית מותר, הרי ש"מ תרתי, דאף בצבור, ואף בתנאי מפורש שאין אחריות יותר מאותה בית הכנסת, דהרי באמת כבר מכרו את הביהכ"נ =הבית הכנסת=, ובידם שלא לחזור, וא"כ אם יארע איזה אונס בבהכ"נ, פשיטא שאין להלוקח עליהם שום טענה, ומ"מ שייך בזה איסור ריבית, ופליגו רק משום דהוי רק צד אחד בריבית, אבל אם הי' משני צדדים, הי' לי' דין ריבית גמורה, אף בבהכ"נ, דאין שום אחריות עליהם, רק הבהכ"נ, וכבר הביא בתשו' הרי בשמים (תנינא סי' קט"ו), ג"כ לראי' מדברי הש"ס הנ"ל, לדחות הסברא לומר, דל"ש איסור ריבית בחברת מניות, משום דלא נתבררו הבעלים עיין שם, וכן מפורש בש"ע ופוסקים, דאסור ללות בריבית לצורך הקהל, כמבואר ברמ"א (יו"ד סי' ק"ס סעי' כ"ב) ושם (סי' קע"ג), אך י"ל דהתם מיירי באופן שהמה מחויבים לשלם מביתם, וכהמשמעות בהרמ"א (שם /שו"ע יו"ד/ סי' קס"ט סעי' י"ז), וממילא הוו גם נכסיהם הפרטים ערבים להחוב, - ואיך שיהי' דברי המהרש"ג בכת"י, ל"ה עפ"י ההלכה למעשה המבואר ברו"א כנ"ל, - וגם חידושו ל"ה רק להלות להם, אבל ללות מהם ל"ש גם היתרו כמובן.

(ו) ודאתאן מזה לענין הסברא לומר שאין לבעלי המניות דין בעלים, שאף שכבר דן בזה הגאון המהר"ם שיק ז"ל, אבל תלמידו המהרש"ג ז"ל הרבה להקשות ע"ז כנ"ל, וכן מוכח מכל דברי גדולי האחרונים שדברו בענין ריבית בבאנק /בבנק/ כנ"ל, וע"ע בתשו' מהרי"א הלוי (ח"א סי' נ"ד), ומה שהעיר עליו במפתחות לתשו' מהרש"ם (שם ח"א סי' כ'), ושם בפנים הביא מכמה פוסקי' בזה, ומוכח מדבריהם, שאף שיש עוד כמה צדדים להקל, מ"מ למעשה יש לעשות היתר עסקא, ולכן אמרתי אשיחה קצת וירוח לי לתת טעם לדבריהם, ובאשר כי בא לידינו דברי הרב הר' שאול הנ"ל, וראיתי שהמה כדאים לישא וליתן בהם, ע"כ אציע איזה קטנים מהם, ולראות היעמדו דבריו.

(ז) הנה כתב שם בדחייתו את דברי המהרי"א הלוי (ח"ב סי' קכ"ד) הנ"ל, בזה"ל. הוא פשוט מוכחש מן המציאות, ולא תהא כהנת כפונדקית, דמי המה בעלי החמץ, אם לא בעלי המניות, אטו הדירקטרים /המנהלים/ שהם באמת רק פקידי ושליחי החברה פתאום יעשו לבעלי החמץ, ובעלי המניות אדרבה יעשו כנפקדים שקבלו אחריות, כלפי לייא אדרבה איפכא מסתברא, הדירקטרים הם שליחי החברה ונחשבים כנפקדים, ובעלי החברה שהם בעלי המניות הם גם בעלי החמץ, ומה שאין להם רשות ליגע בחמץ, הוא מפני שכך הסכימו ביניהם בעלי המניות, שלא יהי' להם שום מגע ומשא בגוף העסק, ויחלקו רק את הריוח, אבל אם באמת בישיבה המתקיימת בכל שנה, יסכימו לבקר את העסק, ולחקור ולדרוש אם מתנהל כראוי הרשות בידם, ואין מי שיוכל לעכב על ידיהם, וכמו שא"א לומר שגוף החמץ אינם של בעלי המניות, כך א"א לומר, שהרשותים והבתים והחצרות שהחמץ מונח שם אינם שלהם, אדרבה במדה ובאחוז, שבעל המני' הוא שותף במניות, הוא ג"כ שותף לכל אלה הנכסים שיש ושאין להם אחריות השייכים להחברה, ומה שאין להם רשות לכנס - אם זה בכלל נכון - זה רק כשבא לבדו, אבל יחד עם שאר בעלי המניות יש להם רשות לכנס וכו' עכ"ל.

הרי טרח הרבה בנתינת טעם לשבח, דא"א לומר דליכא לבעלי מניות דין בעלות מטעם שכתב המהרי"א הלוי, שהמציאות היא, שרק מה ברצונם הטוב הגבילו הבעלות ביניהם, ורק לכל אחד בפני עצמו, ולא לכולם ביחד, וגם הם אמרו והם אמרו, שאם כולם ביחד יסכימו לבקר את העסק הרשות בידם וכו' וכו'.

(ח) אבל בכל זאת חזר אחרי כדי דבור, והצדיק השיטה הנ"ל, מטעם היפה בעיניו יותר, וכתב בזה"ל: וכנראה בעליל שהבעלות של בעל המניות היא מוגבלת, לא בלבד באופן שהזכיר מהרי"א לחיוב, דהיינו שאין לו רשות וכו' וכו' כנ"ל, אלא אף לשלילה, כי למשל כשיש לו למי שהוא תביעה על החברה, ולהחברה אין לשלם, אז אין להתובע רשות לתבוע את בעלי המניות לדין, ולכל היותר יוכל לקחת את נכסי החברה, וממילא המניות תפסדנה בערכן את שוים, אבל בשום אופן אין לו רשות לנגוע בנכסיו הפרטים של בעל המני', - וכל החילוקים הללו, אפשר לבאר ולכלול בקיצור, אם נגדיר ככה. הבעלות של בעלי המניות אינ' אינדיווידיאלית כלומר מקושרת עם הבעל, כשם שמצינו המושג ממוני' בב"ק, שפירושו הוא אחראי בכל מובן בעד ממונו, ונכסיו אינון עריבין לי', בעוד שהכא כל בעלותו מוגבלת בחלק שיש לו במניות וכו', אלא זה כלל (געזאמטהייט) הנכסים השייכים להחברה, וכאלו הנכסים האלה היו אישיות משפטית (יוריסטישע פערזאהן), וכזה היא באמת העמדת משפטית של האקטיענגעזעלשאפט במשפט המודרני, - אכן השאלה עומדת אם מושג כזה הי' ידוע לחכז"ל וכו' עכ"ל.

(ט) והנה אחרי שהביא את דברי רב אחד, שכתב למצוא מושג כזה בדברי חכז"ל, במה שחידש לחלק בין צבור לשותפות, דחה את דבריו, ואך חזק סברתו בזה"ל. הגע עצמך, אם יש למישהו חלק בנירות של הבאנק /הבנק/ הממשלתי, והבאנק /והבנק/ תמיד עושה עסקים, ומרויח ע"י חמץ, ובפרט במדינות חקלאיות, אשר משום הכי נאסור עליו הריוח, ויותר ע"ז, הרי לכל אזרח המדינה יש חלק בנכסים השייכים לשלטון, והמעות של ניר הם בעצם תעודה על זה החלק, וא"כ מה יעשו אם הממשלה נושאת ונותנת בדגן ובתבואה גם בפסח, אתמהה, אלא ע"כ שאין לזה דין בעלות עכת"ד.

(י) הרי שלא מצא ראי' לחידושו אלא מסברא, ואני אשאל על חידושו, ולטעמיך ג"כ מסברא כיוב"ז =כיוצא בזה=, דהרי לפי מה שדחה את טעמו של המהרי"א, משום המציאות היא, שעדיין יש להבעלים הרבה לומר בגוף העסקים, ועיקר ההדגשה לדידי', להפקיע אותם מדין בעלות, משום שהנכסים המה אישיות משפטית בפני עצמן לשלילה, שאין הנכסים הפרטיים אחראים לעסקי החברה, א"כ יש לשאול להיפוך. הגע עצמך לפי מה ששכיח הרבה, שכדי לזכות בזכיות של חברת בעלי מניות, לפי החוק, שלא יהי' נכסיו הפרטים אחראים למסחרו, וכיב"ז מה שיש יתרון מעלה להחברה מניות, ע"כ בעל העסק מצרף עמו אשתו ובניו הסמוכים על שלחנו לקרוא עליהם שם חברת מניות, דלפי חוקי המדינה, יש ע"ז דין חברת בע"מ, כמו בחברת בע"מ גדולה, וכי יש להעלות על הדעת לומר, דמשום כן יהי' מותר להם לשהות חמץ בפסח, במקומות השייכים להחברה, היתכן לומר כן ח"ו.

(יא) אבל באמת אין בסברתינו, כדי להוכיח על כלל כל בעלי מניות לחומרא, וגם אין בסברת הרב הנ"ל כדי להוכיח על כל בעלי מניות להקל, ואפרש דברי, דהנה הא בודאי יש להוכיח מסברתינו, דהא בעצמה מה שנעשה לאישיות משפטית עפ"י הדין לשלילה, ולומר דמה שהבעלים יש להם עוד דעת בעלים בגוף העסק, לא מעלה ולא מוריד, זה בודאי ל"מ עפ"י הדין להקל, אבל עדיין יש לחלק בין בעלות גמורה, ובין בעלות מוגבלת, בכח בעלות לחיוב, ולומר דשאני היכא דבעלי המניות המה בעצמם העוסקים בהעסק, ויש להם בהעסק דעת בעלים בלי הגבלה, דאז אף שמוגבלת בעלותן לשלילה, שפיר יש להם דין בעלות לכל הנוגע לדינא דאסורא, אבל היכא דאין המה בעצמן מנהלי העסק, ומוגבלת בעלותן גם לחיוב, דאז אין להם דין בעלים, - אבל גם ראיית הרב הנ"ל מסברא דלעיל להיפוך, אין ראי' ג"כ, דשאני נירות של הממשלה, דשם אין בעלות כלל לחיוב, ולא רק מוגבלת, דאילו בחברת מניות, נשארו עוד הרבה ענינים השייכים לבעלות, שיש להם עכ"פ חוו"ד =חוות דעת= מוגבלת וכמ"ש הרב הנ"ל בעצמו, בדברים נכונים כנ"ל, וא"כ י"ל דלא עדיף ממה דאיתא (בנדרים מ"ח), דכל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה, וכתבו הרא"ש והר"ן ליישב, דל"ק ממתנה ע"מ להחזיר, דהתם כל כמה דלא החזיר, הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה, אבל הכא אין בידם להקנותם לשום אדם עיין שם, וכמו כן הכא באותה מדה שהבעלות נשארה ביד בעלי המניות, אף דבעלותן מוגבלת, מ"מ בזה המדה נחסרה מיד המנהלים את העסק, ופשיטא דאין בידם להקנותם לשום אדם, רק אם הוי לטובת בעלי המניות, וממילא לא יצאה עדיין מרשותם לגמרי, ובנוגע לחמץ ד"ז תלוי בפלוגתא שבין הטו"ז =הטורי זהב= והמג"א (באו"ח סי' רמ"ח טו"ז סק"ה מג"א סקי"א), ורוב האחרונים ס"ל כהטו"ז, דהיכא דל"ה הפקר גמור, אינו מועיל להפקיע איסור שביתת בהמתו וחמץ בפסח עייש"ה, - ועוד י"ל דהוי כעין גט בידה ומשיחה בידו (גיטין ע"ח ע"ב), דהרי בידם של בעלי המניות, אם כולם מסכימים לבקר העסק, אין מידם מציל, ומה"ט י"ל עוד דדומה למה דאיתא בש"ס בכמה מקומות, דהואיל ואי בעי איתשל עלה ממוני' הוא, - אבל כל זה בחברת מניות שהשתתפו ביניהם אנשים פרטיים, בשיוי זכויות לכל אחד מבני החבורה, משא"כ בנירות של הממשלה, וכן בשטרי כסף של בנק ממשלתי (באנק - נאטס), שאין לבעליהן אף זכות הצבעה בהעסקים של המדינה, והוא הדין במניות ממין שקוראין (א - שערס) מניות א', שאין לבעליהן זכות הצבעה בעניני החברה, באלו שפיר י"ל שהמה כמו שטרי מלוה, על תנאי שיקח חלק מהריוח לפי אחוז, וכן להפסד, ויש לדון רק משום קבלת אחריות, בנוגע לחמץ, אך י"ל דהוי כמקבל אחריות ע"ח של עכו"ם בבית עכו"ם, ויש לצרף ג"כ דברי הזית רענן (הובא בשד"ח הלכות חו"מ ובמעדני שמואל סי' קי"ד סק"ו), דהיכא דאינו חייב לשלם בעד החמץ, ורק שאם יאבד החמץ, לא ישיג חובו, וכשלא יאבד החמץ, הרי החמץ יגרום לו, להשיג תשלומי חובו שמגיע לו מהנכרי בעד החמץ, דמי לשטרות דנקרא רק גרמי ולא גורם לממון ממש עיין שם, וכן י"ל בנד"ד, דלא נתחייב לשלם בעל המניות מביתו אם יפסד, רק יפסיד חובו, י"ל דל"ה כקבלת אחריות.

(יב) והיוצא מכל הנ"ל, דאין שום ראי' לומר דבעלות מוגבלת ל"ה בעלות, ואדרבה יש סברות להיפוך, ושוב חוזר הדבר לסיני, דיש להם לבעלי מניות דין בעלות, והמה כשותפים דעלמא, וכעת אקבע בזה עוד מסמרות בראיות מדברי הש"ס ופוסקים, דדין בעלות לבעלות מוגבלת, ומדין צבור גופי', שרצה הרב שם להביא לראי' דל"ה דין בעלות, משם מוכח אדרבה דיש להם דין בעלות, דודאי פשיטא דאין עדיפות להבעלות של כל יחיד ויחיד שהתנדב לנכסי הצבור, בנכסי הצבור, יותר מהבעלות שיש לבעלי מניות בנכסי החברה, וגם לשלילה, כנהוג היום, שאין נכסיו הפרטים אחראים בעד חובות הצבור, נוסף ע"ז שאין להם שום חלק בהרוחת הנכסים של הצבור, ועוד חילוקים רבים, שהבעלות מוגבלת יותר ליחידים בנכסי הצבור, מבבעלי מניות בנכסי החברה, ומ"מ מצינו דיש להם דין בעלות לענין חמץ בפסח וכיב"ז, דבפירוש איתא בירושלמי (פ"ק דפסחים ה"א), רבי ירמי' בעי בתי כנסיות ובתי מדרשות, מהו שיהי' צריכים בדיקה, מה צריכא ליי, שכן מכניסין לשם בשבתות וימים טובים, ותהא פשיטא לי' (ופי' הקרבן העדה והפ"מ דצריכין בדיקה דהא מקום שמכניסין חמץ הוא) וכו' עכ"ל, ונפסק כן בש"ע /או"ח/ (סי' תל"ג), וע"כ הטעם, משום דקנו הצבור את החמץ מדין חצר, דבית הכנסת דינו כמו חצר השותפין, דקונה, כמבואר בש"ע (א"ע סי' ל') ובקצות החושן /חו"מ/ (סי' ר' סק"א), וש"מ דיש לכ"א ואחד מהצבור דין בעלות, ומוטל עליהם איסור בל יראה, דאל"כ אמאי מחויבים בבדיקה, ומנהלי הצבור נכנסו תחתיהם לחיוב בדיקה, מטעם שליחות, וביותר שמסתמא המה ג"כ חברי הצבור.

(יג) אמנם י"ל דאין רא', דהרי בלא"ה הקשה הגאון המהרש"ם ז"ל (בהגהותיו לס' אור"ח שם /סי' תל"ג/), לפי מש"כ המהריט"א (בתוד"ר סי' קל"ט), דבשותפים בחמץ, וליכא שיעור כזית לכל אחד, להסוברים דבח"ש ליכא בל יראה, אין איסור, ולפי"ז אף דהתינוקות מכניסים חמץ, הרי ליכא שיעור כזית לכל אחד, וגם לשיטת מהר"ם ב"ב שבקצות החושן /חו"מ/ (סי' ר"ס), אין חצר השותפין קונה כלל לשותפות, ובפרט גבי איסורא אמרינן דלא ניחא לי' דליקני, ובזה מסיק דע"כ צ"ל, דמ"מ יש לבדוק, דשמא ימצא חמץ ויבוא לאוכלו עיין שם, וממילא לפי"ז ליכא ראי' לנד"ד.

(יד) אכן יש להביא עוד מסוגיית הגמ' (במגילה כ"ז ע"ב) הנ"ל, דמבואר דשייך איסור ריבית גם במלוה לביהכ"נ /לבהכנ"ס/, וכן מבואר בש"ע ופוסקים דאסור ללות בריבית לצורך קהל כנ"ל, וע"כ האיסור שעל המנהלים, הוא משום הבעלות שיש לכל חברי הצבור, והמה שליחותייהו קעבדי, ולשיטת רש"י דמתיר ריבית ע"י שליח, צ"ל שהמנהלי' המה ג"כ מחברי הצבור, וכדאיתא בדברי הב"ח (שם /ירושלמי שקלים פרק א' הלכה ג'/ סוס"י ק"ס) עיין שם, הרי מבואר דיש לחברי הצבור דין בעלות, וחברת מניות לא גריעי מזה כנ"ל.

(טו) והנה ידעתי די"ל דאם נניח עיקר ההדגשה, להיות אישיות בפני עצמה, תלי' בבעלות מוגבלת לשלילה, היינו דנכסיהם הפרטים אינם ערבים בשביל התחייבות החברה וכנזכר בדברי הרב הנ"ל, - אף שאין ראי' לזה כנ"ל, מ"מ יש לבע"ד לומר כך, - וא"כ י"ל דבכל מקום דמצינו דנחשבו חברי הצבור בעלים, מיירי באופן שגם נכסיהם הפרטים אחראים בשביל התחייבות בצבור, ודמצינו כה"ג כנ"ל, אבל כל זה מן הדוחק הכי גדול לומר כן, דכל זה הי' להם לפרש, ולא לסתום, אלא ע"כ דאין לחלק בזה.

(טז) ודאתאן להכא, שוב יש להוכיח מאותה סוגיא גופא, שהביא בספר יד שאול שם, בשם ג"א, להוכיח דשאני צבור משותפים, מהא דאיתא (בנדרים מ"ז מ"ח), הרני עליך חרם המודר אסור, הרני עליך ואת על שניהם אסורים, ושניהם מותרים בדבר של עולי בבל, ואסורים בדבר של אותה העיר, ואיזהו דבר של עולי בבל, כגון הר הבית והעזרות, והבור שבאמצע הדרך, ואיזהו דבר של אותה העיר, כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים, וכתב הר"ן דהמתני' דלא כר' אליעזר בן יעקב, כדאמר לעיל, דבית הכנסת כחצר שאין בו דין חלוקה דמי, הלכך כיון דאפסקא הלכתא כר' אליעזר בן יעקב, ליתא למתני', ויש לתמוה על הרמב"ם שפסק כראב"י, ופסק נמי למתני' עיין שם, ובזה כתב שם לחלק בין צבור לשותפים, דבשותפות בחצר, אף שאין בו דין חלוקה, אבל בעצם הוא דבר המתחלק, שם שייך ברירה, משא"כ בצבור שאינו מצורף מחלקים, ל"ש כלל ברירה עכת"ד.

(יז) וכה"ג עוד ביתר ביאור, ראיתי בשם הגאון האדיר מוה"ר יוסף ראזין ז"ל, (הובא בס' ירושת פליטה סי' ל"ז), שחקר לענין צבור, מה הוא, אם רק כפילת הפרטים, שהיחידים הדרים שם השתתפו בדבר מה, ונתכפלו כל יחיד ויחיד הרבה פעמים, נמצא דבאמת לא נשתנו כלל, רק בא כפילת היחיד בכלל אחד, או דלמא ע"י השתתפותם יחד, באמת נשתנה גם עצם הדבר, ואותם רבים לא הויין אותם היחידים כשהן בפרטית כלל וכלל, ומסקנתו דנתעלו עד שאינם בעצם היחידים שהיו בפרטית, והביא ראי' לדבריו (משקלים פ"א /ירושלמי שקלים פרק א' הלכה ג'/), דקיי"ל כריב"ז, דכל כהן שאינו שוקל חוטא, ולא חיישינן על וכל מנחת כהן כליל תקטר, והאיך עומר ושתי הלחם נאכלין, דמה"ט רצה בן בוכרי לפוטרן מלשקול, והטעם דלא חיישינן, הוא כמו דאמר בירושלמי (שם /ירושלמי שקלים פרק א' הלכה ג'/), דיש חילוק בין מנחת יחיד למנחת צבור, מנחת יחיד קריבה כליל, ואין מנחת צבור קריבה כליל, והטעם, דבצבור אינם היחידים הראשונים, רק המה עצמים אחרים לגמרי, ע"כ לא תסוב עליהם העשה דכל מנחת כהן כליל עכת"ד.

(יח) והרי יוצא מדבריהם הנ"ל, דיש חילוק בין מושג שותפין למושג צבור, כעין שיש חילוק בין מושג שותפים למושג חברת מניות עפ"י חוקי המדינה, וא"כ יש לשאול אמאי באמת אסורין בדבר של אותה העיר, הרי כיון שנעשה נכסי צבור, נשתנה הענין לעצם אחר, ושוב אין לו שייכות עם היחיד, ואיך יש לו כח לאסור על חבירו ממון הצבור, הרי הוי כאוסר דבר שאינו שלו, - אמנם ראיתי בספר ירושת פליטה שם /ירושת פליטה סי' ל"ז/, דרצה באמת להעמיס כן בשיטת הרמב"ם, כדי ליישב דבריו (בפי' המשנה נדרים שם /נדרים מ"ז מ"ח/), וכי י"ל מה שבכחו לאסור, הוא משום שיש רשות לכל יחיד להשתמש בו, א"כ נשאר להם רשות ממש בכל דבר של אותה העיר, וע"כ דינו כשותפות ממש, שיש כח לכל אחד לאסור חלקו על חבירו עיין שם, - אבל קשה לומר כן, דהרי בכמה מקומות מבואר, דבתי כנסיות ובתי מדרשות, אפילו של כפרים, גריעי שותפות דידהו משותפות דעלמא, עי' (חולין קל"ו ע"א) לענין מעקה, דאע"ג דכתב רחמנא לגגיך דידך אין שותפות לא, כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו (ואפילו שותפות), אלא גגיך למאי אתי למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות, ומדקתני סתמא משמע אפילו בהכ"נ של כפרים, ומה שפי' רש"י שאין חלק לאחד מהם בו שאף לבני עבר הים הוא וכו', צ"ע, דהנה (ביומא י"ב ע"ב), רצה לחלק לענין טומאת נגעים, בין בהכ"נ של כרכין לבין בהכ"נ של כפרים, ופי' רש"י דכרכים שמתקבצים שם ממקומות הרבה, והיא עשוי' לכל הבא להתפלל, ואין לה בעלים מיוחדים, ודכפרים כל בעליו ניכרים, והרי היא כבית השותפים, ושוב מסיק הש"ס דאף בכפרים אין מטמא בנגעים, ובתוס' ישנים שם הקשו, דמ"ש ממזוזה דמחייבא בית השותפים, ותי' בתי' ב', דשאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם עיין שם, וע"ז העיר בתשו' הרי בשמים (שם), דגם בחולין לענין מעקה, מדקתני סתמא משמע אפילו ביהכ"נ של כפרים הנ"ל, וע"כ משום דלא נתבררו הבעלים כדברי תו"י, וצ"ע פי' רש"י הנ"ל.

(יט) ואם כן אף דמצד אחד יש טיבותא בבהכ"נ, דיש לכל יחיד זכות השתמשות, אבל מצד השני קשה לומר דבעלי מניות, שכל בני החבורה בספר נכתבין, ויש לו שטר על מעותיו, יהי' גרע מזה, וכמ"ש בתשו' הר"ב שם, וא"כ אם יש בבהכ"נ שם בעלות על היחידים, שיהי' להם כח לאסור על חברם, בודאי י"ל כן גם בבעלי מניות, - ועוד דמהאי טעמא לומר, דנקרא בעלות, משום זכות השתמשות לכל אחד ואחד, אי אפשר לומר בכל נכסי הצבור, דהרי יש כמה וכמה נכסי צבור, שאין רשות לשום אדם להשתמש, בלתי רשות המנהלים, ומ"מ איתא בפוסקים לענין ריבית וכיב"ז, דיש להם דין בעלות לאיסור וכנ"ל.

(כ) ובעיקר ראיית הגאון הנ"ל, דצבור יש להם דין אישיות בפני עצמה, ממנחת צבור, והמשמעות מזה, דאבדה מכל יחיד שם בעלות אף לקולא, י"ל דהתם הטעם משום ביטול ברוב, עי' רש"י (ערכין ד' ע"א ד"ה שלנו) שכתב דזיל בתר רוב עיין שם.

(כא) היוצא מכל זה, דיחידים בנכסי הצבור, יש להם עוד דין בעלות, ממילא מכ"ש י"ל כן גם בנכסי חברת מניות לבעלי מניות, - אמנם אנו צריכין למודעי, לפי מש"כ לעיל, דבנירות של ממשלת המדינה, וגם במניות שהמה כיוצא בזה, דכיון שאין לו שום דיעה אף דעת מוגבלת בהם, י"ל דל"ה להם דין בעלות ליחידים, א"כ היינו צריכים לחלק כן בנכסי צבור, ומדסתמו ולא פירשו משמע דאין חילוק, וטעמא מאי, י"ל משום דנכסי צבור נתנו לדבר מצוה, הרי רצונו בשעת נתינה, שישאר לו דין בעלות עד גמירא, ועי' מש"כ הטו"ז /הט"ז/ (או"ח סוס"י שצ"ה) לענין תמידין עיין שם, וגם מדבריו שם אפשר להוכיח, דלא אמרינן בנכסי צבור, דהויין אישיות נפרדת עיין שם, אבל בודאי אין לך בעלות מוגבלת יותר מזה ובודאי לא עדיפי בעלות דידהו, מלבעלי מניות בנכסי החברה, וש"מ כנ"ל.

(כב) ובכל זה לא הועיל הרבה כ"ת, במה שדן מטעם דינא דמלכותא דינא היכא דיד עכו"ם באמצע, דגם הדינא דמלכותא שנתנו דין אישיות משפטית נפרדת לחברת מניות, לא כוונו לגמרי לזה במלוא מובן המלה, שהרי למעשה לא נטלו ממנם /מהם/ הזכיות של בעלות המוגבלת עכ"פ כנ"ל, ורק לענין שהנכסים הפרטיים של הבעלים, לא יהיו אחראים בעד המניות, וכן שלא יהיו החברת בטחון שלו אחראי בעד ההפסד שנגרם לו ברכוש החברה, ועוד לענין מסים וכיוצא בזה, עשאו את החברה לאישיות משפטית בפני עצמה, והיינו שהגבילו רק הבעלות, אבל לא הפקיעו את הבעלות לגמרי מהם כנ"ל, וא"כ שפיר י"ל דהוי ממוני' לענין חמץ בפסח וכיוצא בזה.

(כג) תבנא לדינא, דבעלות מוגבלת הוי בעלות לפי דתה"ק, וע"כ בסתם מניות, שיש עכ"פ בעלות מוגבלת, לבעלי המניות, יש להם דין בעלות, ובאותן מניות שאין להם שום דעת בעלים לא מיני' ולא מקצתו, ואף לא לחוות דעתם עכ"פ בישיבה המתקיימת בין חברי החברה מזמן לזמן, וכמו בנירות של הממשלה, בזה י"ל דל"ה אפילו בעלות מוגבלת, ונחשב רק כהלואה, בקבלת אחריות כנ"ל.

(כד) והעולה מזה לדינא בסתם מניות, א' לענין חמץ בפסח. הנה באם מנהלי העסק המה נכרים, הי' מקום לדון, דאף אם בשעת קנין המניות, כבר היו הסחורה שסוחרים בעין, י"ל שבנתינת המעות, וכתיבת שטר המני', יש די כדי שיהי' הקנין חל עפ"י תורה להיות נקרא ע"ז שם בעלותו, אבל על הסחורה, שקנו המנהלים אחרי זה, באלו א"א להם לבעלי המניות לזכות, רק מטעם שליחות, ויש לדון דלא זכו בכל זה, מטעם דאין שליחות לעכו"ם, וכמו שדנו כה"ג לענין איסור ריבית, אבל באמת יש גם בזה כמה עקולי ופשורי, דנודע שיטת רש"י דיש שליחות לעכו"ם לחומרא, עי' (יו"ד סי' קס"ט סעי' ו' וז' ובכמ"ק), וגם אם הבתים והחצרים המה אותם שהיו בשעת קניית המניות, שזכו בהם כנ"ל, שוב י"ל דקנו בעלי המניות, בהסחורות שבאו אח"ז לאותן המקומות, מטעם קנין חצר, וגם יש לדון מטעם דהוי כקבלת אחריות על חמץ של נכרי בביתו של ישראל, כיון דלא שייך ההיתר משום דהוי אישיות משפטית כנ"ל, ועוד לכמה פוסקים בפועל בשכר יש שליחות לעכו"ם, עי' נתיבות (חו"מ סי' קפ"ח) ומחנה אפרים (ה' שלוחין סי' י"א), ועוד יש פוסקים דבאית לי' שותפות בגבי', יש שליחות לעכו"ם, וגם יש לדון משום דינא דמלכותא, עי' בספר משפט שלו' (חו"מ שם /חו"מ סי' קפ"ח/).

(כה) אמנם היכא דיש בין בעלי המניות, נכרים, יש לדון בזה, כמו ישראל ועכו"ם שיש להם חמץ בשותפות, ונפ"מ לענין חמץ שעבר עליו הפסח, דצדדו הח"י והשאגת ארי', הובאו בשערי תשובה (או"ח סי' תמ"ח), להקל מטעם דיש ברירה בדרבנן, ודוקא בחלקו השותפין לאחר הפסח, וכמבואר כ"ז בתשו' מהר"ם שיק (חאו"ח סי' רכ"ו ויו"ד סי' קנ"ח), - אבל אף שיהי' רוב עכו"ם, ל"ש ביטול לענין בל יראה, מטעם דאיסור בל יראה הוי כטומאת משא המבואר (בבכורות ל"ג), וגם מטעם דממונא לא בטל, וכמ"ש גדולי האחרונים בזה, וכ"ז בנוגע לאחרי פסח, שכבר עבר עליו הפסח.

(כו) אבל קודם פסח, אין עצה אחרת, רק שימכור הישראל המניות קודם פסח לנכרי, כמו שמוכרים שאר חמץ, ואף שהעיר כ"ת, דמכיון שהבעלות של המניות, צריכה רישום על שם הקונה אותם, וא"כ השותפות קמה וגם נצבה בפסח ובשבת, ואף רוב בעלי מניות מפחד כמה חששות, לא יצייתו לעשות העברה על שם קונה נכרי, למשך כל הפסח, ובלעדה אין למכירה כזו שום תוקף חוקי, ובפרט למסקנת השואל ומשיב (מהד"ת ח"ג סי' ע'), שהבאתי בתשובתי הקודמת לכ"ת, היכא שא"א ליקח רשות מהשותפין, שבנוי' דוקא על דינא דמלכותא, מ"מ נראה דיש בזה כדי סמיכה, לסמוך על גדולי האחרונים, שכבר דנו בכיוצא בזה, ע"ד שפקפק הגאון בעל ברוך טעם ז"ל, בשטרי מכירת חמץ בלא סטעמפעל /בול/, והחת"ס ז"ל (או"ח סי' קי"ג) כתב, דהשטר כשר גם בדיניהם, אלא שצריכים לשלם מס המלך שהוטל על זה, אבל מרן הד"ח ז"ל (חתן הגאון ברוך טעם ז"ל), כתב ליישב, דאף דהשטר אינו מועיל עפ"י דינא דמלכותא, מ"מ אנו אזלינן לענין איסור חמץ בתר דינינו בין להחמיר בין להקל, ואמרינן דסמכא דעת הקונה על דינינו, וכן הביא השד"ח, בשם תשו' שערי דיעה, דכל שמועיל הקנין בדתינו, הרי זה מהני לענין איסור חמץ, אף אם אינו מועיל בדיניהם עיין שם, ואף שאין הדבר מוסכם לכל הפוסקים, מ"מ בענין שלנו שא"א בענין אחד, יש לסמוך ע"ז, - וביותר לפי מה שכתב כת"ה, מנהגו, שהוא מנהג נכון מאד, שהוא משלם מדמי מכירת חמץ, בשביל להבטיח כל החמץ, על שם ולטובת הנכרי שקנהו, כדי שיהי' לו ממה לשלם במקרה של אבדון החמץ, וכ"ת כוון בזה לדעת הגה"ק הרש"ז ז"ל (סוף הלכות פסח), דמחמת טעם כזה וכיב"ז, הצריך לערב קבלן בעד הנכרי, ובזה כתבו האחרונים, דלפי"ז נרויח ג"כ, דאף אם הקנין ל"ה עפ"י דינא דמלכותא, מ"מ מועיל מצד ערבות של הערב קבלן, ואך שם מיירי דהע"ק =דהערב קבלן= הוא ישראל, - והרבה נוהגים לכתוב בתוך השטר מכירה, דאף אם הקנין אינו מועיל עפ"י דינא דמלכותא, יזכה עפ"י קנין המועיל בדינינו.

(כז) ב' לענין שבת. הנה אם מנהלי העסק המה נכרים, וכרגיל שגם בין בעלי המניות יש נכרים, נראה בפשיטות דשרי, מטעם דאיתא (באו"ח סי' רמ"ה סעי' ד'), דיכול הישראל לתת לנכרי מעות להתעסק בהם, ואעפ"י שהנכרי נושא ונותן בהם בשבת, חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה, שנאמר שהא"י עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא, שיהי' שייך מראית עין, ומטעם דהוי שכר שבת בהבלעה, ועיין מש"כ כיוצא בזה בספרי מנחת יצחק (ח"א סי' ע"ב), ויותר מזה מבואר בר"ן הובא ברמ"א (שם /שו"ע או"ח/ סעי' א') בשם וי"א, עיין שם, וא"כ כמו כן בנדון המניות, אף שכל בעל מניות שותף כפי ערך המניות, מ"מ כיון שיש ג"כ שותפים נכרים, וגם מנהלי העסק, המה נכרים, ואין המלאכה מוטלת על הישראל, ואין העסק ניכר ממי הוא, והא"י אדעתא דנפשי' עביד, ליכא בזה משום לתא דשבת.

(כח) וכל זה אם אין שם בהמות העושים מלאכה בשבת, דבנוגע לאיסור של שביתת בהמתו, ל"מ מה דהא"י אדעתא דנפשי' עביד, דמ"מ אין חלק הישראל שובת בשבת, כמבואר בב"י /טור או"ח/ (סוס"י רמ"ה) ובש"ע /או"ח/ (רמ"ו סעי' ה'), בזה אין תקנה רק ע"י תנאי, דטול חלקך בשבת ואני בחול, ואם אי אפשר לעשות תנאי זה עם מנהל החברה, יש עצה לקנות המניות, בשותפות אינו יהודי מכירו, על חלק שביעית ומחצה, (כדי לכלול שבתות ויו"ט), ולהתנות עמו תנאי בתחילת הקני', והיא עפ"י המבואר בש"ע ופוסקים, וכן ראיתי לגדול אחד שנתן עצה זו.

(כט) וכנראה דגם אם לא יהי' להקנין הזה, בשביל להנצל מאיסור שביתת בהמתו הנ"ל, חלות עפ"י דינא דמלכותא, מ"מ כיון דמהני עפ"י ד"ת, מועיל לענין איסור שביתת בהמתו, כמ"ש הפוסקים לענין איסור חמץ כנ"ל, ואין לחלק ולומר דשאני חמץ בפסח דל"ה רק מדרבנן, דמדאו' בביטול בעלמא סגי לי', וכמו שעלה כן על דעת הגאון הבכור שור (פסחים כ"א ע"א), שכבר הקשו ע"ז, דהחמץ הנמכר, ל"ה בכלל ביטול, וגם הבכור שור בעצמו חזר בו בסיום דבריו כנלענ"ד.

(ל) ג' לענין ריבית. כבר מבואר למעלה בשם כמה גדולי פוסקים האחרונים, שיש לעשות בדרך היתר דוקא, וכמו שכתבו כמה עצות בזה, עי' בדבריהם. ובזה הנני דוש"ת וחותם בכל חותמי ברכות, יצחק יעקב ווייס.

שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן עד - עוד להנ"ל בנדון בית חרושת לענין שבת.

וז"ל השאלה: לפני שנתים ויותר נשאלה שאלה בבית מדרשנו, כאשר בא לפנינו אחד מבעה"ב החשובים של ק"ק, היו' איש ירא וחרד לדבר ה', שעמד לייסד בית חרושת למכונות חשמל מסויימים יחד עם נכרי מומחה למקצוע שותפו. הם יסדו יחדיו חברה פרטית בערבון מוגבל (PTY, Ltd), בה משתתפים שניהם ברווח והפסד שוה. לשניהם דרגה של מנהלים (דירקטורים). לפירמה שם בדוי, אבל שמות המנהלים מופיע על דברי דפוס כניר כתיבה וכו'. בנין ביהח"ר, עומד בתוך גבולות העיר, אבל מ"מ רחוק ממקום מגוריהם של יהודי שומרי תו"מ. בדרך כלל רק פורקי עול עלולים להגיע שמה בש"ק. אז, לפני בערך שנתיים, הסכים הנכרי הסכמה שלמה לסגור את המפעל לחלוטין בש"ק ובחגי ישראל. וכך חפץ ה' בידינו הצליח. (יש לציין שבארץ הזאת כל בתי החרושת סגורים בש"ק, רק במקרים דחופים ממשיכים לעבוד והפועלים מקבלים שכר כפול מן הרגיל).

אמנם עכשו השותף הנכרי, חוזר מהסכמתו הקודמת, ומבקש או שיתן לו היהודי לעבוד בתוך ביהח"ר בחגי ישראל, או שיסלק ידו מן השותפות, והחברה תפורק. נמוקו הוא שהחגים המופיעים זה אחר זה, ולפעמים חצאי שבוע המפעל הושבת, כמו שאירע השתא ויארע לשנה הבעל"ט, אז אינו יכול לשרת את המזמינים, במהירות הדרושה, לספק את רצון הקונים.

השותף היהודי, אינו יכול לנהל את ביהח"ר בעצמו, וגם אין שום אפשרות להשיג ממלא מקום במקומו של הנכרי הנ"ל. לא ישאר לו ברירה אחרת, מלמכור את כל המפעל ולחפש לו מקור פרנסה אחרת, ולהתחיל משהו חדש, והפסדו יהי' מרובה מאד.

אחרי דחיות של לך ושוב, לא הצלחנו להשפיע על הנכרי, לשנות את דעתו. ואין דרך אלא לפסוק הלכה ברורה, לאיש אשר יראתו קדמה לחכמתו, אבל ידיו כבולות ואין מוצא לפניו. אמרתי עמדה ואשמע מה ידבר מע"כ נ"י, להציע עזרה מתוך נסיונותיו המרובים ודעת תורתו הרחבה.

אני כשלעצמי הצעתי הצעה דלהלן: יבטלו את השותפות הקיימת, ויקימו במקומה שתי חברות. חברה הראשונה תהי' בעלת בית החרושת הקיים, והגוי ינהל את החברה הזאת בתור מנהלו (דירקטור). היהודי יתן הלואה לחברה, ובתור ערבון יקבל /ארבעים ותשעה אחוזים/ של המניות (שערס), בלי שירשמו שמו עליהם, וישלישו אותם בידים נאמנות לשם בטחון. היהודי יהי' פקיד בביהח"ר, נגד תשלום קבוע בתנאי מפורש, שהוא פטור מעבודות ש"ק וחגים. החברה הזאת מתחייבת בחוזה, התחייבות שאינה חוזרת, למכור אל כל תוצרתו אך ורק לחברה שניה, אשר תוקם לשם מכירת התוצרת (Distribution Comp.). החברה הראשונה מוכרת לשני' את התוצרת הגמורה, במחיר הקרן (חומר עבודה הוצאות וכו'), בתוספת של רווח נמוך מאד כגון /שתים עד שלשה אחוזים/ את הרווח הזה יחלקו בין בעלי המניות והגוי יקבל יותר עבור הימים שעבד.

משרדה של החברה השני', תהי' אמנם בבנין ביהח"ר, אבל בחדר המיוחד לה, טליפון /טלפון/ מיוחד, ושלטים מבחוץ ומבפנים יתלו, להראות שזאת חברה נפרדת. לחברה הראשונה אין קשר ישיר עם הקונים, ולחברה שני' אין קשר ישיר עם מהלך העבודה בביהח"ר. מנהלו של החברה השני', יהי' היהודי עם רוב מניות של /חמישים ואחד אחוז/, והשאר בידי הגוי. מובן שחברה זו סגורה ומסוגרת בש"ק וביו"ט.

נגד הצעתי זאת, מנמק איש שיחי, שסדור זה ישפיע לרע על צד המסחרי שבמפעל. שהרי ידוע שבמסחר כזה זקוקים להלואות בנקאיות, אשר אפשר להשיג רק על סמך דין וחשבון, מוסכם בידי רואה חשבון מוסמך, המעיד על יעילות המפעל דהיינו שרווחיו מצדיקים מתן הלואה. ובמקרה שלנו רווחי ביהח"ר יהיו קצוצים ונמוכים מאד. וכן לשם קבלת הזמנות גדולות יש צורך להציג דין וחשבון כנ"ל.

אכן אנא למגדר מילתא, בעינא במיוחד בעיר הזאת ובארץ הזאת. אשר בעוה"ר חלול הקודש, הגיע עד כדי בטול השבת ר"ל, ורק מעטות הברכיים שלא כרעו. אלה המצוינים בתם לבבם וביושר פעלם, ולא אתן ח"ו למשחית לבא וה' יסעדני. אבל מאידך רצוננו לעזור עד מקום שאפשר שלא לגרום צער ונזק ליהודי כשר וישר, בדבר אשר פרנסתו תלוי'. לכן בקשתי שטוחה שיועיל נא מע"כ נ"י, לעיין בדבר אולי יש לו עצה ותושי'.

תשובה הנה מש"כ בנוגע לבית חרושת למכונת חשמל שישראל ונכרי שותפים, והנכרי כופהו שיניח לו הישראל שותפו לעבוד ביום טוב, הנה עצתו נכונה מצד עיקר הדין, ועיין כה"ג בספרי (שם סימן ע"ב), אולם חוששני מטעם מראות עין, .... ואף גם אם ישכילו לעשות כנ"ל, חוששני מאד שלא יבוא לידי מכשול של חילול שבת בעתיד, או דורותיו הבאים, או יתן בזה יד למשחית לאחרים, וגם שאחרי כל אלה הוי רק הערמה ע"כ אין רצוני להתערב בזה, ומעולם נמנעתי מליתן איזה היתר בענינים כאלה מטעם הנ"ל.

שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן לא - בנדון אם להזדקק לאותו בעל המשק הנבוך להצילו מאיסור שבת ובנדון קניית מניות שהמנהלים אינם שומרים תו"מ

ז"ל השואל. והנה בע"ה אציע את העובדות אחת לאחת. א. בעל הפארם /המשק, החווה/. בעל הפארם הוא יהודי פשוט אשר ידיעותיו מוגבלות מאד, ששומר שבת כהלכתו בביתו, ומה שאינו עושה כראוי, לא מתוך פשיעה הוא עושה, אלא מתוך חסרון ידיעה. אולם ב"ה אכשר דרא והבנים דורשים תיקון את שיש לתקן, אולם אין השפעתם עדיין מרובה. הפארם נמצא הרחק מן העיר /כשלשים/ מיל. בעל הפארם נמצא במשך היום בפארם והוא בא ולן בעיר וכמובן ששובת שבתו בעיר ולא בפארם.

ב. הפארם הפארם מוקף שדות לזריעת מאכל הפרות, ושדות דשא עשב שרועים שם הפרות. בעיקר קיים הפארם על הספקת החלב לערים הסמוכות. נמצאים שם בפארם כל המכונות הדרושות לעבודות הקרקע, שמור החלב כלומר קרורו, ומכונות משא המעבירות את החלב למחלבות שבעיר.

ג. בעלות על הפארם. הבעלות נמצאת ביד חברה בע"מ על שם הבעל לדוגמא וכו', וכל המניות (אקציען) ביד הבעל היהודי הנ"ל. הבעל היהודי הנ"ל הוא פקיד החברה דירקטור /מנהל/ ומקבל משכורת קבועה וגם את הרווחים בסוף כל שנה. הבעל היהודי הוא שמקבל או מפטר את הפועלים.

ד. מנהל אינו יהודי. בפארם נמצאים גם מנהלי עבודה אינם יהודים, הגרים בבתים בפארם, הממונים על שמירת סדר הפועלים הנמצאים וגרים שם, ומקפידים על סדרי העבודה ועל חלוקת העבודה ואחריות גדולה עליהם. אין למנהלים הנכרים הנ"ל חלק ברכוש או בחברה אלא עובדים עבור משכורת קבועה חדשית. בסוף השנה מעניקים להם הענקה מיוחדת ע"פ השיגיהם, בין מעט בין הרבה, ולא ע"פ אחוזים מן הרווחים של החברה. .....

חברה. ועוד האין זו הערמה? משום חומר הדין אני הצעתי ליסד חברה חדשה, אשר תשכור את המכונות ואת הבית שם מטפלים בחלב. תקנה את מכונות המשא ותמנה ותפטר פועלים. החברה הזאת תתחייב לקנות את כל החלב משעת החליבה, שפועלי החברה יחלבו לתוך כלי - ה של החברה. והחברה הזאת תמכור את החלב למחלבות תחת שמה החדש. לחברה הזאת יהי' מנהל נכרי, שיהי' גם שותף וגם יקבל אחוזים מן הרווח. וגם בעל הפארם יהי' שותף ויתנה תנאי שהנכרי יעבוד בשבת והוא יום אחר כמבואר בשו"ע. וכדי להבטיח שבעל הפארם לא יפסיד הרבה מרווחיו הנוכחיים, אפשר לקבוע שכר גבוה עבור שכירות הבתים וכדומה. וכן אפשר לעשות חוזה בין חברה חדשה זו והישנה בצורה כזאת, שהחברה החדשה מתחייבת לקנות את כל החלב אך ורק מהפארם הזה, ומאידך בעל הפארם לא יתחייב לספק אלא כרצונו, וזה יעזור לבעל הפארם להיות בלתי תלוי וכדי שהחברה החדשה לא תוכל להזיק לו. ...

יא. מניות של חברה פומבית. מענין לענין באותו ענין. רבים השואלים האם מותר לקנות מניות (אקציען) של חברה פומבית (פאבליק קאמפאניס) שהמניות נמכרות בשוק החפשי (שטאק עקסטשענזש), ואי אפשר לדעת אם שאר בעלי המניות הם נכרים או מאחבנ"י =מאחינו בני ישראל=, ויש שהדירקטורים הם מאחבנ"י שאינם שומרי תו"מ =תורה ומצוות=. בכל זה פניתי למעכ"ת שליט"א בבקשה שישים נא עינו הבדולחה על השאלות דלעיל ויורנו מדרכיו הלכה למעשה, כי תורה היא וללמוד אני צריך. ....

ב וע"ד שאלתו בענין אם מותר לקנות מניות (אקציען) של חברה פומבית, ואי אפשר לדעת, אם שאר בעלי המניות הם נכרים או מאחב"י, ויש שהדירקטורים הם מאחב"י שאינם שומרים תורה ומצות.

הנה כבר הארכתי בזה באריכות בכל פרטי הענינים האלה, ונדפס בספרי ח"ג (עי' לעיל סי' א'), שכעת תחת מכבש הדפוס, השי"ת יעזרני להוציאו לאור בקרוב, והיוצא משם, דאם ישנם גם בעלי מניות נכרים, כאשר כן היא כרגיל, וגם המנהלים של העסק נכרים, אז ליכא איסור בזה משום לתא דשבת, זולת אם יש להעסק גם כן בהמות העושים מלאכה בשבת, דאז ל"מ מה דהא"י אדעתא דנפשי' עביד, דמ"מ אין חלק של הישראל שובת בשבת, כמבואר בב"י (או"ח סוס"י רמ"ה) ובש"ע /או"ח/ (רמ"ו סעי' ה'), בזה אין עצה, רק ליקח המניות בשותפות נכרי המכירו, והנכרי יהי' לו חלק שביעית ומחצה (כדי לכלול שבתות ויו"ט), ויתנה עמו התנאי בתחילת הקני' כמבואר בש"ע, - אכן אם מנהלי העסק, המה יהודים מחללי שבתות, בזה יש לדון הרבה, משום ענין מסייע ידי עוברי עבירה, ואולי גם משום לפני עור, היכא דלא הוי כעין תרי עברי דנהרא, - ועוד הארכתי בנוגע לענין ריבית וחמץ בפסח.

ובזה הנני ידידו דושת"ה וחותם בכל חותמי ברכות, יצחק יעקב ווייס.

שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן יז - עוד בענין ריבית בחברת בעלי מניות.

ב"ה יום א' לס' משפטים תשכ"ב לפ"ק. לכבוד היקר הנעלה מוה"ר ל. גערבער נ"י, לונדון יצ"ו. אחדשה"ט, את מכתבו מיום ועש"ק העבר קבלתי בתודה, וצויתי לשלוח את ספר שו"ת מנחת יצחק חלק שלישי המבוקש ממע"כ, ושם (בסימן א') יראה כל מה שכתבתי ובררתי באריכות, בנדון בעלות בחברות מניות המסתעף לכמה דינים. ומה שביקש לציין לו עוד מראה מקומות בספרי שו"ת המדברים מזה, הנה כמעט כל מה שידוע לי מספרי גדולי האחרונים שנשאו ונתנו בזה, הבאתי או ציינתי להם שם, ובודאי כאשר יעיין בהם, ימצא בפנים, עוד הרבה חומר, שלא הי' אפשר לי להציע אותן בשלימות בתשובתי הנ"ל כמובן.

(א) אבל כדאי עוד להעירו על תשובה אחת, (מהגאון האדיר מוהר"י ראזין ז"ל מראגאטשוב), שהעיר אותי על זה גדול אחד, אחרי אשר ספרי הנ"ל יצא לאור, והוא בשו"ת צפנת פענח להגאון האדיר הנ"ל (שנדפס בניו - יארק תשי"ד, סי' קפ"ד), שכתב בזה"ל, ועי' ב"מ נ"ז, ובמנחות דף צ', ע"ש דאין רבית להקדש, ומ"מ מבואר בתו"כ פרשת בהר וספרי דלמעשר שני עשאם ממון גבוה, מ"מ יש רבית, והגדר, דשיעבוד צריך דוקא לאדם מסויים, ולכך גבי הקדש, ליכא מציאות, רק צורה, משא"כ במע"ש =במעשר שני= וכו', והנה גדר הבאנק, /הבנק/ לא נקרא דבר מסויים, רק דבר של צורה, לא חומר, כי גם מי שיש להם באנק, הם אינם משועבדים לעצמם, רק הכסף המונח שם ועוד, ושוב ליכא למי הוא משועבד, וכן הגדר של צדקה ברבית, ועי' ב"ק דף צ"ג, דליכא שמירה גם כן מטעם זה, ובירושלמי דשבועות פ"ח, גבי ליתן מתנה לכל מי שירצה, דליכא שמירה, וה"נ ברבית, ולכן אין זה רבית בבאנק עפ"י ד"ת עכ"ל.

(ב) אבל מה אעשה, שלענ"ד דברי כ"ת הגדולה של הגאון הנ"ל, המה תמוהים מאד, שהרי זה מבואר שיסודו בנוי, על מה שמדמה גדרי צדקה ובאנק להקדש, דאין שם איסור רבית, - והנה בנוגע להקדש גבוה והקדש עניים (צדקה), כבר איתמר בבי מדרשא בספרי גדולי הראשונים קדמאי ובתראי, והיוצא מהם דיש בכה"ג, ג' חלוקי דינים, א' הקדש גבוה, ב' הקדש לעניים ידועים, ג' הקדש לעניים שאינם ידועים, בהקדש גבוה, לכ"ע אין משום איסור רבית, בהקדש לעניים ידועים, לכ"ע יש משום איסור רבית, בהקדש לעניים שאינם ידועים, יש ג' שיטות, א' שיטת הרא"ש ודעימי' ס"ל דיש בזה איסור רבית, ב' שיטת הרשב"א דאין בזה משום רבית, אבל רק להלכה ולא למעשה, ג' שיטת הר' שמואל בר ברוך דמותר גם למעשה, - והכרעת הטור וב"י בש"ע ופוסקים, כדברי הרא"ש הנ"ל, - וכלם בנו יסודם ע"ד הש"ס (דב"מ ומנחות) בהקדש, (וב"ק) בצדקה, שהביא הגאון הנ"ל.

(ג) והנה דברי הרא"ש המה (בכלל י"ג אות ח') שכתב בזה"ל, וששאלת אם רבית קצוצה מותרת, להקדש לעניים או לת"ת, דע כי לא הותר רבית קצוצה, אלא להקדש של ברק /בדק/ הבית, משום דכתיב אחיך ולא של הקדש, אבל להקדש שבזמן הזה שהוא לעניים או לת"ת, העניים ותלמידים בכלל אחיך הם ורעהו הם, ....אבל מבואר במשנה למלך שם, דאף לשיטתו, כל זה בהקדש לעניים שאינם ידועים, אבל בהקדש לעניים מיוחדים לכ"ע אסור משום רבית, - והכרעת דברי הטור וב"י וש"ע כדברי הרא"ש, הוא בטור וב"י (ביו"ד סוסי' ק"ס), ובש"ע שם (סי"ח וכ"ב) ובשאר מקומות.

(ו) ובנד"ד אף אם נדמה חברת מניות לצדקה, אבל בודאי דומה עכ"פ לצדקה של עניים ידועים, דבודאי נודע מי המה הבעלי מניות, ובכה"ג לכ"ע יש בזה משום רבית כנ"ל.

(ז) והא דהקילו שם, ברבית דרבנן, הוא רק משום דנתנו ע"ז דין מעות של יתומים, כמו שכתבו, לא גרע ממעות יתומים שהתירו חז"ל, להלותם ברבית דרבנן עיין שם, וזה לא שייך בנד"ד, ובזה אנו צריכין לכל מה שכתבו שאר גדולי האחרונים שהבאתי בספרי שם. והנני בזה דושה"ט, יצחק יעקב ווייס

שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן יח - בענין קניית מניות מחברה שיש בין המנהלים יהודים שאינם שומרים שבת.

שאלה הנה ע"ד שהעולם נוהגים היתר, לקנות מניות (שערס), אף מחברה מניות, שרוב מנהלי העסק היינו הדירעקטארען /המנהלים/ המה יהודים, (בין בעלי המניות, אולי אפשר שרובים נכרים), והמועט נכרים, והדירעקטארען היהודים המה מחללי שבת, אם אין איסור בקניית מניות כאלה.

תשובה הנה בספרי (חלק שלישי סי' א' אות כ"ז), איתא בזה"ל, הנה אם מנהלי העסק המה נכרים, וכרגיל, שגם בין בעלי המניות יש נכרים, נראה בפשיטות דשרי, מטעם דאיתא (באו"ח סי' רמ"ה סעיף ד'), דיכול הישראל לתת לנכרי מעות להתעסק בהם, ואף על פי שהנכרי נושא ונותן בהם בשבת, חולק עמו השכר בשוה, מפני שאין המלאכה זו מוטלת על הישראל לעשותה, שנאמר שהא"י עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא, שיהי' שייך מראית עין, ומטעם דהוי שכר שבת בהבלעה, ועי' מש"כ כיוצא בזה בספרי מנחת יצחק (ח"א סימן ע"ב), ויותר מזה מבואר ברמ"א שם (סעיף א') בשם וי"א עיין שם, וא"כ כמו כן בנדון מניות, אף שכל בעל המניות, שותף כפי ערך המניות, מ"מ כיון שיש ג"כ שותפים נכרים, וגם מנהלי העסק המה נכרים, ואין המלאכה מוטלת על הישראל, ואין העסק ניכר ממי הוא, והא"י אדעתא דנפשי' עביד, ליכא בזה משום לתא דשבת, וכל זה אם אין שם בהמות העושים מלאכה בשבת וכו' עכ"ל, וש"מ מדיוק דברינו הנ"ל, דרק אם המנהלים המה נכרים שרי.

והנה כיוצא בזה, איתא בתשו' מהרש"ג (חאו"ח סי' מ"ה), שכתב באמצע התשובה, וז"ל, וראי' לזה, שהרי אנו רואים מעשים בכל יום בכל המקומות, שיש מוסחרים שהם געזעלשאפטען, /חברות/ וישראל ועכו"ם הם בשותפות באותן המוסחרים, כמו בבענק /בבנק/ ושאר מוסחרים כיוצא בהם, שהם על אקציען, /מניות/ כמו רחיים גדולים, וישראל יש להם ג"כ אקציען מאותם העסקים, אפילו ישראלים כשרים ויראים, ועכ"ז הם פתוחים ועושים מלאכות ועסקים בשוי"ט, ולא רפרף שום אדם מעולם, לומר שיש לזה חשש איסור מחמת שבת, משום שותפות ישראל וכו', ועכ"ח צ"ל כנ"ל, כיון דהמקום קבוע ידוע הוא שהוא של כל השותפים ביחד, והעכו"ם אדעתא דנפשי' עביד, לית בזה איסור כלל, משום לתא דשבת עכ"ל, הרי מוכח מהדברים הנ"ל, דרק בעכו"ם עושה המלאכה בשבת שרי.

(ב) הנה האמת שבשעת כתיבת דברינו הנ"ל, דייקתי לכתוב כן, משום דבכה"ג פשיטא דשרי, אבל כיון שהעולם גם החרדים נוהגים היתר, אף באם בין המנהלים, יהודים מחללי שבת, שוב שייך בזה מה שהביא בתשו' מהרש"ג הנ"ל ראי' ממעשים בכל יום כנ"ל, וצריכין אנחנו לאהדר אנפשין ללמוד זכות עליהן, - והנראה בזה, דבכה"ג דאין איסור בנכרי כנ"ל, מה דיש לדון להחמיר בישראל, אף דאין המלאכה מוטלת על ישראל, בעל המניות, ואין העסק ניכר ממי הוא, והמוכר אדעתא דנפשי' עביד, ול"ש משום מראית עין, מ"מ י"ל דאיכא משום לפני עור, ומסייע ידי עוברי עבירה, ונודע הב' דיעות (ביו"ד סי' קנ"א), אם היכא דל"ה בתרי עברי דנהרא, דליכא משום לפ"ע, =לפני עיור= אם עדיין איכא משום מסייע לידי עו"ע, =עוברי עבירה= עי' שם ברמ"א (סעיף א') ובש"ך (סק"ו), ובמג"א (סימן שמ"ז), ובדגמ"ר (ביו"ד) שם, ובתשו' חו"מ (סי' קפ"ה), ובשאר פוסקים, וכבר הארכתי בזה בכמה תשובות בעזה"י, - וכ"ז אם נוגע לאיסור דאו', אבל בעבירה דרבנן, י"ל דלכ"ע, ל"ה בזה משום מסייע ידי עו"ע, וכמבואר בפמ"ג (בא"א או"ח סי' קס"ג), ובתשו' מהר"ש (ח"ז סי' ל') הביא כן מס' תפארת שמואל על הרא"ש (ב"מ דס"ח), ובתשו' מהרי"א אסאד (או"ח סי' ד') בתחי' פשיטא לי' כן, ולבסוף חזר קצת, ועי' בשד"ח (כללים מע' ו' כלל כ"ו אות ג') האריך בזה, וחזי לאצטרופי עם דלהלן.

(ג) וא"כ בנד"ד, דל"ה כבתרי עיברי דנהרא, משום דאם לא יקנו החרדים המניות, יש להם קונים הרבה, אלא דיש לומר, דאם כל היהודים לא יקנו מהם, יזיק להם הרבה למסחרם, ואם עי"ז היו ממעטים בחילול שבת, הי' תלוי בפלוגתת המל"מ והפני משה, אם שייך בזה לפ"ע, וכמבואר במל"מ (פ"ד מה' מלוה ולוה ה"ב), ובתשו' כת"ס (חיו"ד סי' פ"ג), ועי' בדברינו (ח"ב סי' ק"ו אות י"א) ובשאמ"ק, אבל, כנראה, דמה שנוגע לחילול שבת של הדירעקטארען, שהמה אינם עושין מעשה העסק בפועל, רק מתועדים בפ"א בשבוע או יותר ליתן הוראות בענין העסק, לא יגרע מהתועדותם, בין אם ירויחו הרבה, או קצת מעט עי"ז, וא"כ יש לדון רק משום מסייע ידי עו"ע, התלוי בב' שיטות הנ"ל.

(ד) והנה משא ומתן במקח וממכר כה"ג...

(ח) ועוד כתבו הפוסקים לענין מסייע ידי עו"ע, לחלק בין אם מסייע בשעת מעשה עשיית האיסור, או קודם לכן, והובא בספרי שם ובשאר מקומות, מדברי הכתב סופר בתשו' (או"ח סי' פ"ג), וכעת ראיתי בתשו' מלמד להועיל (סי' ל"ד), מה שהביא מתשו' בנין ציון (סי' ט"ו) בכה"ג, והוא פירש דבריו, דדוקא בכגוונא דאינו ודאי שיעשה העבירה עיין שם, ובנד"ד, דאינו בודאי שיעשה העבירה כנ"ל, אף לפי דבריו, ל"ה משום מסייע ידי עו"ע, אך קשה ע"ז (מסופ"ה דשביעית ופ"ה דגיטין), דהתירו משום דרכי שלו' דוקא בכה"ג, וע"ז הביא שם את דברי הכת"ס שם, לחלק בין סיוע שיש בו ממש, דא"א בלא"ה, דזה אסור, אף שלא בשעת האיסור, ובנתינת מעות להעסק, י"ל דהוי כסיוע שיש בו ממש, אבל שוב כתב, דגם זה אין לחוש, דמעות להוצאה ניתנה, ואדרבה בדרבנן יש ברירה, .... דחוץ ממה שי"ל דרוב בעלי המניות המה נכרים כנ"ל, עוד גם בלתי זה, הרי בודאי אינם עושים על דעת הבעלי מניות, שאינם ידועים, ואין להם דיעה בגוף העסק, ורק עושים על דעת המנהלים, ובנוגע להבעלי מניות, יש לדון רק משום מסייע, ויש לדון להיתרא מטעם כל הנ"ל. כל זה אפשר לומר ע"ד לימוד זכות. יצחק יעקב ווייס

שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן יט

בענין לעשות שותפות לרווחים, בחברה שמחללת שבת... הנני בזה ע"ד השאלה שמציעים לאחד שותפות בחברה להובלת דלק בהשקעה של סכום מסוים ולפי ההשקעה הוא מקבל חלקו בריוח בהכנסה של הנהג ורכבו שהנו חבר בחברה זו. החישוב נחשב בסוף כל חודש, מסכום ההכנסה של כל רכב בחודש זה מנכים את ההוצאה וביתרה מתחלקים השותפים של אותו רכב. חברה זו קשורה עם הצבא ומוכרחים לפעמים לפי דרישת הצבא להוביל דלק בשבתות וחגים ואין אפשרות לנהל חשבונות של ההכנסה מהובלות אלה כרישום מיוחד. היהודי השואל הי' מסתפק בריוח של ההכנסה מימות החול ואין רצונו שהרכב יעבוד בשבתות וחגים אבל כאמור ההכנסה היא כוללת ואין בידו לשנות צורת ניהול העסק ולפיכך מסופק אם מותר לו להכנס בשותפות זו להנות מהריוח הכולל ואם אין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה או ולפ"ע =ולפני עור=. וע"ז הביא כת"ה את שו"ת מהרש"ג (ח"ב סי' פ"א) בשאלה כגון דא בשותפות בחברת מניות דמסיק להיתרא, וכן ציין לתשו' חשב האפוד (סי' ס"ה) עכת"ד.

והנה גם אני אציין לתשו' מנחת יצחק (ח"ג סי' א') באריכות (ולחלק חמישי סי' י"ח) עיין שם, והנה הבאתי שם את דברי המהרש"ג (בח"א סי' מ"ה) כי ל"ה אז עדיין אצלי (החלק שני), ועי' מש"כ שם (מנח"י ח"א סי' ע"ב), והיוצא מדברינו שם דהיכא דהפועלים יהודים שייך משום לפ"ע =לפני עוור= ומסייע ידי עו"ע =עוברי עבירה=, ורק היכא דאם לא יקנו היהודים המניות יש להם קונים הרבה בלעדם, ל"ש משום לפ"ע דל"ה כבתרי עברי דנהרא, ומ"מ היכא דיש משום עשיית מלאכה דאו' איכא עדיין משום מסייע ידי עו"ע, ומ"מ במניות דעלמא אזלינן בתר רוב דרוב המה נכרים, ובעסק כזה שהחישוב בכל חודש בודאי ל"ה מהעסקים הגדולים שבעולם ונודע מי המה הפועלים, ומכ"ש בא"י דרובם יהודים, ובהובלה יש הרבה מלאכות דאו', וגם ל"ש לומר דאם לא יתן הוא הסכום מסוים יש נותנים הרבה יותר, וגם להרבה פוסקים אם האחר ג"כ ישראל שייך עוד משום לפ"ע, וגם אם נודע שהוא שותף יש משום מראית עין, וגם מי יודע אם יקוים התנאי שהתנה בתשו' מהרש"ג שם, דלא יגלה דעתו לעולם בעבודת השבת וכיב"ז, ובזה לדעתי אין להתיר להשואל להכניס עצמו לעסק כזה. .... יצחק יעקב ווייס.

שו"ת מנחת יצחק חלק ו סימן עז - אי מותר ללוות ברבית מבנק שחלק מההנהלה הם יהודים ב"ה,

יום ב' ויצא תשל"ג לפ"ק. שוכט"ס לבני היקר הרה"ח מופלג בהפלגת חכמים ונבונים וכו' מוה"ר ישכר דוב שליט"א, אב"י בעיר מנשסטר יצ"ו. אחדשה"ט באה"ר ואה"ע. הנני בזה ע"ד שאלתך אם מותר לחברה בע"מ ללוות ברבית מבנק בע"מ אשר יש לה קרוב לאלפיים בעלי מניות, והנהלה על ידי ששה מנהלים אשר מחצה יהודים ומחצה נכרים, ואין ברצונם לעשות הת"ע =היתר עיסקא=.

הנה כבר נודע מה שפלפלו גדולי האחרונים בהלואה מבאנק ברבית, ה"ה בקש"ע (ה' רבית) ומה שהשיב לו בתשו' שו"מ (מהדו"ק ח"ג סי' ל"א) ובתשו' מהר"ם שיק (ח"א סי' קנ"ח) ומהרי"א הלוי (ח"ב סי' נ"ז) ובי"צ (חיו"ד ח"ב בקו"א סי' ל"ב) ומהרש"ם (ח"א סי' כ') ומהרש"ג (חיו"ד סי' ג') ומש"כ בספרי (ח"ג סי' א') באריכות, וגם (בח"ד סי' ט"ז), ולפי מסקנתי שם דבכה"ג שלא נשתעבד גוף הלוה אלא נכסים מיוחדים אין בזה רק רבית דרבנן, ובכה"ג אף דיהי' המלוה מאינשי דלא מעלי, הרי שפיר העיר בתשו' מהרש"ג שם (סי' ה' ד"ה ולפי), דברבית דרבנן אין הלוה עובר כמבואר בש"ע /יו"ד/ (סי' ק"ס סעי' א' בהגה), אך דעדיין יש בזה משום לפ"ע =לפני עור=, אבל יש לצדד עפ"ד הרא"ש (בריש מיע"ק) דבאיסור דרבנן ליכא לפ"ע, וביאר בספר נחלת צבי (סי' ק"ס) שם, דעכ"פ במומר ליכא לפ"ע במכשילתו באיסור דרבנן, ובפרט עפ"י הפנ"י דלפ"ע ל"ש אלא בודאי ולא בספק עכת"ד, והנה בנידונו הוי הספק דלמא המלוה עכו"ם, ופלפל דהוי ספק על דבר העבר עיין שם, ובזה כתבתי שם (בח"ד אות ט'), דאם נעשה שטר עסקא ג"כ, ורק לחוש דלמא ילך בערכאות הוי ספק על להבא ועוד צדדים עיין שם. אך בנד"ד קשה לומר דכל בעלי המניות המה עכו"ם, אבל קרוב לודאי שרובם עכו"ם בחו"ל, והי' אפשר לדון מטעם המבואר בתשו' שערי צדק (חיו"ד סי' קכ"ד) דיש לומר כל דפריש מרובא פריש עיין שם, אבל לפי מה שדחו הפוסקים טעמא דברירה שכתב השו"מ שם, משום דהיכא דנעשו לכתחילה לשם שותפות לכ"ע אין ברירה, וכמבואר בתשו' חת"ס (או"ח רס"י קכ"ט) ובתשו' מהר"ם שיק ומהרש"ם שם, והביאו כמה ראיות לזה, וא"כ כל פרוטה ופרוטה יש בה חלק של ישראל עיין שם, וא"כ ל"ש ג"כ מרובה פריש.

וא"כ לפי"ז יש לחוש שיש בעלי מניות יהודים שומרי מצוות, ואין ההיתר של מומר הנ"ל, וי"ל בזה עפי"ד המהרי"ט בתשו' (ח"א סי' קט"ז ד"ה ובר) שכתב שם בנידונו, בתערובת מעות עניים עם בעלי המעות, וז"ל, ובר מן דין אפשר דאפילו מאן דאמר אין ברירה הכא מודה דכיון דידעו גזברין שלקחו נכסים אנשים מיוחדים כמו שבא בשאלה וידעי דאסורי ברבית, כשעושין עסקא שהיא של רבית עושים לעניים וכשעושין דבר של היתר עושין לבעלי המעות, דודאי אין דעת הבעלים להלותם ברבית ומסתמא לא יעברו על דעתם אלא על דעת כן עושין סתם, ואף על פי שלא בררו כמו שבררו דמי, ושמא דאף משעה שמקבלין הנכסים מבעליהן מגו דידעי דאסורי ברבית הוה לי' כאלו התנו בפירוש שהעסקא של היתר יהי' לחשבון של בעלים ומתוך דאסורא רביע עלייהו אף על גב דלא התנו כמאן דהתנו עכ"ל. רצונו לומר דב' טעמי יש בדבר, א' דהמתעסקים מתכוונים לדבר של רבית לעניים ודבר של היתר לבעלי המעות, ב' דאף אם לא יכוונו המתעסקים כן מ"מ מגו דידעי דאסורי ברבית הוי כאלו התנו כן, ובכל אחד מב' צדדים הנ"ל, ליכא משום אין ברירה לכ"ע לשיטתו וכדלהלן. ונפ"מ דלטעם הב' אף אם יהי' המתעסקים מאינשי דלא מעלי, מ"מ א"צ לכוונתם דהוי כאלו הי' תנאי בדבר. דלא יהי' איסור בדבר, וא"כ ממ"נ אם הי' הבעלי מניות יראים, הוי כאלו התנו דלא ילוו מעותם ברבית לישראל, ואם המה מהחפשים שוב ל"ש בזה לפ"ע כנ"ל.

....אמנם י"ל דהיכא דבשעת קבלת המעות מאת המנהל, אומר בפירוש דרצונו רק בחלק של האינו יהודים, הוי כחולק מדעת חבירו, דהרי כל בעלי מניות נתנו כחם ורשותם להמנהל לעשות לטובת המסחר כטוב בעיניו, והוי כחלקו זה הסכום מדעת השותפים, ושייך כולו להנכריים, ואין בזה משום רבית.

ובזה תבנא לדינא דהיכא דהלוים המה חברה בעלי מניות, והמלוים המה ג"כ חברה בע"מ, של יהודים ורוב גוים כבנד"ד, מ"מ לכתחילה יש לעשות היתר עסקא, ואם אי אפשר, אז אף דיש בין המנהלים גם יהודים, מ"מ יש לדון דהיכא דאומר הלוה להמנהל בשעת הלואה שרצונו רק בחלק השייך להנכרים שרי וצ"ע. והנני בזה אביך אוהבך לנצח. יצחק יעקב ווייס.

שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן כו - בענין מכירת מניות של עסקים שיש בהם חשש חמץ בפסח, ובדין נולד מהול.

ב"ה יום א' בשלח תשכ"ח לפ"ק. שוכט"ס לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מוה"ר משה שטרנבוך שליט"א ר"מ דכולל ראש העין, בני ברק תובב"א. אחדשת"ה כמשפט, בתודה רבה קבלתי את ספרו היקר מועדים וזמנים השלם ח"ג, והתענגתי מאד מהענינים החידושים וביאורים אשר העמיק הרחיב בעמקות גדול מאד, אמנם מחמת גודל טרדותי, וביותר כי הננו מתכוננים אי"ה בעוד שבועים לנסוע לאה"ק על ביקור, אין באפשרי לבוא באריכות בזה, אך על דבר אשר ביקש במיוחד, לעיין במש"כ כהד"ג (בסי' רס"ט בהג"ה), שדן על חידושי, בענין חברת מניות, אשר דברי צ"ע טובא, הנני לעשות רצונו הטוב. כדי לתרץ את דבריי.

הנה כהד"ג העיר על מש"כ (בח"ג סי' א'), לענין מניות, שאין להבעלים זכות בניהול העסק כלל, דבכה"ג אינו אלא כשטר מלוה, והבאתי לזה, מנכסי צבור ונכסי ממשלה, ודייקתי לפרט את נירות של הממשלה, ובאנק - נאטס, וע"ז כתב כת"ה, דלא דמי כלל, דאין ליחיד שום זכות למכור זכיותיו, אבל בחברת מניות, אף שאין לו זכות הצבעה, יש לו זכות באופן פרטי, שיכול למכור לאחר עכת"ד.

סיעה ג- בעלות מניות רגילות אינה בעלות, מאידך מניות שליטה הינן כבעלות\בע"מ:

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן נד- אם מותר לקנות רוב המניות של חברה העובדת בשבת ה' שבט תשל"ד.

מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר שלמה אליהו מילער שליט"א ראש הכולל אברכים דטאראנטא.

קבלתי מכתב כתר"ה זה כבר, ויפה פתח כתר"ה בהיתרא דבש"ע /או"ח/ סימן רמ"ה סעי' ד' וכפי שאבאר בהוספת באור הוא היתר ברור.

הנה בהא דכתב הרמב"ם בפ"ו משבת הי"ח הנותן מעות לנכרי להתעסק בהן אף על פי שהנכרי נו"נ =נושא ונותן= בשבת חולק עמו בשכר בשוה ואיפסק ...

ולכן בעובדא זו שכתר"ה כותב שישראל כשר רוצה לקנות רוב המניות (סטאקס) של חברה (קאמפאני) אחת שיש לה שני מיני עסק בניית בתים, שזהו כוונת ישראל הקונה כדי שהחברה תסכים שהוא יהיה הקבלן לבנות בעדם שאף שהמנהלים (דירעקטארן) לא יהיו מחוייבין ליתן לו הוא בטוח שיתנו לו מחמת זה ולא יהיה בזה ממילא שום חלול שבת, ועסק נכסי דלא ניידי (ריל עסטייט קאמפאני) אשר הוא הישראל אינו רוצה לטפל בה כלל ובזה יעסקו גם בשבת באופן זה שיש להם סוכנים (איידזענטס) שעובדים בקבלנות כל אחד לעצמו שמשמע דלא שייך זמן עבודתם לחברה שהרי כותב כתר"ה דאדעתא דנפשם קא עבדי, אבל איכא משרד (אפיס) שיהיה פתוח בשבת לצורך הסוכנים ושם יש שכירי יום עובדים, ודין כתר"ה שהוא דין זה דהרמב"ם בשם הגאונים ופסק כן הש"ע שהעסק שהנכרי מתעסק בהם במעות הישראל יכול הישראל ליקח חלקו, אבל כותב כתר"ה דהנהוג הוא שהמנהלים נוטלים שכירות קצוב לשנה בעד שכר טרחם שא"כ הוו שכירי יום שיש לאסור, ....

אבל ודאי שצריך שלא יהיה ניכר שהוא לישראל דזהו הפירוש שמסיק הש"ע וכן אין העסק ניכר ממי הוא והוא לשון המ"מ, משום דאם ניכר שהוא של הישראל הרי איכא איסור דמראית עין שיאמרו שהישראל שהריוח מהעסק הוא שלו מחמת שנתן מעותיו הוא בעלים גם על המלאכה היינו שאף שהנכרי הוא מתעסק הוא עושה על דעת הישראל בעל המעות שא"כ הוי הנכרי רק כפועל ועושה בשליחות הישראל שאסור, כי לפ"מ שכתבתי שמותר אף שלוקחין שכירות קבועה לשנה ליכא המראית עין דאסרו בקבלנות שהוא שמא יאמרו שהוא שכיר יום, אבל איכא מראית עין זה דיאמרו שהנכרי עושה לדעת הישראל בעל המעות והעסק שזה אסור אבל מצד חשש דמראית עין זה אם ידוע דדרך החברות הוא שהמנהלים עושים הנהלת העסק רק על דעת עצמן ואין צריכין לשמוע כלום אף למי שיש לו רוב המניות, הרי נמצא שאף אם ידעו שרוב המניות הוא של הישראל נמי ידעו שנמסר להם ממנו לנהל העסק רק על דעתם, שלכן אף שמסתבר שישמעו לו כשיאמר להם, הרי הוא כשמיעה לאיש אחר שנותן עצה טובה ולא כשמיעה לבעלים שזה אינו מגרע מבעלות המנהלים על המלאכה דהנהלת העסק, וגם לבד זה הא ניכר וידוע לכל מזה שבעצמו אינו מנהל שמאיזה טעם אינו רוצה להתערב באופן הנהלת העסק וסומך לגמרי על המנהלים שיעשו רק על דעתם דזה ג"כ מותר דהא בעובדא דרמב"ם והש"ע בשם הגאונים שהמעות הוא של הישראל ודאי הא ישמע לו הנכרי המתעסק ומ"מ מותר כדכתבתי לעיל, וגם כל קבלנות ואריסות כיון שעצם השדה הוא של הישראל הרי ודאי ישמע למה שיאמר לו בעה"ב משום שיודעים שסומכים בקבלנות ואריסות על הנכרי שאף אם ישמע הוא רק כשמיעה לעצה טובה של אחר לגמרי, וגם שברובא לא יאמר כלל כיון שסמך עליו, לכן גם בכאן הוא כידוע לכל שמאחר שאינו מנהל שסומך לגמרי על המנהלים ולא יאמר להם כלום, ואף אם יאמר הוא רק כעצה בעלמא שאחרים מייעצים. ולכן נראה לע"ד שיש להתיר וגם שהוא היתר ברור בלא שום חשש כיון שכן הוא שיטת כל הגאונים ומסקנת הש"ע והנו"כ, ומה שהעיר כתר"ה שכיון שהישראל איש חרד וזהיר מאד יש לו לחוש לחשד עוד יותר מדינא שלכן מייעץ כתר"ה שיקנה פחות ממחצה שאז אף המקורבים וסוחרים גדולים שאפשר שיתועדו כמה סטאקס לא ידעו שיש לו דיעה לומר כשירצה הוא טוב לרווחא דמלתא.

אף שאותו העסק הוא בערבון מוגבל (קארפאריישן לימיטעד) ואין אחריות הפסד על השותף, אלא על הממון המשותף, מכל מקום אין מקום להתיר שותפות זו מטעם זה.

אבל אם הוא צורך גדול יכול לעשות כדין שותפות עם עכו"ם. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן טו - בשכח לעשות פרוזבול אם רשאי לכופו לשלם במדינותינו בזה"ז.

י"ב טבת תשכ"ז. מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר דוד הכהן ראזענבערג שליט"א.

הנה בדבר מי ששכח מלעשות פרוזבול והלוה אינו רוצה לפרוע בשביל זה והמלוה .....

ולגבי הגדרת חברה בערבון מוגבל (קארפאריישן) א"א לומר שזו חטיבה בפני עצמה כעין שמוזכר בדרכי תשובה סי' ק"ס ס"ק ט"ו ושממילא השותפין אינם אלא כפועלים, שטעם זה אינו כלום, וממילא אסור להניח לשותפו לחלל שבת, ואם אין עצה אחרת יכול לעשות עמו כמו שעושים בשותפות עם עכו"ם (ועי' גם מש"כ באג"מ או"ח ח"ד סי' נ"ד).

וכשאחד תובע את חברו לד"ת אין התובע מחוייב להגיד להנתבע פרטי הדברים (ועי' לעיל סי' ו').

והנני ידידו, משה פיינשטיין.

ובדבר ליקח שערס (=מניות) מקאמפאניעס (=חברות) שעושין מלאכה ומסחר בשבת הא חזינן שנתפשט להיתר. והטעם פשוט, שאין להחשיב את הקונים שערס שהוא רק משהו מהמסחר שאין להם שום דעה בהמסחר אף לענין חלקם לבעלים שלא דמי לשותפות במקצת שיש לו דעה כבעלים, וגם אין הקונה שערס רוצה להיות בעלים בהמסחר ואינו רוצה לקנות כלום בהמסחר אלא הוא רק כקונה ריוח והפסד שיהיה בהמסחר לפי סך כך וכך שקנה, ויותר נראה שאין בהם גדר קנין בדינא שהוא לקנין דבר שלא בא לעולם, רק מצד קניני דיני המדינה. ומה שלפי תנאי המכירה יש לבעל השערס דעה לבחירת פרעזידענט (=נשיא החברה) הוא רק פטומי מילי בעלמא כי למעשה משאירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה וגם הקונים אין רוצים לומר דעה בזה כי אין כוונתם לקנות זה ולכן לע"ד אין לחוש למה שעושים הבעלים דהקאמפאניעס שאינו נוגע להם... אבל ודאי לקנות מדה מרובה כ"כ עד שיתחשבו בדעתו יש לאסור אף בפעקטערע (=בבית חרושת) ומסחר של עכו"ם כיון שלא התנו כמו שצריכין להתנות כשעושה ישראל שותפות עם עכו"ם כדאיתא בש"ע או"ח סימן רמ"ה.^[15]

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן נד - אם מותר לקנות רוב המניות של חברה העובדת בשבת

ה' שבט תשל"ד. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר שלמה אליהו מילער שליט"א ראש הכולל אברכים דטאראנטא.

קבלתי מכתב כתר"ה זה כבר, ויפה פתח כתר"ה בהיתרא דבש"ע /או"ח/ סימן רמ"ה סעי' ד' וכפי שאבאר בהוספת באור הוא היתר ברור.

הנה בהא דכתב הרמב"ם בפ"ו משבת הי"ח הנותן מעות לנכרי להתעסק בהן אף על פי שהנכרי נו"נ =נושא ונותן= בשבת חולק עמו בשכר בשוה ואיפסק גם בטור ובש"ע /או"ח/ סימן רמ"ה סעי' ד' איתא בזה שני טעמים, שהמ"מ כתב סברת הגאונים נראית פשוטה שהרי אין המלאכה הזאת מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהנכרי עושה שליחותו, והוא הטעם שאיתא בש"ע שם, והב"י הביא מהכל בו דכתב והטעם לפי שאין אותו שכר אלא שכר מעותיו והוא כשכירות כלים שאין לנו שביתת כלים, ומשמע שאיכא חלוק לדינא בינייהו דאם הוא באופן שלא שייך לומר שהוא שכר מעותיו אבל אין עליו שום התעסקות לעשות דכל המלאכה הוא על הנכרי דלהמ"מ מותר ולהכל בו אסור, ומצויר זה בנתן מעות לנכרי שהוא יתעסק בו בעד שכר קצוב לשנה וכל הנשאר יהיו של הישראל, דאין הדרך באופן זה לשלם שכר מעותיו דגם על כלים לא שייך שכירות באופן כזה, דלהמ"מ יהיה מותר מאחר דהישראל אין עליו שום התעסקות ואין המלאכה שלו, ואין לומר דמכיון שהריוח של הישראל הוא בעצם בעל ההתעסקות והנכרי כיון שהוא נוטל שכר כפועל הוא בהכרח כשלוחו ושכיר יום של הישראל, ואין להשגיח על מה שדברו והתנו שההתעסקות הוא רק על הנכרי לומר דההתעסקות הוא של הנכרי ולא של הישראל דמה שהריוח והפסד הוא של הישראל והנכרי נוטל שכירות הוא סותר לדבריהם, דהא חזינן ממה שמותר לשכור נכרי לעשות מלאכת ישראל בקבלנות שאינו כן אלא דאפשר שהנכרי יהיה בעלים על המלאכה שמצד עצמה הוא של הישראל דהא עושה הבגד מצמר של ישראל ואין להנכרי שום רשות בו, לא מבעיא למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי אלא אף אם אומן קונה בשבח כלי נמי אינו יכול לעכב לעצמו דמוכרח להחזיר אחר שגמר לבעה"ב וכל ענין קנין של האומן בהשבח הוא לענין הזיק ולענין שיש לו דמי שכירותו בעין ולא מלוה עיין בנה"מ סימן ש"ו ס"ק ג', ומ"מ מותר והוא משום דהנכרי הוא בעלים על המלאכה דשייך בעלות גם על זה לבד אף שהדבר שעושה בו הוא של הישראל, ואין הכרח לומר שמחמת שהמלאכה נעשית בדבר של הישראל עבור הישראל נחשב הנכרי פועל ושכיר יום דישראל, וא"כ גם בנתן לנכרי מעות שהוא יתעסק בו עבור הריוח לישראל בעד שכר קצוב לשנה נמי הויא המלאכה של הנכרי אף שהריוח וההפסד של הישראל ואין לאסור.

ועיין בבאור הגר"א ס"ק י"ג דכתב על הא דיכול הישראל ליתן לנכרי מעות להתעסק בהם ממ"ש אריסא אריסותיה קעביד דהוא ההיתר בקבלנות בשדה שהמלאכה הרי הוא לטובת ישראל יותר מלנכרי האריס שנוטל יותר ואפילו הוא למחצה דהם שוין הרי עכ"פ גם של הישראל היא ומ"מ מותר מאחר שהתנו דהמלאכה מוטלת רק על האריס שלכן אף שעושה בשדה של ישראל ועבור הישראל כיון שהויא המלאכה רק על הנכרי הוי הנכרי בעלים על המלאכה, שלכן גם כשנתן הישראל להנכרי מעות שיתעסק בהן עבורו הויא המלאכה של הנכרי ומותר.

וכן משמע בלשון תשובת הגאונים שהביא הב"י שהשיב רב שרירא גאון, וששאלת בבר ישראל דיהיב זוזי לעכו"ם בשותפות או מטלטלין כדי למכור אותן ולעשות בהם סחורה ושקיל וטרי בהו בשבת ובחול שרי לישראל למישקל מההוא רווחא או לא תשובה הכי שמיע לן מרבוותא דילן דכד הוו הנך זוזי מעיקרא ביד עכו"ם דעביד בהו כדחזי הוא לבדו ולא שקיל ישראל וטרי בהדיה לא אשכחן בכי הא מלתא איסור דהא מותר לישראל להשכיר שדהו לעכו"ם ואף על גב דקא עביד בשבתא וש"מ דהיכא דזוזי דישראל בידא דעכו"ם ועביד עכו"ם כדחזי זבין ומזבין בדניחא ליה ולא צריך ישראל למעבד מדעם שעומד עכו"ם תחתיו בשבת ועביד מאי דהוה עביד ישראל ליכא איסורא בהכי עיין שם, הרי לשון שעומד עכו"ם תחתיו בשבת ועביד מאי דהוה עביד ישראל משמע כמפורש שבעצם היה שייך שהישראל צריך למעבד משום שהעסק הוא שלו ולא של העכו"ם אבל כיון שהעמיד העכו"ם תחתיו שהוא יהיה הבעלים על המלאכה ועביד כל מה דהוה עביד ישראל, היינו לא על עשיית המלאכה עצמה שזהו עשיית פועל בשל אחרים שהוא כעושה הבעלים בעצמו, אלא הוא על ענין הבעלות על המלאכה היינו שיעשה בהעסק כדחזי הוא לבדו על דעת עצמו שהבעלים לא יאמרו לו כלום איך יעשה ואיך יתנהג בהעסק כדכתבו לעיל זה, ומסקי ולא שקיל ישראל וטרי בהדיה דלשון זה אינו על עצם עשיית המלאכה והעסק, אלא על הדעה איך לעשות ומתי לעשות דהבעלים לא יאמרו לו כלום, ליכא איסור משום דהמלאכה וההתעסקות בהעסק נמצא שהעכו"ם הוא בעלים על המלאכה וההתעסקות אף שעצם העסק הוא של הישראל, וזהו גם כוונת הלשון במה שמתירין בזוזי דישראל שיהב לעכו"ם להתעסק עבורו, דכתבו ועביד עכו"ם כדחזי זבין ומזבין בדניחא ליה ולא צריך ישראל למעבד מדעם, היינו נמי הפירוש שהעכו"ם עביד בדניחא לו והישראל א"צ למעבד לו אף לענין הניחא לו שהוא איך יעשה ומתי יעשה ולמי למכור שזהו ענין מלאכה ועסק השייך רק לבעלים, שזה ג"כ הוא רק על העכו"ם, שבאופן זה הוי העכו"ם בעלים על המלאכה והתעסקות בהעסק אף שהעסק הוא של הבעלים, שלכן מותר.

ולטעם זה מותר גם כשהנכרי הוא נוטל שכר כפועל ואין לו שום חלק בהעסק לא בהריוח ולא בהפסד כדכתבתי לטעם המ"מ שהוא טעם ר' שרירא גאון. אבל להכל בו שטעם ההיתר הוא משום ששכר מעותיו נוטל אסור באם נוטל שכר קצוב כפועל, והוא יפרש טעם היתר קבלנות לא בשביל שאין המלאכה של הישראל אלא של הנכרי, דהוא סובר דכיון דהדבר והעסק הוא של הבעלים בהכרח הוו המלאכות וההתעסקות של הבעלים ונכרי העושה המלאכה ומתעסק בהעסק הוא פועל אף שהוא קבלן ואף שלא יאמר לו איך לעשות ושם דעה באופן המלאכה והעסק, אלא ההיתר בקבלנות הוא בשביל שהישראל אינו נהנה ממה שעושה הנכרי בשבת, מאחר שבשביל הישראל היה יכול לעשות בהוספת שעות למלאכה בחול או ביום הראשון בשבת, שנמצא שרק הנכרי נהנה בזה שעשה בשבת משום שלו יותר ניחא לעבוד בשבת מביום הראשון בשבת, ומלעבוד שעות יתירות בימות החול. וזה שמותר באריסות אף שהישראל נהנה דהא לפעמים היו מלאכות שלא היה אפשר לעשות בחול מפני גשמים וכדומה שג"כ מותר, וכן היה מותר גם מרחץ באריסות אם היה הדרך כן כמפורש בגמ' בע"ז דף כ"א ע"ב שודאי היה לו הנאה דביום אחר לא היה באים לרחוץ, הוא מטעם דבשביל חלקו הוא עובד בשבת והישראל נהנה ממילא, ומה שאסור בישראל ונכרי שותפין הוא משום דהוא עושה מלאכת הישראל דהא שניהם צריכין לעבוד בשוה כיון שהם שותפין שכל דבר צריך להיות מחצה על מחצה ובהכרח שהוא עושה עבודת הישראל כשלוחו במחצה, והחלוק מאריסות אף שג"כ הרי כיון שהריוח הוא של הישראל כפי החלק שנוטל הרי מה שעושה האריס כל המלאכה הוא גם בשביל הישראל מחמת שמשלם לו בהחלק שנתן לו כדי שיעבוד עבורו כל המלאכות, ואף שלא אמר להאריס שיעבוד גם בשבת דאם היה אומר לו שיעבוד בשבת אסור, ובמג"א איתא בסימן רמ"ג סק"ב בשדה שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול ואין הישראל מרויח במלאכתו וכן הוא בלב"ש, ועיין במ"ב סק"ו מ"מ הא גם במרחץ מותר כשדרך המקום ליתן באריסות שודאי מרויח, ואף בשדה מזדמן שלא היא אפשר לו לעשות בימים אחרים ומ"מ מותר, ומשמע שאע"פ שבשביל זה לקח לאריס את הנכרי משום שיודע שיעבוד גם בשבת נמי מותר רק שאסור לו לפרש שיעבוד גם בשבת דהרי אז עושהו בפירוש שליח לעשות בשבת שלכן אפשר אסור גם מדינא, וא"כ מ"ט מותר כשלא פי' הא עכ"פ כשמזדמן לעשות בשבת וכ"ש במרחץ שבכל שבת הוא מסיק המרחץ, הא עושה המלאכה גם בשביל חלק הישראל שהישראל היה צריך לעשות ובעד השכר שנותן לו חלק בהריוח הוא עובד ומ"ש משותף ממש שאסור, וצריך לומר דכיון דאיכא ענין כזה דאריסות בעולם היינו שנעשה השותפות באופן שבעה"ב נותן השדה והאריס נותן המלאכה לא נחשב האריס כמו שלוחו של בעל השדה לעבוד גם בעד חלקו בשביל השכר דהחלק שנתן לו כמו בשכיר, כיון דכל שייכותו להיות שותף בהשדה הוא מצד המלאכה וכל עשייתו אף בחול כל המלאכות הוא אדעתא דנפשיה, היינו שבעושה מלאכה לעצמו בשדה חברו מרויח ממלאכתו מחצה או שליש או רביע כמנהג המקום, וגם בנכנס שלא ברשות בשדה העשויה לאריסות נוטל כאריס עיין בב"מ דף ק"א ע"א ביורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות באם הוא עשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה לנוטעה דהוא כשתלי העיר כמנהג המדינה וה"ה בשדה העשויה לאריסות, ובדף ל"ט ע"א תניא וכולן שמין להם כאריס, ונמצא שפיר שאין להחשיב שבעל השדה נותן להאריס בעד עבודתו כפי החלק הנהוג שיתחשב כשכירו וכשלוחו לעבוד עבורו, אלא שדין עצמו הוא נוטל בעד עבודתו כפי מנהג המדינה. ונמצא שכל העבודה טורח לנפשו שיש לו מזה כפי חלקו, וטעם זה לא שייך בשותפין שכל אחד נתן מעות או שצריך ליתן מעות שכל אחד צריך לעבוד החצי וכפי חלקו וכשעובד הנכרי הוא עושה עבור הישראל והוי כשלוחו. וכן לא שייך זה בנותן לו שכר עבור עבודתו בהשדה, וגם לא שייך זה בקבלנות ממש דבכל אופן הוא שכיר של בעה"ב בין שהוא ליום בין שהוא להמלאכה וצריך לומר דמה שמותר בקבלנות משום שאינו מרויח כלום בזה דהרי היה יכול הנכרי לעשות בשעות מאוחרות בכל יום וביום הראשון ורק בשביל עצמו דרוצה לישן ולנוח בשעות המאוחרות וביום הראשון שהוא יום איד שלהן אינו רוצה לעבוד שנמצא שרק בשביל עצמו הוא עובד בשבת. זה נראה שצריך לומר אליבא דהכל בו.

עכ"פ נמצא חלוק לדינא בין טעם המ"מ ובין טעם הכל בו בנתן מעות לנכרי להתעסק רק הנכרי בהם לפי דעת עצמו בשכר קצוב לשנה דלהמ"מ מותר ולהכל בו אסור. ולכן כיון שהש"ע נקט רק טעם המ"מ ולא הוזכר טעם הכל בו גם בהנו"כ מפרשי הש"ע ובהגר"א ג"כ מפורש הטעם כן כדבארתי, יש לפסוק כן לדינא. והטעם שהמחבר אף שהביא בב"י גם טעם הכל בו ומ"מ לא חש לדבריו נראה פשוט שמאחר שכתב הרמב"ם וכן הורו כל הגאונים וגם הכל בו בעצמו העתיק לשון זה מהרמב"ם, וא"כ הרי כוונת הרמב"ם שהוא לפי טעם הגאונים, וטעמם הא הובא בב"י תשובת ר' שרירא גאון הא הוא כטעם המ"מ וכדבארתי ובהכרח צריך לומר שהכל בו לא ראה תשובת ר' שרירא וכדחזינן מהא שלא הביאה.

ולבד זה הא לטעם הכל בו צריך לומר על כל דבר שמותר לנכרי לעשות בדבר הנוגע לישראל טעם אחר, ולטעם המ"מ שהוא טעם הגאונים למה שבארתי ששייך ענין בעלות על מלאכה אף בדבר שאינו שלו ששייך כולו לאחר, שא"כ הוא טעם אחד להיתר קבלנות ולהיתר אריסות ולהיתר זה דנותן לעכו"ם להתעסק והוא נוטל חלק בשוה, שלכן מסתבר יותר שהם מטעם אחד, שהוא כטעם הגאונים והמ"מ שלכן פסק כן הש"ע וכן יש להורות למעשה כי נמצא שדעת הכל בו הוא דעת יחיד והש"ע וכל נו"כ פסקו כן ובפרט שכן הוא טעם הגאונים שהם הורו דין זה.

ולכן בעובדא זו שכתר"ה כותב שישראל כשר רוצה לקנות רוב המניות (סטאקס) של חברה (קאמפאני) אחת שיש לה שני מיני עסק בניית בתים, שזהו כוונת ישראל הקונה כדי שהחברה תסכים שהוא יהיה הקבלן לבנות בעדם שאף שהמנהלים (דירעקטארן) לא יהיו מחוייבין ליתן לו הוא בטוח שיתנו לו מחמת זה ולא יהיה בזה ממילא שום חלול שבת, ועסק נכסי דלא ניידי (ריל עסטייט קאמפאני) אשר הוא הישראל אינו רוצה לטפל בה כלל ובזה יעסקו גם בשבת באופן זה שיש להם סוכנים (איידזענטס) שעובדים בקבלנות כל אחד לעצמו שמשמע דלא שייך זמן עבודתם לחברה שהרי כותב כתר"ה דאדעתא דנפשם קא עבדי, אבל איכא משרד (אפיס) שיהיה פתוח בשבת לצורך הסוכנים ושם יש שכירי יום עובדים, ודין כתר"ה שהוא דין זה דהרמב"ם בשם הגאונים ופסק כן הש"ע שהעסק שהנכרי מתעסק בהם במעות הישראל יכול הישראל ליקח חלקו, אבל כותב כתר"ה דהנהוג הוא שהמנהלים נוטלים שכירות קצוב לשנה בעד שכר טרחם שא"כ הוו שכירי יום שיש לאסור, וטעם שלא מקפיד אם יבטלו איזה יום ודאי אינו טעם דהא הוא משום דיכול לכתוב לו ביום אחר ואין הישראל מרויח כדאיתא במג"א סימן רמ"ד סקי"ד שלא שייך זה כאן, ובכלל הא אף שהמנהל בעצמו יש לו רשות לבטל איזה יום הרי ודאי הוא רק אחר שיראה שיעשה המלאכה שצריכה להעשות וכדכתב גם כתר"ה עצמו, וגם טעמים האחרים דחוקים, אבל למה שכתבתי מותר להגאונים שהוא כטעם המ"מ שנקט הש"ע אף בשכר קצוב לשנה מאחר שכל ההתעסוקת /ההתעסקות/ הוא על הנכרי והישראל אינו אומר לו שום דעה איך להתעסק בהעסק כעובדא זו שהמנהלים עושין רק לפי דעתם כל זמן שהם מנהלים ואין צריכין לשמוע לו אם ירצה שיעשו באופן אחר, וגם אף אם יש לו רשות לצוות שיעשה הנכרי כמו שירצה נמי מותר כשמניח להנכרי שיעשה רק על דעתו דהא בנתן לנכרי מעות להתעסק בהם הרי בסתמא הוא יכול לצוות לו איך לעשות ומ"מ כיון שהעסק נעשה שרק הנכרי לבדו יתעסק בו לפי דעתו והישראל יקיים תנאי זה ולא יאמר כלום להנכרי מותר, מהטעם שהנכרי הוא הבעלים על המלאכה שזהו טעם היתר האריסות והקבלנות, שזה מותר.

אבל ודאי שצריך שלא יהיה ניכר שהוא לישראל דזהו הפירוש שמסיק הש"ע וכן אין העסק ניכר ממי הוא והוא לשון המ"מ, משום דאם ניכר שהוא של הישראל הרי איכא איסור דמראית עין שיאמרו שהישראל שהריוח מהעסק הוא שלו מחמת שנתן מעותיו הוא בעלים גם על המלאכה היינו שאף שהנכרי הוא מתעסק הוא עושה על דעת הישראל בעל המעות שא"כ הוי הנכרי רק כפועל ועושה בשליחות הישראל שאסור, כי לפ"מ שכתבתי שמותר אף שלוקחין שכירות קבועה לשנה ליכא המראית עין דאסרו בקבלנות שהוא שמא יאמרו שהוא שכיר יום, אבל איכא מראית עין זה דיאמרו שהנכרי עושה לדעת הישראל בעל המעות והעסק שזה אסור אבל מצד חשש דמראית עין זה אם ידוע דדרך החברות הוא שהמנהלים עושים הנהלת העסק רק על דעת עצמן ואין צריכין לשמוע כלום אף למי שיש לו רוב המניות, הרי נמצא שאף אם ידעו שרוב המניות הוא של הישראל נמי ידעו שנמסר להם ממנו לנהל העסק רק על דעתם, שלכן אף שמסתבר שישמעו לו כשיאמר להם, הרי הוא כשמיעה לאיש אחר שנותן עצה טובה ולא כשמיעה לבעלים שזה אינו מגרע מבעלות המנהלים על המלאכה דהנהלת העסק, וגם לבד זה הא ניכר וידוע לכל מזה שבעצמו אינו מנהל שמאיזה טעם אינו רוצה להתערב באופן הנהלת העסק וסומך לגמרי על המנהלים שיעשו רק על דעתם דזה ג"כ מותר דהא בעובדא דרמב"ם והש"ע בשם הגאונים שהמעות הוא של הישראל ודאי הא ישמע לו הנכרי המתעסק ומ"מ מותר כדכתבתי לעיל, וגם כל קבלנות ואריסות כיון שעצם השדה הוא של הישראל הרי ודאי ישמע למה שיאמר לו בעה"ב משום שיודעים שסומכים בקבלנות ואריסות על הנכרי שאף אם ישמע הוא רק כשמיעה לעצה טובה של אחר לגמרי, וגם שברובא לא יאמר כלל כיון שסמך עליו, לכן גם בכאן הוא כידוע לכל שמאחר שאינו מנהל שסומך לגמרי על המנהלים ולא יאמר להם כלום, ואף אם יאמר הוא רק כעצה בעלמא שאחרים מייעצים. ולכן נראה לע"ד שיש להתיר וגם שהוא היתר ברור בלא שום חשש כיון שכן הוא שיטת כל הגאונים ומסקנת הש"ע והנו"כ, ומה שהעיר כתר"ה שכיון שהישראל איש חרד וזהיר מאד יש לו לחוש לחשד עוד יותר מדינא שלכן מייעץ כתר"ה שיקנה פחות ממחצה שאז אף המקורבים וסוחרים גדולים שאפשר שיתועדו כמה סטאקס לא ידעו שיש לו דיעה לומר כשירצה הוא טוב לרווחא דמלתא.

ולהשתתף עם מחלל שבת בעסק שיהיה פתוח בשבת אף שאותו העסק הוא בערבון מוגבל (קארפאריישן לימיטעד) ואין אחריות הפסד על השותף, אלא על הממון המשותף, מכל מקום אין מקום להתיר שותפות זו מטעם זה.

אבל אם הוא צורך גדול יכול לעשות כדין שותפות עם עכו"ם. והנני ידידו, משה פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן צג - בענין אשה היוצאת בגט שנוטלת נכסיה.

ה' כסלו תשכ"ז. לרב אחד.

א. הנה כפי בקשת כת"ר הריני כותב כאן זכרון דברים ממה שקרה בדבר הטו"ת =הטענות ותביעות= שבין ראובן ואשתו לאה, וסמכו עלינו. אחרי ששמענו הטענות משני הצדדים וגם שמענו הרבה עדויות מהשכנים, באנו לידי הסכמה איך שצריכים להתגרש בגט כדת משה וישראל וכן צריכים להשיג דיווארס מדיני המדינה בזמן היותר מוקדם שאפשר וצריך הבעל ליתן לאשתו ארבעת אלפים דאלאר וישליש זה ביד השליש עד אחר שתתגרש, ואז יתן לה השליש את הארבעה אלפים. ובדבר הטבעות הנה הטבעת שדרך העולם ליתן באירוסין הוא שלה וכן טבעת קידושין אבל הטבעת האחרת וארנק שהיתה לובשת שלדבריו אינו שלו שהיה צריך ליתן זה ע"פ צואת אשתו הראשונה למי שצותה ליתן, הם שלו, וא"צ לישבע ע"ז ואף לא לומר בהן צדק שלו. והחפצים שלו צריכה ליתן לו תיכף ואם יהיה סכסוך באיזה חפצים נדון בזה. ההוצאות מהדיווארס וכן הוצאות הד"ת הוא מחצה על מחצה.

ובענין המיסים (טעקסעס) יחשוב הבעל את הילדים על חשבונו עד דעצעמבר וכן את אשתו שתתגרש ממנו סמוך לדעצעמבר יכול לחשוב אותה על חשבונו עד דעצעמבער שנה זו.

ב. ובדבר עניני הממון שבין שמעון ואשתו שרה שהוחלט אצלם ברצון שניהם להתגרש יצא מאתנו איך שכתובה אינו חייב אבל נכסי מלוג הוא שלה ולכן המניות (סטאקס) שהיה לה שייך לה אף מה שהושבחו או הוקרו. והרהיטים שהוא מתנה מאביה הוא שלה, אבל צריכה לשלם דמי שכירות הדירה מיום שנפרדו זו מזה. והכלים שקנו אחר החתונה הם שלו, והפאה נכרית שקנתה היא שלה. הכלים שנתחלפו תחת כלים אחרים הוא בדין הכלים. ואם הוסיפו מעות צריך הצד השני להכניס היתרון בחשבון המעות. הפאה נכרית שנתן לה הוא שלה והטלית והסדור הוא שלו. והכסף שקבלו במתנה ביחוד לקנות כלי מסוים יש לו דין כלי. ובעד התמונות מהחתונה ששלמה ששים דאלאר מכסף המתנות הם כשאר הכסף שנאכלו ואין לה טענה עליהם. והבאנדס כיון שאינם להוצאה יש להם דין הכלים, והמתנה שנתן לה ליום הולדתה הוא שלה.

ידידו, משה פיינשטיין.

שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סב - בענין חברה שפשטה את הרגל וקדם אחד וגבה שלא כפי דינא דמלכותא.

י"ט אדר השני תשל"ח. מע"כ ידידי הרה"ג מוהר"ר דניאל ליווי שליט"א רב ואב"ד בציריך במדינת שווייץ..

הנה בעצם דינא דמלכותא הא פליגי רבותינו הראשונים והובא גם ברמ"א /חו"מ/ סימן שס"ט סעי' ח'. ופסק הרמ"א שם דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא, ומש"כ הרמ"א בסוף סעי' י"א שם דלא אמרינן דד"מ =דדינא דמלכותא= דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, עיין בסמ"ע ס"ק כ"א שאין כוונת הרמ"א בסעי' ח' בכל דבר ממש הוא דחוק ולא משמע כן בד"מ (ופלא שהסמ"ע אדרבה מוכיח מהד"מ וצ"ע). אבל נראה דודאי אף להסוברין דד"מ בכל דבר היינו מה שנקבע מדד"מ בדיני קנינים ותשלומי הלואות מהנכסים שהוא חסרון להמלכות שיהיה חלוקי דינים בין אינשי לאינשי שמזה אפשר לבא לידי קנאה ותחרות ומריבות ואף שלא שייך זה לכאורה אלא בדיני שופטי המלך והמדינה מ"מ אולי יחוש המלך גם לזה שלא יהיו שופטים אחרים דנין באופן אחר שג"כ אפשר יבא לערער על דיני המלכות, אבל בענינים שלא שייך זה כגון בירושת הבת עם הבן שאין זה ענין מדיני כל כך דהרבה אינשי מורישים כרצונם וכן בנזקי בהמה שהתורה חייבה שאף אם הם פטרי לא שייך זה לדד"מ וכן חיובי שומרין ודיני שכנים ושלוחים ליכא בזה דד"מ דינא, וכן בדינים שבין איש לאשתו שג"כ אינו ענין מדיני ויכולה כל משפחה להתנהג כרצונה שלא שייך זה למלך ולא לתקנת בני המדינה. וזהו כוונת הרמ"א ס"ס י"א לפרש הכל דבר שבסעי' ח'.

ולפ"ז הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל (בענקראט) והוא בע"ח להרבה אנשים, שימנו ועד של ג' אנשים לחלק המעות בעין וכל הנכסים לכל בע"ח לפי סך המעות שחייבין לו ואסור לשום בע"ח לתפוס בעצמו הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דד"מ, וכ"ש כשהוא חברת מניות גדולה (קארפאריישאן) שאפשר שנוגע זה גם לאינם יהודים. ודין זה הוא כן בדיני התורה לישראל כשיודעין ב"ד שאחד יש לו הרבה חובות אין להם להניח לשום בע"ח לתפוס אלא צריך לחלק לכל בע"ח כפי סך המעות שחייב לו, אבל בדיני ישראל בסתם אדם שחייב להרבה בע"ח תלוי במוקדם ומאוחר בגביית קרקעות לכו"ע ובמטלטלין איכא פלוגתא בין האחרונים עיין בסמ"ע סימן ק"ד סק"א, אבל בחברות מניות (קארפאריישאנס) כאלו שהכסף שנותנים להם הוא במכירת מניות (שערס) שהוא קניית חלקים לא שייך ענין מוקדם ומאוחר, ואם גם לחברות המניות הלוו בתורת הלואה פשוטה הוא בדין התורה כמו בסתם אדם שחייב להרבה מלוים, אבל שייך בזה ענין דד"מ אף בקרקעות כשהם אומרים שכולן שוין.

ובעצם מסתבר שגם מעצם הדין לא משתעבדין הקרקעות במדינות שעושין עניני מכירת קרקעות רק כדיניהם משום ששעבוד תלוי בסמיכות דעת של המלוה ובודאי ליכא סמיכות דעת כשערכאות המדינה לא יסכימו לזה, ופשוט שאף במכירת קרקעות ובתים לא נקנו במדינתנו וכדומה לא בכסף ולא בשטר כל זמן שלא עשה לו כדיני המדינה דשום אדם לא סמך דעתו אלא על דיני המדינה בזה. ופשוט שבמכירת חמץ בשביל שיהיה קנין חצר צריך דוקא בשכירות המקום על ימי הפסח שליכא בזה קפידא דדיני המדינה איך להשכיר אבל לא במכירת המקומות שתלוי זה דוקא בדיני המדינה.

ולכן למעשה בהעובדא שראובן שחייבת לו החברה ס"ב אלף שנתנו לו המנהלים (דירעקטארן) ל"ו אלף לפרעון חובו תלוי אם כבר נעשה פשיטת הרגל והיה אסור למנהלים לישא וליתן ולעשות בדעת עצמן מצד דיני המדינה ושלא כדין המדינה עשו מה שנתנו לראובן ל"ו אלף עבור חובו מחמת שרצו להטיב לו, צריך להחזיר מה שקבל משם להקופה שתחת הועד לתשלומי החובות כדיני המדינה, ואם עדיין לא נעשה פשיטת הרגל והמנהלים נשאו ונתנו כדין, אך ראובן חשש שמא יחליטו לעשות פשיטת הרגל והקדים לתבוע ונתנו לו הרי עשה כדין ואינו צריך להחזיר אף אם חזרו בהם.

והנני ידידו מברכו בחג כשר ושמח, משה פיינשטיין.

קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ב סימן ו

חבר הנהלה שיש לו חלק במניות - כתבי עת ובהם ד"ת לגניזתם - מקום קביעות המזוזה

ירושלים, בס"ד ער"ח כסלו תשס"א,

לידידי הגאון הגרש"פ כהן שליט"א,

ברכה ושלו' רב

א. בדבר השאלה באחד שהוא מאנשי חבר ההנהלה של העסק, אך במניות אין לו אלא חלק מועט. - גם בכה"ג אין דינו כשותף בהעסק, אלא כמנהל גרידא.

קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ג סימן קכג

מניות לחשש ריבית וחילול שבת קודש

בעזה"י, כבוד מר א. פירזון שליט"א

שלום וברכה

את מכתבו קבלתי בזמנו והריני להשיבו.

א. החששות בענין מניות "אם לא הוי חוב ואיכא חשש ריבית".

עי"ז שהוא רוכש מניה הרי הוא כשותף למפעל ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו, ואין כאן מלוה כלל.

ב. אם איכא איסור לפני עור או מחזיקי ידי עוברי עבירה.

שאלה זו נחלקת לשתים, אם על ידי הכסף שמתרבה בעסק יש סיפוק בידו להלות לעוד אנשים בריבית, שאילו לא היה הכסף שהכניס לא היו לווים, הרי יש כאן איסור לפני עיור.

ואשר לחילול שבת, אם יש כאן ענין שכר שבת, אין הדבר מפורט ובהבלעה מותר ליהנות משכר שבת. אולם לכתחילה הרי זה תלוי כמו לענין ריבית אם החילול שבת מתרבה בזה בודאי יש כאן איסור לפני עיור.

אכן לאסור משום זה לחוד מכיון שיש לו חלק בהעסק, והעסק עובד בשבת נראה דמכיון דחלקו לא מקנה בעלות כזו שיהיה בידו למחות או לשנות את הדבר, הרי אין לאסור בשביל זה.

קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ג סימן קכד

בעניני רבית והיתר עיסקא במניות ובנקים

שאלה

א. במקרה ויש לבעלי המניות זכות הצבעה בעניני הבנק אבל הוא זכות מוגבל הזכות הזה הוא רק לבחור בחבר ההנהלה של הבנק לאיזה זמן מסויים זולת זה אין להם דיעה בהנהלת הבנק האם חשיב בעלי המניות כבעלים של העסק.

ב. את"ל דחשיבי בעלי המניות כבעלים בבנק האם מ"מ מותר להפקיד מעות שם ולקחת רבית מהבנק כיון שאין להבעלים עצמם שיעבוד הגוף לשלם החוב אלא הוא בערבון מוגבל.

ג. הקונה בית ומקבל משכנתא מבנק של ישראל בהיתר עיסקא ומצוי מאד שתוך איזה ימים הבנק מוכר החוב לבנק של נכרים, והנכרים אינם יודעים שהחוב הוא ע"פ הי"ע האם אין בזה איסור רבית.

ד. המנהג הוא שבשעת המתן מעות משלם המקבל הכסף לפי מספר ימים דאותו יום עד יום ראשון של החודש הבא האחוזים שהוסכם ביניהם, ושמא לא יהיה רווחים ואפי' אם נימא דהוא על תנאי שאם לא יהיה רווחים יוחזר הכסף למקבל שמא הו"ל רבית ע"מ להחזיר.

ה. בעיקר הית"ע של הבנקים שהבנק אינו מרשה למקבל שיהיה מונח אצלו שטר העיסקא הואיל וזה בניגוד להחוק ואף הבנק עצמם אינם אוחזים בשטר זה האם איכא למיחש בזה שיבא לידי מכשול כההיא דיו"ד קע"ז סע' כ"ד.

תשובה

ערב שנת השמיטה תשס"א

כבוד ידידי הגאון הגרש"פ כהן שליט"א יהי נועם ה' עליו ועכא"ל

בדבר שאלותיו בענין רבית:

א. מילתא דפשיטא היא דהבעלים הם אלה שאצלם רוב המניות, והלום ראיתי שכבר הורה זקן באג"מ אהע"ז ח"א סי' ז' בנוגע לענין שבת וזל"ש פשוט שאין להחשיב את הקונים "שערס" לבעלים שאין להם שום דיעה במסחר ול"ד לשותפות במקצת שיש לו דיעה כבעלים ומה שלפי תנאי הסכמה יש לבעלי ה"שערס" דעה בחירת פרעזידענט הוא רק פטומי מילי בעלמא כי למעשה משיירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה בזה, עיין שם שהאריך בזה.

ב. באג"מ יו"ד סי' ס"ג לדעתו ברור לדינא שדבר זה שרובא דרובא דאינשי מניחין מעותיהם במדינותינו בבנק ונוטלים רבית, ויש גם בנק שהם של יהודים, שאין עוברים על איסור רבית משום דסתם מלוה הרי איכא שיעבוד הגוף שיש על גופו של הלוה אף שאין לו כלום חייב לשלם ולהשתדל לפרוע חובו, אבל הלוואות לקאמפאניס אין על הבעלים שוב חיוב לשלם ולא נאמר ע"ז איסור רבית עיין שם. מ"מ אם המדובר הוא בנק (עי' שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ל"א ומנחת פתים יו"ד סי' ק"ס) המיקל בדבר יש לו על מי לסמוך.

ג. ממ"נ אם מכירת החוב לנכרים היא שלא בידיעת הלוה ה"ז כאילו מוסר ממון ישראל לנכרים, שהנכרים הלא יגבו ממון של ישראל שלא כדין, ואם הודיע מראש שהיכולת להבנק למכור את החוב לנכרים ה"ז כאילו מלוה כסף לישראל ע"מ שישלם רבית לנכרי אם המלוה ירצה בכך.

ד. גם אם יהיה רווחים הלא בטרם הרויח לא שייך שהנותן יקבל רווח והר"ז דומה למלוה שהשכיר בית להלוה ועדיין לא הגיע זמן פרעון השכירות והוא מלוה לו ע"מ שישלם לו תיכף על אף שהשכירות אינה משתלמת אלא בסוף.

ה. מכיון שהדבר ידוע שכל עסקיהם עם הלוקחים היהודים היא עפ"י הית"ע אין זה דומה לההיא דיו"ד קע"ז.

חותם בברכת השלו' וכו', יוסף שלום אלישיב

תת סיעה – להבדיל בין מייסדי החברה לבין הקונים לאחר הנפקה לשוק:

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן שו - באיזה חפצים מותר לעסוק בשבת

כח. מותר לקנות מניות מחברה שרובם גויים, אף שהחברה עובדת גם בשבת, ואין בזה איסור משום שכר שבת. אבל אסור לקנות מניות מחברה של יהודים הפועלת בשבת, אפילו אם הפועלים העובדים בשבת הם גויים. [ילקו"י שבת כרך ב עמוד קכט].

כט. אין לקנות מהבורסה מניות חדשות מחברה של יהודים, שידוע שעובדת בשבת. והיינו מניות הנקראות מניות - אימסיות, שהם קודם שנמסרו למסחר כללי בבורסה, והרוכשים נחשבים כבעלי החברה. אולם מותר לקנות מניות אלו מהקונים הראשונים, לאחר שהתחיל המסחר במניות אלה בבורסה. וכן מותר למוכרם לאחרים, ואין לאסור בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול. או משום איסור מסייע בידי עוברי עבירה. ומותר גם לקבל ריוח כספי המתחלק מידי שנה [דיבידנד], ואין לחוש בזה לאיסור שכר שבת. והמחמיר שלא ליהנות מריוח ימי השבת, ולתת ריוח ימי השבתות לצדקה, תבוא עליו ברכה. ומותר להשקיע בקרנות נאמנות שבחסות הבנקים, אף שאפשר שיקנו בהם מניות של חברות העובדות בשבת, שהרי אין זה ברור שיקנו מחברות העובדות בשבת. [ילקוט יוסף שבת ב עמוד קל].

ל. מותר להפקיד כספי חסכונות בבנק, בתוכנית המעניקה רווחים לפי מספר הימים, [הנקרא תכנית תפ"ס], ואין בזה משום שכר שבת.+ [ילקוט יוסף שבת כרך ב עמוד קלב].

לא. יש אומרים שמותר להלוות מעות למחלל שבת בפרהסיא, אף שבודאי יעשה עסק בשבת עם הממון שמקבל כהלואה. וכן מותר להשכיר את חנותו למחלל שבת בפרהסיא אף שיפתח את החנות בשבת. ויש חולקים. והיכא דאפשר להמנע מזה, טוב ונכון להמנע. [ילקוט יוסף שבת כרך ב' עמוד קלא].

ילקוט יוסף קצוש"ע אורח חיים סימן שיח סעיף א - דין הנאה ממעשה שבת

צג. חברה לתיקון רמזורים שבעוה"ר פועליה היהודים עובדים גם בשבת, לכתחלה טוב להוסיף בהסכם רכישת המניות "שהשותף שהוא אינו דתי, מוציא את העבודות הדחופות הנעשות בשבתות וימים טובים ממסגרת החברה, ואלה נעשות על אחריותו הוא". ומכל מקום מעיקר הדין מותר לקנות מניות מחברה זו, ואין בזה איסור נהנה ממלאכת שבת. [ואם באים לשאול אם מותר לתקן הרמזור בשבת, הנה ברוב המיקרים אין להתיר לתקן את הרמזור, שאם יש חשש פיקוח נפש של ילדים המצטרפים להוריהם בנסיעה, הרי שיכולים להעמיד שם שוטר שיפקח על התחבורה. ומאידך אחר שבמציאות לא מעמידים שומר, יתכן ויש לשקול אם יש בדבר פיקוח נפש]. [ילקו"י שבת ג' עמוד קח] +

ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה סימן קנט - מהלכות רבית

כה. מותר לפתוח תכנית חסכון בבנק, אף על פי שלאחר זמן הוא מקבל רבית, שבבנקים שבזמנינו אין לאסור משום רבית מן התורה, אף על פי שבעלי המניות וחברי ההנהלה והמנהלים כולם יהודים, לפי שאין המנהלים ולא בעלי המניות אחראים באופן אישי בעד הכסף, ואין לאיסור על מי לחול. וכן כתבו האחרונים. ומכל מקום בעת שלוקח את ההלואה, יאמר למנהל הבנק שהוא עושה כן על פי היתר עיסקא, וכן בעת שחותם על שטר ההלואה של הבנק יוסיף בכתב ידו שהכל נעשה על פי היתר עיסקא. וצריך שיבין מה זה היתר עיסקא כדי שהדבר יועיל לפי ההלכה. וכן מותר לקחת הלואה ממשרד ממשלתי [כגון משרד השיכון], אף לצורך רכישת דירה, ואף על פי שהם לוקחים ריבית על ההלואה, ואין רכישת הדירה אצלו כעסק, אלא לדיור בלבד. וטוב שקודם שיחתום על טופס ההתחייבות לפרוע מחשבונו את ההלואה, יוסיף בכתב יד שהכל נעשה על פי "היתר עיסקא". [חופה וקידושין עמ' תקיז. וראה שם בהערה אריכות בדין ריבית בבנקים ובחברה בערבון מוגבל]

כו. כיום שהיתר ההלואה מן הבנקים (עם רבית כרגיל) היא על פי היתר עיסקא, לכתחלה צריך שהלוה ישקיע את הכסף שלוה בסחורה, ולא ישלם חובות בסכום ההוא, או להוצאות נישואי בנו ובתו, שאם כן אין כאן עיסקא. וכן אם מושך מחשבונו לצורך פרנסתו וגורם שיהיה לו חובה בחשבון, ומתחייב על כך בריבית, לכתחלה אין ראוי לעשות כן, ומכל מקום רבים מקילין בזה, דאף שלוקח הלואה מהבנק שלא לצורך סחורה, מכל מקום ראוי לעשות בכסף גם דברי מסחר, כמו שהתירו כמה אחרונים לקחת הלואה מבנק בהיתר עיסקא לצורך קניית דירה. ועוד, שי"א שאין ריבית בחברה בע"מ, כי אין כאן הלואה מלווה למלוה, ושיעבוד ההלואה אינו על כל נכסי בעלי מניות הבנק, אלא רק על המניות המשמשות את הבנק. וטוב להשתדל שכל חשבונו יהיה בבנק ממשלתי דקיל טפי.

כז. מותר להשקיע בניירות ערך הנושאים רווחים וצמודים למדד או לדולר, ואין איסור ריבית.

כח. מי שעושה ביטוח חיים, נכון שיוסיף בסוף החוזה "והכל נעשה על פי היתר עיסקא", שאף בחברות בערבון מוגבל ראוי ונכון לכתחלה לעשות על פי היתר עיסקא. [יחוה דעת חלק ג' סימן פה עמוד רפו].

ילקוט יוסף שובע שמחות א הערות הלכות הקשורות לחנוכת הבית

מו) לקחת הלואה בריבית ממשרד ממשלתי - דרך בנק

הנה הלואה זו נעשית דרך בנק, והדבר ידוע שברוב ככל הבנקים בישראל יש שטר עיסקא כדי לאפשר ללקוחות דתיים שומרי תורה ומצוות לשאת ולתת עם הבנק. ועם היווסד בנק אנגלו פלשתינה התקינו גדולי ישראל לסדר שטר עיסקא כדת, כדי להסיר מכשול מקרב עמנו. ואף על פי כן ראוי ונכון שכל מי שפותח חשבון בבנק, שיאמר בפירוש למנהל הבנק, שכל עסקיו ומשאו ומתנו בבנק יהיה אך ורק על ידי היתר עיסקא, ואף על פי שלא כתבו בפירוש שטר עיסקא פרטי הנושא את שם הבנק והלקוח, יש להתיר, כיון שיש שטר עיסקא כללי לבנק. וכמבואר בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חלק יורה דעה סימן פח). ע"ש. וראה להלן.

אם איסור ריבית הוא מצוה שכלית או מצוה שמעית

והנה נודע שאיסור נשך וריבית, הוא איסור חמור מאוד, ואינו רק על המלוה בריבית, אלא גם על הלוה בריבית, אף אם הוא דחוק מאוד וזקוק להלואה, וכמו שאמרו בבא מציעא (עה ב) המלוה עובר משום את כספך לא תתן לו בנשך, ומשום אל תקח מאתו נשך ומרבית, ומשום לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך, כלומר, לא תתן לו לנשוך אותך בנשך ומרבית, ומשום לאחיך לא תשיך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. והערב והעדים עוברים משום לא תשימון עליו נשך. והנה אף אם הלוה יודע שהמלוה בלאו הכי ימצא להלוות מעותיו בריבית, מכל מקום עובר גם על לפני עור לא תתן מכשול, שהרי גם הלוה האחר מצווה על כך, ונחשב לקאי בתרי עברי דנהרא, וכדעת המשנה למלך שהוכיח כן מתוס' חגיגה (יג א), ושלא כהפני משה. וכן דעת רוב האחרונים, וכמו שכתב מרן החיד"א בברכי יוסף. ואין שום אפשרות של היתר ללוה ללוות בריבית אלא אם כן במקום פיקוח נפש, כמעשה של עובדיה הנביא שלוה בריבית להחיות את נביאי ה'. וכמו שכתבו התוס' (עבודה זרה כו ב) שאף על פי שיהורם ישראל מומר לעבודה זרה היה, אסור לתת לו ריבית, ורק משום פיקוח נפש הותר, ומצוה נמי איכא. אמנם מרן החיד"א בספר ראש דוד (פרשת חיי שרה) כתב בשם מהר"ש פרימו, שיהורם גוי היה, שהוא בנה של איזבל שהיא נוכרית, וולדה כמותה, ומותר ללוות בריבית מגוי, מ"מ מדברי המדרש תנחומא משפטים, שקראו על יהורם בנשך נתן ומרבית לא לקח, וחי, לא יחיה, זה יהורם שפשט זרועותיו לקבל ריבית מעובדיה, לפיכך נאמר ויהוא מלא ידו בקשת, ויך את יהורם בין זרועתיו, ויצא החצי מליבו. ומוכח שדין ישראל יש לו, ואיזבל נתגיירה אלא שחזרה לסורה. ודינה כישראלית מומרת, כמ"ש ביבמות (מז ב). ולכך נקרא יהורם בן אחאב. על כל פנים הדבר ברור שהאיסור חל גם על הלוה בריבית.

והנה בגמרא בבא מציעא (עה ב) תניא, ר"ש אומר, מלוי בריבית משימים את משה רבינו חכם ותורתו אמת [בלשון סגי - נהור], ואומרים, אילו היה יודע כמה ריוח יש בקבלת ריבית, לא היה כותב בתורה שאסור ליקח ריבית. ומכאן משמע לכאורה שאיסור ריבית הוא בכלל מצוות שמעיות, אך ראיתי מי שכתב לבאר דבאמת גם איסור ריבית הוא בכלל מצוה שכלית, דהנה כאשר אדם מלוה לחבירו, הלוה כשמקבל את ההלואה נעשה אחראי לכסף, ולא יועיל שיפטור את עצמו אם הכסף נאנס, נאבד, או נפסד. ובכל אופן חייב לפרוע את חובו. ויש לו שיעבוד הגוף על ההלואה, וכמו שהסביר ר"ת, שיש ללוה ב' שיעבודים, הא' על גופו, הב' על נכסיו מדין ערב, וכדברי הגמרא בב"ב (קעד א) נכסוהי דבר איניש אינון ערבין ליה. ולכן כל מלוה יש לו בטחון שהלוה בסופו של דבר יפרע את חובו. והנה ידוע שאחד מכללי היסוד במסחר הוא, שגודל הרווחים נמדד ביחס לחשש והסיכון שיגיע להפסד. ואם יש חשש גדול להפסד, אז גם הריוח יהיה גדול יותר. וכן להיפך. ומעתה, בהלואה הרי אין למלוה שום סיכון, והרי הוא בטוח בכספו, ואם הלוה לו כפי הנראה שהאמין בו, וכל האחריות לריוח ולהפסד תלוי רק בלוה, ומכיון שהמלוה בטוח מכל הפסד, ממילא אין לו זכות ליהנות מהריווחים שבאו מכסף זה.

והדבר דומה לאחד שמכר לחבירו חפץ, ועדיין לא שילם לו, ומכר את החפץ בריוח, שאין מגיע שום ריוח למוכר הראשון. וגם בהלואה בזה שקיבל אחריות לפרוע, זכה בכסף זה, וממילא הריווחים צריכים להיות רק בשבילו, כמו שגם ההפסדים אילו יהיו רק הוא ישא בהם. ולפי זה נבין מהו ההיתר שמצאו חכמים ל"שטר עיסקא", שעל ידי שטר זה הופכים את ההלואה לעסק, ששותפים בו הלוה והמלוה. וכיון שיש חשש להפסד על ידי העסק שביניהם, ממילא יש גם זכות לריוח.

ועוד, בגמרא ב"מ (סט א) אמרו, לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה, בין האיש המקבל לנותן שאז יש חובת גברא לשלם, ומכח ערבות גם נכסיו משתעבדים. ויוצא מזה שבמקרה שהמלוה או הלוה אינם אנשים, אלא חברה בע"מ, ואין על מי לחול חובת גברא, אין איסור ריבית. ולפי זה הבנקים והחברות בע"מ הרי הם בנויים על יסוד של ערבון מוגבל, והיינו, שיש מספר אנשים המשקיעים באיזה עסק כל אחד סך מסויים, ויוצרים חברה והם הבעלים על העסק. ובמדה ויש לחברה ריוח, ריוח זה מתחלק לפי אחוזים בין כל בעלי החברה לפי האחוזים שהשקיעו. ובמדה ויש הפסד לחברה, בעלי המניות אמנם מפסידים, אבל ההפסד מוגבל רק במה שהשקיעו בחברה, ואין גובים מהם הפסדים ממכירת נכסיהם האחרים. ונמצא שאחריותו מוגבלת. ובעלי המניות אינם יכולים להיות נתבעים על החובות של החברה בע"מ, כי החברה היא זו הנתבעת, ולא האנשים. ולכן אם החברה נשאה הפסדים רבים, מפרקים את החברה, מוכרים את נכסיה ופורעים את החובות מאותן נכסים בלבד. וממילא אין השקעה זו כמו כל הלואה שיש למלוה בטחון שכספו יגיע אליו במושלם, אלא כל מי שמשקיע בחברה יודע שיכול להגיע להפסד. ומי שנותן הלואה לחברה בע"מ הרי הוא נכנס לחשש של הפסדים, שאין כאן שיעבוד נכסים אלא בנכסי החברה בלבד. ונמצא שהמלוה שותף להפסדים. ועוד, שהרי כתב הרשב"א בתשובה (סימן תרסט) דלא אסרה תורה ריבית אלא בריבית הבאה מלוה למלוה, ובממון שיש לו בעלים, אבל בכסף צדקה שהוא ממון שאין לו בעלים ידועים, אין בזה ריבית, אלא שכתב שאין ראוי לעשות כן, פן יפרצו גדר במקום אחר. ועל כל פנים גבי בנקים הרי אין לכסף בעלים ידועים. ואין כאן עבד לוה ל"איש" מלוה. ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ב' (סימן סב) שכתב, שבחברה שאין על גוף האנשים שום חיוב ושעבוד, ליכא ריבית, שאין זה כמו חוב רגיל שאף אם הוא עני צריך לשלם לו. אלא שהוא מחלק בין אם הלוה הוא אחד מהחברה שאז זה עסק, לבין אם המלוה הוא סתם אדם שהוא חייב בשיעבוד לבנק, אף שהמלוה הוא בערבון מוגבל.

ולפי כל זה מתבאר לכאורה, שאין איסור ריבית להלוות לבנקים ולחברות בע"מ. אף שמקבלים אחר כך ריבית בפרעון ההשקעה. ובפרט שיש לצרף שיטת רש"י הסובר שאין ריבית הבאה על ידי שליח, וכאן פקידי הבנק הם בעצם השליח של בעלי המניות, והריבית המשתלמת הרי היא נעשית על ידי שליח. ועיין עוד בשו"ת מהרי"א הלוי חלק ב' (סימן נד) שאין דין רבית בבנקים, והובא בשו"ת חשב האפוד (סימן נג). ע"ש. ומיהו אף על פי כן כיום לכל הבנקים בארץ ישראל יש היתר עיסקא מטעם הרבנות. [וזכורני, בעת כהונתו של מרן אאמו"ר שליט"א כרב ראשי לישראל, כתב בכתב ידו את נוסח היתר עיסקא של הבנקים, והבנקים הסגירו את ההיתר עיסקא שכתב בכניסה לבנק].

והנה לכתחלה צריך שהלוה ישקיע את הכסף שלוה ברבית בסחורה, ולא שישלם חובות בסכום ההוא, או להוצאות נישואי בנו ובתו, שאם כן אין כאן עיסקא. אבל לצורך קניית דירה התירו האחרונים על פי היתר עיסקא שעשו בבנקים, והנה אף על פי שבשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (הלכות ריבית סעיף מב) כתב, שאם לא התעסק במעות שלוה בסחורה, אלא הוציאן לפרעון חוב וכדומה, אפילו אם קיבל רשות מהמלווה לכך, ואפילו אם החזיר אחר כך מעות אחרות תחתיהן ונתעסק בהם בסחורה והרוויח, אסור לתת חלק מהריוח למלוה, שהרי מיד כשהוציא המעות שלוה לפרעון חובו, נעשו עליו הלואה גמורה, ולא עיסקא, ונחשב לו לריבית גמורה. וכן כתב בשו"ת הר הכרמל (סימן כה). אולם השואל ומשיב קמא חלק ג' (סימן קס) כתב, שענין היתר עיסקא הוא על כל מה שירויח כתוצאה מהלואה זו, ולכן אפילו אם היה ריוח מעסק אחר, יש להתיר, שאם לא היו לו מעות אלו לפרוע חובו או לפרנסתו, היה נאלץ למכור סחורתו לפרעון חובו, ואז לא היה יכול להרויח ממנה. ואף פועל או מלמד תינוקות שאין לו סחורה כלל, כיון שעל ידי ההלואה לפרעון חובו יוכל להמשיך בעבודתו ולהתפרנס ממנה כראוי, נחשב שפיר כעיסקא, שכל מה שנעשה להרויח לפרנסתו הכל בכלל עיסקא, ואין בזה איסור משום ריבית כלל, והניף ידו שנית במהדורא תנינא (חלק ד' סימן פד, ותליתאה חלק א' סימן קלז), ודחה בשתי ידים סברת הגר"ז הנ"ל. וכן הסכים להקל בשו"ת המהרש"ם חלק ב' (סימן רטז). ע"ש.

ואף על פי שאיסור נשך וריבית, הוא איסור חמור מאד, ואינו רק על המלוה בריבית, אלא גם על הלוה בריבית, אף אם הוא דחוק מאד וזקוק להלואה, ובודאי היה שמח אילו היו נותנים לו הלואה ללא ריבית, וכמו שאמרו בבבא מציעא (עה ב) המלוה עובר משום את כספך לא תתן לו בנשך, ומשום אל תקח מאיתו נשך ומרבית, ומשום לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך כלומר, לא תתן לו לנשוך אותך בנשך ותרבית, ומשום לאחיך לא תשיך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. הערב והעדים עוברים משום לא תשימון עליו נשך. והנה אפילו אם הלוה יודע, שהמלוה בין כה הוא ימצא להלות מעותיו בריבית, מכל מקום עובר גם על לפני עור לא תתן מכשול, שהרי גם הלוה האחר מצווה על כך, ונחשב לקאי בתרי עברי דנהרא, וכדעת המשנה למלך שהוכיח כן מתוס' חגיגה (יג א), ושלא כהפני משה. וכן דעת רוב האחרונים וכמו שכתב מרן החיד"א בברכי יוסף. ואין שום אפשרות של היתר ללוה ללוות בריבית אלא אם כן במקום פקוח נפש, כמעשה של עובדיה הנביא שלוה בריבית להחיות את נביאי ה'. וכמו שכתבו התוס' (עבודה זרה כו ב) שאף על פי שיהורם ישראל מומר לעבודה זרה היה, אסור לתת לו ריבית, ורק משום פקוח נפש הותר, ומצוה נמי איכא. אמנם מרן החיד"א בספר ראש דוד (פרשת חיי שרה) כתב בשם מהר"ש פרימו, שיהורם גוי היה, שהוא בנה של איזבל שהיא נכרית, וולדה כמותה, ומותר ללות בריבית מגוי.

והנה בשו"ת מהרש"ג חלק א' (חלק יורה דעה סימן ה') כתב, דלא מהני מה שיש היתר עיסקא בבנק, אם לא שהתנה כן בפירוש. ע"ש. ומכל מקום יש לומר שאם בפעם הראשונה התנה שכל מקח וממכר בבנק יהיה על פי היתר עיסקא, אין צריך בכל פעם לחזור על זה, שמסתמא על דעת הראשונה הוא עושה. וכמו שכתב בשו"ת הר צבי (חלק יורה דעה סימן קמא). ובבנק ממשלתי שאין לו בעלים מסויימים יש צדדים להקל בלאו הכי, וכמו שכתב המשנה למלך (סוף פרק ד' מהלכות מלוה ולוה) בד"ה ודע, בשם שו"ת מהרי"ט (חלק יורה דעה סימן מה) שבמעות הקדש לעולם, ורק מהפירות נותנים לעניים לכולי עלמא מותר להלוותן בריבית, מפני שאין זכות לעניים בקרן כלום, ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מאת הלוה למלוה, וכאן אין בעלים כלל. ע"ש. וכן כתב בשו"ת הר צבי (חלק יורה דעה סוף סימן קכו) ללמוד מזה שבמעות של בנק ממשלתי אין בו דין ריבית כלל. עש"ב. ועיין עוד בשו"ת צפנת פענח (סוף סימן קפד).

ועתה ראיתי בשו"ת בית אבי חלק ג' (סימן קכט אות ו') שכתב בשם המהרש"ג שהבנק בע"מ שעל פי החוק אין על בעלי המניות שהם בעלי החברה שום אחריות אישית לעסקי הבנק רק בסכום השקעותיהם בבנק ובגבול הסכום, אבל נכסיהם הפרטיים אינם משועבדים לבנק כלל, ואפילו אם לא יהיה מה לגבות מנכסי החברה הבנקאית לא יוכלו הנושים לגבות מנכסיהם, נמצא שאין שיעבוד הגוף עליהם רק שיעבוד נכסים מיוחדים, לכן ליכא כאן איסור ריבית [בתשלום הבנק למפקידים]. ושם אות ז' הובא בשם ספר נועם חלק ב' בשם המהרש"ג, שאפילו איסור מדרבנן ליכא. ע"ש. ושם אות ה' הביא מ"ש הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א, בהקדש עניים אם שייך בו רבית וכו'. ע"ש. ועיין בזה בשו"ת מנחת יצחק חלק ג' (סימן א' אות ב - ג). ולכן על כל פנים בדיעבד שלא התנה עם הבנק, ומגיע לו רבית מהבנק, יקבלנו.

ובמה שכתבנו שמעיקר הדין מותר לקחת הלואה מהבנק להשיא את בנו ובתו או לפרוע חובו, או לקנות דירה, כשעושה כן על פי היתר עיסקא, הנה בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה חלק א' סימן קלז, ותנינא חלק ד' סימן פד) דן בזה, והעלה להקל. ולעומתו הערך שי מחמיר בזה. וראה עוד בשו"ת חשב האפוד (סימן נג), ובשו"ת מהרש"ם חלק ב' (סימן רטז), ובשו"ת אמרי יושר חלק א' (סימן קח), ובשו"ת תשורת שי (סימן פח), ובשו"ת באר שרים חלק ב' (סימן סא). והמהרש"ג חלק א' (חלק יורה דעה סימן ד') מפלפל בדבריהם, ולמעשה נראה שיש להקל. ומכל שכן אם יכתוב בפירוש שזה על פי היתר עיסקא, כמו שכתב כיו"ב השיטה מקובצת (כתובות נו א) כותבת לו התקבלתי. וכן כתב בצמח צדק מליבאוויטש. ועיין בשו"ת שמחת כהן חלק ז' (סימן צו) תשובה מהגר"ע הדאיה, שהגר"ש סלאנט והיש"א ברכה התקינו בבנק אנגלו פלשתינה שטר היתר עיסקא, ועל פיו היו סומכים כל המתעסקים בבנק, וכן הוא בכל הבנקים כיום בארץ ישראל. ורק המדקדקים מחמירים לכתוב על הפנקס שהוא על פי היתר עיסקא. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק א' (סימן קלז) ומהדו"ק חלק ג' סימן קס) שכתב להקל בהלואה על ידי שטר עיסקא אף שאין הלוה מתעסק בהם בכלום. ועיין בפאת שדך (סוף סימן צא) שהביאו. ושם העיר, שאין זה מוסכם בכל האחרונים, וציין בתוך דבריו לשו"ת פני יהושע חלק ב' (סימן קד) בד"ה גם, שאין הלוה מקפיד אם המקבל שולח יד, ושכן משמע בב"ח (יורה דעה סוף סימן קס). ע"ש. ועיין בשו"ת מנחת יצחק חלק ג' (סימן א'), וחלק ו' (סימן עז), בשם האחרונים. ועיין בדרכי תשובה (סימן קס וקמא) שהביא דברי המשנה למלך שהשיג ע"ד. ועיין שש"א שם בשם שו"ת זרע יעקב שהסכים להמשנה למלך. וראה בחוות דעת (סימן קס סק"י), ובשו"ת חלקת יעקב חלק ג' (סימן קצ), ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' (יורה דעה סימן טז), ובשו"ת חשב האפוד (סימן נג). ע"ש.

ואחר כתבי כל הנ"ל, יצא לאור הספר הליכות עולם חלק ח', וראיתי שהאריך בדין ריבית מהבנקים, ובכמה דברים זכינו לכוין לדעתו הרמה, והרי לך תורף הדברים שכתב שם: כתב הבן איש חי (פרשת עקב אות יח): הנותן עיסקא לחבירו שנותן לו מעות למחצית שכר צריך שתהיה אחריות הזול והאונסים של חצי העיסקא על הנותן, כי העיסקא חציה מלוה וחציה פקדון וכו'. הגאון ר' רחמים חויתא הכהן זצ"ל בשו"ת שמחת כהן ח"ז (סי' צו) ארי נעשה שואל להגאון רבי עובדיה הדאיה בדבר היתר עיסקא בבנקים, והשיב לו, כי מאז שנפתח הבנק אנגלו פלשתינה בימי הגאון הראש"ל יש"א ברכה, סידר הגר"ש סלאנט שטר של היתר עיסקא, ועליו סמכו כל המתעסקים עם הבנק ספרדים ואשכנזים, ואחריו נמשכו בכל הבנקים מאז ועד עתה, שישנו שם העתק של השטר, ואין פוצה פה ומצפצף גם מהרבנים הספרדים, וכן בימינו סודר ע"פ הרבנות הראשית היתר עיסקא בכל הבנקים. ונוסח השטר הועתק בקול תורה שבט - אדר התשט"ו, אלא שהמדקדקים מקפידים שעל הפנקס של הבנק יהיה נחתם עליו בחותמת הבנק שנעשה על פי היתר עיסקא. וזהו לרווחא דמילתא. עכת"ד. ובספרו שו"ת ישכיל עבדי חלק ח (חיו"ד סי' ח אות א) כתב, שאמנם אין כל הפוסקים מודים להקל בנוסח היתר עיסקא הנ"ל, [וע"ע בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' קלז], אך יש תקנה להוסיף בשטר עיסקא נוסח זה: "והיתר עיסקא זה יהיה ע"פ כל ההיתרים המובאים בכל ספרי הפוסקים האחרונים" וכו'. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חיו"ד סי' יח). ע"ש. והגאון רבי שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג ח"א (חיו"ד סי' ה) כתב, דלא מהני מה שיש היתר עיסקא בבנק, אלא אם כן התנה כן עם מנהל הבנק. ע"ש. ומ"מ נראה שכל שהתנה תנאי גמור בפעם הראשונה כשפתח החשבון בבנק, שכל משאו ומתנו עם הבנק הכל יהיה ע"פ היתר עיסקא, א"צ לחזור בכל פעם על התנאי הזה, כי מסתמא על דעת הראשונה הוא עושה. וכ"כ הגרצ"פ פרנק (חיו"ד סי' קמא) בד"ה ובעיקר. ע"ש.

וטוב להשתדל שכל חשבונו יהיה בבנק ממשלתי, שבזה יש מקום לומר שא"צ כלל להיתר עיסקא, כיון שאין שום זכות בעלות על עצם הממון שבבנק, ואינו דומה לבנק של חברה מסויימת, שאז יש בעלים על כספי הבנק, והרבית בא מיד הלוה למלוה. וכמ"ש הגאון רצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד ס"ס קכו), והוכיח כן ממ"ש המשנה למלך (סוף פ"ד מהל' מלוה ולוה) ד"ה ודע, בשם שו"ת מהרימ"ט (חיו"ד סי' מה) וז"ל: ובמעות שהוקדשו ע"מ שיהיה הקרן קיים לעולם, ומהפירות יתנו צדקה לעניים, אליבא דכ"ע מותר ללוות המעות ברבית, משום דהני עניים אין להם זכות בגוף הקרן כלל, ולא בעלי הממון נינהו, ואינם זוכים אלא בפירות העתידים לבוא, לאחר שיבאו לעולם, והפקיד המשגיח על זה אינו שלוחו של בעל הממון, אלא הוא משגיח על זכות העניים וכו'. ולא אסרה תורה אלא רבית הבאה מן הלוה למלוה. ע"כ. וה"נ בכספי בנק הממשלתי אין מי שיש לו זכות בעלות על הכסף, וגם הרבית אין זוכה בו שום אדם פרטי, ומכ"ש שאין זה רבית הבאה מן הלוה למלוה, ואין כאן איסור רבית. ע"כ. וע' בשו"ת מהרש"ג ח"א (חיו"ד סוף סי' ג) שכתב, שי"ל שהנותן מעות בבנק, ומקבל קרן ורבית לא חשיב רבית קצוצה, שדוקא כשיש שעבוד הגוף שכל נכסי הלוה משועבדים למלוה על אותה הלואה, הויא רבית קצוצה, אבל בנידון הבנקים בע"מ, שידוע שמעולם לא נשתעבדו הלוים לשלם מביתם, אלא מהמעות שבבנק, ואם יכלו המעות שבבנק ע"י אונס או ע"י אבידה, אין הלוים מחוייבים כלל לשלם מביתם, אלא המלוה יפסיד מעותיו, כי לא נשתעבדו לשלם החוב אלא ממעות השותפות שבבנק, וא"כ י"ל דבכה"ג לא הוי רבית קצוצה, כיון שאם יפסידו כל המעות שבבנק פטורים מלשלם החוב, וקצת סמך לזה מגיטין (ל א) גבי המלוה מעות את הכהן או הלוי להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות שאין בו משום רבית. וה"ט משום דכיון דכי לית ליה לא יהיב ליה כגון שנשדפה שדהו, להכי כי אית ליה נמי לא הוי רבית, וה"ט לפע"ד משום שאין על הלוה חיוב הגוף לשלם מביתו רק מן המקום ההוא, וה"ה בנ"ד לענין הבנקים וכו', (וע"ע שם סי' ה). ובקובץ נועם (ספר שני עמוד לג), במאמרו של הרה"ג משה נתן נטע למברגר, העתיק מכתיבת יד קדשו של רבו הגאון מהרש"ג הנ"ל, שכתב, וז"ל: הנה מכבר כתבתי בספרי בדין המפקידים מעות בבנק ששותפים בו ישראלים, והיתה מסקנתי שאין כאן איסור רבית מן התורה, ועתה נתיישבתי דשפיר יש להתיר הדבר לגמרי, שאף איסור מדרבנן נמי ליכא וכו'. ע"ש. וכן בשו"ת בית אבי ח"ג (סי' קכט אות ה - ז) הביא ג"כ דברי המהרש"ג הנ"ל. ע"ש. ובשו"ת צפנת פענח (ניו יורק תשי"ד, סי' קפד) ג"כ דן בזה, וכתב, והנה גדר הבנק לא נקרא דבר מסוים, רק דבר של צורה, ולא חומר, כי גם האנשים שיש להם הבנק אינם משועבדים בעצמם, רק הכסף המונח בבנק, ולכן אין זה רבית בבנק ע"פ דין תורה. ע"ש. גם בשו"ת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' נד) כתב שאין בהלואה מהבנקים צד איסור רבית. ע"ש. והובא גם בשו"ת חשב האפוד (סי' נג). ע"ש. וע"ע בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סי' כח). ובשו"ת חיי הלוי ח"א (סי' ס אות ו).

והנה אם לוה כסף מהבנק ע"פ היתר עיסקא של הבנק, כדי לקנות דירה או להשיא את בנו ובתו, או לפרוע חובו, ואינו מתעסק בפועל בשום עיסקא, יש לדון אם מהני בזה היתר עיסקא. ואמנם בש"ע הגר"ז (הל' רבית סמ"ב) אסר בזה. אולם בשו"ת חשב האפוד (סי' נג) כתב, שמעתי בשם גדול אחד שאסר ללוות ברבית לצורך קניית דירה, ושאין מועיל לזה היתר עיסקא, כי אין מועיל היתר עיסקא אלא אם ההלואה באמת לצורך מסחר, אבל אם לוה לצורך קניית דירה וכיו"ב לא מהני בזה היסודות של היתר עיסקא. אולם רבים מקילים בזה, מפני שסוף סוף הלוה מרויח בזה שכספו נשאר לצורך מסחרו, ובעקיפין ההלואה היא לצורך מסחר, אלא שסברא קלושה היא. ע"כ. (וצ"ע אם אינו סוחר כלל אלא הוא יושב באהלה של תורה וכיו"ב. שלא יגהה מזור בסברא הנ"ל). ובאמת שכן מוכח בתשובת הרשב"א שהובאה בב"י (סי' קס) בד"ה כתב הרשב"א, דדוקא כשנוטל מן הריוח של המעות ממש, אבל לא שיוציאם הלוה לצרכו וכו'. אולם השואל ומשיב קמא (ח"ג סי' קס) כתב הסברא הנ"ל להקל. וכ"כ בשואל ומשיב מה"ת (ח"ד סי' פד) ותליתאה (ח"א סי' קלז). וע"ע בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סוף סי' רטז). שו"ר בשו"ת אמרי יושר ח"א (סי' קח) שנשאל באחד שלוה מחבירו ע"פ היתר עיסקא, אך הוא לא עשה שום עיסקא של מסחר, אלא לקח המעות ושילם אותם לבנק שהיה נושה בו ורצה הבנק למכור את ביתו של הלוה, וכשקיבלו את החוב נמנעו מזה, והלוה אינו רוצה לשלם למלוה ע"פ ריוח היתר עיסקא באמרו שלא הרויח, וגם המלוה יודע מזה, והרב השואל רצה לדון שזהו עצמו נחשב ריוח שע"י ששילם המעות לבנק, נמנעו מלמכור את ביתו, וישב בביתו וגם השכיר לאחרים. והרב אמרי יושר הביא ע"ז מ"ש בב"י (סי' קעז) בשם תשובת מיימוני, שאם הלוה הוציא המעות לצרכו, אפילו אם נתן לו המלוה רשות ע"ז, ואף על פי שנתן הלוה מעות אחרים משלו וקנה סחורה והרויח, אין שום חלק מהריוח שייך לנותן העיסקא, כיון שלא זכה הנותן בסחורה שקנה הלוה במעותיו, ומעותיו הרויחו לו. זולת במזכה לו הסחורה ע"י אחר. (והעתיק דברים אלה הגרע"א ביו"ד שם). וכתב לתמוה מכאן ע"ד השואל ומשיב תליתאה (ח"א סי' קלז) הנ"ל בעובדא כעין נ"ד, והשיב שמחוייב לשלם חצי הריוח, כי הרויח ע"י זה שישב בדירתו, ודוקא כשלקח המעות והמלוה לא ידע מזה הוי שולח יד, אבל כשהמלוה ידע מזה והרשה לו לתת בחובו מחוייב לשלם שכר. ע"כ. ובמחכ"ת הרי בתשו' מיימוני מבואר שאפילו בהרשה לו בעינן שיזכה לו מעות אחרים תחתיהם וכו'. ע"ש. וכן תמה כיו"ב גם בשו"ת תשורת שי (סי' פח) על השואל ומשיב הנ"ל מדברי תשובת מיימוני הנז'. ע"ש. ובשו"ת חשב האפוד הנ"ל כתב, אולם נראה שיש להתיר ללוות מהבנק, אפילו אם חברי ההנהלה ובעלי המניות יהודים, כי דעת מהרי"א הלוי ח"ב (סי' נד) שבבנק אין צד איסור רבית, לפי שאין בעלי המניות ולא המנהלים אחראים באופן אישי בעד הכסף, ואין לאיסור על מי לחול. וכתב שזה עדיף ממ"ש הרמ"א בהגה (סי' קס סט"ז), י"א שמותר לישראל לומר לחבירו ישראל לך והלוה לי מעות מפלוני ישראל ברבית, ומותר לתת אח"כ הרבית לשליח להוליכו לו, שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד הלוה למלוה, והשליח אינו עושה שום איסור, דהאי רבית לאו דידיה הוא. ואין שליח לדבר עבירה, (מרדכי בשם רש"י). ואפילו החולקים על הרמ"א ואוסרים, מודים בבנק שאין מקום לאסור. ע"כ. ובאמת שמרן הבית יוסף כתב ע"ז, שכל הפוסקים חולקים ע"ז, ושלא אמרו רש"י מעולם, ותלמיד טועה כתבו בשמו. והלבוש תמה שמאחר שכתב הב"י כאמור, איך כתב הרמ"א להקל בדין זה, והטיח דברים נגדו. והש"ך (שם ס"ק כב) כתב, ואני אומר שראיות הבית יוסף אינן ראיות כלל לדחות דברי רש"י והמרדכי וכו'. ושו"ר שגם הב"ח החזיק פסק הרמ"א וכתב דהכי נקטינן. (אבל הט"ז שם ס"ק יא הסכים עם הלבוש שסובר כהב"י). ועכ"פ בבנק שיש סברא להקל כמ"ש מהרי"א הלוי והמהרש"ג וסיעתו, י"ל שאף מרן הב"י יודה לסברתם להקל. ואף הרב חשב האפוד סיים, שיש לסמוך ע"ד מהרי"א הלוי ללוות מבנק אפילו לצרכי ביתו, אם הוא סוחר, ולסמוך על הסברא הנ"ל. והסכים לזה הגאון שר התורה מטשעבין. עכ"ד. וע"ע בשואל ומשיב קמא (ח"ג סי' קס) ותליתאה (ח"א סי' קלז) הנ"ל, שהתיר ג"כ בלוה ע"י היתר עיסקא אפילו אין הלוה מתעסק כלל במעות ההלואה. וכן הביאו בשו"ת פאת שדך (ס"ס צא). אלא שהעיר שאין זה מוסכם לדעת כל האחרונים. אך ציין למ"ש בשו"ת פני יהושע ח"ב (סי' קד) ד"ה גם, שיש להקל אם המלוה אינו מקפיד אם הלוה שולח יד בפקדון וכו', ושכן מוכח בב"ח יו"ד (ס"ס קס). ע"ש. וכעת שההלואה נעשית ע"י פקיד של הבנק ושייך בזה סברת רש"י, שפיר יש לסמוך בהלואה של הבנק, וכמו שכתב בשו"ת חיים של שלום (סימן פ) שברבית דרבנן שפיר יש לסמוך על סברת רש"י. וע"ע בשו"ת זרע אמת חלק ג' (חלק יורה דעה סימן קז), בד"ה זאת ועוד אחרת. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן א וח"ו סי' עז). ובשו"ת חלקת יעקב חלק ג' (סימן קצ).

והנה הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חלק יורה דעה סימן פח) נשאל אם יש עיכוב שיכתבו היתר עיסקא בכתב ובעדים או בחתימת ידי המקבל, או די אם התנו בעל פה שמלוה לו על פי היתר עיסקא. ולכאורה מדינא אין חילוק בזה בין כתיבה לאמירה, ושוב מצאתי יסוד לחלק בזה על פי דברי הריטב"א (כתובות נו א) בהא דאמרינן בגמ' שם, טעמא דכתבה לו אבל בעל פה לא. וכתב הריטב"א בשם רבו, דכיון דהכא ודאי לא פרעא, אלא מילתא בעלמא קאמרה ליה, כי כתבה הודאה דילה בשטרא חשבינן ליה כהודאה גמורה וכפרעון, אבל כשלא עשו כן אלא אמירה בעלמא מוכחא מילתא דהוי הערמה. וסיים, שפירוש זה נ"ל נכון, ויבא לשון התלמוד כפשוטו. עכ"ד.

ולפ"ז ה"נ בהלואות שלנו שהכל יודעים שאין מתכוונים כלל לעסוק בשותפות, אלא שזה מלוה וזה לוה ממש ברבית, ולסלק האיסור הוא פוסק עמו על עיסקא, אף דמכל מקום מהני זה לסלק האיסור, מ"מ כיון דהוי כמו הערמה, לכן כשכותבים היתר עיסקא חשבינן ליה כעיסקא גמורה, אבל כשלא עשו כן אלא באמירה בלבד מוכחא מילתא דהערמה היא, ולכן לכתחלה בודאי שיש להזהר לכתוב בשטר היתר עיסקא דוקא ולא סגי באמירה בעלמא, ובדיעבד צ"ע וכו'. ע"ש.

ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' (חלק יורה דעה סוף סימן טז) כתב, שלפי מה שהעלה בשו"ת כרם שלמה (חלק יורה דעה סימן ח) שאף בתנאי שבעל פה על פי היתר עיסקא, תלינן דמסתמא המכוון על פי היתר עיסקא הנהוג בישראל, ולכן אף מי שלא סידר היתר עיסקא בכתב אלא בתנאי שבעל פה, אין להזניחו, ומכל שכן אם ההלואה היא דרך הבנק, שמסודר שם היתר עיסקא על פי הרבנים הראשונים וכו'. ע"ש. אך לא זכר שר מדברי הצמח צדק הנ"ל. ולכן יש להזהר בזה על כל פנים לכתחלה. ודו"ק.

סיעה ד – ישות משפטית עצמאית( בתחום הממון\ הממוני –איסורי\ האיסור):

(ד) האם יש לראות ביורשי הרב את הנתבעים, או שמא הנתבעת היא חברת קריה ד' בע"מ בלבד? להשלכותיה של שאלה זו יש נ"מ אם תביעת חוב דמי התיווך היא מיתומים - על כל הבעיות ההלכתיות מסביב לגבית חוב מיתומים - או מן החברה. במשפט הכללי מקובל לראות חברה בע"מ כגוף בפני עצמו, אישיות משפטית, שאינה תלויה ברכושם הפרטי של בעלי המניות. חברת קריה ד' בע"מ נרשמה ביום עשרים ושבע ברביעי ששים ושתים כשבעלי המניות הם הרב, והאלמנה ב', צאצאיהם ומר י"ב, ואילו חוזה הרכישה של הקרקע נעשה באדר תשכ"ג - זאת אומרת, שהחברה היא שרכשה את הקרקע.

נושא זה נדון בספרות המאוחרת של הפוסקים מסביב לשאלות מעשיות: האם יהודי שיש לו מניות בחברה בע"מ, עובר על איסור חמץ בפסח, או על חילול שבת או על איסור ריבית, כשהחברה מחזיקה חמץ, מחללת שבת ומלוה בריבית.

היטיב להגדיר את הבעיה הרב שאול וינגורט זצ"ל (ספר זכרון יד שאול עמ' ל"ה - נ'), ואלו דבריו:

אין ספק שצדק המהרי"א הלוי ז"ל [דבריו יובאו להלן] כשראה שלא הרי השותפות הזאת כהרי שותפות אחרת... כי למשל כשיש לו למי שהוא תביעה נגד החברה, ולחברה אין לשלם, אז אין לו לתובע רשות לתבוע את בעלי המניות לדין, ולכל היותר יוכל לקחת את נכסי החברה... אבל בשום אופן אין לו רשות לנגוע בנכסיו הפרטיים של בעל המניה. וכל החילוקים הללו אפשר לבאר וכלול בקיצור אם נגדיר ככה: הבעלות של בעלי המניות אינה אינדיוידואלית, כלומר מקושרת עם הבעל כשם שמצינו את המושג ממוניה בב"ק שפירושו הוא אחראי בכל מובן בעד ממונו ונכסיו אינון ערבין ליה, בעוד שהכא כל בעלותו מוגבלת בחלק שיש לו במניות כאילו הוא קיבל את החלק הזה מאחר וכל אחריותו תלויה רק בחלק שקיבל, וביותר אחראי הוא אותו האחר שנתן לו את החלק ואותו האחר אינו במציאות כלל, אלא זהו כלל הנכסים השייכים לחברה, וכאילו הנכסים האלה היו אישיות בפני עצמה, וזו הנקרא במשפט של היום: אישיות משפטית. אכן השאלה עומדת בפנינו אם מושג כזה היה ידוע לחז"ל... ברם אם המושג הזה נמצא בש"ס או לא, בכל אופן זקוקים אנו בע"כ לחלק בסברא זאת, דהגע בעצמך, אם יש לו למישהו חלק בניירות של הבנק הממשלתי, והבנק תמיד עושה עסקים ומרויח על ידי חמץ - אטו מש"ה נאסור עליו הריוח? ויותר על זה, הרי לכל אזרח במדינה יש חלק בנכסים השייכים לשלטון, והמעות של נייר הן בעצם תעודה על זה החלק, וא"כ מה יעשו אם הממשלה נושאת ונותנת בדגן [עמוד 286] ותבואה גם בפסח? אלא ודאי שאין לדמות את החלק הזה כלל לשותפות, וה"ה בחברה דידן.

המהרי"א הלוי (ר' יצחק אהרן איטינגא הלוי - למברג תרנ"ג, ח"ב סימן קכד, הובאו דבריו ביד שאול), עמד ג"כ על ההבדל בין בעלי מניות לבין שותפים, וכתב:

כבר ביארתי דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען /המניות/ ואין להם שום רשות לא לאכלו ולא למוכרו או לבערו, רק שהאחריות עליהם, ובכהאי גוונא לא נאסר לאחר הפסח... ומעתה בנידון דידן כיון דאי אפשר לו לבעל האקציען לבער גוף החמץ, וכמש"כ לעיל, תו אינו מחוייב כלל למכור את האקציע, משום דכל שאין יכול לקיים מצות ביעור בגופו, תו אמרינן בממונו לא אטרחוהו רבנן.

גם האיגרות משה (ח"ג יור"ד סימן ס"ג) הבחין בין שני הסוגים הללו, לגבי ריבית שמשלם בנק שבעלי מניותיו הם יהודים, וכתב:

וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה, נאסרה בתורה מליקח ריבית. אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם, שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם, לא נאמר ע"ז איסור ריבית... וכן הוא בדבר החברות מנכסי דלא ניידי, אם השעבוד הוא רק על הנכסים שיש להקאמפניע /לחברה/, ולא על הנכסים של כל יחיד ויחיד בעצמו, ליכא איסור ריבית... דההיתר הוא דוקא כשהבעלים עצמן לא יתחייבו בכלום, אלא אותה הקאמפניע בכספיה ובקרקעותיה בלבד.

נושא זה נידון גם במנחת יצחק (רי"י ויס, ח"ג סימן א'), והוא הציע חילוק מעניין:

תבנא לדינא דבעלות מוגבלת הוי בעלות לפי דין תורתנו הקדושה, וע"כ בסתם מניות שיש עכ"פ בעלות מוגבלת לבעלי המניות, יש להם דין בעלות. ובאותן מניות שאין להם שום דעת בעלים לא מיניה ולא מקצתיה ואף לא לחוות דעתם עכ"פ בישיבה המתקיימת בין חברי החברה מזמן לזמן וכמו בניירות של הממשלה, בזה י"ל דלא הוי אפי' בעלות מוגבלת ונחשב רק כהלואה בקבלת אחריות כנ"ל.

הבחנה זו, בין בעלי מניות שיש להם זכות הצבעה לבין אלו שאין להם זכות הצבעה, היא מלאכותית ואינה מתקבלת על הדעת. כי אם נקבל את ההנחה שקיימת אישיות משפטית בחברה בע"מ - מה הנ"מ בין מניות שיש להם זכות הצבעה למניות שאין להן. ועיין במועדים וזמנים (לר"מ שטרנבוך ח"ג סימן רס"ט בהג"ה) בענין זה.

אמנם, עדיין חלה עלינו חובת הביאור, היכן מצאנו בדברי חז"ל בסיס לקביעת המושג אישיות משפטית, שאינה בשר ודם?

ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור.

שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן (ויקרא א', ב') שהביא את דברי רש"י שם, וכתב:

[עמוד 287] ... פירש הרב כן, לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה, עולת השותפין היא, מה בין שנים המשתתפין ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו... ואפשר שנאמר שאם רצו ציבור להפריש בתחילה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין, שתהיה נדבת ציבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה.

חולקים, איפוא, רש"י והרמב"ן אם ישנה אפשרות לשותפים ליצור יצירה חדשה הנקראת ציבור - ויש נ"מ הלכתית בין קרבן שותפין לקרבן ציבור - או שקרבן ציבור הוא רק מה שנקבע בתורה.

ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו. ועיין בספרו של אבי מורי ז"ל נאות דשא ח"א בענין גדרי ציבור ושותפין בהלכה ובאגדה (עמ' מ' - נ"ו), שהאריך בראיות רבות לבאר את ההבדל בין שני המושגים הללו.

גם הרב מ"א עמיאל בספרו דרכי משה - דרך הקודש (ספר א', חלק א', שמעתתא ה' פרקים י' - י"א), עמד על החילוק בין ציבור לשותפין, והגדירו כך:

כבר הארכתי במקום אחר לבאר את ההבדל שבין גדר שותפות לגדר ציבורי, דלא רק הבדל כמותי יש בזה, דבשותפות שייך הדבר רק ליחידים ובציבור הוא לרבים, אך הבדל איכותי יש בכאן, והמושג דבר ציבורי הוא מכלל לפרט, כלומר דהדבר שייך לכלל בתור סוג ומהות בפני עצמו, ורק ממילא כיון דכל אחד הוא פרט בכלל, יש לו זכות בשייך לכלל.

הרב עמיאל השתמש בהגדרה זו בכדי להסביר ענינים שונים, עיין שם בדבריו.

עכ"פ, כאמור לעיל, המושג ציבור מהווה בנין - אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית.

גם במושג תפיסת הבית ניתן לראות מעין אישיות משפטית. כאמור במשנה במסכת בכורות (דף נ"ו ע"ב): האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה... קנו מתפיסת הבית חייבין. ובגמ' שם: ת"ר, יהיה לך ולא של שותפות. יכול אפילו קנו בתפיסת הבית, ת"ל יהיה.

כלומר, תפיסת הבית היא מצב ביניים, בין מות המוריש לבין חלוקת הירושה. בתקופה זו נחשב הרכוש בבעלות של גוף מיוחד הנקרא תפיסת הבית, ולא בבעלות היורשים. על כן אף על פי ששותפין פטורים ממעשר בהמה, תפיסת הבית חייבת.

מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ נידון במאמרים שונים של חכמי זמנינו [עיין במאמרו של הרב שמחה מירון: מעמד החברה בע"מ במשפט העברי - סיני, כרך נ"ט, אב - אלול תשכ"ו. ועיין תשובת הגאון מהרש"ג הובאה בנועם כרך ב' עמ' ל"ג ובמאמר השגה של הרב וסרמן בנועם כרך ג' עמ' קצ"ה]. נרחיב מעט את הדיבור בנושא זה.

בנועם ח"ב הובאה תשובת הגאון מהרש"ג ביחס לשאלה אם יש חשש ריבית במלוה ממשלתי. ואלו דבריו שם:

בהלואות שמלוין לבנק או לאיזה חבורה אחרת באופן דאינו יכול לתבוע לשום אדם מכיסו לא בתחילה ולא בסוף... וכן בחבורות אינו יכול לתבוע רק מנכסי החבורה לא בתחילה ולא בסוף, דבכה"ג הרי [עמוד 288] באמת אין כאן לוה כלל, רק אותן הנכסים שהם משותפים ביחד הם הם החייבים. ואם ישתדפו אותם נכסים בין ע"י אונס בין ע"י פשיעה וגניבה ואבידה כל בני החבורה פטורים, הרי באמת אין כאן לוה. ושפיר י"ל... דכל ריבית שאין כאן לוה לא על הקרן ולא על הריבית, בזה לא אסרה התורה ואף רבנן לא אסרו כנ"ל.

בנועם ח"ב השיג על כך הר"י וסרמן, וכתב:

ואף שקטנו של הגאון (מהרש"ג) עבה ממותני, הרי תורה היא וללמדה אנו צריכים. ברור הוא, דאין שום אפשרות לחדש גדרי בעלות שלא מצינו בש"ס. וגם דינא דמלכותא ל"ש שיחדשו גדרי תורה חדשים, ויכולים רק להכלל בגדרים הקיימים.

ההנחה שאין שום אפשרות לחדש גדרי בעלות שלא מצינו בש"ס, היא הנחה בלבד, ולא הלכה. שכן מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, תנאו קיים, וכמו שהביא קצות החושן (סימן ר"ט ס"ק י"א) בהסבר הדברים בשם הרמב"ן, שאפילו באומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה חל המעשה, כי לא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה. וכבר כתב רש"י במסכת יבמות (דף פ"ט ע"ב): הפקר בי"ד היה הפקר, וכל מידי דממונא לאו עקירה היא.

זו אולי גם כוונת התוס' בכתובות (דף נ"ו ע"ב) שכתבו: ועוד יש לומר דנזקין לא דמו לקדושין, דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין, דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה. כלומר, בקידושין ודומיהם אין אפשרות ליצור יצירה חדשה: קידושין לחצאין, בעוד שבדיני ממונות ניתן ליצור יצירה כזו, היות ובדבר שבממון תנאו קיים.

מצינו גם שחז"ל חידשו מושגים חדשים בדיני ממונות, גם במקום שמושג כזה לא קיים כלל מן התורה. קצות החושן (סימן ל"ט ס"ק א'), כתב:

והנראה לענ"ד... דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא, אפילו שעבדן בפירוש לא מהני, וכמ"ש התוס' ס"פ גט פשוט דאע"פ שיכול למוכרן אינו יכול לשעבדן, וכ"כ הריטב"א בפ"ק דקדושין דאפילו שעבדן בפירוש לא מהני, ואף שיכול למכרן, לפי שאין הקנאה לחצאין.

כלומר, מן התורה לא קיים מושג שעבוד שהוא בבחינת שעטנז: הקנאה לחצאין. ומכל מקום חידשו רבנן מושג זה, אף על פי שאין לו בסיס בתורה.

שורשו של ענין זה טמון בהסבר שיטות הפוסקים הסוברים שקנין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאין בו ממש. [עיין קצות - החושן ונתיבות המשפט סימן ר"א ס"ק א' ופתחי - תשובה וגליון הרע"א שם, ובשו"ת רע"א סימן קל"ד]. בתשובת מהרשד"ם (חו"מ סי' ש"פ) בענין קניית חובות, השיב לאנשי אנקונא, וז"ל:

הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבממון יש לו שתי פנים במה שיתקיים, או באחד מהדברים הברורים כדין תוה"ק או בחז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין... ומטעם זה אמרינן בגמ' פ' איזהו נשך, אמר רב פפא משמיה דרבא האי סיטומתא קניא... א"כ נתברר לנו ממ"ש שאם הדבר אמת שדרך התגרים [עמוד 289] כמנהג פשוט בעיר אנקונא לקנית חובות חבריהם... מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אף על פי שכפי דין תורה אין במשא ומתן כזה ממש, מכל מקום כיון שנהגו התגרים לקנות באופן כזה, הקניין קיים.

דברי מהרשד"ם אמורים בהקנאת דבר שאין בו ממש, דבר שהוא בבחינת יצירה חדשה שלא מצאנוה לא בתורה ולא בחז"ל. ומ"מ מנהג הסוחרים יוצר מושגים חדשים בדבר שבממון.

כיוצא בזה כתב בשו"ת דברי חיים (ח"ב חו"מ סימן כ"ו), לענין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם. ואלו דבריו:

... דמאי שנא דבדבר שאינו קנין כלל לא מהתורה ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין, וכמ"ש בש"ס בכמה מקומות מנהג מבטל הלכה... ולמה בדבר שלא בא לעולם לא יאמרו אם המנהג כן, מנהג מבטל הלכה.

כלומר, מנהג הסוחרים יוצר מושגים חדשים בדבר שבממון ומבטל הלכה, ועל כן הוא מועיל גם במקום שאין כלל מושג של קנין. ועיין בפסקי דין רבניים ח"ג עמ' שס"ח ובספרו של הרב דב כץ שליט"א: פסיקת בתי הדין הרבניים והחוקים ל"ז - נ"ז.

ואכן ביה"ד הרבני בת"א בהרכב אחר הגדיר את מעמדה של חברה בע"מ, והסיק (פסקי דין רבניים ח"ו, עמ' שכ"ב):

אמנם נראה דאף לדעת הרא"ש, מאחר והמנהג (גם מצד דינא דמלכותא) דכל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ מקבלת תוקף ומחייבת את נכסי החברה, לפיכך אף שמצד הדין לא יתכן שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף, בכל זאת יועיל בנידוננו מדין סיטומתא, כיון דדרך העולם שזה מחייב ולא גרע ממנהג התגרים... גם מצד המנהג וגם מצד דינא דמלכותא תופס החיוב.

ובכן, אף על פי שלא מצינו מושג חברה בע"מ לא בתורה ולא בחז"ל, קיימת אפשרות ליצירת מושגים חדשים בדיני ממונות בין ע"י יחיד (באמצעות תנאי) ובין ע"י ציבור מדין סיטומתא ודינא דמלכותא. [עיין גם במנחת חינוך סוף מצוה מ"ב שכתב שאע"פ שלדעת הרמב"ם אין אשה גדולה יכולה למכור עצמה לאמה עבריה, מ"מ אם מדינא דמלכותא אפשר, אזי יהיה גופה קנוי מדין המלכות, ע"ש].

לעצם הגדרתה של חברה בע"מ, הרי ניתן להגדירה כשעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף (כפי שהגדירה ביה"ד הרבני לעיל. ועיין במאמרו של הרב שמחה מירון הנ"ל שהאריך בהגדרה זו). ניתן, כמו כן, להגדיר חברה בע"מ כציבור, כמו שהעלינו בראשית הדברים. יצויין שעל הגדרת חברה בע"מ כציבור, השיג הר"י בארי בהתורה והמדינה י"א - י"ג עמ' תס"א:

יש חילוק גדול בין רשות ציבור להא דחברה מאוגדת ולא קרב זה אל זה, דלפי הגדרת המחוקק הרי חברה היא רשות לעצמה מבלי כל זיקה לבעלים אלא כלשונו זוהי יצירה מלאכותית של אישיות משפטית הקונה ומוכרת, מבלי כל קשר לבעלים של ממש והרי היא בדיוק כמו גוף אחר לגמרי; ודבר זה לא אשכחן בדיני ישראל, שלא מצינו גוף משפטי בלי בעלים שהוא בעל הממון, אלא תמיד יש יחס ידוע של הבעלים, אם [עמוד 290] בתור בעלים ממש וכמו שותף, ואם בתור זכות הציבור שכולם יחד מהוים רשות ציבור... וציבור אינו רשות מוסמכת בלבד, אלא שותפות של ציבור אנשים כללי.

לאמור, אכן ישנה אפשרות ליצור מושג חדש בדיני ממונות, אף על פי שלא נמצא בתורה ובחז"ל. נוסף על כך גם הגדרת המושג ציבור אינה שותפות של ציבור אנשים כללי, כי יש הבדל ברור בין שותפות לבין ציבור, כפי שהובא לעיל בשם הרמב"ן המבדיל בין קרבן שותפין לבין קרבן ציבור. ציבור הוא רשות בפני עצמה שיש לבני אדם זכויות בה, כמו שיש זכויות לבעלי המניות בחברה בע"מ.

כך גם מטים דברי הסוגיא במסכת הוריות (דף ו' ע"א):

אמר רב פפא כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה, הני מילי ביחיד, אבל לא בציבור, לפי שאין מיתה בציבור. מנא ליה לר"פ הא? אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, אי הכי אפילו ביחיד נמי? אלא דוקיא דר"פ משעיר ראש חודש דאמר רחמנא מייתי מתרומת הלשכה, והא מייתי להו מישראל והנך דפיישי היכי מייתו, אלא ש"מ חטאת שמתו בעליה בציבור קרבה. מי דמי, שעיר ר"ח דלמא לא מייתו מציבור, אבל הכא ודאי מייתו? אלא טעמא דר"פ מהכא, דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית. מי דמי, התם כולהו איתינון, מיגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים, אלא הכא מי הוו חיים? אין הכי נמי, דכתיב ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות וגו'.

ההלכה שאין מיתה בציבור נפסקה גם ברמב"ם (פ"א מהל' פסולי המוקדשין ה"א):

ואין אתה יכול לומר בחטאת ציבור... שמתו בעליה... ואין כל ישראל מתים.

אם ננתח את האמור בסוגיא במסכת הוריות, נוכל ללמוד ממנה גדרים יסודיים במהות ציבור:

מלכתחילה נקטה הגמ' שאין ציבור מתים משום שכל דור מהווה המשך של קודמו: תחת אבותיך יהיו בניך, הגדרה זו נדחתה משום שאם כן גם ביחיד קיימת אותה המשכיות. אח"כ נקטה הגמ' שאין ציבור מתים, הוא משום שאין אפשרות מעשית שדור שלם יסתלק בבת אחת, כי דור הולך ודור בא נעשה בהדרגה. ועל כך הביאה ראיה משעיר ר"ח שקרב, אף על פי שבין חודש לחודש ישנם הנפטרים לבית עולמם. גם הגדרה זו נדחתה כי דלמא לא מייתו מציבור, אולי אף אחד לא מת בתוך החודש. לבסוף הביאה גמ' מעגלה ערופה המכפרת גם על יוצאי מצרים, אף על פי שכולם כבר נסתלקו מן העולם, ומכאן שאין ציבור מתים. אלא שמהלכות כפרה יש צורך שהחטאת תכפר גם על אנשים חיים.

למסקנת הגמ' ההלכה שאין ציבור מתים אמורה גם כשכל הדור חלף מן העולם כמו דור יוצאי מצרים, ומ"מ אין ציבור מתים.

אם נניח שציבור אינו גוף משפטי בפני עצמו, אלא שהוא התאגדות יחידים, מדוע במות דור שלם לא נאמר שהציבור הזה מת, ואילו הדור הבא הוא ציבור חדש? על כרחך עלינו להגדיר את הציבור כגוף משפטי שאינו תלוי באנשים מסויימים, [עמוד 291] אף על פי שנוצר על ידם, ואותו ציבור חי וקיים לעולם. אלא שמהלכות כפרה יש צורך שהקרבן יכפר גם על אנשים חיים כיום בתוך העם.

אחרי העיון מצאתי שהגאון ר' מנחם זמבה בשו"ת זרע אברהם (סימן ד' אותיות כ"א - כ"ד) דן באריכות בהגדרת המושג ציבור לעומת שותפין. אחת מן הראיות הנפלאות שבדבריו היא מדברי התוס' במסכת מנחות (דף ע"ח ע"ב, ד"ה או), ביחס לשוחט פסח על החמץ, ואלו דבריו:

... אולם בתוס' מנחות כתבו: אפסח קאי, אבל אתמיד פשיטא דלא מחייב משום אחד שבישראל, ע"כ. ומבואר, דאף לרבי יהודה בפסחים (ס"ג ע"א) דאסור לשחוט התמיד שהוא קרבן ציבור על החמץ, מ"מ אינו עובר ע"י זה שיש לאחד מישראל חמץ. ונראה סברתם דמקרבן ציבור פקע דין היחיד ונסתלק שמו ואינו כלל בעלים, דנעשה שם חדש: ציבור, ותו לא. ואין ליחיד תורת שותף כלל רק תורת ציבור, וכיון דהציבור אין להם חמץ, לא איכפת לן מה שיש ליחיד חמץ.

אמנם, מדברי הרמב"ם, דייק לא כך, ואלו דבריו:

... למאי דכתב רמב"ם ז"ל (בפ"א מתמורה ה"א): ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן בקרבנות הציבור, הואיל ויש לו בהן שותפות, הרי זה לוקה ואין התמורה קודש, עכ"ל. ומבואר מזה דבכל קרבן ציבור, אף דשם ציבור עליו, מ"מ מיקרי שיש ליחיד שותפות בו, ומיקרי איפוא בשני השמות שותפות וציבור.

אולם גם הדיוק מדברי הרמב"ם אינו מבטל את ההגדרה המחודשת לשם ציבור, כפי שהובאה לעליל, אלא בא להוסיף עליה, שבכל ציבור יש גם ענין שותפות. וראה עוד באריכות בדברי הזרע אברהם שם.

נמצא איפוא שאכן ציבור הוא שם בפני עצמו ופקע ממנו דין היחיד. ועל כן גם הגדרת חברה בע"מ כציבור, אינה, איפוא, דבר שאין לו שורש בתורה ובחז"ל, כי כאמור בשני הדברים גם יחד נוצר גוף משפטי המוקם ע"י יחידים, ולאחר הקמתו הינו ניצב על רגליו שלו מבלי שליחידים יש שותפות בו.

קריה ד' נרשמה כחברה בע"מ בתאריך עשרים וארבע לשביעי ששים ושתים ואילו החוזה על רכישת הקרקע נעשה באדר תשכ"ג, כך שיש לראות את החברה בע"מ כנתבעת, ולא את הרב המנוח, האלמנה וצאצאיהם באופן אישי. על כן, אין בנושא זה בעיה של גבית חוב מיתומים, כי חברה בע"מ אינה מתה.

כמו כן כבר נתבאר שישנה הודאת בעל דין של ב"כ הנתבעים והחברה שהחוב לא נפרע, וכך גם עולה מן החומר בתיק.

(ה) האם יש לשלם עבור ההשתדלות לשינוי יעוד הקרקע (מחקלאית לבנין)? התשלום עבור תיווך שורשו במנהג המדינה. לא מצאנו מנהג לשלם עבור השתדלות לשינוי יעוד של קרקע. יתר על כן, הרב המנוח חיפש קרקע בכדי לבנות עליה קריה; הוא לא חיפש קרקע בכדי לנטוע בה פרדס. הצעת אדמה חקלאית במקרה זה דומה להצעת שעורים למי שמחפש חיטים. על מנת לזכות בדמי התיווך היה חייב מר א' להציע להרב המנוח את מה שהוא מחפש: קרקע לבנין. לכן הטיפול בשינוי יעוד הקרקע, אינו מלאכה נוספת, אלא לשם כך נעשה התיווך, בכדי להמציא קרקע לבנות [עמוד 292] קריה, ואילו היה מר א' ממציא אדמת בנין מלכתחילה, לא היה כל צורך לדבר על שינוי יעוד ולא היה מקום לדרוש דמים בשביל זה.

סיכומם של דברים: (א) מר א' נחשב למתווך יחיד של הקרקע לבנית קרית ד'.

(ב) בעיסקה זו, לא שולמו כלל דמי תיווך.

(ג) את העיסקה שנעשתה בדולרים, יש לתרגם ללירות ישראליות לפי השער באותם הימים (דולר =שלש לירות=), על כן סכום העיסקה הוא מליון מאה ושבעים אלף ל"י. מסכום זה זכאי מר א' לקבל דמי תיווך.

(ד) בעיסקות בסכומים גבוהים לא ברור אם הנוהג הוא לשלם שני אחוז כדמי תיווך או אחוז אחד בלבד, והמוציא מחבירו עליו הראיה. לכן, כל זמן שלא יוכח אחרת, על חברת קריה ד' בע"מ לשלם למר א' סך אחת עשרה אלף ושבע מאות ל"י, שהוא אחוז אחד משווי העיסקה דאז.

(ה) חברת קריה ד' בע"מ זכאית לתבוע את יורשי הרב ג' לפצותם בסכום שחוייבו בו, בהתאם לפסק הבוררים - המצורף לתיק.

שלמה דיכובסקי.

עיינתי בדבריו של הרב הגר"ש דיכובסקי שליט"א, והנני להעיר כדלקמן:

(א) איני מבין איך אפשר לבוא לידי קביעה מוחלטת שמר א' היה מתווך יחיד ואילו מר ה' אין לו שום דין מתווך. הרי אנחנו לא היינו שם ואין אנו חיים אלא מפי העדים, וכלום העידו העדים שמר ה' לא היה מתווך? והלא מתוך פס"ד הבוררים משתמע שמר ה' היה מתווך לא פחות ממר א' (וכפי שיתבאר לקמן). העד הרב ו' במכתבו לביה"ד אמנם אינו מתייחס אלא למר א' ולא למר ה', אך אין זאת אלא משום שלא נתבקש להעיר אלא על דבר מר א', ואין מכאן שום הוכחה על חלקו או אי חלקו של מר ה' בתיווך. אשר לעדותו של מר י' הרי אמר בפירוש שהפגישה הראשונה בין הרב המנוח ומר ח' היתה בנוכחות מר א' ומר ה' והרב ו', וא"כ אם נניח שהמתחיל היינו מי שיצר את הקשר בין הצדדים, הרי כאן יצרו את הקשר שלשה אנשים: א' ה' ו' ומאן יימר לן שמר א' הוא שיצר את הקשר ואילו מר ה' והרב ו' סתם נלוו אליהם, אולי הדבר הוא להיפך. ואם תאמר שהמתחיל אינו מי שיצר את הקשר בין הצדדים אלא מי שיצר את הרעיון לראשונה, הרי הרב ו' היה אבי הרעיון - ולא מר א' - וא"כ אין מר א' המתחיל אלא הרב ו' אשר לגומר אין לנו כל הוכחה שמר א' טיפל בזה יותר ממר ה' וכבר הזכרנו שמפס"ד הבוררים משתמע שמר ה' היה מתווך לא פחות ממר א' וכך נאמר באותו פס"ד: בפנינו הצהיר מר ה' שאין לו שום טענות וכו' בענייני תיווך לא לו אישית ולא למחותנו מר א', הרי הושוו שניהם, מר ה' ומר א' לענייני תיווך.

מסקנת הדברים: אין לראות את מר א' כמתווך יחיד, כי עכ"פ מר ה' היה מתווך כמוהו. ויתכן שגם הרב ו' נחשב למתווך. כך שאין מגיע למר א' אלא מחצית דמי התיווך או שליש מהם. (ב) מה שכתב הרב דיכובסקי שהואיל וב"כ הנתבעים הצהיר, שלא שמע אף פעם שמר א' יזם את הדבר, וכן טען שהחברה לא נדרשה לשלם אף פעם למר א' [עמוד 293] פיצוי כל שהוא - דבר זה מהווה הודאה מצד הנתבעים שלא שילמו, שהרי הכלל הוא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. אינו מובן, שהרי לא אמרו בבירור לא לויתי אלא אמרו שלא שמעו, ולא שמענו אינה ראיה. מה גם שלאחר מיכן טען ב"כ הנתבעים בעצמו בסיכומיו שלא הוכח כלל כי הרב המנוח לא פרע את החוב באם אכן קיים היה חוב.

אמנם מהעובדה שהדבר לא נרשם בפנקסי החברה, וכן מפס"ד הבוררים, משמע לכאורה שלא שילמו למר א' כלל. ברם סוף סוף יש לנו הלכה מפורשת בשו"ע /חו"מ/ סי' ק"ח שטוענים ליורשים שמא פרע אביהם, ורק כשברור לנו שלא שילם, כגון בשלשת הדרכים האמורים בשו"ע שם, אז מחייבים את היתומים. ובנידוננו ספק אם הדבר הוא כל - כך ברור שלא שילם כמו בשלושת הדרכים הנז' בש"ע שם. שהרי יתכן שאחרי שנתפשר הרב המנוח עם מר ה' שילם מר ה' למר ג' את המגיע לו, נמצא שגם בנידוננו יש לטעון ליתומים: שמא נפרע מר א' אולם מאחר והרמ"א /חו"מ/ בסי' ס"ט ס"ה כתב שאם יש קצת רגלים לדבר שלא נפרע נהגו להשביע את היורשים, א"כ בנידוננו ראוי לפשר ביניהם, וכפי שכתבנו בפסק דין הראשון.

(ג) ומה שכתב הרב דיכובסקי שבנידוננו אין בכלל מקום לטענינן ליתמי כיון שאין כאן תביעה על היתומים בתור יורשים אלא על החברה בתור חברה בע"מ, ולפי דבריו חברה בע"מ שמתו בעלי מניותיה ויצא שטר חוב על היתומים לא נטען להם שמא פרע אביהם, אין הדברים נכונים, כי לא מצינו בתורה חיובים על דבר דומם כמו חברה, אלא על אנשים חיים, ואם יש שטר חוב על החברה, פירושו של דבר: על בעלי החברה, - חוץ מזה שאין לגבות משאר נכסים שלהם כי אם מן הנכסים של החברה, שזהו פירושו של בערבון מוגבל - ואם מתו בעלי החברה הרי היתומים דינם כיורשים לכל דבר ופשיטא שטוענים להם כל הטענות שטוענים ליורשים.

אולם בנידוננו שפיר יש לטעון טענה אחרת שאין אנו באים לחייב את היתומים בתור יורשים, אלא את האלמנה, שרוב מניות החברה היו על שמה בזמן חתימת החוזה, ונמצא שהיא נתבעת מצד עצמה ולא בתור יורשת, וכל שהיא נתבעת מצד עצמה לא מצינו שטוענים לה: שמא פרע בעלה. וכבר העלינו טענה זו בפס"ד הראשון.

אולם נראה שאין הדבר כן, שהרי פעולת התיווך היתה בשנת תשכ"א או תשכ"ב כשעדיין לא היתה חברת קריה ד' קיימת בעולם. נמצא שכל מה שנעשה אז, נעשה לטובת הרב המנוח באופן אישי (אא"כ נאמר שגם לפני כן היו מאוגדים באיזו חברה שרוב המניות לא היו ע"ש הרב המנוח, אך זה לא הוזכר במהלך הדיונים), ואם אח"כ יסד הרב המנוח חברה, ובה רוב המניות ע"ש אשתו הרבנית, ועשה את החוזה על הקרקע ע"ש החברה, הרי זה כאילו נתן אח"כ מתנה לחברה. כלומר, את טובת התיווך שקיבל, מהמתווכים מסר במתנה לחברה. וזה אינו פוטרו מלשלם את דמי התיווך אשר תיווכו עבורו, שהרי בזמן פעולת התיווך נעשה הדבר עבורו והוא הוא שנתחייב בדמי התיווך, ולא הרבנית, שלא קיבלה שום טובה ממר א' כי אם מבעלה המנוח, שמסר לה את הטובה שקיבל הוא ממר א' נמצא שאין אנו יכולים לחייב אלא את היתומים בתור יורשי הרב המנוח, ובזה כאמור טענינן להו שמא פרע, אלא שלהימנע משבועה יש לפשר ביניהם וכנ"ל.

העולה מן הדברים שאין לראות את מר א' כמתווך יחיד, ועל כל פנים יש כאן עוד מתווך והוא מר ה' נמצא שאם יש לגבות לדמי התיווך שני אחוזים מגיע למר א' [עמוד 294] אחוז אחד, ואם נאמר שלעיסקא כעין זו מגיע לדמי התיווך רק אחוז אחד (כדברי הרב דיכובסקי בנימוקיו), הרי אין למר א' אלא חצי אחוז. ומכיון שהעלינו שיש כאן גם טענה שמא נפרע ויש לפשר ביניהם, אי לכך נראה לי שבתור פשרה יש לחייבם בשליש האחוז, דהיינו סך שלשת אלפים ותשע מאות ל"י, חיים גדלי' צימבליסט.

אחרי העיון ובהסתמך על הנימוקים המצורפים פסקנו ברוב דעות: על הנתבעים לשלם לתובע סך שלשת אלפים ותשע מאות ל"י.

האם חברה בע״מ היא גוף משפטי עצמאי - הרב אשר וייס

א. מהי חברה בע"מ?

ב. מעמדם של בעלי המניות

ג. מעמדם של הדירקטורים

ד. חברה בע״מ - גוף משפטי בפני עצמו

ה. אחריות בעלי המניות לממון החברה

ו. הלוואה לחברה בע"מ

ז. האם יש בזה איסור דרבנן?

ח. חברה ששותפים בה גם גויים

ט. האם גוף יכול להיות בעלים על עצמו?

. חברה בע"מ היא בעלים על עצמה

. ממון הציבור הוא כממון השותפים

. ממון השבט אינו ממון השותפים

. ההקדש בעלים על עצמו

. נכסי המדינה

. בחברה בע"מ אין שעבוד הגוף

^*בדבר שאלתו, האם מותר ליהודי לרכוש את רוב מניות השליטה בבנק בארה״ב, בשעה שחלק מהלווים הם יהודים, ונמצא לכאורה שהוא מלווה להם בריבית.

א. מהי חברה בע"מ?

יסודה של שאלה זו נעוץ בהגדרת מעמדו ההלכתי של הגוף הכלכלי המודרני הקרוי ״חברה בע״מ״. דהנה, בבואנו להגדיר מבחינה הלכתית מי נחשב לבעלים על גוף זה, ניצבים אנו בפני קושי גדול. שהרי בדרך כלל בעלות האדם בממון מסוים באה לידי ביטוי בשלושה דברים:

(א) זכותו הממונית ברווחים שהופקו מממון זה, וכשם שבעל האילן אוכל את פירותיו, כך בעל הממון זוכה ברווחיו;

(ב) זכותו להחליט על אופני השימוש בממון;

(ג) זכותו להעביר את ממונו או למכור אותו לאדם אחר.

בחברה בע״מ, שלוש הזכויות הללו מתחלקות בין שלושה גורמים: בעלי המניות, חברי הדירקטוריון (מועצת המנהלים) והמנכ״ל:

בעלי המניות - הם לבדם בעלי הזכויות הממוניות בחברה. זכות זו מתבטאת בקבלת דיבידנדים מרווחי החברה במהלך פעילותה, ובבעלות על הון החברה לכשתתפרק. בעלי המניות הם גם היחידים המוסמכים להחליט על פירוק חברה.

הניהול השוטף של החברה נמצא בסמכותו הבלעדית של המנכ״ל. ואין המנכ״ל נחשב כשליח בעלמא של הדירקטורים, שהרי אין להם כל סמכות לנהל את החברה, וכל מילתא דאיהו לא מצי עביד, לא משווי שליח.

הדירקטורים ממנים את המנכ"ל (ומינויים בכירים אחרים), והם הקובעים את המדיניות הכללית של החברה ואת דרכי פעולתה, ובכלל זה גם מאשרים מכירת נכסים שבבעלותה.

הרי לן שמאפייני הבעלות בחברה מתחלקים בין שלושה גורמים שונים.

פרט נוסף המאפיין חברה בע״מ, והמבדיל אותה מבעלות רגילה ומחברות אחרות, הוא כמובן העובדה שאין לבעלי המניות, למנכ״ל ולחברי הדירקטוריון כל אחריות אישית לחובות החברה, ואי אפשר לגבות אותם מהם כלל.

ב. מעמדם של בעלי המניות

לפי החוק המודרני, החברה הינה אישיות משפטית וכלכלית בפני עצמה, ולאף אחד משלושת הגורמים שהוזכרו לעיל אין את מלוא זכויות הבעלות עליה - לא לדירקטורים, ודאי לא למנכ״ל, ואף לא לבעלי המניות. וכבר נחלקו גדולי האחרונים במעמדה ההלכתי של חברה, כפי שיבואר להלן.

הנה שאלה זו עלתה על שולחנם של גדולי הדור לפני כמאה וחמישים שנה. ....יש מן האחרונים שנקטו כפשרה בין שני הגדולים הנ״ל שבעלי המניות אמנם בעלי החברה הם, אך בעלותם מוגבלת. אלא שאף הם נחלקו אם בעלות מוגבלת זו נחשבת כבעלות לגבי כלל דיני התורה. בשו״ת מהרי״א הלוי (ח״ב סי׳ קכד) נקט שבעלי המניות בחברה שיש לה חמץ בפסח אינם עוברים על כל איסור, כיוון שבבעלות חלקית שכזו אין איסור "בל יראה" ו"בל ימצא".^[1]

מאידך, בשו"ת מנחת-יצחק (ח״ג סי׳ א; ח״ז סי׳ כו) נקט שדינם של בעלי המניות כבעלים גמורים לכל איסורי תורה, אך גם לדעתו אין הדברים אמורים אלא ביחס לבעלי מניות הצבעה, אבל בעלי מניות שאין להם זכות הצבעה - אין להם דין בעלים כלל, כיוון שמלבד זכותם לקבל דיבידנדים אין להם כל השפעה על התנהלות החברה.גם האגרות-משה (אה"ע ח"א סי׳ ז) הסכים שלבעלי מניות יש דין בעלים, אך הפליג לחדש שרק אותם המחזיקים ברוב מניות השליטה נחשבים כבעלים, אבל בעלי המיעוט אינם כבעלים, כיוון שבפועל אין להם כל השפעה על ענייני החברה. אך לענ״ד סברה זו רחוקה מאוד ואינה מתיישבת על הלב, דלא ייתכן שבעלי אותה הזכות - לכשיקשרו ברית ביניהם ויהיו הרוב, יהיו כבעלים; וכשיתהפך הגלגל וימצאו עצמם במיעוט, אע״פ שעדיין אותן הזכויות הקנייניות בידם, כיוון שאבדה השפעתם יפקע מהם שם בעלים. אלא נראה טפי דאם בעלי מניות השליטה דינם כבעלים, אזי הם נחשבים כבעלים אף כשהם במיעוט.

ג. מעמדם של הדירקטורים

אך באמת תמוה מאוד לומר שהדירקטורים הם בעלי החברה, שהרי הם אינם חולקים ברווחיה, ואף אם תפורק החברה - אין להם כל חלק בה. וזוהי ההוכחה העליונה שאין להם בעלות כלשהי. וכבר תמהו על הבית-יצחק גדולי דורו, ראו שו״ת מהרי״א הלוי (ח״ב סי׳ נד) ושו״ת הרי-בשמים (תניינא סי׳ קטו).

ד. חברה בע״מ - גוף משפטי בפני עצמו

ולענ"ד ברור שהמעמד המשפטי של חברה בע״מ במציאות הכלכלית המודרנית, כאישיות משפטית בפני עצמה, תקף גם מבחינה הלכתית. דכיוון שאף אחד משלושת הגורמים המרכיבים את החברה - אין לו בעלות גמורה, ומצב זה לא שיערו אבותינו, אין לנו להתחכם ולחדש חדשות, אלא לקבל את משפט העמים בכל העולם כולו. וכל כהאי גוונא ודאי דינא דמלכותא דינא. ולענ״ד לא רק שאין זה סותר דין תורה, אלא זהו עיקר דין תורה, כיוון שמאפייני הבעלות חלוקים בין שלושת הגורמים הנ״ל. ועיינו בשו"ת צפנת-פענח (ורשא, סי׳ קפד) שכתב שמשום כך אין דין ריבית בבנקים (ואפשר שזו גם כוונת מהר״ם שיק, שכתב שהמשקיעים אינם אלא כמלווים).

ובאמת נראה שאף לולי הלכתא דדינא דמלכותא דינא, החברה בבעלות עצמה היא, ונידונה כאישיות משפטית עצמאית. שהרי זוהי אמיתת המציאות, כיוון שאין לבעלי המניות אחריות אישית לחובות החברה, ואף אין להם זכות להחליט כרצונם מה ייעשה בה, בהכרח שהחברה היא בעלים על נכסיה, ואין בידינו להתייחס לחברה בע״מ אלא לפי מה שהיא. על כן, באופן עקרוני, אין החברה מחויבת במצוות התורה, דלבני ישראל ניתנה תורה ולא לחברות בע״מ.

אך אף שכן נראה עיקר, ראוי לענ״ד להחמיר לכתחילה באיסור ריבית החמור, .... אך נראה מדבריו שלא הבין את המעמד החוקי של בנקים, וחשב לתומו שמדובר בעסק פרטי ובבעלות פרטית לכל דבר. וכיוון שלא התייחס להדיא לשאלת הבעלות בחברות, אין להוציא מדבריו הלכה פסוקה.

ה. אחריות בעלי המניות לממון החברה

אמנם, אף אם ננקוט כדעת האחרונים שאין בזה איסור ריבית מצד הבעלות, לכאורה יש בזה איסור מצד האחריות. ....ונראה עוד, שכיוון שמדובר בחברה בערבון מוגבל, שאין האחריות מוטלת אלא על נכסי החברה בלבד ולא על בעל המניות אישית, פשוט טפי שאין אחריות זו קובעת איסור ריבית. אמנם יש לפקפק, שלעולם יש אחריות אישית על בעלי החברה גם בכה״ג, שהרי אם יימצא שפשעו בעסקי החברה - כגון שהבריחו נכסים, שאז מכריזים על ״הרמת מסך״ - גובים גם מנכסיהם האישיים כידוע (אך כאשר מדובר בחברה ציבורית, לעולם אין אחריות אישית על בעלי המניות). אבל באמת נראה דכיוון שאין להם אחריות אישית אלא במקרה של פשיעה וכדומה, אין זו אחריות המחייבת לעניין איסור ריבית, כיוון שעצם ההלוואה אינה באחריותם.

ו. הלוואה לחברה בע"מ

גם לגבי הלוואה הניתנת לחברה או לבנק נתחבטו האחרונים טובא. האגרות-משה (יו״ד ח״ב סי׳ סב-סג; יו״ד ח״ג סי׳ מא) כתב שאין איסור ריבית בהלוואה לחברה בע״מ, כיוון שאין האחריות על הלווה אלא על נכסי החברה, ״נמצא שאין כאן לווה כלל אלא הביזנעס הוא הלווה״. וזה כסברתנו הנ״ל, שהחברה היא אישיות משפטית בפני עצמה, ואין היא מחויבת במצוות התורה, וכנ״ל. אלא שבהמשך כתב: ״אבל כשהלווה הוא סתם אדם, שהוא חייב בשעבוד הגוף - אף שהמלווה הוא קורפריישיין (חברה בע״מ), יש בזה איסור ריבית״. ונתקשיתי ... ״הביזנעס הוא הלווה״, ... כיוון שאין בעלי החברה מחויבים אישית באחריותה, ״הביזנעס הוא המלווה״... ויש לשאול כדבריו: וכי יש מלווה ללא לווה?!והנראה בדעת המהרש״ג והאגרות-משה, שבאמת נקטו שבעלי המניות בעלים גמורים הם, וכשותפות בעלמא. אלא שכיוון שאין כל אחריות אישית רובצת על בעלי המניות, אין הם יכולים להיחשב כלווה. אבל כאשר החברה מלווה - נחשב הדבר שבעלי המניות הם המלווים, שכן כל מושג האחריות תלוי בלווה ולא במלווה.

ז. האם יש בזה איסור דרבנן?

והנה, בשו"ת מנחת-יצחק (ח״ו סי׳ עז) ובשו"ת מנחת-שלמה (ח״א סי׳ כח) נקטו דעל כל פנים יש בזה איסור דרבנן. אמנם לענ״ד אין דבריהם ברורים, דאם אין כאן ריבית קצוצה משום שאין כאן לווה, גם ריבית דרבנן אין כאן. ....

סוף דבר, לענ״ד החברה היא בעלים על עצמה, כמבואר. ומשום כך נראה שבכל הנוגע לאיסור גנבה וגזלה וכדומה, שהן מצוות שכליות שבין אדם לחברו, ודאי פשוט שמצוות אלה מוטלות אף על חברה - אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה. דברור ופשוט שגם גוף זה, שיש בו מקבלי החלטות בעלי בחירה, צריך להתנהג בדרכי הצדק והיושר, שהרי העולם עומד על האמת ועל הדין ועל השלום. ועוד, דהלא אף הגוזל בגרמא, והחולק עם הגנב ונהנה מממון גזילה - חטא בידו. אך בכל הנוגע לאיסורי תורה שאינם אלא גזרת הכתוב, כחמץ בפסח, שבת וריבית וכד׳ - אין איסור בכספי חברה מעיקר הדין.

ח. חברה ששותפים בה גם גויים

ומלבד כל הנ״ל, חידש עוד המהר״ם שיק שם, שאיסור ריבית לא נאמר אלא ב"כספך", כדכתיב "את כסף לא תתן לו בנשק" (ויקרא כה,לז), ובממון שעכו״ם שותף בו אין איסור ריבית. ....ובאמת יש מן האחרונים שכתבו להקל אם רוב המניות הם בידי גויים, משום ביטול ברוב ...אך באמת הסברות הללו קשות ביותר, דפשוט ד"כל דפריש" לא שייך כאן כלל, דהלא כל פרוטה ופרוטה מתערבבות, ואין כאן ממון מסוים של פלוני וממון אחר של אלמוני, ומהאי טעמא גם אין לדון כאן בדין ברירה. ובמה שכתב מהרי״א הלוי, דיש כאן ביטול ברוב - צריך עיון, דבממון שותפים אין כלל דין ביטול ברוב, ...אך למעשה נראה טפי דאיסור ריבית תלוי לגמרי בגדרי הבעלות, וצ״ע בזה.

ומכל מקום, אם נוטים אנו להקל בזה בלאו הכי, עצם הידיעה שגדולי עולם הקלו בשאלה זו מטעמם הם חזיא היא לאצטרופי. ומשום כל זה נראה דאמנם ראוי להשתדל גם בחו״ל שכל העסקאות יהיו ע״פ היתר עסקא, כנהוג בכל הבנקים כאן בישראל; אך במקום דאי אפשר, יש להקל לקנות אף מניות שליטה כמבואר.

ט. האם גוף יכול להיות בעלים על עצמו?

חברה בע"מ היא בעלים על עצמה

מה שהערת על מה שכתבתי בעניין מעמדה של חברה בע״מ על פי ההלכה, דלענ״ד אין היא בבעלותם של בעלי המניות, הדירקטוריון או המנכ״ל, ומשום הכי אין איסור על בעלי המניות כאשר החברה מחזיקה חמץ בפסח או מחללת שבת, וכן הוא הדין ביחס לשאר דיני תורה. והעיר כבודו דאף אם אין לבעלי המניות בעלות גמורה, מכל מקום כיוון שאין בעלים זולתם, לא מסתבר שלא יהיו מצווים במצוות התורה במה ששלהם. אלא שמע״כ לא ירד לסוף דעתי, ואבאר.

....ומה שכתבתי שאין בעלי המניות נתפסים כבעלים כיוון שאין בידם לנהוג בממון החברה כבשלהם - אין זו הוכחה לכך שאין הם בעלים, אלא סימן בלבד. ויסוד השקפתי בעניין זה הוא דעצם המושג ״חברה בע״מ" ופרטי דיניו לא שערום אבותינו, ואין בידינו להגדירו אלא לפי מה שהוא, ועל כן ברור שאין לחברה בעלים זולת היא עצמה.

ממון הציבור הוא כממון השותפים

אכן, עצם המושג שגוף מסויים יהיה בעלים על עצמו ובהגדרה הנ״ל - כבר מצאנוהו לענ"ד בדברי חז״ל. והנה אין כוונתי לממון הציבור, דלענ״ד דין הציבור כדין שותפין דעלמא, ...

וכך נראה גם לגבי מעמדם של היורשים בתפיסת הבית, שאין כאן אישיות משפטית עצמאית, ... ובמקום אחר ביארתי שיורשים בתפיסת הבית הוו שותפים גמורים, וגם דין ממון הציבור הווי כממון השותפים, כנ״ל.

ממון השבט אינו ממון השותפים

אך נראה דגדר ממון השבט דמתנות כהונה - מקור הוא לגדר המחודש הנ״ל. דמחד גיסא הווי קנין גמור דשבט כהונה, ולא זכות בעלמא או שיעבוד, וראיה לדבר מה שכתב הרמב״ם (הל' תרומות ט,ט), דישראל שנולד בכור בעדרו יכול להאכילו תרומה אף לפני שנתנו לכהן, דהוי ממון השבט, והוי בכלל ״קנין כספו הוא יאכל בלחמו". אך מאידך נראה דאין זה גדר שותפות דכל הכוהנים...על כן נראה דשבט הכוהנים - גוף בפני עצמו הוא, ויש לו קנין ובעלות, ואין זו בעלות של הכוהנים המסוימים אלא של השבט. ועין זה הוא גם גדרה של חברה בע״מ: אין החברה קניין של בעלי המניות, אלא נכסי החברה - של החברה הם. וכשם שמבואר בפסחים (מו,ב) דאין איסור "בל יראה" רובץ על הכהן בחלה שהופרשה ממצה כל עוד לא בא ליד כהן, הרי ש"שבט הכהונה״ אינו מצווה ב"בל יראה" ו"בל ימצא", כמו כן אין מצוות התורה חלות על חברה בע״מ, ודו״ק בכ״ז.

ההקדש בעלים על עצמו

וגדולה מזו מצאנו בהקדש, דהרי אמרו (קידושין כח,ב) ״רשות הגבוה - בכסף״, וברש״י (ב״מ מו,ב) כתב דילפינן קניין כסף מפדיון הקדש. ... ומכל זה חזינן דרשות ההקדש הווי בעלות גמורה; ויש לשאול: מי הבעלים על הקדש? ועל כרחך דעצם ההקדש רשות מסויימת היא, והיא בעלים על עצמה. ועין זה נראה בדין חברה בע״מ, כמבואר.

אך מכל מקום נראה דבכל הנוגע לעבירות שבין אדם לחברו, כגזלה, גנבה ואונאה, דין החברה כדין כל אדם - אסור לה לגנוב ואסור לגנוב ממנה, וכמו שנתבאר.

נכסי המדינה

והנה חידש הרצ״פ פרנק שנכסי המדינה, כגון משרדי ממשלה, מחנות צבא וכד', פטורים הם מן המזוזה, מביעור חמץ ומכלל מצוות התורה, שכיוון שאינם בבעלות אדם מסוים אלא בבעלות המדינה, אין מצוות התורה נוהגות בהם - ראו שו״ת הר-צבי (זרעים ח״ב סימן מג). ולענ״ד נראה דמה שבבעלות כל ישראל הווי כבעלות גמורה, וראיה לדבר מה שאמרו חכמים בסוכה כז,ב דכל ישראל יוצאים בסוכה אחת, והוכיחו מזה דליכא דין ״לכם״ בסוכה. ונחלקו רש״י ותוס׳ שם: לדעת רש״י כוונתם דוודאי אין שווה-פרוטה לכל אחד ואחד, ולשיטת התוס׳ מדברת הגמרא בסוכת השותפין, ושותפות לא הווי "לכם". ומ״מ חזינן דגם מה ששייך לציבור שאינו מוגדר, או לכלל ישראל כולו - דינו כשותפות. אך מכל מקום מצאנו בהלכות מסוימות, כמו בטומאת נגעים, שצריך בעלים מיוחדים, כמבואר לעיל, ודו״ק בכ״ז.

ובקשר לנכסים השייכים למדינה, יש לדון בזה בתחומים שונים בנוגע לבעלות המדינה, לגדרה ולעניינה, ולא התפניתי לזה, ועוד חזון למועד. ועיינו עוד בשו"ת מנחת-יצחק ח״ט סי' קיא ובשו"ת שבט-הלוי ח״ה סי' קעב, שדנו אם נכסי המדינה הוו כנכסי שותפים, ואכמ׳׳ל.

סוף דבר נראה דשאני נכסי ציבור או נכסי העיר, דיש לכל בני העיר חלק בהם וכשותפים הם, מנכסי חברה - דשייכי לחברה ואין בעלי המניות בעלים עליהם כקניין פרטי. וכיוצא בדבר מצינו בממון השבט כנ״ל, ודו״ק בכ״ז.

בחברה בע"מ אין שעבוד הגוף

והנה ראיתי מי שכתב מטעם אחר להקל באיסור ריבית לגבי חברה בע״מ, דכיוון דאין כאן שעבוד הגוף, אלא שעבוד נכסים, אין זה מוגדר כהלוואה. דכל שאין הלווה חייב לשלם - אין זו הלוואה. אך באמת מבואר בב״מ סה,ב: ״מכר לו בית, מכר לו שדה, ואמר לו: לכשיהיו לי מעות החזירם לי - אסור״, ופירש רש״י דאין זה מכר אלא מעותיו הלוואה. ושם הרי פשוט שאין המוכר מחויב ומשועבד כלל להחזיר ללוקח מעות שבידו, דרק הוא זכאי להחזיר המעות תמורת בית ושדה, ואין עליו שעבוד, ואף על פי כן הווי הלוואה. הרי דכל שאמור המעות לחזור לנותן לפי הסכמתם, הווי בכלל הלואה, ודו״ק בזה.

* [הערת מערכת: המאמר נערך על ידי המערכת מתוך שתי תשובות של הרב שפורסמו בשו"ת מנחת-אשר, תשע"ג, ח"א סי' קה-קו. בעניין זה, ראו גם: הרב סיני לוי, "חברה בע"מ בהלכות חושן משפט", תחומין כו, עמ' 362.]

[1]. אכן, המהרי"א הלוי עצמו (שם סי' נד), בתשובתו בעניין ריבית בחברה, לא כתב סברה זו. ואפשר שלדעתו יש לחלק חמץ לריבית, דשאני איסור ממוני כריבית שנוהג אף בבעלות חלקית זו מאיסור חמץ שאיננו ממוני. וצ״ע.

[2]. ראו: שו״ת צפנת-פענח ח״א סי׳ לב; מכתבי-תורה סי׳ נז; צפנת-פענח על הרמב׳׳ם מהדו״ת הל׳ ע׳׳ז ב,ח (דף ו,ב); שם פ״ד (דף כ,ב); הל׳ יסודי התורה פ"ד (עמ' 80); הל' שחיטה ב,כא (דף קד,ב); צפנת-פענח, קונטרס השלמה לחלק ד׳ (דף כז,ב); צפנת-פענח הוריות ג,ב ד״ה הנה למ״ד; שם ו,א ד״ה והנה

סיעה ה – פיקציה משפטית? הגישה ההלכתית – ערכית – הרב יעקב אריאל :

גישתו הבסיסית של הרב אריאל פרוסה במאמרו מלפני 50 שנה - ביחס לקיבוץ(מובן שאינו דומה לחלוטין למציאות של חברה בע"מ למרות השימוש במודל דומה). הגישה הפרוסה פה נובעת משיח בעל פה עם הרב וכפי שעלתה מערב העיון שקיימנו – יש לקחת דברים אלו בערבון מוגבל עד יתבררו עם הרב בצורה מסודרת והוא יאשרם!(ישי).

קומה א – הלכתית\ערכית יש בעיה אפילו עם קניית מניות של חברה העוברת איסורים וכל שכן פלילים(דברים שבעל פה מערב העיון הקודם).

קומה ב- במקרה כסלומון נגד סלומון יש להחיל את דין מידת סדום ולתת לו מקום בתוך בעלי החובות האחרים(לא ייתכן שירושש את החברה למולם –"כופין על מידת סדום).

קומה ג- לכסף יש 'ריח תורה' – אפילו כסף של מדינות העושות עוול יש לבחון שימוש בו!!

חיי ההלכה בקיבוץ(הרב יעקב אריאל) – מאמר מלפני 50 שנה.

ראשי פרקים:

       הקדמה

       א. הסתירה בין העיקרון הקיבוצי והעיקרון התורני

       ב. יסוד החסד שבחיי הקיבוץ

       ג. יסוד הצדקה שבחיי הקיבוץ

       ד. הגדרת השותפות בקיבוץ

       ה. ראיותיו של הגאון הרוגאצ'ובי

       ו. דחיית ראיותיו של הרוגאצ'ובי

       ז. ראיותיו של הרוגאצ'ובי מהלכות נדרים

       ח. ראיות אחרות של הרוגאצ'ובי

       ט. ראיותיו של ר' יוסף ענגיל

       י. הגדרה חדשה של הציבור

       יא. ההכרעה למעשה

       יב. הכרת ההלכה בנוהגים מקובלים

       יג. נדר של חבר קיבוץ (א)

       יד. נדרו של חבר קיבוץ (ב)

       טו. ראשית הגז בקיבוץ

       טז. אבילות בקיבוץ

       יז. סעודת הבראה בקיבוץ

       יח. חובת התוכחה בקיבוץ

       יט. האכלת תרומה לבהמות בקיבוץ

       כ. הכתובה בקיבוץ

       כא. הפקדת ממון בקיבוץ

       כב. מרעה מחוץ לתחום שבת

       כג. הדלקת נר חנוכה בקיבוץ

       סיכום

* * *

הקדמה 1

"תורת ה' תמימה משיבת נפש" - תמימותה של התורה מתבטאת בעיקר בהקיפה את כל צורות החיים השונות, ובהחילה את מצוותיה על כל התמורות המתחוללות בעולם. כל צורה חדשה, כל מצב מיוחד, כל שינוי שנוצר, מפרים את המחשבה ההלכתית, בבואה להתמודד עם התנאים המשתנים ומגלים את עומק הגיונה ואוצר גנזיה העשיר. צורת החיים השיתופית, שהגיעה לשיכלול

רב בחיי הקיבוץ, זכתה אף היא להעשיר את שדה החקירה התורנית בגידולים רבים חדשים, אשר שורשיהם יונקים ממקורותיה הנצחיים של ההלכה.

א. הסתירה בין העיקרון הקיבוצי והעיקרון התורני

המכנה המשותף לבעיות המתעוררות בחיי הקיבוץ הוא עקרון השיתוף המונח ביסוד חיים אלו, בעוד שהלכות רבות תלויות בבעלותו של האדם על רכושו הפרטי. בולטת היא, למשל, מצוות ארבעת המינים בראשון של סוכות, שקיומה מותנה בבעלותו הפרטית של האדם על מינים אלו. כיצד תתקיים, איפוא, מצוה זו בקיבוץ? ניתן להציע פיתרון לבעיה ע"י השימוש בעיקרון של "מתנה על מנת להחזיר", דהיינו: שכל חבר קיבוץ מקבל את הלולב במתנה גמורה לזמן נטילתו, על-מנת להחזירו אח"כ לרשות הקבוצה בחזרה 2 דרך זו מאפשרת הכרה ברכוש הפרטי להלכה, לצורך יציאת ידי חובת המצוה בלבד, אולם לא למעשה 3 העיקרון ההלכתי יצא נשכר, בעוד, שלעומתו - זה הקיבוצי לא יצא נפסד.

דרך אחרת היא, שתקנון הקיבוץ יכלול סעיף, שלצורך קיום המצוה מוכרת הבעלות הפרטית. בדרך זאת מוותר הקיבוץ על אחד מעקרונותיו, לשם קיום מצוות התורה. אולם שתי הדרכים כאחת יוצאות מנקודת הנחה שהתורה אינה יכולה לוותר על עקרון רכוש הפרט במצוות מסוימות.

האם יש להסיק מכאן שהתורה מתנגדת לעצם הרעיון הקיבוצי?

ב. יסוד החסד שבחיי הקיבוץ

מן הראוי שנקדים בירור לשאלת יחסה של התורה לשותפנות. מפורסמת היא המשנה "שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ" 4, שממנה אפשר להסיק, לכאורה, על יחסה השלילי של התורה לשותפנות. אולם עיון נוסף במשנה יעמידנו על הטעות שבמסקנה זו. יש להבחין בין אדם המוותר על רכושו הפרטי למען הזולת (הוא הנקרא חסיד באותה משנה: "שלי שלך ושלך שלך - חסיד"), לבין אדם המחליף את רכושו ברכוש חבירו 5 כשתועלתו האישית ניצבת לנגד עיניו".

....לדעת התורה, השותפנות אינה מטרה כשלעצמה, אלא אמצעי לפיתוח מידת החסד. משום כך נראה שלא ביטול הרכוש הפרטי חשוב בעיני התורה, אלא ויתור הרכוש הפרטי. לכן אין מקום כלל לסתירה בין עקרון הרכוש הפרטי, במצוות מסוימות, לבין מידת החסד שבוויתור עליו. יתכן שאדרבה, מי שיש לו רכוש פרטי והוא מוותר עליו למען זולתו, נחשב חסיד יותר ממי שאין לו רכוש פרטי כלל. עכ"פ אם רעיון הקבוצה הדתית רואה את עצמו יונק מרוח התורה, ושאיפתו היא להביא את האדם אל השלמות הדתית - אין מקום כלל לסתירה בין השתיים, שכן אותה שאיפה לשלמות דורשת לעתים את קיומו של הרכוש הפרטי, כשם שהיא דורשת את הוויתור עליו.

יתכן שגנוז כאן רעיון עמוק. התורה מטילה את מלוא האחריות המוסרית על האישיות הפרטית, ורואה כמסוכנת את הגישה הפוטרת את הפרט מכל אחריות ומטילה אותה על הכלל בלבד. על אף חשיבותו העצומה של הציבור בתפיסת התורה, אסור לו שייהפך ל"קידרא דבי שותפי" מבחינה מוסרית; ורמתו של הציבור מותנית במידת גילוי אחריות אישית של כל אחד ואחד מבני החברה לעצמו ולכלל כולו. להגדרה זו יש השלכות רבות על תפיסתה של ההלכה את האחריות הקיבוצית בקיום מצוות התורה.

ג. יסוד הצדקה שבחיי הקיבוץ

יש המוצאים אסמכתא הלכתית אחרת בהלכה לצורת החיים השותפנית שמקורה ברמב"ם, וזו לשונו:

שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה - וזה המחזיק ביד ישראל שמך, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עמו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" 7, כלומר, החזק בו עד שלא יפול ויצטרך 8

מסגרת הקיבוץ, לדעה זו, היא המעלה הגדולה ביותר של מצוות הצדקה, ומשום כך ייפטר הקיבוץ מן הצורך לקיים מצוות צדקה.

אלא שמן הראוי להעיר שדברי הרמב"ם מתייחסים רק למי שתומך באדם עני ע"י שיתופו ברכושו או בעסקיו. אך מי שפרנסתו יכולה להימצא גם ללא הזדקקות לשותפות זו, מסתבר שאין מקיימים בשיתוף עמו מצוות צדקה כלל. יתר על כן, צורת החיים הקיבוצית מושתתת על התאמה חברתית מלאה בין כל חברי הקיבוץ, ומעצם טבעה אין היא יכולה לקלוט בתוכה דווקא את אותם רבדים חברתיים הזקוקים באמת לשותפות זו לצורך פרנסתם. ניתן לומר שהקואופרציה היא המסגרת ההולמת יותר את רעיונו של הרמב"ם, מאשר הקבוצה.

מדברי הרמב"ם אנו למדים, שגם העסקת שכירים, שיש בה משום הגשת סיוע כלכלי לנצרכים (אם אמנם אין המטרה לנצלם), נחשבת למעלה גדולה בצדקה, לא פחותה מהשותפות 9, בעוד שדבר זה עומד בניגוד לעקרונות הקיבוץ הקיימים (נכון לזמן כתיבת המאמר, ראה לעיל הע' 1).

מסתבר איפוא שאין לפטור את הקיבוץ מחובת הצדקה 10

וידועים הדברים בשם מרן הרב קוק זצ"ל 11, שמטרתה האידיאלית של התורה היא חיים ללא רכוש פרטי. מגמה זו משתקפת בעיקר במצוות השמיטה והיובל. ואולי אפשר להביא ראיה לרעיון זה ממסכת יומא (י"א ע"ב):

בית השותפין חייב במזוזה. פשיטא? מהו דתימא "ביתך" ולא בתיהם - קא משמע לן. ואימא הכי נמי? אמר קרא "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". הני בעו חיי, והני לא בעו חיי?!

כלומר, מאחר שגם שותפין זכאים לריבוי חיים, חלה עליהם מצוות מזוזה. והקשה שם הגאון ר' עקיבא אייגר: הרי לא פטרנו כל אחד ואחד מהשותפין ממצוות מזוזה כשיהיה לו בית פרטי משלו. פטרנו רק את המקרה המיוחד של בית השותפין, שבית כזה אינו חייב במזוזה; אך מי מונע כל אחד ואחד מהשותפין לדור בבית פרטי משלו, להתחייב בו במזוזה ולהאריך בכך את חייו? אך לאור מה שכתבנו לעיל, הדברים מיושבים. הרי שאיפת התורה היא ביטול הרכוש הפרטי, ואיך יתכן שמצוות

מזוזה לא תוכל להתקיים אלא בבית פרטי בלבד? ואין הדבר דומה לאותן מצוות בהן יש צורך בבעלות פרטית. שהרי אתרוג למשל, או טבעת קידושין, אין הכרח שיהיו פרטיים אלא רגע אחד בלבד, בשעת קיום המצוה, אך בית החייב במזוזה צריך שיהיה שלו כל הזמן, וזאת התורה לא חייבה. (מיהו יש לומר שגם בקיבוץ הבית הוא בשימושו הפרטי של החבר, וכך אכן ראוי להיות. וא"כ יש מקום לחייבו במזוזה לפחות כמו אכסנאי לאחר ל' יום, וצ"ע).

ד. הגדרת השותפות בקיבוץ

דוגמא לבעיות מסוג אחר המתעוררות בחיי הקיבוץ, מהווה החמץ בפסח. כידוע, אין האדם עובר על איסור השהיית חמץ בפסח אא"כ החמץ הוא שלו, שנאמר "לא יראה לך חמץ" 12 שותפים בחמץ עוברים אף הם על האיסור, שהרי לכל אחד מהם יש חלק בחמץ. לכאורה, מהווה הקיבוץ אף הוא שותפות כזאת, וכל אחד מחברי הקבוצה אחראי באופן אישי לחלקו בחמץ השייך לקבוצה. (אא"כ נפטור אותו כאנוס, במקרה שיש ממונה האחראי לבער את החמץ, שכל חברי הקיבוץ סמכו עליו).

אולם בחיי הכלכלה המודרניים אנו מכירים מושג חדש של שותפות, שהוא החברה בע"מ. המשפט המודרני מבחין בין מושג זה לשותפות רגילה, בכך שאין הוא רואה את השותפים אחראים אישית לחלקם בשותפות, אלא רואה את החברה בע"מ כאישיות משפטית העומדת בפני עצמה, שאחריותם האישית של המתאגדים בה הינה מוגבלת מיסודה. לפי המקובל, מסווג גם הקיבוץ לקטגוריה זו.

לשם המחשת הבעיה ישמש לנו מקרה קיצוני של קיבוץ שהתפרק, חבריו נטשוהו והותירו אחריהם נושים, התובעים ממנו חובות רבים. חברי הקיבוץ לשעבר אינם אחראים אישית לפרעון חובות אלו, למרות שנהנו מהם; והתביעה יכולה להתייחס אל המושג המופשט של החברה בע"מ בלבד, אשר במקרה זה שבק חיים.

אם נקבל את ההגדרה המשפטית החדישה גם ביחס לקיבוץ, נמצא שאין החמץ נמצא ברשותם ובאחריותם של חברי הקיבוץ, אלא ברשות האישיות המשפטית המופשטת של החברה. מסתבר שאישיות משפטית זו אינה עוברת על "בל יראה ובל ימצא", שכן התורה לא הטילה את מצוותיה אלא על בני אדם חיים ולא על יצורים פיקטיביים.

דוגמא מאלפת זו משמשת לנו בנין אב לבעיות רבות אחרות מסוגה, כגון בכור בהמה. אם נניח שהבהמה המבכרת אינה רכושו של יהודי מסוים אלא של איזו חברה המוכרת כאישיות משפטית בפני עצמה, שאינה בת מצוות, אין הבכור הנולד מתקדש כלל, ודינו כבכור הנולד לבהמה המכורה לגוי 13 ואין צורך איפוא שהקיבוצים ימכרו את מבכירותיהם לנוכרים כדי לפוטרם מבעיית קידוש בכורותיהם.

והוא הדין ביחס לשמיטה. הקרקעות של הקיבוץ אינן נחשבות כעומדות ברשות יהודי בר מצוות והן מופקעות בכך ממצוות שמיטת קרקעות 14 לפי זה לא יזדקק הקיבוץ להיתר המקובל של מכירת הקרקעות לנכרי, כדי לעבדן בשביעית.

אותה בעיה תתעורר ביחס להלכות רבות, כפי שיתבאר בהמשך הדברים. הבעיה העקרונית הניצבת בפנינו היא, האם ההלכה מכירה בעצם קיומו של המוסד המשפטי המיוחד של החברה בע"מ? בעיה זו אמנם אינה מיוחדת לקיבוץ דווקא, משותפת היא לכל החברות והאגודות מסוג זה הפועלות בחיי הכלכלה 15 אולם שונה הוא הקיבוץ מיתר החברות, הן בכמות הבעיות המתעוררות בו והן באיכותן, שכן מסגרתו הערכית של הקיבוץ מקנה לבעיה מימד מיוחד, כפי שיוסבר להלן.

ה. ראיותיו של הגאון הרוגאצ'ובי

אחד מראשי המדברים בנושא זה בהלכה הוא הגאון ר' יוסף רוזין, הידוע בכינויו: הרוגאצ'ובי. בבקיאותו העצומה העלה מקורות ממקומות שונים בים התלמוד, שיש בהם בכדי להאיר את בעייתנו. נביא בזה מספר מובאות מספריו 16:

א. במסכת ברכות 17 נחלקו ר' עקיבא ור' יוסי הגלילי בנוסח ברכת הזימון. לדעת ר' יוסי הגלילי, במאה מברך "נברך ה' א-להינו", באלף - "ה' א-להינו א-להי ישראל", בריבוא - "ה' א-להינו א-להי ישראל א-להי צב-אות יושב הכרובים"; ואילו ר' עקיבא סובר, שאחד עשרה ואחד עשרה ריבוא, מברך "א-להינו" ותו לא. ר' עקיבא סובר שמנין אנשים מהווה ציבור, וההבדל שבינם לבין יחידים הוא לא רק הבדל כמותי, אלא הבדל איכותי; ולכן אין בכוחה של תוספת כמותית כל שהיא לשנות את התואר האיכותי של הציבור. ומשום כך אין הבדל בין עשרה לעשרה ריבוא. אך ר' יוסי הגלילי סובר שההבדל בין ציבור ליחיד הוא הבדל כמותי בלבד, ומשום כך ככל שגדלה הכמות כן משתנית הברכה. ההלכה נפסקה כר' עקיבא 18

ציבור הוא איפוא מושג איכותי שאינו מותנה בכל כמות שהיא, ולענייננו - החברה בע"מ אינה כשותפות, אלא כציבור, המוגדר כאישיות משפטית עצמאית. (אמנם יש להעיר שאין מכאן ראיה אלא להבחנה הרעיונית שבין ציבור לשותפין, אך לא להבחנה הקניינית-המשפטית).

ב. הרמב"ם 19 פוסק שאחד מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור, הואיל ויש לו בהן שותפות - הרי זה לוקה. משמע מדבריו שקרבן ציבור כמוהו כקרבן השותפין, שלכל יחיד יש חלק בו. ואין הציבור מהווה מושג בפני עצמו המנותק ממרכיביו הפרטיים.

לעומת זאת סוברים בעלי התוס' 20 שבקרבן תמיד של ערב פסח בין הערביים, שאסור לשוחטו על החמץ, אין השוחט חייב אם אחד מישראל השאיר חמץ בביתו, אע"פ שכל הציבור הוא בעליו של הקרבן. וע"כ הוא משום שאין הקרבן נחשב של כל אחד ואחד מהציבור, אלא של הציבור כאישיות משפטית עצמאית, ואין החמץ הנמצא בביתו הפרטי של אחד מישראל מחייב את השוחט.

ג. כלל הוא בחטאת, שאם מתו בעליה, מתה אף היא, משום שהמתכפר לא קיים עוד. אך בחטאת ציבור שמתו בעליה אומרת הגמרא 21 שאין החטאת מתה, אלא קריבה על המזבח, משום ש"אין

הציבור מתים". כלומר, ציבור אינו רק כמות של פרטים מסוימים שעם מותם הוא חדל מלהתקיים, אלא ציבור הוא מושג מופשט העומד בפני עצמו, ללא זיקה לפרטים מסוימים. לפיכך אין הציבור מת, אף שהפרטים מתו.

ד. נאמר במסכת שקלים (פ"א מ"ד):

אמר ר' יהודה: העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל אינו חוטא. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: לא כי, אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא; אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן - "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", והואיל ועומר ושתי הלחם שלנו הם, היאך נאכלים?!

הרי לפנינו ויכוח מפורש בשאלה האמורה. הכהנים סברו שציבור דינו כשותפין, ולכל אחד ואחד מהכהנים יש חלק בעומר ובשתי הלחם, אילו היו חייבים בשקלים. ולדעת רבן יוחנן בן זכאי הציבור הוא אישיות משפטית עצמאית, ולכן אין לכהנים חלק ממשי בעומר ובשתי הלחם. מסתבר שר' יהודה, שסבר שהכהנים רק רשאים לשקול, אך אינם חייבים, אמר כך משום שהצדיק את דעת הכהנים שלכל פרט יש חלק ממשי בקרבן, ואין חוששים שמא לא ימסרו לציבור יפה יפה 22

ההלכה נפסקה כרבן יוחנן בן זכאי, שהכהנים חייבים בשקלים 23, כלומר שהציבור הוא אישיות משפטית עצמאית. ועיין רש"י 24, שפירש באופן אחר: אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ולדבריו נפלה הראיה מסוגיא זו 25

ה. אחד הדברים הפוסלים בקרבן הוא שינוי בעלים, דהיינו כוונת המקריב לשם מי שאינם בעלי הקרבן. קרבן ציבור, אומרת הגמרא בזבחים (ד' ע"א), אין אפשרות לפסול ע"י שינוי בעלים, "שהרי הכל בעליו".כלומר, הציבור אינו מהווה אישיות אחרת מהפרטים שמהם הוא מורכב.

ו. דחיית ראיותיו של הרוגאצ'ובי.

ראייתו האחרונה של הרוגאצ'ובי משינוי בעלים תשמש לנו יסוד להבנה מחודשת של הנושא. ניתן לדחות ראיה זו בחילוק מסתבר. קרבן נפסל בשינוי בעלים רק מבעלים מוחשיים לאנשים אחרים, אף הם מוחשיים כמותו, שאינם בעלי הקרבן. אך קרבן ציבור, שאינו שייך לאיש או לאישים מסויימים ומוחשיים, אלא לגוף משפטי מופשט, שהוא הציבור - אין שינוי בעלים, מבעלות זו לבעלים אחרים העומדים במישור שונה, פוסל את הקרבן.

....

ניתן להסיק מכאן רק שהבעלות הציבורית על הקרבן שונה במהותה מהבעלות הפרטית. אולם יש להבחין בין בעלות קניינית לבין בעלות כפרתית. .....

עוד יש לומר, שיש להבחין בין ציבור כלל ישראל, לבין ציבור מקרי או מקומי. כלל ישראל הוא מהות רוחנית בפני עצמה, שאינה תלויה כלל בפרטים. כלל ישראל הוא אידיאה נצחית וקבועה שהיתה קיימת עוד לפני היות בני ישראל בעולם, ואין היא מותנית בהתנהגותם המקרית של בני ישראל בתקופות השונות 33 מה שאין כן התאגדות ציבורית מקרית והסכמית, אין לה קיום ריאלי עצמי משלה, ואין היא אלא פיקציה יורידית שנוצרה ע"י בני אדם לשם נוחיות כלכלית.

בשני הסברים אלו, בהם הסברנו את המיוחד בקרבנות ציבור, ...

ז. ראיותיו של הרוגאצ'ובי מהלכות נדרים.

...לכשתמצי לומר, הר"ן מכיר באישיות המשפטית הנפרדת של הציבור והריטב"א כופר בה.

...

ח. ראיות אחרות של הרוגאצ'ובי

לעומת הראיות הקודמות, הראיות שיובאו להלן קרובות יותר לנושא דיוננו, הנושא הקנייני-המשפטי של הציבור.

א. במסכת חולין 44 רצו לפטור את בית השותפין ממעקה, משום שנאמר "ועשית מעקה לגגך" 45 בלשון יחיד. אולם דחו זאת משום שנאמר שם "כי יפול הנופל ממנו" - משמע כל בית שראוי ליפול ממנו, כולל בית השותפין. ושאלו בגמ', א"כ למה בכל זאת נאמר "גגך" בלשון יחיד? ותירצו: למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות (ופירש רש"י בפירושו הראשון: שאין חלק לאחד מהן בו, שאף לבני עבר הים הוא). משמע שבתי כנסיות ובתי מדרשות אינן כרכוש השותפין, אלא רכוש הציבור הם, הנחשב כאישיות משפטית בפני עצמה, שהתורה פטרה אותה מחיוב מעקה.

אלא שלפי זה תימצא לנו סתירה מהגמ' בנדרים 46, שהנודר הנאה מחבירו אסור בבית הכנסת משום שכרכוש השותפין הוא 47

ועוד, את דברי רש"י ניתן לפרש על פי פירושו במסכת יומא 48, שם מחלקת הגמרא, לענין טומאת נגעים וחיוב מזוזה, בין בית כנסת של כפרים לבית כנסת של כרכים; ופירש רש"י שבית כנסת של כרכים "הוא מקום שמתקבצים שם הרבה, והיא עשויה לכל הבא להתפלל ואין לה

בעלים מיוחדים", מה שאין כן בית כנסת של כפרים "כל בעליו ניכרים והרי הוא כבית השותפין". משמע מדבריו שיש להבחין בין שותפין מסוימים ומוגדרים, לבין שותפים סתמיים, כוללים ובלתי מוגדרים. במקרה האחרון אין על מי להטיל את האחריות למעקה ולמזוזה 49

הזיקה שבין פירוש רש"י בחולין לפירושו ביומא מוכחת מפירושו השני בחולין "ועוד שאינו בית דירה", המוסבר לנו עפ"י הגמ' ביומא, המחייבת במזוזה רק כשיש בבית הכנסת בית דירה לחזן, ופוטרת כשאין בו בית דירה. כלומר, שני פירושי רש"י בחולין מכוונים כנגד שני תירוצי הגמ' ביומא 50

ב. נאמר במסכת בבא מציעא (צ"ז ע"א):

מקרי דרדקי (מלמד תינוקות), שתלא (נוטע כרמים), טבחא (שוחט), אומנא (מקיז דם), ספר מתא (העושה תספורת לאנשי העיר) - כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו.

כלומר, השואל מהם בהמה, ומתה - פטור, כדין "בעליו עמו במלאכתו", משום שאנשים אלו שכירי כל העיר הם. ונחלקו ראשונים בפירוש הלכה זו: לדעת הראב"ד 51, כל אחד מבני העיר ששאל מהם בהמה - הרי הוא פטור. אך לדעת רש"י (ד"ה כשאלה) רק אותו אדם שאצלו הם עובדים בשעה זו פטור, אך אדם אחר מבני העיר ששאל מהם בהמה, חייב. הראב"ד סובר שכל בני העיר שותפים הם בשכירת אנשים אלו למלאכתם, ולכן כל אחד מבני העיר ששאל מהם, פטור. אך לדעת רש"י בני העיר אינם שותפים, שלכל אחד מהם יש חלק בשכירות זו, אלא העיר היא מושג משפטי העומד בפני עצמו, ולכן רק אותו אדם שאצלו עובדים בשעה זו פטור אם שאל מהם שאלה 52

לסיכום, נראה שאין בכוחן של ראיות אלו להכריע את השאלה הנידונה. מצינו במקורות שהובאו סתירות רבות ודעות חלוקות בין תנאים, אמוראים, ומפרשים; והמסקנה המתבקשת היא, שאין הוכחה מכרעת לשאלה: האם ההלכה מכירה במושג המשפטי החדש של החברה בעירבון מוגבל 53

ט. ראיותיו של ר' יוסף ענגיל

לעומת הרוגאצו'בי, הנוטה להכיר במעמד המשפטי הנפרד של הציבור, סובר הגאון ר' יוסף ענגיל שההלכה שוללת דעה זו 54 ואלו חלק מראיותיו:...משמע שהקרבן מתייחס אישית לכל פרט ופרט מישראל, ואינו מתייחס אל הציבור כאל מושג בעל מעמד עצמאי משלו 58.

י. הגדרה חדשה של הציבור

.... וצ"ע מה דינה של שותפות זו, בה אין לכל אחד מהשותפין חלק השווה פרוטה, כאותה סוכה של כלל ישראל? מסתבר שאינה הפקר, אך א"כ מיהם בעליה?

אולי היה מקום להוכיח מכאן את אפשרות קיומה של האישיות המשפטית של החברה. אולם לאחר ששללנו אפשרות זו נראה להסביר באופן אחר 60: יש סוג של שותפות, בה חלקו של כל שותף הוא כה קטן, עד שכל פרט כשלעצמו אינו יכול להחשב כבעלים באופן אישי, ורק הכלל כולו ביחד מהווה בעלות. במקרה כזה האחריות על הרכוש אינה מוטלת על הפרט, אלא היא קולקטיבית של הכלל כולו 61

....צורה אחרת של שותפות מצינו בהלכה, והיא "תפוסת הבית". ....

ועוד צורה של שותפות מצינו:

נאמר במסכת ב"ק (קי"ג ע"ב):

אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא. אמר רבא: תדע, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו. א"ל אביי: ודילמא משום דאייאוש להו מינייהו? א"ל: אי לאו דדינא דמלכותא דינא, היכי מייאשי?...

מצינו אפוא בעלות ציבורית שאינה שותפות רגילה של פרטים. וא"כ אפשר לדמות את הקיבוץ לבעלות זו. אלא שהדבר עדיין צ"ע אם לא היתה כאן תקנה מיוחדת, ולא כל קבוצת אנשים יכולה להגדיר את עצמה עפ"י תקנה זו. וצ"ע.

יא. ההכרעה למעשה

שאלת החברה בע"מ הועלתה לראשונה ע"י הפוסקים בקשר לחמץ בפסח. מה דינה של חברת מניות שעיסוקה בחמץ, והיא ממשיכה להשתמש בחמץ ולהרוויח ממנו גם בימי הפסח? האם מותר ליהודי להחזיק בידו מניה כזאת, והאם רשאי הוא ליהנות מרווחי החברה? הפוסקים: רי"א הלוי 69, הרד"צ הופמן 70 ור' עזריאל הילדסהיימר 71 - הורו להיתר. הם לא הכריעו בשאלה העקרונית של מעמדה המשפטי של החברה בע"מ, אלא קבעו שמאחר שאין לבעל המניה שליטה ממשית על החמץ של החברה ואין לו זכות להתערב בשיקוליהם העסקיים של מנהליה, הריהו כחמץ שאין לו אחריות עליו.

....

אולם לא כן המצב בקיבוץ. כל החברים בוודאי רואים את עצמם אחראים זה לזה ושלוחים זה לזה, ערבים איש לרעהו ומתערבים איש בפעילות רעהו; וכל דבר נעשה על דעת כל חברי הקיבוץ. אי אפשר איפוא לטעון שהחמץ הנמצא במחסן אינו ברשותם של יתר החברים. אין ספק שהוא ברשותם, והם עוברים עליו.

רוב הפוסקים בני דורנו סבורים שאין ההלכה מכירה אלא באדם כנושא המשפט, אולם לא בשום גוף אחר, יצור טבעי או פיקטיבי. את החברה בע"מ יש לראות איפוא כשותפות רגילה בה יש לכל אחד מהשותפים חלק ברכישה ובפעולותיה 76

אמנם ביחס לאיסור ריבית, יש המתירים לחברה בע"מ ללוות בריבית, משום שלפי תקנותיה המוסכמות ע"י הציבור בכלל, והנושים בפרט, אם לא יהיה לחברה ממה לפרוע את חובותיה, לא יהיו בעלי המניות אחראים אישית לפרעונם של אלו, נמצא שאין כאן ריבית קצוצה מן התורה (דהיינו ריבית שבוודאי תיגבה, שהרי יתכן שהחוב, ועמו הריבית, לא יבואו לידי גביה לעולם)77

מן המקורות שהבאנו אין להביא ראיה ברורה לעצם השאלה. ונראה שמכלל ספק לא יצאנו, ועלינו להחמיר בכל שאלה הלכתית ולראות את החברה בע"מ, לפחות מספק, כשותפות רגילה, על כל האחריות הנובעת מכך על כל חבריה.

בייחוד אמורים הדברים בקבוצה הדתית. בזאת שונה המסגרת הקיבוצית הדתית מכל חברה בע"מ. כי בעוד שמטרתה של כל חברה בע"מ היא כלכלית בלבד, ייעודה של הקבוצה הדתית הוא יצירת מסגרת ערכית, שבה ייושמו מצוות התורה לא רק בחיי הפרט, כי אם גם בחיי החברה כולה. ייעוד זה לא יוכל להתקיים אם תוגדר הקבוצה כאישיות משפטית עצמאית, כי בתור שכזאת אין אישיות זו ישראלית, שכן לא נולדה לאב ואם ישראליים, וכל כולה אינה אלא יצירה פיקטיבית-יורידית, שגם נוכרית אולי איננה, אך בוודאי גם ישראלית איננה, וחוקי התורה אינם חלים עליה.

בעוד נקודה נבדל הקיבוץ מן החברה בע"מ. בחברת מניות, זכויותיו וחובותיו של בעל המניה הינן מוגבלות ביותר. מלבד רכישת המניה, על סיכוניה וסיכוייה, אין לו יד בנעשה בחברה, והוא אינו רשאי כמעט להתערב בפעולותיה. לא כן בקיבוץ, המהווה מסגרת חברתית-ערכית. שם זכותו של כל חבר וחובתו להביע את דעתו, להתערב ולכוון בכל דבר את דרכו של הקיבוץ, עד כמה

שדעתו נשמעת ומתקבלת על דעת חבריו. מבחינה דתית נופלת האחריות בכל בעיה הלכתית המתעוררת בקיבוץ על כל חבר וחבר בו, ולכן נראה שגם הפוטרים חברת מניות מאיסור חמץ, לא יפטרו את חברי הקיבוץ מאיסור זה.

יב. הכרת ההלכה בנוהגים מקובלים

נותרה לנו עוד נקודה אחת לבירור בשאלת מעמדה של האגודה השיתופית בהלכה. גם לאחר שהסקנו שהמקורות ההלכתיים אינם מכירים במעמדה המיוחד של האגודה השיתופית כאישיות משפטית נפרדת, מכל מקום מצינו פעולות בחיי הכלכלה שאין להן מקור בתורה, ובכל זאת ההלכה מכירה בהן, בתוקף היותן נוהגים מוסכמים המקובלים בחברה. הדוגמא המפורסמת ביותר היא קנין ה"סיטומתא", המשמש בנין אב לכל הקניינים הנהוגים בחיי המסחר. ה"סיטומתא" היא מנהג הסוחרים הקונים חביות יין ע"י הטבעת חותמת על החבית. אע"פ שאין מקור לצורת קנין זו בתורה, בכל זאת, מאחר שצורה זו נהוגה בעולם המסחר, היא מועילה לדעת רבים מן הפוסקים מן התורה, משום שהתורה קבעה שכל צורת קנין שתהיה נהוגה בציבור - תועיל 78 לפי זה יש מקום לומר גם ביחס לאגודה השיתופית, שמכיון שצורת התאגדות זו מקובלת כיום בעולם, יתכן שגם ההלכה מכירה בה.

אולם האמת היא שיש הבדל גדול בין קנין סיטומתא לנידון דידן. עמד על ההבדל הזה רבה האחרון של קובנה, הגאון ר' אברהם שפירא 79,

ביחס לבעיה העקרונית, האם קניינים שהונהגו ע"י חז"ל יש להם תוקף מן התורה (נפקא מינה למכירת חמץ, בכור וכד'). בגמרא מצינו סתירות ביחס לבעיה זו, שהוא פותרן בדרך זו: יש לדעתו להבדיל בין צורות קנין שהונהגו ע"י חז"ל, שהן תקפות מן התורה, לבין דיני הקנאה שתוקנו על ידם, שאינם תקפים מן התורה. קנין משיכה, לדוגמא, הוא מדרבנן; אך בכל זאת הוא מועיל מן התורה, מכיון שהתורה עצמה קבעה שצורות הקנין תהיינה תלויות במנהג הסוחרים. אך לעומת זאת קטן קונה מתקנת חז"ל, אך אין קניינו מועיל מן התורה. חז"ל אינם יכולים להפוך את מי שאינו בר קנין מן התורה לבר קנין, כי התורה אינה מכירה כלל בקונה שאינו בר דעת. וכן "מעמד שלשתן" בפיקדון (זוהי צורה של מכירת הפיקדון מן המפקיד לאדם אחר, הנעשה במעמד שלושתן: המפקיד, הקונה והשומר), צורה זו נתחדשה ע"י חכמים והיא מועילה מן התורה. אך לעומת זאת קנין שטרות, שאף הוא מדרבנן, לא יועיל מן התורה, משום שהתקנה כאן אינה בצורת הקנין אלא בדבר הנקנה, ושטרות אינם בני הקנאה מן התורה. והוא הדין לקנין דבר שלא בא לעולם, תקנת חכמים כאן לא תועיל להפוך קנין זה למועיל מן התורה, משום שאין כאן תקנה בצורת הקנין אלא בדבר הנקנה.

לאור זאת יש לומר גם ביחס למעמדה של האגודה השיתופית, שמנהג הסוחרים וחוק המדינה אינם יכולים לתת לה תוקף מדין תורה, משום שאין המדובר כאן בצורת קנין חדשה, אלא ביצירת מעמד משפטי חדש, שאינו קיים כלל במציאות, ושהתורה אינה מכירה בו. מעמד זה גרוע יותר מקנין של קטן או מדבר שלא בא לעולם. אמנם מצינו כוח מיוחד הניתן לבני העיר "להסיע על

קיצתן" 80, שלפיו יכולה החברה לקבל על עצמה חיובים שונים שאינם כתובים בתורה, ולפי זה גם

החברה הקיבוצית יכולה לקבל על עצמה הגדרות חדשות שאינן מוכרות בהלכה; אולם מסתבר שגם מושג זה, של כוח בני העיר, אינו טוב יותר מכוחם של חכמים או של המלכות; ואין בכוחו לשנות את מעמדה העצמי של הבעלות הממונית, אלא לחייב את בני העיר להתייחס אל תקנות בני העיר כמחייבות אותם, ולהתנהג בהתאם להן, ותו לא 81

יג. נדר של חבר קיבוץ - א

יד. נדרו של חבר קיבוץ - ב

טו. ראשית הגז בקיבוץ

לאחר שהגענו למסקנה מסוימת ביחס לבעיה העקרונית על מעמדו המשפטי של הקיבוץ בהלכה, נפתחה בפנינו הדרך לדיון בשאלות מעשיות אחרות המתעוררות עקב חיי השיתוף הקיבוציים. אחת מהן תהיה שאלת ראשית הגז.

מאחר שהסקנו שאין אנו מכירים בקיבוץ כאישיות משפטית עצמאית, אין מקום לפטור אותו ממצוות בנתינה של ראשית הגז מסיבה זו (בטענה שאין הצאן שייך ליהודי בר מצוות, אלא לגוף משפטי מלאכותי הפטור ממצוות). אולם עלינו לדון, מה דינה של שותפות במצוה זו?

... - אין שום מניעה לקיים את המצוה מספק ללא ברכה.

טז. אבילות בקיבוץ

יז. סעודת הבראה בקיבוץ

יח. חובת התוכחה בקיבוץ

השאלה העקרונית בדבר מהותה של השותפות הקיבוצית באה לידי ביטוי גם בחובת התוכחה בקיבוץ.

נמחיש זאת במעשה שאירע.

באחד הקיבוצים החליטה אסיפת החברים ברוב קולות שהבריכה תהיה נפרדת לגברים ולנשים. המיעוט לא קיבל את הכרעת הרוב, וטען שמייסדי הקיבוץ באו אליו כדי לחיות בו לפי הנורמה שהיתה מקובלת בשעתו בקיבוצים רבים, שלא היו אז חדורים בתודעת הצניעות עד כדי הפרדת המינים בבריכה. הרוב שהחליט על ההפרדה השתנה בדעותיו, לדעת המיעוט, ברבות הימים, ולדעתו יש בכך "סטיה" מהנורמה שהיתה מקובלת עם ייסוד הקיבוץ, ואי לכך אין היא יכולה לחייב את כל החברים.

.... ואם יש סיכוי שע"י הנהגה רוחנית מתאימה וחינוך תורני לדור הצעיר ישתנה המצב בעתיד - יש אולי מקום להצדיק ירידה לצורך עליה. אולם אם אין סיכוי כזה - אין מנוס מהחלטות אחרות.

יט. האכלת תרומה לבהמות בקיבוץ

כ. הכתובה בקיבוץ

כא. הפקדת ממון בקיבוץ

כב. מרעה מחוץ לתחום בשבת

כג. הדלקת נר חנוכה בקיבוץ

"

סיכום

במאמר זה הובאו רק דוגמאות לבעיות ההלכתיות שנוצרו ע"י צורת החיים בקיבוץ, והדרך לפתרונן. צורת חיים זו ראויה וחייבת לתפוס מקום מכובד יותר במחקר ההלכתי. אולם זה יוכל להעשות רק כשיתרבו לומדי התורה, בני ישיבה ופוסקי הלכה, מתוך חברי הקיבוץ עצמם, להגדיל תורה ולהאדירה. (ועי' לקמן, סי' ל"ח, בענין קיום המצוה לכתוב ספר תורה בקיבוץ, וסי' פ"ב, בענין מגורי זוג גרוש בקיבוץ).

הקיבוץ כשותפות וכקהילה בהלכה - הרב נפתלי בר-אילן

עמוד 414

א. הקבוץ כשותפות ממונית

ב סמכויותיהם וחובותיהם של חברי הקבוץ

ג עקרון השויון ומשמעותו

ד סמכותה השפוטית של האסיפה הכללית

א. הקבוץ כשותפות ממונית

שאלה: מהו מעמדו של הקבוץ מבחינה ממונית? האפשר להתיחס אליו כשותפות ממונית, ואם כן מה המקור וההסבר ההלכתי לכך?

תשובה: הקבוץ - דינו כ"קהל" במקורות ההלכה, ומבחינה ממונית יש לראות את הקהל כשותפות, כמבואר להלן.

הרמב"ם פוסק: "שנים שאסרו הנאה כל אחד על חברו . . . אסורים בדבר שהם בשותפות כל אנשי העיר כגון . . . המרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים"^[1]. מפסקו זה של הרמב"ם לומדים שבני כל קהילה וקהילה נדונים בהלכה כשותפות בכל הנוגע לרכוש הקהילה.

משמעות קביעה הלכתית זו היא שעל כל אחד ואחד מהקהל מוטלת אחריות אישית לחלקו היחסי ברכוש הקהילה, בכל הנוגע למילוי התחייבויות וקיום מצוות הנוגעות לרכוש הקהילה. לדוגמא: כל אחד מחברי הקהילה אחראי באופן אישי לתשלום חובות הקהילה, אלא אם כן מוסכם מראש, או מקובל, שבני הקהילה אינם אחראים בעבור תשלום חובות אלא כבחברה בע"מ^[2] כמו כן כל אחד ואחד מחברי הקהילה, שלא ביטל את חמצו, עובר על "בל יראה ובל ימצא", אם נשאר ברשות הקהילה חמץ בפסח.^[3] ^*בקבוץ בו יש חברים נכרים אין קדושת בכור לולד בהמה טהורה.^[4]

מלבד זאת, מערכת היחסים של בני הקהילה, בינם לבין עצמם, בכל הנוגע להתחייבויותיהם לקהילה, אף היא כזו של שותפים: ". . . יכולים לשנות ולתקן על פי השבועה דהוו כשותפים זה עם זה, שיכולים להשביע אחד את חברו בשבועת השותפים"^[5].

שותפות של בני הקהילה שונה אמנם משותפויות עסקיות בכך שבשותפויות עסקיות יכול כל שותף לצאת מן השותפות וליטול עמו את חלקו היחסי^[6] ואילו בשותפות שברכוש הקהילה אין השותף מקבל את חלקו היחסי בשותפות בשעה שעוזב את קהילתו^[7]. ונראה שהרמב"ם והפוסקים רואים גם מערכת ממונית כזו כשותפות משום שלכל בני הקהילה זכות החלטה בכל הנוגע לרכוש הקהילה, מוסדותיה ושרותיה,^[8] ולשון הר"ן: "שהם (בני העיר) יכולים למכרן, ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפים"^[9]. יתר על כן: הרי כל עוד חי בן הקהילה בקהילתו הוא נהנה בפועל מכל אשר לקהילה^[10].

על הקבוץ, בהיותו קהילה, חלות ההגדרות והקביעות ההלכתיות הנוגעות לקהילה, ובכלל זה אף הגדרת הקהילה כשותפות.

וחברי הקהילה בקבוץ, החילו את הכללים הממונים, הנוגעים בשאר קהילות למוסדות הקהילה בלבד, גם על אמצעי היצור ועל חלק גדול מההשקעות הצרכניות, כל זאת בהתאם לתקנון הקבוצה שקבלו על עצמם (ראה להלן בתשובה ג)^[11]. חברי הקבוצה הם איפוא שותפים ביבול, במכונות החקלאיות, ובכל נכסי הקבוצה, בדיוק כשם שבני קהילה בעלמא שותפים בבית הכנסת ובבית המרחץ.

הטלת חיוב אישי ('הרמת מסך') על בעלי מניות חברה בע"מ ומנהליה הרב פרופ' אברהם וינרוט

א. שאלות הלכתיות התלויות בהגדרת חברה בע"מ

ב. שעבוד נכסים בלא שעבוד הגוף

ג. חברה כשותפות עם שעבוד מוגבל מסוג של "אפותיקי מפורש"

ד. "אפותיקי מפורש" רק כשיש אומדנא דמוכח שלכך כיוונו הצדדים

ה. ערבוב נכסי - כגורם ל'הרמת מסך'

ו. סיכום

...

ג. חברה כשותפות עם שעבוד מוגבל מסוג של "אפותיקי מפורש"

פוסקים רבים יוצאים מנקודת הנחה מקלה, מבחינת הנושים, כי מבחינה הלכתית אין אפשרות ליצור "גוף משפטי" יציר האדם וממילא אין אישיות משפטית נפרדת לחברה בע"מ אלא יש לראות את בעלי המניות כשותפים.^[16] ועם זאת, סבורים הם שיש מקום מבחינה הלכתית להעדר אחריות אישית של בעלי המניות לחובות החברה. זאת מכיוון שהגבלת הערבות של חברה בערבון מוגבל^[17] נופלת לגדר המושג של "אפותיקי מפורש", קרי להסכמה של הנושה כי לא יוכל להיפרע אלא מנכס מסוים. יסודו של מושג זה בסוגיה ערוכה במסכת גיטין (דף מ"א ע"א) והדברים נפסקו להלכה בשו"ע חו"מ קיז,א:

העושה שדהו אפותיקי לבעל חובו או לאשה בכתובתה, והוא שיכתוב להם: "מכאן תגבו", ושטפה נהר, הרי זה גובה משאר נכסים וטורף אותם... ואם התנה עמו שלא יהא לו פירעון אלא מזו (קרי "אפותיקי מפורש"), אינו גובה משאר נכסים.

בדומה לכך מציין הרב י' וייס במנחת-יצחק (ח"י,קמג ד"ה ופשיטא),^[18] כי ההבחנה בין חברה ציבורית לחברה פרטית וההבחנה בין מניות רוב למניות מיעוט נוגעת רק לענייני איסור והיתר (כמו חמץ בפסח המוחזק ע"י חברה). אבל, פשיטא שלענין דיני ממונות לא שייך לחלק בין חברה לחברה, שכן "בנוגע לממון הרי בפירוש התנו שלא נתחייב לפרוע אלא מזה והוי ממש אפותיקי מפורש".

המנחת-יצחק (שם,קמה) מוסיף ומבהיר כי כאשר בעל מניות או מנהל בחברה ערב אישית לחובותיה, משמעות הדבר היא כי הסכים לכך שבפעולתה זו, לה ערב, לא יחול לגביה הדין של "אפותיקי מפורש" וממילא חובו של בעל המניות במקרה זה אינו מדין ערב, אלא לנוכח היותו הלווה באופן אישי. ברם, אם אין ערבות אישית של בעל המניות, הרי שהוא אינו אחראי לחובות החברה באופן אישי, לנוכח הגבלת האחריות והגדרת החברה כ"אפותיקי מפורש".

מהלך זה, הרואה בהגבלת אחריות אישית של בעלי מניות בחברה תוצאה מן הדין של "אפותיקי המפורש" מעורר קושי,^[19] שכן המושג של "אפותיקי מפורש" מבוסס על הסכמה בין שני הצדדים שהשעבוד יהיה מוגבל לנכס מסוים בלבד, ובחברה לנכסי החברה בלבד. לפי זה נמצא, כי בתביעה שאינה מבוססת על עסקה או על הסכמה מראש - לא תשרור הגבלת השעבוד. למשל, אדם קנה נכס מחברה והתברר שזה מקח טעות ועל החברה להחזיר לו את הכסף ששילם. לפי מהלך זה כאשר שילם את הכסף לחברה זכו בו השותפים בעלי החברה וכאשר התברר שהיה זה מקח טעות הרי יש בידם את כספו של הקונה. ברם, שכאן לא היתה הסכמה מצד הקונה לאפותיקי מפורש, שהרי הכסף ניתן בטעות. צריך אפוא להיות שאם אח"כ תקלע החברה למצב של חדלות פירעון - יוכל הקונה לתבוע את בעלי החברה באופן אישי. בדומה לכך, מקום שבו העביר אדם כסף לחשבון חברה בטעות, או אדם שהשביח נכסים של חברה ותובע את הוצאותיו מדין "יורד לתוך שדה חברו". גם כאן אין הסכמה מראש להגביל את התביעה לנכסי החברה בלבד, שהרי ההשקעה בחברה לא נעשתה בכוונת מכוון ובהסכמה. מדוע אם כן לא ניתן לתבוע את הבעלים אישית כאשר החברה נקלעה למצב של חדלות פירעון?

ד. "אפותיקי מפורש" רק כשיש אומדנא דמוכח שלכך כיוונו הצדדים

בהתאם לעקרון האמור נראה לכאורה, כי לא ניתן לרוקן את השעבוד מתוכן ע"י ריקון נכסי החברה, אף לפי מי שסובר כי מדובר ב"אפותיקי מפורש", וזאת מהטעם המבואר ע"י הרב ואזנר^[20] כי הדין של "אפותיקי מפורש" חל רק כשהמלווה נתן את ההלוואה על בסיס שיעבוד נכס מסוים הנחשב בעיני המלוה לנכסי צאן ברזל. על כן, החלת דין "אפותיקי מפורש" על חברה, מותנה בכך שעסקינן בחברה שהינה בת רכוש קבוע בשיעור המספיק לכיסוי חובות החברה. אבל, אם אין לחברה רכוש המספיק לכיסוי התחייבויותיה, כגון חברה שהוקמה לצורך מתן שירות, הרי שאין לחברה דין "אפותיקי מפורש" ותחול מחויבות אישית של בעלי המניות.....

ה. ערבוב נכסי - כגורם ל'הרמת מסך'

ההגדרה של עיסוק מול חברה בע"מ שאין אפשרות לגבות מבעלי מניותיה ויש להסתמך רק על נכסיה, כמתן אשראי בתנאים של יצירת "אפותיקי מפורש", גוזרת לכאורה גם את היקף ההגבלה על האחריות האישית ונובעים ממנה הגדרים של "הרמת מסך". זאת מכיוון שהפטור יוצא מנקודת הנחה שהלווה ישמור על האפותיקי המשמשת לפירעון - קרי על נכסי החברה. על כן, אם החברה נוהלה ברשלנות והלווה איבד את האפותיקי בפשיעה (כלומר, ברשלנות) הריהו חייב לפרוע מנכס אחר, שכן "אנן סהדי" (כולנו עדים) שהמלווה לא היה מסכים להלוות ולהגביל את שעבודו לנכס המשמש כאפותיקי מפורש בלבד, אילו היה יודע שהלווה יפשע (יתרשל) בשמירה על קיום האפותיקי.

ואכן, הרב ואזנר מחדש כי בעל החברה ייפטר מאחריות אישית, אך ורק בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים:

בעל החברה הוכיח בראיות ברורות שהחברה נקלעה לחדלות פירעון באונס ממש - כעין האונס שמובא בגמרא אודות אדם שעשה שדהו אפותקי ו"שטפה נהר";....

חברה בע"מ - היא נכס (כפי שבארנו לעיל), שכל מהותו היא כי יתנהל באופן נפרד משאר נכסי בעלי המניות. היה והנכס מתנהל תוך ערבוב נכסי עם שאר הנכסים של בעל המניות (למשל כשבעל החברה נוטל מהחברה, בעצמו או באמצעות מקורביו, יותר משיעור המותר), הרי שהוא משמיט בכך את עצם הגדרת החברה כנכס נפרד.

מי שמנהל חברה תוך ערבוב נכסי כאמור אינו יכול לטעון כי הגבייה של החוב הוגבלה לנכסי החברה, קרי לנכס המתנהל בנפרד, שהרי הוא עצמו לא הקפיד על ניהול באופן נפרד, וכשהדבר נגע לטובתו שלו הוא ערבב את נכסי החברה עם שאר נכסיו. אין הדבר דומה למי שמשמיד את הנכס המשועבד לאחר ששעבדו, אלא למי שפוגע בעצם הגדרת הנכס כנכס נפרד, שאז נמצא כי עצם הגבלת השעבוד הייתה בטעות. "אנן סהדי" שבמקרה כזה המלווה לא הסכים להגביל עצמו ולגבות מנכס זה בלבד.

הדבר דומה למי שהסכים לגבות אך ורק את התוכן של חבית שיש לה תחתית סגורה, ולא לקחת דבר מהחבית שתחתיה, ואז הלך החייב וניקב את תחתית החבית העליונה. הרי ברור שלא לכך ניתנה הסכמת המלווה מעיקרא שלא לגבות מהחבית התחתונה.

לכן, המלווה יכול במקרה זה לומר ללווה כי הוא מעולם לא הסכים להגביל את הגביה ולקחת רק מנכס המתנהל בנפרד שעה שאין נכס שכזה. זהו דבר היורד לשורש הגדרת החברה כנכס נפרד והוא הטמון ביסוד פסקו של הרב ואזנר.

ו. סיכום

מן המקובץ עולה אפוא כדלהלן:

גדרי האחריות האישית המוגבלת בחברה מוגדרים כתנאי בעצם ההלוואה, וכן סמכויות המנהלים והאיסור החל עליהם בחוק להעדיף נושים, מוגדרים בהלכות תנאים מצד ההסכמה של הצדדים הבאים במגע עם החברה. "ומיהו ודאי שאם אחד מהמנהלים יצא ללוות כסף למסחר החברה ואמר ללווה שהוא בעצמו יהא משועבד - ודאי שחייב לשלם לו שהרי במקרה זה הוא שיעבוד את עצמו להשבת מעות אלו".

גם אם בשעת ההלוואה לא היה בידי החברה הון הראוי לשמש כ"אפותיקי המפורש", אם היה לחברה יסוד להניח כי בעת שנקבעה לפירעון ההלואה יהיו לה נכסים ומקורות כספיים מספיקים לשם כך, הרי שהדבר עולה כדי אפותיקי מפורש - וזאת מכיוון שה"נכס המשועבד" אינו נכסי החברה (שבעת נטילת ההלואה לא היה בהם די לפירעון החוב) אלא הנכס הוא החברה עצמה, על כל מה שייכלל בה. ברם, אם היה ברור בשעת ההלואה כי בפנינו "מימון דק",^[27] דהיינו שההון העצמי של החברה, ביחד עם זרם ההכנסות הצפוי, לא יספיקו לפירעון מלוא חובות החברה, הרי שיש מקום לומר כי על דעת כן לא היה המלווה מלכתחילה מסתמך על נכסי החברה בלבד, וחלה מחויבות אישית של בעל המניות לפירעון החוב.

אם יתברר בחברה בע"מ שהיתה טעות או מרמה מצידה בגיוס הכספים מן הנושים, או ברישום הרכוש בספריה - תחול אחריות אישית על בעלי המניות.

שותפות שנעשתה חברה בע"מ לצרכי מס, והשותפים התנו ביניהם כי החברה היא אך כסות וכי בפועל הם מקבלים עליהם כל דיני שותפות על פי דיני התורה, עם כל השעבודים, הרי שחלה אחריות אישית, שהרי מלכתחילה זה היה בסיס ההתקשרות בין המצדדים. ברם, אם לא דובר על כך בפירוש הרי שמעשה יצירת החברה בע"מ מבטל את המחשבה של שותפות רגילה. דברים אלה נכונים לכאורה לא רק ביחסים שבין בעלי המניות לבין עצמם, אלא גם לגבי צדדי ג' שסחרו עם החברה.

אם בעלי החברה משכו ממנה כספים בסמוך לחדלות הפירעון חלה עליהם חובת תשלום אישית של חובות החברה.^[28]

בעל החברה ייפטר מאחריות אישית, אך ורק בהתקיים שני התנאים המצטברים הבאים:

א. במצב ש"רגלים לדבר שחדלות הפירעון באה באשמת בעל החברה" מוטל על בעל המניות להוכיח בראיות ברורות שהחברה נקלעה לחדלות פירעון באונס ממש - כעין האונס שמובא בגמרא אודות אדם שעשה שדהו אפותקי ו"שטפה נהר". לעומת זאת במקרה של אונס מובהק מעצם טבעו, נותר נטל הראיה על התובע קרי על המלווה, שיתכבד להוכיח כי הייתה פשיעה שהביאה להפסד הנכס המשועבד;

ב. בעל החברה לא נטל מהחברה ונהנה, בעצמו או באמצעות מקורביו, מנכסי החברה יותר משיעור המותר. ברם, אם בעל החברה ניהל את ענייניה בלא להקפיד על הפרדה נכסית בינה לבין הנכסים האישיים שלו, הרי שהוא משמיט בכך את עצם הגדרת החברה כנכס נפרד וממילא פקעה מחויבות הנושים שלא לגבות מנכסיו האישיים.

חבותה של חברה בע"מ כלפי צד שלישי הרב סיני לוי

מתוך תחומין עמוד 362

א. חברה בע"מ - השלכות הלכתיות

ב. חיוב מכח הסכם וחיוב מכח הדין

ג. מניעות להחלת 'שליחות' כבסיס לחיוב החברה

'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'

'אין שליח לדבר עבירה'

ד. 'מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה'

ה. 'יד פועל כיד בעל הבית'

ו. התחייבותה של החברה בע"מ

רישום החברה נעשה מרצון

רישום חברה היא התחייבות כלפי כולי עלמא

דינא דמלכותא מועיל מטעם התחייבות

לא כל חוק ייחשב כמתקבל מרצון

ז. חיובים שאינם על פי ההלכה

ח. סיכום

...

ח. סיכום

א.      פסיקה על פי ההלכה בתביעות שונות כלפי החברה בע"מ וכלפי עובדיה עשויה להוביל לתוצאה דומה לנוהג על פי החוק הישראלי, לפחות מן הבחינות של הצדדים אותם ניתן לתבוע, ועקרון הערבות המוגבלת.

ב.      הגבלת האחריות במקרה של התחייבות מרצון, בהתקשרות חוזית, מבוססת על כך שלצדדים ברור שהאחריות היא על נכסי החברה בלבד, ועל דעת כן נעשה ההסכם. מבחינה הלכתית הגבלת האחריות הרי היא כאפותיקי מפורש.

ג.      ביסוס חיוב נכסי החברה מכח פעולות הנעשות ע"י נציגיה של חברה בע"מ על דיני שליחות לוקה בחסר, שכן הוא נתקל בקשיים מצד מיגבלות של הלכות שליחות (לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אין שליח לדבר עבירה, אין שליחות לגוי).

ד.      כיון שרישום חברה נעשה מרצונם החופשי של מקימי החברה, יש לראות ברישום החברה התחייבות הדדית בין בעלי המניות לבין כלל אזרחי המדינה. כיון שהיסוד המחייב הוא יסוד ההתחייבות מרצון, ולא דיני השליחות, ניתן לחייב את נכסי החברה על כל פעולה של נציגי החברה הנעשות במסגרת החברה, גם אם יש בה איסור, נזק או שהיא נעשית על ידי גוי. ברור שההתחייבות מוגבלת לנכסי החברה בלבד, ולא לנכסיהם הפרטיים של בעלי המניות.

ה.      היסוד הבחירי מהווה שיקול להחיל על תחום זה את העקרון של 'דינא דמלכותא דינא'. כיון שחוק החברות אינו כפייתי, אלא החברה נרשמת מרצונה; וכיון שכל כולו הוא לטובת הצדדים (החברה וכלל אזרחי המדינה) ולא מצד השקפת עולם על עקרונות של צדק ויושר - לא קיימת לגבי נושא זה גם מגבלה מהותית בהחלת הכלל "דינא דמלכותא דינא".

עצמאי או חברה בע"מ – מידע טכני שי הראל

חלק ב: השוואה בין עצמאי לחברה בע"מ

חברה בע"מ	עצמאי	הנושא
החברה עומדת מול רשויות המס השונות. לבעל השליטה נפתח תיק במס הכנסה.והוא חב בהגשת דוח שנתי.	העצמאי עומד ישירות מול רשויות המס השונות ואחראי לתשלומי מקדמות המס השונות.	הקשר עם רשויות המס
26% - מס חברות בשנת 2009. בעת חלוקת דיווידנד- 25% מס נוסף, סך הכל מס ליחיד ולחברה – 44.5% מהרווח המחולק.	מס שולי עד שיעור של - 46%.	שיעורי מס
אין חבות בדמי ביטוח על רווחי החברה. על שכר בעל השליטה יש חיוב דמי ביטוח בדומה ליחיד למעט סעיפי ביטוח מסויימים שלא חלים על בעלי שליטה (אבטלה, פשיטת רגל)	חבות בשיעור 16.23% מהרווח, עד סך של 36,760 ש"ח לחודש. 52% מדמי הביטוח מותרים לניכוי למס הכנסה.	ביטוח לאומי וביטוח בריאות
במידה ויתרת הרווח לאחר מס חברות נשארת בחברה-אין מיסוי נוסף	העצמאי חייב לשלם מיסים על מלוא הכנסתו החייבת	פער בשיעור המס על רווח בלתי מחולק
ישנה חובה לנהל הנהלת חשבונות כפולה אשר יקרה יותר	בד"כ חד צידית אשר זולה יותר	שיטת ניהול פנקסי חשבונות
תדמית טובה יותר של עסק רציני	תדמית של עסק קטן	תדמית
אין חשיפה אישית, למעט במקרים בהם ניתנות ערבויות אישיות או במקרים שבהם בית המשפט מחליט על "הרמת מסך"	חשיפה אישית של בעל העסק לנושים שונים.	חשיפה של בעל העסק
יש לפתוח חברה אצל רשם החברות ורק לאחר מכאן ניתן לפתוח את התיק ברשויות המס עלויות הקמה גבוהות יותר בעיקר בגלל שכ"ט עו"ד	פשוט וקל,מייד עם ההחלטה על תחילת הפעילות יש לפתוח את התיקים ברשויות המס	תהליך הקמה
בעל השליטה יכול למשוך פיצויי פיטורין פטורים ממס	אין אצל העצמאי	פיצויי פיטורין
החברה חייבת בתשלום מקדמות ע"ח עודפות	אינו חייב לשלם מקדמות	הוצאות עודפות
החברה ממשיכה להתקיים אלא אם הוחלט אחרת	מסתיים עם הפסקת הפעילות	אורך חיים בלתי מוגבל
מאזן מבוקר על ידי רו"ח	דוח שנתי	עלויות נוספות (סוף שנה)

חלק ג

תקציר פוסקים נוספים:

שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן סג – שטר עיסקא עבור בנק בערבון מוגבל בעלות חרדים

/מכאן מתחיל במקור סימן סג/ נוסח שטר היתר עיסקא עבור בנק של בעלים חרדים בערבון מוגבל גילוי דעת דשטר עיסקא של בנק

א) חתימת ידינו דלמטה, דאנחנו הנהלה והבעלים בערבון מוגבל של הבנק, תעיד עלינו כמאה עדים כשרים ונאמנים, ואנו מודים בהודאה גמורה כבפני שני עדים כשרים ונאמנים וכמודה בבית דין חשוב, שאנו מחייבים עצמנו בחיוב גמור ומשעבדים עצמנו בשעבוד גמור המועיל עפ"י דתוה"ק ותקנת רז"ל, שכל עסקי הממונות שיהיו נעשים בינינו בהנהלת הבנק ובין אחרים מאחינו בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, הן מה שניתן להם והן מה שנקבל מהם, אשר יש לחוש עליהם חשש רבית דאורייתא או ........חותם: נעשה עפ"י היתר עיסקא הנאמר בגילוי דעת וניתן לכל מבקש.

עי' לקמן סימן פ"ג נוסח הית"ע לעסק יחידי.

שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן סה - בענין ערבון מוגבל, אם נחשב זה לבעלות גמורה לענין רבית

המשך לתשובה הנ"ל

א) בגילוי דעת להית"ע דקדקתי לכתוב שהבעלים מהבנק הם רק "בעלים בערבון מוגבל", ונבאר אם יש איזו מעליותא בזה לענין איסור רבית.

וראיתי בתשו' מהרש"ג חיו"ד סי' ה' שיצא לחדש, דבעסק בנק שהבעלים רק בערבון מוגבל, שאין עליהם שום שיעבוד הגוף רק המניות (אקציען) שיש להם בהבנק, ורבית כזה לא אסרה תורה, דבתורה כתיב לא תשיך לאחיך, וכאן אין אחיו כלל כיון דליכא שיעבוד הגוף על הלוה - ואם כי זו היא סברא המתקבלת על הלב, אכן צריכין לזה סיוע מגמ' או מראשונים, וכמובן. והוא מביא ראי' לזה מגיטין ל' א' המלוה מעות לכהן וכו' מפריש עליהם מחלקם ואין בזה משום רבית, ולפי' התוס' שם אף להוזיל הרבה פחות משער, והטעם בגמ' שם דכיון דאי לית לי' לא יהיב לי' כי אית לי' נמי אין בו משום רבית, ואם כן ה"ה בני"ד דאין אחריות על הלוין, אלא על הנכסים שיש להם בשותפות בהבנק, כמו בנידון דש"ס הנ"ל דמפורש דהיכא דאין האחריות על כל נכסי הלוה, אלא על דבר ידוע אין בו משום רבית, ובודאי משמע דאין חילוק, אפילו אם הדבר הידוע שוה הרבה יותר מהחוב שחייב, נמי אין בו משום רבית, כיון דליכא שיעבוד הגוף הוי כאלו אין הגוף לוה כלל אלא הנכסים הם החייבים וכו', והאריך עוד ולא מלאה לבו להתיר לכתחילה, אבל מן התורה ודאי אין בזה איסור רבית. ובספרי "נועם" חלק ב' העתיק הרב הה"ג הרב משה למברגר, תשובה בכת"י מרבו הגאון מהרש"ג להתיר אף מדרבנן, גם כן בראי' זו.

ב) ולפע"ד אין משם אף קצת ראי' - חדא לשיטת רש"י קאי האי רק לענין לפסוק עד שלא יצא השער, אבל לפסוק בפחות משער הוי רבית קצוצה, כמו שהאריך הפנ"י לפרש שם שיטת רש"י, ולתוספות וראשונים החולקין על רש"י, מבואר להדי' ברמב"ן וז"ל כיון דכי לית לי' לא יהיב לי', פי' כשנשתדפו שדותיו ומפסיד הכל לא משלם לו לא קרן ולא רבית, הלכך זביני הוי ושרי, ולא דמי למשכן לו בית או שדה שאף על פי שאם נשתדפו אין לו רבית, הקרן קיימת לו הלכך כשעושה פירות אפשר שהיא רבית קצוצה, ובמקומה יתבאר בס"ד, אלא דמיא לההיא דאמרינן התם מה שעזי חולבות מכור לך שאין בו ...שוב ראיתי מציינין לצפנת פענח להגאון הנפלא מראגאטשאב בסימן קפ"ד, ועיינתי שם וז"ל והנה גדר הבנק לא נקרא דבר מסוים רק דבר של צורה ולא חומר, כי גם מי שיש להם בנק הם אינן משועבדים בעצמם, רק הכסף המונח שם, ושוב ליכא למי הוא משועבד וכן הגדר של צדקה ברבית, עי' ב"ק צ"ג דליכא שמירה ג"כ מטעם זה, ובירושלמי דשביעית פ"ח גבי ליתן מתנה לכל מי שירצה דליכא שמירה וה"נ ברבית, לכן אין זה רבית בבנק עפ"י דין תורה עכ"ל, ועדיין הדבר צריך תלמוד.

ו) ולפע"ד ראי' נכונה דזה לא הוי רבית דאורייתא מנמו"י .....דבכה"ג אסור אף לרש"י על פי שיטת המהרי"ק וכבחת"ס שם, דבכאן גם השטר אינו על שם המלוה רק על שם הבנק וזה גוף אחר, ואף דלהתיר אף מדרבנן אין לנו, כיון דאין לנו ראיות ברורות דהבנק נקרא גוף אחר, אבל עכ"פ יש לנו לסמוך דלא הוי איסור תורה כיון דההלואה לא באה מיד המלוה בעצמו, וזה דלא כנ"ל בס"ק ה', רק אף ללות מבנק יש היתר מה"ת ודו"ק.

שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן עב

יט) והשתא דאתינא להכי - כפי הידוע המנהג בארה"ב רובא דרובא הקונים ומוכרים בתים בשם עושין חברה בערבון מוגבל, וזה אפילו כשהקונה הוא יחיד עושה חברה כזו, הוא בנו ואשתו וכדומה, וזה לסיבת מסים והארנוניות כלפי הממשלה או שארי סיבות, המציאות כן הוא שהמכירה אינה על שם המוכר והקונה ביחוד רק על שם חברה, ואף שהוא באמת בעל הבית יחידי - באופן זה, לפי חוקי המדינה, אין על הקונה שום שיעבוד הגוף אם נשאר חייב מעות להמוכר, האחריות של החוב הוא רק על הבית, וכן גם מנהג הסוחרים כיון אדעתא דהכי קונין ומוכרין, ובאופן זה אין אנו צריכין לכל השקלא וטריא, אם חברה כזו כיון שהיא בערבון מוגבל דינה כציבור, וכן אי בציבור שייך איסור רבית מה"ת, דאפי' נימא דגם בציבור יש איסור רבית מה"ת, ואפי' נימא דחברה כזו אין דינה כציבור - דלכאורה מסברא כיון דבאמת הרבה פעמים הקונה או המוכר אינו רק יחידי, רק לפנים כלפי הממשלה עושים חברה לאיזו סיבה, ובאופן זה ודאי קשה לצדד ולומר דזה דינו כציבור, דהא למעשה יש לו שליטה מוחלטת על החברה כיון שהוא הבעלים היחידים - ולפי האמור אין אנו צריכים לכל זה, רק כיון דלעובדא דמילתא הקונה, אף שהוא יחידי, אין עליו שיעבוד הגוף רק על הבית שמכר, א"כ כפי שביארנו הדבר נוגע רק לאיסור דרבנן. ...

כא) המורם לנו מכל הנ"ל - כשהקונה וגם המוכר הם חברות (קארפארעשין) באופן שאין עליהם שיעבוד הגוף רק שיעבוד על הבית, יש סברות גדולות לומר דלא הוי רק איסור דרבנן, וממילא כשכותבין עמהם היתר עיסקא מהני, ואף על גב שאחד מהם, הקונה או המוכר, הם מסוג זה שאינן חוששין כלל לאיסור רבית, אבל כשמסכימים לעשות הית"ע, אף שיש לחוש שלבם בל עמם, דבכה"ג דעת הסמ"ע בקו"א בסוף ספר לחה"פ סע' ו' וכן בחכ"א קמ"ג ע' ג' ובשו"ע הרב סע' מ"ו, דיש לחשוש דלא מהני היתר עיסקא כיון שהוא מתכוין להלואה גמורה, מ"מ לעיל בתשו' ס"ט הארכתי הרבה לחפש כמה צדדים להתיר, מפני נעילת דלת ומפני תקנת הסוחרים, שחז"ל והפוסקים חששו הרבה לזה, עי' פלפולא חריפתא ס"ק ב' לרא"ש ב"מ דף קל"ה ב' (מדפי הרא"ש) דאף ביש ריוח להמלוה שייך נעילת דלת. וגם הבאתי להרמב"ם פ"ב מהל' גירושין הל' כ' דמשה"כ מהני כפי' לגרש, אף שגט מעושה בטל מה"ת ונוגע לא"א החמורה, משום דנפש ישראל רוצה באמת לקיים מצות התורה רק שיצרו תקפו, וכיון שהוכה עד שיאמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עי"ש בתשובה הנ"ל שהארכתי בזה - ובני"ד כשנוגע רק לאיסור דרבנן, כשעושין עמו היתר עיסקא ומסכים לזה דהוי כאומר רוצה אני, יש מקום להתיר. ועי' מהרש"ם חלק א' סימן כ' דסגי אף כשהסרסור לבדו עשה הית"ע בלי ידיעת הלוה כלל, מטעם זכין לאדם שלא בפניו, כשהנותן גומר בדעתו כשישבע הלוה שלא הרויח שלא יגבה הרבית - כמה טרחו הגאונים שבדור לפנינו לחפוש אחר היתרים בנוגע לאיסור רבית, ורק משום נעילת דלת ודרך הסוחרים, והנח להם לישראל.

כב) עיקרא דמילתא, כשהלוה מסוג אנשים כאלו, יש יותר היתר כיון דנחשב כמומר, דרק לכתחילה מחמירין, וכשמסכים להית"ע סגי ויצאנו בזה דין דלכתחילה....

שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן עד - עוד להנ"ל בנדון בית חרושת לענין שבת.

וז"ל השאלה: לפני שנתים ויותר נשאלה שאלה בבית מדרשנו, כאשר בא לפנינו אחד מבעה"ב החשובים של ק"ק, היו' איש ירא וחרד לדבר ה', שעמד לייסד בית חרושת למכונות חשמל מסויימים יחד עם נכרי מומחה למקצוע שותפו. הם יסדו יחדיו חברה פרטית בערבון מוגבל (PTY, Ltd), בה משתתפים שניהם ברווח והפסד שוה. לשניהם דרגה של מנהלים (דירקטורים). לפירמה שם בדוי, אבל שמות המנהלים מופיע על דברי דפוס כניר כתיבה וכו'. בנין ביהח"ר, עומד בתוך גבולות העיר, אבל מ"מ רחוק ממקום מגוריהם של יהודי שומרי תו"מ. בדרך כלל רק פורקי עול עלולים להגיע שמה בש"ק. אז, לפני בערך שנתיים, הסכים הנכרי הסכמה שלמה לסגור את המפעל לחלוטין בש"ק ובחגי ישראל. וכך חפץ ה' בידינו הצליח. (יש לציין שבארץ הזאת כל בתי החרושת סגורים בש"ק, רק במקרים דחופים ממשיכים לעבוד והפועלים מקבלים שכר כפול מן הרגיל).

אמנם עכשו השותף הנכרי, חוזר מהסכמתו הקודמת, ומבקש או שיתן לו היהודי לעבוד בתוך ביהח"ר בחגי ישראל, או שיסלק ידו מן השותפות, והחברה תפורק. נמוקו הוא שהחגים המופיעים זה אחר זה, ולפעמים חצאי שבוע המפעל הושבת, כמו שאירע השתא ויארע לשנה הבעל"ט, אז אינו יכול לשרת את המזמינים, במהירות הדרושה, לספק את רצון הקונים.

השותף היהודי, אינו יכול לנהל את ביהח"ר בעצמו, וגם אין שום אפשרות להשיג ממלא מקום במקומו של הנכרי הנ"ל. לא ישאר לו ברירה אחרת, מלמכור את כל המפעל ולחפש לו מקור פרנסה אחרת, ולהתחיל משהו חדש, והפסדו יהי' מרובה מאד.

אחרי דחיות של לך ושוב, לא הצלחנו להשפיע על הנכרי, לשנות את דעתו. ואין דרך אלא לפסוק הלכה ברורה, לאיש אשר יראתו קדמה לחכמתו, אבל ידיו כבולות ואין מוצא לפניו. אמרתי עמדה ואשמע מה ידבר מע"כ נ"י, להציע עזרה מתוך נסיונותיו המרובים ודעת תורתו הרחבה.

אני כשלעצמי הצעתי הצעה דלהלן: יבטלו את השותפות הקיימת, ויקימו במקומה שתי חברות. חברה הראשונה תהי' בעלת בית החרושת הקיים, והגוי ינהל את החברה הזאת בתור מנהלו (דירקטור). היהודי יתן הלואה לחברה, ובתור ערבון יקבל /ארבעים ותשעה אחוזים/ של המניות (שערס), בלי שירשמו שמו עליהם, וישלישו אותם בידים נאמנות לשם בטחון. היהודי יהי' פקיד בביהח"ר, נגד תשלום קבוע בתנאי מפורש, שהוא פטור מעבודות ש"ק וחגים. החברה הזאת מתחייבת בחוזה, התחייבות שאינה חוזרת, למכור אל כל תוצרתו אך ורק לחברה שניה, אשר תוקם לשם מכירת התוצרת (Distribution Comp.). החברה הראשונה מוכרת לשני' את התוצרת הגמורה, במחיר הקרן (חומר עבודה הוצאות וכו'), בתוספת של רווח נמוך מאד כגון /שתים עד שלשה אחוזים/ את הרווח הזה יחלקו בין בעלי המניות והגוי יקבל יותר עבור הימים שעבד.

משרדה של החברה השני', תהי' אמנם בבנין ביהח"ר, אבל בחדר המיוחד לה, טליפון /טלפון/ מיוחד, ושלטים מבחוץ ומבפנים יתלו, להראות שזאת חברה נפרדת. לחברה הראשונה אין קשר ישיר עם הקונים, ולחברה שני' אין קשר ישיר עם מהלך העבודה בביהח"ר. מנהלו של החברה השני', יהי' היהודי עם רוב מניות של /חמישים ואחד אחוז/, והשאר בידי הגוי. מובן שחברה זו סגורה ומסוגרת בש"ק וביו"ט.

נגד הצעתי זאת, מנמק איש שיחי, שסדור זה ישפיע לרע על צד המסחרי שבמפעל. שהרי ידוע שבמסחר כזה זקוקים להלואות בנקאיות, אשר אפשר להשיג רק על סמך דין וחשבון, מוסכם בידי רואה חשבון מוסמך, המעיד על יעילות המפעל דהיינו שרווחיו מצדיקים מתן הלואה. ובמקרה שלנו רווחי ביהח"ר יהיו קצוצים ונמוכים מאד. וכן לשם קבלת הזמנות גדולות יש צורך להציג דין וחשבון כנ"ל.

אכן אנא למגדר מילתא, בעינא במיוחד בעיר הזאת ובארץ הזאת. אשר בעוה"ר חלול הקודש, הגיע עד כדי בטול השבת ר"ל, ורק מעטות הברכיים שלא כרעו. אלה המצוינים בתם לבבם וביושר פעלם, ולא אתן ח"ו למשחית לבא וה' יסעדני. אבל מאידך רצוננו לעזור עד מקום שאפשר שלא לגרום צער ונזק ליהודי כשר וישר, בדבר אשר פרנסתו תלוי'. לכן בקשתי שטוחה שיועיל נא מע"כ נ"י, לעיין בדבר אולי יש לו עצה ותושי'.

תשובה הנה מש"כ בנוגע לבית חרושת למכונת חשמל שישראל ונכרי שותפים, והנכרי כופהו שיניח לו הישראל שותפו לעבוד ביום טוב, .. , רק שיהיה הפירמא על שם הגוי דוקא, דהרי גם מעיקרא לא היה הפירמא דשם על שם ישראל, דהישראל לא היה בעל הפירמא מעולם שם וכנראה מגוף התשובה, ובודאי אתי לאפוקי בזה דאף לא יהיה שם בדוי, ... ומעולם נמנעתי מליתן איזה היתר בענינים כאלה מטעם הנ"ל.

שו"ת מנחת יצחק חלק י סימן קמג - בדין חברה בע"מ שלוו ואין להם לשלם, וע"ד חיוב תשלומין באפותיקי מפורש

הנה באפותיקי מפורש דאמר לו' אין לך פרעון אלא מזה ושטפה נהר אינו גובה משאר נכסים (גיטין דמ"א ע"א) ובשו"ע (חו"מ סי' קי"ז), אבל אם נמצאת שאינו שלו כלל וגזולה היתה בידו חוזר על הלוה אפילו במפורש, דטעות מעיקרא היא שלא הי' ללוה שום זכות בשדה זו (שם בש"ע).

והנה עוד שם (ד"ל ע"א) תנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי או העשיר העני וכו' עכ"ל....

וכתב בספר שער משפט (חו"מ סי' קי"ז אות א') דל"ד לאפותיקי סתם דקיי"ל דאם שטפה נהר גובה משאר נכסים אם לא שהתנה עמו שלא יהי' לו פרעון אלא מזו כנ"ל. דיש לחלק בין אפותיקי סתם שלא יחד לו גוף הפרעון משדה זו רק שא"ל אם לא אפרע לך גבה מזו לכך אמרינן דלאו אדעתא דשדה זו לבד הלוהו אבל כל היכא שיחד לו גוף הפרעון שמזה יפרע חובו הרי לא נתחייב לו לשלם אלא בזה האופן אף שלא א"ל בהדיא לא יהא לך פרעון אלא מזה פטור לשלם לו בדבר אחר, ולכן במלוה מעות את העני אם העשיר העני פטור לשלם לו מכיסו כנ"ל.

...

ופשיטא דחברה בע"מ עדיף מכל הנהו הנז', דהרי בהם הוי אפותיקי מפורש דלא יהא להם פרעון אלא מזה, וכמ"ש בספרי (ח"ג סי' א') באריכות דעפ"י חוקי החברה אין לבעל מניות שום שייכות לרכושה, ואין לבעלי מניות שום אחריות פרטית מביתם על כל מעשי החברה, וכמ"ש שם מהמבואר בתשו' מהרש"ג (חיו"ד סי' ג' וה') לענין רבית, והביא מהא דגיטין (דף ל' ע"א) הנ"ל. ובהנדפס בשמו בנעם (תשי"ט) דמה אותה לאפותיקי מפורש הנ"ל ורק בנוגע לענין איסור פלפלתי בזה, וכמו שהבאתי מדין רבית בהלואת הקהל, ופשיטא דלענין ד"מ ל"ש לחלק בין מה שכתבתי שם לענין בעלות בחמץ בפסח בין חברה לחברה, דהכא טעמא דהוי כאפותיקי מפורש כנ"ל, וא"כ אף דיהי' לו דין בעלות לחמץ בפסח ואולי אף לענין רבית, אבל בנוגע לממון הרי בפירוש התנו שלא נתחייב לפרוע אלא מזה, והוי ממש אפותיקי מפורש הנ"ל דמהני אף בבעלות גמורה בשטפה נהר כנ"ל, והה"ד כל היזק שיהי', ועי' גם בתשו' מהרי"א הלוי (ח"ב סי' נ"ד) שכתב באמצע התשובה לענין בנק של בע"מ וז"ל דידוע דאין שום אחריות דנפשי' על הדירעקטאר ולא על הקאסירער כי אם מחלק המעות הנמצא בבנק כפי הפנקסאות הן רב הן מעט ומעולם לא נעשה א' מהם לא מלוה ולא לוה כי אם הבנק מקבלת המעות ועושה בהם מו"מ וכו' עכ"ל. והגם דבמה שכתב שם לענין רבית הבאתי בספרי שם מה שיש לדון בזה אבל בנוגע לאחריות הכל מודים בזה דהוי כאפותיקי מפורש וכנ"ל.

והנה כל הנ"ל נפ"מ אף אם הי' התובע מלוה להבנק ולא שותף, אך בנוגע לתביעת א' מבעלי מניות הוי שותף בין לשכר ובין להפסד, וכשהי' הפסד פשיטא דאין לו שום תביעה. ולא מיבעיא היכא שיש להחברה תנאים מפורשים בענין הריוח וההפסד דהיכא דהתנו ביניהם הכל לפי תנאם כמבואר בש"ע (חו"מ סי' קע"ו סעי' ה'), אלא אף בלא התנו ונשתתפו זה במנה וזה במאתים לדעת כ"פ אין משלם מביתו. ועי' שם (סעי' ו') ובד"ג (סי' צ"ח אות ל"ד) מה שהביא מדברי הפוסקים בזה, ובמשפט שלו' (סי' קע"ו) שם.

שו"ת משנה הלכות חלק ו סימן קמג - ע"ד אי שייך דין ריבית בבנקים ובעלי מניות

א' דסליחות התשל"ב בנ"י יצו"א.

מחיי חיים, יכתב ויחתם לחיים, להיושב בירושלים, מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם ראש בשמים צ"ת סיני ועוקר הרים פ"ה שמו מפארים וכו' כג"ת מוה"ר יצחק יעקב ווייס שליט"א ראב"ד עדה החרדית ירושלים עיה"ק תו"א. אחדשכ"ג בידידות נאמנה.

הנה בעת שזכיתי להפגש עם מעכ"ג כבדני בספרו היקר מנחת יצחק ח"ד ובבואי הביתה הצצתי בו ומצאתי בו ריח נחוח אשה לה' מנחה בלולה בתורה הלכה ואגדה מש"ס ופוסקים אשרי לו ככה וי"ר שיזכה ויאריך ימים על ממלכתו מלאכת הקודש עדי יבא שלה ולו יקהת עמים אמן.

ולהראות חביבות לדבריו היקרים הנני בסנסין אחד בסי' י"ז יצא לדון אי שייך רבית בבאנקים ובחברות בעלי מניות והביא שם מהגאון ב על צפנת פענח (הוצאת נוא יארק תשי"ד) סי' קפ"ד שכתב עיין ב"מ דנ"ז ומנחות דף צ' דאין ריבית להקדש ומ"מ מבואר בתו"כ פ' בהר וספרי דלמעשר שני עשאם ממון גבוה מ"מ יש רבית והגדר דשיעבוד צריך דוקא לאדם מסוים ולכך גבי הקדש ליכא מציאות רק צורה משא"כ במע"ש וכו' והנה גדר הבאנק לא נקרא דבר מסוים רק דבר של צורה לא חומר כי גם מי שיש להם באנק הם אינם משועבדים לעצמם רק הכסף המונח שם ועוד ושוב ליכא למי הוא משועבד וכן הגדר של צדקה ברבית ועי' ב"ק דף צ"ג דליכא שמירה ג"כ מטעם זה ובירושלמי דשביעית פ"ח גבי ליתן מתנה לכל מי שירצה דליכא שמירה וה"נ ברבית לכן אין זה רבית בבאנק ע"פ ד"ת עכ"ל. וכ"ת יצא בתמיה עליו דמאחר דעיקר יסודו בנה שמדמה גדרי צדקה ובאנק להקדש דאין שם איסור רבית והרי אנן קיי"ל דיש איסור רבית בהקדש לעניים ידועים ובהקדש לעניים שאינם ידועים יש בזה מחלוקת דעת הרא"ש בכלל י"ג אות א' לאיסור ושיטת הרשב"א בתש' סי' תרס"ט להתיר להלכה ולא למעשה והטור וב"י והש"ע הכריעו כהרא"ש וא"כ נפל פיתא בבירא. עיין יו"ד סי' ק"ס סי"ח וכ"ב.

והנה זה רבות בשנים אשר אנכי עמדתי על מדוכה זו של דין קארפ. בלע"ז מה דינה ומה הוא בעצם והוא כעת נוהג ברוב מסחרים ולכאורה לא מצאו האחרונים מקור לזה המסחר בדין תורה מה הוא קצתם הבינו שהוא לפי חוקי המלכות ומשום דינא דמלכותא נגעו בה שיש כאן גוש שהוא החותם על הקארפ. והוא הוא המוכר והלוקח וכביכול כאלו החותם ממנה מנהלים ועוד ועוד שאין לדברים אלו שום הבנה בעולם ועוד אמרו באופנים אחרים כולם לא ניחא לי ולכן לא אפלפל בהם אמנם מה שהראו לי בזה בס"ד לחדש, דכל קארפ. הוא באמת שותפות ככל השותפות והנשיא הוא שלוחם של הני שותפים וכמו שראינו באמת שבכל שנה ושנה עושים בחירות ומכנסים את כל בעלי מניות להצביע על מי שבדעתם שיהיו מנהלי המסחר לשנה הבאה הכל על צד היותר מועיל.

...ומעתה נראה דהקארפ' באמת הוא שותפות גמור אלא דהשותפין בעת שנשתתפו ועשו הקארפ. התנו תנאי בהמסחר שנכנסו בו א) שעל השותפות הזה הם אינם מקבלין על עצמן שום שעבוד הגוף אלא שעבוד נכסי כלומר שכל אחד מכניס כך וכך במסחר זה כפי המדובר והתנו בשותפות הנ"ל ששום בן אדם מהשותפין לא יתחייב בשעבוד הגוף מהיום והלאה רק בשעבוד נכסי כלומר כל זמן שימצאו נכסים אלו שעשו ממנו השותפות הנ"ל הנכסים הללו אחראין הן לכל הנושים וכל העסקים שיעשו בשותפות הנ"ל הוא על תנאי זה ואם לאיזה סיבה ישלמו ויאבדו הנכסים הנ"ל אז אין שום אחריות על השותפין הנ"ל לשלם להנושים, בקיצור השותפים מתנים שאין מקבלים שום אחריות הגוף על השותפות הנ"ל.

ב) השותפין הנ"ל התנו עוד ביניהם שאפילו אחריות הנכסים שקבלו עליהם בשותפות הנ"ל לא קבלו אחריות מכל נכסיהם אלא התנו דדוקא נכסים הללו יהיו אחראין ולא נכסים אחרים שיש להם והו"ל כעין אפותיקי דקיי"ל דאין אחריות שאר נכסים עליו כיון שהתנה עליו דלא יהי' לו פרעון אלא מנכסים אלו ולזה באמת הוא נקרא בערבון מוגבל או בלשון עמים לימיטעד בלע"ז כלומר שהערבון והיינו השעבוד בין של גוף ובין של נכסים הוא מוגבל כלומר שאין לו שעבוד אחר אלא שעבוד נכסי אלו ודלא כשאר הלואות או מסחרים שהערבון הוא על כל הנכסים וגם על שעבוד הגוף וזה לפענ"ד ברור בס"ד. ולפ"ז אתי שפיר דבאמת קארפ. הוא שותפות ככל השותפות ויש לו בעלים ידועים דכל מי שיש לו שער בלע"ז הרי הוא אחד מן השותפין והשותפין הנ"ל בוחרין להם נשיא ושאר מנהלים ומנהלים הכל בשליחותם ויש להם קנינים ע"פ התורה וחוקי המדינה כי יש לה בעלים ואם אחד יטול מן הקארפ. הרי הוא גוזל את הרבים שקארפ. שייך להם ככל ממון בעלים אלא לענין מסחרים התנו תנאי שאינם מקבלים עליהם שעבוד הגוף אלא שעבוד נכסי אלו ולא יותר וכן אותם שעוסקים עמהם נכנסים על תנאי זה וכנ"ל. וזה לפענ"ד ברור אף על פי שהוא כנראה דבר חדש בס"ד מקום הניחו לי.

ולפי זה לכאורה אין נפ"מ בין באנק או שאר קארפ. דכולם דין אחד להם והם כולם שותפות אחד והגם שבכמה מדינות הבאנקים מובטחים מהמדינה כמו בארה"ב שיש בטוח מהמדינה שאם יפשוט הרגל הבאנק אז המדינה אחראית ותשלם לכל מי שהניח מעות בבאנק עד סכום מוגבל כגון 25 אלף אבל אין זה ענין של חלק מהממשלה אלא שהבאנקים נותנים ערבון להממשלה על מעות בקיצור אין להממשלה שום חלק בבאנק לא בכסף ולא בניהול המסחרים שלהם, והוא בבאנק פרטי כמובן, ופשוט דבבאנק ממשלתי אז הענין משתנה וכן בחברה ממשלתי דאז ליכא בעלים.

והנה בהקדש לעניים נחלקו בה הפוסקים דהרמב"ן והרשב"א ומהרי"ל ועוד פוסקים ס"ל דאפילו רבית קצוצה מותר להלוותן כיון דלית לממון ההוא בעלים ידועים לאו בכלל אחיך הוא ... ...

ולפענ"ד לולי דבריו הקדושים ולאחר נשיקות עפרות זהב לו לפענ"ד יש לחלק רבית מצדקה דלענין צדקה כיון דהאי עני שיבא ראשון אכתי ליתא לפנינו ולא ידוע לנו מי הוא זה ולא זכה בה יותר מאחר ואין בו קנין יותר משאר עניים אלא כשיבא הוא ראשון ויתחייב הגזבר ליתן לו מעות זה או מקצתו ויקנהו ופשוט שאם יעבור הגזבר ולא יתננו לו לא יהיה שלו ואם יתנו לעני אחר זכה בה ולא יוציאוהו הב"ד ויתנוהו לעני שבא ראשון א"כ שפיר לפענ"ד הו"ל צדקה ממש דומיא דמתנות כהונה לענין שאין בו שום קנין יותר בו מכהנים.

...וציפיתי צפיה לרבינו הרדב"ז סי' תתנ"ז (תי"ד) שהביא מחלוקת רבינו אבי העזרי והריא"ז אי מותר להלוות מעות צדקה ברבית ודעת הראבי"ה לאסור והריא"ז להתיר לכל מצוה והביא לעצמו ראי' מירושלמי לוין ברבית לחבורת מצוה ולקדש החודש ומסתמא ה"ה לכל מצוה והרדב"ז ז"ל יצא לחלק בין צדקה הקצובה לעניי העיר דאז דין הדיוט יש לה שהרי יש לה בעלים ואסור להלוות ברבית ובין צדקה העומדת לחלק לעניי דעלמא דאין להם בעלים ועיין שו"ת חיים שאל סי' ל"ב ויש"ש סוף החובל ובדרכ"ת יו"ד סי' ק"ס.

ומעתה הדרא לדידן והנה לא מבעיא לדעת הרא"ש ודעימיה דאפילו בצדקה נמי קרינן ביה אחיך ואסור להלוותן ברבית א"כ כ"ש בדידן אלא אפילו להרמב"ן ודעימיה דס"ל דצדקה כהקדש ואין בו איסור רבית משום דאין להם בעלים ידועים וכ"ש למהרי"ט ומל"מ דאפילו פוטר להגזלן ולא מקרי ממון שיש להם תובעים אבל בקארפ. ודאי דממון שיש לו תובעים וממון שיש לו בעלים הוא לכ"ע וכמו שבררתי בס"ד וא"כ ודאי יש להחמיר לענין רבית ולענין חמץ בפסח מי שיש לו מניות בחברה כזו שעובדים בפסח וכיוצא בו הכלל שהוא שותף גמור אלא שאין לו עליו שעבוד הגוף אלא שעבוד נכסי אלו וכנ"ל כנלפענ"ד ושני' הוא זה מצדקה והקדש והגם שבעל צפנת פענח כתב דליכא שעבוד אלא אנכסי מ"מ לפענ"ד לא נחית למ"ש.

ידיד"נ דושה"ט ושכג"ת המברכו בברכת כוח"ט בספרן של צדיקים גמורין בלב ונפש.

מנשה הקטן

ל"ח למטמונים התשל"ב בנ"י יצו"א.

מע"כ ידי"נ פרי עץ הדר הרהגה"צ וו"ח אי"א כש"ת מוהרשי"ש רובין האלבערשטאם שליט"א אדמו"ר מציעשינוב. אחדשכ"ג בידידות נאמנה.

שאלה ראובן שלוה מעות משמעון לעסקו שהוא בע"מ קארפאריישאן בלע"ז ושמעון שהלוהו ידע שהעסק הוא בערבון מוגבל והלוהו כי הכיר את ראובן שהי' הפרעזידענט מהקארפ ובטח עליו כי בודאי יחזיר המעות ועכשיו ראובן פשט את הרגל כלומר הקארפ' נכנס לבאנקראפצי בלע"ז ע"פ חוקי המדינה של הקארפ' ולכן ראובן פטור מלשלם לשמעון ולכל הנושים כי הקארפ' אבדה את כל הכסף ובא שמעון והזמין את ראובן לדין שישלם לו מעותיו שלוה לו מנכסיו כי הוא אינו מכיר את הקארפ' וגם מעולם לא לוה המעות אלא לראובן המכירו ובטח בו וע"פ ד"ת אין ענין כזה של קארפ' ואין זה אלא ענין של גזילה שגזל ממונו וחייב לשלם לו מביתו ועתה נפשו היפה בשאלתו אי יש איזה חיוב על הפרעזידענט לשלם או דאמרינן בזה דינא דמלכותא דינא ועכ"פ אי איכא חיוב לצאת ידי שמים על מנהלי הקארפ' לשלם להנושים שלוו להם, עכ"ל השאלה.

תשובה הנה זה רבות בשנים אשר עמדתי על מדוכה זו של דין קארפ' מה הוא ולפי שדבר זה נוגע כמעט לרוב עסקי הזמן וחיי עמנו במדינות אלו בפרט וחפשתי בספרי אחרונים וכמעט לא מצאתי שדברו מזה וקצתם שכתבו לפענ"ד לא דברו נכונה כאשר אבאר אי"ה והרבה נצטערתי בדבר כי הדבר נוגע לא רק לענין דין תשלומין אלא ה"ה לענין איסור רבית אי שייך בקארפ' כיון שאינו מלוה למלוה ולענין איסור לקנות מניות שערס בלע"ז ולענין חמץ בפסח ולענין איסור שבת ויו"ט ולענין אונאה בקיצור נוגע בכל עניני מסחר ומקח וממכר ומי הוא המוכר ומי הוא הלוקח וקצת אחרונים נשתבשו בזה הרבה ודנו בה להוציא ממון ישראל ממש שלא כדין והם טעו בדבר משנה שחוזר ואי לאו מומחה לרבים הוא צריכים לשלם ואם לאו הם בכלל גזילת ישראל ובעזהי"ת נתגלה לן דין זה מן השמים לאמיתה של תורה בס"ד.

וראשונה אסביר הדברים לפי הבנת האחרונים ולפי שהוא לפי חוקי מלכות והוא שהקארפ' ע"פ חוקי מלכות הוא גוף בלי נשמה שקורין אותו (דאמי בלע"ז או ענטעטי בלע"ז) ולזה הגוש נתנה לו הממשלה כח ורשות לעסוק במסחרים והלוה מעות להקארפ' הוא לוה לאותו הדאמי כביכול והמוכר הוא מוכר לאותו הדאמי והלוקח הוא לוקח מאתו הדאמי בקיצור הממשלה נתנה כח אנושי לדבר שאינו במציאות אלא כתב יש וחותם ונאמר שאותו החותם הוא הנושא ונותן בכח הממשלה שנתנה לו רשות ולפי שהקארפ' בעצמו אינו יכול לדבר שהוא אינו בע"ח נתנה הממשלה כח לאנשים לא פחות משלשה שרכזו את הקארפ' הנ"ל שהם יבחרו ביניהם מנהלים פרעז', ווייס פרעז', וסעק. שהם ינהלו המו"מ של הקארפ' הנ"ל ויהיו כעין האפטרופסים שלו והם יקבלו שכר מהקארפ' הנ"ל כביכול כלומר שהם יסכימו ביניהם על שכר שרוצים כל אחד עבור שכר פעולתו ויקחו מהקארפ' הנ"ל וכביכול כאלו החותם הנ"ל הוא משלם להם שכירות והוא מסכים למה שהם הסכימו אבל כל אחריות המסחר הוא על הקארפ' ולכן אם הקארפ' פשט הרגל אין שום חיוב על המנהלים כי המסחר לאו דידהו הוא וא"כ גם לענין רבית הלא לקארפ' לית בה משום רבית דהקארפ' אינו אדם ולא אסרה תורה אלא ממלוה ללוה שהוא אדם מישראל וא"כ גם לענין שבת ויו"ט לא יאסר אם יקחו למנהל נכרי אף דהקארפ' נרכז ע"י ישראלים וע"י כספם וכן לענין לסחור בנו"ט ולענין אונאה בקיצור כל מיני מסחר אין על קארפ' שום דיני תורה לענין מקח וממכר כיון דהקארפ' החותם כביכול איננו בר קבולי דיני תורה עליו.

ואומר אני דדבר זה הוא שבוש גמור דלפי דעתם אין כאן בעלים להמסחרים האלו ואין כאן קנינים כלל וכל קניני הקארפ' אינם קנינים ע"פ התורה והמעות הניתן להם כיון שמסרה הנותן להקארפ' הרי נתייאש ממעות זה והקארפ' לא קנאו והו"ל הפקר וכל הרוצה יטלנו וכעין הא דאמרו ב"ב נ"ד ע"ב אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי עו"כ הרי הן כמדבר כל המחזיק בהן זכה בהן מ"ט מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה ישראל לא קני עד דמטו שטרא לידיה הלכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן עיין ב"ב הנ"ל ורמב"ם פ"א מהל' זכי' ומתנה הי"ד ובטש"ע ח"מ סי' קצ"ד ס"א וגרע הוא מהתם דהתם עכ"פ ישראל נתן המעות לעכו"ם ותרווייהו בני קנין הן אלא דקנינו של זה לאו קנינו של זה אבל מ"מ יש כאן דעת מקנה ודעת קונה ומ"מ אמרינן דחסר כאן דעת מקנה דהעכו"ם מסתלק בקבלת הכסף והישראל הקונה לא זכה בו אלא בשטר וא"כ כ"ש הכא דליכא קונה כלל וא"כ קארפ' הקונה מה שהוא כל מי שירצה יבא ויזכה בה כזכה מן ההפקר.

...

וגם דינא דמלכותא בזמן הזה במקום שאין מלך אלא מה שקוראים דעמקראטיא צ"ע אי יש בזמן הזה דינא דמלכותא ...

עוד שמענו אומרים דכל קארפ' המלכות הם הבעלים שלו שהם מפקחים על כל הקארפ' שלא יאנו בני האדם וכיוצא בזה וממילא כל הקנינים הם על שם המלכות ובאמת כי גם זה טעות מוחלט דודאי אין הממשלה בעלים של קארפ' ואין להם שום שייכות עם הקארפ' וכל מי שעושה קארפ' לעצמו הוא עושה ועושה בה כרצונו ואדרבה הם עושים לעצמן הלכות והליכות הקארפ' הנקרא (ביי לאו) רק שהמלכות יש להם קצת פיקוח מצד אונאת בני אדם אבל פשוט שאין להממשלה שום כח ורשות על הקארפ' בשום דבר לענין בעלות וז"פ מאד ובאמת כי ביד הבעלי מניות (שער האלדערס בלע"ז) בכל עת להצביע להפסיק הקארפ' או להמשיך כפי רצונם או לשנות והכל כחומר ביד היוצר כן הקארפ' ביד הסטאק האלדערס כמובן.

ואשר נראה בכל זה לפענ"ד לחדש דכל קארפ' הידוע הוא באמת שותפות גמור ככל השותפות בעולם ובעלי המניות הם בעלי הקארפ' איש איש לפי רוב כסף או לפי מיעוט מקנתו כל כך חלק יש לו בהקארפ' והם הם הבעלים לכל דבר לקנין ולמכר וללות ולשלם הלואות והמנהלים הם באי כחם והא דלא מחייבים לשלם אם פשטו הרגל כדין כל השותפים שלוו שאם אבדו המעות חייבים לשלם דפריעת בע"ח מצוה נראה דזה הוא חדוש דין מיוחד והוא דגרסינן בפ' הכותב (כתובות פ"ו) אמר שמואל המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל אמר רב הונא בריה דר' יהושע ואי פקח הוא מקרקש ליה בזוזי וכתב ליה שטרא בשמיה ע"ש ונחלקו הראשונים ז"ל בטעם שיכול למחול דעת הרי"ף והרמב"ם פ"ו מה"מ משום דמכירת שטרות דרבנן לפיכך יכול למחול ודעת קצת רבוותא שברי"ף משום דיכול לומר עיינתי בחשבוני ולא פש לי גביה ולא מידי והרי"ף חולק עליהם והנפ"מ בינייהו דלדעת קצת רבוותא אם אמר בפי' דלא מטעמא דעיינתי וליכא גביה מידי ואפילו הכי מוחל לא הי' יכול למחול דהרי אין לו עוד טענת פש לי גביה אבל לטעם דמכירת שטרות דרבנן לעולם יכול למחול ודו"ק.

.....

ולפ"ז מיהו לדידן אתי שפיר הכל דודאי קארפ' שותפות גמור הוא לכל דבר וכל מי שהכניס והטיל מעות לכיס השותפות הרי הם הבעלים גמורים על כל המסחר הנ"ל ולהם הדעה לשנות כרצונם ולהתנות תנאים אחרים וקנינם קנין ככל דיני קנין וכל אחד לפי חלקו הן רב הן מעט יכול לתבוע עבור כל השינויים ועבור הנהלה אלא שע"פ רוב מי שהכניס יותר כסף או המייסדים אין רוצים להוציא ההנהלה מתחת ידיהם ולכן מחזיקין לעצמן 51 אחוז מהמניות שלא יוכלו אחרים לזורקן החוצה כידוע והמנהלים אם הכניסו מנהלים שאינם מן השותפות מ"מ הם שלוחי הבעלים שהם השותפים הנ"ל וכל אשר המה עושים בשליחותם עושים.

והא דלא תקשה דהיכן מצינו תנאי כזה דבשיעבוד נכסי נמי לא ישתעבדו רק הנכסים האלו דמצינו כעין זה באפותיקי דאין אשאר נכסים שום אחריות ועכ"פ פשוט דמתנה אדם שלא יהא אחראי כלל ובדיני ממונות תנאו קיים וכל זה לפענ"ד ברור בס"ד בדין (הקארפ' בע"מ) וזה בין מדין תורה ובין מדינא דמלכותא.

ובזה נלפענ"ד להסביר מה שהם קורין (דאמי או איידענטיטי) וזה הוא הסוחר והכוונה לזה כפי מה ...

ומיהו ודאי שאם אחד מהמנהלים יצא ללות כסף למסחר הקארפ' ואמר להלוה שהוא בעצמו יהא משועבד אז ודאי דחייב לשלם לו ....

עוד נלפענ"ד פשוט שאם ג' שותפים עשו קארפ' לפנים כלומר שעשו קארפ' כלפי הממשלה כדי שיפטרו ממסים וכיוצא בזה אבל ביניהם התנו שזה רק לפנים והם מקבלים עליהם כל דיני שותפות ע"פ דיני התורה עם כל השיעבודים ואח"כ פשטו את הרגל ובאו הנושים להשותפים שישלמו להם מביתם חייבים הם לשלם מביתם ולא יוכלו לפטור עצמם מדינא דמלכותא שהרי לא על מנת כן נכנסו בתחילה לפטור אלא לחייב ומיהו אם לא הי' בזה תנאי גמור אלא הי' בדעתם כן ולא התנו בפה אלא עשו הקארפ' סתם נלפענ"ד דאתי מעשה הקארפ' ומבטל המחשבה דמתחילה ודבשב"ל אינם דברים ועיין רשב"א קדושין דף נ'.

וממילא רווחא לן שמעתתא לענין רבית ומניות נמי דודאי אסור ללוות ברבית לקארפ' דהרי באמת שותפות זו הוא ככל שאר שותפות בעולם לענין מקח וממכר ושייך לבעלים אלא בתנאי שיפטרו משעבודים הגוף ונכסים אחרים אם יפסיד העסק אבל אין שולל הבעלים מבעלותם מממון זה ואם לוים ברבית ממונם הוא שלוו וכן להיפוך והגוזל מקארפ' מהשותפים הוא גוזל ומי שיש לו מניות בעסק שמסחרן הוא רק בנו"ט ימכור אותן מיד ולענין שבת נמי אם הקארפ' שייך ליהודי מחלל שבת ח"ו אסור לקנות מהם מניות רק באופנים שמותר לקנות ולהיות שותף עם מי שמותר לו לעשות בשבת היינו עכו"... ולענין חמץ בפסח נמי נראה פשוט דמי שיש לו מניות מקארפ' שצריך למוכרן כשאר כל מיני חמץ שיש לו כיון דהוא הבעלים והגם שראיתי לרבן של ישראל הגרש"ק בספרו אלף לך שלמה שאין צריך כבר הארכתי בתשובה להעיר על דבריו וכ"ש כעת שב"ה בררנו דהסטאקס בזמן הזה ובמדינה זו לכ"ע יש להם בעלות ודאי דצריך למוכרן לעכו"ם וצ"ל דבזמן הגאון זצ"ל היו הסטאקס באופן שלא הי' לבעלים של הסטאק שום חלק עם המסחר.

...

ולפ"ז יש לחקור בקארפ' כיון שסילק עצמו שיעבוד הגוף בהני נכסי ואין גופו משועבד כלום להאי כסף ממילא אפשר דלענין שבת נמי לפי שיטת הב"מ דהכל תלוי בהנחת הגוף הרי נח הגוף ובשלמא בשאר נכסים אף דהגוף נח מ"מ עכ"פ לא נח משעבוד הגוף שמשועבד לנכסי זה בזה אבל הכא נח מכל ואינו עושה מעשה פעולה בעצמו כלל וגם הנכסים אין להם שיעבוד הגוף עליהם אולי דלענין שבת כה"ג יהי' פטור אם עשו בממונו מסחר. ואל תתמה האיך אפשר שיהיה ממון שלו לענין גזל כמו שביארנו לעיל ולענין איסורין לא יתחייב עליהן ...

... ומעתה נחזור לדידן עכ"פ בהא סלקינן ובהא נחתינן דלפענ"ד פשוט יותר מביעתא בכותחא דדין זה של הקארפ' הוא שותפות בלי שיעבוד הגוף ושיעבוד שאר נכסי אבל השותפים הם הבעלים לכל דבר ולענין תשלומין פטורים משלהם לעולם כיון דזה הי' תנאי שלהם.

בברכת התורה ונזכה לקבלת התורה בלב ונפש. מנשה הקטן

שו"ת משנה הלכות חלק ט סימן קעב

ואכתי פש לן לפלפל קצת בדברי מעכ"ג בדבריו האהובים עלי בקיצור לפי מיסת הפנאי מה שהביא משו"ת מהרש"ג חיו"ד סי' ה' שיצא לחדש דבעסקים שהם מתנהלים בבעלים והם רק בערבון מוגבל (קארפארעשאנס בלע"ז) שאין עליהם שיעבוד הגוף רק המניות (אקציען) כגון באנקים וכיוצא בהם אין בהם משום איסור ריבית דכל מקום דליכא שיעבוד הגוף ליכא איסור ריבית ומתחלה רצה לומר דאפילו מדרבנן מותר ושוב העלה דעכ"פ אבק ריבית הוה והביא ראי' מש"ע יו"ד סי' קע"ג סעיף י"ח שהביא דברי הריב"ש סי' ש"ה דלהלוות מעות על אחריות הספינה ושיתן לו בשובה בשלום יותר דאסור וכתב הט"ז סק"ל כיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל הוי ריבית אלא דלא הוי רק אבק ריבית והחלקת יעקב ח"ג סי' ק"צ מביא דברי השו"ת מהרש"ג הנ"ל ומעכ"ת עוד העתיק תשובה כת"י מש"ב הרה"ג משה לעמבערגער (אבדק"ק כפר אתא) מרבו הגרש"ג להתיר אפילו מדרבנן והגאון בעל חלקת יעקב ג"כ מצדד מדברי הרשב"א דהוי ממון שאין להם בעלים ידועים ומביא דברי הצפנת פענח סי' קפ"ד שכתב בגדר בנק דלא מקרי דבר מסוים רק דבר של צורה ולא חומר כי הם אינם משועבדים בעצמם רק הכסף המונח שם ותו ליכא מי שהוא משועבד וכן הגדר של צדקה בריבית כו' לכן אין זה ריבית בבנק ע"פ התורה ומינה יצא מעכ"ג לפלפל בנידון דידן נמי כיון דהמכר הי' מקאמפאני לקאמפאני כה"ג ליכא דין ריבית ועכ"פ רק אבק ריבית ואין להם תביעה כלל.

....

היוצא לן לדינא דכל שבאו בטענה להחזיר להם כסף לאחר ששלמו הכל הקרן והריוח בטענתם שהריוח הוי ריבית אין טענתם טענה כלום ומה שטוענים שלא הרויחו נמי אינה טענה ולכ"ע אינו צריך להשיב להם כלום הן בדיני ישראל מצד הדין ומצד היושר וממילא בחוקי המדינה ודאי שאין מגיע להם כלום ודבר זה בעזה"י לפענ"ד ברור להלכה ולמעשה.

אלו דברי ידידו דושה"ט ושכ"ג מח' המצפה לישועת ה' כהרף עין החותם בלב ונפש, מנשה הקטן

שו"ת משנה הלכות חלק י סימן קיד

המלוה בריבית לחברת בע"מ (קארפ. בלע"ז) אי יש בו משום ריבית

כ"ג מנ"א לסדר את הברכה התשמ"ג בנ"י יצו"א.

מע"כ ידי"נ הרב הגאון המפורסם גן הדסים ג"א מתנהג בחסידות וו"ח פרי עץ הדר כג"ת מוה"ר יחזקאל ראטה דומ"צ דקיט"ל בארא פארק בעמח"ס קרן התורה וש"ס.

אחדשכ"ג בידידות נאמנה.

אתמול בלילה עיינתי בספרו היקר קרן התורה במה שכתב מעכ"ג בדף מ"ט ע"ב בדבר המלוים בריבית לחברות אשר כתב עליהן בע"מ דהיינו שרק העסק ההוא משועבד לההלואה ואם יארע איזה אונס או גניבה בעסק ההוא ולא יהא בכדי העסק ההוא לשלם החוב אין הבעלים אחראים לשלם ממקום אחר, וכתב מעכ"ג דדין הלואה זו כדין הלואה שקיבל עליו המלוה האחריות ולפי מה שהעלה הש"ך בסי' קע"ז (סק"כ) שרי אפילו לכתחילה ובנידון זה הוי העסק שהלוה עליו אחראי על המלוה וכ"ש כאן שיש להקל יותר דתמן מיירי דעכ"פ אחריות הזילא הוי על המקבל בעל העסק ובנ"ד בדבר "הבע"מ" הוי אחריות הזילא ג"כ על המלוה שאם יופסד העסק כגון שיוזל ג"כ אין הלוה מחויב לשלם ממק"א וא"כ מותר כאן באופן זה אליבא דש"ך אפילו לכתחילה ומשמעות הפוסקים האחרונים להלכה כדברי הש"ך עכ"ל.

ולפענ"ד לבבי לא כן ידמה וכבר הארכתי במקום אחר בדין דקארפ. או בע"מ שדינו כפירושו ואין הפירוש שאין הלוה מקבל אחריות אלא שהלוה מקבל עליו אחריות מוגבלת והוא לשון בערבון מוגבל (בע"מ) כלומר שהערבות המקבל הוא מוגבל אבל יש כאן אחריות וערבון אלא שהתנה שיהא הערבון מוגבל מנכסים אלו וכבר ביארתי בספרי משנה הלכות ח"ו וח"ז דדין הקארפ. שהוא בע"מ תלוי בשיטת ר"ת כתובות פ"ו והביאו הר"ן דיש שתי שיעבודים על הלוה אחד שיעבוד הגוף ואחד שיעבוד נכסים אמנם כעת נלפענ"ד להוסיף דודאי הלוה מקבל עליו לשלם כל המעות ומקבל כל אחריות על המעות אלא שהאחריות שקבל עליו הוא שמקבל רק לשלם מנכסים אלו שיש לו כבר הידועים להמלוה ולא ממקום אחר ולאו דוקא שיש לו כבר אלא גם מה שירויח עוד בכל המעות שנרשם תחת הבע"מ בכל מקום שהוא הרי זה אחראי על המלוה הזו.

אלו דברי ידי"נ דושכ"ג המצפה לישועת ה' כהרף עין בלב ונפש. מנשה הקטן

ב' דחוה"מ פ' התשמ"ט בנ"י יצו"א

מע"כ ידי"נ רב האי גאון וצדיק בנש"ק פאר המעלות כולו נאה כו' כקש"ת מוה"ר יצחק אייזיק אייכענשטיין שליט"א גאב"ד ור"מ קיוויאשד פארעסט היללס נ"י

אחדשכ"ג בידידות נאמנה וכו'.

הנה במכתבו נועץ עמי בדבר מה שנהג זה הרבה שנים עוד מקיוויאשד קודם החורבן, ומקאשוי אחר החורבן, למכור חמץ לנכרי קודם הפסח בשטר מכירה כללית, שקבל את הנוסח שיסד בשעתו הגאון מברעזאן ז"ל. וברבות השנים פה באמעריקא, בתוך הבאים בא לפניו סיטונאי, שיש לו שותף [גראסערי האלסעילער בלע"ז - סיטונאי] מבראנקס נוא יארק, והוא מוכר סחורותיו גם לישיבות ומוסדות ובתי חולים גדולים בעיר, ....

א. ולפענ"ד במה שסיים מעלת כבוד גאונו אפתח ראשונה, במה שהעיר מהקארפ' שעל פי החוק השותפים אינם בעלי בתים בגופם. הנה זה רבות בשנים אשר הארכתי בס"ד בדין קארפ' או כפי הנקרא בשאר ארצות בע"מ (עיין שו"ת משנה הלכות ח"ו סי' רע"ז, ח"י סי' קי"ד). דהקארפ' הוא באמת שותפות גמור ושייך לבעלים שעשו השותפות, אלא שהבעלים התנו שהעסק הזה שעשו הוא בערבון מוגבל, כלומר שבכל עסק שאדם עושה הרי ממונו של אדם ערב לו ונמצא גופו משועבד לבעל חוב דיליה, ובלשון הקרא (משלי כב ז) ובחז"ל (גיטין י"ד ע"א) 'עבד לוה לאיש מלוה', מפני שגופו משועבד לו. ונכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה, כמבואר בגמרא (ב"ב דף קע"ד ע"א, בכורות דף מ"ח ע"א). וכבר העלה רבינו תם (כתובות דף פ"ה ע"ב תוס' ד"ה המוכר) והביאו הר"ן (שם ד"ה המוכר) במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, לאחר שהביא דעת הרי"ף (שם) ורמב"ם (זכייה ומתנה פ"י ה"ב) דמכירת שטרות דרבנן, כתב דדעת רבינו תם שהוא דאורייתא, והא דמהני מחילה, היינו דיש שני שעבודים על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסי, ושעבוד נכסי יכול למכור ולא שעבוד הגוף, ע"ש. והוא הדין דיכול אדם להתנות על עצמו שלא יתחייב בשעבוד הגוף נמי, אלא בשעבוד נכסי, וכעין אפותיקי שאמרו ז"ל שהוא במקום שעבוד, ועיין בבא קמא (דף צ"ו ע"א) ובבא מציעא (דף ס"ו ע"ב) וטור (חו"מ סי' קי"ד) ושלחן ערוך (שם ס"ג) וברמ"א (סי' ר"ז ס"ט), דהגוף שמקבל עליו הלוה שעבוד נכסי פוטרו משעבוד הגוף. ולא זאת בלבד לפטור משעבוד הגוף אלא הוא הדין לפטור עצמו גם משעבוד כל נכסיו, ולא ישעבד עצמו אלא בדבר אחד כגון שדה קטנה או כיוצא בו, ואם בא הנהר ושוטפו יפטור מכל. וכן להיפוך יכול להתנות ולפטור עצמו משעבוד נכסי, ולא יתחייב רק בשעבוד הגוף, או אפילו לפטור מכל וכל, ואין זה בכלל מתנה על מה שכתוב בתורה (ב"מ דף צ"ד ע"א), דבממון קיי"ל דהתנאי קיים (עיין שו"ע אבה"ע סי' ל"ח ס"ה).

ומיהו פשוט, שמי שהוא עושה שדהו אפותיקי לכתובת אשתו או למלוה או לכל דבר, מכל מקום עד שלא גבה אותו השני השדה, הרי הוא שלו והוא הוא הבעלים...

שו"ת איש מצליח חלק א תוכן הענינים( רבי מצליח אביב של הרב מזוז)

קיב. אסור לקנות מניות של חברה העובדת בשבת, אלא אם כן כל מייסדי החברה ומנהליה אינם - יהודים, והכל נעשה על פיהם, אף על פי שיש בין הפועלים שם איזה ישראלים (סימן ל).

שו"ת איש מצליח חלק א סימן ל - בענין קניית מניות של חברה העובדת בשבת

יום כ"ו טבת התשט"ו

נשאלתי אם מותר לקנות אכסיו"ן (מניות) של איזו חברה העובדת בשבת?

ונראה דאם הפועלים נכרים ויש להם עצמם חלק בריוח, לא תיבעי לך דשרי, דהיינו מ"ש מרן בא"ח סי' רמ"ה ס"ד: יכול ישראל ליתן לנכרי מעות להתעסק בהם, ואף על פי שהאינו - יהודי נושא ונותן בהם בשבת חולק עמו כל השכר בשוה, מפני שאין מלאכה זו מוטלת על ישראל לעשותה שנאמר שהאינו - יהודי עושה שליחותו, וכן אין העסק ניכר ממי הוא. ע"ש. ואפי' אין הפועלים אלא שכירים בלבד כמו שהוא הרגילות, וא"כ אדעתא דבעלים עבדי, מ"מ נראה שאין הבעלים לענין זה אותם הקונים האכסיו"ן. שהרי אין להם דבר ולא חצי דבר לעשות קטנה או גדולה בפנים החברה רק ליקח חלק בריוח לתקופת השנה. אבל כל ענייני החברה הם מתנהלים ע"פ מייסדיה הראשונים, אשר ידם על העליונה לחוקק סדריה ומשטריה ולתקן מוצאיה ומובאיה ולהביא פועלים וכל המצטרך כאשר יישר בעיניהם. והם איפוא הבעלים האמתיים שהפועלים עושים הכל בשליחותם. שהרי כלם מקטן ועד גדול על פיהם יצאו ועל פיהם יבואו ואדעתא דידהו קעבדי ודאי. ויד הפועלים כידם וכמי שעובדים המייסדים עצמם דמי. ובכן אם היו המייסדים האלה כלם נכרים, לא תיבעי לך נמי דשרי. שהרי עדיין זה הקונה אכסיו"ן דומה לדינו של מרן הנ"ל שהוא נותן מעות לאלו המייסדים שהם נכרים להתעסק, והם מתעסקים בשבת ע"י הפועלים שמביאים לדעת עצמם. ואפי' יהיו בין הפועלים איזה ישראלים, נראה שאין חשש. דהא ודאי גם בדינו של מרן אם היה הנכרי מביא יהודי לעבוד לו בשבת אינו באחריות הישראל בעל המעות כלל. כי תיבעי לך אם במייסדים עצמם יש איזה ישראלים, דהוה ליה הקונה אכסיו"ן כמי שנותן מעות לנכרי ויהודי שעובדים יחד בשבת והוא חולק עמהם בריוח. דגבי יהודי לא שייך למימר אדעתא דנפשיה קעביד דסוף סוף רווחא באיסורא אתי. ואיברא די"ל דכשם שהתיר מרן לישראל ליתן מעות לנכרי והוא מתעסק בשבת משום דאדעתא דנפשיה קעביד להרויח לעצמו המחצית שלו, כך יתיר מרן לישראל ונכרי שהטילו מעות לאמצע והביאו פועלים להתעסק, והנכרי מכריח את הפועלים לעבוד בשבת, דאדעתא דנפשיה נמי קעביד להרויח לעצמו המחצית שלו. אבל זה יתכן אם באמת לא היו ידי הישראל במעל כלל ורק הנכרי מכריחם מדעת עצמו. אבל בנדון דידן אם היו בין המייסדים איזה ישראלים והם מומרים ב"מ, ודאי שגם הם עם הנכרים בעצה אחת להכריח את הפועלים לעבוד בשבת. וקושטא קאי דאדעתא דתרוייהו עבדי ורווחא באיסורא אתי. וזה הקונה אכסיו"ן וחולק עמהם אכיל איסורא.

אחרי כותבי ראיתי שאלה כזו ממש לענין רבית בספר ישא אי"ש חלק יורה דעה סי' ג' דף י"ג ע"א. ושם נמצאו תשובות רבות בענין זה. והתשובה הראשונה אשר שם להרה"ג ר' שלום הדאיה זצ"ל נמצאת בספרו ודובר שלום יו"ד סי' ב'. והרב המגיה הרה"ג בנו נר"ו [זצ"ל] שם האריך למעניתו. ומתוך מה שנתבאר אתה תראה מה שיש להשיב על דברי קדשו שם בהגה ו' דף מ"ד ע"א. ולאפס הפנאי לא יכולתי לברר שיחותי מה שיש לי לכתוב על דברי כל אחד מהם במה שיוצא מדבריהם לשאלתנו. אבל בדרך כלל אגיד שעמדתי על דברי כלם ועמדתי בדעתי במה שכתבתי. ולא עוד אלא שהשואל בנדון דידן חזר ואמר לי שכל המייסדים ישראלים. ואמרתי לו דלית דין צריך בשש דודאי אסור.

הכלל העולה (מבן המחבר)

אסור לקנות מניות של חברה העובדת בשבת, אלא אם כן כל מייסדי החברה ומנהליה אינם - יהודים, והכל נעשה על פיהם, אף על פי שיש בין הפועלים שם איזה ישראלים.

שו"ת חשב האפוד חלק ב סימן נ- מלווה בריבית בחברה בע"מ

ראובן יש לו חברה בערבון מוגבל ורוצה ללוות כסף בשביל חברה זו מבאנק אשר מותר ללות שם ברבית, אך כאשר ראובן חושש שמנהל הבאנק לא ירצה להלוות לו מאיזה טעם שהוא, הוא ממנה את שמעון כמנהל החברה ושמעון לוה כסף מהבאנק ומשעבד את החברה, אמנם זה רק לפנים, כי למעשה החברה שייכת לראובן ולא לשמעון, והשיעבוד חל רק על ממון החברה כדרך שהיא בחברות כאלה שהן בערבון מוגבל ובלע"ז לימיטעד קאמפאני. ונשאלה השאלה אם זה מותר.

כוונת השאלה היא כנראה, כי שמא זה הוא הדין המבואר ביו"ד ריש סי' קס"ח שישראל הלוה מעות מן הנכרי ברבית וחוזר ומלוה לישראל שני שישלם השני הרבית אסור עיין שם, והכא נמי שמא יש לראות את שמעון כאילו הוא הלוה מהבאנק, ומוסר ההלואה להחברה שהיא של ראובן על מנת שראובן ישלם את הרבית, והרי זה אסור.

אך למעשה אין זה דומה אלא להדין המוזכר שם סעי' י"ז ישראל שאמר לחברו לוה לי מעות מהנכרי ברבית אם נתן לו משכון ללות עליו אם אחריות הנכרי על המשכון בלבד ולא על השליח כלל מותר וכו' עיין שם. ומשמע ודאי שזה מותר אף על פי שהנכרי טועה וסובר שישראל הלוה ממנו הוא בעל המשכון, כיון שסוף סוף אין הישראל ההוא משתעבד כלל וכל השיעבוד אינו אלא על המשכון נמצא שאותו ישראל שהוא באמת בעל המשכן הוא הלוה, ואותו ישראל שהלך אל הנכרי ולוה אינו אלא שליח של ישראל השני. והכי נמי בנידון דידן, אף על פי שבעל הבאנק טועה וחושב ששמעון הלוה הוא בעל החברה, מ"מ כיון שלמעשה השיעבוד אינו חל על שמעון אלא על החברה, והחברה שייכת באמת לראובן, הרי זה מותר.

...הארכתי קצת לברר צדדי היתר, במקרה ששמעון הלוה אצל הבאנק משתעבד באופן אישי גם כן, אבל אם שמעון אינו משעבד עצמו כלל וכל השיעבוד חל רק על הקאמפאני, אף על פי שמנהל הבאנק חושב ששמעון הוא בעל הקאמפאני, ולמעשה בעל הקאמפאני הוא ראובן, ושמעון משמש רק לפנים לפי שלראובן קשה להשיג הלואה בבאנק, בזה ההיתר פשוט כי הוא הדין המבואר סי' קס"ח סעי' י"ז כמו שנתבאר.

שו"ת חשב האפוד חלק ב סימן מח

שוב מצאתי עוד קדוש אחד מדבר בכחא דהתירא והוא הגאון מו"ה ארי' ליב צינץ ז"ל מפלאצק בספרו חידושי מהרא"ל על ה' רבית סי' ק"ע אות ד' (הובאו דבריו בדרכי תשובה אות ט') וז"ל ולפ"ז אם שניהם חתמו על השטר אפי' נכתב בשטר רמ"ג רמ"ג ונעשו ערבות כל אחד בעד חברו אין איסור שהרי הרבית מן השותפות הוא שמתפרע ואינו צריך לחזור על השני. מיהו אם נפסד כל השותפות עד שאחד פרע משלו לעכו"ם אפשר דאסור לדעת רש"י וסייעתו שיפרע הרבית מן השני דס"ל דערב קבלן אסור וצ"ע עכ"ל. הנה עורר בעל חידושי מהרא"ל דכל זמן שהחוב מתפרע מן השותפות אין איסור, והשאלה הוא רק אם השותפות נפסד לגמרי והאחד הוכרח לפרוע החוב מביתו אם מותר לו לחזור על שותפו. ואפי' אם השותפות נפסד לגמרי והאחד פורע מביתו גם אז לא ברירא לי' לאיסורא רק כותב שאפשר יש איסור בדבר לדעת רש"י, שהיא הדעה האוסרת בערב קבלן.

ואחר הדקדוק בלשון החוו"ד מצינן למימר דגם הוא מודה שאם נפרעים מממון השותפות אין איסור בדבר אף על פי שחתמו השטר ברמ"ג רמ"ג, והקפידא של החוו"ד אינה אלא שאם האחד פורע מביתו אסור לו לחזור על חברו. ובעל שער דעה שנסתפק בשותפין שלוו ביחד מן הנכרי, ודאי שיש לפרש ספקו דהיינו שמסופק באם האחד פורע אח"כ מביתו ורוצה לחזור על השותף, אבל כל זמן שנפרעים רק מממון השותפות אין שום צד ספק איסור בדבר.

ומעתה למעשה, שותפים שלוים ביחד לצורך השותפות והחוב מתפרע מממון השותפות מסתבר דכולם מודים בי' להתירא, ... מהיות טוב יעשו השותפים ביניהם הסכמה שכל עסקיהם הם על פי היתר עיסקא, ובזה הרי יצאו ידי כל השיטות ויהי' מתוקן הכל.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן כח - דין ריבית בבנקים ובעסקים שהם בערבון מוגבל

בגמ' ב"מ דף ע' ע"א "קרוב לשכר ורחוק מהפסד רשע" והיינו שההפסד הוא על המקבל ואם יהי' ריוח יהי' גם לנותן חלק בו, ומבואר בראשונים דלאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית, והטעם שאינו רבית קצוצה הוא לא משום דכיון שהכסף ניתן רק לעסק מסוים ולא למשתי ביה שיכרא אין זה חשיב הלואה, .... ופירוש הדברים הוא דמתוך כך מוכח דאין זה הלואה אלא חשיב רק עסק עם תנאים מסוימים, משא"כ אם השכר בטוח או אפי' אם אינו בטוח אלא שהשכר הוא ממקום אחר דלא שייך כלל להעסק אין זה קרוי עיסקא אלא מלוה ברבית.

...ועתה נחזור לשאלתנו, מבואר בשו"ע סי' קע"ג סעיף י' "אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמור ויתבשל מפני שזה שמוכר עתה בעשר הוא פרי ששוה עשרים כשיגמר נמצאת התוספת בשביל ההקפה", וכן דעת התוס' בדף ס"ד ע"א באומר לחברו מה שעזי חולבות מכור לך דאסור בכה"ג שמזלזל הרבה בגלל הקדמת המעות, אלמא דאע"ג דליכא כלל שום שעבוד וחובת הגוף על המוכר להחזיר ללוקח את מעותיו אם יהיה תיוהא, ואחריות הפרעון מוגבלת רק מפירות הפרדס בלבד אפי"ה חשיב רבית דרבנן ואסור, ואף להנך שפירשו דמיירי כשלא יצאו עדיין הפירות ולא חשיב זבינא משום דהו"ל דשלב"ל, מ"מ פשוט וגם מבואר שאף בכה"ג שמפורש התנה המוכר שאף אם יחזור הלוקח מ"מ לא יהי' לו פרעון אלא מהפרדס בלבד אפי"ה אסור, ...

ומצינן נמי בבתי ערי חומה שאמרו בגמ' ערכין ל"א ע"א שהוא רבית גמורה. ונחלקו בזה הקצוה"ח והנתיבות ...ומעתה אף אם נאמר דבערבות של בית ושדה לא שכיח כ"כ תיוהא כמו בבנק מ"מ מדרבנן ודאי אסור, ועיין גם בתוס' דף ע"א ע"ב דהיתר גמור הוא למסור משכון לנכרי ללוות עליו מישראל אחר ברבית באופן שהמלוה סומך רק על הנכרי והמשכון, ... אפי"ה כיון דסו"ס ממונו של ישראל אחראי לפרעון החוב אסור, וקל וחומר לנד"ד שכל הלואה לבנק חשיב ממש כיהודי המלוה מעות לבעלי מניות יהודים אלא שהשעבוד לפרעון החוב והרבית לא חל על גופא אלא על משכון מסוים מממונם שנקרא בשם הון הבנק.

ברם נראה לחלק דשאני ההיא דגיטין דאיכא רק הלואה בלבד בלי שום שותפות, וכן גם בפרדיסא ליכא כי אם זבינא בלבד, אלא שבגלל הקדמת המעות הוא מוכר בזול ולכן נראה כמלוה לו ק' ומקבל אח"כ ק"כ, משא"כ בכה"ג שראובן ושמעון השתתפו והכניסו אחד ק' זוז לתוך עסק, אלא שראובן שמח ובטוח שהעסק יצליח ואילו שמעון מיצר ודואג וחושש להפסד, ולכן הוסכם ביניהם שבשעת החלוקה יהי' לשמעון זכות קדימה לקבל ראשון את הק' זוז שהכניס ועוד עשרה זוז לשנה, אבל משום כך יקבל ראובן את כל הנשאר בין רב ובין מעט, הרי פשוט וברור שהוא היתר גמור כיון דהו"ל ממש שותפות על תנאי של חלוקה זו המוסכמת ביניהם, וה"נ במלוה כסף לחברו ע"מ לנטוע פרדס ג"כ רשאי לעשות בתחלה תנאי זה, וכיון שכן אפשר דה"ה נמי בנד"ד כל המלוה כסף לבנק נעשה כמשתתף עם בעלי המניות על תנאי זה שיהי' למלוה זכות קדימה לקבל חזרה את מעותיו ונוסף לזה עוד סך ידוע לכל שנה, ולעומת זה כל הריווח הנשאר יהי' הכל לבעלי המניות בלבד, ונמצא דלא חשיב כלל מלוה אלא נעשה ממש כשותף בכל עסקי הבנק על תנאי זה שהזכרנו קודם, וחוץ ממה שנראה כן מסברא יש להוכיח כן מהריב"ש סי' ש"ה שכתב בדעת התוס' והרמב"ם שהמלוה לחברו ברבית על תנאי שאם נאסרו כל נכסי הלוה לא יהי' עליו שום שעבוד הגוף לשלם אף אם יתעשר דחשיב משום כך אבק רבית בלבד, ...

... ונראה שאם הבנק לא הי' מתחייב ברבית אא"כ יהי' ריווח אפשר דשפיר שרי, אבל כיון שמתחייב לפרוע הקרן והרבית אף אם יהי' הפסד, אלא שבעלי המניות לא שעבדו את גופם וממונם לכך כי אם חלק מסוים שהשקיעו בבנק, יש מקום לומר דחשיב כהלואה בריבית ע"מ שלא יהי' פרעון אלא מרכוש מסוים בלבד דנתבאר לעיל שאסור, ...

עד כה דברנו כשהבנק הוא הלוה, אולם כשהבנק מלוה כסף לאחרים נלענ"ד דחשיב ודאי רבית גמורה, וכדמצינן בדף ע' ע"א דאסור להלוות מעות של יתומים ברבית קצוצה אף על גב שהמלוה והלוה אינם מכירים כלל זה את זה, וכ"ש בגדולים שהשתתפו לדבר עבירה לבחור באנשים מסוימים שיתעסקו בהלואת מעותיהם ברבית... וכ"ש הכא שהמניות מסוימות וידועות דודאי חשיבי בעלי המניות כמלוים מעותיהם ברבית ע"י שליח, וממילא פשוט הוא שאיסור גמור לעשות כן גם ברבית דרבנן.

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סט

ואפשר שאפי' אם החותם היה מוסר להם את הכסף רק בתור פקדון עמהם שלא יוכלו להוציאו עד לאחר גמר ההדפסה, היו ג"כ מסכימים למחיר זה. גם קרוב לודאי כי במקרה שהמחירים ישארו בעינם יוכל כל איש לקנות גם אח"כ את הספר במחיר כזה שהם מוכרים עכשו כביכול בזול למי שנותן הכסף מראש, אלא שכך דרך התגרים לאיים על הלוקחים שאח"כ יתייקר השער, וכיון שכן נמצא שהרי וח של הלוקחים יהיה רק במקרה שיתיקר השער, ולעומת זה מקבלים עליהם הלוקחים פסידא דזולא, לכן נלענ"ד דאפשר שאין לאסור כלל דבר זה. גם במכירת עתונים מוזילים מחמת ההחתמה עם תשלום למפרע או באוטובוסים וכדומה, אבל שם הוא ודאי מפני זה שקונה בבת אחת, ואף שההוזלה היא גם עבור הקדמת המעות, מ"מ לענין זה הו"ל כלא התנה ושרי, משא"כ בנד"ד, ועכ"פ אם זה בערבון מוגבל נראה דשרי.

קובץ תשובות הרב אלישיב חלק ג סימן קכד - בעניני רבית והיתר עיסקא במניות ובנקים

שאלה

א. במקרה ויש לבעלי המניות זכות הצבעה בעניני הבנק אבל הוא זכות מוגבל הזכות הזה הוא רק לבחור בחבר ההנהלה של הבנק לאיזה זמן מסויים זולת זה אין להם דיעה בהנהלת הבנק האם חשיב בעלי המניות כבעלים של העסק.

ב. את"ל דחשיבי בעלי המניות כבעלים בבנק האם מ"מ מותר להפקיד מעות שם ולקחת רבית מהבנק כיון שאין להבעלים עצמם שיעבוד הגוף לשלם החוב אלא הוא בערבון מוגבל.

ג. הקונה בית ומקבל משכנתא מבנק של ישראל בהיתר עיסקא ומצוי מאד שתוך איזה ימים הבנק מוכר החוב לבנק של נכרים, והנכרים אינם יודעים שהחוב הוא ע"פ הי"ע האם אין בזה איסור רבית.

ד. המנהג הוא שבשעת המתן מעות משלם המקבל הכסף לפי מספר ימים דאותו יום עד יום ראשון של החודש הבא האחוזים שהוסכם ביניהם, ושמא לא יהיה רווחים ואפי' אם נימא דהוא על תנאי שאם לא יהיה רווחים יוחזר הכסף למקבל שמא הו"ל רבית ע"מ להחזיר.

ה. בעיקר הית"ע של הבנקים שהבנק אינו מרשה למקבל שיהיה מונח אצלו שטר העיסקא הואיל וזה בניגוד להחוק ואף הבנק עצמם אינם אוחזים בשטר זה האם איכא למיחש בזה שיבא לידי מכשול כההיא דיו"ד קע"ז סע' כ"ד.

תשובה

ערב שנת השמיטה תשס"א

כבוד ידידי הגאון הגרש"פ כהן שליט"א יהי נועם ה' עליו ועכא"ל

בדבר שאלותיו בענין רבית:

א. מילתא דפשיטא היא דהבעלים הם אלה שאצלם רוב המניות, והלום ראיתי שכבר הורה זקן באג"מ אהע"ז ח"א סי' ז' בנוגע לענין שבת וזל"ש פשוט שאין להחשיב את הקונים "שערס" לבעלים שאין להם שום דיעה במסחר ול"ד לשותפות במקצת שיש לו דיעה כבעלים ומה שלפי תנאי הסכמה יש לבעלי ה"שערס" דעה בחירת פרעזידענט הוא רק פטומי מילי בעלמא כי למעשה משיירין לעצמן יותר מהרוב שלא שייך שיאמרו דעה בזה, עיין שם שהאריך בזה.

ב. באג"מ יו"ד סי' ס"ג לדעתו ברור לדינא שדבר זה שרובא דרובא דאינשי מניחין מעותיהם במדינותינו בבנק ונוטלים רבית, ויש גם בנק שהם של יהודים, שאין עוברים על איסור רבית משום דסתם מלוה הרי איכא שיעבוד הגוף שיש על גופו של הלוה אף שאין לו כלום חייב לשלם ולהשתדל לפרוע חובו, אבל הלוואות לקאמפאניס אין על הבעלים שוב חיוב לשלם ולא נאמר ע"ז איסור רבית עיין שם. מ"מ אם המדובר הוא בנק (עי' שו"מ מהדו"ק ח"ג סי' ל"א ומנחת פתים יו"ד סי' ק"ס) המיקל בדבר יש לו על מי לסמוך.

ג. ממ"נ אם מכירת החוב לנכרים היא שלא בידיעת הלוה ה"ז כאילו מוסר ממון ישראל לנכרים, שהנכרים הלא יגבו ממון של ישראל שלא כדין, ואם הודיע מראש שהיכולת להבנק למכור את החוב לנכרים ה"ז כאילו מלוה כסף לישראל ע"מ שישלם רבית לנכרי אם המלוה ירצה בכך.

ד. גם אם יהיה רווחים הלא בטרם הרויח לא שייך שהנותן יקבל רווח והר"ז דומה למלוה שהשכיר בית להלוה ועדיין לא הגיע זמן פרעון השכירות והוא מלוה לו ע"מ שישלם לו תיכף על אף שהשכירות אינה משתלמת אלא בסוף.

ה. מכיון שהדבר ידוע שכל עסקיהם עם הלוקחים היהודים היא עפ"י הית"ע אין זה דומה לההיא דיו"ד קע"ז.

חותם בברכת השלו' וכו', יוסף שלום אלישיב

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן שו- בענין חברה בע"מ

ב"ה, יום ג' צו תשנ"ב לפ"ק.

כבוד הה"ג המופלג ביותר חכם וסופר בנש"ק יוסף כהנא לאי"ט, ברוקלין יצ"ו.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

יקרתו ע"י בני הרב ר' מרדכי אלימלך לאי"ט לנכון קבלתי, ואמנם קשה עלי להשיב תשובות ארוכות, אבל בכל זאת הרני לחוו"ד בענין חברה בע"מ, קארפרעשין אשר מע"כ נוטה דזה בגדר אפותיקי מפורש, המבואר חו"מ סי' קי"ז להלכה דאם שטפה נהר אינו גובה ממקום אחר, וראיתי גם מה שהציע בזה גאב"ד דירושלים במנח"י ח"י סי' קמ"ג עפ"י ש"ס דגיטין בענין מלוה מעות את הכהן ואת הלוי ושארי ראיות בזה.

הנה אין הדברים חדשים אצלינו ובכל זה אעפ"י שלכאורה דומה לאפותיקי מפורש מכ"מ בבא מעשה כזאת לפנינו יש לעיין בו דהנסיון ורגילות העולם לעשות כזה כדי לזלזל בממון המשקיעים בפרט דשכיח דאדם יחיד עושה למסחריו חברה כזאת לעצמו, והוא נהנה מזה כאדם העושה בתוך שלו ממש ואחרים משקיעים אצלו כספים וכשכבר סחט מהחברה הזאת מה שאפשר הוא טוען שגוף שלישי הוא ואינו חייב באחריות עליה, והוא דבר שאין דע"ת סובל, ואין זה דומה כלל למלוה מעות את הכהן ואת הלוי בגיטין שם דהמלוה בטוח ממש בממונו, וכן אפותיקי מפורש שבדרך הטבע הוא למלוה כנכסי צאן ברזל.

לכן יראה לענ"ד דאין לדון חברה בע"מ קארפרעשין כאפותיקי מפורש רק כשבעל החברה יכול להוכיח בראיות ברורות שלא נהנה מהחברה יותר משיעור המותר, ושמה שעתה פושט הרגל הוא באונס ממש דומיא דשטפה נהר של אפותיקי,אבל כשרגלים לדבר שפשיטת רגל באה באשמת בעל החברה אנן סהדא דלזה לא הסכים המלוה שלו מעולם אעפ"י שכל תנאי שבממון קיים אומדנא דמוכח הוא דלזה לא הי' דעתו מסכים, וכי מי שעושה אפותיקי מפורש ולא שטפה נהר מאונס אלא הלוה במזיד איבד את קרקע האפותיקי הכי יכול לטעון לא יהי' לך פרעון אלא מזה.

ומה מועיל בזה דינא דמלכותא שהעיר כ"ת מסי' שס"ט וסי' שנ"ו ועוד אם המדובר במעשה מרמה מחושבת ורק אם בעל החברה יוכיח שהכל התנהג כהלכה, ואז כאשר יקרה לו אונס יש לדון דכל תנאי שבממון קיים כה"ג ויסלח לי כ"ת שלא אוכל לע"ע להשיב יותר.

והרני דוש"ת באהבה, מצפה לרחמי ה'.

שו"ת שבט הלוי חלק ה סימן קעב – הפרשה ואיסורים בחברה ממשלתית ועו'

י"ב מנ"א תשמ"ב לפ"ק, פה אוברנאו, ע"י לוצרן. כבוד ידיד נפשי ותלמידי הרב הגאון הצ' המפורסם לשו"ת פאר היחס כש"ת מוהר"ר משה האלברשטאם שליט"א, מורה ודאין בירושלים עיה"ק ת"ו.

אחדשה"ט וש"ת באה"ר.

אשר באחרונה הצעת לפני ענין הפרשת תרו"מ ע"י השלטון ז"א ברשות השלטון ובידי היראים, ואשר קצת ת"ח מפקפקים בה מטעמים שונים וגם מטעם דכח השלטון הוא בעלות כללי וי"א דאינו בעלות כלל ואין להם הכח והזכות להפריש, וכ"ת שלח לי תשובת ידינ"פ הגאון אב"ד דירושלים עיה"ק בעל מנחת יצחק בנדון זה ובקשני לחוו"ד העני' בזה, הריני לרצונכם וה' ברב טובו יהי' עמנו.

(א). הנה בעיקר השאלה כך עניות דעתי שבעלות כללי הוא בעלות גמור לכל דבר, דכל מי שיש לו שליטה עפה"ת ובידו לעשות עם הדבר כאוות נפשו למכור ולתת במתנה באין מוחה זהו גדר בעלות, ויכולים להקדיש ולהפריש תרו"מ,ומש"כ מבוהל אחד דכיון שאין מתנהגים עפה"ת מותר לגזלם וא"כ אין להם בעלות כלל הוא דבר שאין ראוי להשיב, דחלילה להתיר איסור גניבה וגזילה ותולים עצמם לשוא באילן גדול, ואין זה לגדר דינא דמלכותא אם שייך כאן או לא, וגם אין שני הדברים תלויים זב"ז דהא למ"ד גזל עכו"ם מותר וכי בשביל זה אין בעלות לגוי וכי מ"ד זה חולק על המבואר בכל הש"ס דגוי יכול להקדיש נדו"נ כישראל אף דבהקדש בעינן בעלות גמורה.

וגם פשוט בעיני שחברה בע"מ שנתיסד ע"י מי שהוא יחיד או רבים והוא המשקיע כספים והרווח שייך לו או לכמה שותפים אף על פי שבחוקיהם הוא כגוף אחר כלפי הבעלים האמיתים וממילא יוצא שאין כאן בעלים כלל מ"מ אין זה דעת תורה דכיון שהוא המשקיע ואם אבדו אבדו לו, ואם הרויחו הרויחו לו ובכחם של בעלי חברה למכור וליתן כאוות נפשם הם המה הבעלים עפה"ת.

ואין זה ענין למש"כ הרשב"א בתשובה סי' תרס"ט הובא ג"כ ביתה יוסף יו"ד סי' ק"ס שרצה לצדד לענין מעות הצבור ות"ת שאין להם בעלים ידועים ועיד"ז יתכן שאין איסור רבית דאורייתא, דזה אינו לנ"ד דהתם אין הפי' במה שאין בעלים ידועים ...

(ז). בחלק האחרון של ההערות בזה מה שהביא הגאב"ד דירושלים שליט"א בתשובתו בשם גדול אחד דאף שקנו התבואה לא נתכוונו לזכות לעצמן ממש ולא נתכוונו לזכות עבור כאו"א באופן פרטי ולפי דעת אותו ת"ח גדול יהי' בזה בטול הזכי' לגמרי, ולא יזכו שום אחד מהם לא הממשלה ולא המקבלים מידם, והאב"ד ירושלים פלפל בחכמה בדברי תשובת הריב"ש ומחנה אפרים בהל' שלוחין סי' ט"ז, הנה לא אכניס עצמי לזה, כיון דלפי דעתי כיון שנתנו הכסף עבור התבואה, וברצותם למכור וליתן למי שהם רוצים ובשיעור שהם רוצים די עפ"י הלכה בבעלות זה כדי להפריש תרו"מ וכיו"ב וכאשר הבאתי למעלה.

סו"ד תקנת ההפרשה שעושים מכבר בתי דינים בירושלים עיה"ק ת"ו וכן השתא עם ראשם הגדול בעל מנחת יצחק ידינ"פ חי וקיים, אף על פי שהכל מודים שיש עוד דרך עדיף מזה כהפרשת יחידים שביכלתם להפריש משלהם ממש, אבל תקנת רבים הוא ודבריהם קיימים. +ע"ע ח"ו סי' קס"ז - א+

והרי דוש"ת באה"ר, מצפה לרחמי ה'

שו"ת אור לציון חלק א - יורה דעה סימן ה

ואשר שאל אם אפשר למצוא דרך לחברה ללוות בריבית, ועל ידי מכירת שטרות בלתי אפשרי, חשבתי בתחילה לכאורה לתקן על ידי שאותם המלוים לחברה ישכירו את מעותיהם לחברה, וגם שהחברה לא תתחייב בגנבה ואבידה (דמסתמא לא יתנגדו לתת כספים לחברה שמסתמא מנוהלת על ידי אנשים נכבדי הקהל). ובדרך זו התיר רמ"א ביו"ד (סי' קע"ו ס"א), ואף ברמ"א לא התיר רק באיסור דרבנן (כמ"ש בסי' קע"ז ס"ו), ועי' שם בש"ך שעמד על זה ולדעתו אף באיסור דאורייתא הדין כן. וכן הוא סברת המבי"ט, וכן הוכיח שם מדברי הפוסקים והתוס', והא דר"ח מיירי שקבל עליו אחריות אונסים, משמע דאם קיבל עליו אחריות גם מגניבה ואבידה שרי.

...

אמנם לאחר העיון נראה דליתא להאי דינא כלל, וריוח מן הבנק הויא רבית קצוצה דאורייתא, אף על פי שאם יאבדו נכסים המסויימים לא יוכל לגבות אפילו את הקרן, ...

ולענ"ד על פי דברי הריב"ש הנ"ל נראה לתרץ. שבאמת אחריות דזול לא קבל עליו, אלא אחריות דאם יעני שלא יחול עליו שיעבוד נכסים, והקציצה שמקבל היא שכירות מעותיו. ובנ"ד ראיתי להגרצ"פ זצ"ל בקונטרס הר צבי שכותב בפשיטות לאסור והויא ריבית קצוצה, והוא כנזכר.

הכלל העולה שאין דרך לחברה ללוות אלא על ידי עיסקא. והנלע"ד כתבתי.

בכל הכבוד, ידידו ומוקירו, בן ציון אבא שאול

מאמר מרדכי - שביעית מאמרים סימן כט - חוב לחברות ממשלתיות

הנה כתב הלבוש (חו"מ סי' ס"ז ס"ק כ"ח) שמי שחייב לקופת צדקה - אין צורך בפרוזבול, כי כתוב: "לא יגוש את אחיו", וקופת צדקה לא מיקרי "אחיו", וע"כ - לא משמט. ויש לדון איך נחשיב אם חייב מיסים לעירייה, לממשלה, לבנק וכיו"ב האם הוא מיקרי אחיו^ו, ולמעשה נקטינן שבכל האופנים האלו - חייבים אותם רשויות לעשות פרוזבול כדין.

אדם שהשכיר דירה ומקבל כל חודש סך מסויים, אם השוכר לא שילם למשל מאייר ועד ר"ה - חייב המשכיר לעשות פרוזבול כי החוב של שכר הדירה הוא חוב ממש מאייר ועד ר"ה, אם לא יעשה פרוזבול - לא יוכל לתבוע את הסכום הנ"ל כי שביעית משמטת כל הלוואה.

פתחי חושן חלק ז (שותפים ומצרנות) פרק א - השותפות בעסק ודיני השותפות

לג. חברות ותאגידים שעיקר תקפם הוא מכח החוק, נראה שדנים בהם לפי התקנות ולפי חוקי המדינה^(סה).

ילקוט יוסף שובע שמחות א הלכות הקשורות לחנוכת הבית

מו. מותר לאדם לקחת הלואה ממשרד ממשלתי [כגון משרד השיכון], אף לצורך רכישת דירה, ואף על פי שהם לוקחים ריבית על ההלואה, ואין רכישת הדירה אצלו כעסק, אלא לדיור בלבד. אולם טוב שקודם שיחתום על טופס ההתחייבות לפרוע מחשבונו את ההלואה, יוסיף בכתב יד שהכל נעשה על פי "היתר עיסקא".

מו) לקחת הלואה בריבית ממשרד ממשלתי - דרך בנק

הנה הלואה זו נעשית דרך בנק, והדבר ידוע שברוב ככל הבנקים בישראל יש שטר עיסקא כדי לאפשר ללקוחות דתיים שומרי תורה ומצוות לשאת ולתת עם הבנק. ועם היווסד בנק אנגלו פלשתינה התקינו גדולי ישראל לסדר שטר עיסקא כדת, כדי להסיר מכשול מקרב עמנו. ואף על פי כן ראוי ונכון שכל מי שפותח חשבון בבנק, שיאמר בפירוש למנהל הבנק, שכל עסקיו ומשאו ומתנו בבנק יהיה אך ורק על ידי היתר עיסקא, ואף על פי שלא כתבו בפירוש שטר עיסקא פרטי הנושא את שם הבנק והלקוח, יש להתיר, כיון שיש שטר עיסקא כללי לבנק. וכמבואר בשו"ת צמח צדק מליבאוויטש (חלק יורה דעה סימן פח). ע"ש. וראה להלן.

אם איסור ריבית הוא מצוה שכלית או מצוה שמעית

והנה נודע שאיסור נשך וריבית, הוא איסור חמור מאוד, ואינו רק על המלוה בריבית, אלא גם על הלוה בריבית, אף אם הוא דחוק מאוד וזקוק להלואה, וכמו שאמרו בבא מציעא (עה ב) המלוה עובר משום את כספך לא תתן לו בנשך, ומשום אל תקח מאתו נשך ומרבית, ומשום לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך, כלומר, לא תתן לו לנשוך אותך בנשך ומרבית, ומשום לאחיך לא תשיך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. והערב והעדים עוברים משום לא תשימון עליו נשך. ...ויוצא מזה שבמקרה שהמלוה או הלוה אינם אנשים, אלא חברה בע"מ, ואין על מי לחול חובת גברא, אין איסור ריבית. ולפי זה הבנקים והחברות בע"מ הרי הם בנויים על יסוד של ערבון מוגבל, והיינו, שיש מספר אנשים המשקיעים באיזה עסק כל אחד סך מסויים, ויוצרים חברה והם הבעלים על העסק. ובמדה ויש לחברה ריוח, ריוח זה מתחלק לפי אחוזים בין כל בעלי החברה לפי האחוזים שהשקיעו. ובמדה ויש הפסד לחברה, בעלי המניות אמנם מפסידים, אבל ההפסד מוגבל רק במה שהשקיעו בחברה, ואין גובים מהם הפסדים ממכירת נכסיהם האחרים. ונמצא שאחריותו מוגבלת. ובעלי המניות אינם יכולים להיות נתבעים על החובות של החברה בע"מ, כי החברה היא זו הנתבעת, ולא האנשים. ולכן אם החברה נשאה הפסדים רבים, מפרקים את החברה, מוכרים את נכסיה ופורעים את החובות מאותן נכסים בלבד. וממילא אין השקעה זו כמו כל הלואה שיש למלוה בטחון שכספו יגיע אליו במושלם, אלא כל מי שמשקיע בחברה יודע שיכול להגיע להפסד. ומי שנותן הלואה לחברה בע"מ הרי הוא נכנס לחשש של הפסדים, שאין כאן שיעבוד נכסים אלא בנכסי החברה בלבד. ונמצא שהמלוה שותף להפסדים. ועוד, שהרי כתב הרשב"א בתשובה (סימן תרסט) דלא אסרה תורה ריבית אלא בריבית הבאה מלוה למלוה, ובממון שיש לו בעלים, אבל בכסף צדקה שהוא ממון שאין לו בעלים ידועים, אין בזה ריבית, אלא שכתב שאין ראוי לעשות כן, פן יפרצו גדר במקום אחר. ועל כל פנים גבי בנקים הרי אין לכסף בעלים ידועים. ואין כאן עבד לוה ל"איש" מלוה. ועיין בשו"ת אגרות משה חלק ב' (סימן סב) שכתב, שבחברה שאין על גוף האנשים שום חיוב ושעבוד, ליכא ריבית, שאין זה כמו חוב רגיל שאף אם הוא עני צריך לשלם לו. אלא שהוא מחלק בין אם הלוה הוא אחד מהחברה שאז זה עסק, לבין אם המלוה הוא סתם אדם שהוא חייב בשיעבוד לבנק, אף שהמלוה הוא בערבון מוגבל.

ולפי כל זה מתבאר לכאורה, שאין איסור ריבית להלוות לבנקים ולחברות בע"מ. אף שמקבלים אחר כך ריבית בפרעון ההשקעה. ובפרט שיש לצרף שיטת רש"י הסובר שאין ריבית הבאה על ידי שליח, וכאן פקידי הבנק הם בעצם השליח של בעלי המניות, והריבית המשתלמת הרי היא נעשית על ידי שליח. ועיין עוד בשו"ת מהרי"א הלוי חלק ב' (סימן נד) שאין דין רבית בבנקים, והובא בשו"ת חשב האפוד (סימן נג). ע"ש. ומיהו אף על פי כן כיום לכל הבנקים בארץ ישראל יש היתר עיסקא מטעם הרבנות. [וזכורני, בעת כהונתו של מרן אאמו"ר שליט"א כרב ראשי לישראל, כתב בכתב ידו את נוסח היתר עיסקא של הבנקים, והבנקים הסגירו את ההיתר עיסקא שכתב בכניסה לבנק].

......

ואף על פי שאיסור נשך וריבית, הוא איסור חמור מאד, ואינו רק על המלוה בריבית, אלא גם על הלוה בריבית, אף אם הוא דחוק מאד וזקוק להלואה, ובודאי היה שמח אילו היו נותנים לו הלואה ללא ריבית, וכמו שאמרו בבבא מציעא (עה ב) המלוה עובר משום את כספך לא תתן לו בנשך, ומשום אל תקח מאיתו נשך ומרבית, ומשום לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך, ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. הלוה עובר משום לא תשיך לאחיך כלומר, לא תתן לו לנשוך אותך בנשך ותרבית, ומשום לאחיך לא תשיך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול. ...

...

ועתה ראיתי בשו"ת בית אבי חלק ג' (סימן קכט אות ו') שכתב בשם המהרש"ג שהבנק בע"מ שעל פי החוק אין על בעלי המניות שהם בעלי החברה שום אחריות אישית לעסקי הבנק רק בסכום השקעותיהם בבנק ובגבול הסכום, אבל נכסיהם הפרטיים אינם משועבדים לבנק כלל, ואפילו אם לא יהיה מה לגבות מנכסי החברה הבנקאית לא יוכלו הנושים לגבות מנכסיהם, נמצא שאין שיעבוד הגוף עליהם רק שיעבוד נכסים מיוחדים, לכן ליכא כאן איסור ריבית [בתשלום הבנק למפקידים]. ושם אות ז' הובא בשם ספר נועם חלק ב' בשם המהרש"ג, שאפילו איסור מדרבנן ליכא. ע"ש. ושם אות ה' הביא מ"ש הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א, בהקדש עניים אם שייך בו רבית וכו'. ע"ש. ועיין בזה בשו"ת מנחת יצחק חלק ג' (סימן א' אות ב - ג). ולכן על כל פנים בדיעבד שלא התנה עם הבנק, ומגיע לו רבית מהבנק, יקבלנו.

ובמה שכתבנו שמעיקר הדין מותר לקחת הלואה מהבנק להשיא את בנו ובתו או לפרוע חובו, או לקנות דירה, כשעושה כן על פי היתר עיסקא, הנה בשו"ת שואל ומשיב (תליתאה חלק א' סימן קלז, ותנינא חלק ד' סימן פד) דן בזה, והעלה להקל. ולעומתו הערך שי מחמיר בזה. וראה עוד בשו"ת חשב האפוד (סימן נג), ובשו"ת מהרש"ם חלק ב' (סימן רטז), ובשו"ת אמרי יושר חלק א' (סימן קח), ובשו"ת תשורת שי (סימן פח), ובשו"ת באר שרים חלק ב' (סימן סא). והמהרש"ג חלק א' (חלק יורה דעה סימן ד') מפלפל בדבריהם, ולמעשה נראה שיש להקל. ומכל שכן אם יכתוב בפירוש שזה על פי היתר עיסקא, כמו שכתב כיו"ב השיטה מקובצת (כתובות נו א) כותבת לו התקבלתי. וכן כתב בצמח צדק מליבאוויטש. ועיין בשו"ת שמחת כהן חלק ז' (סימן צו) תשובה מהגר"ע הדאיה, שהגר"ש סלאנט והיש"א ברכה התקינו בבנק אנגלו פלשתינה שטר היתר עיסקא, ועל פיו היו סומכים כל המתעסקים בבנק, וכן הוא בכל הבנקים כיום בארץ ישראל. ורק המדקדקים מחמירים לכתוב על הפנקס שהוא על פי היתר עיסקא. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת שואל ומשיב תליתאה חלק א' (סימן קלז) ומהדו"ק חלק ג' סימן קס) שכתב להקל בהלואה על ידי שטר עיסקא אף שאין הלוה מתעסק בהם בכלום. ועיין בפאת שדך (סוף סימן צא) שהביאו. ושם העיר, שאין זה מוסכם בכל האחרונים, וציין בתוך דבריו לשו"ת פני יהושע חלק ב' (סימן קד) בד"ה גם, שאין הלוה מקפיד אם המקבל שולח יד, ושכן משמע בב"ח (יורה דעה סוף סימן קס). ע"ש. ועיין בשו"ת מנחת יצחק חלק ג' (סימן א'), וחלק ו' (סימן עז), בשם האחרונים. ועיין בדרכי תשובה (סימן קס וקמא) שהביא דברי המשנה למלך שהשיג ע"ד. ועיין שש"א שם בשם שו"ת זרע יעקב שהסכים להמשנה למלך. וראה בחוות דעת (סימן קס סק"י), ובשו"ת חלקת יעקב חלק ג' (סימן קצ), ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' (יורה דעה סימן טז), ובשו"ת חשב האפוד (סימן נג). ע"ש.

ואחר כתבי כל הנ"ל, יצא לאור הספר הליכות עולם חלק ח', וראיתי שהאריך בדין ריבית מהבנקים, ובכמה דברים זכינו לכוין לדעתו הרמה, והרי לך תורף הדברים שכתב שם: כתב הבן איש חי (פרשת עקב אות יח): הנותן עיסקא לחבירו שנותן לו מעות למחצית שכר צריך שתהיה אחריות הזול והאונסים של חצי העיסקא על הנותן, כי העיסקא חציה מלוה וחציה פקדון וכו'. הגאון ר' רחמים חויתא הכהן זצ"ל בשו"ת שמחת כהן ח"ז (סי' צו) ארי נעשה שואל להגאון רבי עובדיה הדאיה בדבר היתר עיסקא בבנקים, והשיב לו, כי מאז שנפתח הבנק אנגלו פלשתינה בימי הגאון הראש"ל יש"א ברכה, סידר הגר"ש סלאנט שטר של היתר עיסקא, ועליו סמכו כל המתעסקים עם הבנק ספרדים ואשכנזים, ואחריו נמשכו בכל הבנקים מאז ועד עתה, שישנו שם העתק של השטר, ואין פוצה פה ומצפצף גם מהרבנים הספרדים, וכן בימינו סודר ע"פ הרבנות הראשית היתר עיסקא בכל הבנקים. ונוסח השטר הועתק בקול תורה שבט - אדר התשט"ו, אלא שהמדקדקים מקפידים שעל הפנקס של הבנק יהיה נחתם עליו בחותמת הבנק שנעשה על פי היתר עיסקא. וזהו לרווחא דמילתא. עכת"ד. ובספרו שו"ת ישכיל עבדי חלק ח (חיו"ד סי' ח אות א) כתב, שאמנם אין כל הפוסקים מודים להקל בנוסח היתר עיסקא הנ"ל, [וע"ע בשו"ת הר צבי חיו"ד סי' קלז], אך יש תקנה להוסיף בשטר עיסקא נוסח זה: "והיתר עיסקא זה יהיה ע"פ כל ההיתרים המובאים בכל ספרי הפוסקים האחרונים" וכו'. וע"ע בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז (חיו"ד סי' יח). ע"ש. והגאון רבי שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג ח"א (חיו"ד סי' ה) כתב, דלא מהני מה שיש היתר עיסקא בבנק, אלא אם כן התנה כן עם מנהל הבנק. ע"ש. ומ"מ נראה שכל שהתנה תנאי גמור בפעם הראשונה כשפתח החשבון בבנק, שכל משאו ומתנו עם הבנק הכל יהיה ע"פ היתר עיסקא, א"צ לחזור בכל פעם על התנאי הזה, כי מסתמא על דעת הראשונה הוא "מ עושה. וכ"כ הגרצ"פ פרנק (חיו"ד סי' קמא) בד"ה ובעיקר. ע"ש.

וטוב להשתדל שכל חשבונו יהיה בבנק ממשלתי, שבזה יש מקום לומר שא"צ כלל להיתר עיסקא, כיון שאין שום זכות בעלות על עצם הממון שבבנק, ואינו דומה לבנק של חברה מסויימת, שאז יש בעלים על כספי הבנק, והרבית בא מיד הלוה למלוה. וכמ"ש הגאון רצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (חיו"ד ס"ס קכו), והוכיח כן ממ"ש המשנה למלך (סוף פ"ד מהל' מלוה ולוה) ד"ה ודע...

והנה אם לוה כסף מהבנק ע"פ היתר עיסקא של הבנק, כדי לקנות דירה או להשיא את בנו ובתו, או לפרוע חובו, ואינו מתעסק בפועל בשום עיסקא, יש לדון אם מהני בזה היתר עיסקא. ואמנם בש"ע הגר"ז (הל' רבית סמ"ב) אסר בזה. אולם בשו"ת חשב האפוד (סי' נג) כתב, שמעתי בשם גדול אחד שאסר ללוות ברבית לצורך קניית דירה, ושאין מועיל לזה היתר עיסקא, כי אין מועיל היתר עיסקא אלא אם ההלואה באמת לצורך מסחר, אבל אם לוה לצורך קניית דירה וכיו"ב לא מהני בזה היסודות של היתר עיסקא. אולם רבים מקילים בזה... וכעת שההלואה נעשית ע"י פקיד של הבנק ושייך בזה סברת רש"י, שפיר יש לסמוך בהלואה של הבנק, וכמו שכתב בשו"ת חיים של שלום (סימן פ) שברבית דרבנן שפיר יש לסמוך על סברת רש"י. וע"ע בשו"ת זרע אמת חלק ג' (חלק יורה דעה סימן קז), בד"ה זאת ועוד אחרת. וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן א וח"ו סי' עז). ובשו"ת חלקת יעקב חלק ג' (סימן קצ).

והנה הגאון מליבאוויטש בשו"ת צמח צדק (חלק יורה דעה סימן פח) נשאל אם יש עיכוב שיכתבו היתר עיסקא בכתב ובעדים או בחתימת ידי המקבל, או די אם התנו בעל פה שמלוה לו על פי היתר עיסקא. ולכאורה מדינא אין חילוק בזה בין כתיבה לאמירה, ושוב מצאתי יסוד לחלק בזה על פי דברי הריטב"א (כתובות נו א) בהא דאמרינן בגמ' שם, טעמא דכתבה לו אבל בעל פה לא. וכתב הריטב"א בשם רבו, דכיון דהכא ודאי לא פרעא, אלא מילתא בעלמא קאמרה ליה, כי כתבה הודאה דילה בשטרא חשבינן ליה כהודאה גמורה וכפרעון, אבל כשלא עשו כן אלא אמירה בעלמא מוכחא מילתא דהוי הערמה. וסיים, שפירוש זה נ"ל נכון, ויבא לשון התלמוד כפשוטו. עכ"ד.

ולפ"ז ה"נ בהלואות שלנו שהכל יודעים שאין מתכוונים כלל לעסוק בשותפות, אלא שזה מלוה וזה לוה ממש ברבית, ולסלק האיסור הוא פוסק עמו על עיסקא, אף דמכל מקום מהני זה לסלק האיסור, מ"מ כיון דהוי כמו הערמה, לכן כשכותבים היתר עיסקא חשבינן ליה כעיסקא גמורה, אבל כשלא עשו כן אלא באמירה בלבד מוכחא מילתא דהערמה היא, ולכן לכתחלה בודאי שיש להזהר לכתוב בשטר היתר עיסקא דוקא ולא סגי באמירה בעלמא, ובדיעבד צ"ע וכו'. ע"ש.

ובשו"ת ישכיל עבדי חלק ה' (חלק יורה דעה סוף סימן טז) כתב, שלפי מה שהעלה בשו"ת כרם שלמה (חלק יורה דעה סימן ח) שאף בתנאי שבעל פה על פי היתר עיסקא, תלינן דמסתמא המכוון על פי היתר עיסקא הנהוג בישראל, ולכן אף מי שלא סידר היתר עיסקא בכתב אלא בתנאי שבעל פה, אין להזניחו, ומכל שכן אם ההלואה היא דרך הבנק, שמסודר שם היתר עיסקא על פי הרבנים הראשונים וכו'. ע"ש. אך לא זכר שר מדברי הצמח צדק הנ"ל. ולכן יש להזהר בזה על כל פנים לכתחלה. ודו"ק.

ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה סימן קנט - מהלכות רבית

כה. מותר לפתוח תכנית חסכון בבנק, אף על פי שלאחר זמן הוא מקבל רבית, שבבנקים שבזמנינו אין לאסור משום רבית מן התורה, אף על פי שבעלי המניות וחברי ההנהלה והמנהלים כולם יהודים, לפי שאין המנהלים ולא בעלי המניות אחראים באופן אישי בעד הכסף, ואין לאיסור על מי לחול. וכן כתבו האחרונים. ומכל מקום בעת שלוקח את ההלואה, יאמר למנהל הבנק שהוא עושה כן על פי היתר עיסקא, וכן בעת שחותם על שטר ההלואה של הבנק יוסיף בכתב ידו שהכל נעשה על פי היתר עיסקא. וצריך שיבין מה זה היתר עיסקא כדי שהדבר יועיל לפי ההלכה. וכן מותר לקחת הלואה ממשרד ממשלתי [כגון משרד השיכון], אף לצורך רכישת דירה, ואף על פי שהם לוקחים ריבית על ההלואה, ואין רכישת הדירה אצלו כעסק, אלא לדיור בלבד. וטוב שקודם שיחתום על טופס ההתחייבות לפרוע מחשבונו את ההלואה, יוסיף בכתב יד שהכל נעשה על פי "היתר עיסקא". [חופה וקידושין עמ' תקיז. וראה שם בהערה אריכות בדין ריבית בבנקים ובחברה בערבון מוגבל]

כו. כיום שהיתר ההלואה מן הבנקים (עם רבית כרגיל) היא על פי היתר עיסקא, לכתחלה צריך שהלוה ישקיע את הכסף שלוה בסחורה, ולא ישלם חובות בסכום ההוא, או להוצאות נישואי בנו ובתו, שאם כן אין כאן עיסקא. וכן אם מושך מחשבונו לצורך פרנסתו וגורם שיהיה לו חובה בחשבון, ומתחייב על כך בריבית, לכתחלה אין ראוי לעשות כן, ומכל מקום רבים מקילין בזה, דאף שלוקח הלואה מהבנק שלא לצורך סחורה, מכל מקום ראוי לעשות בכסף גם דברי מסחר, כמו שהתירו כמה אחרונים לקחת הלואה מבנק בהיתר עיסקא לצורך קניית דירה. ועוד, שי"א שאין ריבית בחברה בע"מ, כי אין כאן הלואה מלווה למלוה, ושיעבוד ההלואה אינו על כל נכסי בעלי מניות הבנק, אלא רק על המניות המשמשות את הבנק. וטוב להשתדל שכל חשבונו יהיה בבנק ממשלתי דקיל טפי.

כז. מותר להשקיע בניירות ערך הנושאים רווחים וצמודים למדד או לדולר, ואין איסור ריבית.

כח. מי שעושה ביטוח חיים, נכון שיוסיף בסוף החוזה "והכל נעשה על פי היתר עיסקא", שאף בחברות בערבון מוגבל ראוי ונכון לכתחלה לעשות על פי היתר עיסקא. [יחוה דעת חלק ג' סימן פה עמוד רפו].

תשובות והנהגות כרך ב סימן תשא

שאלה: פושט רגל שהתפשר עם בעלי חובות ואח"כ התעשר אם חייב לשלם את חובותיו

בשו"ע חו"מ סימן י"ב ס"ז איתא "אף על פי שנתרצו הבע"ד בפשרה בבית דין יכולים לחזור בהם כל זמן שלא קנו מידם" וא"כ כאן שקנו מידם לכאורה אין יכולים לחזור בהם. מיהו כאן השאלה שטוענים שהפשרה היה מתוך אונס להציל מה שאפשר להציל, אבל האמת שמעולם לא מחלו לו, ולכן עכשיו שיש לו מה לשלם דורשים שחייב לשלם, שהפשרה לא נעשה לפוטרו כשיש לו, אלא רק כדי שלא לדחקו כשאין לו מאידך עיין ש"ך ח"מ (י"ב ס"ק י"א) דמפרש דמה שבדיינים פשרה צריכה קנין...

וכל זה כשלא היה לו חברה בע"מ, שאם החברה הסתבכה והיא בע"מ, ולפי דינא דמלכותא פטור, אף שאנו לא מתחשבים בדיניהם (כשאין מקפידים על כך), נראה שאם ידע המוכר בקונים שחברה בע"מ הם שנתחייבו, ויש סיכון ופשטו רגל פטורין, שהרי הם מתנים להדיא שהשיעבוד על נכסי החברה בע"מ בלבד, אבל אם היה כאן רמאות שנשתמש בנכסי החברה שלא כדין ועי"ז הוזק הבע"ח חייב, אבל אם לא ידע שזה חברה בע"מ וסמך על המתעסק שישלם שנראה כבעה"ב, מדין ערב חייב שאפילו לא נתערב להדיא רק שאומר על אדם שיכול לשלם וסמכו עליו חייב מדין ערב וכמבואר ברמ"א סימן קכ"ט סעיף ב', וגם כאן סמכו עליו שנראה שהוא האחראי ואדעתיה דהכי השקיעו בחברה, לכן חייב לשלם, אף שמדינא דמלכותא עסקיו הם בתור בע"מ ופטור, מ"מ הרי נקרא על שמו ואם הוא נראה כבעה"ב שבאחריותו הוא צריך לשלם כשיהיה לו לפי דין תורה, ודינים אלו מצויין כאן מאד, שפושטים רגל ומרמין אנשים ולא משלמין, ונשאלתי ע"ז כמה פעמים והנלע"ד כתבתי.

(ולגבי מה שכתבתי לענין חברה בע"מ נראה עוד לחלק שאם זהו חברה מפורסמת ורשמית עם מניות בבנק וכו' ונסתבכו אף שהוא מנהל פטור, שמעיקרא נכנסו לספק, אבל במה שמצוי היום שהוא הבעה"ב והפירמא בע"מ היא לנוחיותו, וטוען המלוה שסמך עליו כיון שזהו שלו, נראה שצריך לשלם הלוה שעליו סמך שהוא ושותפו הבעלים ממש אף שקראו חברה בע"מ).

תשובות והנהגות כרך א סימן תכט

שאלה: האם מותר לקנות בבורסה מניות ("שרס") מפירמא של סוחרי מזון שמתעסקים גם במכירת טריפה.

הנה רוב הפוסקים (עיין ט"ז ופר"ח סי' קי"ז, ובבינת אדם כלל ס"ד ומשנה למלך פ"ח ממאכ"א סו"ס ה"ח) הסכימו שאסור סחורה בדברים האסורים הוא מן התורה, ודלא כנובי"ת סי' ס"ב, ס"ג, אבל שורש האיסור הוא כשקונה ע"מ למכור, אבל במניות שאני שאין לו בעלות ממש רק מרוויחים בכספו, וב"דרכי תשובה" (קי"ז ס"ק י"ז) מביא מנהג בכמה מקומות שמתירין בשותפות לעסוק בדברים האסורים כשאין השותף היהודי מתעסק בעצמו בסחורה, אבל אף אם ננקוט שאסור גם באופן זה היינו משום דהוה כעובד בשבילו, ואף שאין שליחות לנכרי כאן לא צריך שליחות שעובד בממונו והתנה שהרווחים שייכים לו, אבל בחברה בע"מ, וקנה מניות בבורסה, לא נחשב שיש לו שליטה בגוף הדברים האסורים ולא הוה כאלו הוא מכר ולא נמכרו עבורו, רק הותנה לתת לו הרווחים, וכה"ג נראה ברור שאין איסור סחורה בדברים האסורים, שלא נקרא הוא סוחר כלל כשלא נקראת על שמו, ולא קשור לניהול העסק כלל. (ומיהו כשאינו רק קונה מניות אלא הוא שותף ממש, בזה נחלקו הפוסקים, אבל אם מתעסק בפועל אף שהוא בשותפות נראה שכה"ג אין ספק שאסור ועיין עוד מש"כ לקמן בסימן תשצ"ט).

תשובות והנהגות כרך א סימן תרפה

שאלה: אונן שמיהר להקנות חנותו לבנו מהו.

הנה באונן אין עדיין דיני אבלות ולכן כשמקנה קודם האבילות אין איסור...

ובשו"ת מהרש"ג ח"א יו"ד (כ"ה) מחלק שבאביו ואמו לא נתיר כלל שחילול השם הוא לפתוח, ויש להחמיר בזה דחמיר לאינשי, ובמדינתינו כאן בעו"ה לא חמור כ"כ, וכן החנויות הגדולות רובם בערבון מוגבל, ושייך בזה מוטב שיהיו שוגגין, ואם מכר בקנין כראוי (בקנין סודר) יש להתיר בפיתקא וכנ"ל אם זהו שלו ומכר, ועיין עוד בערוה"ש סי' ש"פ סקכ"ח מש"כ ללמד זכות בזה.

תשובות והנהגות כרך ג סימן תמז

ג) יש לו יתרת זכות בחשבון הבנק שלו, עליו לעשות פרוזבול, וכן אם יש לו כל מיני חשבונות חסכון וכדומה, או נמצא בחובה, כשהבנק של יהודים מוטל עליהם לעשות פרוזבול.

/מקורות/: בבנק הכל בערבון מוגבל, והיינו שאין בעלים שאפשר לתבוע מהם, אלא רק מנכסים המיוחדים שלהם, ויש מצדדים שאין בזה דין שמיטה, ואני מסופק טובא אם אפשר להקל, שהרי מכח השיעבוד נכסים שיש להם לוו, ויש להם זכות תביעה, וגם החוב שלהם הוא עם זכות תביעה ע"י בעלי המניות, וע"כ מסתברא שגם בבנק אם לא עשו פרוזבול דהשביעית משמטת החוב.

מיהו מסופקני בבנקים של יהודים הרשומים בבורסה בחו"ל, וגם גויים קונים מניות שמקנה להם זכויות בהבנק, והמנהלים האחראים נוגשים מדעת עצמם, כפי תקנת הבנק ולא בעלי המניות, ע"כ אין בזה דין שמיטה, אבל כשרוב בעלי מניות יהודים חייבין הבנק לתקן שמשמט ליהודים וצריך פרוזבול כמ"ש. ומה שמביאים איזה רבנים סמך להקל מפני שהבנק סגור בערב יום טוב ואי אפשר אז לתבוע מהם, שוב אין דין שמיטה ופרוזבול כלל בבנק, זה תמוה שהרי לא פקע זכותם לתבוע בשביל זה, וע"כ נראה ודאי דמשמט. /ע"כ/.

שו"ת להורות נתן חלק ב סימן יט

לחכם הנ"ל

וע"ד אם רשאי להעסיק פועלים יהודים בשבת ע"י קבלנות וכדומה, או כשבית מסחרו הוא חברה בערבון מוגבל.

א) הנה פשוט שאין שום אופן של היתר להעביד פועלים יהודים בשבת ומכש"כ לשלם להם עבור מלאכתם. ....

ובסיום מעין הפתיחה אשאר ברב ברכות וכט"ס, כנפשו הטהורה ונפש ידידשת"ה בלונ"ח.

פסקי דין רבניים

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ו עמוד 322

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ו פס"ד המתחיל בעמוד 315

[עמוד 315] תיק מס' /שבע מאות שבע עשרה/ /שלשת אלפים שלש מאות אחת/ כ"ה בבית הדין הרבני האזורי תל - אביב - יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים, מ' שלזינגר - אב"ד, י' וילנסקי, י' סורוצקין בענין: התובע: א' (ע"י ב"כ הרב אורבך) נגד: הנתבעת: שיכון ופיתוח, חברה למימון והשקעות של הסתדרות אגודת ישראל (ע"י אליעזר דויטש) הנידון: תביעת דירה מחברת שיכון תביעה מצד נרשם לשיכון ציבורי נגד חברת השיכון שתעמיד לרשותו את הדירה שרכש לפי דבריו. - טענת החברה שהתובע לא היה אלא מועמד לשיכון ולא נעשה ביניהם שום קנין. - הקנינים בנכסי דלא ניידי במקום שנוהגים לכתוב שטר. - הקנינים בנכסי דלא ניידי במקום שלפי החוק אין תוקף למכירתם ללא רישום בספרי האחוזה. - תוקף ההתחייבות של חברה ציבורית או בע"מ. - קנין של הטלת גורל. - דיני קנינים בדבר הנעשה ברבים. - קנין סיטומתא בדבר שלא צא /בא/ לעולם או שאין בו ממש. - חילוקי הדעות בחלות שיעבוד נכסים ללא שיעבוד הגוף. - קנין סיטומתא בשיעבוד נכסים ללא שיעבוד הגוף. - שיעבוד נכסים ללא שיעבוד הגוף בדבר הנעשה ברבים. - דין סיטומתא ומי שפרע בקרקע. - דין מי שפרע במקנה דבר שלא בא לעולם. - דין מי שפרע בשיעבוד נכסים ללא שיעבוד הגוף.

מסקנות א. חלוקים הפוסקים אם בהטלת גורל יש משום קנין, אולם הדברים אמורים בשותפים או ביורשים בלבד בחלוקת נכסיהם המשותפים. ב. במקומות שנוהגים לכתוב שטר במכירת נכסי דלא ניידי לא חל קנין כסף, אבל קנין חזקה לדברי רוב הפוסקים מועיל. ג. לחברה ציבורית יש דין של רבים ובדבר הנעשה ברבים חל קנין בדיבור בלבד אף במקומות שנוהגים לכתוב שטר. ד. (א) במקומות שלפי חוק המדינה אין תוקף למכירת נכסי דלא ניידי ללא רישום בספרי האחוזה, לא מועיל שום קנין, ואף לא בדבר הנעשה ברבים, אלא ע"י רישום זה. וכן הדין בארץ. (ב) ישנה דעה שבארץ הולכים לפי דין תורה וחל קנין בשטר, בכסף ובחזקה - בלבד, פרט אם התנו בפירוש שלא יחול הקנין אלא ברישום. [עמוד 316] ה. חוזה שכתוב בו שהמוכר מתחייב כלפי הקונה להעביר את הנכסים לרשותו, יש לו תוקף ואין זה דומה לכותב בלשון אתן דהוי קנין דברים, מאחר שבלשון התחייבות חל שיעבוד על גופו של המתחייב. ו. (א) חלוקים הפוסקים אם חל שיעבוד על הנכסים בלי שיעבוד הגוף. לדעת הרמב"ן והרשב"א חל שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף; ולדעת הרא"ש לא חל. (ב) ולפי זה בהתחייבות של חברה בע"מ או חברה ציבורית, שהשיעבוד חל על נכסי החברה בלבד ולא על מנהלי החברה באופן פרטי, יהיה תלוי תוקפה במחלוקת שבין הפוסקים הנ"ל. (ג) אולם נראה שלכל הדעות יהיה תוקף להתחייבות זו ויחול שיעבוד על נכסי החברה - מטעם סיטומתא, משום שלפי החוק והנוהג היא מחייבת. (ד) ואף לשיטת הפוסקים שלא חל קנין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאין בו ממש, ייתכן שהם מודים ששיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף חל מדין סיטומתא, כי בדברים הנ"ל אין חפץ שייתפס בו הקנין מה שאין כן בשיעבוד נכסים. ז. (א) בדבר הנעשה ברבים שחל הקנין בדיבור בלבד, מועיל הקנין אף בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאין בו ממש. (ב) לפי"ז י"ל דהתחייבות של חברה ציבורית יש לה תוקף לכל הדעות אף שיש בה שיעבוד נכסים בלבד, כי כשם שבנעשה ברבים מועיל קנין גם בדבר שלא בא לעולם ושאין בו ממש, כך מועיל בדבר הנעשה ברבים שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף. ח. דין סיטומתא יש גם בקרקעות וכן גם בהתחייבות. ט. רוב הפוסקים סוברים דיש דין מי שפרע גם בקרקעות. וכך יש לפסוק להלכה. י. (א) במקנה דבר שלא בא לעולם, דעת הש"ך דאף שלא חל בו הקנין, יש בו דין מי שפרע; ולדעת הסמ"ע דוקא במטלטלין דדבר תורה מעות קונות ורק החכמים הפקיעו את הקנין, יש דין מי שפרע, אבל בדשלב"ל =בדבר שלא בא לעולם= שמן התורה אין בו קנין, אין בו גם דין מי שפרע. (ב) ונמצא לפי דעת הסמ"ע, שהתחייבותה של חברה פרטית בע"מ, שאין זה דבר הנעשה ברבים - אם נניח דלא חל החיוב מטעם סיטומתא - אין בה גם דין מי שפרע, לשיטת הרא"ש דלא חל שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף מהתורה, כמו שאין מי שפרע בדשב"ל.....

ברם אכתי צריך עיון מצד נקודה אחרת, מאחר דחברת שיכון ופיתוח היא חברה ציבורית, ובחברה ציבורית הלא מנהלי החברה אינם אחראים באופן אישי, ובפרט בשים לב לכך דהנתבעת היא חברה בערבון מוגבל וכידוע בכל חברה בע"מ מנהלי החברה לא מתחייבים באופן אישי, ורק נכסי החברה אחראים ומשועבדים לכל העיסקות הנערכות בין החברה לבין גופים אחרים - מתעוררת הבעי' איך חלה ההתחייבות. הניחא לדעת הרמב"ן והרשב"א (בקידושין דף ח') הסוברים שאפשר לשעבד נכסים בלי שיעבוד הגוף, שפיר אפשר לומר דכל החיובים של חברה ציבורית בע"מ מהווים התחייבויות שיעבודיות על נכסי החברה, וה"נ בנידוננו, תמורת הכסף שקיבלה הנתבעת מהתובע שיעבדה את נכסיה, אבל לדעת הרא"ש (ראה באבני מלואים סימן כ"ט ובקצות החושן סימן ק"ז) דשיעבוד נכסים הוא מטעם ערבות ובלי חיוב הגוף אין שיעבוד נכסים, הרי התחייבות של חברה ציבורית בערבון מוגבל שאין בזה התחייבות של אישיות מסויימת, אינה תופסת כלל לפי הדין.

אמנם נראה דאף לדעת הרא"ש, מאחר והמנהג (גם מצד דינא דמלכותא) דכל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ מקבלת תוקף ומחייבת את נכסי החברה, לפיכך אף שמצד הדין לא ייתכן שיעבוד נכסים בלי שיעבוד הגוף, בכל זאת יועיל בנידוננו מדין סיטומתא, כיון דדרך העולם שזה מחייב ולא גרע ממנהג התגרים גם כשעדיין לא נחתם חוזה, אם רק קיבל מישהו כסף והתחייב תמורת זה - גם מצד המנהג וגם מצד דינא דמלכותא תופס החיוב. וראה בחו"מ סי' קכ"ט סעיף ה' ובסמ"ע (שם), דגם בהתחייבות

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 273

[עמוד 273] תיק מס' אחד עשר אלף מאה שמנים ושלש /ל"ב/ בבית הדין הרבני האזורי תל - אביב - יפו בפני כב' הדיינים: הרבנים ש' ב' ורנר - אב"ד, ע' אזולאי, ח' ג' צימבליסט.

בענין: התובע: א. (ע"י ב"כ טו"ר הרב וינמן) נגד: הנתבעת: ב. (ע"י ב"כ הרב שלמה מישקובסקי) הנידון: דמי תיווך.

תביעת תשלום מאת חברה בעלת מניות על תיווך רכישת חלקת קרקע לבניית קריה ועל הסיוע בשנוי יעד השטח. - טענת הנתבעים שלא ידוע להם שום דבר מתיווכו וסיועו של התובע מאחר שמי שטיפל בתחילה ברכישת השטח איננו עוד בחיים. - טענה נוספת של הנתבעים שמא המנוח שילם בשעתו את דמי התיווך. - מה דינם של היורשים במלוה על פה. - האם יש נאמנות או חשש לפרעון בחיוב שאינו ברור. - מה הדין בזה לגבי דמי תיווך. - האם טוענים ליתומים טענות שיש להם חשש רחוק.

מסקנות א. (א) מלוה על פה אפילו בעדים לא גובים מהיורשים, משום שחוששים שמא אביהם פרעו.

(ב) אם יש קצת רגליים לדבר שאביהם לא פרע החוב, נוהגים בדורות האחרונים להחמיר על היורשים להישבע. אולם בזמננו בתי הדין נמנעים מלהשביע ככל האפשר ויש לעשות פשרה.

ב. (א) התובע מחבירו סכום כסף שלא היה ברור אם מן הדין חייב בו, אין הנתבע נאמן לטעון פרעתי כדין מלוה תוך זמנו.

(ב) והוא הדין שיכול לגבות כסף כזה מיתומים אף בלי שבועה, ...

ב"כ הנתבעים: אני מטפל בזה שמונה שנים ולא שמעתי שמו של מר א' ולא של שר הפנים שפירא, האלמנה ב' אמרה לי שלא יודעת דבר. הנכס עבר ע"ש החברה ד' בשנת תשכ"ד ועד היום לא היתה כל תביעה בעל פה. המנוח נפטר בשנת תשכ"ד. היה מספיק זמן לתביעה, אילו היתה עילה לכך. האלמנה ב' לא מצאה כל סימוכין לתביעה ולכן אין לה מקום. שינוי יעד אינו דבר מקצועי אלא ענין ממשלתי. אם מישהו דיבר מילה טובה לא מגיע ע"ז שום שכר. התובע איננו מתווך מקצועי. הנכס רשום ע"ש החברה, לאלמנה ב' ולילדים יש תשעים וחמשה אחוז מהמניות. היתר ליהודי אחד. לב' ארבעים אחוז מהמניות. בזמן יסוד החברה היו רוב רובם של המניות ע"ש המנוח. עוד בחייו העביר המנוח המניות ע"ש הגב' ב' והילדים.

ביה"ד קבע ישיבה לשמיעת עדים מטעם התובע. אולם באותה ישיבה לא הופיעו העדים. ב"כ התובע ביקש שאחד העדים - ו' - ימסור עדותו לביה"ד מתוך הכתב, הואיל וקשה לו להופיע בביה"ד......

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י פס"ד המתחיל בעמוד 273

פסק הרב דיכובסקי והרב צימבליסט האם ניתן לתבוע חברה שנפלה בירושה ליתומים.

(ד) האם יש לראות ביורשי הרב את הנתבעים, או שמא הנתבעת היא חברת קריה ד' בע"מ בלבד? להשלכותיה של שאלה זו יש נ"מ אם תביעת חוב דמי התיווך היא מיתומים - על כל הבעיות ההלכתיות מסביב לגבית חוב מיתומים - או מן החברה. במשפט הכללי מקובל לראות חברה בע"מ כגוף בפני עצמו, אישיות משפטית, שאינה תלויה ברכושם הפרטי של בעלי המניות. חברת קריה ד' בע"מ נרשמה ביום עשרים ושבע ברביעי ששים ושתים כשבעלי המניות הם הרב, והאלמנה ב', צאצאיהם ומר י"ב, ואילו חוזה הרכישה של הקרקע נעשה באדר תשכ"ג - זאת אומרת, שהחברה היא שרכשה את הקרקע.

נושא זה נדון בספרות המאוחרת של הפוסקים מסביב לשאלות מעשיות: האם יהודי שיש לו מניות בחברה בע"מ, עובר על איסור חמץ בפסח, או על חילול שבת או על איסור ריבית, כשהחברה מחזיקה חמץ, מחללת שבת ומלוה בריבית.

היטיב להגדיר את הבעיה הרב שאול וינגורט זצ"ל (ספר זכרון יד שאול עמ' ל"ה - נ'), ואלו דבריו:

אין ספק שצדק המהרי"א הלוי ז"ל [דבריו יובאו להלן] כשראה שלא הרי השותפות הזאת כהרי שותפות אחרת... כי למשל כשיש לו למי שהוא תביעה נגד החברה, ולחברה אין לשלם, אז אין לו לתובע רשות לתבוע את בעלי המניות לדין, ולכל היותר יוכל לקחת את נכסי החברה... אבל בשום אופן אין לו רשות לנגוע בנכסיו הפרטיים של בעל המניה. וכל החילוקים הללו אפשר לבאר וכלול בקיצור אם נגדיר ככה: הבעלות של בעלי המניות אינה אינדיוידואלית, כלומר מקושרת עם הבעל כשם שמצינו את המושג ממוניה בב"ק שפירושו הוא אחראי בכל מובן בעד ממונו ונכסיו אינון ערבין ליה, בעוד שהכא כל בעלותו מוגבלת בחלק שיש לו במניות כאילו הוא קיבל את החלק הזה מאחר וכל אחריותו תלויה רק בחלק שקיבל, וביותר אחראי הוא אותו האחר שנתן לו את החלק ואותו האחר אינו במציאות כלל, אלא זהו כלל הנכסים השייכים לחברה, וכאילו הנכסים האלה היו אישיות בפני עצמה, וזו הנקרא במשפט של היום: אישיות משפטית. אכן השאלה עומדת בפנינו אם מושג כזה היה ידוע לחז"ל... ברם אם המושג הזה נמצא בש"ס או לא, בכל אופן זקוקים אנו בע"כ לחלק בסברא זאת, דהגע בעצמך, אם יש לו למישהו חלק בניירות של הבנק הממשלתי, והבנק תמיד עושה עסקים ומרויח על ידי חמץ - אטו מש"ה נאסור עליו הריוח? ויותר על זה, הרי לכל אזרח במדינה יש חלק בנכסים השייכים לשלטון, והמעות של נייר הן בעצם תעודה על זה החלק, וא"כ מה יעשו אם הממשלה נושאת ונותנת בדגן [עמוד 286] ותבואה גם בפסח? אלא ודאי שאין לדמות את החלק הזה כלל לשותפות, וה"ה בחברה דידן.

המהרי"א הלוי (ר' יצחק אהרן איטינגא הלוי - למברג תרנ"ג, ח"ב סימן קכד, הובאו דבריו ביד שאול), עמד ג"כ על ההבדל בין בעלי מניות לבין שותפים, וכתב:

כבר ביארתי דגוף החמץ אינו של בעלי האקציען /המניות/ ואין להם שום רשות לא לאכלו ולא למוכרו או לבערו, רק שהאחריות עליהם, ובכהאי גוונא לא נאסר לאחר הפסח... ומעתה בנידון דידן כיון דאי אפשר לו לבעל האקציען לבער גוף החמץ, וכמש"כ לעיל, תו אינו מחוייב כלל למכור את האקציע, משום דכל שאין יכול לקיים מצות ביעור בגופו, תו אמרינן בממונו לא אטרחוהו רבנן.

גם האיגרות משה (ח"ג יור"ד סימן ס"ג) הבחין בין שני הסוגים הללו, לגבי ריבית שמשלם בנק שבעלי מניותיו הם יהודים, וכתב:

וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה, נאסרה בתורה מליקח ריבית. אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם, שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם, לא נאמר ע"ז איסור ריבית... וכן הוא בדבר החברות מנכסי דלא ניידי, אם השעבוד הוא רק על הנכסים שיש להקאמפניע /לחברה/, ולא על הנכסים של כל יחיד ויחיד בעצמו, ליכא איסור ריבית... דההיתר הוא דוקא כשהבעלים עצמן לא יתחייבו בכלום, אלא אותה הקאמפניע בכספיה ובקרקעותיה בלבד.

נושא זה נידון גם במנחת יצחק (רי"י ויס, ח"ג סימן א'), והוא הציע חילוק מעניין:

תבנא לדינא דבעלות מוגבלת הוי בעלות לפי דין תורתנו הקדושה, וע"כ בסתם מניות שיש עכ"פ בעלות מוגבלת לבעלי המניות, יש להם דין בעלות. ובאותן מניות שאין להם שום דעת בעלים לא מיניה ולא מקצתיה ואף לא לחוות דעתם עכ"פ בישיבה המתקיימת בין חברי החברה מזמן לזמן וכמו בניירות של הממשלה, בזה י"ל דלא הוי אפי' בעלות מוגבלת ונחשב רק כהלואה בקבלת אחריות כנ"ל.

הבחנה זו, בין בעלי מניות שיש להם זכות הצבעה לבין אלו שאין להם זכות הצבעה, היא מלאכותית ואינה מתקבלת על הדעת. כי אם נקבל את ההנחה שקיימת אישיות משפטית בחברה בע"מ - מה הנ"מ בין מניות שיש להם זכות הצבעה למניות שאין להן. ועיין במועדים וזמנים (לר"מ שטרנבוך ח"ג סימן רס"ט בהג"ה) בענין זה.

אמנם, עדיין חלה עלינו חובת הביאור, היכן מצאנו בדברי חז"ל בסיס לקביעת המושג אישיות משפטית, שאינה בשר ודם?

ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז"ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור.

שורשם של מושגים אלו הוא בדברי הרמב"ן (ויקרא א', ב') שהביא את דברי רש"י שם, וכתב:

[עמוד 287] ... פירש הרב כן, לומר שאם יתנדבו רבים להביא עולה, עולת השותפין היא, מה בין שנים המשתתפין ובין עשרה ואלף שנשתתפו בו... ואפשר שנאמר שאם רצו ציבור להפריש בתחילה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין, שתהיה נדבת ציבור בעולת בהמה ואין בה סמיכה.

חולקים, איפוא, רש"י והרמב"ן אם ישנה אפשרות לשותפים ליצור יצירה חדשה הנקראת ציבור - ויש נ"מ הלכתית בין קרבן שותפין לקרבן ציבור - או שקרבן ציבור הוא רק מה שנקבע בתורה.

ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו. ועיין בספרו של אבי מורי ז"ל נאות דשא ח"א בענין גדרי ציבור ושותפין בהלכה ובאגדה (עמ' מ' - נ"ו), שהאריך בראיות רבות לבאר את ההבדל בין שני המושגים הללו.

גם הרב מ"א עמיאל בספרו דרכי משה - דרך הקודש (ספר א', חלק א', שמעתתא ה' פרקים י' - י"א), עמד על החילוק בין ציבור לשותפין, והגדירו כך:

כבר הארכתי במקום אחר לבאר את ההבדל שבין גדר שותפות לגדר ציבורי, דלא רק הבדל כמותי יש בזה, דבשותפות שייך הדבר רק ליחידים ובציבור הוא לרבים, אך הבדל איכותי יש בכאן, והמושג דבר ציבורי הוא מכלל לפרט, כלומר דהדבר שייך לכלל בתור סוג ומהות בפני עצמו, ורק ממילא כיון דכל אחד הוא פרט בכלל, יש לו זכות בשייך לכלל.

הרב עמיאל השתמש בהגדרה זו בכדי להסביר ענינים שונים, עיין שם בדבריו.

עכ"פ, כאמור לעיל, המושג ציבור מהווה בנין - אב למושג המחודש של חברה בע"מ, או של אישיות משפטית.

גם במושג תפיסת הבית ניתן לראות מעין אישיות משפטית. כאמור במשנה במסכת בכורות (דף נ"ו ע"ב): האחין השותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר בהמה... קנו מתפיסת הבית חייבין. ובגמ' שם: ת"ר, יהיה לך ולא של שותפות. יכול אפילו קנו בתפיסת הבית, ת"ל יהיה.

כלומר, תפיסת הבית היא מצב ביניים, בין מות המוריש לבין חלוקת הירושה. בתקופה זו נחשב הרכוש בבעלות של גוף מיוחד הנקרא תפיסת הבית, ולא בבעלות היורשים. על כן אף על פי ששותפין פטורים ממעשר בהמה, תפיסת הבית חייבת.

מעמדה ההלכתי של חברה בע"מ נידון במאמרים שונים של חכמי זמנינו [עיין במאמרו של הרב שמחה מירון: מעמד החברה בע"מ במשפט העברי - סיני, כרך נ"ט, אב - אלול תשכ"ו. ועיין תשובת הגאון מהרש"ג הובאה בנועם כרך ב' עמ' ל"ג ובמאמר השגה של הרב וסרמן בנועם כרך ג' עמ' קצ"ה]. נרחיב מעט את הדיבור בנושא זה.

בנועם ח"ב הובאה תשובת הגאון מהרש"ג ביחס לשאלה אם יש חשש ריבית במלוה ממשלתי. ואלו דבריו שם:

בהלואות שמלוין לבנק או לאיזה חבורה אחרת באופן דאינו יכול לתבוע לשום אדם מכיסו לא בתחילה ולא בסוף... וכן בחבורות אינו יכול לתבוע רק מנכסי החבורה לא בתחילה ולא בסוף, דבכה"ג הרי [עמוד 288] באמת אין כאן לוה כלל, רק אותן הנכסים שהם משותפים ביחד הם הם החייבים. ואם ישתדפו אותם נכסים בין ע"י אונס בין ע"י פשיעה וגניבה ואבידה כל בני החבורה פטורים, הרי באמת אין כאן לוה. ושפיר י"ל... דכל ריבית שאין כאן לוה לא על הקרן ולא על הריבית, בזה לא אסרה התורה ואף רבנן לא אסרו כנ"ל.

בנועם ח"ב השיג על כך הר"י וסרמן, וכתב:

ואף שקטנו של הגאון (מהרש"ג) עבה ממותני, הרי תורה היא וללמדה אנו צריכים. ברור הוא, דאין שום אפשרות לחדש גדרי בעלות שלא מצינו בש"ס. וגם דינא דמלכותא ל"ש שיחדשו גדרי תורה חדשים, ויכולים רק להכלל בגדרים הקיימים.

ההנחה שאין שום אפשרות לחדש גדרי בעלות שלא מצינו בש"ס, היא הנחה בלבד, ולא הלכה. שכן מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון, תנאו קיים, וכמו שהביא קצות החושן (סימן ר"ט ס"ק י"א) בהסבר הדברים בשם הרמב"ן, שאפילו באומר ע"מ שאין לך עלי דין אונאה חל המעשה, כי לא אמרה תורה שיתחייב אלא ברצונו של זה. וכבר כתב רש"י במסכת יבמות (דף פ"ט ע"ב): הפקר בי"ד היה הפקר, וכל מידי דממונא לאו עקירה היא.

זו אולי גם כוונת התוס' בכתובות (דף נ"ו ע"ב) שכתבו: ועוד יש לומר דנזקין לא דמו לקדושין, דהכא היינו טעמא דאין קדושין לחצאין, דאין לך קדושין שאין לה עליו שאר כסות ועונה. כלומר, בקידושין ודומיהם אין אפשרות ליצור יצירה חדשה: קידושין לחצאין, בעוד שבדיני ממונות ניתן ליצור יצירה כזו, היות ובדבר שבממון תנאו קיים.

מצינו גם שחז"ל חידשו מושגים חדשים בדיני ממונות, גם במקום שמושג כזה לא קיים כלל מן התורה. קצות החושן (סימן ל"ט ס"ק א'), כתב:

והנראה לענ"ד... דמ"ד שעבודא לאו דאוריתא, אפילו שעבדן בפירוש לא מהני, וכמ"ש התוס' ס"פ גט פשוט דאע"פ שיכול למוכרן אינו יכול לשעבדן, וכ"כ הריטב"א בפ"ק דקדושין דאפילו שעבדן בפירוש לא מהני, ואף שיכול למכרן, לפי שאין הקנאה לחצאין.

כלומר, מן התורה לא קיים מושג שעבוד שהוא בבחינת שעטנז: הקנאה לחצאין. ומכל מקום חידשו רבנן מושג זה, אף על פי שאין לו בסיס בתורה.

שורשו של ענין זה טמון בהסבר שיטות הפוסקים הסוברים שקנין סיטומתא מועיל גם בדבר שלא בא לעולם ובדבר שאין בו ממש. [עיין קצות - החושן ונתיבות המשפט סימן ר"א ס"ק א' ופתחי - תשובה וגליון הרע"א שם, ובשו"ת רע"א סימן קל"ד]. בתשובת מהרשד"ם (חו"מ סי' ש"פ) בענין קניית חובות, השיב לאנשי אנקונא, וז"ל:

הרי מוכח בהדיא דכל דבר שבממון יש לו שתי פנים במה שיתקיים, או באחד מהדברים הברורים כדין תוה"ק או בחז"ל שתקנו בתלמוד, או בכל תנאי שאינם כתובים בתורה ואינם מן הדין... ומטעם זה אמרינן בגמ' פ' איזהו נשך, אמר רב פפא משמיה דרבא האי סיטומתא קניא... א"כ נתברר לנו ממ"ש שאם הדבר אמת שדרך התגרים [עמוד 289] כמנהג פשוט בעיר אנקונא לקנית חובות חבריהם... מחוייב מדין העיר ההיא לפרוע החוב לקונה, אף על פי שכפי דין תורה אין במשא ומתן כזה ממש, מכל מקום כיון שנהגו התגרים לקנות באופן כזה, הקניין קיים.

דברי מהרשד"ם אמורים בהקנאת דבר שאין בו ממש, דבר שהוא בבחינת יצירה חדשה שלא מצאנוה לא בתורה ולא בחז"ל. ומ"מ מנהג הסוחרים יוצר מושגים חדשים בדבר שבממון.

כיוצא בזה כתב בשו"ת דברי חיים (ח"ב חו"מ סימן כ"ו), לענין סיטומתא בדבר שלא בא לעולם. ואלו דבריו:

... דמאי שנא דבדבר שאינו קנין כלל לא מהתורה ולא מדרבנן אמרינן דמנהג התגרים מבטל הדין, וכמ"ש בש"ס בכמה מקומות מנהג מבטל הלכה... ולמה בדבר שלא בא לעולם לא יאמרו אם המנהג כן, מנהג מבטל הלכה.

כלומר, מנהג הסוחרים יוצר מושגים חדשים בדבר שבממון ומבטל הלכה, ועל כן הוא מועיל גם במקום שאין כלל מושג של קנין. ועיין בפסקי דין רבניים ח"ג עמ' שס"ח ובספרו של הרב דב כץ שליט"א: פסיקת בתי הדין הרבניים והחוקים ל"ז - נ"ז.

ואכן ביה"ד הרבני בת"א בהרכב אחר הגדיר את מעמדה של חברה בע"מ, והסיק (פסקי דין רבניים ח"ו, עמ' שכ"ב):

אמנם נראה דאף לדעת הרא"ש, מאחר והמנהג (גם מצד דינא דמלכותא) דכל התחייבות של חברה ציבורית בע"מ מקבלת תוקף ומחייבת את נכסי החברה, לפיכך אף שמצד הדין לא יתכן שעבוד נכסים בלי שעבוד הגוף, בכל זאת יועיל בנידוננו מדין סיטומתא, כיון דדרך העולם שזה מחייב ולא גרע ממנהג התגרים... גם מצד המנהג וגם מצד דינא דמלכותא תופס החיוב.

ובכן, אף על פי שלא מצינו מושג חברה בע"מ לא בתורה ולא בחז"ל, קיימת אפשרות ליצירת מושגים חדשים בדיני ממונות בין ע"י יחיד (באמצעות תנאי) ובין ע"י ציבור מדין סיטומתא ודינא דמלכותא. [עיין גם במנחת חינוך סוף מצוה מ"ב שכתב שאע"פ שלדעת הרמב"ם אין אשה גדולה יכולה למכור עצמה לאמה עבריה, מ"מ אם מדינא דמלכותא אפשר, אזי יהיה גופה קנוי מדין המלכות, ע"ש].

לעצם הגדרתה של חברה בע"מ, הרי ניתן להגדירה כשעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף (כפי שהגדירה ביה"ד הרבני לעיל. ועיין במאמרו של הרב שמחה מירון הנ"ל שהאריך בהגדרה זו). ניתן, כמו כן, להגדיר חברה בע"מ כציבור, כמו שהעלינו בראשית הדברים. יצויין שעל הגדרת חברה בע"מ כציבור, השיג הר"י בארי בהתורה והמדינה י"א - י"ג עמ' תס"א:

יש חילוק גדול בין רשות ציבור להא דחברה מאוגדת ולא קרב זה אל זה, דלפי הגדרת המחוקק הרי חברה היא רשות לעצמה מבלי כל זיקה לבעלים אלא כלשונו זוהי יצירה מלאכותית של אישיות משפטית הקונה ומוכרת, מבלי כל קשר לבעלים של ממש והרי היא בדיוק כמו גוף אחר לגמרי; ודבר זה לא אשכחן בדיני ישראל, שלא מצינו גוף משפטי בלי בעלים שהוא בעל הממון, אלא תמיד יש יחס ידוע של הבעלים, אם [עמוד 290] בתור בעלים ממש וכמו שותף, ואם בתור זכות הציבור שכולם יחד מהוים רשות ציבור... וציבור אינו רשות מוסמכת בלבד, אלא שותפות של ציבור אנשים כללי.

לאמור, אכן ישנה אפשרות ליצור מושג חדש בדיני ממונות, אף על פי שלא נמצא בתורה ובחז"ל. נוסף על כך גם הגדרת המושג ציבור אינה שותפות של ציבור אנשים כללי, כי יש הבדל ברור בין שותפות לבין ציבור, כפי שהובא לעיל בשם הרמב"ן המבדיל בין קרבן שותפין לבין קרבן ציבור. ציבור הוא רשות בפני עצמה שיש לבני אדם זכויות בה, כמו שיש זכויות לבעלי המניות בחברה בע"מ.

כך גם מטים דברי הסוגיא במסכת הוריות (דף ו' ע"א):

אמר רב פפא כי גמירי חטאת שמתו בעליה במיתה, הני מילי ביחיד, אבל לא בציבור, לפי שאין מיתה בציבור. מנא ליה לר"פ הא? אילימא מדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך, אי הכי אפילו ביחיד נמי? אלא דוקיא דר"פ משעיר ראש חודש דאמר רחמנא מייתי מתרומת הלשכה, והא מייתי להו מישראל והנך דפיישי היכי מייתו, אלא ש"מ חטאת שמתו בעליה בציבור קרבה. מי דמי, שעיר ר"ח דלמא לא מייתו מציבור, אבל הכא ודאי מייתו? אלא טעמא דר"פ מהכא, דכתיב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים מדכתיב אשר פדית. מי דמי, התם כולהו איתינון, מיגו דמכפרה אחיים מכפרה נמי אמתים, אלא הכא מי הוו חיים? אין הכי נמי, דכתיב ורבים מהכהנים והלויים וראשי האבות וגו'.

ההלכה שאין מיתה בציבור נפסקה גם ברמב"ם (פ"א מהל' פסולי המוקדשין ה"א):

ואין אתה יכול לומר בחטאת ציבור... שמתו בעליה... ואין כל ישראל מתים.

אם ננתח את האמור בסוגיא במסכת הוריות, נוכל ללמוד ממנה גדרים יסודיים במהות ציבור:

מלכתחילה נקטה הגמ' שאין ציבור מתים משום שכל דור מהווה המשך של קודמו: תחת אבותיך יהיו בניך, הגדרה זו נדחתה משום שאם כן גם ביחיד קיימת אותה המשכיות. אח"כ נקטה הגמ' שאין ציבור מתים, הוא משום שאין אפשרות מעשית שדור שלם יסתלק בבת אחת, כי דור הולך ודור בא נעשה בהדרגה. ועל כך הביאה ראיה משעיר ר"ח שקרב, אף על פי שבין חודש לחודש ישנם הנפטרים לבית עולמם. גם הגדרה זו נדחתה כי דלמא לא מייתו מציבור, אולי אף אחד לא מת בתוך החודש. לבסוף הביאה גמ' מעגלה ערופה המכפרת גם על יוצאי מצרים, אף על פי שכולם כבר נסתלקו מן העולם, ומכאן שאין ציבור מתים. אלא שמהלכות כפרה יש צורך שהחטאת תכפר גם על אנשים חיים.

למסקנת הגמ' ההלכה שאין ציבור מתים אמורה גם כשכל הדור חלף מן העולם כמו דור יוצאי מצרים, ומ"מ אין ציבור מתים.

אם נניח שציבור אינו גוף משפטי בפני עצמו, אלא שהוא התאגדות יחידים, מדוע במות דור שלם לא נאמר שהציבור הזה מת, ואילו הדור הבא הוא ציבור חדש? על כרחך עלינו להגדיר את הציבור כגוף משפטי שאינו תלוי באנשים מסויימים, [עמוד 291] אף על פי שנוצר על ידם, ואותו ציבור חי וקיים לעולם. אלא שמהלכות כפרה יש צורך שהקרבן יכפר גם על אנשים חיים כיום בתוך העם.

אחרי העיון מצאתי שהגאון ר' מנחם זמבה בשו"ת זרע אברהם (סימן ד' אותיות כ"א - כ"ד) דן באריכות בהגדרת המושג ציבור לעומת שותפין. אחת מן הראיות הנפלאות שבדבריו היא מדברי התוס' במסכת מנחות (דף ע"ח ע"ב, ד"ה או), ביחס לשוחט פסח על החמץ, ואלו דבריו:

... אולם בתוס' מנחות כתבו: אפסח קאי, אבל אתמיד פשיטא דלא מחייב משום אחד שבישראל, ע"כ. ומבואר, דאף לרבי יהודה בפסחים (ס"ג ע"א) דאסור לשחוט התמיד שהוא קרבן ציבור על החמץ, מ"מ אינו עובר ע"י זה שיש לאחד מישראל חמץ. ונראה סברתם דמקרבן ציבור פקע דין היחיד ונסתלק שמו ואינו כלל בעלים, דנעשה שם חדש: ציבור, ותו לא. ואין ליחיד תורת שותף כלל רק תורת ציבור, וכיון דהציבור אין להם חמץ, לא איכפת לן מה שיש ליחיד חמץ.

אמנם, מדברי הרמב"ם, דייק לא כך, ואלו דבריו:

... למאי דכתב רמב"ם ז"ל (בפ"א מתמורה ה"א): ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן בקרבנות הציבור, הואיל ויש לו בהן שותפות, הרי זה לוקה ואין התמורה קודש, עכ"ל. ומבואר מזה דבכל קרבן ציבור, אף דשם ציבור עליו, מ"מ מיקרי שיש ליחיד שותפות בו, ומיקרי איפוא בשני השמות שותפות וציבור.

אולם גם הדיוק מדברי הרמב"ם אינו מבטל את ההגדרה המחודשת לשם ציבור, כפי שהובאה לעליל, אלא בא להוסיף עליה, שבכל ציבור יש גם ענין שותפות. וראה עוד באריכות בדברי הזרע אברהם שם.

נמצא איפוא שאכן ציבור הוא שם בפני עצמו ופקע ממנו דין היחיד. ועל כן גם הגדרת חברה בע"מ כציבור, אינה, איפוא, דבר שאין לו שורש בתורה ובחז"ל, כי כאמור בשני הדברים גם יחד נוצר גוף משפטי המוקם ע"י יחידים, ולאחר הקמתו הינו ניצב על רגליו שלו מבלי שליחידים יש שותפות בו.

קריה ד' נרשמה כחברה בע"מ בתאריך עשרים וארבע לשביעי ששים ושתים ואילו החוזה על רכישת הקרקע נעשה באדר תשכ"ג, כך שיש לראות את החברה בע"מ כנתבעת, ולא את הרב המנוח, האלמנה וצאצאיהם באופן אישי. על כן, אין בנושא זה בעיה של גבית חוב מיתומים, כי חברה בע"מ אינה מתה.

כמו כן כבר נתבאר שישנה הודאת בעל דין של ב"כ הנתבעים והחברה שהחוב לא נפרע, וכך גם עולה מן החומר בתיק.

(ה) האם יש לשלם עבור ההשתדלות לשינוי יעוד הקרקע (מחקלאית לבנין)? התשלום עבור תיווך שורשו במנהג המדינה. לא מצאנו מנהג לשלם עבור השתדלות לשינוי יעוד של קרקע. יתר על כן, הרב המנוח חיפש קרקע בכדי לבנות עליה קריה; הוא לא חיפש קרקע בכדי לנטוע בה פרדס. הצעת אדמה חקלאית במקרה זה דומה להצעת שעורים למי שמחפש חיטים. על מנת לזכות בדמי התיווך היה חייב מר א' להציע להרב המנוח את מה שהוא מחפש: קרקע לבנין. לכן הטיפול בשינוי יעוד הקרקע, אינו מלאכה נוספת, אלא לשם כך נעשה התיווך, בכדי להמציא קרקע לבנות [עמוד 292] קריה, ואילו היה מר א' ממציא אדמת בנין מלכתחילה, לא היה כל צורך לדבר על שינוי יעוד ולא היה מקום לדרוש דמים בשביל זה.

סיכומם של דברים: (א) מר א' נחשב למתווך יחיד של הקרקע לבנית קרית ד'.

(ב) בעיסקה זו, לא שולמו כלל דמי תיווך.

(ג) את העיסקה שנעשתה בדולרים, יש לתרגם ללירות ישראליות לפי השער באותם הימים (דולר =שלש לירות=), על כן סכום העיסקה הוא מליון מאה ושבעים אלף ל"י. מסכום זה זכאי מר א' לקבל דמי תיווך.

(ד) בעיסקות בסכומים גבוהים לא ברור אם הנוהג הוא לשלם שני אחוז כדמי תיווך או אחוז אחד בלבד, והמוציא מחבירו עליו הראיה. לכן, כל זמן שלא יוכח אחרת, על חברת קריה ד' בע"מ לשלם למר א' סך אחת עשרה אלף ושבע מאות ל"י, שהוא אחוז אחד משווי העיסקה דאז.

(ה) חברת קריה ד' בע"מ זכאית לתבוע את יורשי הרב ג' לפצותם בסכום שחוייבו בו, בהתאם לפסק הבוררים - המצורף לתיק.

שלמה דיכובסקי.

עיינתי בדבריו של הרב הגר"ש דיכובסקי שליט"א, והנני להעיר כדלקמן:

(א) איני מבין איך אפשר לבוא לידי קביעה מוחלטת שמר א' היה מתווך יחיד ואילו מר ה' אין לו שום דין מתווך. הרי אנחנו לא היינו שם ואין אנו חיים אלא מפי העדים, וכלום העידו העדים שמר ה' לא היה מתווך? והלא מתוך פס"ד הבוררים משתמע שמר ה' היה מתווך לא פחות ממר א' (וכפי שיתבאר לקמן). העד הרב ו' במכתבו לביה"ד אמנם אינו מתייחס אלא למר א' ולא למר ה', אך אין זאת אלא משום שלא נתבקש להעיר אלא על דבר מר א', ואין מכאן שום הוכחה על חלקו או אי חלקו של מר ה' בתיווך. אשר לעדותו של מר י' הרי אמר בפירוש שהפגישה הראשונה בין הרב המנוח ומר ח' היתה בנוכחות מר א' ומר ה' והרב ו', וא"כ אם נניח שהמתחיל היינו מי שיצר את הקשר בין הצדדים, הרי כאן יצרו את הקשר שלשה אנשים: א' ה' ו' ומאן יימר לן שמר א' הוא שיצר את הקשר ואילו מר ה' והרב ו' סתם נלוו אליהם, אולי הדבר הוא להיפך. ואם תאמר שהמתחיל אינו מי שיצר את הקשר בין הצדדים אלא מי שיצר את הרעיון לראשונה, הרי הרב ו' היה אבי הרעיון - ולא מר א' - וא"כ אין מר א' המתחיל אלא הרב ו' אשר לגומר אין לנו כל הוכחה שמר א' טיפל בזה יותר ממר ה' וכבר הזכרנו שמפס"ד הבוררים משתמע שמר ה' היה מתווך לא פחות ממר א' וכך נאמר באותו פס"ד: בפנינו הצהיר מר ה' שאין לו שום טענות וכו' בענייני תיווך לא לו אישית ולא למחותנו מר א', הרי הושוו שניהם, מר ה' ומר א' לענייני תיווך.

מסקנת הדברים: אין לראות את מר א' כמתווך יחיד, כי עכ"פ מר ה' היה מתווך כמוהו. ויתכן שגם הרב ו' נחשב למתווך. כך שאין מגיע למר א' אלא מחצית דמי התיווך או שליש מהם. (ב) מה שכתב הרב דיכובסקי שהואיל וב"כ הנתבעים הצהיר, שלא שמע אף פעם שמר א' יזם את הדבר, וכן טען שהחברה לא נדרשה לשלם אף פעם למר א' [עמוד 293] פיצוי כל שהוא - דבר זה מהווה הודאה מצד הנתבעים שלא שילמו, שהרי הכלל הוא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי. אינו מובן, שהרי לא אמרו בבירור לא לויתי אלא אמרו שלא שמעו, ולא שמענו אינה ראיה. מה גם שלאחר מיכן טען ב"כ הנתבעים בעצמו בסיכומיו שלא הוכח כלל כי הרב המנוח לא פרע את החוב באם אכן קיים היה חוב.

אמנם מהעובדה שהדבר לא נרשם בפנקסי החברה, וכן מפס"ד הבוררים, משמע לכאורה שלא שילמו למר א' כלל. ברם סוף סוף יש לנו הלכה מפורשת בשו"ע /חו"מ/ סי' ק"ח שטוענים ליורשים שמא פרע אביהם, ורק כשברור לנו שלא שילם, כגון בשלשת הדרכים האמורים בשו"ע שם, אז מחייבים את היתומים. ובנידוננו ספק אם הדבר הוא כל - כך ברור שלא שילם כמו בשלושת הדרכים הנז' בש"ע שם. שהרי יתכן שאחרי שנתפשר הרב המנוח עם מר ה' שילם מר ה' למר ג' את המגיע לו, נמצא שגם בנידוננו יש לטעון ליתומים: שמא נפרע מר א' אולם מאחר והרמ"א /חו"מ/ בסי' ס"ט ס"ה כתב שאם יש קצת רגלים לדבר שלא נפרע נהגו להשביע את היורשים, א"כ בנידוננו ראוי לפשר ביניהם, וכפי שכתבנו בפסק דין הראשון.

(ג) ומה שכתב הרב דיכובסקי שבנידוננו אין בכלל מקום לטענינן ליתמי כיון שאין כאן תביעה על היתומים בתור יורשים אלא על החברה בתור חברה בע"מ, ולפי דבריו חברה בע"מ שמתו בעלי מניותיה ויצא שטר חוב על היתומים לא נטען להם שמא פרע אביהם, אין הדברים נכונים, כי לא מצינו בתורה חיובים על דבר דומם כמו חברה, אלא על אנשים חיים, ואם יש שטר חוב על החברה, פירושו של דבר: על בעלי החברה, - חוץ מזה שאין לגבות משאר נכסים שלהם כי אם מן הנכסים של החברה, שזהו פירושו של בערבון מוגבל - ואם מתו בעלי החברה הרי היתומים דינם כיורשים לכל דבר ופשיטא שטוענים להם כל הטענות שטוענים ליורשים.

אולם בנידוננו שפיר יש לטעון טענה אחרת שאין אנו באים לחייב את היתומים בתור יורשים, אלא את האלמנה, שרוב מניות החברה היו על שמה בזמן חתימת החוזה, ונמצא שהיא נתבעת מצד עצמה ולא בתור יורשת, וכל שהיא נתבעת מצד עצמה לא מצינו שטוענים לה: שמא פרע בעלה. וכבר העלינו טענה זו בפס"ד הראשון.

אולם נראה שאין הדבר כן, שהרי פעולת התיווך היתה בשנת תשכ"א או תשכ"ב כשעדיין לא היתה חברת קריה ד' קיימת בעולם. נמצא שכל מה שנעשה אז, נעשה לטובת הרב המנוח באופן אישי (אא"כ נאמר שגם לפני כן היו מאוגדים באיזו חברה שרוב המניות לא היו ע"ש הרב המנוח, אך זה לא הוזכר במהלך הדיונים), ואם אח"כ יסד הרב המנוח חברה, ובה רוב המניות ע"ש אשתו הרבנית, ועשה את החוזה על הקרקע ע"ש החברה, הרי זה כאילו נתן אח"כ מתנה לחברה. כלומר, את טובת התיווך שקיבל, מהמתווכים מסר במתנה לחברה. וזה אינו פוטרו מלשלם את דמי התיווך אשר תיווכו עבורו, שהרי בזמן פעולת התיווך נעשה הדבר עבורו והוא הוא שנתחייב בדמי התיווך, ולא הרבנית, שלא קיבלה שום טובה ממר א' כי אם מבעלה המנוח, שמסר לה את הטובה שקיבל הוא ממר א' נמצא שאין אנו יכולים לחייב אלא את היתומים בתור יורשי הרב המנוח, ובזה כאמור טענינן להו שמא פרע, אלא שלהימנע משבועה יש לפשר ביניהם וכנ"ל.

העולה מן הדברים שאין לראות את מר א' כמתווך יחיד, ועל כל פנים יש כאן עוד מתווך והוא מר ה' נמצא שאם יש לגבות לדמי התיווך שני אחוזים מגיע למר א' [עמוד 294] אחוז אחד, ואם נאמר שלעיסקא כעין זו מגיע לדמי התיווך רק אחוז אחד (כדברי הרב דיכובסקי בנימוקיו), הרי אין למר א' אלא חצי אחוז. ומכיון שהעלינו שיש כאן גם טענה שמא נפרע ויש לפשר ביניהם, אי לכך נראה לי שבתור פשרה יש לחייבם בשליש האחוז, דהיינו סך שלשת אלפים ותשע מאות ל"י, חיים גדלי' צימבליסט.

אחרי העיון ובהסתמך על הנימוקים המצורפים פסקנו ברוב דעות: על הנתבעים לשלם לתובע סך שלשת אלפים ותשע מאות ל"י.

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יב עמוד 253

ויש לצרף עוד את דברי ה"משנה למלך" פ"ד מהל' מלוה הי"ג שדייק מדברי ה"מגיד משנה" שם דבריבית דרבנן מותר לתת לו בדרך מתנה. וא"כ גם בנידוננו יכול הנתבע לתת לתובע את הפרשי ההצמדה בתורת מתנה. ואף דלא קיי"ל כה"משנה למלך" בזה, וכדאיתא ביו"ד סי' ק"ס ס"ה ובש"ך סק"ו, מ"מ חזי לאיצטרופי למה שכתבנו למעלה.

ויש לצרף עוד את העובדא שכל הפריטים הנ"ל נרכשו עבור כפר הנוער "שדה חמד", שהוא "גוף משפטי", דהיינו שאין שם אדם שאחראי באופן אישי עבור כל העסקות שמבצע כפר הנוער, ורק הרכוש של ה"גוף המשפטי" הזה הוא האחראי כלפי כל החובות שהוא חייב, והוא כעין בנק בערבון מוגבל, שהאריכו האחרונים בדבר,

ויש אומרים שאין בו משום ריבית. וז"ל הגר"מ פיינשטיין שליט"א ב"אגרות משה" חיו"ד סי' ס"ג: "וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה נאסרה בתורה מליקח ריבית, אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם, שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין, ולא יהיה רשע כשלא ישלם, לא נאמר ע"ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הבנק שבאמריקה, שגוף הבעלים של הבנק אינו מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהבנק, אף אם יזדמן שלא יהיה בהבנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבנק הוא של ישראל". וכעין זה כתב הגאון ר' יוסף רוזין זצ"ל ב"צפנת פענח" ח"ג סי' קפ"ד, וז"ל: "והנה גדר באנק לא נקרא דבר מסויים רק דבר של צורה ולא חומר, כי גם מי שיש להם באנק הם אינם משועבדים לעצמם רק הכסף המונח שם... לכן אין זה ריבית בבאנק עפ"י ד"ת". ועי' עוד ב"נועם" כרך ב' עמ' ל"ג, וב"יבנה" כרך ג', ניסן תש"ט, עמ' 176, במאמרו של הרב ר' רפאל קצנלנבוגן ז"ל. ולפי"ז גם בנידוננו ליכא משום איסור ריבית.

מסקנת הדברים: רשאי הנתבע לשלם את מה שחייבנוהו למעלה - בצמוד לדולר. לאור כל האמור אנו פוסקים: על הנתבע לשלם לתובע, כאמור לעיל:

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יט עמוד 10

אותם לדין וצריך לתבוע את המנהל או כל נציג של החברה כאחראים למעשה או מחדל של החברה.

ב. חברה בערבון מוגבל רשומה כדין, דנים בה כמנהג הסוחרים (סיטומתא) וכל קניניה והתחיבויותיה תופסים גם לפי ההלכה וכל הרוצה או צריך לעשות איזה עיסקא עמם אם יודע את התקנות או מעין בהם לפני שעשה עיסקא אתם אם נעשתה העיסקא בהתאם לתקנות היא מחייבת את הצדדים.

ג. גוף צבורי מכובד אפשר שעסקיה והחלטותיה מחייבות גם בלי קנין כמו החלטות וקניינים של הקהל שמחייבים גם בלי קנין ומבלי שטר שכל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי.

ד. שתי חברות שיש לכל אחת תקנון מיוחד אם המנהלים שלהם הם אותם האנשים יש לראות את שתיהן כגוף אחד כיון שבהלכה אין החברה אישיות משפטית נפרדת.

פסק דין - התביעה כספית ונחתם שטר בוררות כדין.

העובדות שאין בהם מחלוקת שהתובע קנה דירה בה. נ. נחתם חוזה כדין שולם כל הסכום אולם עקב פשיטת רגל של חברת ע. לבנין מונה כונס נכסים והתובע נאלץ להוסיף סך - 10000 דולר.

טענות הצדדים הובאו בתיק באריכות רבה הקשבנו להם ועיינו בהם כראוי. ונכתוב עיקר טענתם בקיצור רב.

התובע טוען שמע. ת. היתה הקניה, שבעקבות מודעה שפורסמה בעתון המודיע על ידי ע. ת., בא למשרדי ע. ת. בירושלים נתקבל על ידי סגן המנהל ר' ר. ב. שהפנה אותו למנהל ע. ת. ר' ב. ס. שנתן לו קבלות על טפסים של ע. ת.

בשלב מוקדם הסביר מנהל ע. ת. שאסור לע. ת. לעשות עסקים ולכן עניני הדירות סודרו דרך חברה שהיא יסדה ומחזיקים את מניותיה אנשי ע. ת. חברה בשם ע. לבנין. לפיכך לטענת התובע אחראית ע. ת. לנזקים שנגרמו לתובע, הן מחמת התוספת האמורה שנאלץ לשלם בסך - 10000 דולר, והן דמי שכירות כאמור בחוזה עבור אי קבלת הדירה בזמן ושויים 18000 דולר. וכן פיצוי עבור עגמת נפש שנגרמה לתובע ושכר טירחת עו"ד.

אסמכתא לטענותיו הביא מדין מראה דינר לשולחני וציין לספרי שו"ת הדנים בזה. וכן עילות משפטיות מהחוק החילוני.

לטענת הנתבע בקצרה: הקניה היתה מחברת בת של ע. ת. שמבחינה משפטית היא אישיות משפטית עצמאית, ואין חיוב חוקי לע. ת. עליה. ואפילו היתה התחיבות אין לה תוקף שחורגת מתקנות העמותה. וזאת לטענת התובע שיש קשר בין ע. ת. לחברה.

לפי דין תורה אין אישיות משפטית נפרדת של "עמותה" רק תביעה לאנשים, וכיון שהתביעה מופנית כאן לגוף "ע. ת. "יש לדחותה על הסף.

מדין מראה דינר אין כאן כיון שע. ת. לא אמרה איזה דבור שבו הביעה התחיבות כלפיו. לא עשתה הסכם ולא קנין עמו.

הרב עזרא בצרי אב"ד – מעמד חברת בת והיחס העקרוני לחברה בע"מ:

פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יט פס"ד המתחיל בעמוד 9 תיק מס' 3580/מז - בבית הדין הרבני ירושלים, בפני כבוד הרבנים הדיינים: ע. בצרי - אב"ד ש. רפאל - אב"ד א. כהן

התובע: י. ש. (ע"י סבו מ' ש') ב"כ עו"ד עודד פלדמן נגד הנתבע: ע. ת. ב"כ עו"ד גרשון הולצר הנדון: מעמדה של חברת בת

חברה ע. ת., מוסד ותיק ידוע ומפורסם המגיש עזרה לתלמידי חכמים נזקקים יסדה חברת בת בשם ע. לבנין במטרה לטפל בבנית שיכונים לבני תורה ולמכור דירות לבני תורה הנצרכים במיוחד לזוגות צעירים שבעייתם העיקרית לרכוש דירת מגורים. כמה שנים התנהל הכל כסדר, אבל אחרי כן הסתבכו העניינים עד לבסוף פשטה חברת ע. את הרגל. התובע קנה דירה בע. לבנין שמשרדה היה בבנין ע. ת. ומנהל שלה סידר את הקנייה. אך בחוזה המכר חתם חברת ע. לבנין כמוכר. כאשר זאת פשטה את הרגל נתמנה כונס נכסים והוא השלים בניית הדירות וחייב האנשים שקנו את הדירות עוד סכום כסף בשביל ההשלמה. התובע שילם את הסכום ופנה לבית הדין ותבע מע. ת. א) את ה - 10000 דולר ששילם בעד השלמת הדירה (כמובן מחוץ הסכום שכבר שילם לע. לבנין לפי החוזה) וגם הפסדים שיגרמו לו בעד איחור הזמן שיכול להכנס לדירה אשר לפי החוזה חברת ע. לבנין התחייבה לשלם.

...

התוכן

א. דיני התורה אינם מכירים שחברה או עמותה היא רשות נפרדת ועצמאית ואפשר לתבוע [עמוד 10] אותם לדין וצריך לתבוע את המנהל או כל נציג של החברה כאחראים למעשה או מחדל של החברה.

ב. חברה בערבון מוגבל רשומה כדין, דנים בה כמנהג הסוחרים (סיטומתא) וכל קניניה והתחיבויותיה תופסים גם לפי ההלכה וכל הרוצה או צריך לעשות איזה עיסקא עמם אם יודע את התקנות או מעין בהם לפני שעשה עיסקא אתם אם נעשתה העיסקא בהתאם לתקנות היא מחייבת את הצדדים.

ג. גוף צבורי מכובד אפשר שעסקיה והחלטותיה מחייבות גם בלי קנין כמו החלטות וקניינים של הקהל שמחייבים גם בלי קנין ומבלי שטר שכל דבריהם ככתובים וכמסורים דמי.

ד. שתי חברות שיש לכל אחת תקנון מיוחד אם המנהלים שלהם הם אותם האנשים יש לראות את שתיהן כגוף אחד כיון שבהלכה אין החברה אישיות משפטית נפרדת.

....

לפי דין תורה אין אישיות משפטית נפרדת של "עמותה" רק תביעה לאנשים, וכיון שהתביעה מופנית כאן לגוף "ע. ת. "יש לדחותה על הסף.

.. .....דבריו הראשונים שבדין תורה אין אישיות משפטית נפרדת, נכונים וכשם שנכתוב בזה לקמן ממה שהארכתי בס' דיני ממונות בזה. וזו סיבה לחייב את ע. ת. שכן זו סיבה לראות שע. ת. וע. גוף אחד הם ואינם אישיות משפטית נפרדת. ועוד נבאר בזה לקמן.

אלא שדבריו האחרונים לדחות את התביעה על הסף, אין הדבר כך משום שגם בדין תורה אפשר לתבוע גוף אף שהכונה לעומדים מאחרי הגוף. ויש הבדל בין תובעים את הגוף לתובעים את העומדים מאחרי הגוף.

[עמוד 16] משל למה הדבר דומה, שאדם תובע "בית יתומים" מוסד מסוים על הסכם או נזיקין וכיוצא, מגיש את התביעה נגד שמו של בית היתומים, ואז בדין מזמינים את האחראים על המוסד ואין זה כמזמין גוף שלא קיים שכל אגודה, חברה, מוסד וכיוצא אף שלא רואים בו אישיות משפטית נפרדת אבל יש לו שם ויכולים לתבוע את השם והכונה למנהלים ולאחראים.

אולם לא תובעים בשמות את המנהלים כיון שאם ימצאו חייבים לא משלמים מכיסם אלא מכסף המוסד, הם לא הנתבעים אישית הם נתבעים אישית כמנהלים ואחראים על המוסד.

אותו דבר בנדון דידן הנתבעת היא ע. ת. וכיון שאין היא אישיות משפטית נפרדת מביאים את האחראים על המוסד, ואם ימצאו חייבים אינם משלמים מכיסם רק מכספי המוסד.

ועתה נבוא לסוגיא זו של ישות משפטית נפרדת בהלכה. בדין זה הארכתי בספר דיני ממונות חלק ב' שער רביעי פרק שלישי בסופו. והוכחתי מדברי הפוסקים ומסעיפי החוק שלא קיים דבר כזה בהלכה וחיובי חברה חלים על בעלי החברה. והדברים ארוכים אין צורך להביאם שאפשר לעיין בהם בספר.

אמנם פסקתי שם בסעיף ט"ז "שחברה רשומה בערבון מוגבל דנים בה כמנהג הסוחרים במדינה, וכל קניני והתחיבות החברה תופסים על פי ההלכה מצד המנהג. והוא הדין לכל צורות אגוד אחרות כאגודה עותומנית אגודה שיתופית וכיוצא שהולכים אחר התקנות והתנאים וכפי שנוהגים במדינה. ובהתאם לכללים שנקבעו בחוקי המדינות בהתאם לצורת התאגיד, והרי הם כשותפים על פי עקרונות ותנאים מסוימים".

ובמקורות שם הסברנו הטעם שכל העוסק עמהם על דעת התנאים המפורטים בחוקי כל מדינה הוא עוסק, ואף שלא כל מתעסק בקי בחוק דעתו סומכת למה שנאמר בתקנות ובחוק בכל צורת תאגיד, ויכול לברר פרטי החוק לפני שעוסק ולדעת היאך לעסוק ובאיזה תנאים. וכל שעסק בסתם ודאי הסכים לתנאי התאגיד. עיין שם ואחר כך הארכנו בדין ישות משפטית נפרדת. ....

בזה הם יותר מערבים כי ערב הוא ערב לאחר, וכאן הרי הם גוף אחד כך שמבחינה משפטית אלו שני תאגידים, אבל האנשים הם אותם אנשים, והם כאלו אומרים בפירוש ע"י הודעות ברבים אנו אלה שהקמנו ובונים את ע. ואנחנו אחראים לעצמנו.

ויש לדעת שגוף צבורי ומכובד כמו ע. ת. יש לדון בו שאינו צריך אפילו קנין, דומה למה שפסקנו בדיני ממונות ח"ב שער א' פרק א' סעיף "שהחלטות וקניני הקהל אינן צריכות לקנין או שטר אלא דבריהם ככתובים וכמסורים, וכן בתנאים שמתנים ביניהם בעלי מקצועות מסוימים אין צריך קנין". ועי"ש במקורות לדין זה מפוסקים רבים.

...

מה שנראה הוא שאחר שהחברה שהקים ויתכן שהוא היה בעל הרעיון להקימה נכשלה התנערו ממנו והטילו עליו את הכשלון ואיני יודע מה שקרה בפנים אם הטילו עליו בצדק או שלא בצדק אין זה עניננו. אבל כל פעולותיו שעשה עד לפשיטת הרגל היתה בהסכמת ע. ת. עכ"פ בשתיקה והיתה לו הסמכות של מנהל ובכחו היה לחייב את ע. ת. ואף שפוטר ולא פורסם הדבר נשאר עדיין חבר הנהלת ע. ת.

....

ג) התובע ביקש דמי שכירות בסך 18000 דולר בגין איחור מסירת הדירה, כמתחייב מסעיף ב. ג. בחוזה.

כאן נראה לי שיש לעשות פשרה בנידון. לא ברור בשל מי נגרמו ההפסדים, האם כתוצאה מניהול כושל של המנהל, או החברה וכד' ואנו נכנסים כאן לדיני גרמא. מצד שני ע. לבנין הרי התחייבה לקונה דמי שכירות במקרה של איחור, ולא שייך כאן גרמא. אמנם גם התובע הסכים לפשרה. לכן הנני מחייב את ע. ת. לשלם לתובע מחצית דמי השכירות בסך 9000 דולר.

החלטה

אחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כחם ועיון בכל החומר שבתיקים ביה"ד פוסק: ברוב דעות מחייבים את ע. ת. בסך - 10000 דולר לתובע.

[1] דוגמת אפותיקי מפורש – בבלי גיטין מא., רי"ף בדפיו כב., ר"ן, ריטב"א על הסוגיא, מאירי מ. רמב"ם מלוה ולוה יח ג, טוש"ע חו"מ קיז ., סמ"ע סק"ה. ועיין מטה בשבה"ל , משנה"ל וכו' הדנים במבנה זה עבור חברה בע"מ.

[2] עיין פתיחתם של מנחת יצחק, הרב שטרנבוך בעל המשנה הלכות ועוד בדבר בירור המציאות.

[3] חברת הודו המזרחית\מערבית ההולדנית 1602.

[4] השואל לרב וואזנר.

[5] מנח"י.

[6] הרב דיכובסקי, ר' אשר וייס.

[7] מהרי"א הלוי.

[8] משנת אליעזר.

[9] הריגטצ'ובר..

[10] משנה הלכות.

[11] תשובות והנהגות.

[12] קצה אחד –הרב דיכובסקי ניתן לקבל אפילו הגדרת בעלות חדשה בתחום הממון לפי מושגי התורה , רוב הפוסקים החל מדימוי מילתא לאפותיקי מפורש עבור לקבלת יסוד מכח מנהג מדינה הסכמת בעלי אומוניות, דינא דמלכותא וכו' ולבסוף אפילו הגיש המצמצמת לחלוטין כגישת הרב וואזנר המעביר את נטל ההוכחה של האשמה בקירסה לבעלי החברה בדבר אי אשמתם וכו'.

[13] עיין ספרו 'הבעלות בחברה עסקית'.

[14] עיין בספרו 'תכלית החברה העסקית'.

^ו שיש לדון אם חברה בע"מ נחשבת ליישות נפרדת, ואינו בכלל "לא יגוש", או שהנציג שלהם נכנס לזה.

^(סה) כנלענ"ד, מכיון שכל תוקף וקיום למוסד כעין זה אינו אלא עפ"י החוק, הרי נשתתפו ע"ד כן, ועדיף מסתם דינא דמלכותא, שעפ"י דין תורה אין מקום למושגים אלה, והוי כהתנו על דעת כן, וכל המתעסק עם חברה ע"ד החוק והמנהג מתעסק. ועי' שו"ת מנחת יצחק (ח"י סימן קמג - קמה) כמה דינים בחברה בע"מ.

דיני חברות ותאגידים

חברות ותאגידים בעין התורה

דרך מקרה הבוחןחברה בע"מ(פרטית, ציבורית וממשלתית)

ממונית\משפטית – הלכתית(איסור והיתר) – פלילית\ערכית

חלק א

מבוא – מעמד חברה בע"מ \תאגיד ציבורי \ חברה ממשלתית בעין התורה - בתחום הממוני, איסורי, בית הדין וכו'