עיון – פסיקה – הלכה – אתיקה – רוח ומחשבה

---

תוכן עניינים

פתיח:

פרק א – ההנדסה הגנטית בצמחים בחי ובאדם:

חלק א –  בין האיסור הכללי 'שינוי מעשה בראשית' לשדה הדיון ההלכתי – דיני כלאיים:

1.  איסור הרכבת אילן(להלכה) :

הנדסה גנטית בצמחים –מהמציאות לשאלות ההלכתיות

כלאיים בבעלי  חיים -  הרבעת בהמה:

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן ק

ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה סימן רצז - דין כלאי בהמה

תשובות והנהגות כרך ד סימן קפד

אודות הכלאה גנטית בעופות היום

א. בירור העקרון – מהו איסור ההרכבה בצמחים? – עיין מעלה בחלק העיוני.

ב. דימויי מילתא – מצבים שונים בגמרות \ראשונים ואחרונים לבירור היחס בין הדרך לכוונה לתוצאה:

2. אחרונים שיטות הרכבה\האבקה - מיוחדות

• משפט כהן סימן

שו"ת ציץ אליעזר חלק א סימן טז

3. 3. התמודדות הפוסקים 'בני זמננו' עם סוגיית ההנדסה הגנטית עצמה:

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן ק

· הרב הלפרין – דברים בעל פה וכפי העולה בכתב (עיין בספרו בפרק כט)  איסור כלאיים בצומח קיים החל מגודל תא שעונה על ההגדרה "דבר המצמיח" ולכן אינו קיים בהאבקה ואינו קיים בהנדסה גנטית.

תוצרים של הנדסה גנטית

· התמודדות עם תנאי גידול מורכבים כגון מליחות יתר.

השבחה גנטית בבע"ח

רפואה

הנדסה גנטית בצמחים - רקע מדעי והיבטים הלכתיים - פרופ' אליעזר גולדשמידט 'ד"ר אריה מעוז

גנטיקה באדם – הורות ביולוגית והורות גנטית – פונדקאות

בנושא הפונדקאות/הרב אלישיב קנוהל

על תרומת ביצית, פונדקאות, הקפאת זרעו של רווק ונטילת זרע מן המת

הורות ביולוגית והורות גנטית   - "אשה כי תזריע וילדה"

הרב מרדכי הלפרין^*

הנדסה גנטית – והפריה הזווית המשפטית:

השופט משה דרורי

---

פתיח:

משחר העולם החל האדם במסע הרחבת כוחו יכולותיו והשפעתו. בעולם הקדום החל בהמצאות שונות המשוייכות למרחב הפיזי, החל מזריעת החיטה לצורך יצירת הלחם וכלה ביצירת כלי מיתר וכלי עבודה. כבר בראשית הדרך ניסה האדם ליצור שינויים גם במרחב הצומח וגם במרחב החי בעזרת חיבור עצמים זה לזה. בעולם הצומח מוכרת לנו ההרכבה כבר מדברי הנביא "ולקח עץ אחד...וקרב אותם... והיו לאחדים", ובעולם החי אנו מכירים נסיונות קדומים להכלאות בין מינים שונים. ציווי הבורא לאדם, "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכיבשוה ורדו בדגת הים..." משווה לאדם כח גדול ותפקיד בעל עוצמה אדירה בעולם, אולם לצד זאת באה האמירה בגן עדן, "לעובדה ולשומרה". האם האדם נברא להיות שומר הארץ והמטפל בכל אשר עליה? שמא תפקידו להנהיג ולרדות בכל? האם שייך ויכול הוא לנסות לייצור ולשנות בבריאה בחי ובצומח אשר הינו חלק מהם?  

מתוך מרחב שאלות אלו מהדהדים דברי הבורא  "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח.. וישלחהו ה' מגן העדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם".

ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של מאות השנים האחרונות מציגה בפנינו את היכולת העצומה אשר ניתנה ביד האדם, ככל שהאדם מעמיק בטבע הבריאה כן גדל כוחו ויכולתו לפעול בה. עוצמה גדולה ולצידה סכנה עצומה, ככל שטיב ואיכות היכולת גדלה כן הסכנה הבאה עימה בשימוש לא נכון בידע וביכולות. האם נועדו הידע והיכולות רק להצלת העולם מתחלואותיו? האם נכון לאדם להשתמש בידע והיכולות בכדי לשנות את העולם לצורכו, להנאתו ?  האם עליו לסגל לעצמו עקרונות והגבלות בתחומים אלו?

באוגדן זה ננסה לעמוד אחר שאלת תפקיד האדם בעולם דרך הנושא העוסק ביכולתו של האדם לשנות מעשה בראשית, לבצע שינויים בנבראים, בצומח ובחי ומעט אף באדם. התחום המרכזי בו נעסוק ייסוב סביב התפתחות חקר הגנטיקה ופיתוח יכולות נרחבות בתחומי ההנדסה וההשבחה הגנטית. מהי התמונה העולה מתוך מקורות היהדות וכיצד ניתן לתרגם מקורות ושיח קדום למציאות מתפתחת ושונה מאד מן העבר. הכתיבה תבנה בשלוש קומות לצורך התמודדות עם לשאלות גדולות אלו:

קומה א - החלק העיוני – בחלק זה נזקק את היסודות והעקרונות המנחים לעיסוק בנושא, לאחר מכן נמקד את נקודות המחלוקות וכיווני החשיבה בתחום.

קומה ב - שדה הפסיקה וההלכה -  ראשית נפתח בשאלת האסור והמותר המצויה בשדה ההלכתי, בשנים האחרונות הפסיקה היהודית בת אלפי השנים מתמודדת עם מצבים משתנים ועם חידושים והתפתחויות טכנולוגיות ומדעיות. בחלק זה ננסה לבחון את המציאות הקיימת היום בתחומים השונים ולהציג פסיקה בעלת יסודות עקרוניים לצד התפרטות למצבים השונים.

קומה ג – האתיקה הרוח והמחשבה –  מעבר למערכות הסדורות העולת מהעולם העיוני ומעולם הפסיקתי הלכתי, הבונות עבורנו את התשתית של מרחב וכיוון הדברים ישנם קומות שאינם בגדר אסור ומותר ואינם בגדר המערכה המחייבת אלא הינם חלק מהתוויית דרך החיים. המוסר הצומח מתוך מרחב המקורות מושתת ויונק מיסודות העיון והפסיקה אך אינו זהה להם, המחשבה והרוח הינם יכולתו של האדם לפתח להרחיב ולקדם את התנהלותו בעולם מעבר למרחב המותר לו. שלושת עולמות אלו מהווים ערך מוסיף משמעותי ומרכזי בתוך מרחב חיינו ולעיתים בתחומים שונים אפילו מהווים את מרכז חיינו.

מהו תפקידנו בעולם? כיצד עלינו להשתמש בידע והיכולות שהשגנו במהלך הדורות? אלו שאלות עצומות! אך ננסה לגעת בשוליים של שאלות אלו מתוך הנושא העצום המוגש לפתחנו, בצורה מדודה ובכל קומה ננסה לבחון את הדברים בכלים המתאימים לה.

 

פרק א – ההנדסה הגנטית בצמחים בחי ובאדם:

חלק א –  בין האיסור הכללי 'שינוי מעשה בראשית' לשדה הדיון ההלכתי – דיני כלאיים: 

א. דיני כלאים – מקור האיסור וקדימותו:

1. זיהוי השאלה ההלכתית ברמת הפרטים , הדרך והתוצאה עם שאלות איסורי הכלאיים השונים.

2. ההבנה כי הנושא והאיסור קדום:

יסוד המופיע בתשתית בריאת העולם – "למינהו" – כך נברא בטבע וכך נאמר בדברי הקב"ה , השאלה ממתי הופך לציווי ודין.

א. מהמקור הרעיוני ההופך למקור דיני – העשבים שעושים ק"ו בעצמם והדיון מסתיים בספק איסור כלאיים בעשבים.

ב. איסור לבני נח לדברי ר"א והמכריעים כמותו.

ג. יסוד שעליו מושתת הפסוק בתורה – את חוקותי תשמורו(חוקים שחקקתי לך כבר).

לכו"ע מדובר באיסור קדום לדברי דמואל וללימודו וממילא נראה כי כלאי הרכבת אילן לא נלמדים מדברים שמואל אלא דינים מסויימים בהם!!.

הערה – ברור לכולם שהיחס לכלאי הרכבת אילן קדם בהרבה לשמואל שכן במשנה ובתנאים מופיע לפרטיו, השאלה האם לימודו של שמואל קדום והאם מושתת על היסודות מעלה(לכו"ע בראשונים ואמוראים מושתת על אחד מהם).

ב. עיון במקורות הדין –

בנושא שלנו ישנם שני אפיקי בירור:

א. האם ישנו 'איסור כללי'\ עקרון מוסרי כולל? - מעיין קו מנחה היוצא נגד 'שינוי מעשה בראשית'(אמירה זו מצריכה דיוק וכלל אין לקבלה כפשוטה –מתי ).

ב.  איסור בעל הגדרים השונים העולה דרך דיני כלאיים.

אנו נטען לאור המקורות כי האפיק הראשון מסתייע בשני בכדי לייצר קו מנחה עקרוני 'כללי' בעל גדרים ברורים ברמת דרך והפרטים ברמת האסור והמותר.   

בכל פעולה של האדם ישנו תהליך:  1. כוונה ומגמת הפעולה 2. דרך הפעולה והביצוע, פרטי האיסור(ה'עצם', הצורה, המיקום וכו')  3. התוצאה- התוצר.

ננסה לבחון את כמלול המקורות מהפסוקים ועד אחרוני זמננו ולזקק הבנה בנושא:

1.דברי שמואל בגמרא – בפשט הפסוק לא מוזכר כלאי הכרת אילן ונלמד מתוך ההיקש בין כלאי הרבעת בהמה לכלאי זרעים בארץ. לאור דברינו מעלה לב דברי שמואל אינם על עצם קיום האיסור אלא ההיקש חושף את 'החוק' הידוע הקדום וממילא מגדיר את מהותו ודיניו:

לצד הרבעת בהמה יש ללמוד שבאיסור הצומח אין רק את כלאי זרעים בארץ(השייכים רק בארץ ישראל ודווקא בסוגי זרעים ספציפיים וכו') אלא ישנם כלאיים בצומח הדומים להרבעת בהמה בכך שיוצרים חיבור בין שניים לאחד. – זוהי ליבת המחלוקת שנפגוש באחרוני זמננו לגבי הנדסה גנטית מהו היקף ההיקש והיחס בין כלאי בהמה אשר להם דרך ספציפית - הרבעה והגדרת אובייקט ספציפית – בהמה לבין הרכבת אילן?

מעיון נרחב בסוגיות והראשונים עולה –הלימוד מהרבעת בהמה לכלאי הרכבת אילן אינו השוואה ויצירת זהות אלא היקש המלמד דינים השייכים לשניהם אך לא כל דין – בירור הגדרים והפרטים הינו הדרך להבנת ההכרעה המעשית בהנדסה הגנטית על דרכיה ופרטיה הייחודיים.

הדומה והשונה בתמצית:

 כלאי הרכבת אילן כוללים חיבור של מני צמחים בדרכים שונות וצמחים מסוגים שונים וודאי לא רק אילנות(להלכה כולל ירק באילן וכו') וכן חלקי צמח ואפילו קטנים מאד(עיין תוספתא שפופרת או גמרות וראשנים(מעה של תפוח ואבטיח וכו'). בניגוד לכלאי בהמה שמצד סוג בעלי חיים מורחב לכל חיה וכו' אולם דווקא בחיות שיש בהם מעין הרבעה(למעט דגים וכדו' או כל מי שהפרייתו אינה ממפגש גופים). נוסף לכך בגדר הבסיסי ישנה דרך ספציפית מכחול בשפופרת\ ביצוע מלא בידי האדם ולא מתן אפשרות טבעית. לבסוף ההבדל המשמעותי  שבחיות זה דווקא בעל חיים "שלם" ואילו בצומח לא!

---

כלאי הארץ וכלאי הרכבה

בין כלאי הרכבת צמחים לכלאי זריעה בארץ וההשלכות לעניין הנדסה גנטית בצמחים

תוכן עניינים

1. שלשת איסורי כלאים בצומח או שמא כלאי הרכבה בצומח למול כלאי הארץ.

א. הצגת הדברים – איסור אחד הכולל שלשה או שמא שניים\שלשה איסורים? "שדך(וכרמך) לא תזרע(ותרכיב) כלאים"

ב. דיוק השמות - הצעה לחידוד המושגים ושמות הכלאים מתוך שפת הפסוק וגדרי ההלכה:

2. אפיון דין כלאי זריעה בארץ למול כלאי הרכבה(אילן) בצומח.

איסור קדום(הרכבת צומח) הנלמד מתוך איסור מחודש(כלאי הזריעה בארץ).

בין כלאי הזריעה בארץ לכלאי הרכבת הצומח – נקודות השוני מהיסודות עד רמת ההלכה:

הדין בקרקע:

כלאי הקרקע – ערבוביא בצומח בין הזריעה לצמיחה.

הגדרת מיני הצמח האסורים בכל אחד מהכלאים:

הגדרת הצמח – בין כלאי זרעים דווקא לכלאי צומח וחלקיו השונים (חתיכה\ענף\חלקיק\זרע)

3. פירות המאמר – הבנת כלאי הרכבת הצומח לאור כלאי זרעים בארץ וההשלכות להנדסה גנטית בצומח.

א. כלאי קרקע למול כלאי צמחים - לאו דווקא בקרקע?

ב. כלאי ארץ בצמחים ספציפיים כלאי הרכבה בכלל הצמחים וכן כל צמח וחלקיו.

ג. מצווה התלויה בארץ ובעמ"י דווקא למול שינוי מעשה בראשית האיסור מחובר לכלאי בהמה ולאיסור בראשית ובני נח וממילא עקרון שינוי מעשה בראשית נוכח בו חזק בניגוד לכלאי זרעים שהוסב לכלאי זריעה בארץ.

ד. יכולת ההקשה והדמיון ביניהם מאד צרה בין ערבוביא בשדה להרכבה בצמח:

פרק א - האיסור הקדום כלאי צמחים ('אילן') טמון בתוך האיסור המחודש במתן תורה כלאי 'זרעים' - התוצר הבחנה בין כלאי הארץ(שדה) לכלאי הצמחים (הרכבה).

פרק ב  - ניתוח הדומה והשונה בין כלאי הארץ(זרעים) לכלאי הצמחים(אילן).

1. שלשת איסורי כלאים בצומח או שמא כלאי הרכבה בצומח למול כלאי הארץ.

הצגת הדברים – איסור אחד הכולל שלשה או שמא שניים\שלשה איסורים? "שדך(וכרמך) לא תזרע(ותרכיב) כלאים"

בספר ויקרא אנו פוגשים לראשונה את איסורי הכלאים השונים^[1]. איסור יצירת כלאים בבהמות ע"י הרבעתם האחד עם השני ובנוסף לכך איסור לבישת כלאי הבגד- הלא הוא איסור לבישת שעטנז. אך במרכזו של הפסוק נאמר: "שדך לא תזרע כלאים". חלק זה שלא הפסוק איננו ברור דיו ועליו אנו רוצים לתת את הדעת. הביטוי "שדה" הוא רחב מאוד ויכול לכלול בתוכו סוגים שונים של תוצרים בוטניים. האם כוונת הפסוק היא לאיסור כלאים בעצים, צמחים או שמא גם וגם^[2]? עולה השאלה האם דיני כלאי הכרם שלהם ניתנה התייחסות בנפרד, אינם כלולים גם הם תחת איסור הכלאים בשדה? הלכה ולמעשה^[3] מפסוק זה נלמדים שני איסורי כלאים הקשורים לעולם הצמחים- כלאי אילן וכלאי צמחים.

כאשר נכנסים אל מקורות חז"ל ניתן לראות תמונה מעט שונה. בתלמוד הבבלי במסכת קידושין^[4] נמצא המקור המרכזי ללימוד האיסור, שמואל מביא כפתיחה לדבריו את תחילת הפסוק: "את חוקותי תשמרו". אנו יודעים שקיימים ביטויים שונים המזרזים את בנ"י לשמור על חוקי התורה. לפנינו סדר שונה מהרגיל^[5]. כאשר הקב"ה מעוניין להזהיר את בנ"י על שמירת המצוות הוא משתמש במושג "ושמרתם את חקתי". ואילו בפסוק שלפנינו הוקדם החוק לשמירה. שני פירושים מרכזיים ניתנו לשינוי זה. כמובן שיש קשר הדוק וברור ביניהם והם נשענים האחד על השני. שינוי הפסוק כמוהו כמצביע על "חוקים" שונים, בסיסיים יותר^[6]. לאור דברים אלה מהדהדים פסוקי בריאת העולם בהם הקב"ה מצווה על העצים להוציא את פירותיהם "למינהם" ^[7]. כלומר, כבר בבריאת העולם ישנו איסור כלאים על האילנות בציוויו של ה'. הסבר נוסף העולה מדברי רש"י- החוקים הקדומים האלו הם אותם חוקי שבהם נצטוו בני נח. רש"י מתבסס על דברי רבי אלעזר במסכת סנהדרין^[8]. ידוע שישנם מספר איסורים שבהם הוזהרו גם בני נח טרם מתן תורה והם מכונים כ"שבע מצוות בני נוח". שניים מאיסורים אלו קשורים לעניינו- כלאי בהמה וכלאי אילנות, בשניהם אנו מוצאים את המושג "למינהו" במעשה בראשית^[9].

אם כן כלאי אילנות הם איסור קדום ותשתיתי יותר מאשר כלאי הזרעים שנאסרו רק מרגע קבלת התורה. כעת ננסה להבין את דבריו של שמואל במסכת קידושין שמייצר זיקה בין כלאי בהמה לכלאי אילן. אין כאן לימוד שרירותי המסתמך על הפסוק בויקרא בלבד. הפסוק שבו קיים האיסור הוא רק צוהר אל איסור תשתיתי בעצם הבריאה והאנושות כולה^[10]. בלימוד זה של שמואל הוא מוציא את כלאי האילן מתוך כלאי הזרעים ומכניסים ומדמם לכלאי הבהמה. התוצאה של לימוד זה היא – שינוי מהותי היוצר שוני משמעותי בין כלאי זרעים לכלאי אילן לצד הקשר הבסיסי הקיים בהם והמתבטא באיסור זריעת השדה כפי שהצגנו לעיל. אולי ניתן לטעון כי הרבעה וזריעה אסורות כי הן פעולות הכתובות באופן ברור בפסוק, אך שמא כל שאר פעולות יהיו מותרות ובראשם ההרכבה שלא נכתבה כלל בתורה. אולי דווקא אי הכתיבה של איסור ההרכבה והלימוד הייחודי של שמואל מרחיב את גדר הדין למימד ומשמעות גדולה יותר. אולי לא רק הפעולה הספיציפית אסורה, אלא ייתכן כי כל דבר המוביל לשינוי מסוים יהיה אסור.

כחיזוק לנקודה זו ניתן לראות דברי המדרש^[11] המתארים דו-שיח שהתרחש בתוך עולם הדשאים (-להלן צמחים), בשעת בריאת העולם. המדרש מדקדק בפסוקי הבריאה שכבר הזכרנו לעיל, המתארים את דרישתו של הקב"ה מהאילנות לצאת "למינהם"^[12]. בהמשך הפסוקים ניתן לראות כי גם הצמחים יוצאים למיניהם למרות שלא צוו על כך. המדרש מסביר שהצמחים למדו מדבריו של הקב"ה לאילנות שני סוגים של "קל וחומר" שהביאו אותם לצאת למיניהם. הראשון הוא, אם הקב"ה אינו חפץ בערבוביא מדוע אמר זאת לאילנות, שהרי, אם נזרע שני מינים זרעים של אילנות שונים יחד לא תיווצר מפעולה זו זן חדש של עץ^[13] ואעפ"כ הקב"ה הזהירם על כך. אנו הצמחים שיש בטבענו יכולת להתערבב זה עם זה ולהשפיע האחד על השני לא כל שכן שנזהר בכך. מכן נראה, ש"ערבוביא" פירושה, חיבור בוטני בין סוגים שונים בעולם הצומח המשפיעים זה על זה. הקל וחומר השני בהמשך דבריהם של הצמחים הוא שהאילנות אין דרכם לצאת "בערבוביא". אחד המאפיינים המרכזיים של העץ היא צמיחתו לגובה, במהותו כל עץ הוא נבדל מצמחים בצורה מובהקת וכמו כן קיימת ניכרות ברורה בין סוגי העצים השונים. ע"פ הגמרא הקב"ה ציווה על האילנות לצמוח בסדר מסוים, על מנת שלא תיווצר "ערבוביא" במעשה בראשית. לכן מין הראוי שגם הצמחים שדרכם להתפרש על הקרקע ואינם מובדלים זה מזה ישמרו על כך^[14]. מכאן עולה פירוש נוסף למושג "ערבוביא", יצירת אי סדר אסתטי במציאות הקשור למושג מראית העין^[15]. במשנה מסכת כלאים^[16]: מבואר כלל חשוב מאוד הנוגע לעניינו. כל גזירות חכמים בדיני כלאי זרעים הם משום מראית עין הקלאסי. אך בדיני כלאי זרעים יש מימד נוסף של "מראית העין" והוא קשור לרובד דאורייתא של האיסור. אנו נגדיר אותו כמושג חדש "ניכרות לעין". זהו הטעם המרכזי אך הסמוי מהתורה^[17] לאיסור כלאי זרעים. במצב של ניכרות לעין מתקיימת פגיעה בשלמות הטבעית כפי שחווה אותה האדם היוצא אל מרחבי הבריאה, המשתלשלת ממעשיו הראשוניים של הקב"ה בבריאת העולם. עיקר האיסור מהתורה הוא ליצור מציאות שבה נגלת לעינינו תמונה של עולם בלתי סדור ומעורבב. הטעם לאיסור זה גלום ברעיון העמוק שהאדם יכול ליצור ולפעול אך בגבולות מסוימים שאינם פוגעים בעולם המסודר והנאה שברא הקב"ה שבו לכל צמח יש מקום משלו כפי שעלה במחשבה הראשונה. בפגיעה זו קיים ערעור על הבריאה בכללה. כלומר האיסור כאן הוא שלא תהיה "ערבוביא" על פני השדה. הטיעון הבוטני של יניקת מיני הזרעים אחד מהשני וחיבורם, היוצרים יחד מין חדש אכן קיימים כפי שרואים בגמרא בחולין, אך בצורה מינורית^[18]. נראה אפוא, שאיסור מראית העין הוא המגדיר המרכזי של איסור כלאי זרעים מהתורה. וכן לשון הרמב"ם: "ושים בלבך כללים אלו, והם, שאין הולכים בכלאים אלא אחר מראית העין, וכל זמן שנראה הצמח מובדל מן השניה הרי זה מותר אפילו היה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים וכו'^[19]."

מדברינו עד כה עולה הקשר הבסיסי הקיים בתוך עולם הצומח, בין העצים והצמחים, הם חולקים יחד את מרחב השדה ומשפיעים עליו בצורתם ובתוצריהם. אך למרות זאת קיים גם פער ושוני תשתיתי ביניהם. בעוד העצים אינם יוצרים ערבוביא לא בוטנית ולא אסתטית ועל כן הכלאים שלהם נלמדו באופן ישיר מכלאי בהמה (הרכבה והרבעה). אצל הצמחים הדרך ליצירה והשפעה הדדית האחד על השני שונה בהחלט. אין צורך בהרכבה פיזית אלא הבעיה היא צמיחה משותפת האחד ליד השני, ייתכן כי הסיבה היא מבחינה בוטנית ואסתטית כאחד.

במקורות חז"ל השונים אנו מוצאים שלושה ביטויים מרכזיים לסוגי הכלאים הקיימים בעולם הצומח: כלאי האילן, כלאי זרעים וכלאי הכרם. לשלושתם מכנה משותף בסיסי, הם מהווים כלאים. מכנה נוסף הוא ששלושתם קשורים לעולם הצמחים. על מנת להבין לעומק את עיקר האיסור ואת השפעתו על עולם הצמחים, ההרכבות ובהמשך ההנדסה הגנטית יש להבין את היחס שבין שלשת האיסורים האלה.

לאור דברים אלו, הצעתנו היא שיש לעשות דיוק משמעותי במושגים שבהם השתמשנו עד כה. דיוק זה איננו רצון "לחדש" אלא לעשות סדר. סדר זה, ישמש אותנו לאורכו של הספר ומטרתו למנוע מהקורא ספקות מיותרים הנובעים מאי-ההתאמה בין המושג עצמו למשמעותיות הדיניות וההלכתיות הרחבות הגנוזות בו. המושגים שנציג להלן שואפים לכלול בתוכם את העקרונות של כל אחד מסוגי הכלאים השונים.

המושג הראשון הוא כלאי האילן. המעיין בסוגיות השונות ובהלכה פוגש כי איסורים אלו אינם רק באילנות אלא הם רחבים הרבה יותר מעולמם של האילנות. אחת מהראיות (בהם נעסוק בתת-פרק הבא בהרחבה) לדבר זה היא שתחת איסור זה נכללים גם איסורי הרכבה שונים, לדוגמא איסור הרכבת ירק בירק^[20]. לכאורה אין כל קשר בין ירקות אל כלאי האילן. בחשיבה ראשונית היה נראה כי אין כל איסור בהרכבת ירק בירק שהרי הם קשורים לעולם כלאי הזרעים בהם לא נאסר הרכבה אלא רק זריעה יחד. לכן, הצעתנו היא לדייק את מושג כלאי האילן ולהרחיבו אל המושג: "כלאי הרכבה בצומח".

אפשר, שגם המושג כלאי זרעים איננו כולל את כל האופציות הדיניות וההלכתיות המצויות. איסור זריעתן של שני מיני זרעים השונים זה מזה נכון רק בזרעי תבואה, קטניות וירקות אך איננו אוסר זריעה של שני זרעי אילנות יחד או זרע אילן עם שאר זרעים אחרים ^[21] וכן נפסק בתוספתא שזורעים זרעים וזרעי אילן כאחד. נוסף על כך כאשר אדם עובר על כלאי הכרם הוא מתחייב גם בכלאי זרעים (כפי שיבואר בהמשך). לכן, מין הראוי להרחיב גם אתם מושג זה אל המושג: "כלאי זריעה בארץ".

לעניות דעתנו, את המושג כלאי הכרם ניתן להשאיר על כנו וזאת מכיוון שהוא מדוייק בשמו בגלל שהוא עוסק רק בכרם עצמו^[22]. כלאים אלו הם כמעין סוג "ביניים" בין כלאי הרכבה בצומח (אילן) לבין כלאי זריעה בארץ (זרעים) וניתן לראות זאת בדיניו ופרטיו^[23].

דיוק השמות - הצעה לחידוד המושגים ושמות הכלאים מתוך שפת הפסוק וגדרי ההלכה:

בסוף תת-הפרק הקודם הצענו כי יש לדייק את מושגי הכלאים השונים. בתת-פרק זה אבקש להרחיב את היריעה ולהעמיק את הצורך והסיבה שבגינה אנו סוברים שיש לדייק את המושגים וזאת תוך עיון בהלכות ובפרטים השונים בכל תחום של כלאים.

הרב דב ליאור במאמרו העוסק בהנדסה גנטית בצמחים^[24] כותב כך בסוף דבריו: "דהיינו האיסור הוא ראיית עין של ערבוביא ולא היניקה בין זרע לזרע. לכן בנידון הנדסה גנטית שאין איסור מראית אין לכו"ע הדבר מותר". נראה כי הרב ליאור מתיר הנדסה גנטית בצמחים בתנאי שאין כל שינוי הניכר מבחינה חיצונית לאדם המתבונן על אותו הצמח. דבריו קשים מאוד שהרי כפי שהצגנו לעיל וכפי שנביא בהמשך דברינו איסור מראית עין איננו קשור כלל לכלאי האילן שאיסורם הוא איסור הרכבה אלא הוא קשור לכלאי הזרעים. הבלבול הרב שנוצר בין המושגים השונים הקשורים לתחומים שונים באיסורי הכלאים דורשים מאתנו לעמוד על חידודם של השמות הקיימים תוך שימת דגש על ההבדלים הקיימים ברמה הדינית והרעיונית בכל אחד מאיסורי הכלאים השונים.

ההבדלים בין כלאי האילן לכלאי זרעים:

כלאי אילן	כלאי זרעים
בין בארץ בין בחו"ל	רק בארץ ישראל
כל צמח (סוג/חלק)	רק זרעים ספציפיים
הרכבה ועוד דרכים	רק מפולת יד

 

1 - כלאי זרעים-

מקורו של דין זה מהפסוק: "שדך לא תזרע כלאים". עיקר האיסור בכלאי הזרעים הוא זריעה של שני מינים זרעים כאחד. זרעים אלו כפי שכבר הצגנו חייבים להיות זרעים מג' סוגים שונים: תבואה והם אותם חמשת מיני דגן^[25]. השני הוא כל מיני הקטניות השונים^[26]. והשלישי הם זרעוני הגינה, הגדרתם היא שזרעים אלו אינם ראויים למאכל אדם אך הפרי שלהם הוא ראוי למאכל ^[27]. יוצאי דופן הם זרעי האילנות שאינם נכנסים בתוך איסור זה וכמו כן לא נאסר זריעת זרעים וזרעי אילן יחד. נראה כי עיקר האיסור קשור בפעולות הזריעה עצמה ולא בסתם צמיחה של כלאים בצורה טבעית. את הדיוק הזה ניתן לראות לאורך כל המקורות. במשנה^[28] אנו מוצאים את הדין שכאשר הכלאים נוצרו בצורה טבעית אין מחייבים את האדם לעקור אותם: "...תבואה שעלה בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהן מינין הרבה וכן תלתן שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש...". במסכת קידושין^[29] מובאים דברי רבי יאשיה שעליו מושתת פסיקת ההלכה^[30] שאין האדם מתחייב עד אשר יזרע במפולת יד. הדיוק מצוי גם בדברי הפוסקים והמילה המנחה היא "יזרע". חיזוק לדברים אלו ניתן למצוא במקרה בו אדם זרע בהיתר אך בצמיחתן יצאו הצמחים ככלאים על פני הקרקע, האדם איננו עובר באיסור כלאים מכיוון שבשעת הזריעה הוא זרע רק מין אחד. במקרה זה, כל שעל האדם לעשות הוא למעט את אותו השדה וזאת משום מראית עין שלא יחשבו שזרע את שדהו כלאים בכוונה^[31]. עוד בעניין זה, האדם שלא עוקר את הכלאים המצויים בשדהו איננו לוקה על כך. כפי שהצגנו בהקדמה, יש חשיבות מסוימת גם להרכבה והחיבור הבוטני בין שני צמחים. אך למרות זאת ההרכבה אינה מגדירה את האיסור אלא היא טעם נלווה כפי שהראנו בדברי הרמב"ם על המשנה בתת-הפרק הקודם. גם המחבר בשו"ע פסק שכאשר יש מחיצה המפרידה מלמעלה אין חשש לכלאי הזרעים אפילו אם הם סמוכים זה לזה. וכמו כן במידה ויש שני שדות הצמודים זה לזה ובעליהם שונים הדבר מותר. משמע שאין אנו מתחשבים במה שקורה מתחת לפני השטח^[32].לכן אנו מציעים להשתמש במילה "זריעה" כמאגדת ומקפלת בתוכה את עיקר האיסור שהוא הפעולה עצמה ולא בהימצאות הכלאים במרחב השדה או בחיבור בוטני בין זנים שונים.

המילה השנייה שמרכיבה את הביטוי שהצענו לעיל היא "בארץ". בתוך מילה זו ניתן להכניס שני נתונים מרכזיים העונים על השאלה: "היכן נאסרו כלאי הזרעים". לתשובה זו שני מימדים אותם נבקש לפרט כעת.

המימד הראשון עוסק במיקום הפיזי, האיסור מתקיים רק כאשר זרעי הכלאים נזרעו באדמה עצמה. כבר בתחילת פסיקתו מביא השו"ע את דעת הרמב"ם שמי שזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב כלומר אטום מכל צדדיו עובר רק באיסור דרבנן. כלומר איסור כלאי זרעים מהתורה הוא רק כאשר זה נזרע בקרקע ממש או בעציץ נקוב, שבו יש פוטנציאל שהוא יתחבר לאדמה. יוצאי דופן מקרים בהם ישנה זריעה ע"י פעולה אסורה אך על מצע שאיננו מחובר לקרקע (מצע-מנותק) וכמו כן בדין זריעה בשפופרת ...

המימד השני עוסק בצד הגיאוגרפי של האיסור. איסור זה קיים רק בא"י ולא בחו"ל שם מותר לזרוע כלאי זריעה באדמה אפילו לכתחילה. כאשר שמואל במסכת קידושין לומד את כלאי האילן מכלאי בהמה ישנו שינוי ראשוני וחשוב שאליו צריך לתת את הדעת- המרחב הגיאוגרפי בו חל האיסור. הלימוד של הגמרא מכלאי בהמה לכלאי אילן מביא אותנו לכך שאיסור כלאי האילן נאסרים בכל מקום הן בא"י והן בחו"ל בדומה לכלאי הבהמה. יוצא מכאן שאיסור כלאי האילן הוא חובת הגוף ולא חובת הקרקע. לעומתו, כלאי זרעים הנלמדים ישירות מהפסוק אסורים רק בא"י ומותרים לכתחילה בחו"ל^[33]. את איסור זרעים אנו לומדים ישירות מפסוקי התורה בויקרא. המושג "שדך" מלמדנו "שההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ", כלומר המיעוט של "שדך" עולה רק על הלשון של "לא תזרע", שמשמעו זריעת כלאים, דהיינו איסור זה^[34] אינו נוהג בחוץ לארץ. כידוע חכמים דקדקו היטב בתורה שבכתב. מושג זה נכתב בצורה של יחס עמוק ומשמעותי של שייכות וקרבה בין האדם למרחב ספציפי. העיסוק כאן איננו בקשר של האדם הפרטי עם השדה שלו, שהרי גם בקשר כעין זה גם כן יכול להתקיים המושג "שדך". מכך לומדים חכמים ששדך משמעו חיבור מהותי של עם אל אדמתו, בקשר לאומי רחב המקשר את עמ"י כולו לאותה הקרקע.  משמע- א"י, ולכן הציווי תקף רק בה^[35].

אחת הסוגיות המשמעותיות אשר מאפשרת לנו לעמוד על התפר הדק שבין הרכבת כלאי זרעים לבין הרכבת כלאי האילן היא המשנה....משנה זו אשר הובאה כבר קודם מחביאה בחדא מחתא את איסור הרכבת אילן באילן ואת איסור הרכבת ירק בירק גם יחד. לכאורה איך ייתכן הדבר שאיסור ירק בירק יאסר יחד עם האילנות, הרי היה ראוי שירק בירק יכנס תחת כותרת כלאי זריעה בארץ. הרמב"ם לא הביא את דין ירק בירק במפורש אך על גביו נחלקו מספר ראשונים. נראה מהרדב"ז והכסף משנה כי הם סוברים שהרמב"ם לא הביא את איסור ירק בירק בדבריו מכיוון שזהו איסור דרבנן בלבד והוא תקף רק בא"י. לעומת הבנה זו, השו"ע פסק בצורה ברורה כי זה חלק מרצף איסורים (אילן באילן וירק באילן) ונראה כי זה ספק דאורייתא.

2. המכונים כלאי אילן יהיו -

   כלאי הרכבה בצומח.

בעיון בסיסי בדין כלאי האילן נראה כי מקורו מגיע מהגמרא במסכת קידושין ומלימודו של שמואל בנושא זה. כפי שהצגנו לעיל, שמואל מקשר ובעצם לומד את איסור כלאי האילן דווקא מכלאי הבהמה: "מה בהמה בהרכבה אך שדך בהרכבה". אף על פי כן כאשר נתעמק בדבריו של השו"ע^[36] נתקבל רושם מעט שונה. בסעיף הראשון של הסימן העוסק בדיני כלאי האילן ואיסורם, בוחר המחבר לפתוח דווקא כך: "כלאי האילנות, הרי הם בכלל מה שנאמר: שדך לא תזרע כלאים...". על דברים אלו ניתן לתהות, שהרי ראינו כבר בגמרא על הקשר הברור והזיקה בין כלאי בהמה ואיסור הרבעתם לבין איסור כלאי האילן וחיבורם זה עם זה בצורה הדומה להרבעת בעלי החיים. מדוע בוחר המחבר דווקא בפסוק המזוהה דווקא עם כלאי זריעה בארץ? וזאת בשונה גם מהטור אשר פתח את סימן זה עם הפסוק: "את חקתי תשמורו" כמקור ללימוד דין זה והלך עפ"י הסבר התלמוד הירושלמי^[37] . רש"י בפירושו לגמרא בסנהדרין^[38] בד"ה "שדך" מסביר כך: "...שלא להרכיב האילן על שאינו מינו, דלא תזרע דומיא דלא תרביע, מה בהמה בהרבעה דבר המסויים על דבר המסויים". נראה כי גם רש"י מייצר זיקה בין המילה "שדך" המצויה בפסוק לבין המעשה האסור- הרכבה. 

שאלה נוספת עולה מדבריו של השו"ע בסימן זה בסעיף ג'. שם השו"ע מדגיש כי הפעולה האסורה בכלאי האילן היא הרכבה אילנות אלו באלו ולא סתם זריעת זרעיהם יחד. וכן גם ביאר הריטב"א בפירושו בקידושין^[39]: "מה בהמתך בהרבעה כך שדך בהרכבה, כלומר שהוא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם...". מדבריו אנו למדים כי איסור ההרכבה הוא של שני גופים קיימים זה עם זה, בשונה מאיסור כלאי זריעה בארץ ומכלאי הכרם שבהם אנו יוצרים ערבוב בגרעינים שהם בעצם פוטנציאל צמיחה וערבוב יחד. השו"ע בהמשך פסיקתו מביא שגם הרכבה של אילן בירק, ירק באילן ואפילו ירק בירק נאסרו. לכאורה הדבר תמוה, שהרי הרכבת ירק בירק קשורה לכאורה לעולם הזרעים ולא לאילנות ואולי הלכה זו אמורה הייתה להיכתב בסימן רצז' מקום בו מובאים כלאי הזרעים. נוסף על כך ישנה שאלה נוספת מדוע שהרכבת ירקות אלו באלו תהיה אסורה, שהרי לימוד הגמרא במסכת קידושין עוסק באילנות בלבד.

יוצא אפוא מדברינו עד כה כי יש שלושה מקורות מרכזיים המכוננים את איסור כלאי האילן. הראשון הוא לימודו של שמואל בקידושין המייצר זיקה בין הרבעת הבהמה להרכבת האילן. השני כפי שמופיע בשו"ע הוא הלימוד מהפסוק: "שדך לא תזרע כלאיים...". והאחרון עפ"י הירושלמי והטור הפסוק: "את חקתי תשמורו". 

הלימוד המשולש הזה מעלה תמיהה תמיהה גדולה על השם: "כלאי האילן". כיצד ניתן להשתמש בשם זה והאם הוא מקיף את כל הדברים שנכללים בו? לדעתנו, גם כאן מושג זה שהתקבע עם בספרות ההלכה והשו"ת גורם ללומדים ולעוסקים בסוגיות אלו לערבב דברים נוספים לדין זה ומאידך לפספס את האחרים. ננסה להרחיב מעט את היריעה של נושא זה ולהבין מה הוא השם שעמו ניתן לכלול את כל פרטי הדינים השונים ומאפייני הדין אשר ימעיטו את הבלבול הרב שנגרם עקב כך.

בירושלמי^[40] מתוארים סיטואציות בהם נהגו לחבר בין סוגי ירקות שונים זה בזה. רבי יודן מתאר שהאדם לוקח חלק מינורי מקצהו של הקישוא וע"י נטיעתו הוא הופך לאבטיח. כמו כן לקיחת מעה של פיטמת האבטיח ונטיעתה מאפשרים לנו להצמיח מלפפון^[41]. ההסבר לעניין זה מצוי בהמשך דברי הגמרא שם אשר מביאה את חכמים שסוברים כי המלפפון במקורו הוא הכלאה של חלקיקים מאבטיח ומתפוח יחד^[42]. מדברי גמרא זו אנו למדים כי יש מקום להרכבה גם בירקות. ואיסור זה נתן הריבמ"ץ על המשנה את הסברו: ר"' יהודה אוסר ירק בירק משום שנותנן זה בצד זה ומתאחין ונעשין כלאים...". את המקור לדברים אלו מסביר התוספות יום טוב שם. לדידו איסור הרכבת אילן באילן וירק בירק מקורם הוא אחד, מהפסוק: "את חוקותי תשמורו". כל התערבות המביאה לכדי יצירת דבר חדש בעולם הצומח נכנס לתוך איסור הרכבה. דבריו מובססים על הגמרא בחולין שאותה כבר הצגנו לעיל. בהמשך הגמרא מציג רבינא שאלה: האם מותר להרכיב שני דשאים^[43] זה על גב זה? מצד אחד לא נכתב בהם למינהו אך מאידך ראינו כי נשאו הדשאים קל וחומר על עצמם לא לצאת בערבוביא. כאמור, הגמרא שם מסתיימת בתיקו, כלומר ללא הכרעה הלכתית ברורה. חלק מהראשונים העלו קושיא על דבריו של רבינא. מה היא שאלתו המדויקת? הרי כבר במשנה^[44] נאמר שאסור להרכיב ירק בירק. על שאלה חריפה זו ניסו לענות הראשונים. יש שהסבירו^[45] כי שאלתו של רבינא עוסקת בבני נח והאם איסור זה חל גם עליהם בדומה לכלאי האילן או מותרים להם ככלאי זרעים. הסבר נוסף מעמיד את שאלתו של רבינא ביחס לא"י, האם הרכבתם של הירקות אכן נאסרה מדין כלאי זרעים. ההסבר המרכזי^[46] ביותר לשאלה מבאר את השאלה בצורה הקשורה ביותר לעניינו- האם הרכבה זו היא מדין הרכבת אילן משום שכתוב בה המילה "למינהו" ולכן תהיה אסורה בכל מקום שהוא (א"י וחו"ל) או שמא מדין כלאי זרעים ולכן נראה שתהיה אסורה בא"י אך מותרת בחו"ל. הרמב"ן^[47] נותן הסבר נוסף לשאלה זו, לפי הגדרתו דשא אין פירושו ירק. כלומר שאלתו של רבינא היא דווקא לגבי דשאים אבל בירקות יש איסור הרכבה באופן ברור.

הרמב"ם בהלכות כלאים לא הביא את איסור הרכבת ירק בירק. על דבריו נחלקו המפרשים השונים. הרדב"ז סבר שיש והאיסור חל רק בא"י ולא בחו"ל ומשמע מדבריו שזהו רק איסור דרבנן. כן פסק גם החזו"א אשר הסתמך על הגמרא בירושלמי^[48] הפוסקת שאיסור הרכבת הדשאים איננו חל על בני-נח ואילו האיסור המופיע במשנה הוא רק מדין כלאי זרעים. הכסף משנה^[49] סבר כי איסור ירק בירק שייך לאיסור כלאי זריעה בארץ (כלאי זרעים) ולכן הוא אסור רק בא"י ולא בחו"ל ונראה שגם לפיו איסור זה הוא דרבנן. לעומתם, הטור^[50] פותח את דבריו בסימן זה עם הפסוק: "את חוקותי תשמורו" וכולל בין האיסורים את הרכבת ירק בירק. נראה מדבריו, כי הוא סובר שאיסור זה הוא דאורייתא ולכן הוא יאסר גם בחו"ל. דברים דומים ופסיקה זהה אפשר למצוא גם אצל הגר"א וכמו כן גם גדולי הפסוקים בזמננו, הרב עובדיה והרב קנייבסקי. חריג בהסברו הוא ערוך השולחן^[51]

מכל דיון זה אפשר להסיק כי המושג כלאי אילן טומן בחובו עוד שלל גידולים אשר במחשבה ראשונית כאשר נשמע שם זה אינם נכללים ואף מביאים לכדי בלבול מושגים ומונחים מבחינה דינית.

על כן הביטוי המדוייק יותר לשימוש הוא "איסור הרכבה בצומח". בעזרת שם זה אנו כוללים את כל ההרכבות האסורות, גם אלו (ירק בירק) אשר אינן מוצאות את מקומן תחת השם כלאי אילן, אך מין הדין ראויות לכך. 

פן נוסף בו חשוב להרחיב על מנת להבין את איסור כלאי האילן בצורה טובה יותר הוא המקום בו חל האיסור. בעוד שכלאי זריעה בארץ כשמם כן הם, אסורים רק בא"י, כלאי האילן אסורים בכל מקום שהוא. המקור לדין זה הוא מדבריו של שמואל בקידושין, עצם הזיהוי והחיבור שלו בין כלאי האילן לכלאי בהמה מוביל אותנו אל ההבנה כי יש כאן איסור "בגברא" וכאמור זוהי חובת הגוף ולא חובת הקרקע. על כן איסור זה הוא בכל העולם ואינו תלוי בא"י. וכן פוסק השו"ע: "...ה"ז לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בח"ל"

נראה בעיניינו כי התשובה לשאלות אלו איננה "חריגה" או "חדשנית". דברים אלו הם פשוטים. הקניית השם: "איסור הרכבה בצומח" יכול לענות על חוסר ההבנה הנגרם עכב השימוש במונח "כלאי אילן".

נראה כי עיקר הבעיה באיסור הרכבה בצומח קשור באיסור השינוי במעשה בראשית, לעומת זאת האיסור כלאי זרעים בארץ קשור גם הוא למימד מסויים של איסור הרכבה המוביל לכדי יצירת זן חדש אבל זהו טעם משני ונלווה לעיקר האיסור הקשור למראית העין. כפי שתיארנו לעיל יש לעשות חילוק בהבנת המושג הקלאסי של "מראית עין" ולהגדיר את ה"המראית עין" המכוננת את איסור כלאי הזריעה בארץ מדאורייתא כניכרות לעיין. הערבוביא הזו הקשורה למעשה בראשית ולפגיעה בעולם המסודר והאסתטי שברא הקב"ה. לעומת זאת מראית עין קשור לאיסור ברובד דרבנן שכמוהו כל איסור מראית עין שאנו מכירים וקשורים לרעיון שלמתבונן מבחוץ לא יראה כאילו עברו כאן על איסור כלשהו.

3.כלאי הכרם – כלאי שדה עם נוכחות משמעותית של חשש הרכבה ולכן דינם המיוחד!! עיין במאמר.

 

חלק ב'

כאמור, כלאי הרכבה בצומח יונקים ונלמדים משני מקורות. האחד ההקשר הברור שבינם לבין כלאי זריעה בארץ, הסמיכות בפסוק וההקשר המשותף לעולם הצומח. השני הוא איסור כלאי בהמה ממנו לומדים שמואל בגמרא מה בהמתך בהרבעה כך שדך בהרכבה.

על מנת להבין היטב את איסור כלאי הרכבה בצומח חשוב להרחיב את היריעה ולהבין גם את יסודות דין הרכבת הבהמה.

את איסור כלאי הבהמה ניתן להסביר ע"י נתינת מטא-כלל. כלאי בהמה הוא איסור השם את רוב המשקל על  הדרך בה נעשה האיסור, כלומר הרבעה. אך נוסך על כך ניתן גם דגש משני על התוצאה הנוצרת בעקבות אותה הדרך, קרי יצירת מין חדש של בעל חיים.

על כן נבקש לעמוד על היחס הקיים בין הדרך, המרכיבים השונים והתוצאה באיסור כלאי בהמה ולאחר מכן לראות כיצד ובאיזה אופן איסור הרבעת בהמה השפיע על כלאי הרכבה בצומח בעקבות הלימוד של שמואל שחיבר בין השניים.

א. האם חיות שאין תוצר בפועל יותרו -עיין רמבן וכו'

בתורה נאמר: "את חקתי תשמרו בהמתך לא תרבע כלאים...". עפ"י הבנה בסיסית של הפסוק נראה כי ישנו איסור לשנות את מעשה הבריאה ובעצם לשמור על כל מין ומין מבעלי החיים בפני עצמו ולא ליצור תמהיל בין מינים שונים^[52]. אך הרמב"ן נותן פירוש מעט אחר ומחדד את גדר ומהות האיסור.

על פסוק זה מפרש הרמב"ן שבבריאת העולם נתן ה' את כל התולדה בכל מין בצמחים ובעלי החיים על מנת שיוכלו לקיים את המין שלהם  לעד ברצון האל. עוד מוסיף הרמב"ן כי ה' ציוה על בעלי החיים שלא ישתנו לעולם ויוציאו חיות רק "למיניהם". טענתו של הרמב"ן כי מי שמרביע שני מינים שונים האחד עם השני בעצם משנה ומכחיש את מעשה בראשית. דיוקו החשוב של הרמב"ן הוא שלמרות שיש בעלי החיים שגם אם נגרום לזיווגם אין הם יוציאו וולד אף על פי כן הדבר אסור. כדבריו: "פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל". כלומר עיקר האיסור עליו מצווה האדם הוא לא לעשות פעולת זיווג בין מינים שונים. בין אם יהיה לדבר תוצאות, לדוגמת הרבעת חמור עם הסוס המביא למציאות חדשה של פרד ובין הרבעת שני מיני אחרים שאינם מביאים לשום וולד.

חיזוק נוסף לדבר זה מצוי בגמרא במסכת כתובות שמה ישנה מחלוקת בנושא אחר לגמרי- האם חוששים לזרע האב או לא. טוען רבי יהודה כי אין להרביע פרדה עם סוס או חמור. זאת למרות שברור כי מזיווג זה לא תהיה שום תוצאה ותוצר מכיוון שלפרדה אין פוטנציאל להרות כלל. יוצא איפוא כי עיקרו של האיסור איננו בתוצאה הסופית של המעשה אלא בדרך ובפעולה בה נעשתה ההרבעה.

ב.

איסור כלאי בהמה הורחב לכל בעלי החיים ואיננו נותר רק אצל הבהמות. אך הרחבת האיסור נעשית לאור מימד הדרך שהוא המשמעותי ביותר באיסור זה. את הבסיס לאיסור ניתן למצוא בדברי הגמרא בבא מציעא צא' ב' שם מבואר שהאיסור הוא רק כאשר האדם מזווג בעצמו את בעלי החיים בצורה של הכנסת מכחול בשפופרת כלומר חיבור אמצעי הרבייה בצורה אקטיבית ע"י האדם. ורש"י פירש שם: "בכלאים אינו חייב עד שיכניס בידו אבר הזכר בנקבה כמכחול בשפופרת, כדרך בני אדם להכניס מין במינו". כמו כן כתב גם הרמב"ם: "המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו בין בבהמה בין בחיה ובעוף ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים, ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו, ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה בלבד או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות."

נראה כי עפ"י דברים אלו איסור כלאי בהמה נכון גם לחיות ולעופות ואפילו למיני החייה שבים. לפי הרמב"ם תוקף האיסור הוא מדאורייתא בכל המקרים דלהלן וכמו כן איסור זה הוא חובת הגוף ולכן הוא אסור בין בא"י ובין בחו"ל. דברים דומים לאלו של הרמב"ם, אך בצורה מתומצת יותר פסק גם השו"ע.

חשוב להדגיש כי ההרחבה שנעשית לדין זה לשאר בעלי החיים היא על תוך שימת דגש חשוב על מימד הדרך. בגמרא בבא קמא נה. מובא דיון העוסק באיסור הרבעת תרנגול, טווס ופסיוני. השאלה העולה שם היא האם הם נחשבים לאותו המין מכיוון שהם חיים יחד ואף מתרבים זה עם זה. השאלה הצדדית שצפה מדיון זה אך היא משמעותית לא פחות היא, כיצד ניתן לעבור על האיסור כלאים בעופות, שהרי לא ניתן לקיים בהם הרבעה של כמכחול בשפופרת. אצל רוב העופות^[53] אין אברי רבייה זכרים כלל, צורת ההזדווגות נעשית ע"י היצמדות הזכר אל הנקבה ופתיחת הביב שלו (כמעין כיס) והטלת הזרע אל שופכת הנקבה, תהליך בזק המשוער בכשנייה. וראוי להביא את דבריו של ערוך השולחן שמסביר כי אחת הדרכים לבחון שוני בין מינים הוא דרך אברי הרבייה, במיוחד בעופות:  "אבל האווז עם אווז הבר כלאים זה בזה משום דהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ שהזכרות שלו תלוי מבחוץ ובהכרח בשינוי כזה שהוא עיקר הוויית הבעל חי בע"כ ששני מינים הם אבל מפני שינוי אחר כגון שזה צוארו עב וזה דק זה ארוך וזה קצר אין זה שינוי והוה מין אחד...".

כמו כן שאלה זו נכונה גם לדגי הים. בעוד שאצל העופות אין אברי רבייה אך יש תהליך הזדווגות קצר מאוד, אצל הדגים גם זה איננו קיים. תהליך הרבייה המתרחש אצל הדגים הוא בסגנון של הפרייה חוץ גופית כאשר הזרע והביציות נפגשים מחוץ לגוף הזכר והנקבה^[54].

לא בכדי נחלקו הפוסקים לגבי אלו מיני אשר בים נאסרו בגדר כלאי בהמה. יש שדייקו מהמושג "חיה שבים" שאלו כל אותן חיות ולא דגים ממש. ויש כאלו שסברו (שבט הלוי ח' רלה') שאיסור זה נכון גם בדגים. רוב הפסוקים הסכימו על כך שיאסור זה הוא רק מתוקף דרבנן ולא דאורייתא מכיוון שאינו בדרך האמורה כמכחול בשפופרת.

לא בכדי קיימת מחלוקת בין הפוסקים השונים לגבי דרכים שונות שבעזרתם מביא האדם לכדי זיווג של בעלי החיים השונים. השו"ע פוסק שאם העלם אחד על גבי השני או שעורר אותם ע"י קול בלבד מכין את האדם שעשה זאת מכת מרדות. על פסיקתו של השו"ע נחלקו הפוסקים. יש מי שאמר (ט"ז) כי האיסור הזה אשר נותן מקום למימד התוצאה, שמה יווצר וולד מזיווג זה הוא אסור רק מדרבנן, שהרי איסור הדאורייתא הוא רק לגבי הכנסת מכחול בשפופרת. כן נראית גם סברתו של החזו"א^[55] אשר הסביר שהדבר האסור הוא עצם מעשה ההרבעה ולכן נתינת של זרע ממין אחד אל בעל חיים ממין אחר יהיה מותר. לעומתם יש מי שסובר (פרישה) כי גם זיווג ע"י קול או העלאת חיה על גבי השנייה הוא איסור דאורייתא לכל דבר.

ג.

מדברינו עד כה יוצא כי איסור כלאי הבהמה הורחב אל כל עולם החי בין אם מדאורייתא ובין אם מדרבנן. מהרחבה זו מתחדדת הנקודה שעיקר האיסור נשען על גבי הדרך בה נוצר הזיווג בין בעלי החיים השונים ודרך הזדווגותם הטבעית ולא בהכרח רק כמכחול בשפופרת. מאידך בחיות בהם קיימת האפשרות לבצע הרבעה בצורת מכחול בשפופרת האיסור הוא רק אם ההרבעה תעשה בצורה זו ממש.

למרות הדגש הרב הניתן על הדרך בה נעשית ההרבעה, גם למימד התוצאה והתוצר הנובע מהרבעה זו יש חשיבות. אמנם חשיבות זו איננה עיקר האיסור ולא בהכרח נענשים עליה אך כמובן שהיא מצויה בחז"ל. נקודה זו מחדדת בצורה נוספת את החשש שלא פגיעה במעשה בראשית ע"י האדם ושינוי הסדרים שנבראו בששת ימי הבריאה.

לאור דברים אלו עד כה בביאור איסור דין כלאי בהמה שממנו נלמדו איסורי כלאי הרכבה בצומח כפי שהסברנו בדברי הגמרא בקידושין אבקש להציג משפט המפתח המאגד בתוכו את הגדרת איסור כלאי הרכבה בצומח: "חיבור שני מיני צמחים לצורך יצירת שינוי בתוצר". כעת אציג את הפירוט הדיני הקיים בכל אחד מהמילים המרכיבות את משפט זה.

1.מה נחשב חיבור?

הדרך – הרכבה\ כל דרך? – ככל שהדרך דומה לקדומה (שנאסרה לבני נח) תאסר אך גם דרכין שונות ומשונות נאסרו בהתאמה לתוצר.

תחילת המשפט עוסק בחיבור. בדומה להרבעה המהווה חיבור בין שני סוגים שונים של בעלי חיים, אצל עולם הצמחים נעשה חיבור של שני מיני עצים שונים ע"י האדם. כפי שהצגנו נראה כי מדברי הגמרא בקידושין ודבריו של שמואל שם, שעיקר האיסור בחיבור הוא בדרך של הרכבה. ההרכבה היא הדרך "הדומה" ביותר להרבעה המצויה בכלאי בהמה.

ראשית חשוב לתת את הדעת למספר הרכבות שונות שבהם היה נהוג להשתמש בעבר ובחלקם ממשיכים להשתמש גם כיום. כמובן שקיימים סוגי הרכבות רבים ושונים ואביא כעת רק מספר מרכזי של ההרכבות. חשוב להדגיש שלכל הרכבה יש את המאפיינים שלה והיא תלויה במטרת ההרכבה, בסוגי הכנה והרוכב, באקלים ובזמן.

- הרכבת עין- חותכים בעזרת גילוף קל את הכנה ובתוך החלל שנוצר טומנים את הרוכב הנוצר מקליפה של רוכב המכילה את העין. בסוף ההרכבה מדביקים כמעין דבק המהווה פלסתר ושומר על הרוכב במקומו ומונע זיהומים וכניסה של מזיקים.

-   הרכבת ראש (יתד)-  קוטמים את ראש הכנה יוצאים בה חתך שאיננו עמוק מדי. את הרוכב מגלפים משני צדדיו ויוצרים בעזרת חיתוך הכנה צורת V  שאליה אמורים להכניס את הרוכב.

- הרכבת צד יתדית- ענף הרוכב ננעץ אל תוך חתוך אלכסוני הנמצא בכנה.

- הרכבת סדק- קוטמים את הענפים העבים של הכנה. יוצרים חתך במרכז הכנה. את הרוכב יש לתחוב אל תוך החתך הנמצא במרכז הכנה. ברוכב צריכים להיות כ- 3-2 הנתחבים אל הכנה.

- הרכבת כתר- יוצרים סדקים בגזע הכנה במספר מקומות שונים. ואליהם תוחבים את קטעי הרוכבים. לאחר מכן מחזקים את ההרכבה בעזרת קשירת הרוכבים.

הירושלמי^[56] מציג מקרה בו אדם לוקח מעה, חלק מזערי וקטן מקצה פיטמת האבטיח וכן מעה אחת מפיטמת תפוח ושם את שניהם בתוך גומא. עפ"י דברי הגמרא שם אנו למדים כי גם פעולה כמעין זו נחשבת כאיסור כלאים מכיוון שפעולה זו תגרום להתאחות בין שני החלקים הזעירים האלו. רבי יהודה סובר, שהולדתו של המלפפון בכלאיים. שיצירתו היא ע"י לקיחת זרע^[57] אחד מצד ראשו^[58] של האבטיח וזרע אחד מתוכו של התפוח, וע"י הנחתם בגומה אחת יצמח מלפפון. ולכן בלשון יוונית קוראים לו 'מולפפון' היינו תערובת.

כיצד כאן, במשנתנו רבי יהודה סובר שהרכבת אילן בירק אינה נחשבת כלאיים, ואילו במשנה ב' אוסר להרכיב את המלפפון שהזכרנו?

עונה הגמרא שיש הבדל יסודי בין המקרים. במקרה של זריעת זרע אבטיח וזרע של תפוח זה לצד זה הן מתאחים ונולד פרי חדש מן התערובת, אך כאן, הירק והאילן כבר קיימים בפני עצמם ואיחוי ביניהם לא יכול להוליד פרי חדש ולכן רבי יהודה מתיר במקרה כזה.

מגמרא זו יש שהסבירו שחכמים אוסרים הרכבה כלשהי אפילו אם אין שינוי בפרי, ורבי יהודה אוסר רק הרכבה שיוצרת פרי משונה^[59]. לעומתם ישנם שהסבירו שלדעת רבי יהודה אסורה הרכבה שאין הפירות משתנים וההיתר בהרכבת ירק באילן הוא מטעם אחר^[60].

מקרה נוסף מובא בגמרא^[61] בפסחים המבארת את הדברים המוזכרים במשנה. המשנה מתארת התנהגויות ומנהגים שונים בהם נהגו אנשי יריחו. הראשון שבהם שלא מיחו בידם חכמים, אך נעשה כנגד רצונם היה הרכבת דקלים.

רב יהודה^[62] הסביר שהיו לוקחים הדס לח, שכר העשוי מפירות עץ הדפנה וקמח שעורים שלא עבר עליו ארבעים יום רגע שנטחן ומבשלים אותם יחד ושפכו לדקל. משקה זה היה עוזר לדקל להתקיים^[63]. רב אחא ברי דרבא סובר שהיו לוקחים ענף רך שנוסף בדקל בשנה זו ותוחבים לתוך הסדק שהיו עושים בענף גדול של הדקל.

העולה מגמרא זו היא שאין כל איסור, לא דרבנן, לא כל שכן דאורייתא לשפוך נוזלים על כנה של אילן לדעת רב יהודה, אפילו כשהם שני מינים שונים של אילן. יש שהסבירו שהסיבה לכך שהרכבה כזו אינה נאסרה היא משום שאין בנוזל כח הצמחה ויש כאן רק השקאה לדקל^[64].

הרכבה בשורשים

במקרה נוסף ניתן למצוא  בתוספתא^[65]. שם נאמר כי ישנו איסור לשים שני סוגי מינים שונים בשפופרת אחת על מנת שישפיעו אחד על השני. שפופרת הינה כלי בפני עצמו המנותק מין הקרקע. נראה מפשט התוספתא כי קיים איסור לשים שני מיני ענפים שונים שאינם מחוברים לקרקע, גם אם לא מחברים אותם יחד באופן ממשי. כלומר נראה כי התוספתא אוסרות פעולות נוספות שאינן הרכבה הדומה להרבעה, כלומר חיבור של שני ענפים יחד גם בסיטואציה בה אינם יכולים להצמיח דבר מסוים יחד. התוספתא כפשוטה^[66] מסביר את התוספתא הזו כעוסקת בנתינת שני זרעים בשפופרת שהמטרה לפעולה זו היא הרצון שהם יעבירו טעם מסוים מאחד לשני ולכן לא מדובר כאן בשני ענפים.

 

דקלים^[67]

בגמרא (פסחים נה ע"ב- נ"ו ע"א) מובאת משנה העוסקת בשישה דברים שנהגו אנשי יריחו על מחציתם מיחו בהם חכמים ועל מחציתם לא העירו להם כלל. על פעולת "הרכבת הדקלין" כל יום ארבעה עשר בניסן לא מיחו חכמים כלל. כבר בגמרא נחלקו האמוראים בדבר הגדרת המעשה, מה היא אותה הרכבת דקלין אותה "היתרו" חכמים בעצם אי התערבותם ומחייתם. רב יהודה סובר שההרכבה היא בעצם השקיה של לב הדקל בעזרת נוזל הכולל בתוכו תערובת מצמחים שונים. רב אחא^[68] מסביר שזו הרכבה הקלאסית אותה אנו מכירים, קרי איחוי של שני טיפוסי דקל זה בזה. הצעה זו מתפרטת לשני פירושים של רש"י לגבי סגוי טיפוסי הדקלים האפשריים: טיפוס צעיר עם בוגר או טיפוס זכר ונקבה. פירוש נוסף לסוגיה זו אפשר לראות בדבריו של "הערוך" על אתר. הוא סובר כי ההרכבה המדוברת היא בעצם האבקה של עצי הנקבה בעזרת עצי זכר וכן נראה שעולם מדבריו של התוספות יום טוב^[69]. בפן ההלכתי יש מי שסבר^[70], בהתבסס על שיטת רב אחא ופירוש רש"י השני, שאין איסור כלאים בהרכבה של מין במינו אפילו במידה ואחד מהעצים הוא עץ סרק (הנקבה של עץ הדגל איננה נותנת פירות). דעתו של הרמב"ם הינה סבוכה יותר בפירוש המשניות^[71] ניתן להבין כי הרמב"ם מתכוון שהרכבת הדקלים הינה ההאבקה כפי שפירש הערוך. למחלוקת זו אפשר לצרף את המחלוקת בין הלבושי שרד לבית אפרים. הלבושי שרד כותב^[72] בעניין תפוח יערי כי קיימים שני מינים והאחד מהם הוא סרק. לדידו גם סוג זה נאסר בהרכבה עם תפוח עץ. המין שהוא סרק ייחשב כלאים עם תפוח עץ מכיוון שסרק ומאכל נחשבים כשני מינים. הבית אפרים^[73] חולק על כך, הוא סובר שאם עץ סרק הוא ממיץ עץ מאכל אם ירכיבו אותו בעץ מאכל אין זה ייחשב כלאים. הדוגמא שהוא מביא בדבריו היא הרכבת דקל סרק לדקל מאכל. עם דבריו הסכימו גם פוסקים נוספים.^[74]

2.מה נחשב מינים?

3.מה נחשב צמח – דווקא עץ(כלאי אילן) \ כל צמח באשר הוא ואפילו גן.

4.מהו השינוי האסור – איחוי צמחים\ פרי חדש?

בירושלמי^[75] אנו מוצאים הסברים רבים ושונים לסיטואציות מגוונות בהם ישנן חיבור בין מינים שונים של צמחים ואילנות. עפ"י הירושלמי במקומות שונים ניתן להסיק את ההבנה שהרכבה האסורה כי רק בעת שנעשה איחוי וישנה צמיחה אחדותית של שיני המינים גם יחד. עפ"י דברי הגמרא האלו היו שפסקו זאת להלכה ולמעשה^[76] וכך בעצם הגדירו את השינוי שאותו נכניס אל גדר האיסור. וכך כתב בשו"ת ציץ אליעזר^[77]: " ובדבר מ"ש כת"ר לפרש דעיקר איסור ההרכבה הוא משום כח היצירה, שההרכבה גורמת לשינוי הפרי והטעם"

מקור נוסף ממנו ניתן להביא מהו השינוי האיסור בהרכבה ובכלאים הוא דווקא במקור בו עסקנו כבר. כפי שהצגנו לעיל את מחלוקת חכמים ורבי יהודה לגבי העניין של הרכבת מעה של תפוח ומעה של אבטיח, מחלוקת זו משתלשלת גם אל הראשונים והאחרונים. שם נוצר דיון מהו בדיוק מהות האיסור. איזה סוג של שינוי מהווה בעיתיות. האם רק איחוי הצמחים יחד או שמא יצירת פרי חדש ממש.

על כך נחלקו מפרשי הגמרא האם חכמים אוסרים כל הרכבה אפילו אין שינוי בפרי ור"י אוסר רק הרכבה עם תוצר של פרי שונה. הסבר נוסף ניתן שר"י אוסר הרכבה גם כשאין שינוי בפירות. מחלוקת זו ממשיכה ומשתלשלת מהראשונים אל האחרונים ואבקש להציגה על מנת לעמוד על איזה שינוי אסור.

בהבנת מחלוקת רבי יהודה וחכמים נחלקו הראשונים והאחרונים. על פירוש המשנה ביאר התוספות יו"ט^[78] כי ר"י סובר שדווקא הרכבה המביאה לכדי איחוי וכתוצאה מכך נעשה פרי או ירק משונה זה נכנס לגדר איסור תורה של כלאים. בהמשך דבריו הוא מבאר כי דברים אלו יכולים להיווצר עקב חיבור של אילן באילן או ירק בירק אך ירק באילן אין הם מתאחים ובוודאי שאינם יעשו ירק או פרי אחר. לכאורה נראה מדבריו של ר"י על הסבר התוספות יו"ט כי הרכבה שאיננה תביא לכדי תוצאה משונה וייחודית אינה אסורה. לעומת זאת חכמים אוסרים אפילו לא תהיה שום תוצאה שונה או חריגה. עצם המעשה הוא אסור וכן נראה שהוא הסברו של שו"ת מהר"ם שי"ק וכך הוא פוסק.

ישנו הסבר שונה למחלוקת זאת . זהו הסברם של החת"ס והחז"וא. החת"ס^[79] מסביר ע"פ הגמרא בחולין ע"ט א' לדעת ר' יהודה אין מרביעין פרדה עם סוס או חמור, ומכאן שר' יהודה אוסר הכלאה כלשהי אף אם אין 'פירות'. והסיבה שהוא מתיר ירק באילן היא (?)...

החז"וא^[80] טוען אפילו לדעת חכמים אין איסור אלא כשיש שינוי בפרי אבל כשאין שינוי בפרי – אין איסור. וראיה מירושלמי כלאים פרק א' הלכה ז' שאמרו שזיתים אין בהם הרכבה, כלומר, שאין פריים משתנה כשמרכיבים אותם על אילן אחר אלא מוציאים זיתים כרגיל (מהר"א פולדא). והסיבה שאסור להרכיב זיתים ברכב של תמרה זה מפני שהתמרה ממתיקה את הזיתים – יוצא שאם אין שינוי בפרי אין בכל איסור. אבל, הרכבה שממתקת את הפרי או מוסיפה בו לחות היא הרכבה אסורה.

בספר עץ הדר^[81] הובא הסבר אחר. לדידו גם הרכבה שאינה עושה שום שינוי בפרי תהיה אסורה. הוא מעמיד את האיסור על נקודת היניקה. לפיו בכל מקרה בו קיימת יניקה של העליון מהתחתון הדבר יאסר וייחשב ככלאים.

5. (האם הכוונה משנה?)

--

1.  איסור הרכבת אילן(להלכה) :

א. איסור חיבור(לא כל מפגש בין שניים נאסר – לדוגמא יש להבדיל בין השקיית עץ לבין חיבור צמחים). ב. שני מיני צמחים (סוגים, סרק ופרי, ירק ואילן, דשאים(מח'),  קטנים ככל שיהיו(חתיכה בשפופרת, מעה של תפוח ואבטיח וכו', עין, שרף) ומכלל חלקי העץ(עיין ג – וכן אסרו בזרע, עץ, חתיכה, שרף, עין וכו' – עיין מקורות) בעלי 'כח הצמחה'=התאחות\מיזוג – אין הכוונה כח הצמחה עצמי בלעדי אלא לפחות יכולת התמזגות והתאחות - לענ"ד לאור המקורות בתוספתא למול דוגמאות של היבש כעץ(אין איסור הכנת פרגולה מעצים שונים  - ובדברי רבי יהודה "והם נתאחים ונעשים כלאיים – עיין ג). ג. במרחב משתנה (קרקע\שפופרת) – כאשר החיבור אינו ישיר אלא דרך הקרקע תיחום האיסור מתבצע על ידי סוגיית כלאי זרעים(עיין סוגיית הרכבה בשורשים – רוב ראשונים אסור וההסבר בכרם וכו', גם למפרשים כרא"ש ור"ן ששורש לא נחשב עץ אף דעה בראשונים לא טוענת זאת במנותק מהקרקע או בשורש שנתגלה החוצה).  ג. המביא לתוצאה (מדד א – מיזוג ואיחוי שני הצמחים , מדד ב – הההשפעה של האחד על מישנהו).

מעט מקורות:

קדושים (יט) אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ: פ

  תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס -  דרש רבי חנינא בר פפא: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, פסוק זה, שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לר' חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו - לא מיחייב, או דילמא: כיון דהסכים אידיהו - כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו.

  תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד א - דאמר שמואל: את חקתי תשמורו - חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע - מה בהמתך בהרבעה, אף שדך בהרכבה; ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל, אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל. ואלא הכתיב: שדך! ההוא, למעוטי זרעים שבח"ל.

רש"י מסכת קידושין דף לט עמוד א - בהרכבת האילן - מין בשאינו מינו.   חקתי תשמרו - מדלא כתיב ושמרתם את חקתי משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף ס) דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפי' בח"ל דהא חובת הגוף היא אף שדך בח"ל.    והכתיב שדך - המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים.    ההוא למעוטי זרעים - דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך.

חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף לט עמוד א - אמר רבי יוחנן לוקין על הכלאים חוצה לארץ דבר תורה והתנן והכלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבה. פי' מתניתין בכלאי הכרם דהוי מדרבנן ודרבי יוחנן בהרכבה, וכן הלכתא, והוי יודע שהמעשה הוא שאסור בהרכבה אבל הפרי מותר.

חקים שחקקתי כבר. פי' בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין (ס' א') מהכא, מיהו היינו לרבי אליעזר דאית ליה הכי בסנהדרין (נ"ו ב') אבל לרבנן דקיימא לן כוותייהו הוי פירושו שחקקתי כבר במעשה בראשית שנאמר בהם למינהו וכן פירשו בתוספות, והא דמשמע הכי משום דכתיב חוקותי ברישא והדר תשמרו דמשמע חוקותי דמעיקרא תשמרו כדאיתא בסנהדרין (ס' א'), וכי תימא והא כתיב (ויקרא י"ח ד') את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ולא דרשינן הכי, ואיכא למימר דשאני התם דמני מצוות מברישא וכי כתיב חקתי תשמרו אמצוות וחוקים דלעיל מהדר, אבל כי כתיבי מצוות בתר הכי ומקמי דמני לה למצוות אמר את חקתי תשמרו או ושמרתם את חקתי משמע חקתי שחקקתי כבר, מורי נר"ו.

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. כלומר שהוא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם, ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו על ידי גוי כדאיתא בירושלמי (כלאים פ"א ה"ד), והיינו מדרבנן, ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם (ע"ז ס"ד א').

ומה בהמתך אפילו בחוצה לארץ. דהא חובת הגוף היא אף הרכבה אפילו בחוצה לארץ, ואלא הכתיב שדך, פירוש ובחוצה לארץ אין קנין לישראל דקנין עראי הוא.

ומכאן הביא ראיה רבינו תם ז"ל דהא דתנן במסכת עבודה זרה (כ"א א') אף במקום שמשכירין לא לבית דירה אמרו מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה והתורה אמרה ולא תביא תועבה אל ביתך, דבארץ ישראל קאי, אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך, והדין אמת כמו שכתבנו שם, ואף על גב דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפילו הכי נוהגת בחוץ לארץ, התם הא קיימא לן (פסחים ד' א') דמזוזה חובת הדר הוא וחובת הגוף חשיב ומאי ביתך דרך ביאתך (יומא י"א ב').

ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. כלומר שאין כלאי זרעים נוהגין כלל בחוצה לארץ, ולהכי אפקיה רחמנא בלשון זריעה ואמר שדך אף על גב דמיירי בהרכבה.

 תלמוד בבלי מסכת חולין דף קטו עמוד א - ומה שבת דחמירא - מעשיה מותרים, הני לא כל שכן? כלאי זרעים ליתסרו, דהא תיעבתי לך הוא! מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם: פן תקדש - פן תוקד אש, מכלל דכלאי זרעים שרו; ואימא: כלאי כרם - אסורין בין באכילה בין בהנאה, כלאי זרעים - באכילה אסירי, בהנאה שרו! איתקוש לכלאי בהמה דכתיב: בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך - היוצא ממנה מותרת, אף שדך - היוצא ממנו מותר; וכלאי בהמה גופייהו מנא לן? מדאסר רחמנא כלאים לגבוה - מכלל דלהדיוט שרי.

הנדסה גנטית בצמחים –מהמציאות לשאלות ההלכתיות

השאלות ההלכתיות: 1. האם האיסור הינו פעולה ודרך או שמא תוצאה של שינוי מעשה בראשית – שינוי מינים? 2. האם הגן נחשב צמח? האם "נינו של הגן"(הגן שהתרבה מן המקור) נחשב הגן עצמו? 3. האם הדרך משנה – האגרובקטריה(החיידק) הנושא את הגן בתוכו שונה מגן שמועבר שישירות? 4. האם יש איסור הפחתת גנים? 5. מה יהיה דינו של הגן שייצרנו בצורה כימית וכו' לאור למידת הרצף הנדרש מן הגן בצמח? 6. סוג השינוי המבוקש משפיע על ההכרעה ההלכתית? בין שינוי צבע לשינוי גודל וצורה לשינוי עמידות בפני חרקים או שינוי אורך חיים ומדף וכו'

האם וכיצד ניתן לדמות בין הרכבת עצים להרבעת בהמה – במבחן הדרך ומבחן התוצאה? 

1. הרכבת עצים

2. האבקת פרחים

 

3. הרכבת בעלי חיים \ הכלאה

כלאיים בבעלי  חיים -  הרבעת בהמה:

1. איסור הרבעת בהמה – א. חיבור(האיסור מהתורה הוא במכחול בשפופרת מצד החיוב(דווקא דרך הרבעה בידי האדם), לגבי להעלות מכין אותו מרדות ולהשאיר יחד במקום סוגר אחד נראה שיש מח' אך לרבים להתיר).   ב. שני מיני בעלי חיים ( שני סוגים ודווקא באלו שרבייתם דרך הדומה להרבעה(או לפחות הצמדות גופים והעברת זרע) כמפגש גופים ולא דגים(הפריה במים) ודווקא שלמים(אין איסור חיבור יד\ רגל\אחר, לרוב פוסקים בפשט אין איסור הזרעה –עיין מטה!!).   ג. מגמה וכוונה\תוצאה ? – מח' האם רלוונטי(בפשט הדברים כשלא בדרך אין חיוב גם כשיש תוצאה – האם  מותר ברמת הכוונה אפילו לייצור מינים? – אין מקור מפורש לאיסור למעט – עיין העקרון המנחה הכללי) – מצד הפוטנציאל שיכול להוליד נראה שכן זהו גדר - (זכר בנקבה).

כלאי בעלי חיים – 2 דין החיות שבים והאם יש כלאים בדגים?

דין כלאי בהמה נאמר על בהמות, מאידך ראינו דהלימוד היסודי הינו "דיבר הכתוב בהווה", הגמרא מרחיבה זאת גם למיני חיים שבים ולעופות. האם כל חיבור מיני בעלי חיים נאסר? באיזה דרך ומהו העקרון המגדיר? השבוע מתוך הלימוד והבירורו נתמקד בפסיקת הדין למעשה לגבי כלאים בדגים – האם ניתן לאמר שאין כל איסור ליצירת דגים חדשים? מינים חדשים? דיון זה נפוץ ורחב, חשוב לבחון לא רק את שאלת אישור הכלאים אלא גם את היחס לתוצר, האם דג מסוג טמא עם סימני טהרה יותר? מהו העקרון המגדיר את איסור כלאי בעלי החיים?

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צא עמוד א- דאמר שמואל: ובמנאפים - עד שיראו כדרך המנאפים, ובכלאים - עד שיכניס כמכחול בשפופרת. מתיב רב אחדבוי בר אמי: אילו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר: לא יאחוז אדם הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, תלמוד לומר כלאים. לאו מכלל דכלאים אחיזה נמי לא? - מאי אחיזה - הכנסה, ואמאי קרי לה אחיזה - לישנא מעליא.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס עמוד א - רבי אלעזר אומר אף על הכלאים. מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא את חקתי תשמרו - חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך בהרבעה - אף שדך בהרכבה, מה בהמתך - בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף שדך - בין בארץ בין בחוצה לארץ. - אלא מעתה ושמרתם את חקתי ואת משפטי - חקים שחקקתי לך כבר! - התם ושמרתם את חקתי - דהשתא, הכא את חקתי תשמרו - חקים דמעיקרא תשמרו.

רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה א - (א) המרכיב (ב) זכר על נקבה (ג) שאינו מינו (ד) בין בבהמה (ה) בין בחיה (ו) ובעוף (ז) ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ (ח) בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים, ואחד בהמה חיה ועוף (ט) שלו או של חבירו, ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, (י) אבל אם העלם זה על זה בלבד (יא) או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות.

 דרך אמונה הלכות כלאים פרק ט - (ב) זכר על נקבה. (ד) אבל מותר להושיב עוף על ביצי עוף אחר שאינו מינו (ה) שאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים שמוסיפין הבל (ו) אך יש אוסרים מפני צער בעלי חיים (ז) וכן מותר ליתן זרע של מין זה לתוך מין אחר שלא אסרה תורה אלא מעשה ההרבעה: 

1. הגמרא המרכזית והראשונים עליה:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נה עמוד א  - וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'. אמר ר"ל, כאן^{1 2} שנה רבי: תרנגול טווס ופסיוני - כלאים זה בזה. פשיטא! אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי, מהו דתימא מין חד הוא, קמ"ל. אמר שמואל: אווז^{3 4} ואווז הבר - כלאים זה בזה. מתקיף לה רבא בר רב חנן: מאי טעמא? אילימא משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה, אלא מעתה, גמלא פרסא וגמלא טייעא, דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה, הכי נמי דהוו כלאים זה בזה! אלא אמר אביי: זה^{5 6} ביציו מבחוץ, וזה ביציו מבפנים. רב פפא אמר: הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא, והא טעונה כמה ביעתא בשיחלא. א"ר ירמיה אמר ריש לקיש: המרביע^{7 8} שני מינים שבים - לוקה. מאי טעמא? אמר רב אדא בר אהבה משמיה דעולא: אתיא למינהו למינהו מיבשה. בעי רחבה: המנהיג בעיזא ושיבוטא, מהו? מי אמרינן: כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה - לא כלום עביד, או דלמא השתא מיהת קא מנהיג? מתקיף לה רבינא: אלא מעתה, חיבר חטה ושעורה בידו, וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ, הכי נמי דמחייב! אמרי: הכי השתא, התם - ארץ מקום חיובא, חוצה לארץ לא מקום חיובא, הכא⁹ - אידי ואידי חיובא הוא. הדרן עלך שור שנגח את הפרה.

רש"י מסכת בבא קמא דף נה עמוד א  - כאן שנה - במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו.    טווס - פווא"ן בלע"ז.             פסיוני - מין שליו שקורין פירדי"ץ.           קועיה - חרטומו בי"ק בלע"ז.       טייעא - ערבי.

אלים קועיה - צוארו עב. -     קטין - דק.            ביציו מבחוץ - ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ.         בשיחלא - בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה.     הנהיג בעיזא ושיבוטא - קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים.          כלאים - בחוצה לארץ לא נהגה דמצוה התלויה בארץ היא וכל חובת קרקע אין נוהג אלא בארץ מן התורה.       אידי ואידי מקום חיובא - אם היה מנהיג ספינה בים בשני דגים של שני מינין חייב דהא דרשינן למינהו למינהו מיבשה.       הדרן עלך שור שנגח את הפרה.

תוספות מסכת בבא קמא דף נה עמוד א - אמר ר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כו' מהו דתימא מין אחד הוא קמ"ל - ואף על גב דלא אשמעי' ממתניתין דליהוו תרי מיני אף על גב דרבו בהדי הדדי ולא שמעינן אלא דאיסור כלאים שייך בעופות מ"מ אתי שפיר דהכי קאמר ר"ל כאן שנה רבי כלומר כיון ששנה רבי דיש כלאים בעופות א"כ תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה כי מסברא דנפשין יש לנו לדעת שאלו המינים חלוקים זה מזה ואינם מין אחד ואף על גב דרבו בהדי הדדי וכיוצא בזה יש ביבמות בפרק חרש (דף קיג:) ובהנזקין (גיטין נה.) אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא א"ר יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעת ה"נ כו' פשיטא מהו דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ"ל אף על גב דלא ידע רבא ממילתיה דרבי יוחנן בן גודגדא דלא בטליה במה שאמר כנסי שטר חוב זה אלא מסברא דנפשיה אפ"ה קאמר מעדותו שמעי' ליה וכיוצא בזה יש הרבה בגמרא.

המרביע שני מינים - ר"י ב"ר יהודה היה מגיה המנהיג ב' מינים שבים לוקה משום דבבראשית רבה (פ"ז) ובירושלמי דכלאים (פ"א) משמע דאי אפשר להרביע דגים ומיהו אין צריך להגיה דדגים דוקא הוא דמשמע דאין להרביעם אבל מין חיות הים שייך ביה איסור הרבעה והכא איכא לאוקמי במין חיה שיכול אדם להרביע דקאמר בבראשית רבה המרביע מין חית הים לוקה ובתר הכי קאמר כל מקום שנאמר בו למינהו כלאים נוהג בו ופריך אהך ברייתא והרי דגים שנאמר בהו למינהו וכי כלאים הרבעה בהם והיאך יכול להרביעם ומשני דהא דקאמר בדגים כלאים נוהג בהם היינו דוקא בהנהגה אבל בהרבעה לא משכחת לה משמע דבחיות הים משכחת שפיר הרבעה להכי לא פריך שם אמרביע חיות הים היאך לוקה אלא אמאן דאמר כל שנאמר בו למינהו דהיינו אפילו סתם דגים כלאים נוהג בהם.

אתיא למינהו למינהו מיבשה - ומשבת לא מצי למילף דמרבוי דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת.

למינהו מיבשה - וא"ת ומה צריך ללמוד מיבשה תיפוק ליה מדכתיב בגופיה למינהו דבאלו טריפות (חולין דף ס. ושם) משמע דאי הוה כתיב למינהו בצווי של דשאים אסור להרכיב שני דשאים זה בזה וי"ל דלמינהו לחודיה לא הוה משמע שנכתב איסור כלאים אי לאו חוקותי תשמרו דדריש שמואל חוקות שחקקתי לך כבר ומפרש ר"ת שחקק במעשה בראשית שכתוב בו למינהו והיינו למינהו דיבשה דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי אבל מלמינהו דים לחודיה ליכא למילף מיניה דגים וא"ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס. ושם) דלא מיחייבי בני נח לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וי"ל נהי דלא דרשינן למינהו לגבי בני נח דלא אשכחן דמזהר בהו רחמנא לגבי ישראל דהוזהרו גבי כלאים דרשינן ליה ונ"מ לגבי דגים א"נ להרכבת אילן דקרא דשדך לא מיירי אלא בזרעים והשתא דכתיב למינהו באילן דרשינן מיניה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבת אילן ובהא פליגי ר"א ורבנן דר"א יליף מחוקותי שחקקתי לך כבר שהוזהרו בני נח על הכלאים כלומר מלמינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו מלמינהו דמעשה בראשית ומ"מ לא נאסרו לבני נח ואתי שפיר דאתיא אפילו כרבנן מילתיה דשמואל וא"ת ל"ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבויי עופות תיפוק ליה מלמינהו כי היכי דילפינן דגים וי"ל דאי לאו ג"ש לא הוי מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתי ג"ש ומפקא לקרא ממשמעותא מרבינן אפילו דגים למינהו למינהו מיבשה.

המנהיג בעיזא ושיבוטא - וא"ת דמשמע דפשיטא ליה דבשני מינים שבים חייב והא למינהו גבי הרבעה והרכבה כתיב ולא גבי זריעה והנהגה כדמוכח בפ' ד' מיתות (שם) דלא מיתסרי בני נח בחרישה וזריעה ולא אוקמינן חוקות שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך לא תרביע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה וי"ל דסברא דמוקמינן למינהו בין בישראל בין לבני נח לכל אחד כמו שמצינו איסורו במקום אחר לבני נח בהרבעה ולישראל אף בהנהגה ועי"ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה"נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת.

חידושי הרשב"א מסכת בבא קמא דף נה עמוד א - הא דאמר ר"ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה, איכא למידק ממתני' מנא לן דהא ממתני' לא שמעינן אלא דכלאים אית בהו, אלא דלא להוו מין אחד כי מרבו אהדדי מנא לן, תירצו בתוס' דה"ק כאן הודיעך דכלאים שייך בעופות וכיון שכן יש לנו לדעת מדעתנו שאלו המינין חלוקין זה מזה אף על גב דמרבו אהדדי, וכיוצא בזה יש בתלמוד.      דמרבו אהדדי. פי' הראב"ד ז"ל שזה מגדל אפרוחים של זה וזה מגדל אפרוחים של זה כאלו הן מין אחד, דאילו מפני שגדלים זה עם זה א"כ כבשים ועזים גדלים אלו עם אלו והן ב' מינין לכלאים.    א"ר ירמי' אמר ר"ל המרביע שני מינים שבים לוקה. איכא למידק דהרבעה לא שייך בדגים כדאמרינן בב"ר כל שנאמר בו למינהו כלאים נוהג בו ופריך והרי דגים נאמר בהן למינהו וכי כלאי הרבעה נוהג בהן היאך יכול להרביעם ומשני דכלאי הנהגה דוקא נוהג בהן אבל הרבעה לא משכחת בהו, ולפיכך אמרו משמו של ר' יצחק בר' יהודה שהי' גורס כאן המנהיג בשני מינים שבים, ובתוס' אמרו שא"צ למחוק הגירסא, דבדגים סתם הוא שאמרו שאין כלאי הרבעה נוהג בהן לפי שא"א, אבל דחיה שבים אפי' כלאי הרבעה נוהג בהן, והתם בב"ר אמרו המרביע מין חית הים לוקה, והא דשמעתין לאו בדגים סתם אלא במין חיה שבים.    אמר רב אחא בר אדא משמיה דעולא אתיא למינהו למינהו מיבשה. וא"ת ומה צריך ללמוד מיבשה כיון דכתיב בהו למינהו דכל שנאמר בו למינהו אסור בכלאי הרבעה, וכלאים נמי למה להו למילף מבהמתך בהמתך משבת והא בכלהו כתיב למינהו ומכאן בני נח מוזהרין בהרבעה שלא במינו מדכתיב את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר, תירץ הראב"ד ז"ל ההוא לעשה והכא למלקות וכדאמרינן המרביע שני מינין שבים לוקה, והיינו דאצטריך למינהו למינהו מיבשה.

שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף נה עמוד א - אמר ריש לקיש כאן שנה רבי טווס וכו'. ואף על גב דלא אשמועינן ממתניתין דלהוו וכו' ככתוב בתוספות עד וכיוצא בזה יש הרבה בתלמוד. וכהאי גוונא נמי איכא לקמן בפרק הגוזל קמא אמר רבא גזל שלש אגודות בשלש פרוטות והוזלו וכו' ותנא תונא וכו' ואין ללמוד מן המשנה אלא אגודה אחת. וכן בהרבה מקומות. כן נראה לי לפרש לפי הפשט של תלמוד שלנו ואין חסר עכשיו שום דבר מן הספר.

תוס' שאנץ - אבל שמעתי שיש מפרש דמדקתני וכן חיה ועוף משמע שהעוף שוה לדין היה שכמו שהזאב והכלב וכיוצא בהן השנויין במשנה בפרק קמא דכלאים שונה בהם שם אף על פי שדומין זה לזה כלאים זה בזה גם בעוף כמו כן אף על פי שדומין זה לזה כיון דחלוקים בדיניהם זה מזה הוא הדין אף על פי דרבו בהדי הדדי בי קני הוו כלאים זה בזה ואומר שכך משמע בירושלמי במסכת כלאים. וקשה לאותו פירוש מה דקדוק הוא זה לדקדק ממה ששונה עוף בהדי חיה מה היה לו לעשות כי אם לשנותם ביחד. ועוד דכיון דידעינן מסברא דנפשין שהם חלוקים בדיניהם אפילו לא שנאן לחיה ועוף ביחד הייתי יודע שהם כלאים כיון שיש בעוף משום כלאים ואשכחן איסור כלאים בכהאי גוונא דחיה דמאי שנא עוף מחיה. וי"ל דאי תנא עוף בכלאים באפי נפשיה ולא כלליה במתניתין הוה מצינו למימר דעוף לענין כלאים מדרבנן ולכך לא אסר בו במשנה דמסכת כלאים שני מינים הדומים זה לזה כמו שאסר בבהמה ובחיה והוה סלקא דעתיה למשרייה אבל השתא דכלליה במתניתין משמע שהוא מדאורייתא כמו חיה וכמו שעוף דאורייתא לכל הדברים השנויים במשנתנו כי אם היה דרבנן לא הוה לו לשנותו בענין שיהא דומה שהוא דאורייתא. כמו שמצינו גבי וכן חיה שנשחטה בעזרה דדייק מינה דחיה לרבי שמעון מדרבנן לענין חולין בעזרה ואף על פי כן עדיין אינו בא בפשיטות כי עכשיו חסר חצי הדקדוק מן הספר כי ממשנתנו זאת לא הייתי יודע כן אם לא ממשנת הזאב והכלב. והכי גרסינן לה בירושלמי בפרק קמא דכלאים בגמרא דההיא בבא דתנן התם הזאב והכלב וכו' וקאמר עלה בגמרא הכלב עם הכלב הכופרי וכו' עד אמר רבי יוסי יאות בא להודיעך שעוף אסור בכלאים ע"כ לשון הירושלמי ואין יותר מדבר זה. וצריך עיון. לשון תוספות שאנץ.

מהרי"ט  המרביע שני מינים שבים. ר"י ב"ר יהודה הגיה כאן המנהיג ובחנם הגיה דשמא בחית הים שייך הרבעה דקאמר המרביע וכו' ופריך והרי דגים וכו' ומשני הא דקאמר דאפילו בדגים נוהג דוקא בהנהגה ומדלא פריך למאי דקאמר המרביע חיה שבים לוקה שמע מינה דבחית הים שייכא בה הרבעה ולא בסתם דגים. וריב"א אומר אף דבחית הים צריך לחלק דבבראשית רבה מיתניא הא דכלאים דכל למינהו כלאים נוהג בו ופריך והרי חית הים וכו' אלמא דאף בחית הים פשיטא דלא שייכא בהו הרבעה. ויש לחלק בין אותם שחציה היה וחציה דג דבההיא לא שייכא בהו הרבעה ובין אותם שכלם דמות חיה דהנהו שייכא בהו הרבעה. ה"ר ישעיה ז"ל.

רשב"א - למינהו מיבשה. וא"ת ומה צריך ללמוד מיבשה וכו' כמו שכתוב בתוספות. ותירץ הראב"ד ז"ל ההוא לעשה והכא למלקות וכדאמרינן המרביע שני מינים שבים לוקה והיינו דאיצטריך למילף למינהו למינהו מיבשה. הרשב"א ז"ל.

תוס' שאנץ - אתיא למינהו למינהו מיבשה. ואף על גב דאליבא דרבי אליעזר הוא דדרשינן בפרק ארבע מיתות חוקים שחקקתי כבר. ומפרש רבינו תם שחקקתי לך במעשה בראשית שנכתב בו למינהו. נראה דהוא הדין נמי לרבנן אלא בהכי פליגי דרבי אליעזר יליף מחקקתי לך כבר שהוזהרו בני נח על כך ומשום שנצטוה אדם על כך נרמזו בו למינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו בלמינהו דמעשה בראשית ומכל מקום לא נאסרו לבני נח. והשתא אתי שפיר מילתא דשמואל בפרק קמא דקידושין דדריש את חקותי תשמרו חוקים שחקקתי לך כבר אפילו לרבנן דפליגי עליה דאפילו רבנן אית להו להא דרשא שנחקקו ונרמזו בלמינהו דבראשית ונפקא מינה דאי לא חקקם נמי בלמינהו ולא הוה כתיב לא למינהו ולא חקקתי לך כבר לא הוה שמעינן מקרא הרכבת כלאים כי אם דזריעה ואפילו אי הוה שמעינן לה להרכבה דזרעים ממה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה הרכבה דאילנות דלא שייכי באיסור כלאים דזריעה לא הוה ידענא אבל השתא דכתיב למינהו באילנות שמעינן מינה הרכבת האילן.

ובהרכבת דשאין איכא בעיא באלו טרפות משום דלא כתיב בהו למינהו כיון דאסכים מרייהו דילמא כמאן דכתיב בהו למינהו ונפקא מינה דאז לא הוה אסרי נמי הרכבה בחוץ לארץ טפי מזריעה וגם נפקא מינה נמי למאי דאמרינן הכא גמר למינהו למינהו מיבשה אבל משבת לא מצי למילף דמריבוייא דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבמחמר משתעי בהמתך דכתיב גבי שבת. וא"ת כיון דגבי שבת לא כתיבי מינים שבים אם כן מנא ליה מינים שבים לענין דפשיטא לן בסמוך דשייכא במינים שבים הא שור דחרישה ילפינן משבת. יש לומר דהדר שבת ויליף מינים שבים מהרבעה בבהמתך בהמתך והדר יליף מיניה שור דחרישה. וא"ת למה לי למילף בהמה דהרבעה משבת לילף מלמינהו דבראשית דכל מאי דכתיב ביה למינהו אסור להרביע כי היכי דילפינן למינהו דים מלמינהו דיבשה. דאי לא כתיב גזרה שוה דבהמתך בהמתך לא הוה מפיקנא קרא ממשמעותיה ומרבינן עופות משבת מלמינהו אבל כיון דמפקינן ליה ממשמעותיה ומרבינן עופות משבת נרבי נמי מינים שבים מלמינהו. אי נמי מלמינהו אין לרבות מינים יותר ממה שכתוב במצוה וכי גמר ים מיבשה בלמינהו לא הוה מרבי מינים אחרים אלא אותם מינים הנאסרים ביבשה היה אוסר בים ואם היו עופות מותרים בהרבעה ביבשה והיה חלוק לענין הרבעה אף במינים דיבשה היינו מחלקים גם במילי דים.

והכי משמע קצת מדקאמר אתיא למינהו מיבשה ולא קאמר אתיא למינהו למינהו מעופות דים גופיה אלמא משמע דלמינהו דעופות לא הוה ילפינן אלא מיני עופות שיש בהם דומיא דיבשה. מיהו איכא לדחוייה דיבשה דקאמר היינו עופות של יבשה. וא"ת והלא אין איסור הרבעה בדגים דלא מצינו בהו הרבעה כדמוכח בבראשית רבה דלא משכחת בהו איסור הרבעה אלא בחית ים ולא בדגים ואיסור הרבעה דמינים שבים דשמעתין היינו בחית הים ולא בדגים ואפילו הכי קאמר בבראשית רבה וכן בירושלמי דאיתרבו דגים לאיסור הנהגה כיון דכתיב בהו למינהו אף על גב דלאו בני הרבעה נינהו וכיון דלא אתרבו להרבעה אלא מינים שישנן כמו כן ביבשה ובהנהגה לא ילפינן מינים דים אלא משבת דהדר ילפא מהרבעה כדפירשנא אם כן היכי מתרבו דגים שבים שאינם בני הרבעה לאיסור הנהגה. יש לומר דודאי אי לא איתרבו עופות דיבשה מכל בהמתך לא הוה מרבינן מלמינהו דים אלא מה שיש כמותו ביבשה כי כיון שהייתי מחלק במילי דיבשה הייתי מחלק כמו כן במילי דים אבל השתא דאתרבו עופות ואין בכלל שום חילוק במילי דיבשה ילפינן בלמינהו מיבשה לכל מילי דים בלא שום חילוק. לשון רבי.

וקצת היה דומה שיהא סוגית התלמוד כרבי אליעזר דסנהדרין מדבעיא בפרק אלו טרפות הרכיב שני דשאין זה על גבי זה דעל כרחך לאו בישראל קא מיבעיא ליה דמשנה היא במסכת כלאים בפרק קמא אין מביאין אילן באילן וירק בירק ונותנין זרע דלעת וכו' אבל בבני נח מיבעיא ליה דלא מיתסר בזריעת כלאים ואסורים בהרכבה והיינו כרבי אליעזר. ומיהו יש ליישב אפילו כרבנן ומיבעיא ליה לישראל בחוץ לארץ דשרינן כלאי זרעים כדאמרינן בסוף פרק קמא דקידושין שדך למעוטי זרעים שבחוץ לארץ ומיבעיא ליה בהרכבה אי הויא בהרכבת האילן משום דכתיב בה למינהו. אי נמי לרבי יאשיה מיבעיא ליה דלית ליה זריעת כלאים עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד דאף על גב דלא בעי כל הני אלא משום חיוב דכלאי הכרם כדפרישנא בפרק אמר רבי עקיבא מכל מקום בכלאי זרעים נמי הוה בעי חטה ושעורה במפולת יד. אי נמי מיירי בזרעים דלאו קנבוס ולוף ואמרינן בפרק שני דמנחות קנבוס ולוף אסרה תורה שאר זרעים דרבנן. ומיהו רש"י ז"ל פירש שאר זרעים דרבנן לכלאי הכרם. תוספות שאנץ.

מהרי"ט –      וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל: אתיא למינהו למינהו מיבשה. נראה דלאו מגזרה שוה יליף דבמעשה בראשית הוא דכתיבי אלא סמיך אדרשא דרבי אליעזר דדריש בפרק ד' דסנהדרין וכלאי זרעים והתם כתיב למינהו בים וביבשה. ואפילו לרבנן דפליגי עליה התם דרבי אליעזר ואמרי שלא הוזהרו בני נח על הכלאים אית להו דרשא חוקים שחקקתי לך כבר ובהא פליגי דרבי אליעזר סבר דנאמרו במעשה בראשית כדי לאסור לבני נח ורבנן סברי לא נאמרו אלא מפני שהוא עתיד לאסור לבני ישראל.

ואם תשאל מאי אהני למינהו הא כתיב בסיני בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע. וי"ל דמהא לא שמעינן אלא כלאים דזריעה אבל בהרכבה לא להכי כתיב למינהו גבי אילנות במעשה בראשית לאסור הרכבה. ואפילו אי דרשינן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה לא שמעינן אלא הרכבת זרעים אבל הרכבת אילנות לא להכי כתיב למינהו דבראשית דגבי אילנות לאסרן בהרכבה. וכן נמי אהני למינהו לענין בהמה דאי לא כתיב אלא בהמתך לא תרביע ודאי הוה גמרנא שור שור משבת לרבות חיה ועופות אבל דגים לא אהני למינהו דים דגמרנא למינהו דיבשה מיניה לרבות דגים.

אבל קשה בהמתך בהמתך משבת למה לי הא גמרינן מלמינהו אפילו דגים. יש לומר דאי לאו גזרה שוה הוה אמינא דבהמתך דוקא בהמה והא דכתיב את חקותי אורחא דקרא הוא ולא לדרוש חוקים שחקקתי לך כבר אבל כיון דדרשינן גזרה שוה ומפקינן קרא מפשטיה דמרבי חיה ועוף משתמע נמי למדרש חוקים שחקקתי לך כבר לרבות אף דגים. וקשה דאמרינן לקמן הנהיג עיזא ושיבוטא מהו משמע דאיכא איסור הנהגה בדגים ומנא לן הא לא כתיב את חקותי גבי הנהגה דאף חיה ועוף לא ידעינן אלא משום דילפינן שור שור משבת. יש לומר דגמרינן בהמתך בהמתך משבת מהרבעה לרבות דגים להנהגה והדר גמרינן הנהגה שור שור משבת ומרבינן דגים. ואי קשיא כיון דעיקרו מהרבעה גמרינן דיו בהרבעה ולא נרבה אלא חית הים דומיא דהרבעה. וי"ל דבהרבעה לאו משום דלא אתרבו אף דגים סתם אי הוה שייכא בהו הרבעה אלא משום דלא שייכא ובהנהגה דשייכא בדגים. יש לנו לרבות אף דגים. ע"כ.

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן רלה   - לכבוד ידידינו המפואר הה"ג מופלג טובא חריף ובקי כש"ת מוה"ר יהונתן וינר שליט"א בעיה"ק ירושת"ו.אחדשה"ט וש"ת באהבה.

יקרתו קבלתי עם הקונטרס בענין כלאי דגים אשר נו"נ בה כדרכה של תורה, והיותי עמוס אין דרכי להאריך רק לחקות על שרשים ויסודות, ולהכריע כיד ה' הטובה עלינו, השאלה מוסבת על ענין מגדלי הדגים שכדי לבא לידי רווחים בממון ממציאים מינים חדשים בדגים, הן בדגי נוי, הן בדגי אכילה, וזה ע"י הפרית מין בשאינו מינו ע"י שמכניסים מינים שונים לבריכה אחת והם מפרים זה מזה ונולדים מינים משונים מאד הן בצורתם החיצוני והן בצבעים, והן בטעמים טובים וצוברים עי"ז הון גדול, ועיקר השאלה בנדון איסור הרבעה במין דגים בכלל הנה ביסוד איסור דאורייתא דבהמתך לא תרביע כלאים, אשר כל מיני בעלי חיים בכלל כמבואר ב"ק נ"ד ע"ב ונ"ה ע"א פשוט מאד להלכה דאין דגים בכלל איסור הרבעת כלאים, אלא בכלל הנהגת כלאים, כמסקנת הירושלמי פ"א דכלאים, ומ"ר בראשית פ"ז, וכמש"כ תוס' ב"ק נ"ה ע"א המרביע, ובר"ש כלאים פ"א סוף מ"ו דדוקא חית הים איכא איסור הרבעה לא דגי הים, וכלשון הרמב"ם פ"ט ה"א מכלאים דנקט דוקא חית הים, וכ"ה בלשון השו"ע יו"ד סי' רצ"ז ס"א, וכ"ת שפיר העיר ממה שכ' כן הרדב"ז בפ"ט מכלאים שם.

ואין להעלות מחשבה כזאת דדוקא בצורת מכחול בשפופרת אי אפשר כיון דאין מציאות זה בדגים כמש"כ כל הראשנים אבל בצורת הכלאה ביחד והם מפרים זה מזה יתכן גם איסור הרבעה בדגים כאשר עלה מחשבה כזאת על לב כב', דזה דבר שאי אפשר לאמרו דהראשנים לא דברו רק ממציאות של הרבעה אלא דברו דכל גדר איסור הרבעה דאורייתא לא שייכא בדגים כמוכח בירושלמי וב"ר שם, והם דברי התוס' הנ"ל.

ומה שהקשה הרש"ש בחי' למ"ר בראשית שם על מה שכ' המתנת כהונה ועוד דטעם הפטור בדגים משום דלא שייך תשמיש בדגים והעיר הרש"ש מש"ס מפורש בכורות ח' ע"א הכל משמשים וכו' חוץ משלשה שהם משמשים פנים כנגד פנים דג אדם ונחש הרי דאיכא תשמיש גם בדגים. לדידי לק"מ דודאי האמת מש"כ רבינו בחיי ר"פ תזריע מדג נקבה שתוליד ביצים מעצמה ואח"כ כשיפיל הזכר הזרע עליהם כל מה שיפול הזרע עליהם יהי' דג וכל הביצים שלא יפול עליהם לא יהי' מהם דג כלל, ע"כ, והיינו שאין דג הזכר באה בקשר כלל עם הנקבה רק עם הביצים שלה שהטילה לפני זה במים.

איברא הלא ש"ס מפורש בכורות ז' ע"ב ומס' ע"ז מ' דזה דוקא בדגים טהורים שהם משריצים מבחוץ, אבל דגים טמאים אינם מטילים ביצים אלא משריצים העובר מבפנים כשאר בהמה וחיה כמש"כ רש"י בבכורות שם, ואם כן ודאי שייך בהו תשמיש, וזה נעשה פנים נגד פנים, אלא דמכל מקום קים להו לחז"ל שמציאות הרבעה לא שייך בדגים בדרך הטבע ואין צריך לפרש יותר ואין להרהר אחרי דבריהם הק'. אלא דצל"ע להלכה אם מותר לעשות הכלאה זו לדינא דנהי דלאו ומלקות דהרבעה ליתא כנ"ל מכ"מ כיון דטעם איסור הרבעת כלאים משום שאסור לשנות מעשי בראשית ולברא מינים חדשים שלא היו ביצירת בראשית כמש"כ הרמב"ן פ' קדושים וזה הא איכא גם בנדון דידן, ועיין תשובת ח"ס יו"ד סוס"י רפ"ז דרצה להכריע בכעין זה לאסור הרכבה באילני סרק, אלא שסיים דאין לנו עסק בנסתרות טעם הרמב"ן משום עירוב כחות עליונים, אבל הא דידן חמור מזה כיון שזה פשטות הענינים שלא לברא מינים חדשים לגמרי שלא נבראו בתחלה.

ומה"ט צלע"ק מש"כ מרן החזון איש בס' זרעים, כלאים סי' ב' סוף אות ט"ז דאע"ג דלענין הרכבת אילן אסור ליתן גם השרף מאילן למין אחר דרך הרכבה אבל בהרבעת בהמה אין איסור דאין איסור אלא באבר חי יעש"ה [וכב' הזכיר ג"כ דברי החזון איש תו"ד].

אבל כ"ז אמת נכון על איסור ומלקות דהרבעה שהוא מיסוד זה דאסור לשנות מעשי בראשית בבריאת מין חדש שייך ג"כ בזה, ועיין לגאון הדורות המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה על אמרם סנהדרין ס"ג ע"ב דחשב העסק בס' יצירה לברא איזה יצירה בגדר כישוף אלא שהוא מותר, וכ' המהר"ל היות כשפים היינו שמכחיש פמליא של מעלה כאמרם ז"ל חולין ז' ע"ב ועוד, והאיסור שעושה דברים שאינם מיסוד הבריאה ויצירה בששת ימי המעשה ומחדשים צורות שלא היו אז, ולכן קס"ד דגם העסק בס' יצירה יאסר מה"ט קמ"ל, והטעם באמת ונכון יע"ש בבאר הגולה בחכמת מהר"ל, וכ' שם דהי' להם לחז"ל מסורה מה מותר לעשות ומה אסור, ועיין עוד מש"כ בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' קכ"א בנדון כיו"ב דנטיתי ג"כ להחמיר מה"ט [והיינו בנדון אם מותר לעשות פעולה שיעלו קשקשים בדגים טמאים או שלא יהיו קשקשים בדגים טהורים].

ומ"מ בנדון דידן יש מקום לצדד דגם מה"ט של שינוי מעשה בראשית אולי לא שייך לאסור, דלבי אומר דבים שישנם חיות ורמש רבבות ושטים שם דגים שונים ומשונים שלפי מציאות זה של בריות הים ורבי רבבות דגים וחיות זה בלתי אפשרי שלא יהיו גם הרכבות מין בשאינו שיוצאים מזה מינים חדשים א"כ לא הקפיד בורא כל עולמים ב"ה ע"ז בדגים כלל, ע"כ יראה דאין בידינו למחות בזה בחוזק יד, אמנם אם משנת חסידים לעסוק בזה לכתחלה פרט זה עדין צל"ע ונקיי הנפש ודאי אין עוסקים בזה, על שארי הדברים אין פנאי לע"ע להשיב.

הרני דוש"ת מצפה לרחמי ה'

'שו"ת שיח נחום' - הרב רבינוביץ  - כלאים בדגים( הרב נחום אליעזר רבינוביץ)

שאלה* - מחלקת הדייג של ממשלת ארה"ב יזמה תכנית לפיתוח מיני דגים חדשים לשם גידול בנהרות, שתהיינה להם סגולות ותכונות מיוחדות, כגוןגידול מהיר, חסינות מפני מחלות, וכיוצא בזה. לשם כך נתמנה חבר מדענים במעבדה אוניברסיטאית לבצע ניסויים בזיווג דגים ממיניםשונים, עד שיעלה בידם להוליד גזע מתאים לדרישות )כתוצאה מניסויים אלה כבר נוצר המין הנקרא Splake .) האם מותר ליהודי להשתתףבעבודה זו?

תשובה - במסכת בבא קמא )נה, א( מובא: "אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש: המרביע שני מינים ש ב יָּם – לוקה. מאי טעמא? אמר רב אדא בר אהבהמשמיה דעולא: אתיא 'למינהם' 'למינהו' )בראשית א, כא( מיבשה". התוספות )שם ד"ה המרביע( ציינו לירושלמי כלאים )פרק א הלכה ו(, ומאחר שישגרסאות שונות עם פירושים שונים, נציע כאן את דברי הירושלמי: "רבי ירמיה אמר, כהנא שאל לריש לקיש: המרביע בחיות הים מהו? אמרליה: עוד הן כתיב בהון )בראשית א, כא(: 'למינהם'. רבי אחא לא אמר כן, אלא הווה אמר רב אחא בשם ריש לקיש: כל שכתוב בו 'למינהו' כלאיםנוהג בו. התיב כהנא: הרי חיית הים, הרי כתיב בהן 'למינהם', מעתה – כלאים נוהג בהן )פני משה: והיכי משכחת לה שאדם יכול להרביע במיני הים(?אמר רבי יוסי בי רבי בון: הכא פרס כהנא מצודתיה על ריש לקיש וצדייה! אמר רב יונה: יכול אנא פתר לה משום מנהיג, מייתי – חוט וקטרבאודניה דלכיסא ובאודניה דיריקא, ואינון שייפין דין עם דין ומזרעין". בפני משה פירש בדברי רב יונה: "יכולני לפרש זה על ידי מנהיג אותם, ושפיר משכחת לה נמי כלאים דהרבעה דמייתי חוט וקטר באודניה דלכיסא ובאודניה דיריקא, והן שמות מיני דגים – שבים... וכשקושר החוטבאזניהם ומנהיגן, ואינון שייפין זה עם זה ומזרעין, והרי כלאים דהרבעה על ידי כלאים דהנהגה, וחייב הוא על שניהן". כן פירש גם ביפהעינים )בבא קמא שם(: "ושייפין זה עם זה... זהו תשמישן". אבל הגר"א )בביאורו על

הירושלמי שם( מוחק תיבת "ומזרעין", ומפרש שהחיוב הוא משום מנהיג לבד, כי "זה פשיטא ליה

דודאי אינו נוהג איסור הרבעה בדגים".

* הדרום כה, ניסן תשכ"ז.

'שו"ת שיח נחום' - הרב רבינוביץכל הזכויות שמורות למכון 'מעליות'- מעלה אדומים ã 2 ברם, התוספות )הנ"ל( מפרשים ששני מיני ברואים ישנם ביםחיות הים ודגים, ושונים – הם אלה מאלה. בדגים באמת הרבעה אינה אפשרית, אבל בחיות הים אפשר ואפשר. רק – בדגים צריך u1500 להעמיד שהחיוב הוא דווקא על הנהגה לבד, אבל בחיות הים חייב אף על הרבעה –

)עיין במהר"א פולדא על הירושלמי(.

הרמב"ם פסק בהלכות כלאים )ט, א(: "המרכיב זכר על נקבה שאינה מינו... ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה... ואינו לוקה עדשיכניס כמכחול בשפופרת, אבל אם העלם זה על זה – בלבד או שעוררן )במהד' רמב"ם מדויק לר"י שילת: שעודדן( בקול מכין אותו מכת מרדות". והעתיק לשונו – בשלחן ערוך )יו"ד סי' רצז, א(. הרדב"ז )שם( מפרש שהרמב"ם סובר כהתוספות: "ודייק רבינו "במיני חיה שבים", דאילו דגים שבים לא שייך בהו הרבעה". – למה אין נוהג איסור הרבעה בדגים? במסכת בכורות )ז, ב(, אמרו: "דג טהור מטיל ביצים". בעופות, כגוןתרנגולת, יש שיולדת ביצים בלי להיזקק לזכר, אבל ביצים אלה אינן יכולות לגדל אפרוחים. אולם כשיולדת מתרנגול הביצים ראויות לגדלאפרוחים )ביצה ז, א(. ברם, בדגים אין – הרבעה כלל. הנקבה מטילה ביצים, ואחר כך הזכר מזריע על הביצים ומפרה אותן, בלי להיזקק לנקבה כלל. אמנם יש מינים בחיות הים שמשריצים )בכורות שם( ובהם שייכת הרבעה. אלא שלכאורה יש לומר, אף שהרבעה אין כאן, מכלמקום שמא יש איזה איסור בהפריית הביצים בזרע ממין אחר. כתב התשב"ץ )ח"ב, סי' נח(, ודבריו הובאו בפתחי תשובה )יו"ד סי' רצז אות א(: "הכי איתא בפרק השוכר את הפועלים )צא, ב(: אמר שמואל... ובכלאים עד שיכניס כמכחול – בשפופרת... והרמב"ם ז"ל הוסיף איסור דרבנן, להעלותם זה על זה ולעזרם בקול... ולהושיב תרנגולת על ביצי פרגיות או בני יונה לא הוזכר בזה משום חשש איסור בעולם ושפיר דמי. ואף– על גב דלעניין כלאים אין היתר בעופות יותר מבהמה... אפילו הכי הושבת שובכין לאו בכלל –  הרבעה היא, שאין התרנגולת עושה אלאמעשה דברים המוסיפין הבל. והרי המושיב תרנגולת על  ביצי מין אחר, כמטמין אותם בתוך מוכין". נראה מדבריו שההיתר הוא דווקא משוםשאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים המוסיפין  הבל, אבל אילו היתה פעולת הפריה היה אסור. אולם, מהמשך דבריו נראה ברור שכלדבריו –

מוסבים אך ורק על עופות, ששייך בהם איסור דאורייתא בהרבעה ממש. לפיכך, אפילו בלא  הכנסת מכחול בשפופרת, יש איסור דרבנן אפילולעוזרם בקול משום הרחקה. ממילא אילו היה  בהושבת שובכים משום הפריית ביצים, כי אז היה מקום לדון בזה משום גז רה // אבל בנידוןשלנו, בדגים, אשר איסור דאורייתא לעולם אינו קיים, כי אין הרבעה כלל, לא שייך לגזור. ומכיון שלא מצינו על דגים שום גז רה, אפילו אטושאר מינים, ודאי שאין בנו כוח עתה לגזור מחדש מה שלא

גזרו חז"ל )עיין רא"ש שבת פ"ב סי' טו; מגן אברהם או"ח סי' שא ס"ק נח; מראה הפנים על הירושלמי שם(.

לפיכך: מותר לישראל לעסוק בעבודה זו במיני דגים שאין בהם הרבעה, אולם מכיון שראינו שלא

כל הברואים בים שווים, ובחיות הים נוהג כלאים צריך להיזהר במיני חיות שבים, שאפילו לעוררן –

אסור.

מעט פוסקים בכלאי בהמה

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן ק - ז. כלאים בהנדסה גנטית  - בענין שאלתו בדבר הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ובזה משנים את תכונותיה של השניה, ועי"ז להתיר איסור כלאים מכיון שאין חלקיקים אלו נראים לעין האדם, כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים. אמנם בבעלי חיים נלענ"ד דאין בעצם העשיה שום איסור של הרבעה כיון שזה רק ע"י העברת "חומר" ממין אחד תוך מין בעל חי אחר, ורק בהרכבת עצים נראה דשפיר אסור אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר אם היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים, משא"כ בהרבעה הרי התורה אמרה "בהמתך" ואין זו בהמה ואין זה שייך כלל לאיסור הרבעה דאסרה רק שתי גופות ממש. ונראה דאף שאפרוח הנולד מביצת טרפה מותר, היינו משום שבאמצע נעשה עפרא בעלמא ולכן האפרוח שנוצר הרי הוא ככל אפרוח טהור, מה שאין כן עוף טהור שישב על ביצת עוף טמא, ברור הדבר שהנוצר ממנה הוא ממש עוף טמא, שהרי בביצת עוף טמא לא אמרינן עפרא בעלמא, דעוף טמא הוא "מין", והנוצר הרי הוא ממש מין טמא ואילו בתרנגולת מביצת טרפה הרי נוצר מעפרא מין כשר, וא"כ הרי גמל שילדה פרה הדין הוא שהפרה היא לא רק כדין של יוצא מהטמא שרק אסור ולא לוקין עליו, אלא הפרה היא ממש כגמל, ולפי זה כמו שגמל ממש אשר ע"י זריקה יהפך גם לשוסע שסע הרי פשוט שנשאר ודאי טמא ואסור, כך גם הפרה שנולדה ממנה כמותה, ואף גם בביצי דגים טמאים, מלבד שהם משריצים מבפנים ולא נעשה באמצע כעפרא כמבואר בגמ' ע"ז מ' ע"א, מ"מ גם בלא"ה הרי נוצר "ממין טמא" ולא דומה כלל לנולד מטרפה. ולכן נראה שגם אם אותה פרה תתעבר משור כזה שגם הוא כמותה מסתבר שגם ולדותיהם כמותם ואסורים עד עולם, והוא הדין גם בדגים. ולפי זה עלול ח"ו לבוא למצב שלא נוכל לסמוך על הסימן של קשקשת כי ידגו לרוב כאלה, אך אולי יהא אפשר בכל זאת להבחין ע"י סימנים אחרים.    ואף שבספר משרת משה בסוף ההקדמה בשם מצפה שמואל כתב פירוש נחמד למה שאמרו בפרק אלו טרפות דאף שמקשקשת לחוד נוכל לידע איזה דגים מותר לאכול "מכל מקום סנפיר וקשקשת לאו לסימנא בעלמא נאמרו רק הם הגורמים ההיתר", ולענין זה שפיר אמרו שם בגמ' יגדיל תורה ויאדיר. אך יתכן שרק אם זה ממש בתכונתם ולא כשהם באים ממקום אחר. ועכ"פ לדינא אין להתחשב גם אם זה רעיון נכבד בפירוש הגמ', ואין להסיק הלכה מזה ובפרט שזה נעשה ע"י בני אדם ולא לסימנים כאלה נתכוונה התורה. ומ"מ כל זה לא נוגע כלל לעגבניה על עץ שיצטרכו לברך בורא פרי העץ על "עגבניה" כזו, הואיל וזה ממש גדל על עץ, אף על גב שאותו המין גדל בעיקר מהאדמה ולא מעץ ואף שזה גם נעשה רק ע"י אדם.

ילקוט יוסף קצוש"ע יורה דעה סימן רצז - דין כלאי בהמה - א. נאמר בתורה את חוקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. והיינו - שאסור להרביע שני מיני בהמות, או חיות, או עופות, ואסור להרביע בהמה בחיה, ולא חיה בבהמה. ולא עוף בבהמה וחיה, [ואפילו במיני חיה שבים]. וכן שני מיני בהמה או חיה הדומין זה לזה וגדלים זה עם זה ומתעברים זה מזה, הואיל והם שני מינים אסורים משום כלאים. והאיסור הוא גם בבהמה וחיה של אחרים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"א]

ב. האיסור להרביע בהמה כלאים הוא אפילו בבהמה טהורה עם בהמה טהורה מסוג אחר. ויש אומרים שלוקה על זה. ויש אומרים דבזה איסורו מדרבנן. והעיקר נראה כסברא ראשונה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ב]

ג. בן פקועה דינו כחי לענין איסור כלאים, ולענין לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. שרק לענין שחיטה ניתר הוא בשחיטת אמו. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ג]

ד. מותר להכניס שני מיני בהמה או חיה לדיר אחד. ואם ראה אותם רובעים זה את זה, אינו צריך להפרישם. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ד]

ה. פרה שנרבעה מותר לשוחטה, כיון שבזמנינו אין סנהדרין ואין דנין דין מיתה. [שם רצז ס"ה]

ו. מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים, הנולד מהם מותר בהנאה, ואם היו שניהם ממין טהורה מותר באכילה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ו]

ז. אסור לישראל ליתן את בהמתו לגוי ולומר לו שירביענה, דאמירה לגוי שבות גם בשאר איסורי תורה. [מלבד באיסור כלאי זרעים, וכאשר ביארנו לעיל]. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ז]

ח. עכו"ם המרביע כלאים את בהמתו של ישראל, בלא ציווי ישראל, אם הישראל עומד ורואה הוי כאילו אומר לו לעשות. אבל אם אין הישראל עושה שום רמז וגילוי דעת שמרוצה מזה, מותר. ואם יש לנכרי שותפות בבהמה, אף אם הישראל עומד ורואה מותר, דבהמתך כתיב. ובלבד שלא יאמר לו שיעשה כן. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ח]

ט. אם עבר על הדין ונתן בהמתו לגוי להרביעה, יש אומרים שקונסין אותו שלא למוכרה. ולדינא אין לקונסו שלא למוכרה. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"ט]

י. כלב שמגדלים בני הכפרים שהוא קטן ודומה לשועל, אסור להרביעו עם שועל, וכן כלב עם זאב, ועזים עם צבאים, יעלים עם רחלים, סוס עם פרד, פרד עם חמור, חמור עם ערוד, כל אלה הרי הם כלאים זה עם זה, אף על פי שהוא דומים זה לזה, וגדלים זה עם זה, הואיל ושני מינים הם אסורים משום כלאים. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז ס"י]

יא. בדבר מה שהמציאו לאחרונה, הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ועל ידי זה משנים את תכונותיה של השניה, אין בזה איסור כלאים, ומותר לעשות כן גם מבעל חי אחד לסוג אחר של בעל חי. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף יא]

יב. מותר מן הדין להושיב תרנגולת על ביצי זכר של אווז, או להיפך, ואין בזה איסור כלאים. ויש אומרים שיש בזה איסור על כל פנים משום צער בעלי חיים. ויש חולקים. והמנהג להתיר כמו שכתב מרן החיד"א. [ילקו"י הל' שעטנז סימן רצז סעיף יב]

תשובות והנהגות כרך ד סימן קפד   אודות הכלאה גנטית בעופות היום - - מכתב גלוי -    לכבוד מרנן ורבנן שליט"א    אודות השאלה שמתברר שנפוץ לאחרונה "הכלאה גנטית", היינו שמשתילים או מזריקים גנים בעוף ועי"ז משביח התרנגול, ומגיעים לארץ תרנגולים כאלו מכמה מקומות בחו"ל, ודבר זה גורם למהפכה בענף גידול התרנגולים. ומסתפקים אולי ההכלאה היא מגנים של מין טמא, ובפרט שיש טוענים שבדקו ומצאו תרנגול שחולק רגליו שהוא סימן לעוף דורס, (עי' סי' פ"ב), ולכאורה היינו ע"י שבא מהכלאה עם מין טמא, וע"כ שואלים אם לאסור התרנגולים וביצים עד שנדע מוצאם שגודלו ללא הנדסה גנטית, או אין לחשוש לזה כלל.

והנה לפי מה שהבנתי אמנם ה"גנים" הללו הם מיוחדים לשיפור התרנגול ופועלים היטב, אבל מ"מ לא דמי לזרע או ביצה מתרנגול שעיקר יצירת הולד הלוא היא ממנו, ולכן חוששין לזרע האב, אבל כאן התרנגול הוא התרנגול הרגיל שנפוץ בארץ ישראל, רק ב"השתלה גנטית" משנים ומשפרים את תכונותיו ולפעמים גם מראיתו משתנה קצת, אבל נראה שבזה לא נאסר התרנגול, ורק אם התרנגול לפנינו ניכר בכל סימני טומאה יש לאוסרו, אפילו שעיבורו ודאי מטהורים, שהסימנים אוסרים, עיין תוס' נדה נ: (ד"ה תרנגולתא דאגמא), ובתרנגולים שלפנינו לא נמצאו סימני טומאה.

ונראה שהרמ"א שאוסר כל עוף שאין לנו בו מסורת, היינו דוקא במין חדש המשונה מהמינים המסורים לנו, אבל כאן התרנגולים הלא הם אותם המצויים ומקובלים אצלינו מדור דור, אלא דיש לחוש שמא נשתנו קצת מטבעם הקודם ונאסרו, בזה נראה דאפילו אם נאסור את אותם התרנגולים שנמצא בהם שינוי, לא נאסור את כל העופות, כיון שאין כאן מין חדש שונה, וכל העופות שלפנינו נראים כמאז ומעולם והם בחזקתם בלי שינוי, וכפי ששמעתי וביררתי בשחיטה של העדה החרדית ששוחטים אלפי עופות יום יום, לא מצאו עוף משונה, ואת אותם העופות שנמצא בהם סימני דורס אמנם נאסור (אף שספק גדול אם מדינא הם אסורים כעוף דורס וכמו שנבאר להלן) אבל לא נעשה בזה שום נדנוד של חשש בשאר העופות, ולא חיישינן למיעוטא דמיעוטא כי האי, ואם באנו לחשוש בכגון דא לא נוכל לשתות חלב כיון שמצוי טריפות בפרה וכמו שמביא בב"י (סי' ל"ט) בשם רש"י, וביצים לא נאכל שמא נולדו מטריפות, אלא ודאי אזלינן בתר רוב, וכ"ש כאן שאפילו אחד מני אלף שמצוי אצלינו לא שמענו שסימניו כעוף טמא, ודאי אין לחשוש דכל העופות והביצים הם ח"ו באיזה חשש.

ובשערי ציון (מהגאון מבילסק זצ"ל) מסביר באריכות (סימן כ"א ענף ג') ומוכיח שבעופות המצויים אף שיש מדינות שהזנים המצויים שם הם בשינוי ניכר (דצוארם ארוך וחטוטרת שלהם היא למעלה מחרטומם, והם כבדים מאד) ומ"מ לא נחוש לדורס, שעצם הדבר שעופות אלו מצויין באלפי בתים וחצרות ולא שמענו שדורסים, מעיד שאינם דורס, שלא שמענו שמטילים ארס או אוכלים עוף אחר חי בלי שימות, או שהוא מכה בצפרניו, וע"כ אפילו שהם קצת שונים מותר לאוכלם ולא נחשוש לדורס, וכן כאן התרנגולים המצויים אין לחשוש כלל שאסורים וע"ש היטב שמוכיח כדבריו מהקדמונים, ולענין העוף שטוענים שמצאו שהוא חולק רגליו שזהו סימן לדורס נדון בזה להלן. והאמת היא שאין כאן אפילו כדי ריעותא שנצטרך רוב להתיר, שאם היינו צריכים להיתירא דרוב, אז היה ראוי לדון דהוה רוב התלוי במעשה שלא מועיל ואפילו מה"ת לא מועיל לשיטת הרמב"ם כמשנ"ת בסימן הקודם, וכן להריב"ש (סי' קצ"ב) בעופות צריך דוקא סימנים ולא מועיל רוב, אלא שכאן מוצאים עוף כזה (אם הוא בכלל דרוסה) רק לעתים רחוקות ואין כאן אפילו כדי ריעותא לחשוש לכל העופות, וכמו שנבאר כל זה בס"ד להלן. (רק אם ברור שיש בו הסימנים שמטמאין יש פוסלים מה"ת דס"ל שהסימנים עצמם הם מטמאין, עיין תוס' נדה שהבאנו לעיל).

אמנם לפני שנבאר את עיקר הדין, נקדים לעורר מה ששמענו כשביקרנו את המקום שעוסקים בו בגידול תרנגולים כאן בארץ, סיפר המומחה (יהודי דתי) שבאסיפה שהתקיימה חודש לפני כן ונתכנסו בה מגדלי עופות מכל פינות העולם, הציע פרופסור אחד מומחה עולמי שלאחרי נסיונות נתברר לו שאם נרכיב לתרנגול "גנים" מעכברים ימהר הגידול, ויהיה להם בזה תועלת מרובה, ולדברי המספר הוא עצמו התנגד. ואף שכנראה עומדים עדיין בשלב של מחקרים בלבד, מי יימר שלא נגיע לכך. והקדמונים הביאו שאם תינוק יונק מגויה אף שמן הדין אין בזה איסור, מ"מ הלוא אוכל דברים טמאים שמטמטם את הלב ומוליד בו עי"ז טבע רע ר"ל, עיין רמ"א יו"ד ס"ס פ"א, ומי יודע אם הפעולה הזו, לשלב גנים של עכברים שמשנה את טבע התרנגול עד כדי שמורגש בהתרנגול, לא מוליד טבע רע באלו שיאכלו מבשר התרנגול, והרמב"ם בתשובה כתב שבאכילת מאכלות אסורות עלול לבוא לידי מחשבות כפירה (וזנות) ר"ל, ומטעם זה לבד ראוי לנו לעמוד על המשמר, אף שאין שום סימנים של טומאה כלל, מ"מ האוכל הזה מאוס ומשקץ לנפש ישראל קדושים.

ושמעתי שמעלימים מחקרים אלו מהרבים, כיון שיש קבוצה קטנה שטוענים שזהו צער ב"ח לעכברים ואין לעשות בזה נסיונות, אבל אם אנו נעמוד על המשמר בתקופה זאת של התפתחות האפשרות לעשות שינויים ב"גנים" שלא ליכשל במאכלות אסורות נצליח בס"ד. והמגדל הזה ששוחחנו עמו, שאל כמה חרדים שנזהרין בכשרות מהודרת בארץ, וכששמע שיימנעו מלקנות תרנגולים שעברו שינוי גנטי אמר שמוכן להיכנע להחרדים, ויעשה הכל כפי רצונם ולא יביא מחו"ל מאומה, ומוכן לעמוד תחת השגחה מעולה, ובלבד שיקבל הכשר. וכמובן השפעת העכברים או צפרדעים המורכבים לא ניכר בסימני התרנגול, [רק אולי בבדיקות מעבדה], ואם כן אף שאין סימני טומאה כלל, אם אין פיקוח עלולים ליכשל, ודי בהערה זאת.

אמנם נבוא לעיקר הלכה, וקשה למצוא לנושא זה שרש בקדמונים כיון שהוא דבר שנתחדש רק בימינו, שיכולים ע"פ הנדסה גנטית לשנות את הטבע. ואולי יש לדמות להרכבה באילן, שמצינו שילדה שסיבכה בזקנה לענין שנות ערלה מונין כזקנה, ואף שהענף הצעיר שהורכב משנה את תכונות האילן, מ"מ לא נשתנה לגמרי לאילן אחר, אלא נשאר ביסודו כמו שהוא רק בתוספת שנויים, ורק באתרוג כשמרכיבים בו מין אחר אנו פוסלים, כיון שחסר פסול בו וצריך למצוה דוקא אתרוג טהור ללא תערובת.

ולפי דעת המגדל ששוחחתי עמו, אולי אמת הדבר שמתוך אלפי תרנגולים המצויים יימצא עוף משונה שחולק את רגליו, אבל מסתבר שחז"ל גם כן ידעו את זה, ונתנו סימן זה רק לענין ספק דורס והיינו מין שמסתפקים בו אם הוא דורס אז לדעת חז"ל קיבלו זאת לסימן דורס ואסור, אבל כשאין לנו בו שום סיבה לחשוש שדורס ואין בו זיהרא ואיננו טורף, אף על פי שחולק את רגליו אין לחשוש בו, ומה עוד שלדעת המגדל הנ"ל גם קודם שהתחילו להרכיב היו מוצאים אחד מני אלפים כהנ"ל, רק לא השגיחו בזה כיון שלא הסתפקו בדריסה, ולכן כשודאי שהוא ממין טהור אין לאוסרו אפילו אם מצאנו אחד שחולק את רגליו, (וסמך לדבריו שבש"ע יו"ד סימן פב ס"ב כתב שאם אינו יודע אם דורס אם לאו, אם כשמעמידין אותו על חוט חולק את רגליו בידוע שהוא דורס, הרי מיירי להדיא שאינו ידוע אם המין הזה דורס או לא, אבל אם אין לנו יסוד לחשוש שדורס, ואינו סוג או מין חדש לא נקבע בכל הזן הזה שהוא דורס אם הוא ממין ידוע שטהור, רק בגלל שאחד חולק את רגליו כהנ"ל). ואף שלהכשיר את התרנגול הזה בעצמו לא נקבל את דבריו, אבל לחשוש בכל העופות על ידי זה אינו אלא תמוה ביותר וח"ו לשמוע דבריהם.

ובעיקר הדין דחוששין לזרע האב, ביאר הגר"ח מבריסק זצ"ל בספרו ששייך רק לענין לקבוע אם הוא מין טהור או טמא וכן אם הוא בהמה או חיה (ויל"ע מחולין דף ע"ה עמ' ב' בבן פקועה שבא על בהמה מעליתא שתולין בחוששין לזרע האב, ושאלתי זאת את מרן הגאון דבריסק זצ"ל ואמר שזהו כמין אחר וצ"ב), אבל בנידון דידן ביארנו שאינו אלא גורם שינוי בתכונות ואין יסוד לאוסרו. ואולי אם נדע בבירור שע"י הנדסה גנטית ממין טמא השמינו אותו, יהיה מקום לדון מצד נתפטמה כל ימיה באיסור דאסרינן, וד"ז צ"ב, עיין יו"ד סי' ס' ס"א בהגה"ה, וכמדומני שנתפטמה כל ימיה באיסור אינו אלא איסור מדרבנן, וכהיום בודאי אין לאסור מצד זה שאין עוד ריעותא ולא איתחזק שמפטמים בעופות טמאים כלל. ולפני כמה שנים ביקרנו מטעם הבד"ץ באיזו מושבה, ומצאנו שם תרנגולים שהצואר שלהם ארוך ומשונה ובלי שערות והעידו לפנינו שכבר לפני חמשים שנה הכשירו אותו בירושלים, ולא קבלנו את הדברים, והכרענו שבכל עוף משונה יש לאסור, וכך היא ההוראה עד היום בעדה החרדית.

ולע"ד השאלה הזו לא תישאר רק בנוגע לתרנגולים רק הנדון יגיע גם לבהמות, ואף שחז"ל אמרו שאין טהור מטמא מתעברים, היינו שאין מזדווגים זה לזה, אבל ע"י הנדסה גנטית לא שמענו, ויתכן מאד שעלולים ליקח גנים מחזיר שתכונתו שהוא אוגר שומן הרבה בגופו כדי להשמין בשר כשר, ולעולם לא נכיר הדבר, וחובתינו לעמוד על המשמר כהנ"ל.

ולמעשה דעתי להציע:

א. לא לשחוט שום עוף כשנמצא בו איזה שינוי מהתרנגולים המקובלים כגון שרגליו קצרות או איזהו שינוי אחר, ואנו כבר הורינו כן לפני כמה שנים ונחזק הדברים עוד פעם.

ב. בינתיים אין שום חשש על התרנגולים ואין היום שום יסוד בארץ להחמיר בזה, אבל הדאגה לעתיד מוטלת עלינו, ואם לא נדאג לזאת עכשיו עלולים ח"ו לאחר את המועד ולא יעזור כבר הפיקוח.

ויש להתקשר כעת עם מגדלי העופות והבקיאים בחכמת הגנטיקה כדי להבטיח מהיום והלאה שלא יעשו בארץ שום הרכבה מדברים האסורים. ולא יביאו כאן מחו"ל, ואז נפרסם שבמקום פלוני שגידול העופות נעשה בפיקוח ובהשגחה מעולה ומשם נקח העופות והביצים, ונדרוש להעמיד על כך מומחה בשכר. ויהא בזה בס"ד זיכוי לרבים ונדרוש שימהרו לסדר ענין זה.

ולענין ביצים שטוענים שמצאו בזמן האחרון ביצים ששני הצדדים שלה שוין שזהו סימן שבא מטמא, כי ביצה טהורה סימנה שצד אחד כד וצד אחד חד, הלוא מבואר בפוסקים שאם יש חילוק ביניהם אפי' במשהו כבר בטל הסימן וטהור, ואולי היום לא בקיאין בזה מספיק. ואף אי נימא כהאחרונים שסמכו על סימן זה לבד לתרנגולים ועופות, היינו כשמצאו מין חדש קיבלו הסימן דביצים כדי לקבוע שזהו מין טמא, אבל לדידן שהמין הזה עד עכשיו ידוע ככשר ורובם ככולם הם וביציהם בסימנים הכשרים כדת וכדין, די לנו אם לחומרא נימנע מלאכול ביצה זאת, אבל לא נטיל מזה חשש על כל התרנגולים שבשוק שבחזקתם הם עם מסורת מדור דור. (וב"בית מאיר" מיירי שמצאו מין משונה ומוכיח מהביצים שאכן זה מין שונה).

ולמעשה עומד אני בדעתי שצריכים לסדר השגחה ולדאוג לעתיד מפני שעתיד קדושת עם ישראל תלוי בו, ובפרט שבכל מיני מדינות כגון סין עוסקים במחקרים אלו ושם מצוי הרבה גם ביצים טמאים, ולאחב"י אנו קוראים שאף שאין צורך לחשוש היום, אבל כשם שהם דואגים לעתידם הבטחוני והכלכלי לכמה שנים, גם לכשרות אנו חייבין לדאוג, ואז הקדוש ברוך הוא יעמוד לעזרתינו, ונראה נפלאות וסייעתא דשמיא כמו שאמרו הבא ליטהר מסייעים אותו, והקב"ה יראנו נפלאות מתורתו.

ואגב רצוני לבאר שהרמב"ם באגרותיו מביא שעל ידי מאכלות אסורות מגיעים למחשבות כפירה, וכוונתו שהנפש הישראלי היא קדושה בטבעה ורוצה לידבק בהקב"ה, אבל כשנטמא, הגשר הטבעי להקב"ה כביכול מתרוצץ, ונכנסין אצלו מחשבות כפירה אף שאינו ח"ו כופר ממש, רק מתבלבל ובמיוחד כשמתפלל מטרידים אותו מחשבות זרות. והאמת שכל עבירה רח"ל מטמאה את האדם, אבל עולה על כולם מאכלות אסורות שנאמר בהם ונטמאתם. ובזמן האחרון מערבים צבעים וויטמינים אסורים במאכלים, וצריך תפלות וסייעתא דשמיא שלא ייכשל ויזכה לחיי קדושה וקירבה לה' ית"ש. וב"חובת הלבבות" כתב שכדאי לינזר ממאה שערי היתר כדי לא ליכנס בשער אחד של איסור ח"ו, ולכן עליו ליזהר ולהזהיר.

הנני המצפה בכליון עיניים לישועת ה' ולרחמי שמים מרובים.

.2 פסיקה – בירור העקרון ודימויי המילתא לצורך הכרעה בנושא "מחודש":

א. בירור העקרון – מהו איסור ההרכבה בצמחים? – עיין מעלה בחלק העיוני.

ב. דימויי מילתא – מצבים שונים בגמרות \ראשונים ואחרונים לבירור היחס בין הדרך לכוונה לתוצאה:

אחרונים שיטות הרכבה\האבקה - מיוחדות

חזו"א כלאים ב', ט"ז - והנה למדנו ג׳ חלוקית, אם מרכיב דבר שאין צומח אלא שהיא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר, והיינו הא דאמר ־פסחים נ״ו א׳ דניתנין בלב הדקל אסא דרא ושכרא דדפנא וקמח א דשערי ולא אסרינן משום אילן באילן וירק באילן, אלאשאין כל אלו מקבלים כח הצמיחה אלא הוא השקאה נהדקל, וכן אמרי בירו׳ בזית ע״ג תמרה אי נאו דממתיקי הוי מותרהרכבתו וממתיק היינו ע״י כח הזדווגית וצמיחת שניהם, וכן ירק באילן לר״י ואינ ן בירק לריב״ג.ויש מרכיב שמתאחיןומולידין מין חדש, ויש מתאחין והפירי אינו משתנה, ושני הרכבות אלו אסירין. נראה דאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, שאם נוטל שרף ונותנו בסדק והוא חוזר ועושה ענף מאותו השרף הרי זה מרכיב גמור שאין בדימם חילוק בין העב להנוזל וכיון שיש בשרף כה ההילדה חשיב הרכבה ולא דמילהרבעה שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר דהתם אף באבר תניש אין בו משים הרבעה שאין הרבעה אנא בחי, אבל יחור כל קורט וקורט הוא בריה כל שראוי להרכיב ולהצמיח והלכך גם השרף הוא בריה שלמה.

משפט כהן סימן כ - מכתבך היקר הגיעני לנכון, ותשואות חן לך על דבריך היקרים, אשר השיבו את נפשי ורוחי הכהה מאבל - אם זוה"ר תחי', ישלם ד' נחומים לנו ולכל שאר עמו, ובישועת ד' על נחלתו ננחם במהרה בימינו בקרוב. למרות חפצי לכתב לך בארוכה, להשביע את נפשך הרעבה לדברי, זה כמה לא יכולתי לקחת עט בידי ולכתב דברים מסודרים, ואת יקרת מעלתך הסליחה. וע"ד ההרכבה של המישמש בעיקר של אילן השקד כבר עניתי ע"ז בהלכה רווחת ב"ה לשואלים שונים, והתניתי בהיתר זה שבעה פרטים (וע' לעיל תשו' י"ח). ואודיעך בקצרה טעמי ונימוקי בעה"י. יסוד הענין איננו חדש, שכבר מפורש הוא בשו"ע סי' רצ"ה ס"ה דעת הרא"ש, שאפילו אילן ממש במקום שמעולם לא הי' עליו שם אילן לא הי' אסור הרכבה בו, וטעם איסור הרכבת זרעים ע"ג הברכה הוא משום שכבר נקרא על האילן שם אילן כשהי' גלוי', על כן אין מועיל מה שאח"כ נתכסה בעפר, אבל ע"ג שרשים אין איסור הרכבה, וכיון שאין איסור הרכבה בשרשים לכן אין איסור הרכבה בכה"ג באילנות, דחד טעמא הוא, משום שלא נקרא על השורש שם המין, וכגוף הקרקע הוא. אמנם חסמו האחרונים את הדרך בזה (עיין ש"ך שם סק"ה) במה שכתבו שראוי להחמיר כדעת החולקים על הרא"ש, וכן מבואר ג"כ בדברי הראשונים שטוב להחמיר. על כן כיון שהדבר הוא צורך גדול עלינו לחפש בזה עוד צדדים של היתר, באופן שעל פיהם לא יהי' נדנוד של חומרא, וכדאי הדבר לעשות כן משום ישוב אה"ק. על כן גמרתי אומר, שעד כאן לא אמרו רבותינו ז"ל שטוב להחמיר בזה כי אם בדבר שבעצם הרכבתו אין בו שום ספק שהוא איסור תורה, כהאי גונא דכלאים של ירק באילן שאסור מן התורה לכולי עלמא, אבל בכלאים כזה שיש לדון שבעיקרו אין בו כי אם איסור דרבנן, וק"ו כשנוכל לצדד שאין בו שום איסור, על זה גם המחמירים יודו, שראוי לסמוך על הרא"ש וסתימת הפסק בשו"ע כדברי המחבר ושתיקתו של הרמ"א.

שו"ת ציץ אליעזר חלק א סימן טז - ...בדבר שאלתו על הרכבת עין הנהוגה בזמננו. שלוקחים עין מאילן של שזיפים ומרכיבים בגזע של שקדים. ואחרי שזה נקלט גוזרים את האילן עד מקום ששמו את העין, ומהעין יוצא ענף אשר מזה מתפתחים אילן של שזיפים במשך שנה שנתיים אם הרכבה כזו מותרת או לא. וכשאלת חכם חצי תשובה נושא ונותן כת"ר בצדדי השאלה. ומביא בשם הרב הראשי לחיפה הרב מרקוס שליט"א שהעיר להתיר לפי המבואר בשו"ע יו"ד (סי' רצ"ה סעי' ה') בשם הרא"ש דהרכבת שרשים מותר מטעם שאין על השרשים שם אילן. וכמו"כ הרכבת עין ג"כ מותר. ושכת"ר העיר לו ע"ז דשאני עין שלוקחים מאילן והיה ע"ז שם אילן. והנה לענ"ד נראה דצדק כת"ר בהערתו זו. ומה שהשיב לו ע"ז הרב מרקוס שאינו מחשיב את זה מכיון שבזמן ההרכבה אין לו שום חיבור לאילן ואין להעין שם אילן כלל, אינו נכון לפענ"ד, כי מדברי השו"ע שם משמע בהדיא שעיקר ההיתר של שרשים הוא משום שלא היה עליהם מעולם שם אילן, אבל דבר שקודם ההרכבה היה עליו שם אילן כגון הרכבת העין. אסור. שכתוב שם: ודווקא בכה"ג שנקרא עליו שם אילן קודם שהבריכה. הרי שזה אינו מעלה ואינו מוריד מה שבזמן ההרכבה לא נקרא עליו שם אילן, מכיון שאבל נקרא עליו שם אילן קודם שהבריכה, ועיקר ההיתר של שרשים הוא משום שבכלל אין על השרשים שם אילן לעולם, וכן כותב שם הש"ך שההיתר הוא משום כיון דלא נקרא שם אילן עליו, והיינו דלא נקרא לעולם אף קודם ההרכבה, אבל דבר שקודם ההרכבה היה נקרא עליו שם אילן, אף שבעת ההרכבה אין עליו כבר שם אילן, אין זה מעלה ומוריד כלל ואסור מכיון שעכ"פ היה על זה שם אילן, ודבר שהיה ע"ז שם אילן אסרה התורה להרכיב עם ירק. וכמו"כ דבר שהיה עליו שם אילן ממין אחר אסור להרכיב עם מין אילן שני. מכיון שהיה לו גידול ויניקה ממין אחר וחל עליה שם המין האחר. ותו אינו יורד השם ממנו. ולדעתי הדבר כ"כ פשוט עד שלהוסיף בהוכחות לזה הוא אצלי למותר.

מכתב מהרב יואל פרידמן לגר"ש ישראלי - כיום מקובל להכליא מינים שונים של פירות. הכלאה היא פעולה של רביה מינית בצמחים. עושים פעולה של ההאבקה, דהיינו: לוקחים תאים זכריים של מין אחד ומאביקים אותם על התאים הנקביים של המין השני, כאשר התוצר (אם זה מצליח) הוא פרי ביניים. כת"ר כתב (ארץ חמדה הל' כלאים ספר ב חלק ב סי' ג) שעיקר איסור ההרכבה הוא כאשר שני רוכבים ממינים שונים נשארים, כי ע"י כך ישנה אפשרות של הפריה הדדית. אך אפשר לומר שאמנם האיסור הוא בכה"ג שיש אפשרות להפריה הדדית, אך בתנאי שעושה פעולה של חיבור של יחור לכנה, ולא ההכלאה לבד. גם בדברי החת"ס^[ רואים שאיסור כלאי אילן הוא פעולה מאד מסויימת, של חיבור ענף של מין אחד ע"ג העץ מהמין השני; ורקבכה"ג עובר על איסור כלאי אילן. ובדעתו נראה לומר בפשיטות שהכלאה מותרת. אך אפילו לדעת החזו"א, הסיבה שאוסר נטיעה היא משום שבכך גורם לחיות ההרכבה.  ומ"מ גם בדעתו אפשר לומר שההרכבה  היא  פעולה מאד מסויימת של חיבור רוכב לכנה. ואמנם החזו"א כתב שהרכבת עין אסורה, וכתב שם שאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, אך בכה"ג, יוצא מהרכבת העין ענף; מה שאין כן בהכלאה, שהיא פעולה שונה לחלוטין, ויוצא ממנה פרי –  שאני.

תשובה - קיבלתי מכתבך, ...- בנוגע להכלאה – נראה שזה אינו בכלל האיסור. כיון שהכלאה נעשית בפרחים, והשינוי שיכול להופיע הוא לא באילן עצמו – לא מצאנו איסור הרכבה אלא בדומה ובהיקש מהרבעה, כמבואר במקורות, וזהו רק כשעושה החיבור בגוף העץ. ע"כ גם לפי מה שהעלינו סברא לדון שעיקר איסור ההרכבה הוא דווקא מצד שעי"ז נעשית ההאבקה שמולידה (או יכולה להוליד) מינים חדשים, מ"מ אין לנו אלא מה שאסרה תורה, ובזה לא כלולה הכלאה, כן נראה לענ"ד^[5]. בברכת התורה והארץ,  ש. ישראלי

 

3. התמודדות הפוסקים 'בני זמננו' עם סוגיית ההנדסה הגנטית עצמה:

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן ק

ז. כלאים בהנדסה גנטית - בענין שאלתו בדבר הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ובזה משנים את תכונותיה של השניה, ועי"ז להתיר איסור כלאים מכיון שאין חלקיקים אלו נראים לעין האדם, כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים. אמנם בבעלי חיים נלענ"ד דאין בעצם העשיה שום איסור של הרבעה כיון שזה רק ע"י העברת "חומר" ממין אחד תוך מין בעל חי אחר, ורק בהרכבת עצים נראה דשפיר אסור אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר אם היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים, משא"כ בהרבעה הרי התורה אמרה "בהמתך" ואין זו בהמה ואין זה שייך כלל לאיסור הרבעה דאסרה רק שתי גופות ממש.

ונראה דאף שאפרוח הנולד מביצת טרפה מותר, היינו משום שבאמצע נעשה עפרא בעלמא ולכן האפרוח שנוצר הרי הוא ככל אפרוח טהור, מה שאין כן עוף טהור שישב על ביצת עוף טמא, ברור הדבר שהנוצר ממנה הוא ממש עוף טמא, שהרי בביצת עוף טמא לא אמרינן עפרא בעלמא, דעוף טמא הוא "מין", והנוצר הרי הוא ממש מין טמא ואילו בתרנגולת מביצת טרפה הרי נוצר מעפרא מין כשר, וא"כ הרי גמל שילדה פרה הדין הוא שהפרה היא לא רק כדין של יוצא מהטמא שרק אסור ולא לוקין עליו, אלא הפרה היא ממש כגמל, ולפי זה כמו שגמל ממש אשר ע"י זריקה יהפך גם לשוסע שסע הרי פשוט שנשאר ודאי טמא ואסור, כך גם הפרה שנולדה ממנה כמותה, ואף גם בביצי דגים טמאים, מלבד שהם משריצים מבפנים ולא נעשה באמצע כעפרא כמבואר בגמ' ע"ז מ' ע"א, מ"מ גם בלא"ה הרי נוצר "ממין טמא" ולא דומה כלל לנולד מטרפה. ולכן נראה שגם אם אותה פרה תתעבר משור כזה שגם הוא כמותה מסתבר שגם ולדותיהם כמותם ואסורים עד עולם, והוא הדין גם בדגים. ולפי זה עלול ח"ו לבוא למצב שלא נוכל לסמוך על הסימן של קשקשת כי ידגו לרוב כאלה, אך אולי יהא אפשר בכל זאת להבחין ע"י סימנים אחרים.

ואף שבספר משרת משה בסוף ההקדמה בשם מצפה שמואל כתב פירוש נחמד למה שאמרו בפרק אלו טרפות דאף שמקשקשת לחוד נוכל לידע איזה דגים מותר לאכול "מכל מקום סנפיר וקשקשת לאו לסימנא בעלמא נאמרו רק הם הגורמים ההיתר", ולענין זה שפיר אמרו שם בגמ' יגדיל תורה ויאדיר. אך יתכן שרק אם זה ממש בתכונתם ולא כשהם באים ממקום אחר. ועכ"פ לדינא אין להתחשב גם אם זה רעיון נכבד בפירוש הגמ', ואין להסיק הלכה מזה ובפרט שזה נעשה ע"י בני אדם ולא לסימנים כאלה נתכוונה התורה. ומ"מ כל זה לא נוגע כלל לעגבניה על עץ שיצטרכו לברך בורא פרי העץ על "עגבניה" כזו, הואיל וזה ממש גדל על עץ, אף על גב שאותו המין גדל בעיקר מהאדמה ולא מעץ ואף שזה גם נעשה רק ע"י אדם.

הרב דב ליאור / אמונת עיתך 28 -

בשאלת הכלאים עלינו לשאול האם הפעולה היא שנאסרה או התוצאה של המעשה. העולם מתנהג על פי חכמי התלמוד, הם קובעים את סדרי הזמנים, וידועים דברי הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) "אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו אין הבתולין חוזרין ואם לאו הבתולין חוזרין"שאם ב"ד החליט לעבר חדש מסויים הרי זה משנה בפועל בעולם. מציאות של הרכבה שלא על ידי מעשה אדם אין לכך כל איסור, פעולת האיסור היא הקובעת. לכן בכלאים עלינו לדעת שאם הדבר מותר מבחינה הלכתית אין בכך קלקול בעולם למרות שהתוצאות דומות.

 בענין כלאי הכרם המשנה אומרת (פ"ה מ"ו):

"הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור"

אנו לומדים שאם יש לאדם כלאים בכרם והוא רוצה לעקור ונאנס ולא עקר הרי שהדבר לא נאסר, כיוון שלא הייתה לו כוונה לעשות איסור. לו יצוייר שרוח עשתה את פעולת הכלאיים הדבר לא נאסר, מכאן אנו לומדים שלא התוצאה היא הקובעת אלא מעשה האדם הוא הקובע...     החזו"א (כלאים סי' ב ס"ק טז ד"ה הנה) מחדש שאיסור כלאי אילן אינו דווקא אם מרכיבים ענף על אילן, אלא אפילו אם מרכיב שרף מעץ אחד ומרכיבו על עץ אחר - אסור.

    ואמנם היה מקום לאמר שהתורה אוסרת רק הרכבת יחור כיון שזוהי הדרך הטבעית והרגילה של הרכבה, אך הרכבת שרף אינה דרך מקובלת של הרכבה. ומצאנו דוגמאות רבות בש"ס שהאיסור נקבע לפי הדרך המקובלת לביצוע אותה פעולה; למשל אכילה ביוהכ"פ - האיסור הוא כשאדם אוכל בדרך אכילה רגילה, אבל כאשר אוכל בדרך שאינה מקובלת כגון אינפוזיה וכו' התורה לא אסרה (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא ד"ה לדעתי הדבר). כמו כן לענין מצה בפסח התורה חייבה באכילת מצה, אולם אדם שבולע מצה בפסח העטופה בסיב מכיוון שלא אכל כדרך אכילה לא יצא ידי חובה  (פסחים קטו ע"ב).  וכן כתב המשנה למלך שאכילת נבלה עטופה בסיב ג"כ אין אדם מתחייב על כך מכיוון שלא אכל כדרך אכילה...     בהנדסה גנטית מבודדים "גן" מסויים שמצד עצמו איננו מסוגל לפעול כלל, ומחברים אותו לחיידק או צמח ואז יש בכוחו לשכפל עצמו ונולדים תאים נוספים. ראשית, נראה שאין זו הפעולה הטבעית והרגילה של איסור כלאים כמו זריעה והרכבה, אלא יש כאן תחבולה אנושית של עירוב מינים אך יתכן שלא לזאת התכוונה התורה באוסרה את איסור כלאים.

    בנוסף יש לומר שאף לדעת החזו"א שאסר הכנסת שרף לאילן אחר, יש לחלק בין מקרה שניכר שנעשית הרכבת איסור לבין מקרה שלא ניכר במעשה פעולה של כלאים. בשרף מדובר בהרכבה שניכרת, לעומת זאת, בהנדסה גנטית אין היכר שיש בהעברת ה"גנים" פעולה שיש בה איסור כלאים^[2]. בידוד ה"גן" מיועד לגרום הארכת חיי מדף של הפרי או הירק וכדו', ולא ניכר כלל שהיה עירוב כלשהו בין המינים. וכידוע בכלאים האיסור הוא ערבוביא,

הרב יעקב אריאל / תחומין

"ההרכבה משנה את מינה של הכנה לגמרי, בעוד שמינו של הרוכב אינו משתנה כלל. למשל, המרכיב שזיף על שקד מר לאיצמח שקד אלא שזיף. גם בהרכבת עין של שזיף על שקד יצא שזיף )ומכאן גם המסקנה שהתורה לא אסרה יצירת פרי חדשאלא הרכבת אילנות שבהם נוצר אילן מורכב אחד שבו צומח רק מין הרוכב, ומין הכנה אינו צומח(. הנדסה גנטית אינהמשנה את הצמח אלא רק משפרת אותו. ואין לדמותה להרכבה שבה הצמח שיצמח מהייחור שונה לגמרי מהצמח של מיןהכנה. וראה חזון איש כלאים - סי' ב אות טו, ששיפור הפרי אינו אסור משום כלאים וה"ה לשיפור הצמח.

הרשז"א מדבר על "מיץ", דהיינו חומר מן הצומח ולכן דינו כהרכבה לדעתו. אולםבהנדסה גנטית אין מדובר בהרכבת צמחיםאלא בהחדרת חיידק. אמנם לחיידק הוחדרחומר גנטי מן הצומח, אך החיידק עצמו הוא מין חי, וזוהי הרכבה של מין חי עלצמח.במדע מסופקים איך להגדיר יצורים הסמויים מן העין, כצומח או כחי. בהלכה פשוטשהחיידקים הם מין חי, כי הולכיםלפי מראית העין, ובמיקרוסקופ רואים יצוריםרוחשים שדינם לכאורה כמו שרץ המים. 2 אלא שבכל זאת התירו אותם משוםשהם סמויים מן העין, אך לא משום שהם צמחים, שכן אילו היו מוגדרים כצמחים, לא הייתה שום בעיה באכילתם גם אילוהיו ניכרים לעין לאור ההנחה שהחיידק נחשב לחי, נראה שהרכבת חיידק בצומח אינה אסורה.

הרב הלפרין – דברים בעל פה וכפי העולה בכתב (עיין בספרו בפרק כט)

איסור כלאיים בצומח קיים החל מגודל תא שעונה על ההגדרה "דבר המצמיח" ולכן אינו קיים בהאבקה ואינו קיים בהנדסה גנטית.

סימן כט – הכרת המציאות בהכלאת צמחים ראשי פרקי: פרק – א הכרעה מספק בהבנת המציאות פרק – ב הכרעת החזו אי ש" פרק – ג התאמה מלאה בי דברי החזו"א למציאות פרק – ד לא תמיד המציאות מבוררת פרק א. הכרעה מספק בהבנת המציאות דברי הגר"א על חשיבות ידיעת חכמת הטבע להבנת התורה "כי התורה 1 והחכמה נצמדי יחד" , באי לידי ביטוי מעשי מאד בסוגיית ההכלאה בצמחי. 2 הגרי"י וייס זצ"ל מביא את דברי השואל בסוגיא : ל"זו" [השואל] מגדלי היו מי חדש של דגע"י שלתו הפרח של מי אחד מכניסי אבקה של הפרח מהמי האחר, היש בזה די מרכיב? זוהי כעי  הפרי' מלאכותית של מי בשאינו מינו ולא ברור לי א הדבר נפתר ע"י האמור בחז "ו א (כלאי סי ס' ב' "ק ט .)ז" עכ [ל" השואל . ]" על השאלה המעשית עונה בעל המנחת יצחק ש : "נראה כוונתו לפי מה שמבואר ש דא אינו צומח אלא נבלע באילומטיב צמיחת האיל מותר עיי"ש, ויש בזה ספק במציאות א כהוא, בודאי יש ליל לחומרא ." .ל"עכ פרק ב. הכרעת החזו אי"ש לביאור הסוגיא מ הראוי להבי את דברי החזו אי"ש המוזכרי בשאלה. דברי החזו"א מתייחסי למציאות ברורה מאד לבעלי המקצוע, מציאות שלא תמיד היא ברורה לאחרי . .1 דברי הגר" "א כפי מה שיחסר לאד ידיעות משארי החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדי יחד". הובאו על ידי הרב ברו­ שיק משקלוב (אחיינו של השאגת אריה) במבוא לתרגו העברי לספר יסודות של אוקלידס (האג, מ"תק ). .2" שו ת מנחת יצחק חלק ז סימ יב אות ב. 362 סימן כט החזו"א כלאיי , ב, , טז כותב :ל" וז "ולא דמי [מרכיב שר$] להרבעה, שאי איסור בנתינת זרע של מי אחד למי אחר. דהת[בהרבעה] א$ באיבר תלוש אי בו משו הרבעה שאי  הרבעה אלא בחי. אבל יחור – כל קורט וקורט הוא בריה – כל שראוי להרכיב ולהצמיח והלכ גהשר$ הוא בריה שלמה ". ובתשובתו לרב חנו­ זונדל גרוסברג הוסי" החזו"א שהרכבת שר" בסדק איל 3 אחר אסורה "דווקא שהנוזל מתהווה אח"כ ליחור" . פרק ג. התאמה מלאה בי דברי החזו"א למציאות כל בריה, בי מ החי ובי מ הצומח, עשויה מתאי רבי המחוברי ומקושרי אחד לשני. בצמחי, אפשר לקחת חלק מהצמח, ענ" ("ייחור )" לשתול אותו ולקבל צמח חדש שמבחינה גנטית הוא העתק הצמח ממנו נלקח הייחור (כלומר, מדובר ב"שיבוט . ") במקו לשתול באדמה אפשר ג "לשתול" אותו בתו­ סדק של איל אחר, ושתילה זו, מי בשאינו מינו, היא היא ההרכבה האסורה בכלאיי . שלא כמו ייחור המוטמ באדמה שמתפתח לצמח של, תא בודד של צמח, א יטמ באדמה, לא יתקיי אלא יאבד. בכל זאת, אפשר היו לקחת תא בודד ולשי אותו במעבדה בסביבה מתאימה לגידול תאי, והתא יתחלק ש לשני תאי שיחזרו ויתחלקו וחוזר חלילה, עד שתיוצר רקמת צמח או ייחור קט אותו נית יהיה לטעת באדמה. והנה, בשר" של ע# אחד נמצאי תאי בודדי שלו. וא ירכיבו, דהיינו יחדירו את השר" לתו­ סדק באיל אחר, התנאי בתו­ הסדק יכולי להיות טובי כמו במעבדה, כ­ שתא בודד שמעורב בשר" יוכל להתפתח לייחור של, שהוא, כאמור, העתק הצמח ממנו נלקח השר". הייחור הזה יצמח מתו­ הסדק בדיוק כמו ייחור של מוכ שהורכב לתו­ הסדק. אפשרות זו היתה קיימת ג בעבר, ועליה ד החזו איש כלאי ב, , . טז החזו איש מחדש כי למרות שא נחדיר את השר" לאדמה לא יצמח ממנו ייחור, בכל זאת, מאחר וכשהשר" מוחדר לסדק באיל כ ויכ ל לצמוח ייחור, הרי 4 זו הרכבה אסורה . .3 ספר חוקות שדה, בתלמי שדה אות י ד" . הובא גבספר מעדני אר# הלכות כלאי, שנער­ "מכ י הגרש"ז אויערבא­ זצ ל" , ירושל תשס ,ג" כלאי פ"א ה ה" , אות י, בהערה .84 כמו כ הוזכר בספר דר­ אמונה (לשי"ח בהגרי ) י" כלאי פ א" ה"ה, , בציו ההלכה אות פב. .4 למרות הכרעת החזו א" , הגרש"ז אויערבא­ הסתפק בנקודה זו ונטה להקל כל שא יזרע באר# לא יצמח (מעדני אר# על הלכות כלאי – ירושלי תשס"ג – "פ א ה"ה אות י "ד, ה כמו כ יש לדו בעני הרכבת שר" . ) אול נראה שחזר בו ואסר במכתבו לבעל הנשמת הכרת המציאות בהכלאת צמחים 363 על כל פני החזו איש מסביר ומפרש כי הזרעת זרע של בעל חיי ממי אחד לתו­ בעל חיי שאינו מינו איננה אסורה, כי הזרע איננו בריה (בניגוד לייחור או לשר" שיש בו תאי הנהפכי לייחור) ובכלאי נאסרה רק הרבעה של בריה שלמה על בריה שלמה בי ביבכלאי בהמה ובי בהרכבת כלאי בצמחי שדינ נלמד מהעלאת כלאי בבהמה 5 . ומכא ש, זרע הזכר בבעלי חיי או בצמחי אשר כידוע היו לכל איננו בריה שלמה שממנה בלבד נוצר הצאצא, אלא שהוא תא רבייה הצרי­ להתחבר קוד לזרע הנקבה ("ביצית") ורק אחרי ההתחברות (= ההפרייה) נוצר תא חדש המהוה בריה שלמה, ורק כשהתא המופרה מתחלק ומתרבה נוצר ממנו הוולד או הצמח החדש – אי בנתינתו למי אחר איסור כלאי. וכלשו החזו"א שאי איסור כלאי "בנתינת זרע של מי זה למי אחר". ,כ"א ברור מללו שפתיו של ה "רג ש ישראלי "זצ ל כשהתיר הכלאה בצמחי 6 . שכ ג בצומח, האיסור הוא רק בהרכבת בריה שלמה לתו­ אחרת, כבייחור ובשר", ולא בנתינת זרע הזכר (תאי הרבייה הזכריי) של מי צמח אחד במי צמח אחר . פרק ד. לא תמיד המציאות מבוררת הבעיה בדברי אלו שלא תמיד המציאות מבוררת לפוסקי. כמו ש כתב בשו"ת מנחת יצחק חלק ז, ' סי יב אות ב לגבי הכלאת צמחי שיש לו בזה ספק במציאות א נבלעת אבקת ההפריה באיל המופרה ואז מותר, או שאיננה נבלעת (דהיינו צומחת כמות שהיא) ואסור. ומספק החמיר . 7 ג מרבעל שבט הלוי כתב לאיסור , אחרי שהשוה זרע הצמח לשר" הצמח, 8 שכ לדבריו יש לזרע כח הולדה כמו לשר" . אחרי בקשת המחילה, דברי מר בעל שבט הלוי . ע"צ אברה מהטע ש"במציאות תהיה השדה זרועה משני מיני" ג א זריקת השר" לסדק באיל היתה של שר" כזה שאילו הוזרק לאר# היה נפסד (נשמת אברה [ ב"מה ] מ"חו , תכה , ב, הובא במנחת שלמה מה"ת סי' צז אות כז). מסתבר כי כתב היד ממנו לקחו עורכי ה"מעדני אר# על כלאי" קד למכתבו של הגרש ז " "זצ ל ליבל"א בעל הנשמת אברה. .5 קידושי לט א, : "בהמת­ לא תרביע כלאי שד­ לא תזרע – מה בהמת­ בהרבעה א" שד­ בהרכבה ". .6 אסיא סה* , סו עמ' (67 תשנ ט" ). .7 שבט הלוי חלק ט, ' סי .דרכ .8" וז ל שבט הלוי ש: "ולפי דעתי ע"צ לדינא, דג בזה הלא יש לזרע מי הזכר כח והה לדה, ואנו עושי פעולה שיוליד ממי השני וכמו שר" ' שכ החזו איש" .ל"עכ 364 סימן כט שהרי במציאות אי לזרע הזכר כוח הולדה עצמי כמו בשר" או בייחור, אלא רק היכולת להתחבר לזרע הנקבה ולהפרותו , כשרק אחרי ההפרייה התא המופרה נעשה בריה שלמה ע כוח הולדה כמו של ייחור. בעוד שלפני ההתחברות, הזרע אינו יותר מחצי בריה, אינו כלו בעצמו, וכמבואר בחזו איש . בנקודה זו של ההבדל בי בריה שלמה לחצי בריה, אי הפרש בי זרע בע"ח לזרע צמח, וכמש"כ החזו"א בחדות ש" אי איסור בנתינת זרע של מי אחד 9 למי אחר" . 10 וראה עוד לעיל סימ כד בהערה

4.מעט מקורות על העקרון המנחה – שינוי מעשה בראשית או קידום העולם?

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נה עמוד א - ואור במוצאי שבת איברי? והא תניא: עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, אלו הן: באר, והמן, וקשת, כתב, ומכתב, והלוחות, וקברו של משה, ומערה שעמד בו משה ואליהו, פתיחת פי האתון, ופתיחת פי הארץ לבלוע את הרשעים. רבי נחמיה אומר משום אביו: אף האור והפרד. רבי יאשיה אומר משום אביו: אף האיל והשמיר. רבי יהודה אומר: אף הצבת. הוא היה אומר: צבתא בצבתא מתעבדא, וצבתא קמייתא מאן עבד? הא לאי - בריה בידי שמים היא. אמר ליה: אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כיון. הא לאי - בריה בידי אדם היא. - לא קשיא; הא - באור דידן, הא - באור דגיהנם. אור דידן - במוצאי שבת, אור דגיהנם - בערב שבת. ואור דגיהנם בערב שבת איברי? והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה - דכתיב ה' קנני ראשית דרכו. תשובה - דכתיב בטרם הרים ילדו וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. גן עדן - דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. גיהנם - דכתיב כי ערוך מאתמול תפתה. כסא הכבוד ובית המקדש - דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. שמו של משיח - דכתיב יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו. - אמרי: חללה הוא דנברא קודם שנברא העולם, ואור דידיה בערב שבת. - ואור דידיה בערב שבת איברי? והתניא, רבי יוסי אומר: אור שברא הקדוש ברוך הוא בשני בשבת - אין לו כבייה לעולם, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה. ואמר רבי בנאה בריה דרבי עולא: מפני מה לא נאמר כי טוב בשני בשבת - מפני שנברא בו אור של גיהנם. ואמר רבי אלעזר: אף על פי שלא נאמר בו כי טוב - חזר וכללו בששי, שנאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אלא: חללה קודם שנברא העולם, ואור דידיה בשני בשבת. ואור דידן, במחשבה עלה ליבראות בערב שבת, ולא נברא עד מוצאי שבת. דתניא, רבי יוסי אומר: שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור. והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד. רבן שמעון בן גמליאל אומר: פרד בימי ענה היה שנאמר הוא ענה אשר מצא את הימם במדבר. דורשי חמורות היו אומרים: ענה פסול היה, לפיכך הביא פסול לעולם. שנאמר אלה בני שעיר החרי, וכתיב אלה בני צבעון ואיה וענה. אלא, מלמד שבא צבעון על אמו והוליד ממנה ענה. - ודילמא תרי ענה הוו? אמר רבא. אמינא מילתא דשבור מלכא לא אמרה, ומנו - שמואל. איכא דאמרי, אמר רב פפא: אמינא מילתא דשבור מלכא לא אמרה, ומנו - רבא. אמר קרא: הוא ענה - הוא ענה דמעיקרא.

סנהדרין נד א - וכל מעשה שדים הרי הוא בכלל כשפים כל שהוא נעשה בפעולה טבעית אינו בכלל כשפים אפילו ידעו לברא בריות יפות שלא מזווג המין כמו שנודע בספרי הטבע שאין הדבר נמנע רשאים לעשות שכל שהוא טבעי אינו בכלל הכשוףודומה לזה שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי כמו שיתבאר במקומו כל שנאסר בדברים אלו שכתבנו לא נאסר אלא בלמד לעשות אבל להבין ולהורות הכל מותר

בית הבחירה סנהדרין סז ע"ב - מהו כלאים, כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא, כמה דאת אמר (ירמיה לז יח) אל בית הכלא, בגין דלא למעבד מידי. כלאים, מניעותא, דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים, ערבובייא, דעביד ערבובייא בחילא דלעילא, ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר: ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, תא חזי, כתיב (בראשית ב יז) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והא אתמר, דשני פקודי דמלכא, ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא, וביה תליא מהימנותא, ואתדבק באתר אחרא: והא תנינן, בכלא בעי בר נש לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא, ולמעבד עובדא כמה דאצטריך, ואי אשתני במלה אחרא, הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך:

תקנ"ז צז ב - והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו". והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות... והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו... וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן...

רמב"ן ויקרא פרק יט -  בהמתך לא תרביע כלאים - לפי דרך ארץ ותשובת המינין כשם שציוה הכתוב שכל אחד ואחד יוציא פרי למינהו במעשה בראשית, כך ציוה להנהיג את העולם בבהמות ובשדות ואילנות וגם בחרישת שור וחמור שהם שני מינים. וגם בצמר ופשתים שזה מן בהמות וזה מן קרקע וגידוליו. ולמינים אמרתי הצמר צבוע והפשתן איננו צבוע וקפיד בבגד של שני מראות, והודו לי:

רשב"ם שם - טעם להזכיר אחר אלה המצות בהמתך לא תרביע כלאים - להזהיר אחר היותך קדוש, שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך, גם לא תעשה לבהמה לשנות מעשה השם, על כן כתוב את חקתי תשמרו לשמור כל מין שלא יתערב מין עם מין.

אב"ע שם -  חוקים שחקקתי לך כבר מששת ימי בראשית, איני רוצה שתשנה אותם, לעשות בריות בעולם שלא עשיתי אני. בהמתך לא תרביע כלאים. שתרביע סוס על חמור וכן על סוס חמור ויצא מהם פרד שלא בראתי, והנה שינית מעשה בראשית. וכן כל שני מינים כגון כבש על עז, שתעשה עצמך כמו בורא; ואין הברכה מצויה בהם. ולא יוליד לעולם הפרדה, ולא שום כלאים, שמתוך ששניהם נטורש [בלע"ז] מתחברים יחד, זה מעכב על זה מלהוליד. וכן: "שדך לא תזרע כלאים", כגון חטה וחרצן שזה מין עשב וזה מין אילן, ופעמים כשזורעין אותם יחד, באים שני גרגרים ומתחברין יחד ומוציאין צמח ביחד ויוצא דבר ממוצע משניהם, שלא נברא; ... וכן הרכבת האילן שגם זה מעביר החוק, שגורם לתפוח שמוציא חבושים או עוזרדים ובורא בריאה שאינו חוק בעולם הרי הוא משנה מנהג העולם ואסור.

בכור שור שם - את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו' [שם יט]. איסור הכלאים וטעמו נרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה (בחולין) [בזוהר ח"א רנא ע"א] אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל למעלה מכה אותו ואומר לו גדל, הה"ד [איוב לח, לג] הידעת חוקות שמים, כי קודם בריאת העשבים והאילנות ברא כחם למעלה, וכל כח משפיע לעשב שלו, ובבא הטל מן השמים יורדים ניצוצות הכחות אל העשבים ויש בו כח מכל העשבים. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה [ב"ר לט, ח] שהטל יפה לעולם, וכשנפסק מן האילנות ומן העשבים שפע הכחות של מעלה אז ייבשו ויבול עליהם, ולפיכך יבשים הרבה אילנות ועשבים קודם זל"ז. ואחרי שכל עשב נאצל מכח ידוע שיש במרכבה העליונה, הזורע כלאים משנה סדרי בראשית, אם יינק עשב שכחו גדול מעשב שכחו קטן מחריב העולם, כי אין ראוי לינק רק מבת זוגו כדוגמה של מעלה. והנה המרכיב שני מינין כאלו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא כל הצורך ויחפוץ הוא להוסיף בו בריות ויעזור בבריאות עולם. ובעירוב הזרעים משנה אדם סדר בראשית שנאמר בהן [בראשית א, יב] למינהו, והוא מכחיש ומערבב הכחות העליונים אשר משם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם, וזהו שנאמר את חקותי תשמורו, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה [ירושלמי כלאים פ"א ה"ז] חוקים שחקקתי בהם את עולמי, כי הצמחים כולם יסודותם בעליונים. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [במדבר יט, א] כל מקום שנאמר חוקה גזירת מלך היא שאין רשות לאדם להרהר אחר מדותיו, ואין הכוונה שלא יהיה טעם לדבר, אלא שלא ישנה אדם חוקי ה' יתעלה, כי הוא כמי שמחליף מטבעו של מלך מכמות שעשאו, כך המחליף במינין ועושה כלאים בשום דבר מזייף מטבעו של מלך.

ריקאנטי שם -  וכל הכחות העליונים השכליים כל אחד ואחד ממונה על פקודתו ועל ממשלתו, והפעולות בעולם השפל הזה משתלשלות בסבתם, ובזה העולם מתקיים ועומד על השלמות, וכבר ידעת מאמרם ז"ל: (תנחומא ישן בראשית יג) אפילו העליונים צריכים שלום, שנאמר: (איוב כה, ב) "עושה שלום במרומיו". והשלום שלהם הוא קיומם ושיפעלו פעולתם במנויים, וא"כ המעמיד תולדות למטה מין במינו גורם השלום למעלה, כי הכחות הממונים הם משלימין מנויים הראוי כמו שצריך העולם השפל, והמעמיד תולדות למטה מין בשאינו מינו הרי זה גורם הפך השלום, כי הוא מערבב הכחות העליונים ומבטל אותן ועוקר אותן ממנויים, וזהו סוד הלשון של "כלאים" שהוא לשון מניעה, כלומר בטול הכחות, מלשון: (תהלים מ, יב) "לא תכלא רחמיך ממני", וכן: (ירמיה לז, יח) "בית הכלא, כי הנתן שם הוא מתבטל ממלאכתו", וזהו לשון "חקים" מלשון חקיקה וציור, כי הם ציורי ענינים שכליים של מעלה. והמרביע בהמה מין בשאינו מינו, או הזורע צמח מין בשאינו מינו והם יונקים זה מזה הרי זה מערבב הכחות העליונים הנותנים כח ההולדה או כח הצמחיה, וכמו שדרשו רז"ל: (בר"ר י, ז) אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה מכה אותו ואומר לו גדל, שנאמר: (איוב לח, לג) "הידעת חקות שמים" וגו'.

ומפני שהשנים הנולדים בעולם ראשונה היו כלאים, זה מצד הרוח הטובה וזה מצד הרוח הרעה, ואנחנו נצטוינו להמשך אחר הרוח הקודש ולהתרחק מן הרע שהוא מצד רוח הטומאה על כן נאסר לנו הכלאים כי הוא חבור שני קצוות שהם ב' הפכים, אין ראוי לחבר אותן כי אין חבורן עולה יפה, אבל ראוי להרחיקם ולהפרידם זה מזה והמפריש ביניהם גורם שלום בעולם, והמחבר אותן יחד מסלק השלום מן העולם כי הוא מערבב הכחות העליונים ומשים קטרוג בין פמליא של מעלה.

רבנו בחיי שם -  נעיין עתה באיסורים, שנצטרפו בפסוק זה: כלאי בהמה, כלאי אילן, כלאי זרעים וכלאי בגדים. הקדמה אחת כוללת לכולם: "את חקתי תשמרו"; אולם רק כלאי בהמה וכלאי אילן יש בהם משום הפרעה ממשית של חוקי הבריאה; שהרי מינים שונים של הצומח ושל החי - הכלואים זה מזה בטבעם - נתחברו כאן בכוח על - ידי זיווג בניגוד לטבע.

כנגד זה כבר בכלאי זרעים לא נתקיים במציאות זיווג מנוגד לטבע; כי הזרעים הזרועים זה בצד זה אינם מפריעים זה לזה בהתפתחות מיניהם; גדולה מזו: אין איסור לזורעם זה בצד זה, אם הם ניכרים למראית עין כשני מינים שונים. ברור אפוא, שכבר איסור כלאי זרעים חורג מן האיסור של התערבות ממשית בחוקי המינים; אלא הוא מזכיר לאדם את חוק "למינהו", השולט בכל צמח על - פי רצון הבורא. בכל מגעו התרבותי עם עולם הצומח יזכור האדם את ה', שחוקק חוקים לטבע;יידע, שהחוקים הראשונים שנחקקו בידי ה' לא ניתנו לאדם, לאדם מישראל ולמענו; אלא חוקי ה' שולטים בכל הכוחות הפועלים והיוצרים; וכל נבט וכל נימה שבעולם האורגאני עושים את רצון קונם ולא ישנו את תפקידם.

לכך מצטרפים עתה כלאי בגדים; אף הם - עוד פחות מכלאי זרעים - אין בהם משום הפרעה ממשית לחוק טבע אלוהי. ואף - על - פי - כן מזהיר הכתוב גם ביחס למצווה זו: "את - חקתי תשמרו". וכך הוא מזכיר את מי שחוקק את חוקי העולם - ונתן לו את חוק "למינהו"; בחוק זה הוא הבדיל בין המינים השונים של הברואים; בו קבע לכל אחד את הייעוד המיוחד לו ויצר אותו בהתאם לייעודו.

רש"ר הירש - וענין הכישוף הוא לפי דעתי כן, שהשם ברוך הוא שם בתחילת הבריאה לכל דבר ודבר מדברי העולם טבע לפעול פעולתו טובה וישרה לטובת בני העולם אשר ברא, וציוה כל אחד לפעול פעלו למינהו, כמו שכתוב בפרשת בראשית [א', י"ב ואילך] למינהו על הנבראים, וגם על כל אחד ואחד המשיל כח מלמעלה להכריחו על מעשהו, כמו שאמרו זכרונם לברכה [בראשית רבה פרשה י', ו'] אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שאומר לו גדל. ומלבד פעולתן שעושה כל אחד ואחד בטבעו, יש להם פעולה אחרת בהתערבם מין מהן עם מין אחר, ובמלאכת התערובות יש בה צדדין שלא הורשו בני אדם להשתמש בהן, כי יודע אלהים שסוף המעשה היוצא לבני אדם באותן צדדין רע להן ומפני זה מנעם מהם. וזהו אמרם זכרונם לברכה דרך כלל, כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי [שבת דף ס"ז ע"א], כלומר אין לאסרו מפני צד כישוף, אחר שיש תועלת בו מצוי בנסיון באמת אין זה מן הצדדין האסורין, כי לא נאסרו רק מצד הנזק שבהן.

ועוד יש באותן צדדי התערובות והתחבולות האסורות לעשות ענין אחר שנאסרו בעבורו, לפי שכח אותו התערובת עולה כל כך שמבטל מפעולתו לפי שעה כח המזל הממונה על שני המינין, והמשל על זה, כמו שאתה רואה שהמרכיב מין בשאינו מינו יחדשו לברוא מין שלישי, נמצא שביטלה ההרכבה כח שניהם. ועל כן נמנענו מהעלות על רוחנו אף כי נעשה בידינו דבר שמראה בנו רצון להחליף דבר במעשי האל השלמות.

ואפשר שיעלה בידינו מזה רמז משרשי כלאי זרעים ובהמה ושעטנז, ובמקומם נאריך בם בעזרת השם. וזהו שאמרו זכרונם לברכה [סנהדרין דף ס"ז ע"ב] למה נקרא שמם כשפים, שמכחישין פמליא של מעלה ושל מטה. כלומר שכוחן עולה לפי שעה יותר מכח הממונים עליהם, וראה כיוון דבריהם ז"ל שאמרו פמליא של מעלה ולא אמרו גזירת מעלה, לפי שהשם ברוך הוא הוא גזרו ורצה מתחילת הבריאה להיות הפעולה הזאת יוצאת מבין שניהם בהתערבם, ובו תוכחת מגולה אל הממונים עליהם, אבל אמרו שכח הפמליא מוכחש מכל מקום. ומי שקרבת שכלו באור פני מלך, וכח זכותו יעלה על כח הממונים, לא יירא המעשה הזה והכחשותיו, כמו שמצינו בגמרא במסכת שבת שאמר החכם אל המכשפה.

ספר החינוך סב  -  שלא להרביע בהמה כלאים, כלומר שלא נרכיב הזכר על שום מין בהמה או חיה שאינו מינו, שנאמר [ויקרא י"ט, י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים. ובביאור אמרו זכרונם לברכה [ב"מ צ"א ע"א] שאין החיוב עד שיכניס כמכחול בשפופרת, ואז ילקה.

משרשי המצוה, כי השם ברוך הוא ברא עולמו בחכמה בתבונה ובדעת, ועשה וצייר כל הצורות לפי מה שהיה צורך ענינן ראוי להיות מכוונות כיוון העולם, וברוך הוא היודע. וזהו שנאמר במעשה בראשית [בראשית א', ל"א] וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וכו'

ובהיות יודע אלהים כי כל אשר עשה הוא מכוון בשלימות לענינו שהוא צריך בעולמו, צוה לכל מין ומין להיות עושה פירותיו למינהו, כמו שכתוב בסדר בראשית, ולא יתערבו המינין פן יחסר שלימותן ולא יצוה עליהן ברכתו. ומזה השורש, לפי הנראה במחשבתינו, נמנענו מהרביע הבהמות כלאים, וכמו כן הוזהרנו בכך מזה הטעם בצירוף טעם אחר, שכתבנו כבר על מיני הזרעים והאילנות.

ספר החינוך רמד -  "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, כי שם ד' אקרא הבו גדל לאלהינו" (דברים לב א-ב). במעשים האנושיים ובמנהגו של עולם מתחלקים הדברים לטבעיים ומלאכותיים. הטבע הוא משובח מאד במקומו הראוי לו, וכשהמלאכותיות נכנסת במקום הטבע היא מקלקלת אותו, על כן קובלים הרבה חכמים על חלאים ועל חולשות שנולדו בבני אדם מפאת התרחקותם מן הטבע.

והנה אע"פ שהש"י ברא את העולם לעשות, לשכלל ולתקן, מכל מקום צריך האדם בזהירות יתירה לעיין שרק ישכלל את הטבע שהוא מתנת ד', ואז באמת אינו יוצא גם בשכלולו מן הטבע כי כשרון האדם וחריצותו גם זה מתת אלקים היא ודבר טבעי, אבל כשמהרס אל מקום שהטבע צריך לעשות את שלו ומקלקלו ע"י מה שעוצר בעדו, אז הוא גומל לנפשו רעה. על כן הגבילה תורה את יכולת האדם בשינוי הדברים הטבעיים ואמרה "בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט יט), 'לא תזרע כרמך כלאים" (דברים כב ט). כל זה להשריש בלב האדם החיוב להזהר שלא להרס את הטבע במקום שהוא צריך להיות עומד בצביונו.(אוצרות ראי"ה עמ' 901)

רמב"ן ויקרא פרק יט - (יט) את חקותי תשמרו - ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה:

ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה), רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה:

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. (1) והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. (2) והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל...

ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים, (3) כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה (י ו), אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים, ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו, כי הם חקות שמים, וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז)...

גור אריה פרשת קדושים...אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן (1), כי המרביעים כאילו אומרים שהקב"ה לא השלים עולמו, דמה בכך, דהא אמרו חכמים (ב"ר יא, ו) כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו. וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על המילה, שלא נברא עם האדם, והושלם על ידי בשר ודם. ואם כן, מה שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו. אבל בודאי "בהמתך לא תרביע כלאים" יש טעם, דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים...

רש"ר הירש ויקרא פרק יט פסוק יט - גוף האדם - כגוף הבהמה - כולל שני יסודות: יש בו מיסוד הצומח (יסוד ווגטאטיבי) - של ההזנה והרבייה; ויש בו מיסוד החי (יסוד אנימאלי) - של החושים והתנועה. אך שונה האדם מן הבהמה - בטיב היחס שבין שני יסודות אלה. בבהמה, הרי יסוד החי הוא בשירות יסוד הצומח; הווה אומר: קליטת החושים, התחושות והתנועות הן לצורך גירויי ההזנה והרבייה. אך שונה הוא ייעודו של האדם: עליו לשעבד בקרבו את הצומח לחי, את החי לאנושי; עליו להכניע את הכוחות הנמוכים שבו - לרוחו המבינה והרוצה בחירות. באמצעות הרוח ישתעבד גם החי והצומח - לה' ולרצונו הקדוש. האדם הוא בבחינת פירמידה, שראשה פונה אל ה'; ואילו הבהמה היא בבחינת מעגל סגור; בבהמה הרי כוחות החי והצומח שלובים ואחוזים זה בזה; ובשפת הסמל: אם הצמר שבלבוש מציין את יסוד החי, והפשתים - את יסוד הצומח שבאדם, הרי בבהמה אתה מוצא: צמר ופשתים יחדו! ואילו באדם אל יפנה יסוד החי אל יסוד הצומח: אל יתקשרו החושים והרצונות עם גירויי הקיבה וחיי המין. באדם יהיו צמר ופשתים בדולים זה מזה, יינתן לכל אחד תחומו המיוחד לו. ואל יפנה כוח החי כלפי מטה, אל החושניות הצמחית; אלא יפנה כלפי מעלה - אל רוח האדם, הקולטת ורוצה בחירות; יתעדן יסוד החי שבאדם - תוך כדי הגשמת מטרות קדושות לה'. ורוח ה' שבאדם תעלה גם את יסוד החי והצומח שבו; את כל הכוחות שבאדם תביא אל קירבת ה'; ושכינה תרד ותשרה עם האדם - בתנאי שהאדם התעלה אל ה' בכל ישותו.

תוצרים של הנדסה גנטית

השבחה גנטית בצומח -

בתחום ההשבחה הגנטית בוצעו ניסויים רבים, במטרה לשפר ולשכלל את המוצרים ממגוון היבטים. בין המינים שעסקו בהם באופן נרחב בהנדסתם הינם עגבנייה, בטטה, שיבולת שועל, חיטה, אורז, תירס ודלעת^[82].

• חלק מן הירקות והפירות כיום המשווקים^[83], הינם בעלי תכונה של עמידות נגד חרקים מסוימים, ובעלי תכונה גנטית המאפשרת להם לשרוד חומרים הקוטלים עשבים (עשבי בר) או אנטיביוטיקה, וכן להתמודד עם מחלות נגיפיות שונות הפוגעות בחקלאות. תחום נוסף בו היו פיתוחים רבים, כולל עמידות של 'זמן מדף', הבשלה מאוחרת והעצמת תכונות טובות הקיימות כבר בצומח, כגון הגברת הפוטוסינטזה, ושינוי הסימון התזונתי בהם. כמו כן, התבצעו שינויים בצבע הפירות והירקות^[84]. פיתוח נוסף אשר הולך ומתפשט הוא תהליך גידול מואץ של הצומח בחוות שונות ברחבי העולם^[85].
• התמודדות עם תנאי גידול מורכבים כגון מליחות יתר^[86].

השבחה גנטית בבע"ח

• סופר עכבר – פיתוח יכולות. בניסוי שנעשה על עכברים, גודלו עכברים בעלי חוזק וכוח סיבולת גדול יותר עקב שינוי מטען גנטי שגרם לכך שאינם סובלים מהצטברות חומצה לקטית, חומצה הגורמת להתכווצויות שרירים ופוגעת ביכולת להגיע למהירות וכח קיצוני. תכונה זו של העכברים נראית ג"כ אצל ספורטאים כשרוניים במיוחד^[87]. כתוצאה מכך התארכו חייהם של אותם עכברים בהשוואה לעכברים רגילים.
• צמצום הזיהום, והשבחת בריאותם של בע"ח – מספר חזירים^[88], פותחו לפני שנים ספורות בסין, בחוות ייחודיות כך שיהיו בעלי חילוף חומרים טוב יותר, ע"י שינוי גנטי שנעשה באינזימים שלהם, וכך יגבירו את בריאותם, וכן הפחתה בפסולת אותם מייצרים, כדוגמת חנקן וזרחן.
• גדילה מואצת - בשנת 1989 התבצע פיתוח זן מיוחד בסלמון, הסלמון האטלנטי, אשר מתפתח במהירות רבה, על ידי החדרה של גן מדג אחר- סלמון צ'יינוק, עם כושר גדילה מהיר בזכות חלבון הורמון גדילה, בכך מתקצרת שלב הגדילה בכמחצית, ואף גודלו המירבי גובר^[89][90]. שנים מאוחר יותר, אושר על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי שיווק של הזן והפצתו, על אף קולות התנגדות מכיוונים וגורמים שונים^[91][92].
• פיתוח נוסף התבצע בבקר שיהיה בעל רכות גדולה יותר לאכילה^[93].
• התקיים ניסוי שמטרתו שתרנגולות יטילו ביצים נקבות בלבד^[94].
• פיתוח עדרי בקר ללא קרניים, המאפשר להקל את הסבל של בע"ח בחיתוך קרניהם על ידי החקלאים^[95].
• גידול יתושים האמורים להתמודד עם המלריה בארצות רבות, על ידי שיהיו עקרים ומפגשם עם היתושים המקומיים למעשה תביא לידי דילול האוכלוסיה עד הכחדה^[96].
• כבר מספר שנים מתבצעים ניסויים של פיתוח תאי גזע באמצעות הנדסה גנטית, בכדי לשפר לשכלל ולרפא תאים שאינם תקינים. מטרת הניסויים היא לחקור וללמוד כיצד לשלוט על התכונות הגנטיות כולם^[97].

רפואה

• יצירת תאים המפרקים על ידי אינסולין^[98] סינטטי, את הגלוקוז בדם אותו הם מזהים ובכך מאפשרים חיים תקינים לחולי סכרת.
• החדרת גנים 'תקינים' המאפשרים לטפל באנשים החולים בפרקינסון^[99].                         
• פיתוח רפואה אלטרנטיבית להקרנות בהתמודדות עם מחלת הסרטן, על ידי השתלה של תאים חדשים עם גנים אשר עברו עריכה גנומית על ידי קריספר, ואינם נשאים את המוטציה הסרטנית, התפשטותם אמורה להביא לחיסולו של הסרטן, ומהווה טיפול מבטיח ברמה הגנטית^[100].
• ניסוי נוסף שהסתיים בהצלחה היה החלפת הגנים של ילד הלוקה במחלת עור נדירה (אפידרמוליזה בולוזה) שסכנה את חייו. מחלה זו הינה מחלה תורשתית בה שתי שכבות העור, החיצונית (אפידרמיס) והפנימית (דרמיס) נפרדות זו מזו, ובניהם נוצר חלל מסוים אשר נוצרות בו שלפוחיות ויוצר פגיעות רבה בעור שמשבש את החיים עד כדי סכנה של ממש. מחלה נדירה זו פגעה באותו הילד בשם חסן בשמונים אחוז מעורו, ובתהליך של הנדסה גנטית בריבוי תאי גזע נוצרה שכבת אפידרמיס בריאה אשר הושתלה והוחלפה על פני כל עורו הפגום^[101].
• ניסוי חדשני נוסף ומעורר מחלוקת רבה, התקיים בסין והתפרסם בסוף שנת 2018. הה ג'יאנקוי, חוקר גנטיקה בסין, ביצע עריכת גנום באמצעות קריספר, של מספר עוברים, להורים חולי HIV, במטרה להסיר מהם את הגן הפגום, הגן הנושא את המחלה, ולהביא לעולם לראשונה ילדים בריאים להורים החולים בHIV. עריכת הגנום האנושי כמובן כוללת סיכונים רבים בין השאר חיתוך של הדנ"א במקום הלא נכון, או שיבושים כאלה ואחרים אשר יביאו למוטציות אנושיות שלא הכרנו. עקב כך ומתוך ביקורת אתית של הקהילה הבין לאומית נידון למשפט ג'יאנקוי ונאסר לשלוש שנים^[102].

הנדסה גנטית בצמחים - רקע מדעי והיבטים הלכתיים - פרופ' אליעזר גולדשמידט 'ד"ר אריה מעוז

ראשי פרקים:

א.    מטרות     ב.    ההנדסה הגנטית ואופן יישומה בצמחים    1.    החדרת גן חיצוני             2.    הגברת הפעילות של גן        3.    "השתקת" הפעילות של גן ג.     בעיות הלכתיות בהנדסה גנטית וביצירת צמחים טרנסגניים

1. כלאים 2.   תערובת איסור               3.   התערבות במעשה בראשית              ד.    תחומי מגע אחרים בין ההנדסה הגנטית וההלכה

א. מטרות  - בגמרא, במסכת כתובות, מצינו^[1]: "עתידה חיטה שתיתמר כדקל, ועולה בראש הרים, ושמא תאמר יש צער לקוצרה... הקדוש ברוך הוא מביא רוח מבית גנזיו ומנשבה עליה ומשירה את סלתה ואדם יוצא לשדה ומביא מלא פיסת ידו וממנה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". וכן אמרו "עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול". כתב הרמב"ם^[2] שאפשר לראות בדברים אלה רמזים לשפע עתידי גדול בעולם. לכאורה ניתן היה לראות בכך שההלכה צפתה אפשרות לתיקון הבריאה באמצעות הנדסה גנטית (האמנם?) וביטוי לשאיפה שדברים יגיעו לשלמות. יתרה מזאת, בדברי הירושלמי נוכל אף להפליג מעבר לכך "אמר רבי יהושע בן חנניה יכול אני ליטול קישואים ואבטיחים ועושה אותם איילים וצבאים והללו מולידים איילים וצבאים"^[3].          כשאנו עוברים מדברי אגדה לעולם המעשה כבר היה מי שאמר^[4] "שאלת היתר העיסוק בהנדסה גנטית היא חדשה בעולם ההלכה, והיא גם כבדת משקל ביותר". מטעם זה נראה שאכן ראוי לגשת לבחינה מסודרת של ההיבטים ההלכתיים הישירים והעקיפים של ההנדסה הגנטית בצמחים, לקראת גיבושה של עמדה הלכתית מבוססת בנושא^[5]. עד כה התמקד הדיון בקשר של ההנדסה הגנטית להלכה בהיבט הרפואי, ובעיקר בשאלות של שיכפול בני אדם ושיבוט בעלי חיים^{4,[6],[7],[8]} ובפרט בעקבות פרסומה של הכבשה "דולי" ודומיה. התופעה המעניינת בדיון הזה היא, שלמרות המשמעות העקרונית החשובה שיש לו מהבחינה ההלכתית- השקפתית והאתית, הוא עוסק ב"פלח" מצומצם ביותר של ההנדסה הגנטית.

הסוג	אחוזים
בעלי חיים	0.18%
בקטריות	1.14%
פטריות	0.16%
צמחים	98.02%
וירוסים	0.39%
אחרים	0.1%

מוצרים שפותחו כתוצאה מיישום הטכניקות של הנדסה גנטית^[9]   מבחינה מעשית, עיקר היישום של טכנולוגית ההנדסה הגנטית נעשה כיום בצמחים (טבלה 1) לצרכים ושימושים^[10] הכלולים באורח חיינו והקשורים לשאלות היתר ואיסור הנמצאות בסדר היומיומי של היהדות.

טבלה 2

תכונות עמידות:              עמידות למזיקים (חרקים, תולעים)                        (12 סוגים) עמידות למחלות (פטריות, חיידקים ווירוסים)                                               (6 סוגים) עמידות לקוטלי עשבים                                                                                         (15 סוגים) תכונות יבול:                    תכונות גידול (עמידות לעקות, הארכת חיי מדף) (3 סוגים) תכונות מוצר (שינוי הרכב גידולים– טיב ואיכות)                                           (12 סוגים) תכונות סימון:                 עמידות לקוטלי עשבים וכימיקלים שונים                                 (תכונות המשמשות לברירה בתהליך הפיתוח) ייצור חומרים שונים:    כימיקלים, סוכרים, חלבונים, נוגדנים, תרכיבים

 

תכונות צמחים טרנסגניים שפותחו באמצעות הנדסה גנטית - (עד שנת 1998 בארה"ב, עבוד לפי נתוני משרד החקלאות לגבי צמחים שאושרו למכירה)   לפי ההתפתחות הטכנולוגית, נראה שהתמונה תהיה דומה גם בעתיד ויתכן  שיישום ההנדסה הגנטית בצמחים אף יגבר (טבלה 3). לפיכך נראה שיש מקום להרחיב את הדיון ההלכתי גם לתחום הצומח. המציאות החדשה והמתחדשת של יישום ההנדסה הגנטית עשויה להביא את ההלכה להתמודדות ובחינה של כללים קיימים או למתן הגדרות חדשות כדי לתת פתרון לבעיות המתחדשות.

מוצרי מזון לאדם ובע"ח	נייר ואריזה
פרחים	תרופות וחיסונים
מוצרי הלבשה	מוצרי קוסמטיקה
אנרגיה	ניקוי סביבה

תוצרים עתידיים כתוצאה מיישום הטכניקות של הנדסה גנטית בצמחים -  בכוונת הדברים המובאים בזה להציג את הרקע המדעי וההלכתי בהקשר לבעיות העלולות להתעורר עם יישום ההנדסה הגנטית בצמחים ולתרום על ידי כך לדיונים בעתיד במסגרת השלב הבא והחשוב יותר של פסיקת הלכה למעשה במקרים קונקרטיים שיובאו בפני המוסמכים לפסוק. ודאי שאין בכוונת הדברים האלה לשמש כפסק הלכה כלשהו.

   ברוב המקרים, ולמרות דיונים קודמים8,7,6,4, לציבור הרחב יש בדרך כלל מידע מועט בלבד בנושא ההנדסה הגנטית. מידע מפורט יותר עשוי לתרום להבנת הנושא ולהתייחסות נאותה כלפיו מכל הבחינות.

א. החדרת גן חיצוני

ב. הגברת פעילותו של גן

ג.  "השתקת" הפעילות של גן פגום או מזיק.

1. החדרת גן חיצוני–במקרה כזה, ראשית מבודדים את המידע התורשתי (דנ"א) לגן (=תכונה) בו מעונינים, מתא מתאים (בדרך כלל של חיידק או צמח, טבלה 4). הדבר מתאפשר בעזרת אנזימים מיוחדים המסוגלים לקטוע את הדנ"א בצורה ספציפית על פי מעקובת הבסיסים שלו. למקטעים אלה "מדביקים" באופן מלאכותי לפני העברתם למקבל, גם כן באמצעות אנזימים מיוחדים שנמצאו בטבע, מקטעי דנ"א נוספים המהווים סמני התחלה וסיום לעיבוד המידע התורשתי בתא המקבל.

תורם                                    ----------->    מקבל

צמח                                                        ----------->  צמח (ירק או עץ) מיקרואורגניזם (וירוס, בקטריה, פטרייה)    ----------->     צמח (ירק או עץ) בעל חיים (דוגמאות - 42)         ----------->       צמח (ירק או עץ)

האפשרויות ליישום הטכניקות של הנדסה גנטית

קיימת דרך לשכפל את מקטע הדנ"א של הגן המוחדר אלפי ומיליוני פעמים, כדי שאפשר יהיה להעבירם לתאי הצמח המקבל, והדבר נעשה בתוך חיידקים. במידה והתא הצמחי המקבל מכיר סַמָנִים אלה, הגן המוחדר מתבטא בתא ביצירת חלבון חדש הגורם לביטוי התכונה הרצויה. החדרת הדנ"א אל תוך התאים הצמחיים נעשית בשתי שיטות עיקריות:

א) בעזרת חיידק מיוחד – אגרובקטריום – שחי כטפיל על צמחים והדנ"א שלו חודר ומתלכד עם הדנ"א של הצמח ומעניק לו תכונות גנטיות חדשות.

ב)   בעזרת "תותח גנים" היורה כדורי מתכת מיקרוסקופיים אליהם ספוחים מקטעי הדנ"א שאותם רוצים להחדיר אל תאי הצמח המקבל. מאותם תאים שאליהם הוחדר הדנ"א החדש, המצליח להתחבר לדנ"א התאי, והמסוגלים להתפתח לצמחים חדשים יתקבלו צמחים טרנסגניים כלומר, צמחים ששונו בהם תכונות גנטיות מסוימות.

דוגמאות לשימושים בטכניקה זאת הם תכונות וחומרים שונים המצוינים לעיל (טבלה 2) כגון: עמידויות שונות המתבטאות ביצירת חומרים הפוגעים במזיקים ומחוללי המחלות (חרקים, פטריות וכו').

דוגמה מעניינת לטכניקה זאת, ושניתן יהיה ללמוד ממנה גם לענייננו היא, התהליך המכונה ייצור גבינה "צמחונית"^[11]. לייצור גבינה נדרש האנזים (זרז) הנקרא כימוזין (הידוע גם בכינויו רנין). באופן מסורתי מבודדים את הרנין מקיבות עגלים, דבר הגורם, בתנאים מסוימים^[12], לאיסור השימוש בו. לפיכך בודדו את המידע ליצירת הרנין מרקמת עגל והחדירו אותו לתאי שמרים. תאים אלה מייצרים רנין הזהה לרנין המקורי, וכך מתאפשר ייצורה של  הגבינה ה"צמחונית".

2. הגברת הפעילות של גן– יעילותו של גן מוגדרת במונחים פשוטים, כקצב יצירת עותקים שלו, המבוקרת על ידי סמן התחלה (promoter). ניתן להחליף סמן זה בסמן יעיל יותר, מבלי להעביר את הגן עצמו.

כיום מתבצעים מחקרים לשיפור תכולת החלבונים, חומצות אמינו וסוכרים ולשינוי הרכב העמילן, למשל בחיטה ובתפוחי אדמה. באופן דומה מתבצעים גם מחקרים לשיפור הרכב השומנים וליצירת שומנים בלתי מזיקים בגידולי שמן.

דוגמה מעניינת נוספת לטכניקה זאת היא הפעולה המבוצעת בשמרים המשמשים בתהליך ייצור הלחם. ישנם שמרים החסרים מרכיב מסוים העוזר להתפחה טובה של הבצק. התגברו על כך על ידי העברת סמן התחלה יעיל מזן אחר של שמרים והעברתו לשמרי הלחם.

3. "השתקת" הפעילות של גן – היפוך תרגום (=(anti-sense, או על ידי החלפת או השלמת בסיס. במקרה זה ראשית מבודדים את קטע המידע התורשתי (דנ"א) לגן בו מעונינים מתא מתאים. לאחר מכן יוצרים "תמונת ראי" שלו ולמידע זה מצרפים סמני התחלה וסיום לפני העברתו למקבל. 

כאן חובה לציין שתרגום המידע בתא לחלבון נעשה בכיוון מסוים. מכיוון שלתא הוחדרה "תמונת ראי" הרי שיחול כעת היפוך תרגום שיניב משהו שאינו בעל משמעות (=(Anti-sense ובכך יושתק הגן וימנע ייצור החלבון המקורי. הדוגמה לכך הייתה המקרה הראשון של יצירת מוצר מצמח טרנסגני – עגבנייה בעלת חיי מדף ארוכים יותר על ידי כך שהופסק ייצור חלבון  מסוים – האחראי לייצור אתילן – הורמון ההבשלה.....

  לסכום, למרות כל האמור לעיל, ההנדסה הגנטית היא טכנולוגיה צעירה יחסית הזוכה מידי פעם לחשיפה תקשורתית סנסציונית בעולם ובארץ. התחכום המדעי העומד ביסודה של טכנולוגיה זאת אינו נחלת הכלל ומטבע הדברים ישנה רגישות כלפיה בעיקר מהיבטים בריאותיים וסביבתיים. רגישות זו רבה עוד יותר אצל צבור הרואה חובה לעצמו ללכת בדרכי ההלכה ומבקש לדעת מה מותר ומה אסור. המודעות לצרכיו ורגישותו של צבור כזה וההכרה בזכותו לקבל מידע על מוצרים שהוא רוכש הביאה לכך שברוב ארצות אירופה הונהג סימון מתאים של מוצרים לפי כללים מסוימים. בעזרת סימון זה יכול הצרכן לדעת, בין השאר, באיזה דרך נוצר המוצר והאם הוא שונה ממוצר דומה המוכר לו.

יישום שיטת סימון מעין זו אצלנו יפתח בפני הצבור אפשרות לשקול את צעדיו ולהחליט על אופן התמודדותו עם האתגרים שעידן ההנדסה הגנטית מעמיד בפניו. אין ספק שגם גדולי ההלכה ידרשו בקרוב לגבש את עמדתם בנושאים אלה.

ולסיום, ראוי לומר, בדומה למה שנאמר על ידי קודמים לנו, שכל הנכתב כאן הנו חומר למחשבה ובסיס לדיון ובשום פנים אינו בא לקבוע מסמרות הלכה למעשה.

 

גנטיקה באדם – הורות ביולוגית והורות גנטית – פונדקאות

בנושא הפונדקאות/הרב אלישיב קנוהל

להלן מספר דעות בסוגיה זו. אין הן באות לסכם את כל הנושא, אלא להציג את עיקרי השיטות ולבסוף מסקנה אחת הרלוונטית לדיון שלנו – האם נוכל לרשום ולהשיא חתנים וכלות ש"הגיעו לעולם" בתהליך הפונדקאות?

אם פונדקאית לפי ההלכה

חוק הפונדקאות נחקק בשנת 1996 וניכר בו כי חלק מסעיפיו נחקקו תוך התחשבות ומתוך היענות והתייחסות לסוגיות הלכתיות, כפי שיפורט להלן. (חשוב לציין שבמהלך השנים נעשו שינויים בפרטי החוק כפי שיובא להלן):כמה עקרונות מהחוק:

• רק זוג שהם גבר ואישה יוכלו לקבל את אישור הועדה להליך פונדקאות.
• הזרע המשמש להפריה בהליך הרפואי יהיה תמיד זרעו של האב המיועד, שהוא בן הזוג של האם המיועדת, ולא מזרעו של תורם.
• הפונדקאית לא תהיה אישה נשואה ולא תתקיים קרבת משפחה (כמפורט בחוק) בין הפונדקאית להורים המיועדים.
• האם הנושאת היא בת דתה של האם המיועדת.

בנוסף, הליכי הפונדקאות בישראל מנוהלים מפוקחים ומבוקרים על ידי הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים, ועם חבריה נמנה רב, אשר בוחן כל מקרה לגופו ומוודא אין מניעה לאשר לצדדים לעבור הליך פונדקאות.הכללים הנ"ל שונו כבר מספר פעמים וכנראה יעודכנו בעתיד שוב לפי דרישות שעולות מהשטח ועל פי נורמות תרבותיות שמשתנות מזמן לזמן. בבסיס האישור ההלכתי להליך פונדקאות עומדת העובדה כי ההיריון מושג באמצעים רפואיים ולא כתוצאה מיחסי אישות בין האב לאם הפונדקאית. כאמור, הנחיות הועדה משתנות מדי פעם ולאחרונה, חל שינוי משמעותי בעמדת הוועדה בהתייחס לאם פונדקאית נשואה. כאמור, בעבר החוק אסר על אישה נשואה לשמש כפונדקאית, והסיבה הייתה ההיבט הדתי – חשש לממזרות (ממזר – ילד שנולד לאישה נשואה שלא מבעלה). לאור הקושי הרב בו נתקלו זוגות לאתר פונדקאית שאינה נשואה והעונה כל הקריטריונים לפונדקאות, בשילוב העובדה כי פונדקאית רווקה מעוניינת בדרך כלל בתשלום מאוד גבוה, החליטה הוועדה להרחיב את מעגל הפונדקאיות הפוטנציאליות גם לפונדקאיות נשואות.

פסק הדין אשר שינה הלכתית את גישת הועדה לעניין הנ"ל ניתן על ידי הרב עמאר, אשר נפגש עם זוג שעמד בפני התחלת התהליך ולא הצליח למצוא אם פונדקאית שתעמוד בכל הקריטריונים, כולל היותה רווקה, ותהיה מעוניינת להתחיל בתהליך בסכום הכספי שעמד לרשותם. בפסק הדין אמנם ציין הרב, כי יש בנושא מחלוקת הלכתית, אולם הוסיף, כי לאחר התייעצות עם הרב עובדיה הם הסכימו כי מדובר במקרה שמחייב חריגה ממה שהיה מקובל עד אז. בפסיקה אמנם מצוין כי אין לראות בה תקדים, אולם אין ספק כי היא פתחה את האפשרות לפנות גם אל נשים נשואות והקלה מאוד על בני זוג המעוניינים למצוא אם פונדקאית על פי ההלכה.

על תרומת ביצית, פונדקאות,  הקפאת זרעו של רווק ונטילת זרע מן המת

שו"ת של חברי הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים עם הרב זלמן נחמיה גולדברג* (מתוך אתר אסיא)

שאלה: בניגוד לאימהוּת טבעית, בתרומת ביצית או בתהליך פונדקאות מתחלקות פונקציות האימהוּת בין שתי נשים. האחת היא אם גנטית והשניה היא אם פיזיולוגית – אם יולדת. מי היא האם החוקית על פי ההלכה?           תשובה: מדובר בתהליכים חדשניים מאד, שאין להם תקדימים ישירים בספרות ההלכה. ניתן לדון בהם בדרך של הקש ודימוי למצבים אחרים הנדונים בספרות ההלכה, אך רמת הוודאות של נכונות הדימוי וההיקש  איננה שלמה.    לכן, באופן מעשי, צריך להתייחס לשתי האימהות (הגנטית והיולדת) לפחות כספק אימהות לגבי דיני יוחסין  וגילוי  עריות.  אחרת  עלול  להיפגע מאד מעמדו של הילד. באופן מעשי גם אם נסבור יחד עם עוד מאה רבנים שהאם היולדת היא האם המשפטית, ורב אחד או מספר קטן של רבנים יחשבו אחרת, הילד יינזק. במחשבה תחילה ניתן למנוע בקלות את הסכנה למעמדו של הילד.

שאלה: האם חוק ההסכמים לנשיאת עוברים ("חוק הפונדקאות") עונה על הדרישה לשמור על טובת הילד ולמנוע פגיעה במעמדו האישי של הצאצא מתהליך הפונדקאות?                תשובה: החוק בכללותו עונה במידה מסויימת על דרישות ההלכה למניעת פגיעה במעמדו האישי של הילד, ולדרישה לשמור על טובתו. חסרונו העיקרי של החוק הוא בנושא הבא: החוק קבע רישום מסודר של צווי ההורות בדומה לרישום המסודר של האימוצים. אולם הפרטים שירשמו בפנקס האימוץ אינם מצויינים בחוק והם מסורים לתקנות של שר המשפטים. לפי התקנות הקיימות נרשמים בפנקס צווי ההורות פרטי ההורים המזמינים ופרטי האם הפונדקאית. במקרים רגילים, כאשר ההורים המזמינים שניהם גם הורים גנטיים, אין בכך בעיה לעתיד הילד. אולם כאשר תהליך הפונדקאות כרוך בתרומת ביצית, פרטי האם הגנטית – תורמת הביצית – אינם נרשמים בפנקס צווי ההורות, ויתכן שהם יעלמו במהלך השנים. מצב כזה עלול לפגוע באופן קשה בילד. פגיעה זו ניתנת בקלות לתיקון על ידי שינוי התקנה בהוספת חובת רישום פרטי האם הגנטית בפנקס צווי ההורות גם בתהליך פונדקאות הקשור בתרומת ביצית. כדאי שחברי הועדה יפעילו את השפעתם לתיקון המצב.

שאלה: אם אישה חרדית חשוכת ילדים היכולה להביא צאצא לעולם רק בסיוע אם פונדקאית, תפנה אל הרב בשאלה אם לנסות להיות לאם בדרך זו, מה ימליץ לה הרב?          תשובה: אם התהליך בפיקוח ורישום נאות כהלכה – אמליץ על התהליך.

שאלה: אם תפנה אל הרב אישה שיש לה ילד אחד אך כיום היא יכולה להביא צאצא לעולם רק בסיוע אם פונדקאית, מה ימליץ לה הרב?

תשובה: לא אמליץ לכתחילה, אך אסכים לביצוע התהליך אם האישה תרצה בכך מאד. הבדל בין זוג חשוך ילדים לבין הורים לילד אחד מופיע בהלכה בהקשר הבא: קיום מצוות "פרו ורבו" מחייב לפחות שני ילדים (בן ובת). מעיקר הדין, מי שלא קיים כלל את המצווה מחוייב להתאמץ לקיים את המצווה גם אם הדרך לכך מחייבת פירוק נישואין. למרות זאת, אם יש לו כבר ילד אחד, אף על פי שאין בכך קיום מלא של המצוה, איננו נדרש לפרק נישואין לצורך השלמתה.

שאלה: האם מותר לאישה נשואה להיות אם פונדקאית, ומה מעמדו של הצאצא?              תשובה: לא. ילד שיוולד לאם פונדקאית נשואה, כאשר אביו איננו הבעל של האם היולדת, עלול לסבול ממעמד אישי פגום. גם אם נסבור יחד עם עוד מאה רבנים שאין פסול בפונדקאית נשואה, ורב אחד או מספר קטן של רבנים יחשבו אחרת, הילד יינזק….

שאלה: על פי ההלכה, האם יש צורך בטבילת אם פונדקאית לפני החזרה?        תשובה: מומלץ מאד שהאם הפונדקאית תטבול במקווה לפני החזרת העוברים.

*בתאריך כ' בכסלו תשנ"ט (9.12.98) התקיימה ישיבה מיוחדת של הועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים עם הרב זלמן נחמיה גולדברג. הדיון התנהל בתבנית של שאלות ותשובות בנוכחות של חברי הועדה, יחד עם הרב יהושע שיינברגר, יו"ר אירגון רפע"ה, והרב אברהם רוזנברג מנהל אירגון רפע"ה.           פרוטוקול הדיון נכתב על ידי הרב ד"ר מרדכי הלפרין והרב שמואל רבינוביץ. הפרוטוקול נבדק ואושר ע"י הגרז"נ גולדברג אשר הסכים לפירסומו באסיא.

 חלק ממאמר של הרב שמואל דוד/עפולה

ו. תרומת זרע מגוי : - אם תורם הזרע הוא גוי, אין חשש ממזרות ואין חשש לנישואי אח ואחות כי אין לו יחוס, ומשום כך כתב הגרש"ז אוירבך (שם): "אף שאך למותר הוא להרבות דברים על הכיעור והזוהמא שבדבר זה… אך היות שבשביל רוב הנשים הבאות לשאול על כך והנכונות לפעולה זו, הרי זו ממש שאלת חיים… אפשר דלא אסור לעשות כן גם באשת איש, והולד הנולד מהזרעה זו אינו צריך גירות, והוא ישראל גמור בלי שום חשש ממזרות ואף לא פגם לכהונה".    כך גם דעת הגר"מ פינשטין זצ"ל (אגרות משה אבן העזר חלק א סימן עא): "יש להתיר בזרע של נוכרי, שכיון שהולד יהיה ישראל כיון שאמו ישראלית, אין חשש לכלום, דאין לו יחוס לאב הנוכרי". אמנם כמה מגדולי הפוסקים (שו"ת מנחת יצחק חלק ד סימן ה, ציץ אליעזר חלק ט סימן נא, יביע אומר חלק ח אבן העזר סימן כא) אסרו, אבל הלכה למעשה כבר פסק מורי ורבי הגר"א ליכטנשטין שליט"א שאין להרהר אחר פסיקתם של המתירים.

ז. תרומת ביציות : - .....בפוסקים מצאנו את שתי הדעות. אך נראית יותר הדעה הסוברת כי תורמת הביצית היא האם, לפי ששנינו (נדה לא ע"א) : "שלשה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן… אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושער ושחור בעין". נמצא כי תורמת הביצית שממנה התכונות הגנטיות היא האם. עוד למדנו (שם טז ע"ב) :"אותו מלאך הממונה על ההריון, לילה שמו, ונוטל טפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו: רבונו של עולם, טיפה זו מה יהא עליה – גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני". נמצא כי התכונות של העובר מקורן בטיפה המופרית, וממילא תורמת הביצית היא האם. ובמסכת סנהדרין (צא ע"ב): " אמר ליה אנטונינוס לרבי: נשמה מאימתי ניתנה לאדם, משעת פקידה (רש"י: משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לידי המקום) או משעת יצירה (רש"י : שנקרם כולו בבשר גידים ועצמות)". ומסקנת הגמרא שהוא משעת פקידה, נמצא שעוד קודם שהתחיל ההריון הנשמה ניתנת. הוה אומר הוא נחשב כחי עוד טרם הוצק בו כוחה של ההרה, וממילא אמו היא תורמת הביצית. וכן כתבו הגר"ש גורן זצ"ל, הרב יעקב אריאל שליט"א (תחומין טז) הרב ד"ר איתמר ורהפטיג (תחומין ה) וכן דעת מו"ר הגר"א ליכנשטין שליט"א…   כיון שהוכחנו שתורמת הביצית היא האם, היה מקום לחשוש לשמא ישא אח את אחותו (שהרי הנולד מהתרומה אינו מכיר את אמו ההלכתית) כמו שחששו הפוסקים שאשה לא תשכב על סדיני איש זר שמא תתעבר, וישא אח את אחותו, ולכן מן הראוי, אם יש אפשרות בקלות, לקבל תרומת ביצית מאשה שאינה יהודיה. אך אם הדבר יוצר קושי או דחיית הטיפול יש להתיר תרומת ביציות גם מאשה יהודיה, שלא מצאנו אלא גזרה זמנית לשלשה חודשי אבחנה, אך לא מצאנו שמחשש רחוק זה נמנע מהורים אלה פרי בטן.                 לסיכום: תרומת ביציות מותרת, אך עדיף שתהיה התורמת נוכריה (לא יהודיה). אבל אם הדבר יוצר קושי או דחיה, מותרת לקבל ביצית מאשה יהודיה.   בתורמת נוכריה יש צורך בגיור הוולד, היינו בבית דין על יד המוהל, שיאמרו כי המילה היא לשם גיור. בטבילה, ובקבלת עול מצוות בהגיע הילד לגיל מצוות.

ח. אם פונדקאית: - כאמור, הארכנו להוכיח כי האם ההלכתית היא תורמת הביצית, לכן במקרה של אם פונדקאית, הילדים ייחשבו כבנים של הוריהם הביולוגיים, שהם ההורים שיגדלו אותם, ולכן אין כאן חשש מנישואי אחים. ברם מחשש לאותן דעות הסוברות כי הפונדקאית היא האם ההלכתית, יש עדיפות לפונדקאית גויה, ואז אין חשש שמא ישא אח את אחותו. אלא שאז אחר הלידה יש למול את הילד בנוכחות שלושה אנשים כבית דין לשם גירות, וכן יש צורך בטבילה, ובגיל שלוש עשרה צריך קבלת יהדות ועול מצוות. אבל כאמור, אם יש קושי למצוא פונדקאית נכריה, מותר גם בפונדקאית יהודיה. עד כאן לשונו של הרב שמואל דוד.

ברמה העובדתית (דברים שכתב הרב יובל שרלו):   א.      מספר הנשים הנשואות הפונות לבקשת אישור כפונדקאיות היה נמוך מאוד עד לפני כשלוש שנים, ונמצא בעליה מאוד דראמטית בשנים האחרונות. מקומן של הנשים הנשואות הדתיות אינו נפקד מעליה זו.

ב.      יש ניתוחים שונים מפני מה יש עליה: יש מחסור גדול בפונדקאיות לא נשואות, גם בשל החלטות אתיות שונות של ועדת הפונדקאות שמקטינה עוד יותר את מספר הנשים הפנויות שיכולות לשמש כפונדקאיות; העמדה האתית הכללית שעדיף שתהיינה נשים נשואות (יש להן תמיכה מבעליהן והן אינן בודדות; בדרך כלל הן ילדו כבר ילדים משל עצמם, ואין הן מסתכנות באיבוד יכולת ההריון וכדו'); העליה הגדולה בתשלום שמשלמים לפונדקאיות (בתחילה הסכום היה כ 25,000$; כיום הוא באזור ה 75,000$); כיוון שהדבר נתפש בעיני נשים כדרך נוספת לגמילות חסד (ששכרה בצידה) בגופה, נשים נשואות מוכנות יותר כיום להיות פונדקאיות. גם אצל זוגות דתיים הנזקקים לפונדקאית מתרחבת התופעה של פניה לנשים נשואות מחוסר ברירה.

ג.       ועדת האישורים לפונדקאות מקילה היום מאוד על נשים נשואות. החוק קובע שהאם הנושאת צריכה להיות לא נשואה, אולם אם הזוג הוכיח שניסה למצוא פנויה ולא הצליח – רשאית וועדת האישורים לאשר נשואה. ניסוח זה מותיר מרווח עצום לוועדה, ובשל העליה הגדולה בביקוש (גם בשל נעילת דלת במקומות אחרים) וכאמור מספר פוטנציאלי נמוך של נשים פנויות ורווקות – הוועדה מקילה מאוד, ומתירה די מהר לנשים נשואות לשמש כפונדקאיות.

 ברמה הפסיקתית:

א.      אינני מכיר רב שתומך בכך שנשים נשואות תהיינה פונדקאיות. השאלה היא מה עוצמת ההתנגדות.

ב.      אי אפשר לדבר על "עמדת ההלכה" בשל העובדה שיש עמדות שונות בהלכה.

ג.       הדבר כמובן מושפע מאוד מהשאלה העקרונית האם הילד מתייחס למקור הביצית או לאישה שנשאה את ההיריון. אם הוא מתייחס למקור הביצית והפונדקאית היא רק מעין "אינקובטור הומאני" (במישור ההלכתי, לא הנפשי) – קשה לאסור על נשים נשואות לשמש כפונדקאיות מבחינה הלכתית טהורה. ואכן, לדוגמה, הרב עמאר הי"ו, התיר (לדבריו בשם הרב עובדיה יוסף זצ"ל) במצב קיצון לאישה נשואה להיות פונדקאית. ברם, משעה שהתיר, ולו פעם אחת, הבהיר שלא רק שאין ממזרות במצב זה, אלא שגם ניתן להתיר במצבי קיצון.

ד.      אם הולכים בשיטה שהפונדקאית היא האם ההלכתית – יותר קשה להתיר לכתחילה. כאמור, השאלה היא מה רמת ההתנגדות. יש שיטענו שהוולד ממש ממזר, אם כי שיטתם אינה מקובלת, ואני לא מכיר פסיקה של בית דין (אפשר שבגלל שהנושא עוד לא עלה) שתאסור על וולד כזה לבוא בקהל; יש שיטענו שהוולד אינו ממזר אך זה איסור דאורייתא; יש שיטענו שהדבר מגונה; וכדו'.

ה. כחבר וועדת הפונדקאות, בידי שני מכתבים מהרב עמאר הי"ו לוועדה, בהם הוא מבקש לאשר מלכתחילה אישה נשואה כפונדקאית. הסיפור היה שהאישה הפונדקאית הנשואה, יראת שמיים, הייתה מוכנה לעשות את כל התהליך בחינם כדי לזכות את הזוג בפרי בטן. במכתב זה הרב עמאר כותב "ודעת מרן הראש"ל גדול הפוסקים רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שהוולד מתייחס אחר בעלת הביצית…".

ו. אני נוהג לדייק מאוד בדבריי, ולכן לא כתבתי שזו עמדת הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אלא שזו עמדת הרב עובדיה יוסף כפי שהביא הרב עמאר הי"ו.

ייחוס הוולד בתרומת ביצית – עיון בשיטת הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל/ הרב אריה כץ – מכון פועה

• פתיחה הראשון לציון הרב עובדיה יוסף זצ"ל, מלבד גדלותו העצומה בתורה, היה מחבר פורה של פסקים ומאמרים, ועוד בחייו הוציא לאור עשרות חיבורים שכתב. גולת הכותרת של חיבוריו הייתה ללא ספק סדרת ספרי השו"ת המרכזית שלו – יביע אומר, ממנה יצאו לאור בין השנים תשי"ד – תשס"ד עשרה כרכים.

הרב יוסף כתב את תשובותיו בכל מקצועות ההלכה, ואף מקומן של התשובות בנושאי פוריות לא נפקד מהשו"ת. תשובתו הראשונה שפורסמה בענייני אבן העזר, תשובה לרב ציון לוי שבפנמה ממנחם אב תשי"ד (יביע אומר ח"ב אהע"ז סי' א) עסקה בדין יחס הנולד מהזרעה מלאכותית ובשאלה האם ניתן לבצע הזרעה מלאכותית לפני טבילתה של האשה. הרב יוסף היה גם הפוסק הראשון שנתן תשובה בכתב המתירה בשעת הצורך ובתנאים מסוימים הפריה חוץ גופית (יביע אומר ח"ח אהע"ז סי' כא). תשובתו בנושא נכתבה כבר בי"א מנחם אב תשל"ח, ימים ספורים לאחר הולדת התינוקת הראשונה בעולם שנולדה כתוצאה מהפריה חוץ גופית, ועוד קודם שהפכה הטכניקה הזו בארץ למעשית[1].

באופן עקרוני, ברגע שמוציאים ביציות מחוץ לגוף האישה ומפרים אותן במעבדה, ניתן להחזיר את הביצית המופרית לרחם של אישה אחרת מזו שממנה נלקחו הביציות. ואכן, הרופאים מציעים לאישה שאין לה אפשרות להרות מהביציות שלה לקבל תרומת ביצית מאישה אחרת, להפרות את אותה ביצית בזרע של הבעל, ולאחר מכן להחזירה לתוך הרחם שלה. כמו כן, אישה שרחמה אינו יכול להחזיק היריון או שהיריון מסכן את חייה, יכולה להפרות את ביציותיה בזרע בעלה, ולאחר מכן להשתיל את הביצית המופרית ברחם של אישה אחרת שתעבור במקומה את ההיריון – אם פונדקאית.

כמעט מהרגע בו התחילה אפשרות זו להיות מעשית, התעורר דיון נרחב בשאלה מי נחשבת לאמו של הוולד – בעלת הביצית או האם היולדת, ותשובות שונות נכתבו בעניין. בין הפוסקים שכתבו באריכות על שאלת יחס הוולד והאם (על פי סדר כתיבת התשובות): הרב זלמן נחמיה גולדברג בתחומין (ח"ה עמ' 248-259); הרב יעקב אריאל בשו"ת באהלה של תורה (ח"א סי' פ); הרב אליעזר יהודה וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ט סי' מ); הרב שלמה גורן בשו"ת תורת הרפואה (עמ' 173-183); הרב שאול ישראלי בשו"ת חוות בנימין (ח"ב סי' סח). דווקא מדיון זה, נפקד מקומו של הרב יוסף, והוא מעולם לא פרסם בכתב תשובה שדנה בנושא זה.

במאמר זה ברצוני לדון בשאלה מדוע לא פרסם הרב יוסף תשובה מפורטת בעניין, כפי שעשה בסוגיות אחרות הקשורות לפוריות, וכפי שעשה בכל חלקי התורה, זאת למרות שהשאלה בעניין עלתה לפתחו פעמים רבות[2], ולנסות לברר מה הייתה דעתו בעניין יחס הוולד לפי המקורות, בעל פה ובכתב, שבכל זאת מצויים בידינו. כמדומני, שהתשובה שתינתן כאן לשאלה השניה, תוכל לתת מענה גם לשאלה הראשונה.

• עדות הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר

עדותו של הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר בעניין דעתו של הרב יוסף היא חד משמעית. במכתב בחתימת ידו, שפורסם בכתב העת אסיא (פז-פח, תש"ע, עמ' 101), כתב הרב עמאר שדעתו של הרב יוסף, כדעתו של הרב עמאר עצמו, שבעלת הביצית היא האם ההלכתית לכל דבר ועניין. את דעתו זו של הרב עמאר, בתוספת האמירה שזו גם דעתו של הרב יוסף, שמענו ממנו גם בעל פה במכון פוע"ה כמה וכמה פעמים.

גם הרב צבי רייזמן, בקונטרס שהוציא על השתלת שחלות (עמ' 163) הביא, שהרב יצחק פינץ מסר לו שדעתו של הרב יוסף היא שבעלת הביצית היא האם[3].

• תשובות בעל פה שנרשמו על ידי הרב יהודה נקי

אמנם כשמעיינים בתשובותיו בעל פה של הרב יוסף שפורסמו בשו"ת מעין אומר חלק ח על ידי מי שהיה מזכירו האישי, הרב יהודה נקי, מצטיירת תמונה מורכבת.

שו"ת מעין אומר מורכב מתשובותיו של הרב עובדיה יוסף לשאלות ששאל הרב יהודה נקי בשביל אחרים שביקשוהו לשאול, או שאלות שנשאלו על ידי אחרים בנוכחותו של הרב נקי. הרב נקי רשם את כל השאלות והתשובות סמוך לנתינתם, והוציא אותן לאור כספר בתוספת הערות ודיונים ארוכים משלו באותן תשובות. השאלות והתשובות מנוסחות בצורה של דו שיח, וזאת "כדי לדייק בלשונו של רבנו במידת האפשר". מדובר בשאלות שנשאלו בשנים תשנ"ד – תשס"ה. הרב נקי מדגיש בהקדמותיו לספרים שלא ניתן לסמוך על תשובות אלו להלכה, אלא רק בתור סניף, שכן מדובר בשאלות שנשאלו במהירות ובזריזות בזמנים שהיה בהם לחץ, אולם כיוון שיש שאלות רבות בעניין, ניתן לראות את הכיוון ההלכתי המסתמן מהן. למעשה, הרב נקי רשם שם שש עשרה שאלות העוסקות בתרומת ביצית ופונדקאות, והרי הן לפי הסדר:

1. סימן א/א: מותר תרומת ביצית רק מיהודיה פנויה ואסור של גויים.
2. סימןא/ב: אני לא יכול להתיר (תרומת ביצית מאשת איש או מגויה), שיאמצו ילד.
3. סימן א/ג: תרומת ביצית רק מפנויה יהודיה, וחזר על כך שוב.
4. סימן א/ח תשובה לרב עזריה בסיס: אסור תרומת ביצית, רק מפנויה יהודיה ומי שמתיר מגויה אין הלכה כמותו.
5. שם מכתב מהרב שלום משאש שהתיר תרומת ביצית מגויה: בשום פנים ואופן, אל תעשו כן.
6. סימן א/י: עדיף לאמץ ילד מאשר תרומת ביצית מפנויה יהודיה.
7. סימן א/יא: תרומת ביצית זה ללא טעם, כי הזרע לא שלה ולא של בעלה ולא תעשה כן.
8. סימן א/יב לזוג שכבר עשו תרומת ביצית גויה ויש להם עוברים מוקפאים: יעשו מה שרוצים, הרב פיינשטיין מתיר, ולא אומר דעתי.
9. סימן א/יג: אשה גרושה מצווה גדולה שתתרום ביציות.
10. סימן ב/ג: אם פונדקאית – יש אוסרים ויש מתירים ולא רוצה להיכנס, אף על פי שמתיר תרומת ביצית פנויה, בפונדקאית לא מתיר, הוא נחשב כבן הפונדקאית ויש בזה חששות של יוחסין וממזרות.
11. סימן ב/ד: בתרומת ביצית העיקר שתהיה פנויה יהודיה ולא יעשו קרובות משפחה, אין חובה להקפיד על רישום, אבל עדיף לעשות.
12. סימן ב/ה: לדעתי מותר תרומת ביצית רק מפנויה יהודיה. מגויה אסור שאם כן יצטרכו לעשות טבילה כשייוולד.
13. סימן ב/ז: לא התרתי תרומת ביצית נשואה, ואפילו אמרתי חוזרני בי, גויה אסור, אין בזה פריה ורביה כי זה לא שלך ולא שלה, זה גוי.
14. סימן ב/ט: תרומת ביצית מאחות אישה: אין איסור אבל לא כדאי.
15. סימן ב/י: לא התרתי פונדקאות אפילו מפנויה יהודיה.
16. סימן ב/יא לרב עזרא בר שלום: תרומת ביצית של גויה שנולדו ילדים אין צורך לגייר, רואים ממי זה יצא וזה העיקר.

מהתשובות הללו עולה בצורה ברורה שהרב יוסף לא המליץ על תרומת ביצית, אולם הסכים להתיר זאת בשעת הצורך בתנאי שייקחו את הביצית מיהודיה פנויה. לעומת זאת, פונדקאות לא הסכים הרב יוסף להתיר בכלל.

בעניין יחס הוולד: בשלוש תשובות אמר הרב יוסף כנימוק לאסור תרומת ביצית מגויה, שהוולד מתייחס אחרי בעלת הביצית. לעומת זאת בשתי תשובות אמר הרב יוסף שהוולד מתייחס אחרי האם היולדת. לעניינינו חשובה בעיקר התשובה האחרונה (מס' 16), בה הורה הרב יוסף לאחר מעשה שאין צורך לגייר תינוק שנולד מתרומת ביצית של גויה ליולדת יהודיה. שאר התשובות נאמרו קודם מעשה.  בכל אופן מתשובות אלו עולה שלכתחילה חשש הרב יוסף לשתי השיטות להחמיר, אולם בדיעבד לפחות במקרה אחד הורה שאין צורך לגייר תינוק שנולד לאישה יהודיה מתרומת ביצית של גויה.    .....

סוף דבר – אנו לא נדרשים לדון בהיתר הפונדקאות אצל ישראלית או גויה, אצל נשואה או רווקה. הכרעות אלו לא מוטלות על שכמנו. אבל יש להניח שבשנים הקרובות יגיעו מדי פעם חתנים וכלות שנולדו בדרך זו. השאלה היא כיצד עלינו לייחסם. (יתכן והרבנות הראשית תוציא פסק מסודר בעניין ונוכל לפעול על פיו. אך במקרה שלא ) עולה מהדברים שאין כאן חשש לממזרות שיפסול אדם כזה מלבוא בקהל. שהרי גם אם לחלק מהדעות במקרים מסויימים הולד ממזר, הלא חז"ל למדו "ממזר ודאי ולא ממזר ספק". כך שכל עוד יש דעות שמקלות לא יפסלו אדם כזה מלהינשא. לעומת זאת, עלינו יהיה לברר במידת האפשר האם הפונדקאית הייתה גויה שאז לחלק מהדעות נצטרך לדרוש מהפונה אלינו גיור לחומרא. אם הפונדקאות הייתה אצל יהודיה, יהיה מקום לחקור שלא נושא את אחותו מאמו. הנה כי כן, הדברים מורכבים ביותר, ויש לקוות שהרבנות תיתן דעתה לשאלות אלו. אני מניח שההנחיה תהיה להפנותם לבית הדין כדי לקבל פסק דין המתיר את נישואיהם. אני מקווה שיחד עם זאת תנחה הרה"ר את בתי הדין במדיניות מסודרת בעניין, ולא ייווצר מצב שכל דיין יפסוק בסוגיה זו על פי דעתו                                                                                              

הורות ביולוגית והורות גנטית   - "אשה כי תזריע וילדה"  הרב מרדכי הלפרין^*(עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה(

מבוא

המשפט הרומי וממשיכיו במשפט הקונטיננטלי גוזרים את יחס ההורות, יחס ההורים וצאצאיהם, מעקרון "המשפחה החוקית", ולפיו מי שנולד מחוץ למסגרת הנישואין נחשב "לא חוקי" ואינו מוכר כבנו של האב הביולוגי. לעומת זאת, המשפט העברי מאמץ בדרך כלל את תפיסת המשפחה הביולוגית-טבעית וקובע את האבהות ואת האימהות לפי הקשר הביולוגי בין ההורים לצאצא, גם אם אינם נשואים.   המשפט הישראלי משלב בין שתי גישות אלה. חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981, משלב את ההכרה ביחסי הקרבה הביולוגיים עם נוחות מעשית המזכירה יסודות מסוימים במשפט הקונטיננטלי. מערכות משפט מתקדמות אימצו מקצת מעקרונות המשפט הישראלי המשמרים את הקשר של הילד המאומץ להוריו הביולוגיים.
ואולם בעניין תרומת תאי רבייה המצב במדינת ישראל מפותח פחות מזה המשתקף בנטייה לשימור ההורות הטבעית בחוק האימוץ הישראלי. בניגוד למקובל במדינות דוגמת שבדיה, החוק הישראלי עדיין אינו מכיר בזכות כל צאצא להתחקות אחר שורשיו הביולוגיים, ואף אינו מחייב את האחראים לתרומות זרע לשמר את הנתונים החיוניים למילויה בעתיד. בכל ענייני תרומת זרע, החוק הישראלי מתבסס על חקיקת משנה שחוקיותה מוטלת בספק, ואינו מונע את העלמת נתוני ההורה הטבעי. חלק ניכר מן העוסקים מעשית בתרומת זרע אף תומכים בהעלמת נתוניהם של תורמי תאי הרבייה, אף שהם יודעים שהדבר יביא לשלילה סופית של זכות הצאצא להתחקות אחר שורשיו הביולוגיים. נוסף על העובדה שיש במעשיהם התעלמות ברורה מזכויותיו היסודיות של כל אדם, יש להם גם תוצאות שליליות אחרות: הגדלת הסיכון לנישואי אח עם אחותו והגדלת הסיכון של לידת תינוקות פגומים. בדברים שלהלן נתמקד בשאלת העקרונות המגדירים את יחס ההורות, ואילו את הדיון החשוב בהיבטים האתיים של זכויות הצאצא לשימור זהותו נעשה במקום אחר¹.

הורות מהי? - "השיפוט והמשפט לגבי קביעת ההורוּת הוא נושא בו שוררת מבוכה לא מעטה"². תיאור קודר זה אינו מחמיא למערכת המשפט, אף שהוא מתאר נאמנה את המצב הקיים. בניגוד לכך, מבחינה ביולוגית, ניתן לקבוע בדרך כלל הורות טבעית בקלות יחסית³, ונדמה שרק שיקולים חברתיים מונעים את הדבר ויוצרים מתח מתמיד בין הורות ביולוגית לבין חלופה משפטית-חברתית⁴.
שיקולים חברתיים אלה מושפעים מן המבנה המשפחתי המקובל בחברה של ימינו ומשכיחות הסטיות ממנו. בדיקת היסודות שעל פיהם נקבעים יחסי הורות מלמדת שקביעת ההורות הביולוגית, כלומר הגנטית, בחברה מונוגמית פשוטה יחסית. לעומת זאת, בחברות פוליגמיות, שהנשים בהן מקיימות יחסי אישות עם יותר מבן זוג אחד, האבהות הגנטית עשויה להיות לא ידועה, ואת מקומה תופסת אבהות חברתית-משפטית. לעומת זאת, אימהות טבעית עשויה להתקיים גם בחברה פוליגמית בשל הקשר הטבעי בין האם לצאצאיה משעה שהעובר שברחמה יוצא לאוויר העולם, אלא שנורמות חברתיות עשויות למנוע לעתים לא רק את קיומם של יחסי אימהות טבעית אלא גם את קיומם של יחסי אימהות חברתית.   המשפט העברי מכיר בדרך כלל בהורות ביולוגית בלא תלות במושג המשפחה⁵, שהרי קשרי דם אינם ניתנים להתבטל. משום כך, גם צאצאים שבאו לעולם שלא במסגרת נישואין מוכרים בדיוק כצאצאים שנולדו במשפחה במסגרת הנישואין. קשר הורות ביולוגית אינו ניתן לניתוק אף באמצעות אימוץ משפטי. תהליך האימוץ במשפט העברי מורכב אך ורק מהתחייבויות התנהגותיות וכספיות מגובות בחוק של ההורים המאמצים כלפי ילדם המאומץ ולהפך⁶. המשפט הרומי והנוהים אחריו בחר לתלות את יחסי ההורות בין הורים לצאצאיהם בעקרון "המשפחה החוקית"⁷. בשיטת משפט זו, מי שנולד מחוץ למסגרת הנישואין נחשב "לא חוקי" והוא אינו מוכר כבנו של האב הביולוגי. הוויתור העקרוני על הורות ביולוגית והמרתה בהורות משפטית באים לביטוי בחוקי אימוץ מסוימים המביאים לביטולו המוחלט של הקשר המשפטי בין הילד המאומץ לבין הוריו הביולוגיים. בדרך זאת נוצר קשר משפטי חדש בין הילד המאומץ להוריו המאמצים, שאינו שונה מבחינה משפטית מקשר ההורות הטבעית.  בניגוד לשיטות משפט רבות שמקורן במשפט הרומי והנוהות אחריה, המפלות לרעה ילד שנולד מחוץ למסגרת הנישואין, אימץ החוק הישראלי את גישת הדין היהודי, ולפיה דין מי שנולד מחוץ למסגרת הנישואין כדין מי שנולד במסגרת הנישואין⁸. על אף הוויכוח, האקדמי במהותו, בשאלה אם השוואת מעמד ילד שנולד מחוץ לנישואין למעמד ילד שנולד במסגרת הנישואין היא חד-סטרית (רק בנוגע לקיומן של זכויות הילד כלפי הוריו) או דו-סטרית (גם בנוגע לזכויות ההורים כלפי ילדם)⁹, יש היגיון רב בגישת החוק הישראלי, המתאימה הן לדין היהודי, הן למגמה הכללית הבאה לידי ביטוי בחוק אימוץ ילדים, שנעמוד עליה בהמשך דברינו¹⁰.

הכרה בהורות שמקורה בטיפולי פוריות -  התפתחותן של טכנולוגיות הפריה בדור האחרון ותפוצתן עשויות לסבך מעט את דרכי קביעת ההורות הטבעית. טיפולי פוריות מעלים שאלות בדבר קביעת ההורות בארבעה סוגי היריון:    הזרעה מלאכותית בזרע הבעל - AIH¹¹;           הזרעה מלאכותית בזרע תורם - AID¹²;                תרומת ביצית;               פונדקאות.
ניתן את דעתנו לשלושת הסוגים הראשונים. הזרעה מלאכותית בכלל והפריית AIH בפרט חדשה למדי, אף שהאגדה מספרת שכבר במאה הי"ד הופרו סוסות בהזרעה מלאכותית¹³. הניסיון המדעי הראשון בה נעשה בדגים במחצית השנייה של המאה הי"ז. ניסיונות כושלים של הפריה בשיטה זו בבני אדם נעשו במאה הי"ח¹⁴. החל משנת 1866 יש ידיעות על תינוקות שבאו לעולם בעקבות הזרעה מלאכותית בארה"ב¹⁵. מקור קדום יותר, והוא כנראה הקדום ביותר, המדבר על היריון בלי יחסי אישות, כלומר כתוצאה מחדירת זרע לרחם האישה בעזרת מתווך חיצוני, נזכר בתלמוד הבבלי (חגיגה טו ע"א), המקבל כדבר אפשרי הריונה של בתולה שרחצה באמבטיה שיש בה זרע של זכר. אפשרות זו נזכרת גם במדרש מפוקפק¹⁶ המצוטט על ידי מפרשי התלמוד הראשונים¹⁷, ולפיו נולד בן סירא בראשית ימי הבית השני בהפריה בדרך זו, והיא נזכרת כדבר ידוע בספרות הכללית במאות השנים שלאחר מכן, למן הקנון של אבן סינא ועד כתבי רופאים מימי הביניים המאוחרים¹⁸. רק במאה הי"ז החלה ההסתייגות הרפואית מקיומה של אפשרות זו¹⁹.
כבר בעולם העתיק דנו בשאלת ייחוסו ומעמדו של מי שנולד בדרך של היריון שלא מתוך יחסי אישות. במהלך הדורות הוצעו שני טעמים לאי הכרה באבהות בעל הזרע. הטעם הראשון מבוסס על גישה "טבעית". אופיו הטבעי של תהליך ההפריה האנושי נעדר מהיריון שבא לעולם שלא על ידי יחסי אישות, והורות טבעית מעצם שמה יכולה להתקיים רק בהיריון כתוצאה מיחסי אישות טבעיים בלבד. הטעם השני, מבוסס על גישה משפטית שלפיה "הפקרת הזרע" על ידי בעליו, כלומר ניתוק היחס המשפטי בין בעל הזרע לבין הזרע שנפלט מגופו שלא למטרות הולדה למקום ש"אינו ראוי להוליד", מביא לניתוק בינו לבין מי שנולד מזרע זה. אחרים סברו שיש להכיר באבהות בעל הזרע על מי שנולד בדרך זו, וטעמם ונימוקם עמם, הקשר הביולוגי-גנטי בינו למי שנולד מן הזרע שיצא ממנו.
הוויכוחים בשאלה זו החלו כבר בתקופה ההלניסטית, אלא שהנימוק המרכזי בעד ההכרה באבהות, הנימוק הגנטי, מתבסס למעשה על ידע שלא היה מקובל לפני העת החדשה. בעולם הקדמון התנהל ויכוח על דרכי התורשה האנושית. השיטה המדעית האריסטוטלית הניחה קיומו של קשר תורשתי בין האם לנולדים ממנה אך שללה קשר תורשתי בין האב למי שנולד מזרעו. ההשפעה הזכרית על תחילת ההיריון נתפסה כהפעלת תהליך (trigger) בדומה ל"גיבון חלב על ידי חומצה" ולא כתהליך של העברה תורשתית²⁰.
בגישה האריסטוטלית, המדעית לכאורה, השוללת כל קשר תורשתי בין האב לכל מי שנולד מזרעו, אין מקום לנימוק העיקרי בעד ההכרה באבהות. בימינו, כשנעשו מקובלים על הכול כללי הגנטיקה המנדליאנית, ולפיהם יש הורשה גנטית מן ההורים לצאצאיהם, הן מן האב הן מן האם, נתקבע הנימוק הביולוגי כיסוד בקביעת אבהות טבעית בהתאם לאב הגנטי.

היריון בהזרעה מלאכותית - הנימוקים בעד ההכרה בקיום אבהות למי שנולד על ידי "עיבור באמבטי" תקפים גם כאן. מבחינה ביולוגית, לעולם האבהות היא גנטית, ולכן אין לשנות את הגדרתה בהזרעה מלאכותית מזרע הבעל. לעומת זאת, משני הנימוקים שהועלו נגד ההכרה באבהות על מי שנולד על ידי "עיבור באמבטי", תקף רק הראשון, משום שהנימוק השני אין לו מקום בהזרעה מלאכותית שהאב מעוניין בה ובתוצאותיה, היריון אשתו ולידת בנו, ולא ייתכן לומר שיש כאן "הפקרת זרע" מדעת.
החוק הישראלי והמשפט העברי כאחת מכירים באבהותו של מי שנולד מזרעו צאצא בהפריה מלאכותית. המשפט העברי עסק בסוגיה זו כבר לפני מאות שנים. על אף ויכוחים תאורטיים בעבר, מעטים הם המצדדים בניתוק הקשר המשפטי בין מי שנולד בהזרעה מלאכותית לבין אביו הביולוגי ודעותיהם אינן מקובלות בעולמם של פוסקים. לאור ריבוי מספרם של הפוסקים המכירים באבהות גם על צאצא שנולד על ידי "עיבור באמבטי", נוטים פוסקי ההלכה בימינו להכיר במי שנולד בהזרעה מלאכותית (AIH) כצאצאו החוקי של בעל הזרע.  כשהבעל עקר לגמרי או שתאי הזרע שלו פגומים ואין אפשרות לשפר את יכולת ההפריה שלהם, נשקלת האפשרות להשתמש בזרעו של תורם להזרעה מלאכותית של האישה. מבחינה גנטית אין הבדל בין מי שנולד לאישה נשואה בעקבות יחסי אישות עם איש זר לבין מי שנולד לאישה נשואה בהזרעה מלאכותית בזרעו של איש זר. בשני המקרים מדובר בבנה הטבעי של האישה, שהוא בנו הטבעי של בעל הזרע, וההבדל העיקרי ביניהם הוא קיומם או היעדרם של יחסי אישות.
ברור שמי שאינו מכיר ביחסי אבהות בהזרעה מלאכותית בזרע הבעל (AIH) בגלל היעדר האופי הטבעי של תהליך הפריה אנושי, אינו מכיר גם ביחסי אבהות בהפריה שנעשתה בתרומת זרע. אמנם מי שמכיר ביחסי אבהות בשיטת AIH, אף אם אינה נובעת מהכרה בקשר הגנטי אלא בשל הכוונה להביא צאצא לעולם (ולכן אינו מכיר באבהות שבאה על ידי "עיבור באמבטי" או פגם באמצעי מניעה מחמת היעדר כוונת האיש לעבר את האישה), אפשר שיכיר בכל זאת באבהותו של תורם זרע על הצאצא שנולד מזרעו, משום שבניגוד ל"עיבור באמבטי", שאין בו כוונה שתביא הוצאת הזרע להתעברות, מי שתורם מזרעו יודע שהזרע מיועד להתעברות, אך ודאי שאינו מקבל על עצמו שום התחייבות הנובעת מן ההתעברות. מצבו של תורם הזרע דומה אפוא למצבו של מי שמקיים יחסי אישות עם אישה המבקשת להרות בהסכמה הדדית שלא יישא בשום אחריות על הצאצא הנולד כתוצאה מיחסים אלה²¹.
המשפט העברי אינו רואה בהזרעה מלאכותית מזרע תורם זר משום ניאוף²². לעומת זאת, פסק בית הדין העליון במדינת אונטריו שבקנדה בשנת 1921 שיש בהזרעה מלאכותית מעין זו משום ניאוף²³. מסקנה דומה משתמעת מפסק הדין של לורד דונדין באנגליה בשנת 1924²⁴. בשנות החמישים של המאה הכ' קבע בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק ששימוש בתרומת זרע יש בו משום ניאוף, אף אם הסכים הבעל לכך, והילד שנולד מהיריון זה הוא בלתי חוקי²⁵. במהלך השנים נפוצה ההזרעה המלאכותית בזרעו של תורם זר יותר ויותר, והיא נעשית גם במקומות ובזמנים שהחוק לא הכיר בה בעבר, והיא נפוצה מאוד בימינו בעולם המערבי.
יש שלוש גישות לשאלת האבהות המשפטית על צאצא שנולד מתרומת זרע של זר: האב הטבעי מוכר גם משפטית; האב החברתי, המקבל את מעמד האבהות באמצעות חקיקה משפטית, הוא האב; הצאצא נחשב "לא חוקי" והוא חסר אב מבחינה משפטית במידה מסוימת. הגישה הראשונה מתאימה למערכת המכירה במשפחה הטבעית, ואילו השתיים האחרות מתאימות למערכת משפטית המכירה במשפחה החוקית.    בישראל עדיין אין הסדר חקיקתי מפורש לקביעת מעמדו של ילד שנולד מתרומת תאי רבייה, בין זרע בין ביצית, בהזרעה מלאכותית מזרע תורם. מנכ"ל משרד הבריאות קבע שבני זוג המבקשים להסתייע בשיטת הפריה זו חייבים להביע את הסכמתם בכתב לביצוע ההזרעה, והבעל אף צריך להצהיר "כי הילד שייוולד ייחשב לכל דבר כאילו הוא ילדו הטבעי, לרבות לעניין מזונות וירושה, ויישא את שם משפחתו"²⁶. לפי המשתקף בחוקי האימוץ²⁷, החוק הישראלי מכיר בסופו של דבר במשפחה הטבעית. משום כך מובן היטב מדוע פסק בית המשפט העליון בע"א 449/79 סלמה נ' סלמה, פ"ד לד(2) 779, שמי שהסכים להפריית אשתו בזרע תורם זר חייב במזונות הילד "כתוצאה מהסכמתו", שנדרשה משום שאינו אביו הטבעי והחוקי של הילד.

תרומת ביצית - האבהות הביולוגית לעולם היא אבהות גנטית, ופרט לתרומת הזרע, אין לתורם אותו שום חלק במהלך ההפריה, כי אף אם יפרוש לאחריה לכרכי הים, ההיריון ימשיך להתפתח. לעומת זאת, האמהות הביולוגית שונה ממנה, משום שהיא כוללת ברגיל שתי פונקציות: גנטית, קיומה של ביצית והפריתה; ופיזיולוגית, נשיאת העובר והזנתו ברחם ולידתו. טכנולוגיה מודרנית מאפשרת חלוקת שתי הפונקציות הללו בין שתי נשים, אחת מספקת את הביצית ואחת מגדלת את העובר ברחמה ויולדת אותו. כידוע, אישה ששחלותיה אינן מבייצות או שאין לה שחלות נזקקת לתרומת ביצית כדי שתוכל להרות וללדת. מצד שני, אישה שאין לה רחם או שרחמה פגום אך יש לה ביציות והיא מבקשת להיות אם, זקוקה לאישה שתהא אם פונדקאית לביציותיה המופרות ותגדל אותם ברחמה עד לדת העובר. וכאן עולה מאליה השאלה הקשה: מי היא האם, הגנטית או ההרה ויולדת?       ההסתדרות הרפואית העולמית החליטה בשנת 1991 שהיולדת היא האם הטבעית ושהיא גם האם המשפטית. למסקנה דומה הגיעה גם החברה הישראלית לאתיקה רפואית²⁸. לעומת זאת, נמנע חוק הפונדקאות במתכוון מלנקוט עמדה בשאלה זו, והוא דן רק בשאלת מעמדם של הורים המזמינים כאל הורים מיועדים שמעמדם נקבע רק אחרי צו הורות. ואשר לתרומת ביציות, השכיחה לפחות פי מאה מן הפונדקאות, עדיין לא נחקק דבר בעניינה בישראל. בהיעדר חקיקה בעניין זה, ראוי לפעול על פי חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, ולהסתייע במורשת ישראל. במשפט העברי, המסתמך במידה רבה על המצב הביולוגי, ניכר הבדל משמעותי בין קביעת האבהות לקביעת האימהות. רובם המכריע של הפוסקים בספרות ההלכה רואים בתורם הזרע כאבי הילד, בין נולד ביחסי אישות רגילים בין נולד בהזרעה מלאכותית. משום כך, מקובל לומר שלפי המשפט העברי האב הביולוגי הוא גם האב המשפטי. בניגוד לתהליך אבהות, שבו לעולם האיש תורם רק את תא הרבייה, הזרע, בתהליך אימהות טבעי האם תורמת את תא הרבייה, הביצית, וגם נושאת את ההיריון ברחמה כתשעה חודשים ויולדת את הוולד. ומאחר שהטכנולוגיה המודרנית מאפשרת חלוקת הפונקציות הללו בין שתי נשים, יש מקום לספק בשאלת האימהות בכגון זה. גם בספרות ההלכתית, יש עדיין ויכוח נוקב בשאלה אם הפונקציה הגנטית קובעת לעניין האימהות אם הפונקציה הפיזיולוגית²⁹. על אף ויכוח זה, יש נטייה ברורה גוברת והולכת אצל גדולי הפוסקים והמומחים למשפט עברי להעדיף את הפונקציה הפיזיולוגית ולראות ביולדת כראויה לקבל את התואר המשפטי "אם".

---

[1] בדברים כב ט התורה מוסיפה לנו את איסור כלאי הכרם.

[2] הלימוד של כלאי זרעים הוא פשוט מפסוק זה, החידוש הוא שאנו לומדים את כלאי האילן גם כן מפסוק זה. כן הובא ברמב"ם הלכות כלאים פ"א ה"א. ועיין בט"ז על שו"ע יו"ד רצ"ה ס"ק א.

[3] עיין רמב"ם כלאים פ"א ה"ה. כך מובא בדבריו של השו"ע ביו"ד ס' רצ"ה סעיף א': "כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים". הטור בפתיחה לסימן זה בחר להביא דווקא את הלימוד העולה ממסכת קידושין בדבריו של שמואל. ניתן להסביר את הבחירה של הטור לפתוח דווקא בלימוד זה מכיוון שהוא מורה על קיום החיוב גם בחו"ל.

[4] "דאמר שמואל: את חקתי תשמורו - חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע - מה בהמתך בהרבעה, אף שדך בהרכבה; ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל, אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל. ואלא הכתיב: שדך! ההוא, למעוטי זרעים שבח"ל"

רש"י מסביר, שהגמרא מבינה שמשמע מתחילת הפסוק "את חוקתי תשמרו" שמדובר ב"חוקים שחקקתי לך כבר" – דהיינו, שכשהוזהרו ישראל בסיני באיסורי כלאים, פתח הפסוק בכותרת "את חוקתי תשמרו", דבר שלא מצאנו במקומות אחרים בתורה, מה שמלמד אותנו שאיסורים אלו כבר היו ידועים לעם ישראל, כיוון שמצוות אלו כבר נהגו כחלק ממצוות בני נח. מלימוד זה של ר' אלעזר עולה קושי, שהרי בהמשך הפסוק כתוב "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" אם כך היה לו לר' אלעזר לכלול בתוך איסורי בני נח גם את איסור שעטנז. אפשר לתרץ בפשטות ולומר שאף על פי שמסיים באיסור לבישת כלאים אין איסור זה כלול במצוות בני נח אפי' לרבי אלעזר שכן המילים "את חוקותי תשמרו" מתייחסות רק לשני החוקים הראשונים שנזכרים בהמשך הפסוק, שכן מיעוט רבים שניים ואיסור שעטנז אינו בכלל "חוקים שחקקתי לך כבר". אך מתוס' עולה כי הצווי "את חוקתי תשמרו" מקבל תוקף רק לגבי שני האיסורים שכבר נאמר עליהם "למינהו".

התוספות מקשה על לימוד זה של ר' אלעזר (דרשת שמואל)ומסביר שמתוכו עולה קושי, שהרי בהמשך הפסוק כתוב "ובגד כלאיים שעטנז לא יעלה עליך" אם כך היה לו לר' אלעזר לומר שבני נח הצטוו גם על השעטנז. ועוד קשה מדוע צריך ר' אלעזר את הדרשה הזו שהרי יש מקור לאיסור כלאיים בבראשית א' כפי שהצגנו לעיל בגמרא בחולין, שנצטוו האילנות לצאת כל מין בנפרד, שנאמר 'למינהו' משמע שהצטוו על הכלאים, כלומר שיהיו כל אחד למינו ולא שיכליאום זה בזה. אם כן, גם לעניין לעניין בהמה ואילן יש ללמוד איסור כלאים ממה שנאמר בהם למינהו, ואין צורך ללמוד מהפסוק "את חוקותי תשמורו". ועוד יש להקשות כעל דברי הגמרא בבבא קמא, שביארה שיש איסור הרכבת כלאים גם על שני מינים בים, ודרשה כך בגזירה שווה ממה שנאמר 'מינהו' לגבי מינים שבים ו'מינהו' לגבי מינים שביבשה' וקשה מדוע הוצרכה הגמרא לדרוש זאת בגזירה שווה, והלא מעצם הדבר שנאמר לגבי מינים שבים 'למינהו' יש ללמוד איסור כלאים, וכמבואר בגמרא בחולין לגבי הרכבת דשאים. מבאר ר"ת שאילו היה נאמר רק במעשה בראשית לשון 'למינהו' לא היינו למדים שכוונת התורה שם היא לציווי שיהיה כל מין בפני עצמו ושלא ירכיבום זה בזה, ורק לאחר שנאמר בתורה 'את חוקתי תשמורו' שמשמע 'חוקים שחקקתי כבר' כמבואר בסוגייתנו, אנו למדים שהכוונה היא שחקקתי לך כבר במה שנאמר בהם 'למינהו' כלומר שאותה לשון שנאמרה בהם היא אכן לציווי על הכלאיים. וממילא נמצא שאיסור שעטנז אינו נלמד מפסוק זה כיון שלא מצאנו בו לשון מוקדמת כזו של 'למינהו'.  וכן אם היה נאמר במעשה בראשית לגבי דשאים 'למינהו' היינו למדים מכך איסור הרכבת מיני דשאים משום שגם נאמר 'את חוקתי תשמורו שדך לא תזרע כלאיים' ופסוק זה מלמדנו שמה שנאמר במעשה בראשית 'למינהו' הוא לאיסור, אך לעניין הרכבת מיני דגים שבים אין ללמוד איסור מעצם הדבר שנאמר בהם 'למינהו' במעשה בראשית משום שהפסוק 'את חוקותי תשמורו' אינו עוסק אלא בהרכבת מינים שביבשה ומני אילנות, ואין ממנו ראיה שה'למינהו' שנאמר לגבי מינים שבים נאמר לאיסור ולכן רק מכח הגזירה שווה דרשה כך הגמרא בבבא קמא שאף בהם נוהג איסור כלאים.

[5] המלבי"ם (פרשת קדושים) מסביר שמקובל בחז"ל שדרך הכתוב להקדים את הפועל ("תשמרו") לפני השם ("חקותי") אם המאמר מסודר לפי הסדר הזמני, אך אם מדובר בעניין שהיה כבר קודם, בעבר, מקדימים השם לפני הפועל. ולכן, אם התורה הייתה כותבת "ושמרתם את חקתי" (כפי שהיא כותבת במקומות אחרים) היה זה כפי הסדר הזמני, אך מתוך שכתבה "את חקתי תשמרו" משמע חוקים שכבר נאמרו מקודם - תשמרו כעת.

[6] רש"י על אתר.

[7] שם בפסוקים אנו רואים שהקב"ה לא מצווה על הדשאים לצאת "למינהם". אעפ"כ הדשאים בתיאור יציאת העשב על פני הארץ הם אכן יוצאים למינם. במסכת חולין חכמים הביאו את לימוד הק"ו שעשו הדשאים לעצמם ולמדו שגם עליהם לצאת למינהם.

[8] דף ס'. ודף  נ'ו. : " אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן."  מנהני מילי? - אמר רבי יוחנן: דאמר קרא "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל". – "ויצו" - אלו הדינין, וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' "

מסביר ר' יוחנן, שלדעת ר' אלעזר מתוך שנאמר "ויצו" משמע שהאדם הראשון צווה בכמה וכמה מצוות, שאחת מהן היא האיסור להרביע בהמות ולהרכיב אילנות. מקורו של ר' יוחנן הוא מהפסוק בבראשית "ויצו יקוק אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל", פסוק זה לכאורה מיותר, שהרי כבר אמרה התורה (בראשית א', כ"ט) שהורשה אדם לאכול מכל העצים, די היה לכתוב כאן רק שנאסר עליו לאכול מעץ הדעת, אלא שהפסוק בא לדרשה זו, להסביר שאף בני נח נאסרו בהרבעת בהמות ובהרכבת אילנות. וכן מובא דיון בירושלמי כלאים פ"א ה"א לגבי איסורי כלאים השונים על בני נח.

 

[10] כך מובא במדרש: "א"ר סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל, הה"ד "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ וגו'".

[11] תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס עמוד א

 "בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לר' חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו - לא מיחייב, או דילמא: כיון דהסכים אידיהו - כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו.

מסתפק רבינא, האם המרכיב שני דשאים זה על זה מתחייב בכלאיים כיוון שהסכים הקב"ה על ידם של הדשאים שיצאו למיניהם שהרי נאמר בהם שיצאו "למינהו", או שמא כיוון שלא נצטוו לכתחילה אין הוא מתחייב? בעיא זו של רבינא נשארת בספק.

[12] הירושלמי מביא ברייתא מתורת כהנים המלמדת את מקור האיסור להרכיב שני מני אילנות:

מנין שאין מרכיבים עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ סרק ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל תלמוד לומר את חוקותי תשמורו הברייתא מבארת שמלות הפתיחה מלמדות איסור נוסף שאינו כתוב בפירוש בפסוק, והוא איסור הרכבת שני מיני אילנות. ממשיכה הברייתא ומבארת כיצד לומדים מהמילים הללו איסור זה:

ר' יונה ר' לעזר בשם כהנא דר' לעזר היא משום חוקים שחקקתי בעולמי. מעתה אסור לאדם הראשון. כלומר, הקב"ה מצווה אותנו לשמור את החוקים שכבר ציווה עליהם בעבר, והכוונה היא לכלאי אילנות שנצטוו עליהם בני נח. הגמרא ממשיכה ומביאה אמורא שמבאר את הברייתא גם ע"פ שיטת חכמים, הסוברים שבני נח לא נצטוו באיסור כלאיים:

ר' יוסי בשם רבי הילא דברי הכל היא משום חוקים שחקקתי בעולמי. כלומר, תשמרו את צורת המינים כפי שחקקתי בעולמי במעשה בראשית, ואל תרכיבו שני מיני אילנות זה בזה שיווצר מהם מין חדש. הירושלמי מביא את הברייתא בא שנויה שיטתו של ר' לעזר שבני נח נאסרו בהרכבת אילנות: תני בשם רבי לעזר מותר הוא גוי לזרוע וללבוש כלאים. אבל לא להרביע בהמתו כלאים ולא להרכיב אילנו כלאים. למה מפני שכתוב בהן למיניהן. והרי דשאין כתיב בהן למיניהן. אין כתיב בציוי אלא בהוצאה. הגמרא מבררת, מדוע ר' לעזר מחלק בין הרבעת בהמה והרכבת אילן לבין שאר סוגי הכלאיים שנאסרו אף לישראל, ועונה הגמרא, מפני שכתוב בהן "למיניהן", משמע מכאן, שלגבי אילנות ובהמות הקפיד הקב"ה שיהיו עומדים כל מין ומין בפני עצמו.

[13] עניין חשוב הוא זה המצוי בהלכה. אין איסור לזרוע שני זרעי עצים יחד.

[14] רש"י, שם, ד"ה: "אין דרכן" וד"ה: "אמר הקב"ה".

[15] מושג זה מוכר בעולם ההלכתי אך בנושא שלנו הוא מקבל משנה תוקף מכיוון שהוא מהווה שתי שכבות שונות בדין שכבת דאורייתא המכוננת את הדין ושכבת דרבנן שמהווה טעם נלווה. על מנת להבין את המושג "מראית עין" הקלאסי שלענייניו מהווה את שכבת רבנן אבקש להיעזר בהגדרת הרב יהודה חיון: מראית העין הוא מושג הנוגע למעשים שמצד עצמם אינם אסורים,אסרום חכמים מכמה טעמים מרכזיים:

א. שלא יבואו הרואים ללמוד ממעשיו של אדם אחר ולהתיר על ידי כך דברים אסורים - מתוך טעות.

ב. כדי שלא ייחשד אדם באיסור, כפי ששנינו במשנה שקלים ג', ב'. 

ג. שלא יתחלל שם שמים במעשהו שנראה כמעשה אסור - בפרט אם העושה הוא אדם חשוב.

דגש נוסף שעליו חשוב לתת את הדעת זה הכלל מדברי רבי יהודה בשם רב במסכת ביצה (ט.): שכל מה שאסרו חכמים מפני מראית העין, אפילו בחדרי חדרים – אסור.

וכן מצינו במשנה בכלאים פ"ג מ"ה: "נוטע אדם קישות ודלעת לתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נטה לצד זה וזו נוטה לצד זה ונוטה שער של זו לכאן ושער של זו לכאן שכל מה שאסרו חכמים לא גזרו אלא מפני מראית העין:"

[16] עיין משנה מסכת כלאים פ"ג ה"ה.

[17] תרגום אונקלוס: "ית קימי תטרון בעירך לא תרכיב עירובין חקלך לא תזרע עירובין ולבוש עירובין שעטניזא לא יסק עלך"

[18] השו"ע בהלכה האחרונה של כלאי זרעים מסביר את היחס בין איסור הנראות והנכרות לבין החשש מיניקה:

"מכל אלו הדברים נתבאר שבזמן שיש בין ב' המינים הרחקה הראויה להם כדי שלא יינקו זה מזה, אין חוששין למראית העין. ובזמן שיראו מובדלים זה מזה, אין חוששין ליניקתן אפילו הם זה בצד זה."

[19] פירוש המשנה לרמב"ם מסכת כלאים פרק ג משנה א'

[20] נכון הדבר כי בסוגיה זו ישנה מחלוקת בעניין תוקף הדין. האם איסור זה הוא דאורייתא או דרבנן. אך ברור שאיסור זה קיים. ועיין בסוגייה זו בהרחבה בתת-פרק הבא.

[21] כן דעת הרא"ש בכלאים סימן ג' וכ"פ הרמב"ם בהל' כלאים א',ו'. ולו דברי השו"ע רצ"ה סעיף ג': "מותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד. וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרעם כאחד, שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד, בין אילן בירק, בין ירק באילן, בין ירק בירק שאינו מינו, ואפילו עץ סרק ג על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ סרק."

[22] עיקר הדין הוא זריעה של שני מיני ביחד עם החרצן. בפעולה זו עוברים בשני איסורים, גם כלאי הכרם אך גם כלאי זרעים. שו"ע יו"ד ס' רצ"ו סעיף א': "הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם, הרי זה לוקה שתים, אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום לא תזרע כרמך כלאים עד שיזרע בא"י חטה ושעורה וחרצן במפולת יד."

[23] עיין טור ושו"ע ס' רצ"ו. כמו כן עיין מאמר שי.

[24] אמונת עתיך 28

[25] חיטה, שעורה, שיפון, שיבולת שועל,

[26] לדוגמת אורז, שומשום, עדשים, אפונה ועוד.

[27] כגון בצל ושולם.

[28] כלאים פ"ב מ"ה.

[29] עמ' ל"ט ע"א.

[30] ועיין ציטוט בהערה 13.

[31] כן נפסק ברמב"ם כלאים פ"ב הלכות ז'-י'. וכן נפסק בשו"ע שם סעיף ח'-ט': "הזורע מין מן המינים, וכשצמח ראה בו כלאים, או היה המין האחר אחד מכ"ד בשדה, ה"ז ילקט עד שימעטנו, מפני מראית העין, שמא יאמרו: כלאים זרע בכוונה, יט] בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטניות בתבואה (וקטניות), או זרעוני גנה בתבואה וקטניות ובזרעוני גנה. ואם היה הצומח פחות מכאן, אינו צריך למעטו."

[32] עיין שו"ע יו"ד סימן רצז סעיפים כב'-כג'.

[33] "כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה - בח"ל נמי לא גזרו בהו רבנן". ועיין בגמרא קידושין לט. וכן סיפוריו של רב יוסף שם שהיה זורע זרעים יחד בחו"ל. ועיין טוש"ע יו"ד רצ"ה.

[34] נחלקו המפרשים לאיזה סוג של זרעים התכוון הבבלי למעט. האם המיעוט כאן הוא של כלאי הכרם (שנוהגים בא"י מדאורייתא ואילו בחו"ל רק מדרבנן) וכן מביא רש"י על אתר. או שמא מדובר בכלאי זרעים שאסורים בא"י ומותרים בחו"ל לכתחילה וכן מפר הריטב"א: ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. כלומר שאין כלאי זרעים נוהגין כלל בחוצה לארץ. להלכה כך חילק הרא"ש בכלאים סו"ס א: "נמצא דין כלאים עכשיו בחו"ל נחלק לג' חלקים, הרכבת אילן מדאורייתא, כלאי הכרם מדרבנן, כלאי זרעים מותר".

[35] "והכתיב שדך - המיוחד לך. וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים". רש"י קידושין לט.

[36] כמובן שאיסור ירק בירק כבר נכתב במשנה כלאים פרק א הלכה ז.

[37] כלאים פ"א ה"ז.

[38] סנהדרין ס. ד"ה שדך

[39] קידושים לט.

[40] כלאים פ"א ה"ב

[41] פני משה מסכת כלאים פרק א: "כלומר טעמא לדבריהם שהן אומרים הקישות והמלפפון אינם כלאים זה בזה מפני שאנו רואין שאדם נוטל מעה האחת מעה כמו מעי והוא גרעין מגרעיני הזרע אשר בתוך הפיטמא זהו אמצע הפרי כעין התפוח ואם נוטעה נעשית אבטיח ואם נוטל גרעין מן האבטיח ונוטעה נעשית מלפפון וכלומר שלפעמים הוא כך וכיון שכן הקישות והמלפפון הם קרובים להיות כמין אחד"

[42] פני משה מסכת כלאים פרק א: "בשביל כך קורין אותה בלשון יונית מלפפון על שם הליפוף והדיבוק שמתדבקת ונעשית מגרעין האבטיח כדלעיל ואפ"ה עיקרה עם הקישות כלאים:"

[43] מה היא הגדרתם של אותה הדשאים מה הם כוללים בתוכם. נראה כי הפתרון לשאלה זו נמצא בברכות פ"ו: לגבי המחלוקות הקיימות בעניין ברכות של גידולי הקרקע. ישנה מחלוקת האם הברכה הראויה היא בורא פרי האדמה לדעתו של ת"ק או שמא בורא מיני הדשאים אליבא דר"י. רש"י מפרש כי ברכתו של ר"י כוללת את כל פירות האדמה, דשאים וזרעים. אך רוב הראשונים (בה"ג (ס' א' , הל' ברכות פ"ו ס') , תוספות (ברכות מ. "איתיה"), הרמב"ן (ברכות מ.), הגר"א (או"ח ר"ג ס"ד)) התבססו על הירושלמי (ברכות פ"ו): "אלו הן מיני דשאים הקינרס והחלמא הדמוע והאטד". הם מגדירים דשאים את  הגידולים בהם אוכלים את עליהם או גבעוליהם (ככוסברה, עירית, פטרוזיליה ועוד) או ירקות שורש (בטטה, תפו"א, בצל ועוד).  והשולחן ערוך ביאר את מושג הדשא כך:(יו"ד סי' רצז ס"ד): "כשיזרעו כל מיני זרעונים אלו ויצמחו, נקרא הצמח כולו, כל זמן שלא ניכר הזרע, דשא, ונקרא ירק".

[44] כלאים פ"א ה"ז

[45] ר"ש, תוס' חולין

[46] רא"ש ור"ש במשנה בכלאים, תוס' בחולין.

[47] רמב"ן חולין ס': "שאינו אסור משום כלאים לרבנן אלא מיני תבואה וקטנית וזרעוני גינה אבל דשאים לא, ומיהו לר' חנינא בר פפא בעי אם הרכיבן כאילנות מהו מאחר שמאילנות נשאו ק"ו... דכל שאסור בזריעה כ"ש בהרכבה דומיא דירק דאסור נמי בהרכבה כדתנן בפ"ק דכלאים...".

[48] פ"א ה"ז

[49] הל' כלאים פ"א ה"ה.

[50] "הרכבת האילן כתיב את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך אפי' בח"ל אף שדך אפי' בח"ל והאי שדך לא תזרע לאו בכלאי זרעים איירי שאותן אינן אסורין בח"ל אלא בכלאי האילן שאותן נוהגין אפי' בח"ל ודוקא במרכיב אילן באילן אבל מותר לערב זרעוני אילנות עם זרעוני שדה ולזורען ביחד שלא אסרה תורה בח"ל אלא הרכבת אילן באילן בין אילן בירק בין ירק באילן בין ירק בירק שאינו מינו..."

[51] סי' רצו' ו'

[52] אבן עזרא ויקרא יט יט

[53] למעט מינים מסויימים לדוגמת: יען, קזואר, חסידה, פלמינגו והאווזים להם יש איבר רביה זכרי.

[54] ועיין ערוך השולחן רצז' סעיף ט' שמסביר כי אחת הדרכים לבחון שוני בין מינים הוא דרך אברי הרבייה, במיוחד בעופות:

[55] סימן ב' אות טז'

^[56] תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת כלאים פ"א ה"ז: "מתני' אין מביאין אילן באילן ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן רבי יהודה מתיר ירק באילן: גמ' מחלפה שיטתיה דר' יודה. תמן הוא אמר נוטל הוא אד' מעה אחת מפיטמה של אבטיח ומעה אחת מפיטמו של תפוח ונותנן לתוך גומא אחת והן מתאחין ונעשין כלאים. וכא הוא אמר הכין. תמן על ידי שהוא נותן זה בצד זה הן מתאחין ונעשין כלאים. ברם הכא ירק באילן הוא."

[57] ע"פ הסבר מהר"א פולדא והפני משה בסוגיה.

[58] ע"פ מהר"א פולדא.

[59] תוס' יו"ט כלאים פ"א, מהר"ם שיק יו"ד סי' קו

[60] חת"ס חלק ב' סי' רפז.

[61] "פסחים נ''ו ע"ב – "מרכיבין דקלים כל היום וכו'. היכי עבדי? אמר רב יהודה: מייתי אסא דרא, ושיכרא דדפנא, וקימחא דשערי דרמי במנא דלא חלפי עליה ארבעין יומין, ומרתחי להו ושדו להו לדיקלא בליביה. וכל דקאי בארבע אמות דידיה, אי לא עבדי ליה הכי – צאוי לאלתר. רב אחא בריא דרבא אמר: מנחי כופרא דיכרא לנוקבתא"

[62] אפשר לומר שלדעת רבי יהודה הסיבה שהמשנה קוראת למעשה זה הרכבה היא שכן זה דומה להרכבה בכך שמכניסים דבר מן ההדס והדפנה לתוך הדקל.

[63] רש"י "דקל יש לו לב מתוכו, ויש לו מח לארכו, כמו שיש לעץ שקורין שנבו"ג ולאגוז, והמשקה הזה מועיל לדקל להתקיים"

[64] חז"א כלאיים ב' ט"ז – "ולא אסרינן משום אילן באילן וירק באילן אלא שאין כל אלו מקבלים כח הצמיחה אלא הוא השקאה להדקל"

[65] כלאים פ"א ה"י.

[66] עמ' 601

[67] לעיון והרחבה בנושא עיין מאמרו של ד"ר עקיבא לונדון, "הרכבת תמרים (האבקה) בערב פסח" אמונת עיתך, גיליון 90, תשס"ג.

[68] עפ"י פירוש רש"י

[69] תיו"ט פסחים פ"ד, מ"ח:

"מרכיבין דקלים כל היום - פי' הר"ב שהזכר עושה פירות והנקיבה אינה עושה פירות וכ"כ רש"י וכ"כ התוס' בפרק רבי ישמעל במנחות דף ע"א וצריך לומר שנקרא זכר על שם שהוא נעוץ ורכב באילן והאילן שהוא נעוץ בו ורכוב עליו נקרא נקבה לפי שהוא נקוב ומקבל הזכר. וכל זה אינו מספיק להסכמת השמות כי יותר היה ראוי שיקרא העושה פירות נקבה והבלתי עושה זכר. ומצאתי בערוך ערך נסן [ע"ש] שכתב שיש בדקלים זכר ונקבה ופירות הזכר אין בהם מתיקות כתמרים אלא טעם אכילה בלבד, ובעודם קטנים. וכשיגדלו לזמן מועט יופסדו מלאכול אבל מהנים לדרך אחרת שבהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הן כעדשים, מביאין פרי הזכר ומסביכין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכים לה אגד, והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאין פירות נאים ובלבד שלא תאחר זמנן אפילו יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל. ואותן התמרים שאחרו בלא הרכבה לא יצליחו ובהגיע התור יום י"ד בניסן על זה אמרו מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד".

[70] חזון איש סימן ב' י"ח'

[71] פסחים פ"ד, מ"ח:

"... שמרכיבין האילנות יום ארבעה עשר, והוא שתולין יחור של דקל זכר על דקל נקבה וזה מפורסם אצל בעלי העבודה, וזהו ענין אמרם מרכיבין דקלים".

הביטוי "תולין" יכול לבטא את ההאבקה. למרות שקשה מכיוון שהרמב"ם משתמש בביטוי "יחור" הקשור באופן ישיר להאבקה. ייתכן לומר שכך הוא כינה את מכבדות פרחי השם בשם ייחור ואין כוונתו להרכבה הקלאסית אלא להאבקה.

ועיין גירסאות אחרות (פרויקט השו"ת) התומכות בדעה כי הרמב"ם בפירוש המשניות התכוון להרכבה "קלאסית": "... הראשונות שהיו מרכיבין דקלים כל יום ארבעה עשר, והוא שמרכיבין הזכר על התמרות. וזה מפורסם אצל עובדי האדמה". 

[72] (חידושי דינים ליורה דעה אות ק"ו

[73]  (או"ח תשובה נ"ז ד"ה ואשא עיני)

[74] משכנות יעקב (יו"ד תשובה ס"ט), וכן הכוכב מיעקב (תשובה י"ח). וכן נראה דעת החזון איש (כלאים ב' י"ח ד"ה והא דאמר, כלאים ג' ו' ד"ה והנה בפ"ת)

[75] תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת כלאים פרק א

מתני' אין נוטעין ירק בתוך סדין של שיקמא אין מרכיבין פיגם ע"ג קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן. אין נוטעין ייחור של תאינה לתוך החצוב שיהא מקורו: אין תוחבין זמור' של גפן לתוך האבטיח שתהא זורקת מימיה לתוכו מפני שהוא אילן בירק: אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמות שתהא משמרתו מפני שהוא ירק בירק: גמ' רבי זכריה חתניה דרבי לוי בעי בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן. אמר רבי יוסי תיפתר במעמיק שורש למטה משלשה טפחים חוץ לששה. כהדא דתני שרשי פיאה הנכנסים לתוך ארבע אמות שבכרם. למטה משלשה טפחים הרי אילו מותרין:

בכל אלה אין ההרכבה משנה את הפרי.

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת כלאים פרק א הלכה ז

תני אין מרכיבין זיתים ברכב של תמרה מפני שהוא אילן באילן.

אסור להרכיב ענף של זיתים על גזע כרות של דקל (מהר"א פולדא, אך הר"ש סירליאו הסביר שמדובר ב"ריכבא דדיקלא" דהיינו שורות של דקלים שמסובכים זה בזה)

רבי יודן בעי ולית הדא פליגא על רבי לוי [תהילים קכח ג] אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך כשתילי זתים סביב לשולחנך. מה זיתים אין בהן הרכבה. אף [דף ד עמוד א] בניך לא יהא בהן פסולת. הא מכלל שיש בהן פסולת. שנייא היא הכא שהוא עתיד למתקה, כהדא רבי שמעון בר' הוה משקי פרסתקיה יין מבושל בשביל למתקה:

מקשה ר' יודן, האין ברייתא זו חולקת על דברי ר' לוי שהרכבת זיתים אינה מתאחה לעשות פרי משונה, אלא הם ממשיכים להוציא זיתים? שהרי מהברייתא עולה שמהרכבה שכזו יוצאים פירות אחרים.[75]

עונה הגמרא – שכאן סיבת האיסור היא לא מתוך שיוצאים פירות משונים, אלא משום שעץ התמר עתיד למתק את הזית, ובמקרה שכזה הרכבה של שני מינים נאסרה אע"פ שלא יוצא ממנה מין חדש. בהמשך הגמרא מביאה שבני אדם עושים פעולות מסוימות כדי למתק את הפירות כשיגדלו. אם כן נראה, שהרכבה נאסרת גם כאשר התוצאה היא המתקה של הפירות.

[76]  עיין ספרים: גבורות יצחק בדיני כלאיים, ספר כלאי זרעים והרכבה עמ' 49

[77] שו"ת ציץ אליעזר חלק א סימן טז ד"ה (ד) ובדבר

[78] תוספות יום טוב מסכת כלאים פרק א

[79] שו"ת חת"ס חלק ב' (יורה דעה) סימן רפז

[80] חזו"א כלאים סימן ב' ס"ק טז

[81] עץ הדר / עמוד קא

ובודאי לא עשה שום פעולה בזה על צורת הפרי, ש"מ דעיקר כלאים דאילן הוא הציור האמצעי, דהיינו שצריך יניקה ובלא יניקה בהרכבה המעשית לבד אין איסור כאן, אמנם היניקה אינה צריכה שתשנה את התכונה של הפרי, כ"א שתקבל יניקה לבד, וזה מקבלים ג"כ הזיתים.

 

¹ רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה ה: מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד, אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה מפני שהאווז (ביתיי) ביציו מבפנים ואווז בר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינין, והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק.

² שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי זרעים וכלאי בהמה סימן רצז* סעיף ו:  כל ב' מיני בהמה או חיה, אף על פי שדומין זה לזה וגדלים זה עם זה ומתעברין זה מזה, הואיל והם ב' מינים, אסורים משום כלאים, כיצד, הזאב עם הכלב וכלב כופרי (פירוש כלב שמגדלין בני הכפרים והוא קטן ודומה לשועל) עם השועל; העזים עם הצבאים; היעלים עם הרחלים; הסוס עם הפרדה; הפרד עם החמור; החמור עם הערוד (פי' חמור הבר שגדל במדבר), כלאים זה עם זה.

³ רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה ה: מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד, אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה מפני שהאווז (ביתיי) ביציו מבפנים ואווז בר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינין, והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק.

⁴ שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי זרעים וכלאי בהמה סימן רצז* סעיף ז:  מין שיש בו מדברי וישובי, כגון שור הבר עם השור; והרמך (פירוש סוס; מן בני הרמכים) (אסתר ח, י) עם הסוס מותרים זה עם זה. אבל האווז עם אווז הבר, כלאים זה בזה, מפני שהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ, מכלל שהם ב' מינים.

⁵ רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה ה: מין שיש בו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור והרמך עם הסוס מותר להרכיבן זה עם זה מפני שהן מין אחד, אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה מפני שהאווז (ביתיי) ביציו מבפנים ואווז בר ביציו מבחוץ מכלל שהם שני מינין, והכוי כלאים עם החיה ועם הבהמה ואין לוקין עליו מפני שהוא ספק.

⁶ שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי זרעים וכלאי בהמה סימן רצז* סעיף ז:  מין שיש בו מדברי וישובי, כגון שור הבר עם השור; והרמך (פירוש סוס; מן בני הרמכים) (אסתר ח, י) עם הסוס מותרים זה עם זה. אבל האווז עם אווז הבר, כלאים זה בזה, מפני שהאווז ביציו מבפנים ואווז הבר ביציו מבחוץ, מכלל שהם ב' מינים.

⁷ רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה ח: אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן, ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות, ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור.

⁸ שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי זרעים וכלאי בהמה סימן רצז* סעיף א:  המרכיב זכר על נקבה שאינו מינו, בין בבהמה, בין בחיה ובעופות, אפילו במיני חיה שבים, הרי זה לוקה.

⁹ רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה ח: אחד שור וחמור ואחד כל שני מינין שאחד טמא ואחד טהור בין בהמה עם בהמה כחזיר עם הכבש, או חיה עם חיה כיחמור עם הפיל, או חיה עם בהמה ככלב עם העז או צבי עם החזיר וכיוצא בהם על כל אלו לוקה מן התורה שחיה בכלל בהמה היא כמו שבארנו בהלכות מאכלות אסורות, אבל מדברי סופרים שני מינין שהן כלאים בהרבעה אסורים לחרוש בהן כאחד ולמשכן ולהנהיגן, ואם עשה בהן מלאכה כאחד או משך או הנהיג מכין אותו מכת מרדות, ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים כגון עז עם שבוט ואם עשה פטור.

[82] https://www.nationalreview.com/2016/07/gmo-labeling-unnecessary-meaningless-and-misleading/

[83]  http://www.isaaa.org/gmapprovaldatabase/gmtraitslist/default.asp

[84] http://www.isaaa.org/gmapprovaldatabase/gmtraitslist/default.asp

[85] http://www.isaaa.org/resources/publications/briefs/43/executivesummary/default.asp

[86] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC4955028/

[87] https://www.independent.co.uk/news/science/the-mouse-that-shook-the-world-744870.html

[88] https://www.the-scientist.com/notebook/the-superpowers-of-genetically-modified-pigs-64513

[89] https://www.theguardian.com/environment/2013/nov/25/canada-genetically-modified-salmon-commercial

[90] https://www.aquabounty.com/wp-content/uploads/2014/02/Risk_Assessment_Mitigation_of_AAS-Oct2010.pdf

[91] https://www.wsj.com/articles/SB10001424052748704789404575524313700416460?mod=googlenews_wsj

[92] https://www.wsj.com/articles/SB10001424052748703989304575503891676987232

[93] https://www.nytimes.com/2015/11/27/us/2015-11-27-us-animal-gene-editing.html

[94] https://www.nytimes.com/2015/11/27/us/2015-11-27-us-animal-gene-editing.html

[95] https://www.nytimes.com/2015/11/27/us/2015-11-27-us-animal-gene-editing.html

[96] https://www.npr.org/sections/goatsandsoda/2019/02/20/693735499/scientists-release-controversial-genetically-modified-mosquitoes-in-high-securit

[97] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/23595280-genetic-engineering-of-stem-cells-for-enhanced-therapy/?from_term=Genetic+Engineering&from_filter=simsearch2.ffrft&from_pos=1

[98] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/31518106

[99] https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/21419704-aav2-gad-gene-therapy-for-advanced-parkinsons-disease-a-double-blind-sham-surgery-

[100] https://www.ncbi.nlm.nih.gov/pmc/articles/PMC5239572/

[101] https://www.npr.org/2017/11/08/562647401/genetically-altered-skin-saves-a-boy-dying-of-a-rare-disease?sc=tw

[102] https://www.statnews.com/2018/11/28/chinese-scientist-defends-creating-gene-edited-babies/