מאמר יעסוק בדיני הכשרות לאור ההתפתחות הטכנולוגית הרבה שעתידה לשנות סדרי עולם נדרשנו למחקר מעמיק

ממקורות היסוד למציאות ימינו

מערך הכשרות הציבורית והפרטית
כשרות בתעשיה ברמת המדינה
נגיעות וחרקים בצומח
הנדסה גנטית בצומח

תוכן עניינים

כשרות ציבורית- היסודות התורניים עליהם מבוסס עולם הכשרות הציבורית בימינו

א. מן הכשרות בקהילות ישראל אל כשרות ציבורית לאומית – ומעמדו של כתב ההשגחה.

ב. יסוד המירתת בהשגחה ציבורית

ג. נאמנות אמינות וכשרות

דיני תולעים ונגיעות בפירות וירקות

יסודות הדין בתמצית:

הפולמוס האחרון על ירקות נגועים:

פניני הלכה ה – חובת הבדיקה

תגובה למאמרי הרב אליעזר מלמד בנושא חרקים הרב יגאל קמינצקי

הנדסה גנטית בצמחים במאה ה21 - מקורות – עיון – פסיקה - אתיקה

הנדסה גנטית בצמחים – השאלות ההלכתיות

2. פסיקה – בירור העקרון ודימויי המילתא לצורך הכרעה בנושא "מחודש":

א. בירור העקרון – מהו איסור ההרכבה בצמחים? – עיין מעלה בחלק העיוני.

ב. דימויי מילתא – מצבים שונים בגמרות \ראשונים ואחרונים לבירור היחס בין הדרך לכוונה לתוצאה:

היחס לתוצר המהונדס:

ההשלכות ההלכתיות של ההנדסה הגנטית

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך

א. התמודדות הפוסקים עם כשרותו של החציל לענין ערלה

ב.החציל כמקרה בוחן של עץ ושיח

סימני דג וקביעתם לענין תוצרי הנדסה גנטית

ג. פתיחה, סימני הדג כסימן או סיבה

ד. סקירת הפוסקים בהכרעת סימני הכשרות

זבוב הפירות הים תיכוני כמין פולש

חלק מן החרקים הנמצאים במזון, מקורם בביצים שהוטלו במזון ע"י חרקים בוגרים. הבעיה בה אנו רוצים לדון היא, האם גם ביצי החרקים אסורות באכילה כמו החרקים עצמם?

כשרות ציבורית- היסודות התורניים עליהם מבוסס עולם הכשרות הציבורית בימינו

מערך הכשרות בימינו – יסודות תורניים ומורכבות היישום:

מערך הכשרות בימינו מנסה להתמודד עם מורכבות גדולה, מחד הרצון להכיל כשרות באופן הנרחב ביותר שיש וממילא להכיל בעלי מסעדות או עובדים שאינם שומרי מצוות כחלק ממערך זה, מאידך הרצון להגיע לכשרות העומדת בפרטי הדינים מצריכה הבניית שיטה יישומית להעברת הכשרות מהכח לפועל. השיח הנרחב בימינו לגבי מערך זה בוחן את יסודות עולם הכשרות ומחדד את מרכיביהם השונים.

בלימוד זה נפגוש שלשה יסודות מרכזיים שעליה בנוי עולם הכשרות:

א. מן הכשרות בקהילות ישראל אל כשרות ציבורית לאומית.

ב. מנגנון השגחה ציבורית הבנוי על יסוד הפיקוח (נכנס ויוצא) או יסוד ה'מירתת' .

ג. נאמנות אמינות וכשרות.

א. מן הכשרות בקהילות ישראל אל כשרות ציבורית לאומית – ומעמדו של כתב ההשגחה.

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לט עמוד ב - ת"ר: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא, לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית - מותר.

רש"י מסכת עבודה זרה דף לט עמוד ב - אין לוקחין ימ"ח מח"ג כו' - שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן העובד כוכבים מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו.

בית הבחירה (מאירי) מסכת עבודה זרה דף לט עמוד ב - כל ישראל ובכל הארצות בחזקת כשרות הם עד שיחשדו וסריא על פני כלה היתה חשודה בששה דברים מהם שהיו קונים אותה בהכשר אלא שהיו פושעים בשמירתם להניחם אצל הגוים ומהם שהיו חשודים אף בקנייתם או בעשייתם באיסור וששה דברים אלו הם יין מורייס חלב מלח סלקונדרית חלתית וגבנה שהיין היו מטהרים יינו של נכרי ברשותו ולא היו מדקדקין במה שראוי לדקדק בו על הדרך שיתבאר ושאר הדברים שלא היה חשש איסורם אלא מחמת תערובת היו מקילים בהם גם לקנותם מהם או ליקחם בהתר כגון מוריס מן האומן וחלב שרואהו בשעת חליבתו ומלח בשעה שמוציאין אותו מן המחצב וחלתית בשעה שהיו חותכין אותו וגבנה בהעמדתה אלא שאח"כ היו מניחין אותם אצל גוים בלא שום הכר לפיכך אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא מסתמן של בני אדם אלא מן המומחה אבל שאר מקומות אף של חוצה לארץ בחזקת כשרות הם עד שיחשדו וגדולי המחברים כתבו שכל חוצה לארץ כסוריא ואין הדברים נראין:

רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה כה - בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין ש היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן כמו שביארנו. +/השגת הראב"ד/ וכן הבשר והגבינה וכו'. א"א זו אינה משנה שאין עמי הארץ חשודים להחליף ולא למכור דבר האסור אא"כ נחשד.+

שולחן ערוך יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קיט סעיף א - א א] ב') א> החשוד לאכול דברים האסורים, ב] בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, ב <א> ב> אין לסמוך עליו בהם; ג] ואם נתארח עמו, לא יאכל משלו מדברים שהוא חשוד עליהם. הגה: ד] <ב> וי"א אפילו ממי שאינו חשוד, רק שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות, ג ג> אסור לקנות ממנו יין או שאר דברים שיש לחוש לאיסור. ד ה] ד> מיהו אם נתארח אצלו, אוכל עמו (ב"י בשם הרמב"ם פי"א דמ"א ופ"ג דין כ"א).

סעיף ב - ה ה> אם אינו חשוד לאכול דברים אסורים, אבל הוא חשוד למכרם, <ג> מתארח אצלו ואוכל עמו. וכן אם שולח לביתו, מותר, דחזקה שמה שהוא אוכל משגר לו. ו (ו] <ד> עובר עבירה לתיאבון, ו> לא מקרי חשוד) (ב"י בשם הרשב"א).

ערוך השולחן יורה דעה סימן קיט - סעיף א - שנו חכמים בברייתא [פרק אין מעמידין ל"ט ב] אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא... ומבואר מזה דדין זה אינו אלא בסוריא מפני שהיה ידוע שהחנונים חשודים על לפני עור אבל בכל העולם כל ישראל בחזקת כשרות קיימי וכל זמן שאינו חשוד מותר לקנות כל דבר ממנו אפילו הוא עם הארץ וזהו דעת הראב"ד בהשגות... וכן משמע ממה ששנינו בשבת [ל"ב א] תניא רשב"ג אומר הלכות הקדש תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה ונמסרו לעמי הארץ ופירש"י [ד"ה ונמסרו] שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר והאמינה תורה את כל אדם עליהן וכו' ואף על גב דתקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתו עכ"ל וזה שגזרו בדמאי הוא מטעם ששלחו בכל גבול ישראל וראו שהיו מקילין בהפרשת מעשרות כדאיתא שלהי סוטה אבל בכל האיסורים גם מדרבנן לא גזרו וזהו יסוד דעד אחד נאמן באיסורים דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה ולא הזקיקו להעמיד עדים אלא לממון או מיתה ועריות... אבל הרמב"ם ז"ל יש לו שיטה אחרת בכל זה וז"ל בספי"א ממאכלות אסורות בזמן שהיתה א"י כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו ובחוץ לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות ובזמה"ז אין לוקחין יין מכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן והמתארח אצל בעה"ב בכל מקום ובכל זמן והביא לו יין או בשר או גבינה וחתיכת דג ה"ז מותר וא"צ לשאול עליו אף על פי שאינו מכירו אלא יודע שהוא יהודי בלבד ואם הוחזק שאינו כשר ולא מדקדק בדברים אלו אסור להתארח אצלו ואם עבר ונתארח אצלו אינו אוכל בשר ולא שותה יין על פיו עד שיעיד לו אדם כשר עליהם עכ"ל

שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא - אורח חיים סימן כד - מכתבו קבלתי... ואמנם על הצוקר הבא כמות שהוא כמו חול טרם שנעשה בו מלאכה כבר פשט המנהג שצריך להביא כתב הכשר מהמבורג או מאמשטרדם. כי לפי הנשמע שם במקום גדולו הקמח יותר ביוקר כפלי כפלים מהצוקר ולכן אין בו חשש תערובת קמח, אבל במדינה זו יש לחוש שמא זייפו בו תערובת קמח, ולכן המנהג כאשר הוא מובא בספינה ממקום גדולו להמבורג או לאמשטרדם שולח הרב שלוחיו לחתום החביות ומביאים אותם למקומות הללו מחותם עם כתב מהרב.

ב. יסוד המירתת בהשגחה ציבורית

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ס"ט - מתני'. המניח עובד כוכבים בחנות, אף על פי שיצא ונכנס מותר, ואם הודיעו שהוא מפליג - כדי שישתום ויסתום ויגוב; רשב"ג אומר: כדי שיפתח את החבית ויגוף ותיגוב. גמ'. וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרשב"ג דלא חייש לשתומא, והלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלא חייש לזיופא, האידנא מאי טעמא לא מותבינן חמרא ביד עובדי כוכבים? משום שייכא

רש"י מסכת עבודה זרה דף סט עמוד ב - והשתא דקבעינן הלכתא כרבן שמעון דלא חייש לשתומא - לנקיבת חור שהוא בלא טורח משום דמינכר ולפתיחת חבית כולה נמי דחייש לה רבן שמעון לא קיימא לן כוותיה דהאי זיופא דטירחא הוא ואנן קבעינן באין מעמידין (לעיל /עבודה זרה/ דף לא) הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד האידנא אמאי לא מותבינן חביות סתומות ביד עובדי כוכבים.

משום שייכא - נקב דק מאד שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדח שם במקצת ויטעום מן היין.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ג עמוד א - אלא אכותי, הא אמרת: כשישראל עומד על גביו שחיט אפילו לכתחלה! קשיא. אמר רבא: ויוצא ונכנס לכתחלה לא? והתנן: המניח עובד כוכבים בחנותו וישראל יוצא ונכנס - מותר! התם מי קתני מניח? המניח קתני, דיעבד. אלא מהכא: אין השומר צריך להיות יושב ומשמר, אלא אף על פי שיוצא ונכנס - מותר!

רש"י מסכת חולין דף ג עמוד א - צריך שיהא יושב ומשמר כו' - רישא אסיפא לא תקשי דלא זו אף זו קתני כלומר לא בדיעבד דווקא אלא אפילו לכתחלה.

תוספות מסכת חולין דף ג עמוד ב- ...ותימה דאמאי לא מהני נמי במומר יוצא ונכנס כמו בכותי דקאמר בסמוך אי דליתא לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי וי"ל דישראל מומר לא מירתת דאין סבור שיבדקו הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו כישראל לכל דבריו

חתם סופר מסכת חולין דף ג עמוד א - אבל יוצא ונכנס לא ישחוט. דע דכל יוצא ונכנס אין הפירוש שבאמת יוצא ונכנס תמיד אלא שהוא במקום שיוצא ונכנס ואפי' אירע שיצא ולא נכנס עד אחר שחיטה מ"מ מירתת תמיד השתא אתי.

רמב"ם הלכות שחיטה פרק ד הלכה יד - ישראל מומר לעבירה מן העבירות שהיה מומחה הרי זה שוחט * לכתחלה וצריך ישראל כשר לבדוק את הסכין ואח"כ יתננה למומר זה לשחוט בה מפני שחזקתו שאינו טורח לבדוק, ואם היה מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא או אפיקורוס והוא הכופר בתורה ובמשה רבינו כמו שביארנו בהלכות תשובה הרי הוא כעכו"ם ושחיטתו נבלה.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות שחיטה סימן ב סעיף ב - ג] מומר [ב] אוכל נבלות <ב> ב) לתיאבון, ד ה> ישראל ג) בודק סכין ונותן לו, ומותר לאכול משחיטתו ה ד] אפילו ישחוט ד) בינו ה) לבין עצמו, ו ה] <ג> [ג] ו> והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה. אם לא בדק לו סכין תחלה, (ג) אסור לאכול משחיטתו ז ו) ז> עד <ד> שיבדקנו ז) בסוף. ח ו] ח) ח> ואין ליתן לו לכתחלה לשחוט, ט ז] ט> אפילו כשר עומד על גביו, י י> בלי שיבדוק לו כשר את הסכין תחלה, על סמך ט) שיבדקנו בסוף. הגה: יא ח] <ה> יא> מי ששחט (ד) והוציא טריפה, פעם אחת, מתחת ידו, י) אם לא הוחזק בכך, מותר לאכול אחר כך משחיטתו. מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט, אם כבר נכשל ורגלים לדבר, (ה) מעבירין אותו (מהרי"ק שורש ל"ג).

שולחן ערוך יורה דעה הלכות מאכלי עובדי כוכבים סימן קיח - סעיף ח : כב] הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארץ, נאמן עליו אף על פי שאינו מוחזק בכשרות, ואין חוששין שמא יחליף. כח כג] כז> ואפי' עבדי ישראל ואמהותיהם נאמנים בדבר זה. כד] כח> ויש מי שאומר שאם הוא חשוד לאכול דברים שאין דרך הרבים להקל בהם, כט אף הוא חשוד להחליף.

סעיף ט - כה] בשר הנמצא ביד עובד כוכבים וכתב עליו חותם או כשר, אף על פי שאינו יודע כט> מי כתבו, כשר, דמידע ידיע שהוא של ישראל. כו] והוא ל> שלא יהיו מצוים שם עובדי כוכבים היודעים לכתוב. הגה: ל כז] לא> וכן מותר לקנות גבינות החתומים כדרך שישראל חותמים (מרדכי פא"מ). ודוקא מקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעו אותם בגבינותיהן (א"ו הארוך). כח] ויש אוסרים בכל זה, מאחר שלא ידענו מי כתבו או חתמו (רשב"א סימן קט"ו /ק"ט/ מהרי"ק סוף שורש ל"ג) לא לב> ובדיעבד אין להחמיר.

סעיף י - לב לג> המניח עובד כוכבים בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה, לג כט] לד> אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות, מותר, ולא חיישינן שמא החליף, אפילו אם הוא נהנה בחליפין, לד לה> והוא שלא סגר הבית עליו (טור והמחבר ר"ס קכ"ט), לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר: עתה יבוא ויראני. אבל אם הודיעו שדעתו לשהות, אסור. ואם אינו נהנה בחליפין, מותר בכל ענין, לו> דלא חיישינן שמא החליף להכשילו, כיון שאין לו הנאה בדבר.

שו"ת דעת כהן סי' ס' - בענין השגחת המלונים והמסעדות, במקום שרבה העזובה ואי אפשר להעמיד משגיח קבוע על כל מקום ביחוד, באיזה אופן אפשר לסמוך על משגיח יוצא ונכנס אצל אנשים שאינם נאמנים על הכשרות.

והנה פשוט הוא מסוגיא דחולין ג' ע"א, דיוצא ונכנס סומכין עליו לכתחילה, ואף על גב דכתבו התוס' שם ע"ב ד"ה בודק, דישראל מומר לא סגי ליה ביוצא ונכנס, משום דלא מירתת, לפי שהוא מחזיק עצמו כישראל לכל דבריו, די לנו להחמיר בזה דוקא במומר...ע"כ נ"ל פשוט, דמי שאינו חשוד לעניני נבילות וטריפות ויתר הענינים התלויים בכשרות, אף על פי שהוא עבריין לשאר דברים, מ"מ בשומר יוצא ונכנס די לו.

ובעיקר הדבר של סברת התוס', דישראל מומר גרע משום שמחזיק עצמו כישראל, י"ל דלא שייך זה כלל במקום שאומרים לו מפורש שאין מאמינים לו, ובודקין אחריו בזמנים תכופים. שהרי כל עיקר הסברא הוא משום דסבר שלא יבדקו אחריו את הסכין, והיינו בסתם אבל כשאומרים לו מפורש שיבדקו אחריו י"ל דגם לד' התוס' מועיל יוצא ונכנס...

אגרות משה יו"ד ד סי' א - ואיני רואה שיוכלו ליתן הכשר אלא דוקא במשגיח תמידי, ושיוכל לבא בכל עת וליכנס בכל מקום מבית החרושת בלא שום רשות ובלא שום עיכוב. ויהיה המשגיח ירא שמים ואמיץ רוח - באם שלא פתחו לו תיכף יאסור. כי הבעלים וכל הפועלים יחזיקם לחשודים שלא להאמין להם כלל. וידעו הבעלים וכל הממונים וגם הפועלים, שאם יזדמן איזה חשד, יאסור, בלא קבלת שום תירוצים. ויהיה זה כתוב וחתום בכתב חוזה, שיהיה לו כח גם בדיני המדינה. ואם המשגיח הוא איש שאינו חושד באינשי כל כך, אינו ראוי להיות משגיח, וכן אם חסר לו אומץ רוח ותקיפות דעתו אינו ראוי להיות משגיח....

אם בכלל ניתן לסמוך על טעם דמירתת ולא מרע נפשיה במקום שיש לו ריווח גדול מן הרמאות

ועוד העיר אביך חתני הרב הגאון מוהר"ר משה דוד טענדלער שליט"א, שלא שייך טעם דלא מרע נפשיה וטעם דמירתת, כשהריוח הוא גדול. אבל מסתבר שהוא רק כשהריוח משומן כשר לשומן אסור הוא גדול שעולה באלפים. ונוגע זה רק לענין ליתן השגחה על מסחר למכור שומן כשר. אבל לבית חרושת העושה איזה תבשיל ממיני ריפות וקטניות וכדומה, ונותנים מעט שומן בהתבשיל ממיני ריפות וקטניות וכדומה, שהשומן שנותנין שם הוא מעט, שהחילוק בשומן שצריכין הוא מעט מזעיר, הוי החילוק בכל מה שקונים שומן דבר מועט בין כשר לאסור, שהוא בכלל לא מרע נפשיה ומירתת בשביל ריוח קטן כזה שיהיה בהחילוק דבין כשר לאסור הוא בדבר השומן לבד, וההפסד כשיודעו הוא גדול ביותר אף אם לא היה ע"ז עונש כלל, מצד שלא יקנו ממנו יהודים שאוכלין רק כשר [ואפשר שבפקטערע גדול גם ריוח קטן זה יצטרף לסכום גדול, וזה תלוי כפי המציאות].

ג. נאמנות אמינות וכשרות

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ב המביא גט ממדינת הים, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם...ולרבה, דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי, מידי דהוה אכל עדיות שבתורה! עד אחד נאמן באיסורין.

רש"י מסכת גיטין דף ב עמוד ב ומשני עד אחד נאמן באיסורין - שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב.

תוספות מסכת גיטין דף ב עמוד ב .. וא"ת ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא וגם בידה לטבול.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ג רב אשי אמר, הכי קתני: הכל שוחטין ואפילו ישראל מומר. מומר למאי? לאכול נבילות לתיאבון, וכדרבא, דאמר רבא: ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון, בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, אבל לא בדק ונתן לו - לא ישחוט, ואם שחט - בודק סכינו אחריו, נמצאת סכינו יפה - מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו - אסור לאכול משחיטתו,

רש"י מסכת חולין דף ג עמוד א לתיאבון - כי לא משכח היתר אכיל נבילות ומאחר שהסכין בדוקה ונתונה בידו שחיט שפיר דכל כמה דמצי למיכל היתירא לא אכיל איסורא וכי אין לו סכין בדוק לא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה.

רמב"ם הלכות עדות פרק יא הלכה ז ב עד אחד נאמן באיסורין אף על פי שהוא פסול לשאר עדויות, שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי, אבל החשוד על דבר אינו נאמן על שלו אבל נאמן הוא על אחרים.

פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכז סעיף ג (י) לא להחמיר ע' (בתשו' חות יאיר סי' ק"ט /קי"ב/) שכתב דדוקא במעיד על דבר השייך לחברו ואין לו נגיעה בדבר משא"כ אם ההיזק מגיע גם לו כגון שיש לו חלק בדבר ההוא אפי' שמיני שבשמינית מתוך שנאמן על שלו נאמן גם על של חבירו עי' שם:

דרכי תשובה סימן א ס"ק מא (מא) קבלה. עי' בתורת יקותיאל סוף ס"ק א' שכ' דבשעת הדחק יש לסמוך דהחכם שהגיע להוראה יכול לשחוט בעצמו אף שלא נטל קבלה די"ל דהתקנה לא היתה רק שהשו"ב יטול קבלה מהמורה אבל החכם המורה בעצמו יכול לשחוט לצרכו אף על פי שלא נטל קבלה וכ' דאם דלכתחלה אין לו לשחוט אבל בשעת הדחק יכול החכם לשחוט בעצמו בלא קבלה אפי' בלא עע"ג עיין שם ועי' בד"ק ס"ק א' שכ' דמסתברא דבודאי לא היתה התקנה להצריך המו"צ עצמו קבלה כיון שהתקנה הוא שע"י המו"צ נשמרים מתקלה של השו"ב א"כ ממילא דבשחיטת המו"צ בעצמו אין חשש תקלה כלל ויוכל לשחוט אף בלא עע"ג [עומד על גביו] כיון שהוא יודע להשיב בכל ההלכות הוא א"צ לומר הדינים בע"פ עיין שם ומשמע מלשונו שלא הקיל אלא במו"צ ורב העיר ולא זולת כן ראיתי בס' בית אברהם בשפ"ז ס"ק ח' שהוכיח מלשון החו"י דכ"ז הוא רק ברב או מו"צ דמתא אבל מי שאינו רב או דיין העיר אפי' הוא למדן הוא בכלל התקנה שאסור לו לשחוט בלא קבלה וכ"ז הוא רק לצורך אחרים אבל לצורך עצמו לאו דוקא חכם העיר אלא ה"ה כל מי שהוא בכלל ת"ח אף על פי שלא התמנה לחכם העיר כל שיודע הדינים היטב ויודע בעצמו בנסיון שהוא מרגיש ומוחזק מותר לשחוט לצורך עצמו אמנם לא כל הרוצה לעשות א"ע ת"ח לשחוט בלא קבלה יכול לסמוך ע"ז כי יש לחוש לאיסור התקנה ואין לסמוך ע"ז להקל רק בצורבא מרבנן המובהק ומוחזק עיין שם וכיוצא בזה כ' ג"כ בד"ק שם דמי שיודע בנפשו שיודע ה"ש להיות מסתפק ושואל כראוי מותר לו לשחוט ולאכול הוא וב"ב ולא ע"מ להאכיל לאחרים זולתו דע"ז לא היתה התקנה וכ' די"ל דאם אירע ששחט אדם לעצמו כנ"ל וסעד אצלו גם איש אחר ורוצה לאכול קצת ממה שהכין הוא לעצמו גם האחר יכול לאכול ואין זה ניגוד להתקנה עיין שם ועי' מזה בס' נחלה לישראל בקונטרס הלכה למשה הלכה י"א והנה בחכמת אדם כלל א' דין ב' כ' בפשיטות דגם בשוחט לעצמו צריך ליטול קבלה עיין שם אמנם בס' דעת תורה אות י"ג דחה ראייתו עיין שם ועי' ד"ק שם שסיים דמ"מ אפי' הוא חכם העיר יש לו להחמיר ממדת חסידות שלא לשחוט בלא קבלה אא"כ שו"ב שיש לו קבלה עע"ג עיין שם אמנם זה לא צריך לפנים דבכ"מ אסור לו לשחוט עד שישלם הגאבעל"ע להשו"ב דמתא ולהרב והקהל כמו שדרכם ליטול מכל זבח כאלו שחט השו"ב דמתא וכעין מ"ש המהרש"ל בתשו' סי' כ' וביש"ש פ"א דחולין (והביאו המחצית השקל באו"ח סי' נ"ג ס"ק כ"א בקצרה) דאם איזה יחידים רוצים להחמיר ע"ע שלא לאכול משחיטת השו"ב דמתא בשביל איזה שגגה אין למחות בידם אלא שצריכין לשלם לו כל שכרו מה שהיה ראוי לבא לו מהשחיטה עיין שם וכ"ז היכא שהוא שוחט ברשות הרב והשו"ב (ע"ל סי' י"ח ס"ק קס"ה) אכן אם הוא שוחט בלתי רשותם עי' בדברינו להלן (ס"ק רי"ד) שכ' דיש חילוק בין המקומות דבעיר שעשו הקהל תקנה שלא ישחוט כ"א שו"ב ידוע י"ל דאסור אף ליחיד הבקי ומומחה לשחוט לעצמו שיאכל הוא לבדו וב"ב וכ"ז הוא לשחוט עופות אמנם אם רוצה לשחוט בהמה הרי בלא"ה אינו רשאי לשחוט ולבדוק הסירכות בעצמו וכמש"ל סי' י"ח (ס"ק קפ"ז) מהתשו' שערי צדק דהוי כהוראה שאסור להורות לעצמו ואין לנו עכשיו דין ת"ח וצורבא מרבנן עיין שם:

שו"ת שואל ונשאל חלק ה - יורה דעה סימן פא נשאלנו מדידינו החה"ש הדה"מ והכולל כמה"ר רבי חיים חורי הי"ו אודות התקנה שתיקן ראש הרבנים בעוב"י תונס מהר"י אלגז ז"ל בשנת התרצ"ב שכל מי שמביא יין צריך להיות בידו תעודת הכשר מרבני העיר שהובא משם היין עם הסימנים כדת משה וישראל. וכשהכריזו זה ברבים בבית כנסת ביום השבת יש מי שהתנגד לאמר מה נשתנה מהיין הבא מאי ג'רבה?

תשובה. שמענו כי הבית דין שבעוב"י תונס רגילים לתת תעודת הכשר ליין אם הוא משומר תחת השגחת תלמיד חכם והוא עושה לו סימן בתוך סימן ואם היא חבית עץ תהיה מכוסה בשק והתפירה מבפנים כמ"ש מרן ז"ל סימן ק"ל. וכשבא ומעיד לפני הב"ד על כל זה כותבין לו תעודת הכשר לאותם הכלים ולהכיר כי הם אלו הכלים לכן מזכירים בתעודה המשקל או המדה או שניהם יחד ועוד איזה סימנים אם יש. ולכן אנו רגילים לעשות פה. ומה שאין סומכין בעוב"י תונס על סתם כל אדם וכמו שסתם מרן /יו"ד/ סימן קי"ט ס"א דלא שלל רק מי שהוא חשוד נראה דטעמם עפמ"ש הב"ח סי' ק"ל שהנהיגו חכמי דורו להיות שומר ביום ובלילה ישראל נאמן ע"ש. ולצאת מידי מחלוקת הסכימה דעתם לסמוך רק על ת"ח. ובתשובה שקודם זו ביארתי טעמי הב"ח באורך. ומזה נ"ל ג"כ דהיין הנשלח מעיר לעיר בלתי חב"ח ובלתי שק אין לסמוך על סתם כל אדם ואפילו יהיה אדם כשר רק על מי שהוא תלמיד חכם לצאת מידי ספק תקלה ומחלוקת ויהיה הת"ח הנז' אינו בעל היין כדי שלא ישאלו שאר בעה"ב מה נשתנה. ודומה לזה ראיתי להרב בית הלל סימן ס"א ע"ש. וכ"כ הרב לחה"פ והבל"י והדרכ"ת ע"ש. הרי דאפילו דמדינא סגי במוחזק בכשרות מפני תקנת הדור הצריכו תעודה מרב העיר וה"ה הכא דאף שהוא מוחזק בכשרות לא מהני. וכל זה אף אם נאמר דמוחזק הוא כמ"ש הרב ערוך השלחן אשכנזי. אמנם לענ"ד נראה דמוחזק בכשרות ר"ל מי שהוא בדוק ומנוסה ומפורסם לנאמן ולא שייך זה רק בתלמיד חכם. ואולי מזה נהגו בעוב"י תונס יע"א כנז' וכן נכון להנהיג גם כן לגבי השומר המוליך יין בלתי חב"ח ושק וכאמור.

תשובות והנהגות כרך א סימן תכד שאלה: משגיח כשרות שידוע ככשר ונאמן ואינו שומר שבת האם יש לסמוך עליו

טענת המתירין היא משום שידוע כאדם נאמן וגם לא מרע אומנתיה להפסיד פרנסתו, אבל בשו"ע יו"ד (קי"ט ס"ק ז') מפורש שמחלל שבת אינו נאמן, והמתירים דעתם כהפוסקים שבזה"ז מחלל שבת בפרהסיא אינו כעכו"ם כיון דלא יודעים חומר האסור, וע"כ לא מחמרינן אצלם היום דליהוי כעכו"ם וכמבואר בשו"ת בנין ציון.

והנה מלבד שלדינא לא קיי"ל כבנין ציון, ואין אנו סומכין לכתחילה כלל על מחלל שבת בפרהסיא ודינו כגוי ליין ושאר דברים, מ"מ נראה להיפך דבזה לכו"ע יש לאסור שאין להאמינו וכש"כ לענין השגחה שעיקרו תלוי ביר"ש, ומי שלא ירא לחומר חילול שבת פשיטא ופשיטא שאינו ירא לכל מיני שאלות מצויות המתעוררים במטבח, ובקלות דעתו יכשיר הכל. ואדרבה בזה"ז צריך זהירות יתר, ואפילו שומר שבת ושומר מצוות אם אינו ירא שמים אין לקבלו, שנאמנותו רק מפני יראת שמים, אבל בלאו הכי קל לו להעלים עין מהמליחה ומאסור בשר שנתעלם מן העין או משאר איסורים, וכן בבתי חרושת יש במוצרים כמה וכמה מרכיבים, ורק ירא שמים שמפחד מחומר העונש אם אוכלים על ידו איסור ראוי לקבלו כמשגיח.

ויודע אני מכמה וכמה עובדות שאם המשגיח אינו ירא שמים קל לו להעלים עין, ויש לו אמתלא טובה ומקובלת, וצריך לדקדק מאד להעמיד משגיח מוכשר וירא שמים דוקא, שבלאו הכי בקל יכולים להיכשל במאכלות אסורות, ולא מספיק שהוא שומר שבת לבד, אלא ראוי לחפש למשגיח ירא שמים שחריף ואי אפשר לרמותו, וכ"ש אם הוא מחלל שבת בפרהסיא ר"ל אף שלא חונך כן, אינו מבין גם כן חומר כשרות והזהירות שצריך ואין להאמינו לכו"ע אף לסוברים שאין דינו כעכו"ם וכמ"ש. (ועיין בתשובות והנהגות ח"ב סימן שע"ט)...

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מג באינו שומר תורה אך מחזיקים אותו לאינו משקר אם נאמן באיסורין מע"כ ידידי מו"ה ר' אברהם טראבצקי שליט"א.

בדבר אחד שאינו שומר מצות התורה וגם מחלל שבת אבל בני העיר מחזיקים אותו לאיש נאמן מאד שברור להם שלא ישקר וגם מע"כ מחזיק אותו לנאמן והוא מוכר בשר אם יש להאמינו כשאומר שמה שנותן להלוקח הרוצה דוקא בבשר כשר הוא בשר כשר. הנה בעצם הא ליכא נאמנות למחלל שבת בפרהסיא אף כשהוא לתיאבון כדאיתא בש"ע יו"ד סימן קי"ט סעיף ז'. והכוונה הוא אף לדבר שחמור בעיני בני אדם שסובר המחבר בסעיף ה' שאינו חשוד לזה אף שחשוד לדבר חמור ממנו בדיני עונשי התורה, דאל"כ הא אף במחלל בצנעא נמי הא ליכא דבר החמור יותר משבת והוי ממילא חשוד לכל הדברים שכולן אין חמורין כשבת, ולכן צריך לומר דאיירי אף לדבר החמור בעיני בנ"א שהוא במדינה דחמור להם מאכלות אסורות מחלול שבת שאם הוא רק מחלל בצנעא נאמן עלייהו וכיון שמחלל בפרהסיא אינו נאמן משום דהוא כמומר לכל התורה כעכו"ם וכופרים.

איברא דלפ"מ שכתב הש"ך /יו"ד סי' קי"ט/ בס"ק י"ב דמה שחשוד לחמור חשוד לקל הוא דוקא למין איסור אחד כגון ששניהם בדבר מאכל וכיוצא בו הא לא"ה לא, הרי יש חלוק במחלל שבת בין בצנעא לבפרהסיא דלמאכלות אסורות שהוא מין אחר משבת נאמן כשמחלל בצנעא ואם הוא בפרהסיא אינו נאמן אף למאכלות אסורות שהוא מין אחר וכן סובר גם המחבר בב"י, וכן אפשר לפרש החלוק לשיטת הפרישה אות ט' דמצד חשוד לחמור חשוד לקל הוא דוקא בדברים שיש לו הנאה מהם שלכן במחלל שבת בצנעא שהוא רק מדין חשוד לחמור אינו חשוד לשאר דברים אלא ביש לו הנאה מהם ובמחלל בפרהסיא אינו נאמן אף לדברים שאין לו הנאה מהם והסכים לו הט"ז /יו"ד סי' קי"ט/ סק"ח, וא"כ אפשר דלענין דבר החמור בעיני בנ"א אף במחלל בפרהסיא יהיה נאמן כיון דיש לפרש החלוק לענין סברות הש"ך והפרישה, אבל מ"מ כיון דחלוקים אלו של הש"ך והפרישה לא הוזכרו בדברי המחבר שבש"ע דוחק לומר שקאי עלייהו בסעיף ז'. וגם יותר נוטה דבש"ע לא סבר המחבר החלוק בין איסורין דמין אחד לאיסורים משני מינים אף שבב"י כתב ע"ז וזה נראה לי עיקר דאולי כוונתו שהוא רק עיקר בפירוש תשובת הרמב"ן שמאמין לחשוד על איסור חמור לאיסור אחר אף לדבר קל, ולא שנראה לו עיקר גם לדינא, אלא שלדינא סובר כסתימת הטור שחשוד לחמור חשוד לקל ואינו מחלק, שמשמע שאף לאיסורין ממין אחר אם הם קלים הוא חשוד, וחלוק הפרישה נמי לא סבר וכדפליג עליה גם הש"ך /יו"ד סי' קי"ט/ בס"ק י"ג, וא"כ הוא קאי רק על חמור בעיני בנ"א שבסעיף ה' שמחלל בפרהסיא אינו נאמן. אך אף אם נימא שאף שלא הזכיר בש"ע החלוק בין מין איסור אחד למין אחר מ"מ סובר החלוק לדינא שא"כ הוי החלוק דשבת בין בצנעא לבפרהסיא דבסעיף ז' גם לענין איסור מין אחר או שסובר גם כהפרישה ואיכא עוד חלוק, מ"מ ודאי קאי גם על החלוק המפורש בש"ע שהוא תניא כאן ולא שאיירי דוקא על מה שלא תניא ולא על התניא. ולכן אף אם נימא שבמדינה זו חמיר לבנ"א מאכלות אסורות מאיסור מלאכה בשבת נמי הא כיון שמחלל שבתות בפרהסיא אינו נאמן לשום דבר אף למה שסובר דהם חמורים.

ונשאר רק מצד שמכירין אותו שאינו משקר שלכן אף שאין לו נאמנות מדין נאמנות התורה אולי יש להאמינו מדין קים ליה בגויה, שחדשתי בספרי אגרות משה חיו"ד סימן נ"ד מטעם שאין זה ענין נאמנות אלא ידיעה עצמית שהוא כראיה ממש, והוכחתי זה מהא דכתובות דף פ"ה עיין שם, אבל ע"ז צריך ידיעה ברורה כהא דבעל שמכיר את אשתו שהוא אתה תמיד כעובדא דרבא שהאמין לבת ר"ח אשתו וכאב את בנו כעובדא דר"פ ואבא מר בנו שהם מצד הרבה דברים שראו תמיד והכירו שטבעם שלא לשקר, ולא מצד איזה פעמים שיש לתלות שהיה לו איזה טעם שלא לשקר בפעמים ההם, ואולי היה זה בכוונה כדי שיחזיקוהו לאינו משקר ויסמכו עליו, שידיעת בני העיר את האיש ההוא לאינו משקר ודאי לא שייך שידעו בידיעה ברורה כראיה ממש דאף שאמר איזה פעמים למע"כ שאינו רוצה לאכול בשר שעברו ג' ימים אף בהודח שאין לו עבורו בשר, ודאי יש לתלות בהרבה דברים שטוב לפניו לומר עתה האמת, אבל כשיזדמן שאין לו צורך להגיד האמת אפשר שישקר כגון שיחסר לו בשר כשר יתן להלוקחים בשר נבלה בידעו שיסמכו עליו ולא יחקרו אחריו, וכבר ידוע הרבה מעשים באנשים שהחזיקום לנאמנים ולבסוף נודע שמכרו בשר נבלה.

ולבד זה הא חזקה לומר על מי שאינו משקר מצד טבעו בלא יראה מהשי"ת שגם עתה לא משקר ודאי לא שייך כי הרבה פעמים משנה האדם את טבעו בעצמו ובהשפעת אחרים ומצד תאות אחרות, ורק בסתם ישראל שיש לו חזקת צדקות הוא חזקה שאף נגד תאות אחרות לא יעבור איסורין, ואף בחשוד לעבור על איסור קל נשאר בחזקתו לדבר חמור שלא יעבור מצד יראת ה' ולהש"ך אליבא דהמחבר לא יעבור גם מצד יראת הבריות, (ולא ידוע לי מנא לו להש"ך לפרש כן בכוונת המחבר דהא יותר נראה לפרש דכשחמור בעיני בנ"א תלינן שגם לו הוא חמור שטועה בדין כמו שאר הבריות), אבל בלא יראה ורק משום שטבעו כך ודאי לא שייך חזקה ע"ז ולא סגי הידיעה מזמן רחוק, אלא רק באב את בנו ואיש את אשתו שהידיעה היא תמידית ומטעם זה גם שם לא אמרתי להתיר אלא לאנשים חלושים ובשעת הדחק, משום דאולי ידיעתו היא מזמן שיש לחוש שהוחלף טבעה, והכא שהידיעה ודאי אינה תמידית ויותר נוטה שאין להחשיב זה לידיעה ממש אין לסמוך ע"ז כלל אף בשעת הדחק וצריך להעמיד משגיח בחנותו. ומה שסוגר את חנותו בשבת כיון שידוע לכל שאינו שומר שבת אין זה כלום דסגירה זו ודאי היא רק כדי שיקנו ממנו שומרי תורה. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין

היחס לתוצר המהונדס:

ההשלכות ההלכתיות של ההנדסה הגנטית

פתיחה:

לעיל עסקנו בעצם הדין של הנדסה גנטית באופנים שונים האם וכיצד מותר? וההבדל בין הגדרת כלאיים בבע"ח ובין הצומח, והמשמעות של הגדרה זו לענין הלכה למעשה בהנדסה גנטית. אך לעולם עלינו לדון ולברר הדין והאמת לאמיתה, כדברי רבי שמעון במסכת אבות^[1] ולראות את הנולד. במילים אחרות, עלינו לברר את ההשלכות של מעשים אלה שהתרנו / נעשו על ידי גוי, ולבחון כיצד ההלכה מתייחסת אל אותם תוצרים.

שאלה זו רבת היקף היא, וימים יגידו לאן פנינו מועדות, אעכ"פ עלינו לדון ולהציע מעט כיווני מחשבה וקריאות כיוון ובעז"ה יצליח דרכינו. לפיכך נבקש לדון בכמה סוגיות בסיסיות ומקרי בוחן

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך
תוצרי הנדוס גנטי בדגים לענין סימני כשרותם
כלאיים במקדש

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך

התמודדות הפוסקים עם כשרותו של החציל לענין ערלה

בתחילת פרשת הבריאה, אנו לומדים כי הקב"ה ברא ירקות ועצים, "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טֽוֹב"^[2]. הבחנה בין שני מיני 'צמחים' אלה, מהווה תשתית יסודית לבירורים הלכתיים (ומדעיים) רבים. כך לדוגמא אנו מוצאים סוגיות נרחבות אשר בתשתיתם בנוי היסוד המחלק בין עץ ובין עשב מזריע זרע, הן ביחס להלכות ברכות, ערלה, תרומות ומעשרות ועוד. אחד מן הצמחים (כפי שיתבאר לקמן בהרחבה) הנמצאים בלב סוגיות אלה בגמרא הוא הצלף.

הצלף הוא סוג של צמח רב שנתי, בסוג זה יש מינים רבים^[3] בעלי מאפיינים שונים (ורבים). יחודו של צמח זה שנראה הוא מחד כשיח, אך מאידך הוא רב שנתי^[4], מחד יש בו פרי^[5], ומאידך כולו אכיל, ואף יש להסתפק האם נאכלים עליו יותר מפריו^[6]. פריו קרוי אביונה, לצידם גדלים גם תמרות, ואף עליו וניצני פרחיו נאכלים לאחר כבישה. הגמרא בברכות עוסקת במגוון הפרות היוצאים מן הצלף, ומלמדת כי מברכים "על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ", אלא שהיחס הזה לא מקביל בכל הנושאים, שכן בהמשך לענין מעשרות מובא "דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי".

הצלף א"כ, בדומה לחצילים שנעסוק בהם בהרחבה מיד, מברר את נקודת המעבר והייחודיות של עץ ושל ירק, ובכלל יתכן בירור מעמיק יותר של נקודת המעבר אל מרחבים נוספים בהם נעמיק.

מצינו באחרונים עיסוק בבירור דין ערלה בחצילים^[7]. החציל הוא צמח רב שנתי בעל קיום של כמה שנים, אלא שלאחר מכן הוא כמל ואינו מוציא עוד שוב פירות. כיוון שהוא צמח רב שנתי, ואף בצורתו החיצונית יש בו דמיון רב לעץ ממש הרי יש בו ערלה ככל עצי פרי, אלא שמאידך הרי אין לו קיום של יותר משנים ספורות ונמצא אם מחילים עליו דין ערלה, למעשה אי אפשר לאכול ממנו לעולם, ועל זה אמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל בירושלמי "כל שאין לו ערלה אין לו רבעי"^[8].

הכפתור ופרח צידד לחומרא -

"...ומתוך כך מסתברא לעניותנו שהפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו אל בדאנגאן ובלשון לעז אל ברגניאש, שהם אסורות לעולם משום ערלה. וזה שהרי הוא פרי אילן שאין עלים עולין לו מעיקרו וגזעו מחליף ולעולם יצטרך לזרעו ונטעו בכל שנה ושנה. אלא בארצנו ארץ הערבה שידעת גבולה מים סדום לים כנרת שהיא ארץ חמה ביותר ומתקיים כמו שתי שנים ואל יותר מה שיהיה שלש שנים, אם כן זה הפרי לעולם הוא ערלה"^[9].

הרדב"ז לעומתו חלק ואחר שניתח את החילוק בין הזנים השונים, והצדדים השונים לראות בחציל מין אילן או מין ירק, והמשמעות של שנות הערלה כגורם להיתר אכילה לאחר מכן בנטע רבעי אם לאו מסקנת דבריו כי אומנם יש וודאי אף למ"ד שאלו החצילים מן אילן הם, יש להם על מה שיסמוכו -

"...הילכך לפי שיטה זו הבירנגאן מין אילן הוא. וכ"ת משום דאם לוקחין ממנו יחור אינו צומח במקום אחר כשאר אילנות דקל יוכיח. וא"ת דנהי נמי דהוי לענין כלאים ולענין ברכה אילן אבל לענין ערלה לעולם אימא לך דפטור דכל שישנו ברבעי ישנו בערלה והנהו ברינגא"ן הואיל וליתנהו ברבעי דהא לא מטו להכי ליתנהו בערלה. לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש לה אנן נמי לא דרשינן לה הכי וכ"ש להקל ולפטור מן הערלה. ותו דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן דברי ר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי..."^[10].

על כל פנים מסיים כי כיוון דהווי מחלוקת הפוסקים המחמיר תבוא עליו ברכה, ובארץ ישראל בפרט קשה להקל בדין דאורייתא. אעפ"כ מתאר הרדב"ז כי כשעלה לארץ ראה שכולם נוהגים בו היתר בלא פקפוק, או אז התחדש לרדב"ז טעם אחר -

"כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קיי"ל ספק ערלה בא"י אסור ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא".

כיוון שאנו רואים בצמח הזה שעושה פרי בשנתו הראשונה שלא כשאר עצים, הרי הוא בכלל ירק, וממילא אין בו דין ערלה כלל.

הציץ אליעזר, נשאל על עץ שאינו מוציא פרות אלא לשלוש שנים, ולאחר מכן כבר אינו ראוי לאכילה, ונדרשים לשתול כמותו עץ חדש, האם שייך בו ערלה או לא. הציץ אליעזר נאחז בסוגית החצילים כבירור לשאלה זו –

"...ולכן ברור הדבר שאילן הגדל ונותן פירותיו רק שלש שנים אסורין פירותיו לעולם משום ערלה, כהחלטתם הברורה של הנהו תרי אשלי רברבי, הכפתור ופרח [פרק נ"ו] והרדב"ז, ובלבד שיהא לו סימני אילן...

אמנם זהו בדרך כלל, אבל יש בזה גם אופני היתר, כי הרי העולם נוהגים כולם היתר לאכול הבדינג'אן הנ"ל וכמו שמעיד כבר הכפתור ופרח בעצמו וכן הרדב"ז שם, והברכי יוסף ביו"ד סי' רצ"ד סעי' ג' מביא שגדולים צדיקים וחסידים אכלו אותם ובתוכם גם האר"י ז"ל ותלמידו המובהק מהרח"ו ז"ל והמהר"ם אלשיך ז"ל, ומשום זה הרדב"ז כשעלה לא"י וראה שכולם נהגו בו היתר כותב שם בסוף תשובתו טעם חדש להיתר הפרי הזה משום שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה. הלכך ירק הוא. ע"ש בשיורי ברכה ביו"ד, וכן הברכ"י יוסף שם כותב, שהמהר"ם אלשיך לכך היה אוכל אותם כי היה אומר שהוא ירק לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח וזה האילן של הבאדינג'אן שנה ראשונה הוא טוב ומתוקן בשנה שנית גרוע מעט והוא מר קצת ובשנה השלישית הוא מר הרבה שאינו ראוי לאכילה ע"י הדחק וזה מורה שהוא ירק, והרדב"ז כנראה שלא תפס סימן זה של המהר"ם אלשיך לומר שמשום זה נקרא ירק...

היוצא מכל הנ"ל להלכה. (א) אילן שאינו נותן פירות כי אם לג' שנים פירותיו אסורין תמיד משום ערלה.

(ב) אם עושה פרי בתוך שנתו של זריעת הגרעין סימן שירק הוא ומותר משום ערלה.

(ג) אם פירותיו הולכים ומתקלקלים משנה לשנה ירק הוא.

(ד) כל דבר שמינו שפל וקצר, או שאין העץ דומה לעץ האילנות כגון שהוא חלול מבפנים, יש לדונו שהוא ירק"^[11].

להלכה ולמעשה פסקו רבים מן הפוסקים^[12] שיש להקל בחצילים שאין בהם ערלה כלל^[13].

דיני תולעים ונגיעות בפירות וירקות

יסודות הדין בתמצית:

תלמוד בבלי מסכת חולין דף נח עמוד א אמר רב פפא, שמע מינה מדרב הונא, הא דאמר שמואל: קישות שהתליע באיביה אסורה, הני¹ ²תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין. אמר רב: לית בקא בר יומא, ולית דידבא בת שתא.

רש"י מסכת חולין דף נח עמוד ב - שמע מינה - מדרב הונא. הני תמרי דכדא - שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש. לבתר תריסר ירחי שתא שריין - דאי במחובר התליע לא הוי חיי עד השתא. בקא - מין זבוב צינצ"א והיא נושכת כצרעה. דידבא - זבוב. אימרא - לשון (איוב לט) כעת במרום תמריא נתנכרה לו ומרדה עליו אינשלביי"ר.

בית יוסף יורה דעה סימן פד אות ז - ח ד"ה אפילו הגדלים ז - ח אפילו הגדלים במחובר אם עברו עליהם שנים עשר חודש משנתלשו מותרין ספק אם התליע הפרי במחובר אם לא אסור וכו'. שם (נח.) אמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים שנים עשר חודש אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה הני תמרי דכדא לבתר שנים עשר ירחי שתא שריין. ופירש רש"י הני תמרי דכדא. שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש: לבתר שנים עשר ירחי שתא שריין. דאי במחובר התליעו לא הוה חיי עד השתא. וכתב עליו הר"ן (שם ד"ה הני תמרי) מ"ש תמרי דכדא שהתליעו לא נהירא דאי בשהתליעו ודאי עסקינן מאי שנא תמרי דנקט ולא נקט פירי סתמא אלא משמע דמשום הכי נקט תמרי לפי שהתלעה מצויה בהם ולומר דכיון דהדבר מצוי אף ע"פ שהוא מיעוט למיעוט המצוי חששו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב (הט"ו) כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש אוכל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש וכ"כ הרשב"א בתורת הבית (שם) וז"ל פירות שדרכן להתליע באיביהן צריכין בדיקה שכל שהאיסור מצוי צריך בדיקה ולפיכך תמרים שהרחש מצוי בעודם מחוברים לקרקע לא יאכל מהם בלא בדיקה וכן עדשים ופולים וזיתים הרחש מצוי בהם במחובר ולפיכך צריכין בדיקה עברו עליהם שנים עשר חודש משנתלשו אוכל והולך בלא בדיקה ואינו נמנע שכל בריה שאין בו עצם אינו חי ואינו מתקיים שנים עשר חודש ולפיכך בידוע שאין כאן רחש מן הרחשים הגדלים במחובר וכן כתב הרא"ש (סי' נג) אהא דאמר רב פפא תמרי דכדא בתר שנים עשר ירחי שתא כל מין פרי וקטנית שדרכו להתליע צריך לבדקו אם בא לאכלו תוך שנתו. וכתב עוד וא"ת אמאי שרו בתר שנים עשר חודש דילמא גדלו במחובר ושרץ שמת אסור ותירץ הראב"ד ז"ל (תשובות ופסקים סי' רז עמ' רנ) דהא דקאמר אינו מתקיים שנים עשר חודש רוצה לומר דאחר שנים עשר חודש אין בו לחות כלל והוי כעפרא בעלמא ודייק מלישנא דקאמר אינו מתקיים ולא קאמר אינו חי וגם הר"ן (יט: דיבור ראשון) כ"כ:

ומ"ש ומיהו כתב אדוני אבי ז"ל גם לאחר שנים עשר חודש צריך לבדקן וכו'. כל זה כתב שם:

ומ"ש שצריך להשליך הנמצאים ביניהם לחוץ. היינו משום דכיון שפירשו אף על פי שלא נבראו אלא בתלוש אסורים כמו שקדם וכן מ"ש או על גבי הפרי הוא מזה הטעם דאיבעיא לן פירש לגג תמרה מהו וסליק בתיקו ולחומרא:

ומ"ש המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה. כלומר וישליכם לחוץ ואח"כ יתן הנשארים בקדרת מים רותחים שאם נשאר בו תולעת ימות מיד ולא יפרוש לחוץ וכך מפורש בדברי הרא"ש ז"ל (סי' נג) וא"ת אם כן אף תוך שנים עשר חודש יעשה כן שיתנם לתוך מים צוננים ויעלו למעלה המתולעים והמנוקבים ויזרקם לחוץ ואח"כ יתן הנשארים בקדרת מים רותחים ולמה סתם וכתב דתוך שנים עשר חודש אין לו תקנה ונ"ל דחיישינן שמא קצת מתולעים לא יעלו למעלה ויתבשלו ויאכלם והם אסורים אף על פי שלא פירשו לפי שגדלו במחובר אבל אחר שנים עשר חודש דליכא למיחש לאותם שגדלו במחובר דהא ליתנהו אף אם ישארו קצת מתולעים ויתבשלו ויאכלם לית לן בה דכיון דגדלו בתלוש כל שלא פירשו מותרים הם ותדע דאין כל המתולעים עולים למעלה שהרי כתב ואח"כ יתנם בקדרה רותחת שאם נשאר בו תולע ימות מיד אלמא אין כל המתולעים עולים למעלה וכן נראה ממ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו (נח. ד"ה אמר רב פפא) צריך ליזהר לשרותן תחלה במים צוננין כדי שיפרוש שם העתיד לפרוש ואח"כ ישים במים רותחים ודיו בכך ואם נמצאו אחד או שנים בקדרה משליכם ואוכל את השאר עד כאן, משמע מדבריו שאינו עולה למעלה אלא המתולעים העתידים לפרוש אבל המתולעים שאינם עתידים לפרוש אינם עולים למעלה. ומדברי הר"ן (שם) למדתי תירוץ אחר שכתב צריך ליזהר לשהותן תחלה במים צוננים וכל הפירות הקלין צפין ועולין למעלה וזורקין אותן ואינך שרו דמסתמא לא נשאר בהם פרי שהתליע ואם מצא מהן בתבשיל בשעה שהוא אוכלן זורקן ואוכל את השאר מיהו הך תקנתא תוך שנים עשר חודש לא סגיא שאין הפירות שמתליעים במחובר צפין כמו אותם שמתליעין בתלוש ע"כ: וז"ל תורת הבית (קצר ב"ג ש"ג פג.) פולין שני [מיני] רחשין מצויין בהם אחד קטן הגדל במחובר והוא גדל בין קליפה לבשר או בבשר סמוך לקליפה ואחד גדול הנוקב ויורד פעמים עד אמצעו אותו הגדול הגדל לאחר מכאן מותר קודם שפירש אבל אם פירש ואפילו מת אסור כמו שביארנו ולפיכך הבא לבשלן בלא בדיקה כיצד הוא עושה שורה אותן במים צוננין כדי שיכנסו המים בחורין ויוציאו הרחש שבתוכן ויפרוש כל העתיד לפרוש ואח"כ ישים בקדרה אחר רתיחת המים כדי שימותו הנשארים בחורין ואם נמצאו קצת בתוך הקדרה משליך ואוכל השאר שאין בהם כל כך שיאסרו בפליטתן את תערובתן ויראה לי שאסור לעשות כן תוך שנים עשר חודש מפני הרחש הקטן המצוי בעודן במחובר והרי אפשר לו להתקיים כן כל שנים עשר חודש ולפיכך כל תוך שנים עשר חודש צריכין בדיקה עכ"ל: כתוב בהגהות שערי דורא (סי' מו ס"ק ה) תיקו דאורייתא לחומרא ואית לן למימר פירשו וחזרו הכי נהוג ויראה דהני מילי שודאי מתולעים אבל נמצא בפולין ועדשים שנעשו הרבה מהם מתולעים לאחר שנתלשו יש לברור יפה להשליך הנקובים וליתנם בתחלת בישולם במים רותחים ודי בכך עכ"ל: כתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' רע"ד) עדשים ופולין וזיתים בלי ספק הרחש מצוי בהם במחובר ולפיכך אף על פי שבדק קצתן אין בדיקת הקצת מטהרת חברותיה כי באמת אין הרחש מצוי ברוב ומכל מקום הוי מיעוט המצוי וכל שמצוי אין סומכין על בדיקת הקצת ולא אפילו על בדיקת הרוב והמשל בזה בדיקת הריאה שהוא מיעוט המצוי ואין סומכין המקצת על בדיקת המקצת ואפילו על הרוב עכ"ל: וכתב עוד (סי' ער"ה ותתכ"א) מה שאמרת בפולין החדשים שסמוך לגמרן מצוי בהם במקום הרחש מקום שחור וניכר ראשו של רחש וגופו אינו ניכר אלא שמהפול עצמו משונה קצת אם אסור רחש זה אם לאו. תשובה רחש זה מיד נודע מקומו שמקומו משחיר וכולו נברא והוא קטן מאד מאד וכמה פעמים ניסינו ונוטלים אותו ממקומו ומניחין אותו על צפורן האצבע והוא רוחש והולך ולפיכך אנו מורגלים שבכל מקום שמשחיר בפולין נוטלין קצת בעומק וזו היא בדיקתו והכשרו עכ"ל:

מנהגי מצרים יורה דעה אות יא סימן פ"ד סעיף ח'. כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. על דבר אל פ'ול אל מדאמס שעושים פה מצרים, כמה צוחות צוחו עליה רבנן לומר שיש בדבר איסור אכילת שרץ, והרב גינת ורדים בחלק יו"ד כלל א' סימן ח"י יצא לישע עפ"ד, והעלה בידו שאין נכון להחמיר ולגעור בנוהגים היתר עי"ש. ועיין פרח שושן יו"ד כלל א' סימן ב'. ועיין הרדב"ז חדשות ח"ב סימן תשכ"ג. ועיין בתשובות מן השמים סימן (ס"ה) [ס"ו], שהשיבו לו הנח להם לישראל ע"ש.

אנציקלופדיה תלמודית כרך ב, בדיקת תולעים [המתחיל בעמוד שסא טור 1] בדיקת תולעים. ברירת פירות העומדים לאכילה מתולעים

הבדיקה וחיובה. כל מיני פירות שדרכם להתליע בעודם מחוברים לקרקע, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת¹, שאותה תולעת אסורה משום שרץ השורץ על הארץ², וכל שהאיסור מצוי חוששים לו וצריך בדיקה, אף על פי שאינו מצוי ברוב אלא במיעוט, כשם שבודקים את הריאה מפני הסירכות המצויות בה³, ובדיקת רוב הפירות אינה מועילה, אלא צריכים לבדוק כולם, שבמיעוט המצוי אין סומכים על בדיקת הרוב, כדרך שאין סומכים בבדיקת הריאה על בדיקת מקצתה⁴. ולפיכך צריך לבדוק כל פרי ופרי בפני עצמו⁵. פרי שניכר מבחוץ, על ידי ריעותא של נקב או נקודה שחורה, שיש בו תולעת מבפנים, בודקים אותו מבחוץ⁶, ופרי שדרכו להיות בו תולעת מבפנים מבלי סימן של היכר מבחוץ, בודקים אותו מבפנים דוקא⁷. פירות שדרכם לאכלם מבושלים, בודקים לפני הבישול, ואם לא בדקום קודם, אם לא נימוחו ואפשר לבדוק לאחר הבישול, בודקים אחר כך⁸. אבל בדיקה על ידי מים רותחים שימותו התולעים אינה מועילה, שהרי גם שרץ מת אסור, וכן אינה מועילה בדיקה על ידי מים צוננים בכדי שהפירות המתולעים יעלו למעלה, לפי שאין כולם עולים על ידי כך למעלה⁹, ועוד שאותם שהתליעו במחובר אין טבעם שצפים למעלה כאותם שהתליעו בתלוש¹⁰.

במה דברים אמורים כשלא שהה הפרי אחר שנעקר מן הארץ י"ב חודש, אבל אם שהה י"ב חודש אין צריך בדיקה, שכל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש¹¹, ואף על פי ששרץ אסור באכילה גם לאחר שמת, התולעים אחר י"ב חודש מתייבשים ונעשים כעפר, ולפיכך אמרו: אינו מתקיים י"ב חודש, ולא אמרו "אינו חי"¹², שחייו אינם אלא ששה חדשים בלבד¹³, ומכל מקום צריך לבדקם שמא יש תולעים ביניהם מבחוץ או על גבי הפרי, מאותם שהתליעו בתלוש, שאף על פי שבעוד התולעים בפנים מותרים, שלא שרצו על הארץ¹⁴, אבל כשפירשו לחוץ אסורים¹⁵. ואם רוצה לבשל הפירות, אין בדיקת החוץ מועילה, שהרי יש לחוש שמא כשיתנם בתוך הקדרה במים יצאו לחוץ, ולפיכך הבא לבשלם לאחר י"ב חודש יתנם לתוך מים צוננים, והמתולעים והמנוקבים יעלו למעלה - היינו שהתולעים שבהם העתידים לפרוש יפרשו עכשיו על ידי המים הצוננים ויעלו למעלה¹⁶, או שהפירות המתולעים מתוך שהם קלים הם צפים ועולים למעלה¹⁷ - ואחר כך יתן בקדרה מים רותחים, שאם נשארה בו תולעת תמות מיד, והרי לא פירשה ומותרת¹⁸. בדיקת צוננים בלבד לא מועילה, שלא כל המנוקבים עולים למעלה, ובדיקת רותחים בלבד לא מועילה, שאין הדבר ברור שמיד ימותו כולם, ויש לחוש שמא יצאו לחוץ מחיים, ולכן צריך שתי הבדיקות, שאם אפילו נשארו קצת שלא עלו למעלה, יש לסמוך שימותו מיד על ידי הרותחים ולא יפרשו כלל¹⁹. ויש מהראשונים סוברים שבדיקת רותחים בלבד מועילה²⁰. ויש מהראשונים שאינם מצריכים בדיקה כלל אחר י"ב חודש, ואין חוששים שמא יפרשו התולעים לחוץ על ידי הבישול²¹.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פד

דין שרצים הנמצאים במים, בפירות, בקמח ובגבינה, ובו י"ז סעיפים.

סעיף א - שרצים הגדלים במים שבכלים ושבבורות, שיחין ומערות שאינם נובעים, מותרים אעפ"י שאין להם סנפיר וקשקשת. לפיכך שוחה ושותה מהם, ואינו חושש לשרצים שבהם אם יזדמנו לתוך פיו. (אבל אסור לשאוב בכלי ולשתות מהם) (אשירי פא"ט וארוך כלל מ"א וכל בו). ואם פירשו ממקום רביתן, כגון לאחורי הבור או על שפת הכלי מבחוץ, אף על פי שחזרו, אסורים. ומסתמא אין לחוש שמא פירשו. אבל אם לא פירשו אלא על דופן הכלי מבפנים, מותרים.

סעיף ב - הגדלים במים שבחריצין ונעיצים, (פירוש: חריצים, ארוכים וקצרים. נעיצים, רחבים כגון אותן שעושים לביברי דגים, רש"י), שהם מושכים ואינם נובעים, ^(א) יש אוסרים ויש מתירים.

סעיף ג - המסנן מים, או שאר משקים, והיו בו תולעים או יבחושין או יתושים, אף על פי שחזרו לתוכו, אסורים, שכבר פירשו. לפיכך משקה שדרך ליגדל בו תולעים, וכיוצא בהן, אין לסננו בקסמים וקשים, בלילה, שמא יחזרו ויפלו לתוך הכלי, ויבא לשתותן. הגה: אבל מותר לסננן דרך בגד או מסננת, שהרי לא יוכלו ליפול דרך שם אל תוך המשקה, וכן מותר לערות המשקים מכלי אל כלי, הואיל והם תמיד עם המשקה, היינו רביתייהו (בית יוסף).

סעיף ד - תולעים הגדלים בפירות, בתלוש, מותרים. שלא אסרה תורה אלא שרץ השורץ על הארץ. במה דברים אמורים, שלא פירשו מן הפרי. אבל פירשו מן הפרי, אפילו לא הגיע לארץ אלא שמת באויר קודם שהגיע לארץ, ואפילו לא פירש כולו מהפרי אלא מקצתו, או שלא פירש אלא על גבי הפרי או על הגרעין שבתוכו, או שפירש מפרי לפרי, אסור. ויש אוסרים אפילו מת בתוך הפרי ופירש אח"כ. כל זמן שימצא בתוך הפרי, אפילו חורו נקוב לחוץ, לא חיישינן שמא פירש וחזר. (ויש אוסרים אם חורו נקוב לחוץ) (מרדכי פא"ט וש"ד בשם ראב"ן ור' אבי"ה בשם ר' יואל הובא בת"ה סי' קע"א) (והכי נהוג) (ת"ה שם ובהגהת ש"ד).

סעיף ה - תולעים הנמצאים בקמח, וכיוצא בו, אסורים. ^(ב) שמא פירשו, ושרצו ^(ג) על הארץ וחזרו (תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ג'). הגה: והוא הדין במלח, או שאר דברים שאינו משקה, (תשובת הרא"ש כלל כ' והגהות ש"ד בשם מהר"ם וע"פ עיין ב"י). ואסור למכרו לעובד כוכבים, שמא יחזור וימכרנו ^(ד) לישראל (שם. וכן כתב ב"י מקבלה מהרי"ב ממהרי"ש).

סעיף ו - תולעים הגדלים בפירות, בעודם במחובר, חשוב כשורץ על הארץ, ואסור אף על פי שלא פירש, והוא שריחש. אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה, והקליפה משחרת עליהם מבחוץ, וכשמסירים הקליפה מוצאים היבחושים תחתיהם, מותרים, לפי שהם מונחים במקום צר ולא קרינן ביה השורץ על הארץ (ויקרא יא, מא, מג) כל זמן שלא ריחשו. אבל הנמצאים בשרביטים, אסורים, שיש להם מקום לרחוש. הגה: תולעים הגדלים בכמיהים ופטריות, דינן כמו בשאר פירות, ולא אמרינן דלא חשיב מחובר לקרקע, הואיל ואין מברכין עליהם בורא פרי האדמה (ד"ע ולאפוקי או"ה). ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה, והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם, וצריך ליטלו משם בעומק, דאסור כמו התולעת עצמו. (תשובת הרשב"א סימן ער"ה).

סעיף ז - פרי שהתליע, ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש, אסור.

סעיף ח - כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם ^(ה) מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי. ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ, יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה, יצאו לחוץ וירחשו (תרגום השרץ השורץ: רחשא דרחיש) במים, או בדופני הקדרה, או על גבי הפרי. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים; המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה, ואחר כך יתנם בקדירה מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. (ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד).

סעיף ט - עבר ובישל תוך י"ב חדש, בלא בדיקה, אם יכול לבדוק, בודק. ^(ו) ואם לאו, מותר. ואם נמצאו קצת בקדירה, משליכם, ואוכל השאר. (כי אין לך פרי שאין בו ס' נגד טעם התולעת שבתוכו) (תשובת הרא"ש בשם מהר"ם). ויש מי שאומר דהני מילי שלא נמצאו אלא אחד או שנים, אבל שלושה או ד', הכל אסור. הגה: ודוקא מאכל דאי אפשר לסננו ולהסיר מהם התולעים; ומאחר ^(ז) שהוחזק בתולעים כולו אסור, אבל אם אפשר לסננו, מעביר משם התולעים הנמצאים שם, והשאר מותר (רשב"א סימן ק"נ /קי"ג/). ועיין לקמן סוף סימן ק'.

סעיף י - ירקות מבושלים שנמצאו בהם תולעים, הרוטב מותר על ידי סינון (פירוש שמעבירין במסננת), אבל ירקות עצמם, אם מצא בהם ג' פעמים, יש לחוש שמא יש ואינם ניכרות.

סעיף יא -אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים, כגון חומט, אסור לאכול מבדיקתה. אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים, שאינם נראים אלא לאחר שליקתן, מותר לאכול מבדיקתה.

סעיף יב - מרקחת ^(ח) שנפלו לתוכו נמלים ועברו עליהם י"ב חדש, ^(ט) יש להסתפק בהם, מפני שהדבש דרכו להעמיד הדברים הנטמנים בתוכו.

סעיף יג - דבש שנפלו בו נמלים, ^(י) יחממנו עד שיהיה ניתך, ויסננו.

סעיף יד - חיטים מתולעים, ^(יא) מותר לטחנן. והוא שירקד הקמח לאור היום. (וכל תולעת שיראה שם, יזרקנו, והשאר מותר) (ת"ה סימן קנ"ה /קע"א/).

סעיף טו - מיני עופות הגדילים באילן ותלויים באילן בחרטומיהן, אסורים משום שרץ השורץ על הארץ (ויקרא יא, מא, מג).

סעיף טז - כל תולעים הנמצאים בבהמה, בין שהם בין עור לבשר בין שהם במעיה, אסורים. והנמצאים בדגים במעיהם, אסורים; בין עור לבשר או בתוך הבשר, מותרים. (ואפילו פירשו קצת וחזרו, מותרין, כי כן רביתייהו לפרוש קצת ולחזור) (הגהת שערי דורא). והא דאסרינן, דוקא דמחיים, אבל הגדילים בבשר אחר שחיטה, או בדגים וגבינה, מותרים, כל זמן שלא פירשו. הלכך תולעים הנמצאים בקערה, שנפלו מן הבשר, מותרים לדעת המתירים, והוא שפירש מת. ולא חיישינן שמא פירשו מחיים חוץ לחתיכה, דמסתמא אותם שפירשו מחיים נפלו כשהדיחו הבשר. ויש מי שאוסר התולעים המתהוים לאחר שחיטה מכל דבר הטעון שחיטה. הגה: ונהגו להקל, כסברא הראשונה (ע"פ מרדכי דפרק אלו טריפות). עוד נוהגים בתולעים של גבינה לאכלן, אף על פי שקופצין הנה והנה ^(יב) על הגבינה. אבל אם פירשו לגמרי, אוסרים אותן (מהרא"י ובארוך כמ"א דין י'). מיהו אם נתערבו בשאר מאכל, ולא יכולין להסירן משם, אין אוסרין המאכל, כי יש מתירין אותם בכל ענין (או"ה שם). וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ (עד"מ).

סעיף יז - שרץ שרוף, מותר לאכלו ^(יג) משום רפואה, דעפרא בעלמא הוא.

בדיקת צוננים ורותחים מועילה אפילו לפירות שידוע בודאי שהתליעו בתלוש²², ולא עוד אלא שיש מהאחרונים שכתב שדוקא כשידוע בודאי שהתליעו צריכים בדיקה זו, אבל אם אין ידוע ברור שהתליעו, אף על פי שדרכם של פירות אלה להתליע בתלוש, אינם צריכים בדיקה, לפי שיש כאן ספק-ספיקא* להתיר: שמא אין בהם תולעים, ואפילו אם ישנם שמא לא פירשו, ואם נתבשלו יש גם ספק שלישי: שמא נימוחו ונתבטלו²³. אבל מלשון ראשונים הוכיחו שאפילו אין ידוע בודאי שהתליעו, אלא שדרכם להתליע, צריכים בדיקת צוננים ורותחים²⁴, ולא אמרו להתיר משום ספק ספיקא אלא כשאוכלם חיים, שאין לפנינו סיבה לחשוש שמא יפרשו, אבל כשמבשלם יש לחוש שמא על ידי הבישול יפרשו²⁵.

יש מהאחרונים שהורה שבדיקה על ידי הנחת הפרי בתוך תנור חם מאד, כדרך שמחממים לאפות בו פת, מועילה כמו י"ב חודש, שמחמת החום הגדול הם נשרפים וחוזרים לעפרם²⁶, ויש שערערו על בדיקה זו²⁷. ויש מחלקים: לתולעים הקטנים הנקראים "מילבין" מועילה בדיקה זו, שלקטנותם הם נעשים על ידי החום עפר ואפר ואין בהם ממש, אבל לתולעים הגדולים קצת אין בדיקה זו מועילה²⁸. ויש שחלקו אפילו בתולעים הקטנים בין כשידוע לנו ברור שיש כאן תולעים, שאין לסמוך על בדיקה זו, לשאין ידוע לנו בודאי, רק שמצוי בהם תולעים, שאז יש לסמוך על זה²⁹.

ערוך השולחן יורה דעה סימן פד סעיף לו- יש מי שכתב בשם חכמי הטבע דהמסתכל בזכוכית המגדלת שקורין ספאקטיוו"א יראה בחומץ מלא תולעים והנה בחומץ אין חשש כמו שנתבאר דהתולעים המתהוים בתלוש התירה התורה אמנם שמעתי שבכל מיני מים וביחוד במי גשמים מלא ברואים דקים שאין העין יכולה לראותם ובילדותי שמעתי מפי אחד שהיה במרחקים וראה דרך זכוכית המגדלת עד מאד כרבבות פעמים במים כל המיני ברואים ולפ"ז איך אנו שותים מים שהרי אלו הברואים נתהוו במקורם אמנם האמת הוא דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו דלא ניתנה תורה למלאכים דאל"כ הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם אלא ודאי דהבל יפצה פיהם ואף אם כן הוא כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש ואפילו דק מן הדק הוה שרץ גמור:

בן איש חי שנה ראשונה פרשת צו כז. יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמשה מלקיות, והדבר הזה תלוי בצואר האשה בעלת הבית, דכל בני בית סומכין עליה בזה, ואם מקילה בבדיקה אפשר שיהיה תלוי בצוארה חיוב מלקות יותר משערות ראשה, בפרט בהיות בני הבית מרובין, ובמקומות אלו שהתולעים קטנים מצויים הרבה בירקות. מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחד וראה את האשה בעה"ב לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם, כמה שערות יש בראשך. א"ל לא מניתי אותם, ולפי דעתי א"א למנותם. א"ל שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקיות אשר בצוארך א"א להמנות. א"ל מה אעשה בני הבית מרובין ורוצין לאכול חזרת הרבה כי ערב להם. א"ל תשובה זו לא תצילך ביום הדין, על כן שמעי לעצתי ותשליכי העלין שצריך להם בדיקה מרובה, ותקחי הקלחים דוקא, וכן הכרפס תבדקי להם שיעור מועט לצאת י"ח דוקא, על כן בית שאוכליו מרובין ולא יש בודקים הרבה יעשו כן. ונוהגים שלא לאכול חזרת בערב פסח, וכן בחו"ל אין אוכלים חזרת ביום ראשון של פסח:

שו"ת יחוה דעת חלק ו סימן מז- שאלה: האם יש איסור בתולעים הנמצאים במים או בפירות גם כשאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ?

תשובה: הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראיה, אינם אלא על ידי ראיה טבעית, כי האדם יראה לעינים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראיה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת. ולכן תולעים שאינם נראים לעין כלל, אין בהם שום איסור, אף על פי שנראים הם ע"י זכוכית מגדלת ומיקרוסקופ. וכן מתבאר בספר חכמת אדם בבינת אדם (כלל לח סימן מט), שהביא מה שכתב בספר הברית, שנתברר ע"י חכמי המחקר שאי אפשר ליין להיות חומץ עד שירום תולעים, והמסתכל במיקרוסקופ יראה שהחומץ מלא תולעים רוחשים, ולכן אסור לאכול מהחומץ אפילו על ידי סינון, אלא צריך להרתיחו תחלה, ואחר כך יסננהו דרך בגד דק מאד. וכתב על זה החכמת אדם, שבודאי אין מקום לאסור כל חומץ מטעם תולעים, שהרי נאמר בנזיר חומץ יין לא ישתה, הא לאחרים מותר, וברות נאמר וטבלת פתך בחומץ, וכי הכתוב יסתום כל כך באיסור לאו, ולא יפרש שזהו דרך בישול והרתחה תחלה, ואם באנו לחוש שהחומץ יש בו תולעים בכח, (ולא בפועל), אם כן גם ביצים לא נאכל, שהרי כתב בספר הברית, שבקשר הביצה נראה אפרוח על ידי מיקרוסקופ, אלא ודאי שלא אסרה תורה מה שבכח אלא מה שיצא לפועל ונראה לעין. ורק כוונת ספר הברית לאסור חומץ כזה שכאשר מסתכלים בו נגד השמש נראים בו תולעים, וכמו שכתב בבית יוסף סימן פד בבדק הבית בשם רבינו ירוחם וכו'. ע"ש. וכן כתב בספר מאורי אור (חלק קן טהור חולין נח: דף פח ע"א), שאותם רמשים קטנים מאד שאינם נראים אלא על ידי מיקרוסקופ בחומץ ובקמח, לא חששו להם חכמים כלל, ורק באותם הנראים לעין יש לחוש בהם משום איסור תולעים אף על פי שהם קטנים מאד. ע"ש. וכן פסק הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בספר ערוך השלחן (סימן פד סעיף לו). ע"ש. וכן כתב הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (תנינא, בקונטרס אחרון סימן נג), שבדיקה בזכוכית מגדלת דהיינו מיקרוסקופ לא מעלה ולא מורידה מצד ההלכה, שהרי ידוע מה שאומרים חוקרים מומחים שאם נסתכל במים במיקרוסקופ נראה בכל מים אפילו מסוננים תולעים רוחשים, וממה שאין אנו משגיחים בזה, מוכח שבדיקה בכלי זה אין לחוש לה אפילו לחומרא. ע"ש +והנה הגאון רבי שלמה קלוגר הניף ידו שנית בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה (חלק א' סימן קס), והוסיף טעם להתיר תולעים קטנים מאד שנמצאים במים (של בורות), ואי אפשר להסירם על ידי סינון, שמכיון דקיימא לן בשלחן ערוך יורה דעה (סימן ק' סעיף א') בדין בריה שאינה בטלה אפילו באלף, דהיינו דוקא באופן שהיא אסורה מתחלת ברייתה, כגון נמלה ועוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי, לאפוקי עוף טהור שנתנבל או שור הנסקל. (ומקור הדברים בהר"ן חולין ק וכן כתב בספר האשכול חלק ג' עמוד פה). לכן תולעים אלו שכל עוד לא פירשו מותרים, כמבואר בשלחן ערוך יורה דעה (סימן פד סעיף א'), גם לאחר שפירשו שהם אסורים, אין להם דין בריה לאסור כל המים בגללם, מאחר שלא נאסרו מתחלת ברייתן. עכת"ד. וכבר קדמו בסברא זו הכרתי ופלתי (בסימן ק' סק"ד) שכתב, שעל פי דברי הר"ן והשלחן ערוך יצא לנו דין גדול, שתולעים קטנים המתהוים בפירות בתלוש, ונקראים מילבין, כיון שכל זמן שלא פירשו מותרים, שאינם נקראים שרץ השורץ על הארץ, וכמו שכתב בשלחן ערוך /יו"ד/ (סימן פד סעיף ד'), אפילו אם יעמדו ימים רבים ויפרשו אין עליהם תורת בריה, הואיל ולא נאסרו מתחלת ברייתן, ולא מצינו להקדמונים שיחשבו תולעים כאלה לבריה, זולת הרא"ש בתשובה, והוא הולך לשיטתו שסובר שאין צריך שתהיה אסורה מתחלת ברייתה, אבל לדידן דקיימא לן כהשלחן ערוך אין כאן איסור בריה. ומכל מקום ח"ו להקל בזה, ואל תטוש תורת אמך, אלא שעל כל פנים יש התנצלות על פי זה לנכשלים בכך, כי בעוה"ר אי אפשר לעמוד בזה, ומי האיש אשר יוכל לומר חף אני מפשע של איסור תולעים בארצות האלה, אך כתבתי כן להיות כתריס בפני הפורענות. אבל למעשה ח"ו להקל ולסמוך על זה כלל. ע"כ. גם בשו"ת בית דוד (חלק יורה דעה סימן כב) נסתפק בדין זה, לגבי תולעים הגדלים בפירות בתלוש שמותרים כל זמן שלא פירשו, אם לאחר שפירשו יש להם דין בריה, או שמא כיון שמתחלה היו מותרים אין להם דין בריה, הואיל ואינם אסורים מתחלת ברייתם. וכמו שכתב בשלחן ערוך /יו"ד/ (סימן ק'). וצ"ע. ע"כ. ועיין עוד בישועות יעקב יורה דעה (סימן פד סק"א), שהזכיר גם כן סברא זו. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת בית שלמה (חלק יורה דעה סימן קנה). ע"ש. ובהגהות מטה יהונתן (סימן ק'), הובאו דברי הגאון טור האבן (סימן כו) שכתב להוכיח מדברי הרשב"א היפך דברי הכרתי ופלתי, והגאון רבי בצלאל הכהן, המורה צדק דווילנא, כתב לדחות ראייתו. ע"ש. (ושוב ראיתי מ"ש עוד הגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה סי' קסב. ע"ש). אולם החוות דעת (סימן ק' סק"ה) דחה דברי הכרתי ופלתי, על פי מה שכתב הרמב"ם בספר המצות (מצוה קעט), כי מה שאמרו אכל פוטיתא לוקה ארבע היינו לאחר שפירשה וכו'. והרי הטעם שלוקה על תולעת שאין בה שיעור כזית הוא גם כן משום בריה (מכות יז), אלמא דשפיר חשיבא בריה וכו'. ועוד שגם זו נחשבת אסורה מתחלת ברייתה כדמוכח בחידושי הרשב"א (חולין קכ) שחלב וגיד הנשה מיקרו אסורים מתחלת ברייתן, אף על פי שאינם נוהגים בשליל, משום ששם חלב וגיד לא היה לו היתר מעולם, ומקודם לא היה עליהם שם חלב וגיד. ע"ש. והוא הדין כאן קודם שפירשו אין עליהם שם שרץ השורץ על הארץ כלל אלא רק לאחר שפירשו, נמצא ששם שרץ הארץ לא היה לו היתר כלל, ומיקרו אסורים מתחלת ברייתן. ע"כ. וכן כתב בספר מראה כהן בחידושיו לזבחים (עב), שדברי השלחן ערוך שדין בריה הוא כשאסורה מתחלת ברייתה, אין זה משעה שנוצר בבטן, אלא משעה שיצא לאויר העולם, שהרי איסור גיד הנשה אינו נוהג בשליל (לרבי יהודה, חולין פט:) ואפילו לרבנן שנוהג בשליל, אין איסורו חל אלא לאחר שיצא לאויר העולם. (ועיין בתוספות חולין פט: ד"ה והא). וכן הדין בחלב ואבר מן החי וכו'. והוא הדין לתולעים הגדלים בתלוש לאחר שפירשו וכו'. ע"ש. (ועיין באמרי ברוך מה שכתב על דברי החוות דעת הנ"ל). ומרן החיד"א במחזיק ברכה (סימן פד סק"י) הביא ספק הבית דוד הנ"ל, וכתב, ולי נראה לומר דחשיבי בריה, ואין זה ענין לעוף שנתנבל ושור הנסקל שנתחדש דבר בגופם, אבל התולעים שינוי מקומם בלבד גורם להם להאסר וכו', ועוד שגם שינוי מקומם אינו חידוש, ומתחלה נודע שדרכם לפרוש, ומראש הם נועדים לכך, והם אסורים מחמת עצמם, ולא מחמת דבר אחר. ע"ש. גם הפרי מגדים (סימן פד, בשפתי דעת ס"ק לא) הביא דברי הכרתי ופלתי, וכתב, שבאמת כל הפוסקים האחרונים כתבו דמילבין הוי בריה, שכל זמן שלא פירשו הוו כאוכלא דאפרת, ואחר כך כשפירשו שפיר חשיבי בריה, ומיקרי נוצר באיסור, לכן אין להקל בזה כלל. ע"ש. ועינא דשפיר חזי להדגול מרבבה (שבסוף יורה דעה דפוס וילנא, סימן פד) שכתב, ששמע בשם הגאון רבי יהונתן מפראג (כנ"ל), וסברא נכונה היא, ואם לא תימצא סתירה לזה היה נכון לסמוך על זה אף למעשה וכו', וסיים, אולם שוב מצאתי להר"ן (בחולין פרק אלו טרפות נח), אהא דאמר רב הונא כל בריה שאין בה עצם אינה מתקיימת י"ב חודש, ואמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליעה באיביה אסורה, הני תמרי דכדא מותרים לאחר י"ב חודש. (שתולעים אלה המצויים בהם לאחר י"ב חודש כעת נולדו בתלוש, ולא מאותם תולעים שהיו במחובר. הרי"ף. ועיין בספר ההשלמה ובספר המאורות שם, שבירושלמי (פרק קמא דשבת הלכה ג') איתא, כל שאין בו עצם אינו חי יותר מששה חודשים, ומדאמר התם ששה חדשים, והכא י"ב חודש, ואמר התם אינו חי, והכא אינו מתקיים, שמע מינה שלאחר י"ב חודש עפרא בעלמא הוא. וכן כתב המאירי שם. ועיין עוד בפרי חדש (סימן פד ס"ק כג). ע"ש). וכתב הר"ן, יש בעלי נפש שהחמירו ואמרו דהני מילי לאוכלם כך, אבל לבשלם כמות שהם יש לחוש שמא על ידי הבישול יהיו פורשים ולא בטלי, דבריה לא בטלה אפילו באלף וכו'. (ועיין בחידושי הרמב"ן שם). ומוכח שאף לדעת הר"ן דסבירא ליה שאין דין בריה אלא כשאסורה מתחלת ברייתה, תולעים הגדלים בתלוש ופירשו חשיבי בריה כיון שראויים לפרוש מיד וכו'. לכן אין להקל בזה כלל. ע"ש. וכן הוכיח במישור בשו"ת חקרי לב (חלק א' מיורה דעה סימן סג) מדברי הר"ן הללו שתולעים שגדלו בתלוש נחשבים בריה לאחר שפירשו, ושכן מוכח בספר החינוך, ודלא כהרב בית דוד שנסתפק בזה. ע"ש. גם הגאון רבי יצחק מאיו בספר פאת הים (מערכת ב' אות לח) העיר כן על דברי הבית דוד, דאישתמיטתיה מה שכתב הר"ן (חולין נח) הנ"ל, דשפיר חשיבי בריה לאחר שפירשו. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת קול אליהו חלק א' (חלק יורה דעה סוף סימן יח) שכתב, וסבור הייתי לומר שתולעים הגדלים בפירות בתלוש, וכן תולעים שבמים שבבורות, שכל זמן שלא פירשו מותרים, אין להם דין בריה גם לאחר שפירשו, כיון שאינם אסורים מתחלת ברייתן, אלא שמצאתי להר"ן (חולין נח) שכתב שיש להם דין בריה, אך לא ידעתי טעם לדבר. והבית דוד נסתפק בזה והניח בצ"ע. ולא ראה דברי הר"ן. ע"כ. (וכבר נתבאר למעלה טעם לכך). וכן כתב הגאון רבי יצחק טייב בערך השלחן (סימן פד סק"ב) להשיג על הבית דוד והכרתי ופלתי שלא ראו דברי הר"ן הנ"ל דמוכח לאיסורא. ע"ש. וגם הלום ראיתי בשו"ת אהל יצחק חסיד (בסוף חלק חשן משפט סימן קד), שהביא תשובת מר חמיו שהשיג על הבית דוד והכרתי ופלתי שנעלם מהם דברי הר"ן הנ"ל. ושם (בחלק יורה דעה סימן ה') הביא דברי הר"ן, ושכן פסק הגנת ורדים (חלק יורה דעה כלל א' סימן יח), ושיש לבאר הטעם לזה, שקודם שפירשו אין עליהם שם תולעים כלל, אלא כשעודם במים נחשבים כהמים עצמם, דהיינו רביתייהו. וכן כשהם בפרי שהתליע בתלוש הרי הם כגוף הפרי כל עוד לא פירשו, ורק לאחר שפירשו יש עליהם שם תולעים, והוו כאסורים מתחלת ברייתן, ואסורים משום בריה וכו'. ע"ש. וכן העלה בשו"ת תפארת אדם (חלק יורה דעה סימן יב) על פי דברי הר"ן. וכתב שהטעם שהביא האהל יצחק עמי היתה ושלחתיה וכו'. ע"ש. (אבל לפי האמור בשם החוות דעת ומראה כהן יש מקום לכך). גם הגאון רבי נסים חיים מודעי בשו"ת חיים לעולם (מימר חיים חלק אורח חיים סוף סימן יא) הביא דברי הרב מראה כהן הנ"ל, והעלה כן להלכה, ושלא כהבית דוד שנסתפק בזה. ושם כתב להשיב על מה שכתב הגאון הראשון לציון רבי חיים דוד חזן בחקרי לב (מהדורא בתרא חלק יורה דעה סימן יד) בשם חכם אשכנזי להוכיח דשפיר חשיבי בריה, ממה שהותר לאכול מפירות אלה שהתליעו בתלוש בשבת, ולא חיישינן לאיסור נטילת נשמה, (וכמו שכתב המגן אברהם סימן שטז סק"כ), אלמא שהם בכלל הפרי ואין עליהם תורת תולעים כלל. וכתב לדחות דשאני איסור נטילת נשמה בשבת דילפינן מאלים שהם פרים ורבים, כמו שאמרו בשבת (קז:), מה שאין כן תולעים הגדלים מהפירות עצמם בתלוש שאינם באים על ידי פריה ורביה. (ועיין בדברי הרמב"ם בספר המצות מצוה קעט). ע"ש. וגם הגאון רבי יוסף חיים בספר רב ברכות (מערכת ב' אות ד', דף ל' סע"ב והלאה) האריך על דברי הגאון רבי חיים דוד חזן בחקרי לב הנ"ל. והביא גם כן אחרונים רבים דפשיטא להו דחשיבי שפיר בריה. ועיין עוד בספרו שו"ת רב פעלים חלק ד' (חלק יורה דעה סוף סימן ח). ע"ש. והגאון רבי חיים דוד חזן בספר ישרי לב (דף יד סע"ג) השיב תשובה מאהבה להגאון רבי יוסף חיים על הערותיו בזה. ע"ש. ועיין עוד בשו"ת חלקת יואב (חלק יורה דעה סימן יט) שחשב לסייע דברי הכרתי ופלתי ממנחות (פה:) סולת שהתליעה ברובה וכן חטים שהתליעו ברובן פסולים למנחות, והרי אפילו אם התליעו במיעוטן יהיו פסולים כיון שאסורים באכילה. (ובעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל), אלא ודאי שבטלים ברוב, ולא חשיבי בריה. ודחה דמיירי שניטלו התולעים משם, והעלה שהעיקר כמו שכתב החוות דעת סימן ק' שגם בזה יש לאסור משום בריה, כי הפירוש במה שאמרו שהבריה היא כשנאסרה מתחלת ברייתה, הוא שאיסורה בא מחמת עצמה ולא שדבר אחר גרם לה שתיאסר, כגון שור הנסקל וכו'. ע"ש. (וזה כעין מה שכתב המחזיק ברכה הנ"ל). ויש מקום לפלפל בראיית החלקת יואב ממנחות (פה:). ואכמ"ל. אתה הראת לדעת שרוב האחרונים דחו בשתי ידים סברת הכרתי ופלתי, ומצאו סתירה לזה מדברי הר"ן עצמו. וממילא נדחו דברי הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה הנ"ל. וראה עוד במנחת פתים יורה דעה (סימן פד) שכתב שדברי הגאון רבי שלמה קלוגר בזה תמוהים. ועיין עוד בזה במשמרת שלום (סימן פד, שפתי דעת סק"ח), ובדרכי תשובה (סימן פד סק"ט וס"ק עח). ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן כ). ע"ש. ולכן אף תולעים קטנים מאד שנראים נגד השמש בעין חדה ובריאה אסורים משום בריה, וצריך לסננם היטב, ולהסירם בסינון של בגד עב. אבל אם אינם נראים כנגד השמש בעין בוחנת אלא רק על ידי מיקרוסקופ, יש להקל. והרי זה כמבואר.+ ובתפארת ישראל במסכת עבודה זרה (פרק ב' משנה ו', בועז סק"ג), הביא שגדול אחד חשב להתיר דגים שהקשקשים שלהם נראים רק על ידי מיקרוסקופ, ואוושו עליה כולי עלמא, ונפיק שיפורי מבי מדרשא לאיסורא, ונשתקע הדבר ולא יאמר. והטעם לכך שכל שאינו נראה לעין בלי אמצעות כלי הבטה לא נחשבת קשקשת, וכן הדין בנקבים הנראים בריאה ושאר איברי הבהמה על ידי מיקרוסקופ, שאין להעלות על הדעת להטריף הבהמה משום כך, כי דעת התורה לסמוך רק על מה שנראה לעין אדם רגיל בלי כלי זכוכית מגדלת. וכן בכל כיוצא בזה. עכת"ד. והגאון הראשון לציון יש"א ברכה בשו"ת ישא איש (חלק יורה דעה סימן א), נשאל אם יש להכשיר דגים שאין קשקשיהם נראים אלא על ידי מיקרוסקופ, והביא מה שאמרו בעבודה זרה (לט) שאם נראים קשקשים דקים בדג נגד השמש, דג טהור הוא, וכתבו הפוסקים שצריך להיות גם כן שהקשקשים נקלפים מעור הדג, ולא יהיו דבוקים בעורו, ולכן דגים אלה אם הקשקשים שלהם נקלפים ביד או בסכין או על ידי שריה במים וכו' הרי הם טהורים, ואם לאו אסורים. ע"כ. ונראה דסבירא ליה שאם אינם נראים אלא על ידי מיקרוסקופ בודאי שאין הקשקשים שלהם נקלפים ביד או בסכין באופן שיראו לעינים, ולכן לא חשש להשיב לשואל על עצם השאלה. אך בשו"ת ישיב משה (סימן ריד) כתב לדייק מדבריו דמהניא ראיה במיקרוסקופ, וכתב, שדבריו נכונים, דמה לי ראיה על ידי כלי זה או ראיה נגד השמש וכו', ומכל מקום אין לאסור תולעים שבמים או בפירות כשאינם נראים אלא על ידי כלי זה וכו'. ע"ש. והגאון רבי כלפון משה הכהן בשו"ת שואל ונשאל חלק ה' (חלק יורה דעה סימן סד) האריך להשיב על זה, וכתב, שדגים שאין קשקשיהם נראים אלא על ידי מיקרוסקופ אין להתירם כלל, שלא התירה התורה וגם לא אסרה התורה אלא רק לפי ראות עיני האדם הבריא בחוש הראות, ולא מה שנראה דוקא על ידי כלי הבטה, וכן הורה מר זקני הגאון רבי משה הכהן זצ"ל במעשה שבא לפניו, שסיננו מים לשתיה כמה פעמים, ואף על פי כן היה נראה במיקרוסקופ תולעים רבים רוחשים במים, והשיב שהתורה לא אסרה אלא תולעים הנראים לעין בחוש הראות הטבעי וכו'. וכן כתב היוצא בזה בירחון המאסף (חוברת ב' סימן מב) בדין בדיקת הסכין, שאם בדקנוהו ונמצא שאין בו פגם, ועל ידי המיקרוסקופ נראות פגימות רבות בסכין, אין לחוש לזה כלל, והסכין כשר לשחיטה לפי הדין, כיון שאין הפגימות נראות לעיני האדם. ויפה כתב. וכן יש להוכיח מכמה ענינים שלא אסרה תורה אלא מה שנראה לעינים ולא על ידי כלי הבטה, באופן שאין מקום לא להקל ולא להחמיר במה שנראה רק על ידי מיקרוסקופ. ע"כ. (ומכל מקום יש ליישב דברי הגאון יש"א ברכה כמו שכתבנו). וכן כתב הרה"ג רבי יוסף משאש בשו"ת מים חיים (סימן רנט), אודות אתרוג שנבדק ולא נמצא בו שום דופי, אך על ידי זכוכית מגדלת נראו בו כמה נקבים עם חסרונות, או חזזיות, והעלה שהאתרוג כשר אף למהדרין, שאין לנו אלא מה שעינינו רואות, שאם נבוא לחוש למה שנראה בזכוכית מגדלת, אם כן לא נאכל בשר לעולם, כי על ידי מיקרוסקופ אפשר לראות כמה נקבים דקים בריאה ובשאר איברי הבהמה. וכן על ידי כלי זה נראים תולעים רבים רוחשים במים ובפירות וכו'. אלא ודאי שאין לחוש לזה כלל. וכן הורה הרה"ג מהר"ח בלייח ז"ל על פיסוקים ופירודי אותיות של ספרי תורה תפילין ומזוזות שאינם נראים לעין רואה, אלא על ידי זכוכית מגדלת, שאינם פוסלים אותם, כיון שאינם נראים לעין של אדם רגיל וכו'. ע"ש. וכן בשו"ת דובב מישרים חלק א' (סימן א') העלה גם כן שאין להשגיח במה שנראה בזכוכית מגדלת בספרי תורה ותפילין ומזוזות לענין מוקף גויל. ע"ש. אבל הגאון רבי ישראל זאב מינצברג בשו"ת שארית ישראל (חלק אורח חיים סימן יא - יב) כתב להשיב על זה. עש"ב. ועיין עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק ח' (סימן טו אות י') מה שכתב בזה. ע"ש. ועיין בשו"ת אבן יקרה חלק ב' (סימן לג), ובשו"ת מהרש"ם חלק ג' (סימן שנז), ובספר פסקי תשובה חלק א' (סימן כב), ובשו"ת באר משה חלק ה' (סימן טז), ובמה שכתבנו בס"ד בשו"ת יביע אומר חלק ד' (חלק יורה דעה סימן כ' אות ב', וסימן כא אות ז'). ע"ש. ואכמ"ל.

בסיכום: תולעים הנמצאים במים ובפירות שאינם נראים לעין כלל, אלא רק על ידי מיקרוסקופ, אין בהם שום איסור כלל, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים.

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן סג

בדיקת ירקות מתולעים

א. ה' ניסן תשמ"ה

בענין החשש מתולעים מפני מיעוט המצוי, לצערנו הוא דבר מצוי וחמור מאד, שהרי גם בכה"ג שאי אפשר לבדוק אלא ע"י טורח גדול מאד שזה ודאי רק מדרבנן, אפי"ה החמירו בזה הפוסקים, ומ"ש הכרו"פ בסימן ק' סק"ד דלא חשיב כבריה ומהני ליה ביטול מפני שאינו אסור מתחילת ברייתו לפני ששורץ, מבואר בפתחי תשובה סק"א ובדרכי תשובה אות ד' שרבים השיגו עליו. וכן במה שהעלה הגאון בעל שיבת ציון בסי' כ"ח דאם זה ממש מאוס אפשר דחשיב לגבי התולעת כדין דבר שאינו מתכוין וכמתעסק בעלמא, וגם ראיתי בדרכ"ת סי' פ"ד אות כ"ח שהביא כדברים האלה מהגאון בעל בית אפרים, אך גם כתב שלא הסכימו לזה, וכן באמרי בינה בדיני בשר בחלב סוף סי' ב' הביא דבר זה מגאון אחד, והוא אין דעתו נוחה מזה. +עי' מנחת שלמה ח"א סי' ו' (עמ' ל"ו).+

ואיך שהוא נראה דבשעה שמכניסו לתוך הפה חשיב כספק עבירה במה שהוא ממש עושה עכשיו, וכמו"ש הרעק"א ביו"ד סי' פ"ז ס"ו דבכה"ג אין זה חשיב כדבר שאין מתכוין, מ"מ על צד רחוק אולי אפשר לדון דבדבר שיכולים ללעוס היטב חזי לאצטרופי דשפיר חשיב כאינו מתכוין משום דיתכן שסמוך לבליעתו כבר יתמעך ויתרסק באופן דמהני ליה ביטול ונהפך להיות היתר, ונמצא דבשעה שמכניס הפרי לתוך הפה הו"ל כאינו מתכוין כלל לתולעת, ויש ספק על להבא דשמא לא יהיה אח"כ שום איסור. והן אמנם דבודאי תולעת חלילה לסמוך על זה, וכמובא בדרכ"ת סי' ק' אות ב', מ"מ לגבי החשש של מיעוט המצוי אפשר שיכולים להתחשב עם זה, כי יש מקום לומר דאף שאם חילקו בפנים לאחר שכבר נמצא בתוך הפה, קיי"ל כר' יוחנן שעדיין יש על זה דין בריה, מ"מ בדבר שהוא מתועב ומאוס ולא שייך כלל לומר בזה שכך דרך אכילתו, שהרי כל אדם היה שמח אם היו יכולים בקל להסירו, לכן אפשר דאע"ג שהתורה אסרתו אפי' אם הוא ממש מאיס וגם חשיב בריה, מ"מ אם נתרסק סמוך לבליעתו אפשר דבכה"ג תו לא חשיב בריה וצ"ע. כמובן שזה רק הערה גרידא ולא להלכה...

ח) [בברוקולי התולעים מכוסות בתוך הפרחים ואפשר להסיר חלקם ע"י רחיצה ושפשוף במים האם זה נחשב תערובות, או כניכר האיסור]. אם אפשר להסיר ע"י רחיצה ושפשוף למה לא לעשות כן, אך אם ע"י זה צריך להפסיד גם מהפרחים שגם הם נאכלים, צ"ע.

ב. שבט תשמ"ו

אחדשה"ט וש"ת בכבוד ויקר כיאות, הנני משיב בקצרה מפני כבוד התורה על מכתבו שקבלתי, וזה רק כמעיר בלבד, כי מכמה טעמים אין אני יכול וגם לא מתכוין כלל להורות.

בדבר מסעדות ומלונות וכדומה המגישים לאורחים ירקות כגון חסה, כרובית, כרוב, תרד, אספרגוס, ואינם יכולים לבדוק כל עלה בנפרד, אלא שורין אותם במי - מלח ואומרים שהתולעים עולים למעלה, ושופכים את המי מלח ורוחצים במים. ותולעים אלו אינם נראים לרוב בנ"א אלא כאשר נותנם כנגד נורת חשמל, ומשרד הבריאות דאמריקה דורש ממסעדות ומלונות שיגישו דוקא ירקות אלו, ויגרם לבעלי המסעדות הפסד מרובה אם לא יגישו אותם.

מסתבר דלאחר שכבר שרו כראוי את הירקות במי מלח הרי זה חשיב כספק רחוק מאד לחשוש על כל עלה דשמא היא מתולעת, ומעתה אפילו בספק איסור ממש עיין בשד"ח כללים מערכת א' אות ה' שהביא מהפרי תואר ועוד דאפי' להסוברים דהא דאין מבטלין לכתחלה הוא איסור תורה, מ"מ בספק איסור אפי' רבנן לא גזרו, והמהרש"ם בח"ב סי' כ"ח סומך על זה וכתב ובספק איסור מבטלין לכתחלה. וכ"ש בנד"ד דמלבד שאינו רוצה כלל בתולעים דמאיסי, וגם התעסק וטרח מקודם לברור ולזורקם, וא"כ ודאי שאין כאן איסור תורה. ותו דבמקום דאיכא טורח גדול מאד, מבואר באחרונים דחשיב כדיעבד לענין חיטים מחומצים לפני הפסח שעדיין הוא היתר. ועיין גם בשו"ת ברית אברהם חלק או"ח סי' ל"ד אות ג' שמסתמך על ההסבר של התויו"ט בדברי הרמב"ם פי"א מתרומות ה"ד דהיכי דאין מתכוין לבטל את האיסור לא מטרחינן יותר מכדי לכבד כדרכו, אך כל זה דוקא בתרומה ולא לענין תולעים.

ומעתה אף על גב דבריה גם בדיעבד לא בטיל, מ"מ אפשר דבכה"ג שאינם נראים כלל לעינים גם כנגד השמש, אף על גב דשפיר מסתבר שלענין דאורייתא ה"ז בריה, והאוכל תולעת כזו לוקה, כי אין זה דומה כלל לשרצים שנראים רק ע"י מיקראסקאפ או סתם זכוכית מגדלת, הואיל וכאן הם נראים לעיני האדם בלי שום מכשיר, מ"מ לענין זה דבריה לא בטיל שהוא רק מדרבנן, והטעם הוא משום דחשיב טפי ולוקין עליו אף אם זה קטן מאד ופחות מכשיעור, מ"מ יכולים לומר דבכגון דא שבאור היום רגיל אינו נראה כלל לעינים, לא הפקיעו מהם רבנן דיני ביטול והרי הם בטלים מיד לאחר שכבר נבדקו כראוי ע"י מי מלח כנהוג עוד לפני הבישול, וכ"ש לאחר הבישול שלגמרי אין רואים אותם ואי אפשר כלל לבוררם [אף אם לא נסמוך להקל ולומר שלאחר הבדיקה במי מלח תו לא חייבים בבדיקה].

וגם אפשר דכיון שהתולעים האלה הם עדיין קטנים מאד עד כדי כך שאי אפשר כלל לראות, חושבני שע"י הבישול במים הרותחים ממיסים אותם ותו לא הו"ל בריה. [גם לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי]. והרי הזכיר כת"ר הענין של ספק ספיקא [אפשר דמפני קטנותם גם לא שרצו עדיין במחובר]. גם יש להוסיף דאפשר שהם מתרסקים ונימוחים לפני הבליעה ע"י הלעיסה, ואף על גב דאם חילקו בפנים קיי"ל כר' יוחנן שעדיין יש על זה שם בריה, מ"מ במאוס ומתועב דודאי לא ניחא ליה, אפשר דלא שייך כלל הטעם שכך דרך אכילתו.

ומלבד כל אלה נכון להזכיר דעת הכרו"פ בסימן ק' סק"ד דשרץ לא חשיב כאסור מתחילת ברייתו כיון שאיסורו מתחיל רק לאחר ששורץ ולא קודם, וסובר דלא חשיב משום כך בריה. וכן גם מה שכתב השיבת ציון בסי' כ"ח והובא גם באמרי בינה דיני בב"ח סוף סי' ד' בשם גאון אחד, ובדרכ"ת סי' פ"ד אות כ"ח הובא כן מבעל בית אפרים דלגבי התולעת שאין דעתו עליו חשיב רק כמתעסק, ואף על גב דאין מתעסק בחלבים מפני שנהנה, שאני הכא שההנאה היא רק מהפרי ולא מהתולעת, ואף על גב דהו"ל כספק פסיק רישא לשעבר דלא חשיב כאינו מתכוין, כמבואר ברעק"א יו"ד סי' פ"ז ס"ו, מ"מ נראה שאם הבירור אינו יכול להיות רק ע"י טורח גדול מאד דחשיב כבדיעבד, שפיר חשיב בנד"ד כנעשה אח"כ בשעת אכילה ע"י מתעסק וכאינו מתכוין דמותר, שהרי גם גרירת מטה וכדומה יכולים גם כן לדעת מראש על ידי מומחה גדול ואפילו הכי מותר, וכיון דשרי לבעל המסעדה, הוא הדין נמי דשרי לאחריני כידוע.

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ב

בעניין החרקים הקטנים הנמצאים בכמה מיני ירקות

ב' דר"ח אייר תשמ"ה

לכבוד נכדי אהוב נפשי הרב הגאון מוהר"ר מרדכי טענדלער שליט"א

הנה אף שקשה לי לכתוב כעת שאיני בקו הבריאות השי"ת ירחם עלי בתוך שאר חולי עמו ישראל, מ"מ מחמת נחיצות העניין אומר הדברים האלה.

שמעתי איזה אנשים אמרו בשמי איזו סברה בעניין התולעים הקטנים שנודע שנמצאים בהרבה ממיני הירקות. והנה ידוע שלא אמרתי בזה שום הכרעה. ולהיפך דעתי נוטה יותר להקל, וכמו שהזכרת בשאלה, שאתה ובני הרה"ג מוהר"ר שלו' ראובן שליט"א כתבתם לי, שאפשר שדבר שלא נראה למעשה להדיא לעינים אינו אסור, ולכל הפחות אינו בחשיבות בריה שלא תיבטל בתערובת כדאיתא בשו"ע יו"ד סי' ק', וזה נוסף ללימוד הזכות שמוזכר בערוך השולחן סימן ק' סעיפים י"ג - י"ח, או שאפשר לסמוך על דעת הסוברים שבריה בטלה בקרוב לאלף, או שבריה שאינה קיימת לעולם בעין בפני עצמה והיא נדבקת בתערובת וא"א להפרידה משם - בטלה, או משום שרבנן לא גזרו שבריה לא תיבטל בדבר מאוס שנפשו של אדם קצה בו.

וגם כמו שאמרתי לך ולעוד הרבה אנשים שבכלל יש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העולם ולהיכא עמא דבר, ואסור להוציא לעז על דורות הקדמונים שלא הקפידו בדברים אלה משום שלא ידעו מהם (מש"כ רבינו במה שאין לשנות ממנהג דורות הקדמונים באגרות או"ח ח"ב סימן ק"ה ד"ה והנה להמחבר, יו"ד ח"ב סימן קמ"ו ד"ה ומה שכתר"ה דן להקל, או"ח ח"ג סוף סי' ט"ו, ויו"ד ח"ג סימן קנ"ד). ועל כן אמרתי שבלי לעיין היטב בדבר, שזה קשה לי כעת, אי אפשר להכריע לחומרא ולפרסם שיש איסור בדבר, וכל שכן שאין רצוני שיזכירו שמי כאחד מהאוסרים.

זקנך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין.

הפולמוס האחרון על ירקות נגועים:

פניני הלכה ה – חובת הבדיקה

פורסם בקטגוריה כג - שרצים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

התורה אסרה לאכול שרצים ולא פירות שאולי טמונים בהם שרצים, ואם יקרה מצב שאדם יחוש בתוך אכילתו טעם שרץ, יפלוט את מה שבפיו. אולם מדברי חכמים עולה, שכאשר יש סיכוי סביר שיש בפירות שרצים, אין לאכול את הפירות בלא בדיקה (חולין נח, א). ביארו הפוסקים שיש בזה שלושה מצבים:

א) מאכלים שבדרך כלל יש בהם שרצים, כדוגמת מאכלים ששהו במקום מזוהם, נחשבים כמוחזקים בשרצים וחובה לבודקם. וכל זמן שלא נבדקו או נוקו מהשרצים, אסור לאוכלם.

ב) מאכלים שברוב הפעמים אין בהם שרצים, אבל ב'מיעוט מצוי' שלהם יש שרצים, צריכים בדיקה, אולם בדיעבד כשאין אפשרות לבודקם, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלם.

ג) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים, למרות שלעיתים יש בהם שרצים, מותר לאכול בלא בדיקה. וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.

רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה את מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות – השרצים מתרבים, ובתנאי קור – מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה.[6]

מאכל שידוע כאינו מוחזק בשרצים ונמצאו בו שלושה שרצים, נעשה כל המאכל שבאותו הכלי או האריזה כמוחזק בשרצים, ואסור לאוכלו בלא בדיקה (שו"ע ק, ד; פד, ט).[7]

[6]. למדו הרא"ש, רשב"א ור"ן מחולין נח, ב, שצריך לבדוק תמרים הואיל ומצויים בהם שרצים. וכתבו רשב"א (תוה"א ג, ג), ור"ן, שגם כאשר רק במיעוט התמרים יש שרצים, יש לבודקם, וכפי שצריך לבדוק את הריאות מפני סירכות המצויות במיעוטן. וכן למדו רשב"א וב"י פד, ח, מהרמב"ם מאכ"א ב, טו, שפירות שדרכן להתליע אפילו ב'מיעוט המצוי' בלבד, חייבים בדיקה. וכתב רשב"א, שאם עבר ובישל את המאכל בלא בדיקה וכבר לא ניתן לבודקו, המאכל כשר, כשם שבהמה שריאותיה אבדו לפני בדיקה – כשרה. וכן נפסק בשו"ע פד, ח-ט; ש"ך כט.

כל זה לרוב הפוסקים, שסוברים שמדברי חכמים חייבים לבדוק במצב של 'מיעוט המצוי', אבל יש ראשונים שסוברים שאין חובה לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, שכן הולכים אחר הרוב (רש"י, רשב"ם, תוס' פסחים קטו, ב, 'קפא').

ויש אומרים, שאף שככלל חייבים לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, כאשר יש בכך קושי רב, אין חובת בדיקה ב'מיעוט המצוי', אלא סומכים על הרוב ומתירים לאכול (משכנות יעקב יו"ד יז; טוב טעם ודעת תליתאי א' קנח).

מהו מיעוט המצוי: כפי שכתבתי למעלה, רובם המכריע של הפוסקים לא עסקו בהגדרת 'מיעוט המצוי', הרי שהתכוונו שכל אדם יחליט בזה לפי תודעתו. אולם בדורות האחרונים, התרגלנו למדוד כל דבר במספרים ובאחוזים, ובלא זאת אנו מתקשים לקבוע את תודעתנו, ועלה הצורך לנסות לכמת את שיעור 'מיעוט המצוי'. ובמיוחד גופי כשרות שאינם יכולים לקבוע את עמדתם בכל מקרה לפי הערכתו האישית של המשגיח. לפיכך חזרו לעיין ולדייק בדברי הפוסקים כדי למצוא הגדרה מספרית. בשו"ת הריב"ש קצא, כתב שמיעוט המצוי הוא "קרוב למחצה ורגיל להיות". וכ"כ בית אפרים יו"ד ו. ונטו לדבריו מו"ר הרב ישראלי (התורה והארץ ח"ג עמ' 151), הרב מאזוז, ומשנה הלכות ז, צט. ונראה שכוונת הריב"ש בין כ-25% ל-49%. ואין לומר שפחות מ-40% כבר אינו 'קרוב למחצה', כי לא הצריכו לבדוק זאת במדויק, וקשה לאדם להבחין בהערכתו בין 40% ל-30%. מאידך, ברור שאין כוונתו לפחות מ-25%, הואיל ואינו נחשב "קרוב למחצה". דעה אחרת למשכנות יעקב יו"ד יז, שהביא מקור לכך שכבר מ-10% הוא 'מיעוט המצוי' היינו "מצוי תדיר". ורבים נוהגים להורות כמותו, כמובא בדרכי תשובה לט, ג; ישועת משה ח"ג סב, ג; מנחת שלמה ח"ב סא, א; אכול בשמחה עמ' 212.

ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט. ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים. למעשה ישנן ארבע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית מבט אחרת: א) ארוחה: מהזווית של זה שמכין את הארוחה, אין זה משנה אם ניפה קמח עבור שני סועדים או עשרה, שכן בכל פעם שהוא מנפה קמח, הקמח שניפה נחשב בתודעתו כיחידה אחת (ולכך נטיתי להלן בהלכה טז לגבי קמח). ב) מנה: מהזווית של האוכל, מנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו (כ"כ הרב זאב ויטמן והרב יואל פרידמן). ג) מאכל: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהמאכל מופיע לפנינו, פרי או ירק, בין גדול בין קטן (עי' חת"ם סופר ב, עז). ונראה שבמאכלים ארוזים כקמח וכקטניות, כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו. ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות. (עי' שו"ע קט, א, שמבחינת התודעה ההלכתית כל נגיסה נחשבת כיחידה בפני עצמה). כפי הנראה, כיוון שכל אחת מהאפשרויות מתאימה יותר לסוג מסוים של מאכל או אירוע, לא הגדירו הפוסקים הלכה זו, אלא היא צריכה להיקבע לפי הרושם שמציאות השרצים בכל מאכל ומאכל משאירה בתודעה (כעין זה כתב מו"ר הרב ישראלי ב'התורה והארץ' ח"ג עמ' 151). עוד נראה, שככל שהשרץ גדול יותר כך הוא תופש יותר מקום בתודעה, ויש לחשוש לו גם בשכיחות נמוכה יותר וביחידות מידה גדולות יותר.

ועדיין לא נפתרה הבעיה, מה עושים כאשר יש לנו ספק מה התודעה הקובעת את שיעור 'מיעוט המצוי', ובמיוחד כיצד צריכים לנהוג גופי כשרות, כאשר הם משרתים אנשים שונים בעלי תודעות שונות. למעשה, נראה שהתודעה הממוצעת היא שהיחידה היא מנה ממוצעת של אדם, שהיא גם הקבועה ביותר והנוחה ביותר לחישוב, שכן אינה תלויה בגודל המשפחה או הפרי או האריזה. אמנם בשעת הצורך, הואיל ויסוד חיוב הבדיקה מדרבנן, אפשר להקל למדוד לפי נגיסה. וקל וחומר שכאשר מדובר בשרצים זעירים, שיש לחשב לפי נגיסה (כמבואר להלן בהלכה ז הערות: 13, 15). ←

אמנם נראה שכאשר ידוע על מאכל שברוב המקרים נמצאים בו שרצים גדולים עד שבעת האכילה יכולים להרגיש בטעמם, אסור מהתורה לאוכלם בלא בדיקה, שכן הולכים אחר הרוב. אמנם עדיין יש ספק לפי מה קובעים רוב, לפי נגיסות או ארוחות, וכיוון שהספק מהתורה יש להחמיר. ויש מרבני זמנינו שכתבו, שבמצב של רוב, גם כשאין אפשרות להרגיש בטעם השרץ, חובת הבדיקה מהתורה (הרב יהודה עמיחי ב'אמונת עתיך' 11 עמ' 21; הרב יגאל הדאיה שם 35 עמ' 30; הרב רווח ב'תולעת שני' ז, ב). אולם כפי שלמדנו, מהלך הסוגיה אינו כן, ונראה שאין לדבריהם מקור מבוסס.

[7]. אמנם כאשר ידוע ששלושת השרצים לא היו מעורבים במאכל מתחילה אלא הגיעו אליו מבחוץ, ומסתבר שהם היחידים, המאכל כשר. ואם מסתבר שכמו שהגיעו למאכל שלושה שרצים כך הגיעו עוד, המאכל אסור בלא בדיקה (עי' ט"ז פד, יז).

פרי שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים, אין מועיל לבדוק מדגם שלו (שו"ת רשב"א א, רעד). אבל נראה שכשיש ספק בכך, ניתן לבדוק מדגם שלו.

כתב הרשב"א (תוה"ב בית ג' סוף שער ג) שאם עבר ובישל מאכל שהיה צריך לבודקו, יש להקל מפני שהוא ספק ספיקא: א' אולי לא היה שם שרץ, ב' ואם היה, אולי נימוח ובטל. ע"כ. יש אומרים שסברת ספק ספיקא קיימת גם במאכל שמוחזק בשרצים, שהואיל ולא תמיד יש בו שרצים, ספק ספיקא להקל (פרח שושן, תורת נתנאל לח; תשובה מאהבה יו"ד של, ועוד).ולרוב הפוסקים, ספק ספיקא להקל נאמר רק במיעוט המצוי, אבל מאכל שברוב המקרים יש בו שרצים, נחשב כמוחזק באיסור ואין להחשיבו כספק (או"ה הארוך, מהר"ם מלובלין, ש"ך כט, פמ"ג שפ"ד לב, ערוה"ש ע-עב). ואם נותרו ירקות מאותה החבילה, יש לבדוק את מצבם, אם מצאו בהם 3 שרצים, חזקה שגם בירקות שעירבו בתבשיל יש שרצים והתבשיל אסור. ואם לא מצאו בהם 3 שרצים, התבשיל כשר.

תגובה למאמרי הרב אליעזר מלמד בנושא חרקים הרב יגאל קמינצקי

הקדמה

הרב אליעזר מלמד כתב סדרה של מאמרים בעיתון 'בשבע', על היחס לחרקים זעירים ועל חיוב בדיקת ירקות עלים. ברצוני לציין שאיני בא במאמר זה להתעמת עם עצם המסקנה של הכותב (אף שאני חלוק עליו מכול וכול, ועל כך יש לכתוב מאמר נפרד). ברצוני להתמקד בדרך הפסיקה כפי שהיא משתקפת מתוך המאמרים הנ"ל (בשל אורך המאמרים הבאתי רק חלק מן הציטטות תוך כדי התייחסות אליהן).

להלן חלק מן הנחות היסוד שהכותב מתבסס עליהן:

'האחרונים' בדורות שלפנינו 'שהחמירו בשרצים קטנים, מסתבר שהתכוונו לשרצים גדולים יותר'.

'מסתבר שהם אסרו רק ירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים'.

3. פעם היו הרבה יותר חרקים מאשר בימינו.

בד"כ אין שרצים בשיעור של מיעוט מצוי.

אם לא מרגישים את טעם החרק, אין איסור מדאורייתא.

ברצוני להצביע על שתי בעיות עקרוניות העולות מתוך המאמרים הנ"ל:

פסיקת הלכה מבלי להכיר היטב את הנתונים בשטח.

חמור מכך, פסיקת הלכה על סמך סברות עצמיות בלתי מוכחות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם דרך הפסיקה ההלכתית.

א. גודל החרקים שאסרו הראשונים

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

ערעור על מקורות המחמירים – אף שברור שיש מהאחרונים שהחמירו בשרצים קטנים, נראה שלא החמירו כדברי המחמירים בימינו, שכן מסתבר שהתכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר, ולירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים.

השגות:

1) היש לכותב מקור לפיו האחרונים החמירו רק בחרקים גדולים יותר מאלו המצויים בימינו?

להלן חלק ממקורות של ראשונים ואחרונים כאחד, הסותרים את דבריו לחלוטין וקובעים שהכוונה לשרצים קטנים ביותר שאומנם ניכרים לעין בלתי מזוינת.

וזו לשון רש"י (עירובין כח ע"א):

...שרץ, לשון ש-רץ, דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא על ידי שירוצו וריחושו מפני קוטנו.

וזו לשון התוספות (פסחים כד ע"ב ד"ה צירעה):

ולשון שרץ דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו מפני קטנו.

התוספות מקשים על דברי רש"י ולבסוף מסכימים עם קביעתו זו.

וזו לשון תשובת הרשב"א (ח"א סי' ערה):

...גם מה שאמרת בפולין... מצוי בהן במקום הרחש מקום שחור. וניכר ראשו של רחש וגופו אינו ניכר אלא מהפול בעצמו שמשונה קצת מהפול עצמו. אם אסור רחש זה אם לאו? תשובה: הרחש ההוא מיד נודע מקומו שמקומו משחיר וכלו הוא נברא וזה קטן מאד מאד... ומניחין על ציפורן האצבע והוא רוחש והולך ולפיכך במקום שמשחיר בפולין נוטלין קצת בעומק וזו היא בדיקתו והכשרו...

גם הרשב"א אוסר נקודה שחורה שלא ניתן לזהותה כחרק אלא ע"י רחישתה. ומה שכתב שניכר ראשו של רחש, אין הכוונה שרואים ראש של חרק, דא"כ מדוע צריך לבודקו שהוא נע ונד? ובע"כ שהראש ניכר הכוונה רק לנקודה שחורה.

וכן פוסק כמותו ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' פד סעי' ו):

...ופעמים נמצא בפרי כמין נקודה שחורה, והוא מקום שמתחיל התולעת להתרקם... דאסור כמו התולעת עצמו [תשובת הרשב"א ער"ה].

וזו לשון השל"ה (קדושת האכילה סי' קיג):

הכנימות הקטנות נקראות מילב"ן, רגילין להיות בימי קיץ בכל הפירות היבשות... והיא מילתא דשכיחא, וכמה פעמים אסרתי כל השוקא שמוכרים דברים אלו, מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא.

גם בדבריו רואים שהיו חרקים שעמדו במקומם וע"כ לא ניתן היה לזהותם, ורק לאחר שגרמו להם להתנועע, הכירו בזה שהם חרקים הנאסרים מדאורייתא.

וזו לשון מהר"ם בן חביב בשו"ת 'קול גדול' (סי' ה):

...חומץ דרכו כשמתיישן לגדל תולעים דקים, והם דקים יותר מחוט השערה שאין בהם ממש, זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש... מה שנראה מן המשנה ומן הגמרא ומן הפוסקים דבריה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה, ואין חילוק אם היא דקה מחוט השערה או גסה מחוט השערה... וכן על תולעים שבמשקים שהם קטנים כל כך עד שיש חשש שאפילו סינון המשקה בבגד צפוף לא יועיל להסרתן משום שהן עלולות לעבור בנקבי המסננת...

2) כיצד הוא כותב 'מסתבר שהאחרונים התכוונו באזהרותיהם לשרצים גדולים יותר', כשהוא בעצמו מביא רשימה של אחרונים שלפני דורנו שאסרו חרקים זעירים וקטנים מאוד?

ואלו דברי הר"א מלמד במאמר:

כמקור לדברי המחמירים אפשר להזכיר את דעת הרבנים לניאדו מארם צובא, שאסרו לאכול עלי גפנים, מחמת התולעים הזעירות שבהם. וכן פוסקים נוספים הזהירו מפני שרצים קטנים (מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול ה, לגבי תולעים שבחומץ; פרי חדש פד, לד, שהורה לבדוק עלים נגועים נגד השמש; חיד"א מחז"ב יורה דעה פד, כד; של"ה שער האותיות, קדושת האכילה יח, שהבודקים צריכים להיות בעלי ראייה טובה; בן איש חי צו, כז, שהזהיר שלא לאכול את עלי החסה משום שיש בהם שרצים רבים).

גודל החרקים שמצויים בחסה והתייחסות לדברי ה'חתם סופר' וה'משנה ברורה'

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

דוגמה לכך [שחכמים החמירו בחרקים גדולים דווקא] אפשר ללמוד מדרך לימודם בדברי החתם סופר ומשנה ברורה (תעג, מב), שכתבו: מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם ניכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין). המחמירים למדו מכך איסור גמור. אולם החתם סופר והמשנה ברורה דייקו בדבריהם, ודרשו שבעלי יראה שאינם חלושי עין יבדקו את החסה, אבל לא החליטו שבלא זאת יש איסור גמור.

השגה:

לצערי הכותב לא סיים לעיין לא בדברי ה'חתם סופר' ולא בדברי ה'משנה ברורה'. ואלו דברי ה'חתם סופר', או"ח סי' קלב, בשלמותם:

מי שאין לו אנשים מיוחדים מסוימים בעלי יראה הבודקים ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות, ע"כ מי שאין לו בביתו מי שיבדקנו כראוי טוב ליקח התמכא שקורין קרי"ן שהוא נמנה שלישי במשנה [פסחים ל"ט ע"א] והחסא הוא הראשון ומצוה מן המובחר, חלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק משום קיום עשה דרבנן, דמרור בזה"ז דרבנן.

מדברי ה'חתם סופר' – 'תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד... וחלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק' – משמע שמדובר במציאות של רוב חרקים בחסה, ובאיסור דאורייתא, ומי שאוכלה ללא בדיקה מדוקדקת עלול להתחייב בלאווין רבים. וע"כ גם בספק, אסור לאכל חסה זו, דספיקא דאורייתא לחומרא. האם אחר זה ניתן לומר כדברי הכותב של'חתם סופר' לא ברור אם יש איסור גמור?!

כנ"ל מדברי ה'משנה ברורה' (שם) הנסמכים על דברי ה'חתם סופר': 'כי חלילה להכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן...'.

הסיבה לטעותו של הכותב היא לשון ה'חתם סופר' וה'משנה ברורה' שכתבו: 'טוב לאכל חריין' ולא שחובה לאכול חריין. לאחר שה'חתם סופר' כתב 'וחלילה להכשיל בלאו או בלאוין הרבה אפילו בספק...' – היש הוה אמינא שהוא כתב 'טוב'לאכול חריין, ללמדנו שאם הוא רוצה הוא יכול לאכול את החסה הזו?! ובע"כ צ"ל שמה שכתבו ש'טוב' לאכול חריין, הכוונה היא שלמרות הבעייתיות המצויה בחריין, עדיף לאוכלו מאשר לא לאכול מרור כלל. ואלו הן הבעיות שבחריין:

1) כך כותב ה'משנה ברורה:[2]

המרור הנהוג במדינתנו לאכול הוא תמכא (והוא חריי"ן) ויש ליזהר שלא לאכול אותו כשהוא שלם שכמעט הוא סכנה ואין בו מצוה שמחמת חריפותו הוא מזיק גדול ולכן צריך לפררו [בדומה ל'חכם צבי' סי' קיט: 'קורא אני על הקריי"ן סכנה ואין בו מצוה']...

2) מצאנו ראשונים רבים הסוברים שתמכא הוא ירק אחר, ולא החריין.[3]

3) ה'שלחן ערוך' מציין שהחריין הוא רק 'שלישי לפי הסדר שהם שנויים... ועיקר המצוה בחזרת'.

לאור זאת כתבו ה'חתם סופר' וה'משנה ברורה' שטוב להידחק לאכול תמכא, משלא לאכול מרור כלל, אבל ברור שלשיטתם יש איסור חמור מדאורייתא לאכול חסה זו ללא בדיקה מדוקדקת.

גודל החרקים בקמח ודרך ניפויים אז והיום

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

בנוסף לכך, מסתבר שגם בעלי היראה והראייה לא מצאו את כל השרצים שהמחמירים מוצאים כיום. כפי שמוכח מהיחס לקמח, שהמחמירים כיום דורשים את ניפויו בנפת משי (70 מש), ואילו עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי בבתי היראים, וכל הגברים והנשים יראי השמיים היו מנפים את הקמח בנפות רגילות (כ-30 מש), כך שבפועל לא יכלו לנפות מהקמח שרצים זעירים אלו. לא זו בלבד, אלא שעד הדורות האחרונים השתמשו בקמח מלא, שכידוע חלקיקיו גדולים יותר ואינם עוברים בנפת משי 70 מש.

השגות:

אמת שיש כיום אמצעים המאפשרים לראות גם חרקים זעירים ביותר, אך איש אינו טוען לאסור חרקים אלו אם אינם ניכרים בעין בלתי מזוינת. אכן יש מחלוקת בדין חרק מת הנראה כנקודה בלבד שלא ניתן לגרום לו לנוע, אם במקרה זה זיהוי בזכוכית מגדלת אוסר אם לאו. אך לא על כך הדיון. חלק גדול מן החרקים נראים בעין בלתי מזוינת, ולכן ההנחיה לכתחילה היא להשתמש בנפת משי. ואין הכי נמי חרקים קטנים שאינם נראים בעין בלתי מזוינת אכן מותרים, כי 'לא ניתנה תורה למלאכי השרת'.

מניין לכותב שהשימוש בנפה עם חורים גדולים מתיר באכילה חרקים קטנים שעברו דרכה, אולי ההיתר היה רק לחרקים גדולים שלא עוברים בנפה זו?!

וכן מצאנו שפסק ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' פד סעי' ה): 'תולעים הנמצאים בקמח וכיוצא בו אסורים שמא פירשו'. ועל כך פירש הש"ך (לשו"ע שם, ס"ק יד):

לשון הרא"ש שקורין מילוו"ן והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים שאי אפשר לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים ודאי דהמאכל מותר וכדלקמן ס"ט בהג"ה.

רואים במפורש בדברי הש"ך שאסור להשתמש בנפה שעוברים דרכה חרקים קטנים, ומותר להשתמש בה רק אם ידוע שיש חרקים גדולים שאינם עוברים דרך חורי הנפה. וכן מצאנו שאסרו חרקים קטנים העוברים במסננת שהחורים בה צפופים הרבה יותר.

וכך כתב בספר 'בן אברהם' (בית הספק נ):

...שעשו תיקון לבשל החומץ ועי"כ אינם עוברים התולעים... כיון שהם דקים הרבה... אפי' אם היו מסננים בבגד עב הרבה ואפ"ה עוברים בו תולעים...

וכן כותב בשו"ת 'קול גדול' לעיל:

תולעים שבמשקים שהם קטנים כל כך עד שיש חשש שאפילו סינון המשקה בבגד צפוף לא יועיל להסרתן משום שהן עלולות לעבור בנקבי המסננת...

מדוע לא הוזכרו בתלמוד ובראשונים פרטי ההלכות של בדיקת חרקים?

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

אף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב"ם והשולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או דרבנן. הם גם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שמבוגרים מעל גיל חמישים לא יבדקו הואיל ואינם יכולים לראות את השרצים הזעירים, ושיקפידו לבדוק את השרצים על רקע בצבע מנוגד. וכן היו צריכים כל הפוסקים לכתוב בספריהם שהבדיקה תהיה בשמש, ולא בתוך הבתים שהיו אז אפלוליים, שכן החלונות היו קטנים.

השגה:

הכותב טוען שמהעובדה ש'התלמוד, הראשונים, הרמב"ם והשו"ע' לא פירטו את הלכות חרקים 'כפי שהיה ראוי' באיסורי דאורייתא או מדרבנן, ניתן להסיק שהם חולקים על דברי 'המחמירים' שהביא הכותב לעיל בסוגיית החרקים, ובהם הרבנים לניאדו מארם צובא; מהר"ם בן חביב; 'פרי חדש'; חיד"א, בספר 'מחזיק ברכה' (יו"ד סי' פד ס"ק כד); של"ה, שער האותיות, וקדושת האכילה (אות יח); 'בן איש חי' (פ' צו אות כז). ויש לומר על דבריו:

1) בניגוד לדברי הכותב, הראשונים וה'שלחן ערוך' אוסרים חרקים, גם קטנים ביותר. וכפי שהבאתי לעיל – משמע שהם עצמם היו 'מהמחמירים'.

2) מדוע הכותב מתעלם מכל הקולמוסין שנשתברו והדיו הרב שנשפך, תוך פירוט רב בסוגיית החרקים, מראשוני האחרונים ועד לימינו אלו? האם ניתן לפסוק הלכה תוך התעלמות מדבריהם?

3) כך היא דרכה של תורה: הגמרא והראשונים הניחו את היסודות ההלכתיים, הרמב"ם וה'שלחן ערוך' סיכמו את ההלכות המרכזיות, וכל הפירוט נעשה ע"י האחרונים בהתאם לצורך, וההלכה נפסקה תוך עיון והתבוננות בדברי כולם (התלמוד והראשונים אינם ספר קיצורי הלכות!!).

מיומנות בודק החרקים וחזקתו

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

הם גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקה השרצים אלא הם סמכו על בדיקת כל אדם, בין איש בין אישה, בין צעיר בין מבוגר. רק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס"ג, וחילזון לרש"י) במאכל שבדק איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו"ע פד, יא).

השגות:

מה הכותב רוצה להוכיח מחומט? אם כוונתו שגם אלו שאינם מבחינים בחרקים הקטנים מעט מלטאה או חילזון, מותרים בבדיקה וניתן לאכול את המאכל על סמך בדיקתם, והרי מדובר ב'פילים' הגדולים לאין ערוך מהחרקים היותר גדולים המצויים בירקות שאותם כו"ע אוסרים, כולל ה'שלחן ערוך' שאסר לעיל חרקים קטנים ביותר. גם הכותב בעצמו, שהוא מהמקלים, אוסר חרקים בגודל זה, וודאי הוא לא מתכוון להתיר בדיקה ע"י אנשים שאינם מזהים חרק הקטן מעט מחומט.

הכותב לא סיים לעיין בדברי השו"ע; וזו לשון ה'שלחן ערוך' (יו"ד סי' פד סעי' יא):

אשה שנמצא אחר בדיקתה שרץ הנראה לעינים, כגון חומט, אסור לאכול מבדיקתה. אבל אם לא נמצאו אלא תולעים המתליעים בתוך העלים, שאינם נראים אלא לאחר שליקתן, מותר לאכול מבדיקתה.

מסוף דברי ה'שלחן ערוך' משמע שאישה שבדקה, ונמצאו תולעים קטנים שניתן היה לזהותן לפני הבישול, אסור לאכול מהמאכל שבדקה. כלומר בדיקה מתרת רק למי שלא איבד את נאמנותו. וכן כותב הראב"ד ב'איסור משהו' (סי' ב):

בודקים, המאכילים ירקות, שנמצא אחריהן תולעת, אין דיניהם כחשודים וחזרתן קלה ואומר אני שאין דוחים אותם מבדיקה עד שימצאו אחריהם תולעת ג' פעמים כי אז הוחזקו בפושעים, אבל פעם ושתים אינם אלא אונס ואנן סהדי שהם מתכוונים לבדוק יפה יפה.

ובע"כ צ"ל שה'שלחן ערוך' לא בא בהלכות אלו ללמדנו מהו גודל החרקים האסורים, כי אם דיני חזקה. אדם שלא מבחין בחרקים גדולים הקרובים לחומט, איבד את נאמנותו בפעם אחת. אדם שנמצאו אחר בדיקתו חרקים זעירים הניתנים לזיהוי, איבד את חזקתו לאחר ג' פעמים, וכפי שכתב הראב"ד (שם). אבל לכו"ע אסור לסמוך על אנשים שאינם יודעים לבדוק. ברור שזה כולל את אלו שאינם בקיאים כלל בסוגי חרקים ותולעים, והמותרים לבדוק הם 'אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי', כדברי ה'חתם סופר' וה'משנה ברורה' לעיל.

ב. מספר החרקים ושכיחותם בירקות עלים

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

מסתבר שהאחרונים התכוונו באזהרותיהם... לירקות שהיו מצויים בהם הרבה יותר שרצים.

השגות:

מניין לכותב נתון זה, היש לו מקור לכך?

מה הסברה לחלק בעיקר הדין בין הרבה חרקים למעט? האם עשרים חרקים מותר לאכול ורק מאה אסור?! ממה נפשך: אם מדובר בירקות המוחזקים ברוב חרקים, לכולי עלמא אז והיום אסור מדאורייתא לאוכלם ללא בדיקה. אם מדובר במיעוט שאינו מצוי, לכולי עלמא מותר לאוכלם ללא בדיקה, ואם יש מיעוט מצוי, צריך בדיקה מדרבנן.

וכן כותב הרשב"א (חולין ט ע"א):

ומה שחששו להן חכמים ואבותינו הראשונים לבדיקת הריאה משאר שמונה עשר טרפות, מפני שסרכות הריאה דבר מצוי ולמיעוט מצוי חששו למיעוט שאינו מצוי לא חששו...

בדיקות מעבדה לקביעת שכיחות החרקים בירקות עלים

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

בדרך כלל אין שרצים בשיעור של מיעוט מצוי ואין צורך לבדוק אחריהם שהולכים אחר הרוב...

השגה:

לצערי הכותב לא בדק היטב את הנתונים. המציאות כיום היא שירקות עלים הגדלים בשטחים פתוחים מוגדרים היום כרוב מצוי, כפי שמצוין בדוחות שהתפרסמו ע"י רוני שרייבר ב'אמונת עתיך (כסלו תשנ"ה). הדוחות סותרים לחלוטין את דברי הכותב ומוכיחים שכמעט בכל ירקות העלים הגדלים בשטח פתוח מצוי רוב של חרקים, וממילא חיוב הבדיקה בירקות אלו הוא מדאורייתא.

בדיקת ירקות עלים שצמחו בשטח פתוח:

1) סלרי: נבדקו 4 ראשים, כולם נמצאו נגועים במידה רבה מאוד. בכל ראש נמצאו למעלה ממאה אקריות ועוד חרקים שונים. הפיזור של החרקים היה בכל מקום בסלרי.

2) כרובית: נבדקו 7 ראשים שנקנו בשתי הזדמנויות שונות. בממוצע בכל אחד מהם נמצאו 25 חרקים ממינים שונים. רוב החרקים נמצאו בתוך התפרחת, אבל חלק מהם נמצאו גם על גבי הגבעולים. סימני כרסום והפרשות של חרקים נמצאו בכל מקום.

3) בצל ירוק: נבדקו 20 ראשים, מתוכם 18 נמצאו נגועים בתריפסים, 5–6 בממוצע בכל אחד מהם. ממצאים דומים היו גם בבדיקה אחרת שנערכה לפני כשנה.

4) שמיר: נבדקה אגודה של כ-300 גר' ובה כ-150 ענפים. 15 מתוכם נמצאו נגועים.

5) פטרוזיליה: נבדקה אגודה של כ-400 גר' ובה כ-250 ענפים. 18 מתוכם נמצאו נגועים.

6) כרוב אדום: נבדקו 7 ראשים, כולם נמצאו נגועים בחרק אחד או שניים, אך בעלים החיצוניים בלבד עד השלישי. חרקים נוספים נמצאו בתוך בקע שהיה באחד הראשים.

7) חסה: נבדקו 4 ראשים, כולם נמצאו נגועים. בכל אחד מהם כ-11 חרקים בממוצע (תריפסים עכבישים כנימות פרודניה). החרקים נמצאו גם בעלים הפנימיים.

תוצאות אלו הינן דוגמית מבדיקות שנערכו בשטח פתוח במשך תקופה ארוכה. הן התפרסמו ב'אמונת עתיך' מגיליון 3 עד גיליון 18. אפשר להתרשם מן התוצאות, והן מדברות בעד עצמן.

שכיחות החרקים בזמנים עברו

כתוב במאמר של הר"א מלמד: 'מסתבר שפעם היו יותר שרצים מהיום...'

השגה:

מניין לו סברה זו? האם יש לו מקור הלכתי או מדעי לכך?

בפועל המציאות בדיוק הפוכה. כיום, בשל עמידות החרקים לחומרי הדברה והפיכת העולם לכפר גלובלי קטן הגורם ל'יבוא' של חרקים שלא הכרנו בעבר, נוצרה מציאות שבה גם כמות החרקים גדלה לאין שיעור ממה שהכרנו בעבר, וגם התווספו זני חרקים חדשים.

ביקשתי מהאגרונום יוסי אושר לבדוק אם אכן נכונה הטענה (של הר"א מלמד) לפיה פעם היו יותר חרקים מאשר היום. הוא השיב, על סמך מחקרים שיובאו להלן, שההפך הוא הנכון – כיום שכיחות החרקים גדולה יותר, והוא גם מונה את הסיבות לכך.

סקירת האג' יוסי אושר בנושא שכיחות החרקים כיום

1) מונוקולטורה[4]

כיום הגידול החקלאי מבוסס על שטחים נרחבים של גידול אחיד (מונוקולטורה). שיטה זו מאפשרת ייעול משמעותי של תהליכי הגידול כגון שתילה, אסיף וטיפולים שוטפים נוספים. חיסרון השיטה הוא שהשטחים הללו מהווים כר פורה להתפתחות חרקים מזיקים. הסיבה לכך היא אזורי הזנה נרחבים של ה'מזון' המועדף על המזיק. כאמור, בניגוד לגידול החקלאי הכפרי שהיה נהוג בעבר ובו שטחים קטנים של מגוון גידולים (פוליקולטורה), הגידול המודרני לרוב מצריך התמודדות רציפה יותר עם חרקים נוספים. שיטת גידול זו לרוב גורמת לעלייה באוכלוסיית חרקים שיש להם פונקדאי מועדף (חד מזוני – מונופג) ולעידוד התרבות ניכרת של המין בהשוואה לאוכלוסיית המין בטבע.

2) גידול מחוץ לעונה (השפעת בתי צמיחה)[5]

כיום ניתן למצוא מגוון גידולים על מדפי השיווק במשך כל השנה, גידולים שבעבר היו עונתיים. הצמח הפונקדאי מאפשר למזיקים להשלים את מחזור החיים שלהם על הגידול הקיים במשך כל השנה. כתוצאה מכך נוצר 'גשר' בין העונות, וישנם מזיקים שבשל כך קיימים בכל עונות השנה. לדוגמה: עגבניות מאכל [6] שגידולן היה נהוג בעבר בשטח הפתוח, גדלות כיום בעיקר בבתי צמיחה (חממות ובתי רשת). מזיק חשוב בשם אקרית הקורים האדומה משלים מחזור חיים על הפונקדאי גם בעונת החורף, וכתוצאה מכך אין תקופה מוגבלת כבעבר שבה האוכלוסייה מדוללת וצריכה 'להיבנות מחדש'.

3) הוצאת השימוש של מחטא הקרקע היעיל 'מתיל ברומיד' [7]

לפני כ-15 שנה הוצא משימוש בכלל המדינות המתפתחות התכשיר מתיל ברומיד. תכשיר זה היה ידוע ביעילותו בחיטוי הקרקע לשם הדברת מחלות ומזיקים שונים, והיה בשימוש במגוון גידולים נרחב. עד כה לא נמצא תחליף בעל יעילות גבוהה כשל ה'מתיל ברומיד'. לאורך השנים נבחנו חלופות שונות, אולם החוסר במחטא קרקע יעיל זה עדיין קיים. בשל כך בחלק מהמקרים ההתמודדות עם הפגעים 'גררה' שימוש נרחב יותר בחומרים כימיים אחרים.

4) שימוש נרחב בחומרי הדברה – עמידות ופגיעה באויבים טבעיים[8]

כיום נדבך מרכזי בהתמודדות עם חרקים מזיקים הוא הדברה כימית. בשל שימוש נרחב בחומרים הללו נוצרו עם השנים גזעים עמידים לחומרים. כמו כן, לעיתים בשל שימוש בחומרים עם טווח קטילה רחב, נפגעו גם אויבים טבעיים של המזיקים, שיצרו איזון ברמת המזיק. ישנם מזיקים שכיום מספר החומרים היעילים נגדם נמוך, לכן הנזק החקלאי רב והימצאות החרקים הללו נרחבת.

5) גלובליזציה[9]

בשל קשרי המסחר הנרחבים כיום בין המדינות, ישנו מעבר של מזיקים בין אזורים גיאוגרפים שונים. בכל מדינה ישנו גוף מוסמך שמטרתו הגנה מפני מזיקים חדשים. ברם, לא תמיד ההצלחה מלאה, ויש חדירה של מזיקים שלא היו מצויים עד כה באותו מקום. לעיתים מזיק חדש מתפשט מהר יותר באזור גיאוגרפי חדש בשל חוסר של אויב טבעי שמאזן את גידול אוכלוסיית המזיק.

בין השנים 2000–2019 למניינם, פלשו לאירופה 255 מינים חדשים. בין השנים 1925–1949 לעומת זאת נוספו שם 134 מינים חדשים. עלייה זו מקורה בגלובליזציה של המסחר. בישראל דוגמה טובה לכך היא התריפס הקליפורני המפורסם, שחדר לארץ בשנת 1988 למניינם. כיום מזיק זה נחשב למזיקמרכזי בחקלאות הישראלית.

ג. האוכל חרקים – כמה איסורים עובר

כתוב במאמר של הר"א מלמד:

מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של רוב השרצים הזעירים.

השגה:

דברים אלו הם בלתי נתפסים. הם סותרים דברי תורה וגמרא וראשונים מפורשים. נאמר בספר ויקרא (יא, מא): 'וכל השרץ השרץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל'. ועל כך נאמר בגמרא (מכות טז ע"ב):

אמר רב יהודה האי מאן דאכל ביניתא דבי כרבא מלקינן ליה משום שרץ השורץ על הארץ אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבעה...

ופירש רש"י:

אכל פוטיתא – בלע שרץ המים: נמלה לוקה חמש. נמלה – בלע נמלה חיה הואיל ובריה שלימה היא אכילתה בכל שהוא ולוקה חמש.

רואים שמי שאוכל או בולע חרק אחד בלבד, מתחייב בכמה לאווין. וכבר ראינו לעיל שמדובר בחרקים זעירים מאוד, הניכרים רק כשהם מתנועעים, וכפי שפירשו רש"י, תוספות, רשב"א ועוד, ולא ניתן לחוש את טעמם, ואף על פי כן ולמרות הכול האוכלם עובר על כמה לאווין.

לסיכומם של דברים:

כפי שעולה מתוך המאמרים, הר"א מלמד פוסק הלכות על סמך נתונים שגויים והנחות יסוד בלתי מוכחות. ע"כ יש לדחות את פסיקותיו בנושא חרקים מכול וכול.

------

[1].     המאמרים פורסמו בעיתון 'בשבע' לפני חג הפסח: 'המחלוקת על שרצים זעירים', עיתון 'בשבע', כ"א באדר ב' תשע"ט; 'שרצים זעירים הלכה למעשה', שם, כ"ט באדר ב' תשע"ט.

[2].     משנה ברורה, סי' תעג, ס"ק לו.

[3].     רי"ף, פסחים יא ע"ב; רמב"ם פיהמ"ש פסחים פ"ב מ"ו; מהר"ם חלאווה פסחים לט ע"א; רא"ש, פסחים פ"ב סי' יט; סמ"ג, עשה מא.

[4].     University of California – Davis (2016, October 12) Why insect pests love monocultures, and how plant diversity could change that.

[5].     מועצת הצמחים – אינדקס צמחים, מידע כללי בנושא עגבנייה.

[6].     דפון האקרית האדומה המצויה, יעקב גוטליב, נטע מור – שה"מ; ד"ר צלילה בן דוד – השירותים להגנת הצומח וביקורת; ד"ר אריק פלבסקי – המח' לאנטמולוגיה – מרכז מחקר נווה יער, מִנהל המחקר החקלאי.

[7].     Noling, J., & Becker, J. (1994). The challenge of research and extension to define and implement alternatives to methyl bromide. Journal of nematology, 26(4S), 573.

[8].     George P Georghiou (2012). Pest resistance to Pesticides. Springer Science & Business Media.

[9]. Roques Alain, Directeur de recherche à l’INRA, URZF (Unité de Zoologie Forestière), Orléans. Auger-Rozenberg Marie-Anne, Directrice de recherche à l’INRA, URZF (Unité de Zoologie Forestière), Orléans ( 2019).

Climate change and globalization, drivers of insect invasions.

זבוב הפירות הים תיכוני כמין פולש

זבוב הפירות הים תיכוני חדר לישראל בשנת 1904. הוא חדר לארבע מדינות בארצות הברית (הוואי, קליפורניה, טקסס ופלורידה), אולם הושמד בכל המדינות זולת הוואי. הזבוב פלש אף לניו זילנד ולצ'ילה, ואף בארצות אלה הוכחד בהצלחה.

בשל יכולת הפלישה שלו, הזבוב נחשב למזיק הסגר במספר מדינות בעולם שמהוות יעד לייצוא. לכן, על מנת ליצא פרי טרי יש להבטיח שיהיה נקי לחלוטין מהזבוב. עיקר ההתמודדות עם הזבוב מתבצעת במטעים ובפרדסים על ידי ריסוס פיתיון מורעל בחומר הדברה. הזבוב הבוגר שנמשך לפיתיון (חומר חלבוני שעבר פירוק ומשחרר אמוניה) נקטל על ידי חומר ההדברה. פרי המיועד למדינות הסגר עובר גם טיפול אחר קטיף ששולל לחלוטין כל אפשרות פלישה.

משאבים רבים ויקרים הושקעו בניסיונות להכחיד פלישות של זבוב הפירות לארצות ולאזורים שונים בעולם. שימוש בשיטות הדברה ביולוגית, בין היתר בהפצת זבובים עקרים, הביאה להכחדת זבוב הפירות הים תיכוני מאזורים שונים.

הרב יגאל הדאיה | התורה והארץ ג'

ראשי פרקים:

א. הצגת הבעיה

       ב. האיסור בביצת השרץ

       ג. "פירשא בעלמא"

       ד. רחישה

       ה. ביטול ברוב

       ו. סיכום

* * *

א. הצגת הבעיה

חלק מן החרקים הנמצאים במזון, מקורם בביצים שהוטלו במזון ע"י חרקים בוגרים. הבעיה בה אנו רוצים לדון היא, האם גם ביצי החרקים אסורות באכילה כמו החרקים עצמם?

שאלה זו עשויה להיות רלוונטית במקרים בהם הצלחנו להפטר מן החרקים אך לא מהביצים, כגון, בקמח שבדרך כלל ניתן לנפותו ולהסיר ממנו את החרקים אך לא את הביצים.

מקרה אחר בו תתכן השלכה לשאלה זו הוא מקרה של קטניות שנתנגעו בזמן איחסונם לאחר הקטיף. במקרה זה ההלכה היא שהקטניות מותרות באכילה עם החרקים שבתוכם, פרט לחרקים שבקעו מן הקטניות; ויש לבדוק האם הביצים שנמצאות על גביהם אסורות יותר מהם?

על כל פנים, לא נדון כאן על ביצים שלשם זיהויים יש להשתמש במיקרוסקופ או בזכוכית מגדלת; בעיה זו כבר נידונה במקומות אחרים ואין כאן מקומה.

ב. האיסור בביצת השרץ

נאמר בגמ' (חולין סד ע"א):

אמר מר: חלבון וחלמון מעורבים זה בזה - בידוע שהיא ביצת השרץ. למאי הלכתא? אמר רבא: שאם ריקמה (רש"י: נוצר השרץ בתוכה) ואכלה, לוקה עליה משום "שרץ השורץ על הארץ".

הראשונים נתקשו, מדוע הגמ' מחייבת על אכילת ביצת השרץ משום "שרץ השורץ על הארץ", דווקא אם השרץ החל להתרקם בתוכה, ואינה מחייבת על כל ביצה משום שיוצאת מן הטמא, ו"היוצא מן הטמא טמא", (כמבואר בבכורות דף ה ע"ב ובשו"ע יו"ד סי' פא)?

רוב הראשונים תירצו ש"היוצא מן הטמא" אמנם אסור אך אין לוקין עליו, ואילו סוגייתנו עיקר חידושה הוא חיוב המלקות, שאם הביצה רוקמה ה"ז בגדר שרץ הארץ ממש שיש בו מלקות. וכך לשון הרשב"א (חולין סד ד"ה שאם):

ואם תאמר, לענין אכילה ולענין מלקות למה לי ריקמה, הא קיי"ל דכל היוצא מן הטמא - טמא? ... י"ל דלענין מלקות איצטריך דנהי דאסירא באכילה, אבל מילקא לא לקי עלה. והרמב"ם ז"ל כן כתב פרק שלישי של מאכלות אסורות, שכל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורים שלוקין על אכילתן - הרי אותו מאכל אסור באכילה מן התורה, כגון חלב בהמה וחיה הטמאים, וביצי עוף ודג הטמאים, שנאמר: "את בת היענה" - זו ביצתה. וה"ה לכל האסור כיענה ולכל הדברים הדומים לביצה.

אמנם התוס' (ד"ה שאם) לא תירצו כתירוץ הזה, וכנראה משום שסבורים שלוקין גם על "היוצא מן הטמא" ודלא כהרמב"ם, וע"כ פירשו התוס' שבביצים אין איסור "היוצא מן הטמא" בכלל, וזאת מאחד משני טעמים:

א. כשהותרו ביצים של עוף טהור מאיסור אבר מן החי, הותרו גם ביצי עוף טמא מאיסור "היוצא מן הטמא".

ב. ביצים שמהם מתפתח השרץ נעשות משכבת זרע ולא מבשר ודינם כנבלה שסרחה ו"כפירשא בעלמא"; ולכן אינן אסורות משום היוצא מן הטמא.

ולכן באה הגמרא להשמיענו שאעפ"י שאין בביצים איסור משום "היוצא מן הטמא", מ"מ, ביצת שרץ מרוקמת אסורה משום "שרץ השורץ", אבל ביצה שאינה מרוקמת אינה אסורה לדעת תוס'.

והנה הרמב"ם (בהל' מאכ"א) לא העתיק את הדין המפורש בגמרא שביצת השרץ שרוקמה לוקין עליה משום שרץ הארץ, אבל פוסק (פ"ג ה"ח):

ביצת עוף טמא שהתחיל האפרוח להתרקם בה ואכלה, לוקה משום אוכל שרץ העוף.

וכתב המג"מ (שם) שמקור דינו של הרמב"ם הוא בסוגייתנו; וכשם שלוקים על אכילת ריקום של שרץ הארץ בתוך ביצתו, כך לוקים על ריקום של אפרוח טמא בתוך ביצתו. נמצא שאכן פסק הרמב"ם כסוגייתנו לענין ביצה מרוקמת; ומסתבר שגם ביצה שאינה מרוקמת אסורה לדעתו משום "היוצא מן הטמא", כפי שכתב הרמב"ם (מאכ"א פ"ג ה"א) לענין ביצת היענה וביצי עוף ודג הטמאים.

נמצא שלרוב הראשונים (פרט לשיטת התוס') ביצת השרץ אסורה לפחות מדין "היוצא מן הטמא" ואם רוקמה בתוכה אף לוקין עליה מדין "השרץ השורץ".

ג "פירשא בעלמא"

ולכאורה יש לומר שגם הראשונים החולקים על התוס' וסוברים שביצת השרץ אסורה גם משום "היוצא מן הטמא", מודים, שביצים של חרקים נחשבות כ"פירשא בעלמא". שהרי לא שייך בהם מה שכתבו הראשונים (עי' תוס'): "שמעורות בגידים וחשובות כבשר", כדוגמת ביצי עוף טמא שכשהם מחוברות באשכול הביצים הם ממש כבשר; אבל ביצי החרקים בין לפני הטלתן (כשהם בשחלות הנקבה) ובין לאחר הטלתן, הרי הם מאוסות ואינן ראויות לאכילה והרי הם כצואת ופרש החרקים.

וכך יש לדייק מלשון הרמב"ם (מאכ"א פ"ג ה"א) שכתב: "כל מאכל היוצא ממין מן המינים האסורים... הרי אותו המאכל אסור באכילה מן התורה". הרי שהדגיש הרמב"ם שרק "מאכל" אסור משום היוצא מן הטמא, אבל ביצי חרקים, שאינן עומדות למאכל, ייחשבו ל"פירשא בעלמא". והרי זה כדוגמת חלב (בפתח) שבקיבת בהמה טמאה, שכתב הרמב"ם (פ"ד הי"ט) שהוא כשאר טינופת שבגוף; וכדוגמת "עור הבא כנגד פניו של חמור" (פירש רש"י: כעין שיליא שהחמור נולד בו) ומי רגליים של בהמה טמאה, שכתב הרמב"ם (פ"ד ה"כ) שדינם כפרש

ואם תאמר שיש לחוש שמא נתרקמה תולעת בתוכן ואסורות משום שרץ הארץ - יש לומר דעד כאן לא אמרה הגמרא שביצת השרץ שריקמה לוקין עליה אלא בשרצים שיש להם ביצים גדולות, שהריקום שבתוכן ניכר לעין, וכמו שהעמיד רש"י (בסוגיא הקודמת) ב"ביצי צב ולטאה", אבל ביצי חרקים המצויים בקטניות או בקמח, שהן קטנות ואי אפשר להכיר את הריקום שבהן - אין בהם איסור משום שרץ השורץ.

מאידך גיסא מצאנו בתשובת מהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול סי' סא) שדן בדינם של ביצי זבובים, ודן בסוגיא הנ"ל ובראשונים, והסיק כדלהלן:

כללא דמילתא דלרש"י והרמב"ם ביצי הזבובים אסורים מן התורה, ולדעת התוס' שרו מן התורה. ונקטינן כרש"י והרמב"ם דרבים נינהו, ומה גם באיסור תורה. ולפיכך הזבובים המטילים ביציהם בבשר בימות החמה, והם כמו גרעיני חרדל לבנים, צריך לבודקם ולהדיח הבשר יפה יפה, שלא יישאר אפילו אחד. ומיהו יש אומרים דהני גרעינים לבנים שמטילים הזבובים בבשר בימות החמה, אינם ביצי זבובים אלא מרוקם וצואתם מתהווים, והראיה שאינם נעשים זבובים אלא תולעים, וא"כ כל עוד שלא נעשו תולעים הוו כפירשא בעלמא ושרו, וצ"ע. ושומר נפשו ירחק מהם.

דבריו של המהר"ם בן חביב הועתקו להלכה ע"י כמה מהאחרונים, ומדבריו מוכח שדין ביצי זבובים ושאר חרקים, כדין ביצת השרץ המבואר בגמרא ובראשונים הנ"ל, והן אסורות באכילה מן התורה אפילו קודם ריקום, כדעת רוב הראשונים משום "היוצא מן הטמא", כביצת עוף טמא; וזה שלא כמו שהוכחנו שיש לדונם כ"פירשא בעלמא"!?

ונראה לומר, שגדר "פירשא בעלמא" שייך להאמר במקום שאסרה התורה בעלי חיים שדרך בני אדם לאוכלם כגון: חיות, עופות ודגים טמאים; ובזה מסתבר שאין כוונת התורה לאסור אלא את החלקים הראויים לאכילה ולא את החלקים שאינם ראויים לאכילה אפילו כאשר הם נוצרים מתוך האיסור; כגון, שליית החמור ומי רגליו (לדעת הרמב"ם) וחלב הנמצא בקיבת בהמה טמאה (אעפ"י שמקורו בבהמה המינקת שגם היא בהמה טמאה); אבל באיסורי שרצים שאסרה התורה גם שרץ שבעצמו מאוס לאכילה, א"כ גם ביציו של השרץ שנוצרים ממנו אסורים כמוהו ולא שייך להתירם משום "פירשא בעלמא".

ועוד יש לומר, שגדר "פירשא בעלמא" הוא דווקא דבר שהוא פסולת שאין לבעל החיים צורך בו ולכן הוא מפרישו ומשליכו, כגון מי רגליו (לדעת הרמב"ם), צואתו, רירו ושליית עוברו (עור הבא כנגד פניו של חמור); אבל החלב (בפתח) והביצים אינם מופרשים ממנו כפסולת וכדבר שאין לו צורך בו, ומתוך כך נחשבים כחלק מגופו; וזו הסיבה שאסר מהר"ם בן חביב את ביצי הזבובים.

ד. "רחישה"

והנה אם אכן גם ביצי החרקים המרוקמות אסורות משום "שרץ הארץ", א"כ יש להבין מאי שנא ביצה זו מתולעים ממש? שהרי ביצה זו אסורה אעפ"י שחיותה אינה ניכרת כיון שאינה זזה, ואילו לגבי התולעים עצמם שלא ריחשו, מצינו שנחלקו הראשונים על תולעים שמקומם צר בתוך הקטנית ואין להם מקום לרחוש: רש"י (חולין סז ע"ב ד"ה באביה) כתב שדווקא תולעת המהלכת ורוחשת בתוך הפרי אסורה; ומשמע מדבריו שאם לא ריחשה, מותרת. וכן כתבו התוס' (שם ד"ה דייקא), ומתוך כך התירו לאכול גרגרי פול שיש בהם תולעים שעדיין לא רחשו, בלא בדיקה. אולם הרמב"ן, הרשב"א והר"ן (בחידושים לחולין סז ע"ב) חלוקים וסבורים שאף תולעת שלא ריחשה, אסורה.

בשו"ע (סי' פד סעי' ו) פסק כדעת המתירים, וכתב:

תולעים הגדלים בפירות בעודם במחובר, חשוב כשורץ על הארץ, ואסור, אע"פ שלא פירש והוא שריחש. אבל תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה, והקליפה משחרת עליהם מבחוץ, וכשמסירין הקליפה מוצאים היבחושין תחתיהם - מותרים, לפי שהם מונחים במקום צר, ולא קרינן בהו השורץ על הארץ כל זמן שלא ריחשו. אבל הנמצאים בשרביטין, אסורים, שיש להם מקום לרחוש.

והנה, לדעת המתירים תולעים שלא ריחשו, א"כ כל שכן שיש להתיר את ביצי חרקים, שוודאי לא רחשו אפילו כשהן מרוקמות בתוכן. ולא תהא הביצה חמורה מן החרק עצמו!

אבל נראה יותר שדעת הראשונים הנ"ל להתיר שרץ שלא רחש דווקא כשהוא בתוך הפרי, שכל עוד לא רחש, לא הבדיל את עצמו להיקרא לו שם "שרץ" וחשיב כחלק מגוף הפרי, מה שאין כן בביצת השרץ המונחת על הארץ וכדו' שיש לה שם של ביצת השרץ; והואיל וריקמה - אסורה משום שרץ הארץ, ואין תנאי הרחישה מעכב אלא כשהיא מונחת בתוך הקטנית וכחלק מגוף הקטנית.

וכך יש ללמוד מדברי החזו"א (סי' יד ס"ק ה), שכתב:

הנה ודאי מודים התוס' (ההולכים בשיטת רש"י) דנולד בארץ ולא ריחש אסור, אלא זה שתחת הקליפה שאינו ראוי עדיין לרחישה לא הוי בכלל שורץ על הארץ לדעת תוס'. ושורץ על הארץ אינו דווקא על מחובר, דגם שורץ על התלוש הווי בכלל שורץ על הארץ. וא"כ הדין נותן דנולד על התלוש וראוי לרחישה אע"פ שלא ריחש אסור, אלא דנולד בפירי מתבטל אל הפירי ואינו בכלל שרץ כל זמן שלא פירש. ומסתבר דדווקא כשהוא בתוך הפרי ונעים לו ביתו תוך הפרי... אבל אם התהוה על הפרי ואין לו שום קן ובית על הפרי והוא מטייל תיכף בכל סביביו, אף שעדיין לא טייל אינו בכלל להוציא זיזין שבעדשים.

והנה מתחילת דברי החזו"א עולה, שחרק הנמצא בתוך הפרי ולא ריחש, מותר, משום שאינו ראוי לרחישה, מה שאין כן בחרק הנמצא על גבי הפרי וראוי לרחוש, אך לא ריחש מאיזו סיבה, שהוא אסור. ולפי זה אכן קיימת שאלתנו, שביצה שאינה ראויה לרחישה צריכה להיות מותרת. אבל מהמשך דבריו נראה שחרק שבתוך הפרי ואינו רוחש - מותר, משום שהוא בטל לפרי. וא"כ שפיר יש לומר שביצה שהיא מחוץ לפרי, כגון על גבי הקטנית, או כנידון המהר"ם בן חביב שהביצים היו על הבשר וניכרות, אעפ"י שאין בכוחם לרחוש הרי הן אסורות.

אמנם מדברי ערוה"ש (סי' פד סעי' נז) ניתן ללמוד תירוץ עקרוני יותר, שתנאי ה"רחישה" אינו נצרך בביצה לכו"ע, מכיון שאין באפשרותה לרחוש, ועל כן היא אסורה גם קודם הרחישה, וכך לשונו:

ואין זה מן התימא דבריקום לא בעי ריחוש וביצירתו כולו בעי ריחוש, כיון דבריקום לא שייכא ריחוש כלל.

אכן לדיון זה אנו נזקקים רק אם נאסור את ביצי החרקים משום "שרץ הארץ", אך אם נאמר שביצי החרקים אסורות רק משום "היוצא מן הטמא" - נראה שאין שייכות כלל ל"רחישה" על מנת שהביצה תאסר, כיון שאין איסורה מחמת שהיא "שרץ" אלא מכוח אימה.

ואכן כאשר תצא מן הביצה תולעת חדשה, הרי היא משנה את דינה, שמעתה אינה נידונת יותר בדין "היוצא מן הטמא" כמו הביצה, משום שמשעה שנולדה נעשית היא עצמה "שרץ", כאימה, ואז דינה קל יותר, שאינה אסורה עד שתרחוש (לדעת המתירים); ואם נולדה בפירות תלושים, הרי אינה אסורה עד שתפרוש כמשפט התולעים הנולדים בתלוש. ואין לתמוה על זה, שהרי פנים חדשות באו לכאן, ואף ביצת היענה, משנולדה - הרי היא נידונת כעוף טמא ולא מדין "היוצא מן הטמא".

ה. ביטול ברוב

ומכל מקום נראה שאף לדעת מהר"ם בן חביב הסובר שביצי תולעים אסורות, היינו דווקא כשהם ניכרות על גבי המזון, כמו בנידון שאלתו. אבל ביצים המעורבות במזון, הרי הם בטלות. ואעפ"י שחרקים שלמים הנמצאים במזון אינם בטלים כיון שהם חשובים כ"בריה" (שו"ע סי' פד סעי' י, סי' ק סעי' ד) הביצים הנמצאות במזון ואינן ניכרות (כגון בקמח) אינן חשובות כבריה.

ואע"פ שמדברי הרמב"ם (הל' מאכ"א פט"ו הי"ט) משמע שביצה שנמצא בה אפרוח חשובה "בריה" ואינה בטלה. ועי' בית יוסף (יו"ד ריש סי' קי) שמסתפק אם ביצה שאין בה אפרוח אבל יש בה דם, חשיבא בריה, משום ד"שדא תיכלא בכולה", נראה דהיינו דווקא אם נאסור את ביצי החרקים מדין "שרץ השורץ", אבל כיון שהדעת נוטה שהן אסורות לכל היותר מדין "היוצא מן הטמא" בלבד, כיון שאין ריקומן ניכר, א"כ ודאי לא חשיבי בריה, ושפיר בטלים ברוב.

ועוד, שאף אם נאמר שיש בביצי החרקים איסור משום "השרץ השורץ" (כשכבר רוקמו בתוכם), יש לומר שלרוב קוטנן לא החשיבו אותן חכמים כבריה לענין ביטול ברוב. שהרי אפילו לגבי החרקים עצמם מצאנו את דעת המשכנות יעקב (הביאו ערוה"ש יו"ד סי' ק סעי' טז) הסובר שבריה האסורה היא כשעומדת בעינה וניכרת, אבל אם מעוצם קטנותה נאבד ממשה והוא דבר המתערב ממש ונדבק בפת או בתבשיל ואי אפשר להפרידן כלל כמו המילבין הקטנים ולא יהיה לעולם בעין בפני עצמו, רק תמיד בתערובת לא נודע מקומם איה - לא נאמר עליו דין בריה שאני, כיון שאין לו מקום בפני עצמו.

ואף שלמעשה מוכח מהרבה פוסקים שאינם מודים למשכנות יעקב, מ"מ היינו משום שס"ל שחשיבות בריה היא משום שלוקין עליה בכל שהוא ולכן אין להבחין בין בריה גדולה לקטנה (עי' ט"ז סי' ק ס"ק א). אבל בביצה, אפילו אם באנו לחוש שהיא מרוקמת מ"מ מסתבר שאין מלקות כי אם על ריקום הניכר, ואילו בביצי חרקים אין הריקום ניכר; וכיון שאין מלקות על ביצי חרקים מסתבר שלכו"ע אינם נחשבים כבריה.

וכדברינו כן מצאנו בשו"ת רב פעלים (ח"א יו"ד סי' טז ד"ה ועתה), שכתב:

אבל נידון שאלתכם שהוא ביצים שהטילו הזבובים, אפילו לדעת האוסר אותם, אין להם דין בריה ובטלים בשישים; דהא אפילו ביצת נבלה וטרפה, אם אין לה אפרוח, אין לה דין בריה, ורק אם יש בה אפרוח דאית בה חיותא יש לה דין בריה כמו שכתב בשו"ע (סי' ק סעי' א), וא"כ אפילו לדעת האוסרים כאן, דחשיבי להו ביצי הזבובים וגופם איסורא ואינם פירשא - הרי אלו בטלים בשישים.

ו. סיכום

נראה שאזהרתו של המהר"ם בן חביב להישמר מפני ביצי הזבובים היא דווקא כנדון דידיה שהביצים ניראות ע"ג הבשר ואינן בטלות, ואכן אם רואים ביצים כאלו על גבי הקטניות מבחוץ, אין לבשלן כמות שהן כיון שהם ניכרות לעין, מלבד שאם יש בהם קטניות שכבר נקובות שצריך להסירן מחשש שהתולעים שבהם יפרשו בעת הבישול (כמבואר בשו"ע סי' פד סעי' ח).

אולם אין לחוש לביצים של חרקים (כל שהוסרו מהמזון החרקים או שהם עצמם לא פרשו), אם הן מעורבות במזון ואינן נראות, כגון: בקמח, בתוך הקטניות או בתוך מזון טחון.

הנדסה גנטית בצמחים במאה ה21 - מקורות – עיון – פסיקה - אתיקה

1. עיון - כלאים בצומח \שינוי מעשה בראשית

א. מקורות הבסיס:

איסור כלאיים:

הפסוק: פרשת קדושים (יט) אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ: פ

תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס - דרש רבי חנינא בר פפא: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, פסוק זה, שר העולם אמרו; בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למינהו באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בערבוביא, למה אמר למינהו באילנות? ועוד ק"ו: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, אנו עאכ"ו מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. בעי רבינא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה לר' חנינא בר פפא, מהו? כיון דלא כתב בהו למינהו - לא מיחייב, או דילמא: כיון דהסכים אידיהו - כמאן דכתיב בהו למינהו דמיא? תיקו.

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לט עמוד א - דאמר שמואל: את חקתי תשמורו - חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע - מה בהמתך בהרבעה, אף שדך בהרכבה; ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל, אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל. ואלא הכתיב: שדך! ההוא, למעוטי זרעים שבח"ל.

רש"י מסכת קידושין דף לט עמוד א

בהרכבת האילן - מין בשאינו מינו.

חקתי תשמרו - מדלא כתיב ושמרתם את חקתי משמע את חקתי אשר מעולם תשמרו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך לא תרביע שדך לא תזרע ואיזו זריעת כלאים שאני אומר שחקקתים לך כבר דומיא דבהמה דבר המסויים והיינו הרכבה ומהכא נפקא לן בסנהדרין (דף ס) דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהיקש זה דומיא דבהמה אפי' בח"ל דהא חובת הגוף היא אף שדך בח"ל.

והכתיב שדך - המיוחד לך וח"ל לא הקנו לך מן השמים.

ההוא למעוטי זרעים - דכלאי הכרם בח"ל דמשום דאפקיה בלשון זריעה כתב שדך.

חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף לט עמוד א

אמר רבי יוחנן לוקין על הכלאים חוצה לארץ דבר תורה והתנן והכלאים מדברי סופרים לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבה. פי' מתניתין בכלאי הכרם דהוי מדרבנן ודרבי יוחנן בהרכבה, וכן הלכתא, והוי יודע שהמעשה הוא שאסור בהרכבה אבל הפרי מותר.

חקים שחקקתי כבר. פי' בני נח נצטוו על הכלאים כדמוכח בסנהדרין (ס' א') מהכא, מיהו היינו לרבי אליעזר דאית ליה הכי בסנהדרין (נ"ו ב') אבל לרבנן דקיימא לן כוותייהו הוי פירושו שחקקתי כבר במעשה בראשית שנאמר בהם למינהו וכן פירשו בתוספות, והא דמשמע הכי משום דכתיב חוקותי ברישא והדר תשמרו דמשמע חוקותי דמעיקרא תשמרו כדאיתא בסנהדרין (ס' א'), וכי תימא והא כתיב (ויקרא י"ח ד') את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ולא דרשינן הכי, ואיכא למימר דשאני התם דמני מצוות מברישא וכי כתיב חקתי תשמרו אמצוות וחוקים דלעיל מהדר, אבל כי כתיבי מצוות בתר הכי ומקמי דמני לה למצוות אמר את חקתי תשמרו או ושמרתם את חקתי משמע חקתי שחקקתי כבר, מורי נר"ו.

מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה. כלומר שהוא דבר מסויים ומערב זה בזה להדיא גוף בגוף מה שאין כן בכלאי זרעים וכלאי הכרם, ומכאן אזהרה למרכיב אילן שהוא לוקה משום לאו דשדך לא תזרע ואסור לעשותו על ידי גוי כדאיתא בירושלמי (כלאים פ"א ה"ד), והיינו מדרבנן, ולא מצינו איסור במקיים אלא בכלאי הכרם דכתיב בהו לא תזרע תרי זימני כדאיתא התם (ע"ז ס"ד א').

ומה בהמתך אפילו בחוצה לארץ. דהא חובת הגוף היא אף הרכבה אפילו בחוצה לארץ, ואלא הכתיב שדך, פירוש ובחוצה לארץ אין קנין לישראל דקנין עראי הוא.

ומכאן הביא ראיה רבינו תם ז"ל דהא דתנן במסכת עבודה זרה (כ"א א') אף במקום שמשכירין לא לבית דירה אמרו מפני שהגוי מכניס לתוכו עבודה זרה והתורה אמרה ולא תביא תועבה אל ביתך, דבארץ ישראל קאי, אבל בחוצה לארץ מותר דלא קרינא ביה ביתך, והדין אמת כמו שכתבנו שם, ואף על גב דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ואפילו הכי נוהגת בחוץ לארץ, התם הא קיימא לן (פסחים ד' א') דמזוזה חובת הדר הוא וחובת הגוף חשיב ומאי ביתך דרך ביאתך (יומא י"א ב').

ההוא למעוטי זרעים שבחוצה לארץ. כלומר שאין כלאי זרעים נוהגין כלל בחוצה לארץ, ולהכי אפקיה רחמנא בלשון זריעה ואמר שדך אף על גב דמיירי בהרכבה.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף קטו עמוד א - ומה שבת דחמירא - מעשיה מותרים, הני לא כל שכן? כלאי זרעים ליתסרו, דהא תיעבתי לך הוא! מדגלי רחמנא גבי כלאי הכרם: פן תקדש - פן תוקד אש, מכלל דכלאי זרעים שרו; ואימא: כלאי כרם - אסורין בין באכילה בין בהנאה, כלאי זרעים - באכילה אסירי, בהנאה שרו! איתקוש לכלאי בהמה דכתיב: בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך - היוצא ממנה מותרת, אף שדך - היוצא ממנו מותר; וכלאי בהמה גופייהו מנא לן? מדאסר רחמנא כלאים לגבוה - מכלל דלהדיוט שרי.

ב. כלאים בבע"ח – איסור הרבעה\הכלאה:

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף צא עמוד א- דאמר שמואל: ובמנאפים - עד שיראו כדרך המנאפים, ובכלאים - עד שיכניס כמכחול בשפופרת. מתיב רב אחדבוי בר אמי: אילו נאמר בהמתך לא תרביע הייתי אומר: לא יאחוז אדם הבהמה בשעה שעולה עליה זכר, תלמוד לומר כלאים. לאו מכלל דכלאים אחיזה נמי לא? - מאי אחיזה - הכנסה, ואמאי קרי לה אחיזה - לישנא מעליא.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס עמוד א - רבי אלעזר אומר אף על הכלאים. מנא הני מילי? - אמר שמואל: דאמר קרא את חקתי תשמרו - חוקים שחקקתי לך כבר, בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים, מה בהמתך בהרבעה - אף שדך בהרכבה, מה בהמתך - בין בארץ בין בחוצה לארץ, אף שדך - בין בארץ בין בחוצה לארץ. - אלא מעתה ושמרתם את חקתי ואת משפטי - חקים שחקקתי לך כבר! - התם ושמרתם את חקתי - דהשתא, הכא את חקתי תשמרו - חקים דמעיקרא תשמרו.

רמב"ם הלכות כלאים פרק ט הלכה א - (א) המרכיב (ב) זכר על נקבה (ג) שאינו מינו (ד) בין בבהמה (ה) בין בחיה (ו) ובעוף (ז) ואפילו במיני חיה שבים הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ (ח) בין בחוצה לארץ שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים, ואחד בהמה חיה ועוף (ט) שלו או של חבירו, ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת, (י) אבל אם העלם זה על זה בלבד (יא) או שעוררן בקול מכין אותו מכת מרדות.

דרך אמונה הלכות כלאים פרק ט - (ב) זכר על נקבה. (ד) אבל מותר להושיב עוף על ביצי עוף אחר שאינו מינו (ה) שאין התרנגולת עושה אלא מעשה דברים שמוסיפין הבל (ו) אך יש אוסרים מפני צער בעלי חיים (ז) וכן מותר ליתן זרע של מין זה לתוך מין אחר שלא אסרה תורה אלא מעשה ההרבעה:

הנדסה גנטית בצמחים – השאלות ההלכתיות

השאלות ההלכתיות:

1. האם האיסור הינו פעולה ודרך או שמא תוצאה של שינוי מעשה בראשית – שינוי מינים?

2. האם הגן נחשב צמח? האם "נינו של הגן"(הגן שהתרבה מן המקור) נחשב הגן עצמו?

3. האם הדרך משנה – האגרובקטריה(החיידק) הנושא את הגן בתוכו שונה מגן שמועבר שישירות?

4. האם יש איסור הפחתת גנים?

5. מה יהיה דינו של הגן שייצרנו בצורה כימית וכו' לאור למידת הרצף הנדרש מן הגן בצמח?

6. סוג השינוי המבוקש משפיע על ההכרעה ההלכתית? בין שינוי צבע לשינוי גודל וצורה לשינוי עמידות בפני חרקים או שינוי אורך חיים ומדף וכו'

האם וכיצד ניתן לדמות בין הרכבת עצים להרבעת בהמה – במבחן הדרך ומבחן התוצאה?

1 . הרכבת עצים

2 . האבקת פרחים

3. הרכבת בעלי חיים \ הכלאה

2. פסיקה – בירור העקרון ודימויי המילתא לצורך הכרעה בנושא "מחודש":

א. בירור העקרון – מהו איסור ההרכבה בצמחים? – עיין מעלה בחלק העיוני.

בין כלאי זרעים לכלאי בהמה לכלאי אילן:

1. כלאי הרכבת אילן איסור קדום:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף נו עמוד ב - רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים, ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן.

פרשת בראשית - (יא) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים תַּֽדְשֵׁ֤א הָאָ֙רֶץ֙ דֶּ֗שֶׁא עֵ֚שֶׂב מַזְרִ֣יעַ זֶ֔רַע עֵ֣ץ פְּרִ֞י עֹ֤שֶׂה פְּרִי֙ לְמִינ֔וֹ אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן: (יב) וַתּוֹצֵ֨א הָאָ֜רֶץ דֶּ֠שֶׁא עֵ֣שֶׂב מַזְרִ֤יעַ זֶ֙רַע֙ לְמִינֵ֔הוּ וְעֵ֧ץ עֹ֥שֶׂה־פְּרִ֛י אֲשֶׁ֥ר זַרְעוֹ־ב֖וֹ לְמִינֵ֑הוּ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב:(יג) וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם שְׁלִישִֽׁי: פ

2. היחס בין איסורי הכלאיים השונים:

כלאי זרעים.
כלאי בהמה
כלאי אילן
(כלאי הכרם וכלאי הבגד)

3. הגדרת כלאי הרכבת אילן - משפט המפתח והסוגיות המוכיחות – איסור מיזוג שני צמחים לצורך יצירת דבר חדש.

חקירה עם שימוש בכלי החקירה השונים(בריסק, ריגטצ'ובר, לשיטתיה וכו'...).

הצמח. 2. הדרך. 3. התוצאה.

ב. דימויי מילתא – מצבים שונים בגמרות \ראשונים ואחרונים לבירור היחס בין הדרך לכוונה לתוצאה:

1. גמרות וראשונים.

2. אחרונים שיטות הרכבה\האבקה - מיוחדות

חזו"א כלאים ב', ט"ז - והנה למדנו ג׳ חלוקית, אם מרכיב דבר שאין צומח אלא שהיא נבלע באילן ומטיב צמיחת האילן מותר, והיינו הא דאמר ־פסחים נ״ו א׳ דניתנין בלב הדקל אסא דרא ושכרא דדפנא וקמח א דשערי ולא אסרינן משום אילן באילן וירק באילן, אלאשאין כל אלו מקבלים כח הצמיחה אלא הוא השקאה נהדקל, וכן אמרי בירו׳ בזית ע״ג תמרה אי נאו דממתיקי הוי מותרהרכבתו וממתיק היינו ע״י כח הזדווגית וצמיחת שניהם, וכן ירק באילן לר״י ואינ ן בירק לריב״ג.ויש מרכיב שמתאחיןומולידין מין חדש, ויש מתאחין והפירי אינו משתנה, ושני הרכבות אלו אסירין.

נראה דאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, שאם נוטל שרף ונותנו בסדק והוא חוזר ועושה ענף

מאותו השרף הרי זה מרכיב גמור שאין בדימם חילוק בין העב להנוזל וכיון שיש בשרף כה ההילדה חשיב הרכבה ולא דמילהרבעה שאין איסור בנתינת זרע של מין זה למין אחר דהתם אף באבר תניש אין בו משים הרבעה שאין הרבעה אנא בחי, אבל יחור כל קורט וקורט הוא בריה כל שראוי להרכיב ולהצמיח והלכך גם השרף הוא בריה שלמה.

משפט כהן סימן כ- מכתבך היקר הגיעני לנכון, ותשואות חן לך על דבריך היקרים, אשר השיבו את נפשי ורוחי הכהה מאבל - אם זוה"ר תחי', ישלם ד' נחומים לנו ולכל שאר עמו, ובישועת ד' על נחלתו ננחם במהרה בימינו בקרוב.

למרות חפצי לכתב לך בארוכה, להשביע את נפשך הרעבה לדברי, זה כמה לא יכולתי לקחת עט בידי ולכתב דברים מסודרים, ואת יקרת מעלתך הסליחה.

וע"ד ההרכבה של המישמש בעיקר של אילן השקד כבר עניתי ע"ז בהלכה רווחת ב"ה לשואלים שונים, והתניתי בהיתר זה שבעה פרטים (וע' לעיל תשו' י"ח). ואודיעך בקצרה טעמי ונימוקי בעה"י.

יסוד הענין איננו חדש, שכבר מפורש הוא בשו"ע סי' רצ"ה ס"ה דעת הרא"ש, שאפילו אילן ממש במקום שמעולם לא הי' עליו שם אילן לא הי' אסור הרכבה בו, וטעם איסור הרכבת זרעים ע"ג הברכה הוא משום שכבר נקרא על האילן שם אילן כשהי' גלוי', על כן אין מועיל מה שאח"כ נתכסה בעפר, אבל ע"ג שרשים אין איסור הרכבה, וכיון שאין איסור הרכבה בשרשים לכן אין איסור הרכבה בכה"ג באילנות, דחד טעמא הוא, משום שלא נקרא על השורש שם המין, וכגוף הקרקע הוא. אמנם חסמו האחרונים את הדרך בזה (עיין ש"ך שם סק"ה) במה שכתבו שראוי להחמיר כדעת החולקים על הרא"ש, וכן מבואר ג"כ בדברי הראשונים שטוב להחמיר. על כן כיון שהדבר הוא צורך גדול עלינו לחפש בזה עוד צדדים של היתר, באופן שעל פיהם לא יהי' נדנוד של חומרא, וכדאי הדבר לעשות כן משום ישוב אה"ק. על כן גמרתי אומר, שעד כאן לא אמרו רבותינו ז"ל שטוב להחמיר בזה כי אם בדבר שבעצם הרכבתו אין בו שום ספק שהוא איסור תורה, כהאי גונא דכלאים של ירק באילן שאסור מן התורה לכולי עלמא, אבל בכלאים כזה שיש לדון שבעיקרו אין בו כי אם איסור דרבנן, וק"ו כשנוכל לצדד שאין בו שום איסור, על זה גם המחמירים יודו, שראוי לסמוך על הרא"ש וסתימת הפסק בשו"ע כדברי המחבר ושתיקתו של הרמ"א.

שו"ת ציץ אליעזר חלק א סימן טז - ...בדבר שאלתו על הרכבת עין הנהוגה בזמננו. שלוקחים עין מאילן של שזיפים ומרכיבים בגזע של שקדים. ואחרי שזה נקלט גוזרים את האילן עד מקום ששמו את העין, ומהעין יוצא ענף אשר מזה מתפתחים אילן של שזיפים במשך שנה שנתיים אם הרכבה כזו מותרת או לא.

וכשאלת חכם חצי תשובה נושא ונותן כת"ר בצדדי השאלה. ומביא בשם הרב הראשי לחיפה הרב מרקוס שליט"א שהעיר להתיר לפי המבואר בשו"ע יו"ד (סי' רצ"ה סעי' ה') בשם הרא"ש דהרכבת שרשים מותר מטעם שאין על השרשים שם אילן. וכמו"כ הרכבת עין ג"כ מותר. ושכת"ר העיר לו ע"ז דשאני עין שלוקחים מאילן והיה ע"ז שם אילן.

והנה לענ"ד נראה דצדק כת"ר בהערתו זו. ומה שהשיב לו ע"ז הרב מרקוס שאינו מחשיב את זה מכיון שבזמן ההרכבה אין לו שום חיבור לאילן ואין להעין שם אילן כלל, אינו נכון לפענ"ד, כי מדברי השו"ע שם משמע בהדיא שעיקר ההיתר של שרשים הוא משום שלא היה עליהם מעולם שם אילן, אבל דבר שקודם ההרכבה היה עליו שם אילן כגון הרכבת העין. אסור. שכתוב שם: ודווקא בכה"ג שנקרא עליו שם אילן קודם שהבריכה. הרי שזה אינו מעלה ואינו מוריד מה שבזמן ההרכבה לא נקרא עליו שם אילן, מכיון שאבל נקרא עליו שם אילן קודם שהבריכה, ועיקר ההיתר של שרשים הוא משום שבכלל אין על השרשים שם אילן לעולם, וכן כותב שם הש"ך שההיתר הוא משום כיון דלא נקרא שם אילן עליו, והיינו דלא נקרא לעולם אף קודם ההרכבה, אבל דבר שקודם ההרכבה היה נקרא עליו שם אילן, אף שבעת ההרכבה אין עליו כבר שם אילן, אין זה מעלה ומוריד כלל ואסור מכיון שעכ"פ היה על זה שם אילן, ודבר שהיה ע"ז שם אילן אסרה התורה להרכיב עם ירק. וכמו"כ דבר שהיה עליו שם אילן ממין אחר אסור להרכיב עם מין אילן שני. מכיון שהיה לו גידול ויניקה ממין אחר וחל עליה שם המין האחר. ותו אינו יורד השם ממנו. ולדעתי הדבר כ"כ פשוט עד שלהוסיף בהוכחות לזה הוא אצלי למותר.

מכתב מהרב יואל פרידמן לגר"ש ישראלי - כיום מקובל להכליא מינים שונים של פירות. הכלאה היא פעולה של רביה מינית בצמחים. עושים פעולה של ההאבקה, דהיינו: לוקחים תאים זכריים של מין אחד ומאביקים אותם על התאים הנקביים של המין השני, כאשר התוצר (אם זה מצליח) הוא פרי ביניים. כת"ר כתב (ארץ חמדה הל' כלאים ספר ב חלק ב סי' ג) שעיקר איסור ההרכבה הוא כאשר שני רוכבים ממינים שונים נשארים, כי ע"י כך ישנה אפשרות של הפריה הדדית. אך אפשר לומר שאמנם האיסור הוא בכה"ג שיש אפשרות להפריה הדדית, אך בתנאי שעושה פעולה של חיבור של יחור לכנה, ולא ההכלאה לבד. גם בדברי החת"ס^[ רואים שאיסור כלאי אילן הוא פעולה מאד מסויימת, של חיבור ענף של מין אחד ע"ג העץ מהמין השני; ורקבכה"ג עובר על איסור כלאי אילן. ובדעתו נראה לומר בפשיטות שהכלאה מותרת. אך אפילו לדעת החזו"א, הסיבה שאוסר נטיעה היא משום שבכך גורם לחיות ההרכבה. ומ"מ גם בדעתו אפשר לומר שההרכבה היא פעולה מאד מסויימת של חיבור רוכב לכנה. ואמנם החזו"א כתב שהרכבת עין אסורה, וכתב שם שאין חילוק בהרכבה בין מרכיב גוף למרכיב שרף, אך בכה"ג, יוצא מהרכבת העין ענף; מה שאין כן בהכלאה, שהיא פעולה שונה לחלוטין, ויוצא ממנה פרי – שאני.

תשובה קיבלתי מכתבך, ... בנוגע להכלאה – נראה שזה אינו בכלל האיסור. כיון שהכלאה נעשית בפרחים, והשינוי שיכול להופיע הוא לא באילן עצמו – לא מצאנו איסור הרכבה אלא בדומה ובהיקש מהרבעה, כמבואר במקורות, וזהו רק כשעושה החיבור בגוף העץ. ע"כ גם לפי מה שהעלינו סברא לדון שעיקר איסור ההרכבה הוא דווקא מצד שעי"ז נעשית ההאבקה שמולידה (או יכולה להוליד) מינים חדשים, מ"מ אין לנו אלא מה שאסרה תורה, ובזה לא כלולה הכלאה, כן נראה לענ"ד^[5] בברכת התורה והארץ ש. ישראלי

3. התמודדות הפוסקים בני זמננו עם סוגיית ההנדסה הגנטית עצמה:

שו"ת מנחת שלמה תניינא (ב - ג) סימן ק ז. כלאים בהנדסה גנטית - בענין שאלתו בדבר הנדסה גנטית, שמכניסים חלקיקי תאים מבריה אחת לשניה, ובזה משנים את תכונותיה של השניה, ועי"ז להתיר איסור כלאים מכיון שאין חלקיקים אלו נראים לעין האדם, כיון שאנשים מטפלים בחלקיקים האלה ומעבירים אותם ממין אחד לשני הרי זה חשיב ממש כנראה לעינים ולא דמי כלל לתולעים שאינם נראים. אמנם בבעלי חיים נלענ"ד דאין בעצם העשיה שום איסור של הרבעה כיון שזה רק ע"י העברת "חומר" ממין אחד תוך מין בעל חי אחר, ורק בהרכבת עצים נראה דשפיר אסור אף אם ההרכבה היא רק על ידי זריקה של מיץ אשר אם היה זורע את המיץ באדמה לא היה צומח כלל, כי סוף סוף "השדה" זרועה משני מינים, משא"כ בהרבעה הרי התורה אמרה "בהמתך" ואין זו בהמה ואין זה שייך כלל לאיסור הרבעה דאסרה רק שתי גופות ממש.

ונראה דאף שאפרוח הנולד מביצת טרפה מותר, היינו משום שבאמצע נעשה עפרא בעלמא ולכן האפרוח שנוצר הרי הוא ככל אפרוח טהור, מה שאין כן עוף טהור שישב על ביצת עוף טמא, ברור הדבר שהנוצר ממנה הוא ממש עוף טמא, שהרי בביצת עוף טמא לא אמרינן עפרא בעלמא, דעוף טמא הוא "מין", והנוצר הרי הוא ממש מין טמא ואילו בתרנגולת מביצת טרפה הרי נוצר מעפרא מין כשר, וא"כ הרי גמל שילדה פרה הדין הוא שהפרה היא לא רק כדין של יוצא מהטמא שרק אסור ולא לוקין עליו, אלא הפרה היא ממש כגמל, ולפי זה כמו שגמל ממש אשר ע"י זריקה יהפך גם לשוסע שסע הרי פשוט שנשאר ודאי טמא ואסור, כך גם הפרה שנולדה ממנה כמותה, ואף גם בביצי דגים טמאים, מלבד שהם משריצים מבפנים ולא נעשה באמצע כעפרא כמבואר בגמ' ע"ז מ' ע"א, מ"מ גם בלא"ה הרי נוצר "ממין טמא" ולא דומה כלל לנולד מטרפה. ולכן נראה שגם אם אותה פרה תתעבר משור כזה שגם הוא כמותה מסתבר שגם ולדותיהם כמותם ואסורים עד עולם, והוא הדין גם בדגים. ולפי זה עלול ח"ו לבוא למצב שלא נוכל לסמוך על הסימן של קשקשת כי ידגו לרוב כאלה, אך אולי יהא אפשר בכל זאת להבחין ע"י סימנים אחרים.

ואף שבספר משרת משה בסוף ההקדמה בשם מצפה שמואל כתב פירוש נחמד למה שאמרו בפרק אלו טרפות דאף שמקשקשת לחוד נוכל לידע איזה דגים מותר לאכול "מכל מקום סנפיר וקשקשת לאו לסימנא בעלמא נאמרו רק הם הגורמים ההיתר", ולענין זה שפיר אמרו שם בגמ' יגדיל תורה ויאדיר. אך יתכן שרק אם זה ממש בתכונתם ולא כשהם באים ממקום אחר. ועכ"פ לדינא אין להתחשב גם אם זה רעיון נכבד בפירוש הגמ', ואין להסיק הלכה מזה ובפרט שזה נעשה ע"י בני אדם ולא לסימנים כאלה נתכוונה התורה. ומ"מ כל זה לא נוגע כלל לעגבניה על עץ שיצטרכו לברך בורא פרי העץ על "עגבניה" כזו, הואיל וזה ממש גדל על עץ, אף על גב שאותו המין גדל בעיקר מהאדמה ולא מעץ ואף שזה גם נעשה רק ע"י אדם.

הרב דב ליאור / אמונת עיתך 28 - בשאלת הכלאים עלינו לשאול האם הפעולה היא שנאסרה או התוצאה של המעשה. העולם מתנהג על פי חכמי התלמוד, הם קובעים את סדרי הזמנים, וידועים דברי הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב) "אמר רבי אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו אין הבתולין חוזרין ואם לאו הבתולין חוזרין"שאם ב"ד החליט לעבר חדש מסויים הרי זה משנה בפועל בעולם. מציאות של הרכבה שלא על ידי מעשה אדם אין לכך כל איסור, פעולת האיסור היא הקובעת. לכן בכלאים עלינו לדעת שאם הדבר מותר מבחינה הלכתית אין בכך קלקול בעולם למרות שהתוצאות דומות.

בענין כלאי הכרם המשנה אומרת (פ"ה מ"ו):

"הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור"

אנו לומדים שאם יש לאדם כלאים בכרם והוא רוצה לעקור ונאנס ולא עקר הרי שהדבר לא נאסר, כיוון שלא הייתה לו כוונה לעשות איסור. לו יצוייר שרוח עשתה את פעולת הכלאיים הדבר לא נאסר, מכאן אנו לומדים שלא התוצאה היא הקובעת אלא מעשה האדם הוא הקובע...     החזו"א (כלאים סי' ב ס"ק טז ד"ה הנה) מחדש שאיסור כלאי אילן אינו דווקא אם מרכיבים ענף על אילן, אלא אפילו אם מרכיב שרף מעץ אחד ומרכיבו על עץ אחר - אסור.

    ואמנם היה מקום לאמר שהתורה אוסרת רק הרכבת יחור כיון שזוהי הדרך הטבעית והרגילה של הרכבה, אך הרכבת שרף אינה דרך מקובלת של הרכבה. ומצאנו דוגמאות רבות בש"ס שהאיסור נקבע לפי הדרך המקובלת לביצוע אותה פעולה; למשל אכילה ביוהכ"פ - האיסור הוא כשאדם אוכל בדרך אכילה רגילה, אבל כאשר אוכל בדרך שאינה מקובלת כגון אינפוזיה וכו' התורה לא אסרה (שו"ת אחיעזר ח"ג סי' סא ד"ה לדעתי הדבר). כמו כן לענין מצה בפסח התורה חייבה באכילת מצה, אולם אדם שבולע מצה בפסח העטופה בסיב מכיוון שלא אכל כדרך אכילה לא יצא ידי חובה (פסחים קטו ע"ב). וכן כתב המשנה למלך שאכילת נבלה עטופה בסיב ג"כ אין אדם מתחייב על כך מכיוון שלא אכל כדרך אכילה...     בהנדסה גנטית מבודדים "גן" מסויים שמצד עצמו איננו מסוגל לפעול כלל, ומחברים אותו לחיידק או צמח ואז יש בכוחו לשכפל עצמו ונולדים תאים נוספים. ראשית, נראה שאין זו הפעולה הטבעית והרגילה של איסור כלאים כמו זריעה והרכבה, אלא יש כאן תחבולה אנושית של עירוב מינים אך יתכן שלא לזאת התכוונה התורה באוסרה את איסור כלאים.

    בנוסף יש לומר שאף לדעת החזו"א שאסר הכנסת שרף לאילן אחר, יש לחלק בין מקרה שניכר שנעשית הרכבת איסור לבין מקרה שלא ניכר במעשה פעולה של כלאים. בשרף מדובר בהרכבה שניכרת, לעומת זאת, בהנדסה גנטית אין היכר שיש בהעברת ה"גנים" פעולה שיש בה איסור כלאים ^[2]. בידוד ה"גן" מיועד לגרום הארכת חיי מדף של הפרי או הירק וכדו', ולא ניכר כלל שהיה עירוב כלשהו בין המינים. וכידוע בכלאים האיסור הוא ערבוביא,

הרב יעקב אריאל / תחומין "ההרכבה משנה את מינה של הכנה לגמרי, בעוד שמינו של הרוכב אינו משתנה כלל. למשל, המרכיב שזיף על שקד מר לאיצמח שקד אלא שזיף. גם בהרכבת עין של שזיף על שקד יצא שזיף )ומכאן גם המסקנה שהתורה לא אסרה יצירת פרי חדשאלא הרכבת אילנות שבהם נוצר אילן מורכב אחד שבו צומח רק מין הרוכב, ומין הכנה אינו צומח(. הנדסה גנטית אינהמשנה את הצמח אלא רק משפרת אותו. ואין לדמותה להרכבה שבה הצמח שיצמח מהייחור שונה לגמרי מהצמח של מיןהכנה. וראה חזון איש כלאים - סי' ב אות טו, ששיפור הפרי אינו אסור משום כלאים וה"ה לשיפור הצמח.

הרשז"א מדבר על "מיץ", דהיינו חומר מן הצומח ולכן דינו כהרכבה לדעתו. אולםבהנדסה גנטית אין מדובר בהרכבת צמחיםאלא בהחדרת חיידק. אמנם לחיידק הוחדרחומר גנטי מן הצומח, אך החיידק עצמו הוא מין חי, וזוהי הרכבה של מין חי עלצמח.במדע מסופקים איך להגדיר יצורים הסמויים מן העין, כצומח או כחי. בהלכה פשוטשהחיידקים הם מין חי, כי הולכיםלפי מראית העין, ובמיקרוסקופ רואים יצוריםרוחשים שדינם לכאורה כמו שרץ המים. 2 אלא שבכל זאת התירו אותם משוםשהם סמויים מן העין, אך לא משום שהם צמחים, שכן אילו היו מוגדרים כצמחים, לא הייתה שום בעיה באכילתם גם אילוהיו ניכרים לעין לאור ההנחה שהחיידק נחשב לחי, נראה שהרכבת חיידק בצומח אינה אסורה.

היחס לתוצר המהונדס:

ההשלכות ההלכתיות של ההנדסה הגנטית

פתיחה

לעיל עסקנו בעצם הדין של הנדסה גנטית באופנים שונים האם וכיצד מותר? וההבדל בין הגדרת כלאיים בבע"ח ובין הצומח, והמשמעות של הגדרה זו לענין הלכה למעשה בהנדסה גנטית. אך לעולם עלינו לדון ולברר הדין והאמת לאמיתה, כדברי רבי שמעון במסכת אבות^[14] ולראות את הנולד. במילים אחרות, עלינו לברר את ההשלכות של מעשים אלה שהתרנו / נעשו על ידי גוי, ולבחון כיצד ההלכה מתייחסת אל אותם תוצרים.

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך
תוצרי הנדוס גנטי בדגים לענין סימני כשרותם
כלאיים במקדש

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך

התמודדות הפוסקים עם כשרותו של החציל לענין ערלה

בתחילת פרשת הבריאה, אנו לומדים כי הקב"ה ברא ירקות ועצים, "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי־טֽוֹב"^[15]. הבחנה בין שני מיני 'צמחים' אלה, מהווה תשתית יסודית לבירורים הלכתיים (ומדעיים) רבים. כך לדוגמא אנו מוצאים סוגיות נרחבות אשר בתשתיתם בנוי היסוד המחלק בין עץ ובין עשב מזריע זרע, הן ביחס להלכות ברכות, ערלה, תרומות ומעשרות ועוד. אחד מן הצמחים (כפי שיתבאר לקמן בהרחבה) הנמצאים בלב סוגיות אלה בגמרא הוא הצלף.

הצלף הוא סוג של צמח רב שנתי, בסוג זה יש מינים רבים^[16] בעלי מאפיינים שונים (ורבים). יחודו של צמח זה שנראה הוא מחד כשיח, אך מאידך הוא רב שנתי^[17], מחד יש בו פרי^[18], ומאידך כולו אכיל, ואף יש להסתפק האם נאכלים עליו יותר מפריו^[19]. פריו קרוי אביונה, לצידם גדלים גם תמרות, ואף עליו וניצני פרחיו נאכלים לאחר כבישה. הגמרא בברכות עוסקת במגוון הפרות היוצאים מן הצלף, ומלמדת כי מברכים "על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר: בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר: בורא פרי העץ", אלא שהיחס הזה לא מקביל בכל הנושאים, שכן בהמשך לענין מעשרות מובא "דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי".

מצינו באחרונים עיסוק בבירור דין ערלה בחצילים^[20]. החציל הוא צמח רב שנתי בעל קיום של כמה שנים, אלא שלאחר מכן הוא כמל ואינו מוציא עוד שוב פירות. כיוון שהוא צמח רב שנתי, ואף בצורתו החיצונית יש בו דמיון רב לעץ ממש הרי יש בו ערלה ככל עצי פרי, אלא שמאידך הרי אין לו קיום של יותר משנים ספורות ונמצא אם מחילים עליו דין ערלה, למעשה אי אפשר לאכול ממנו לעולם, ועל זה אמר רבי יוחנן בשם רבי ישמעאל בירושלמי "כל שאין לו ערלה אין לו רבעי"^[21].

הכפתור ופרח צידד לחומרא -

"...ומתוך כך מסתברא לעניותנו שהפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו אל בדאנגאן ובלשון לעז אל ברגניאש, שהם אסורות לעולם משום ערלה. וזה שהרי הוא פרי אילן שאין עלים עולין לו מעיקרו וגזעו מחליף ולעולם יצטרך לזרעו ונטעו בכל שנה ושנה. אלא בארצנו ארץ הערבה שידעת גבולה מים סדום לים כנרת שהיא ארץ חמה ביותר ומתקיים כמו שתי שנים ואל יותר מה שיהיה שלש שנים, אם כן זה הפרי לעולם הוא ערלה"^[22].

"...הילכך לפי שיטה זו הבירנגאן מין אילן הוא. וכ"ת משום דאם לוקחין ממנו יחור אינו צומח במקום אחר כשאר אילנות דקל יוכיח. וא"ת דנהי נמי דהוי לענין כלאים ולענין ברכה אילן אבל לענין ערלה לעולם אימא לך דפטור דכל שישנו ברבעי ישנו בערלה והנהו ברינגא"ן הואיל וליתנהו ברבעי דהא לא מטו להכי ליתנהו בערלה. לא קשיא כיון דתלמודא לא דריש לה אנן נמי לא דרשינן לה הכי וכ"ש להקל ולפטור מן הערלה. ותו דגרסינן בירושלמי א"ר יוחנן דברי ר' ישמעאל כל שאין לו ערלה אין לו רבעי..."^[23].

"כשעליתי לא"י ראיתי כולם נהגו בו היתר משמע דפשיטא להו דהוי ודאי ירק דאי הוי ספק הא קיי"ל ספק ערלה בא"י אסור ונתחדש לי טעם אחר שאין בכל מיני אילן שזורעין הגרעין ועושה פרי בתוך שנתו כזה הילכך ירק הוא".

כיוון שאנו רואים בצמח הזה שעושה פרי בשנתו הראשונה שלא כשאר עצים, הרי הוא בכלל ירק, וממילא אין בו דין ערלה כלל.

"...ולכן ברור הדבר שאילן הגדל ונותן פירותיו רק שלש שנים אסורין פירותיו לעולם משום ערלה, כהחלטתם הברורה של הנהו תרי אשלי רברבי, הכפתור ופרח [פרק נ"ו] והרדב"ז, ובלבד שיהא לו סימני אילן...

היוצא מכל הנ"ל להלכה. (א) אילן שאינו נותן פירות כי אם לג' שנים פירותיו אסורין תמיד משום ערלה.

(ב) אם עושה פרי בתוך שנתו של זריעת הגרעין סימן שירק הוא ומותר משום ערלה.

(ג) אם פירותיו הולכים ומתקלקלים משנה לשנה ירק הוא.

(ד) כל דבר שמינו שפל וקצר, או שאין העץ דומה לעץ האילנות כגון שהוא חלול מבפנים, יש לדונו שהוא ירק"^[24].

להלכה ולמעשה פסקו רבים מן הפוסקים^[25] שיש להקל בחצילים שאין בהם ערלה כלל^[26].

החציל כמקרה בוחן של עץ ושיח

מתוך האמור לעיל, נבקש לבחון ולהבין מה יהיה דינם של צמחים ממין אילן וירק שהתרחש שינוי יסודי בתכונותיהם באמצעות הנדסה גנטית. דהיינו מה תהיה הגדרתו של החציל, או מה יהיו ההשפעות ההלכתיות של הנדוס גנטי של הצמח בכדי להפכו לבר קיימא לאורך ימים ושנים. כאמור, בחלק זה אנו מבקשים לבחון את היחס לתוצר המוגמר על כלל ההיבטים העולים מכך, ללא קשר לשאלה האם עצם המעשה של הנדסה גנטית בצומח (באופנים שונים) מותרת או אסורה בידי ישראל.

כהקדמה לכך יש לחקור האם הגדרת מין אחד כאילן או ירק מהווה הגדרה כללית לתורה כולה, או שמא זוהי הגדרה קטגורית לכל תחום ותחום. הרא"ש גבי צלף בדין מעשר וברכות כתב דאין חפיפה מוכרחת בניהם -

"מיהו אמרינן בשמעתין(ב) דר"א אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ"ע אף על גב דחשיבי לענין דמברכין עליהן בפה"א(ג) כדאיתא בשמעתין היינו משום דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק"^[27].

וברמב"ן מצינו במפורש כדאמרן -

"וכתב בעל ההלכות ז"ל ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה, וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל, ודבר ברור דלאו פרי העץ הוא ולא נהיג ביה ערלה דהוה ליה כירק ולא מברכין עליה בפה"ע, ומיהו כיון דחזי לאכילה מברך עליה בפה"א. ואף על גב דלענין ערלה ספקא הוא ובארץ משוינן ליה פרי העץ, לענין ברכה [אי] נמי להוי ספיקא, בפה"א מברכינן, דנפיק ביה אפי' בפרי העץ, הלכך מברך עליה הכי ואפי' לר"ע, מידי דהוי אעלין לר"א, ואף על גב דלא עביד ליה לענין מעשר לא ירק ולא אילן מברך עליה בורא פה"א"^[28].

נמצא א"כ כי ראשית כל, הגדרה בענין אחד איננה תקפה בדווקא לתחום אחר^[29]. והשינוי יבחן בכל פעם אם כך מחדש, על פי הקטגוריות השונות בהלכות ברכות, תרו"מ, ערלה וכו'^[30].

לפיכך, בכדי להאריך את תוחלת החיים של החציל, וממילא לחסוך בעלויות הזריעה מחדש מדי שנה או מספר שנים, והקמת התשתיות הראויות לו, ההנדסה הגנטית^[31] מבקשת לייצר עמידות של הגזע של החציל, כגזעי אילנות, בכדי לשמור על החציל שימשיך להתקיים יותר משנים ספורות, ושטעמו של החציל לא יפגם. ממילא על פי האמור, יחזור שוב הדין כביכול למקורו, דהיינו יתחייב החציל בערלה ככל עץ, כיוון שטעמו, כפי שהעלו הפוסקים שוב לא יתקיים. אך מנגד, יתכן לומר כי הוא 'בעצם' שיח, אין התוצר והחידוש הטכנולוגי בעניין זה יוצר שינוי הלכתי למעמדו של החציל. אך זה קשה לומר, דכל ההיתר של הפוסקים דלעיל, הוא דווקא משום שאנו בעניינו רואים שהחציל מביא פרי בשנה הראשונה לזריעתו, או שאיננו מביא פרי בשנתו הרביעית. דהיינו הטעמים לפטור, אותם הביאו הפוסקים, הינם טעמים מציאותיים הניכרים, דייקא. וכן נראה מדברי הגרש"ז אוירבך שדן מה יהיה דינה של עגבנייה הגדלה על עץ באמצעות הנדוס גנטי -

"ומ"מ כל זה לא נוגע כלל לעגבניה על עץ שיצטרכו לברך בורא פרי העץ על "עגבניה" כזו, הואיל וזה ממש גדל על עץ, אף על גב שאותו המין גדל בעיקר מהאדמה ולא מעץ ואף שזה גם נעשה רק ע"י אדם"^[32].

וכן נראה פשוט^[33], דהוא הדין לענין ערלה בין לקולא ובין לחומרא שהכל הולך אחר טבעו של האילן העומד לפנינו, ואין מתחשבים במה שהיה 'זקנו', בין שהיה שיח ובין שהיה אילן.

סיכום

במאמר זה ביקשנו לעסוק בתוצרים של הנדסה גנטית בצומח, ובדינים השונים היוצאים מתוך כך, ביחס למעבר ממין ירק לאילן ולהפך. דרך סוגיית החצילים שנידונה בהרחבה באחרונים בפטור מדין ערלה (למעט הכפתור ופרח), והטעמים השונים שנכתבו להתירם, ביקשנו לבחון מעט ולהציע כיוון מחשבה מה יהא הדין כאשר מתרחש שינוי בטבע הגזע או המין. העלנו למסקנה כי בערלה וכן בברכות (אף שאין הקבלה מלאה בניהם בהכרח) אזלינן בתר הנראה לעין. ממילא עגבנייה שתגדל על העץ תהא חייבת בערלה, אף שהיא עגבנייה (וכן הסקנו גבי חצילים, בהתאם לטעמים השונים שהעלנו לפוטרם), ולהפך, עץ מאכל שבהנדסה גנטית יצרנו בו שינוי המטען הגנטי להיות כשיח, דהיינו להיות גזעו חלול (כדברי המהר"י חאגיז), או שיתן פריו בשנתו הראשונה (כדברי הרדב"ז) וכו' יהיה פטור מערלה, שכך עומד הוא לפנינו עתה.

סימני דג וקביעתם לענין תוצרי הנדסה גנטית

פתיחה, סימני הדג כסימן או סיבה

כשרות הדגים, תלויה בשני סימנים כידוע:

"אֶת־זֶה תֹּֽאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵֽלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵֽין־לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקשֶת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶֽם"

אומנם כבר בגמרא^[34] אנו מוצאים מיני דגים שונים שבאופן זמני אין להם סימנים כשרות, ואעפ"כ מותרים הם. אלא שיש לדון, מהו הדין של דגים שמקורם בדגים טהורים, אלא שבעקבות הנדסה גנטית נחסר מהם אותם סימנים, או להפך, דג ללא כל סימנים, אשר כתוצאה מתהליך גנטי צאצאיו בעלי סימני כשרות, האם יהיה דג כזה אסור או מותר? במילים אחרות, יש לשאול האם הסימנים בדגים הינם 'סיבה' או 'סימן'? שאלה זו יש בה מימדים עיוניים טהורים, אך גם היבט מעשי פסיקתי, דהיינו שיקוף של שאלת ההנדסה הגנטית בהלכה, ותוצריה, לאור ההתפתחות הטכנולוגית ובעקבותיה, ההליכים הכלכליים, המשקיים, והתעשייתיים. בניד"ד הסרה של סימני הקשקשת בדגים המוחזקים כטהורים, יכולה לדוג' להפחית משמעותית את הצורך בכח אדם ובעיסוק רב בכל תעשיית הדגים.

הצפנת פענח על הרמב"ם^[35], כתב דיש לחלק בין סימני בהמה ודגים ובין סימני העוף. גבי בהמה ודגים אמרינן שהסימנים הוא הטהרה שלהם מחמת גזירת הכתוב. הצפנת פענח לומד זאת מדברי רש"י על הגמרא בבבא בתרא^[36] ששור פרסותיו סדוקות, ומבאר רש"י^[37] שם -

"בראת שור בפרסות סדוקות וחמור בפרסות קלוטות - את זה טהרת ואת זה טמאת הכל בא על ידך אתה בראת בו סימני הטומאה".

כלומר, לדבריו ע"פ הבנתו את דברי רש"י הסימנים הם הם הגורמים את הטהרה והטומאה. מש"כ סימני עופות דנאכלים במסורת^[38] והלכך סימניו הם רק סימן לאיזהו המין הטהור ואיזה הוא הטמא.

סקירת הפוסקים בהכרעת סימני הכשרות

הגרש"ז אוירבך בתשובותיו^[39] דן האם מותר לעשות מעשה של הנדסה גנטית, ומתוך כך ממשיך הוא לדון ג"כ ביחס לתוצרים של מעשה זה, וכ"כ -

"ואף שבספר משרת משה בסוף ההקדמה בשם מצפה שמואל כתב פירוש נחמד למה שאמרו בפרק אלו טרפות דאף שמקשקשת לחוד נוכל לידע איזה דגים מותר לאכול "מכל מקום סנפיר וקשקשת לאו לסימנא בעלמא נאמרו רק הם הגורמים ההיתר", ולענין זה שפיר אמרו שם בגמ' יגדיל תורה ויאדיר. אך יתכן שרק אם זה ממש בתכונתם ולא כשהם באים ממקום אחר. ועכ"פ לדינא אין להתחשב גם אם זה רעיון נכבד בפירוש הגמ', ואין להסיק הלכה מזה ובפרט שזה נעשה ע"י בני אדם ולא לסימנים כאלה נתכוונה התורה".

למעשה א"כ איננו מקבל הוא את ההגדרה שהסימנים הללו הם סיבה לכשרות. סימני הכשרות הם סימנים טבעיים, השייכים אל גוף החי, ולא כתוצאה ממעשי בנ"א, הלכך אין לראות בהם אלא כפי שהיו קודם לכן. הלכך אין יכולת בידינו 'להכשיר' דג טמא.

אף בעל הציץ אליעזר^[40], בעת שדן הוא גבי דג החרב וכשרותו^[41], אשר עלה בזמנו כי אולי י"ל כי מותר הוא באכילה (ואכמ"ל), הוסיף והביא מדברי הערוך ללמד כי הסימנים אינם שייכים במקום שלא ידעינן דמוחזק הוא לבנ"י -

"ובאמת קבע כך מפורש בספר הערוך אות אקונס דהיתר דגים הוא דוקא בדידעינן ומכירין בהן ומוחזקין כך ביד דייני ישראל [או: דייגי ישראל. עיין פחד יצחק שם] שמשירין קשקשותיהן בשעה שעולין מן הים ע"ש. ומכלל הן אתה שומע לאו דכל שלא מכירין בהן ומוחזקין לפנינו בכך אסור להתיר שום דג ע"פ אומדנא בלבד".

נמצא לדבריו שכ"ש במקום דהווי ידוע שאין הדג הנ"ל בעל סימנים במקורו, ואדרבה מוחזקותו כטמא, אף אם יתנו בו סימנים, אינם כלום. לדבריהם א"כ אין אנו מקבלים את החילוק של הצפנת פענח, ובכל אופן יש לומר כי יש צורך במסורת ובחזקה של כשרות בדגים, שאילולא הם אין להתיר אכילתם. ממילא שוב אין פתרון כלל לדבריהם 'להכשיר' דג שמסורתו שאיננו כשר. עכ"פ צ"ע בדבריהם גבי דג שמסורת וחזקה שכשר הוא, אלא שהסירו ממנו ע"י הנדסה גנטית את סימני כשרותו.

אף בשו"ת משנה הלכות דן בדין זה בקיצור, מן הכיוון השני, דהיינו במקום שיש דג כשר ובאופן מלאכותי הסירו ממנו את סימני הכשרות, הסנפיר והקשקשת, יש להסתפק בדבר. מחד הרי יוצא הוא מן הטהור, וכל היוצא מן הטהור טהור, בפרט כאשר יוצא הוא מן הביצה, כצאצא של הדג הכשר, ומאידך, י"ל כי פנים חדשות באו לכאן, ואין הוא דג כשר עוד. ומסכם דבריו – " עכ"פ ודאי שאין לעסוק בשינוי סדרי בראשית אלא שהרי הם אין שומעין לנו ולכן עכ"פ יש לכנס גדולי ישראל ולדון בהם אם לאסרן לגמרי מפני שהתורה אמרה כי כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת אין לאכול"^[42].

מנגד^[43], לדברי שבט הלוי^[44], דג שיש בו סימני כשרות ומוחזק בכשרותו, אם נעשה על ידי מעשה מלאכותי הסרה של סמני הטהרה, ואפילו ירדו הסימנים לגמרי (ולא רק להפחית), "הנה אם כוונתו במש"כ שתוך כדי גדולם מסירים הקשקשים דר"ל דבתחלת גדולם הי' להם איני רואה חשש בזה כיון שידוע שלמין דג זה ישנו קשקשים בטבע אלא שהוסרו קודם זמנם". ממשיך הרב וואזנר ודן בדג טמא שביקשו להנדס אותו כך שיהיה בו קשקשים, וזה אינו קיבל. הרב וואזר אף יוצא בחריפות כנגד העיסוק המשבש סדרי בראשית, אשר לא לכך ניתנה הבריאה, כדברי ריב"ל "כל מעשה בראשית לדעתם נבראו בקומתן נבראו לצביונם נבראו שנאמר וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם"^[45].

עכ"פ נראה עד כה, כי דג טמא שבאמצעות הנדסה גנטית קיבל הוא או צאצאיו סימני טהרה, אינו כשר לכו"ע. דג טהור שהסירו בדרך זו את סימניו לחלוטין, או גרמו להיווצרות נשירה לאחר איזה זמן של אותם סימנים יש להסתפק בדבר.

סיכום

כאמור, לשאלת האיסור או ההיתר של הנדסה גנטית יש היבטים נוספים שבמאמר זה אנו מבקשים לבחון מעט. בחלק זה ביקשנו לבחון מעט את ההשלכה של ניסויים בהנדסה גנטית בדגים, ושאלת הכשרות של התוצרים הללו. בשאלה זו יש שני היבטים שונים – האחד, כשרות דג שלא היה מוחזק בכשרות, אלא ש'התווספו' לו סימני הכשרות, והשני הוא להפך, הסרה של סימני הכשרות מדג המוחזק בכשרותו.

הצפנת פענח היטיב לדייק שאלה זו בהעמדה של סימני כשרות כסימן או כסיבה. האחרונים דנו בשאלות מעשיות אלה (ואף שיש עוד מקום לדון בדבר, כפי הנראה מלשונם), ונראה ככלל כי דג שלא היה מוחזק בכשרותו – שוב לא יהיה כשר לעולם. לעומת זאת, דג המוחזק בכשרותו, כאשר הסירו ממנו את הסימנים ממנו הווי כאותם דגים שלימדה הגמרא כי אם סימנים נמצאים עליהם לשעה בין בדעת גדילתם, בין לפני צאתם מן המים, ה"ה מותרים. נמצא בכדי לצאת ידי חובת כולם, הנדסה גנטית אשר מותירה את הסימנים הללו בדג ובצאצאיו, אך ממעטת את כמות הקשקשים, ואף גורמת להסרתם ממילא בתהליך גידולם ה"ז מותר.

הקרבה גבי מקדש בכלאים

כלאים במקדש

מן הגמרא בחולין העוסקת באיסור שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, נראה כי פשוט הוא לה כי המוקדשים אינם באים מן הכלאיים -

"ת"ר: מנין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין - תלמוד לומר שור או כשב או עז כי יולד, וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין. ואימא: במוקדשין אין, בחולין לא! שור - הפסיק הענין: ואימא: בחולין אין, במוקדשין לא! כתיב: ושור - וי"ו מוסיף על ענין ראשון: אי מה קדשים - כלאים לא, אף אותו ואת בנו - כלאים לא"^[46].

4. אתיקה בהנדסה גנטית בצמחים ובעלי חיים:

רמב"ן ויקרא פרק יט - (יט) את חקותי תשמרו - ואלו הן "בהמתך לא תרביע כלאים" וגו', חקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר, לשון רש"י. ולא הזכירו רבותינו שיהיה הטעם נעלם ושיהיו יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, אלא בלבישת שעטנז, לא בכלאי הבהמה:

ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם, כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל ה), רק החקים הם גזירת המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם, ואין העם נהנים בהם אבל מהרהרין אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות, וכן חוקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים, אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה:

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. (1) והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. (2) והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל...

ומחברינו מוסיף בטעם הכלאים, (3) כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה, ממה שאמרו בבראשית רבה (י ו), אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע ומכה אותו ואומר לו גדל, הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שינקו זה מזה מבטל חקות שמים, ולכך אמר בהם את חקותי תשמורו, כי הם חקות שמים, וכך אמר רבי חנינא משום רבי פנחס משום חקים שחקקתי בהם את עולמי (ירושלמי כלאים פ"א ה"ז)...

גור אריה פרשת קדושים - ...אלא שקשה לי על טעם זה שנתן הרמב"ן (1), כי המרביעים כאילו אומרים שהקב"ה לא השלים עולמו, דמה בכך, דהא אמרו חכמים (ב"ר יא, ו) כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו. וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על המילה, שלא נברא עם האדם, והושלם על ידי בשר ודם. ואם כן, מה שייך בזה שנראה כאילו אומר שהקב"ה לא השלים עולמו. אבל בודאי "בהמתך לא תרביע כלאים" יש טעם, דהוא משנה חקות העולם להדביק המינים הנבדלים זה מזה, כי כל מין ומין נבדל בפני עצמו, והוא מחבר לאחד הדברים הנפרדים והנבדלים...ֿ

רש"ר הירש ויקרא פרק יט פסוק יט- גוף האדם - כגוף הבהמה - כולל שני יסודות: יש בו מיסוד הצומח (יסוד ווגטאטיבי) - של ההזנה והרבייה; ויש בו מיסוד החי (יסוד אנימאלי) - של החושים והתנועה. אך שונה האדם מן הבהמה - בטיב היחס שבין שני יסודות אלה. בבהמה, הרי יסוד החי הוא בשירות יסוד הצומח; הווה אומר: קליטת החושים, התחושות והתנועות הן לצורך גירויי ההזנה והרבייה. אך שונה הוא ייעודו של האדם: עליו לשעבד בקרבו את הצומח לחי, את החי לאנושי; עליו להכניע את הכוחות הנמוכים שבו - לרוחו המבינה והרוצה בחירות. באמצעות הרוח ישתעבד גם החי והצומח - לה' ולרצונו הקדוש. האדם הוא בבחינת פירמידה, שראשה פונה אל ה'; ואילו הבהמה היא בבחינת מעגל סגור; בבהמה הרי כוחות החי והצומח שלובים ואחוזים זה בזה; ובשפת הסמל: אם הצמר שבלבוש מציין את יסוד החי, והפשתים - את יסוד הצומח שבאדם, הרי בבהמה אתה מוצא: צמר ופשתים יחדו! ואילו באדם אל יפנה יסוד החי אל יסוד הצומח: אל יתקשרו החושים והרצונות עם גירויי הקיבה וחיי המין. באדם יהיו צמר ופשתים בדולים זה מזה, יינתן לכל אחד תחומו המיוחד לו. ואל יפנה כוח החי כלפי מטה, אל החושניות הצמחית; אלא יפנה כלפי מעלה - אל רוח האדם, הקולטת ורוצה בחירות; יתעדן יסוד החי שבאדם - תוך כדי הגשמת מטרות קדושות לה'. ורוח ה' שבאדם תעלה גם את יסוד החי והצומח שבו; את כל הכוחות שבאדם תביא אל קירבת ה'; ושכינה תרד ותשרה עם האדם - בתנאי שהאדם התעלה אל ה' בכל ישותו

[1] מסכת אבות פ"ב מ"ט.

[2] בראשית א', י"ב.

[3] כשלוש מאות וחמישים הפזורים ברחבי העולם.

[4] במקורות כפי שיתבאר לקמן יתבאר כי ראו בו כאילן עכ"פ (למעט ב"ש דספוקי מספקא להו), כך נראה מן הגמרא בשת דף ל' ע"ב המביאה את דרשתו של ר"ג על כי לעתיד לבוא יביאו העצים פרות בכל יום, וכן בימינו הצלף, וכן בגמרא בביצה דף כ"ה ע"ב שהצלף עז שבאילנות.

[5] אף שישנם מחלוקות בזיהוי הפרי.

[6] תלמוד בבלי קידושין ל"ו.

[7] ישנם מינים נוספים המקבילים לחצילים ולדיון סביבם, כגון הפסיפלורה, הפאפיה, פטל, סברס ועוד.

[8] תלמוד ירושלמי ערלה, פ"א, ה"א, ועיין ברמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"י, ה"א.

[9] כפתור ופרח פ"נו.

[10] שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תקל"א, ועיין בבינת אדם משפטי צדק שער משפטי הארץ, פ"ו ס"ב, ובדברי הציץ אליעזר ח"ב ס' ט"ו שהקשה על דבריו בחידושו על הרדב"ז.

[11] שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סימן ט"ו.

[12] שו"ת איש מצליח סימן מ"ד. שו"ת שמש ומגן יו"ד סימן נ"ו, וכן הביא בשו"ת משנה הלכות ח"טו סימן ס"ו, ובדרך אמונה הלכות כלאים פ"ה ס"ק קל"ח, שו"ת מאמר מרדכי ח"ג או"ח סימן י', ברכת ה' ח"ג פ"ז ס"ק ד'.

[13] יש לציין כי החל מן התוספתא, דרך הגמרות והראשונים ניתנו כללים ויוצאים מן הכלל להגדרת אילן וירק לכל העניינים הללו.

¹ רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכה טו: במה דברים אמורים שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ, אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה, ואם ספק אסורה, לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת, ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חדש.

² שולחן ערוך יורה דעה הלכות בהמה וחיה טהורה סימן פד סעיף ח: כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהם מחוברים, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חדש, אוכל בלא בדיקה. שכל בריה שאין בה עצם, אינו מתקיים י"ב חדש. ומכל מקום צריך לבדקן, להשליך התולעים הנמצאים ביניהם בחוץ, או על גבי הפרי. ואף לאחר שישליך הנמצאים בחוץ, יש לחוש שמא כשיתנם במים בתוך הקדירה, יצאו לחוץ וירחשו (תרגום השרץ השורץ: רחשא דרחיש) במים, או בדופני הקדרה, או על גבי הפרי. הלכך הבא לבשל לאחר י"ב חדש פירות שהתליעו, יתנם לתוך מים צוננים; המתולעים והמנוקבים יעלו למעלה, ואחר כך יתנם בקדירה מים רותחים, שאם נשאר בו תולעת ימות מיד. (ולא מהני בהם אם בדק הרוב, אלא צריך לבדוק כולם, דהוי מיעוט דשכיח) (רשב"א בת"ה ובתשובה סימן רע"ד).

¹ . רמב"ם מאכלות אסורות פ"ב הט"ו, ע"פ חולין נח רע"ב: הני תמרי דכדא כו' ור"ל שלא ראו שהתליעו וכר"ן ורא"ש שם; תוה"א להרשב"א בית ג שער ג; טוש"ע יו"ד פד ח.

² . ע"ע תולעים.

³ . תוה"א שם ובשו"ת ח"א סי' רעד; מ"מ מאכ"א שם; ר"ן חולין שם. וע"ע בדיקת ריאה.

⁴ . שו"ת הרשב"א שם; רמ"א בשו"ע שם וש"ך ס"ק כח.

⁵ . יש"ש חולין פ"ג סי' ק; ט"ז שם ס"ק יד.

⁶ . שם.

⁷ . ב"ח סי' פד; פמ"ג שם בשפ"ד ס"ק כב.

⁸ . טוש"ע שם ט, ועי' לבוש סי' ק ס"ד ופמ"ג בשפ"ד שם ס"ק יא.

⁹ . רא"ש שם.

¹⁰ . ר"ן שם. ועי' ב"י וש"ך ס"ק כה.

¹¹ . רשב"א ורא"ש ור"ן שם, ע"פ חולין שם בתמרי דכדא; טוש"ע שם.

¹² . רא"ש ור"ן שם בשם הראב"ד.

¹³ . ירושלמי שבת פ"א ה"ג: כל דבר שאין לו גידים ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים, ועי' באר שבע בחי' לחולין סג ופר"ח סי' פד ס"ק כג ופמ"ג בשפ"ד ס"ק כד.

¹⁴ . ע"ע תולעים.

¹⁵ . רא"ש שם; טוש"ע שם ח.

¹⁶ . תוה"א שם.

¹⁷ . ר"ן שם. ועי' צמח צדק פסקי דינים יו"ד סי' פד ס"ק כו.

¹⁸ . תוה"א שם; רא"ש שם; טוש"ע שם.

¹⁹ . ש"ך ס"ק כד.

²⁰ . סמ"ג לאוין קלב; סה"ת הל' או"ה סי' לח; ר"ן שם. ועי' ש"ך שם.

²¹ . מ"מ לד' הרמב"ם ורשב"א ורמב"ן; סה"ת סי' לח דעה א. ועי' ש"ך ס"ק כו וצ"צ פס"ד שם.

^(א) פתחי תשובה: יש אוסרים ויש מתירים. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ו בהג"ה שם מה שכתוב בזה]:

^(ב) פתחי תשובה: שמא פירשו. עט"ז שהקשה מלעיל סעיף ד' דלא חיישינן שמא פירשו אפילו חורו נקוב לחוץ ועיין (בתשובת שיבת ציון סי' כ"ח) מה שכתב בזה לתרץ וע"ש עוד:

^(ג) פתחי תשובה: על הארץ. עבה"ט ומ"ש ועיין פר"ח שחולק ר"ל דס"ל דאפילו אם בוודאי פירשו על הכלים בפנים שרי כמו במים ועיין (בתשובת נו"ב חלק יו"ד סימן כ"ז) שכתב דאף דמסתבר טעמיה אין להקל נגד שאר הפוסקים אבל בספק אם פירשו כלל אין למחות במי שמקיל ואם כבר אפו מקמח הזה ולא נודע התולעת עד לאחר האפיה יש להקל בהפ"מ אף אם הקמח היה מונח על הארץ ע"ש היטב. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ז]. ועיין בה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שהביא כאן דברי הט"ז דאוסר לעשות יי"ש מקמח שהתליע אף דלא שייך בזה אין מבטלין איסור לכתחלה כיון דלא נתכוין רק להוציא הזיעה ממנו מ"מ אם יהיה לישראל שום היתר יבא לאכלו בעין. וכתב דהפר"ח חולק עליו ומתיר לעשות יי"ש וכן בתשובת צ"צ סי' נ"א לא חש להאי חששא של הט"ז ע"ש ועיין (בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה) שחולק ג"כ על הט"ז והתיר לעשות מקמח המתולע יי"ש או שכר וכן לעשות יין מראזיינ"ו שהתליעו ואח"כ לסננו דרך בגד עב ולא חיישינן כלל להאי חששא של הט"ז ע"ש. ועיין בתשובת שב יעקב סימן כ"ט שהתיר לתת גודגדניות המתולעים לתוך יין ובלבד שיתן אותם לתוך כיס קטן תפור מכל צדדיו ע"ש:

^(ד) פתחי תשובה: לישראל. עבה"ט ועיין (בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סימן ל"ה) שחולק ג"כ על הש"ך במה שהתיר מכירה קבא קבא ע"ש ועיין במג"א סי' תס"ז סק"ב:

^(ה) פתחי תשובה: מחוברים. עבה"ט [מ"ש ובט"ז כ' מדברי המחבר משמע כו' ובודאי דלכתחלה. ועיין (בתשו' ח"ס סי' ע"ז) שרב אחד החמיר ע"ע שלא למכור בחנות שלו פירות יבשים של אשתקד בימות החורף מאחר שבימי הקיץ מסיון ואילך הוחזקו בגידול מילווע"ן וכל בריה שאין לה עצם אינו חי ששה חדשים אבל מתקיים יב"ח כמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ג. וא"כ אותן מילווען שנתהוו בסיון מתים בחשוון ועדיין אסורים עד סיון הבא עד שעבר להם יב"ח ואין להם בדיקה כיון שמתו ואינם רוחשים עוד. והוא ז"ל השיב לו דמעיקר הדין א"צ להחמיר בזה כי הרמב"ם פ"ב ממ"א הלכה ט"ו כשדיבר מתולעים בתלוש שפירשו ומחובר אפי' לא פירשו לא הוצרך בדיקה אלא באותן המתליעים במחובר אבל אותן המתליעים בתלוש לא הזכיר בדיקה אפילו לכתחלה ואפילו להמחמירין בזה היינו בדאפשר למיבדק אסור לאכול בלא בדיקה כיון דאפשר לעמוד עליו אבל היכא דא"א לעמוד עליו כמו נ"ד שכבר מת הרחש אחר ששה חדשים וא"א לבודקן אין לאסור הפרי אך ירחצו היטב לתקן מה דאפשר שאם יש עליו תולעים ומילווע"ן מתים יסורו אף על פי שאין זה תיקון גמור דא"כ אפי' במילווע"ן חיים נמי טורח בדיקה זו למה ירחצו במים אע"כ אין זה תיקון בטוח מ"מ הכא אחר ו' חדשים דא"א בבדיקה מחויב לעשות האפשרי אבל אין לאסור לרבים מ"מ הא וודאי הפרוש והחסיד לא יאכלו שום דבר הצריך בדיקה לעולם ושאר עמא דארעא האוכלים בבדיקה עכ"פ מה טוב אם ימשכו ידיהם באופן שאלתנו דהיינו מימי כסליו ואילך לא יאכלו יבשים משל אשתקד שכבר מת הרחש שמימי סיון אבל לאסור לרבים מה שכבר נהגו להתיר אין לנו ע"ש] ומ"ש בשם בה"י ראיתי אנשי מעשה כו' עי' (בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכ"ד) שכתב דאורז יש לו ג"כ תקנה בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל הראות והמחמיר יחמיר לעצמו אבל אין להורות איסור לאחרים ע"ש:

^(ו) פתחי תשובה: ואם לאו מותר. עיין (בתשובת הרדב"ז חלק ב' סימן תשכ"ג) מ"ש בזה:

^(ז) פתחי תשובה: שהוחזק בתולעים. עבה"ט בשם רש"ל. והוא בפרק אלו טריפות סי' ק' והביאו הט"ז ס"ק י"ז ושם מסיים בה ונראה דוקא במה שמצוי בהם הכנימה אלא שלא בדק כדינו אמרינן הכי אבל בדבר שאין מצוי בו כנימה דאמרינן מעלמא נפל לא חיישינן לטפי מהני שנמצאו עכ"ל. מבואר כוונתו דבדבר שאין מצוי בו כנימה אפילו נמצאו ג' מותר אפי' אותו התבשיל וכן הבין המג"א בא"ח סי' תס"ז ס"ק י"ב ודחה משום זה דברי הכל בו בשם הראב"ד שם באם נמצאו ג' שעורים בתבשיל ועיין בחק יעקב שם ס"ק כ"ה שכתב דדברי מהרש"ל אינם מוכרחים ולא נמצא חילוק זה בשום פוסק ע"ש ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ס"ד וסי' ס"ו אות כ"ה שכתב דאין כוונת הרש"ל כמו שהבינו הם דאף אותו התבשיל מותר אפי' נמצא ג' אלא ר"ל לענין לאסור כל אותו המין משום דהוחזק בתולעים לזה מחלק דבדבר דאתי מעלמא לא אסרינן כל אותו המין אבל ודאי זה התבשיל שבו נמצאו התולעים אסרינן בג' אפילו באתי מעלמא ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז מעשה כו' עיין פמ"ג שכתב דאם לא נמצא אצל המוכר אלא אשה אחת מצאה בשלה היינו אומרים כאן נמצא וכאן היה כו' ומיהו אם ג' אנשים או יותר לקחו ונמצא בג' מילווען יש לאסור גם בשאר ב"ב כו' ומ"ש הט"ז דאותן שקנו אח"כ אסורים אין ר"ל שקנו אחר שקנתה האשה דזה ודאי מותר אפילו אם נמצא לאחר שעה גם אצל המוכר דמה שיש ביד האשה אמרינן אצלה נתהוו מכח כאן נמצא כאן היה ואצל המוכר אמרינן שמא אח"כ נתהוו כו' אלא ר"ל שקנו אחר שמצאו המילווען אצל המוכר עכ"ד. והנה מ"ש היינו אומרים כאן נמצא כו' עיין (בתשובת חות יאיר סי' ק"ט /קי"ב/) כתב שם דבזה לא אמרינן כאן נמצא כאן היה משום דדוקא במידי דאתי מעלמא אמרינן כן. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שכתב דודאי הנכון עם החו"י בזה דכן מוכח מאשה דמטמאין למפרע אף שהולכת ממקום למקום ע"ש. עוד כתב החו"י שם דסתם כלים המיוחדים לקמח דבוק בהם קמח יבש לכן יכולין לתלות בו ואף אם האשה אמרה שהיה נקי יוכלו שאר הנשים לומר לה אין אנו מאמינים לך ע"ש. ומ"ש הבה"ט עוד ופר"ח חולק כו'. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן מ"ט שחולק ג"כ על הט"ז ואוסר אפילו מה שלקחו קודם שנודע המילווען וכתב שכן הורו חכמי פוזנן (ועפמ"ג דהמורה להתיר בהפ"מ ושמחת יום טוב אין למחות) וע"ש בסי' נ"ז באמצע התשובה כתב שם דדוקא אם לא היה רק שעה קטנה כי רחוק מסברא לומר שבשעה קטנה נוצרו אבל בנד"ז שד' ימים מע"ש עד יום ב' מפסיקין כ"ע מודו להט"ז שאפשר לומר שנוצרו בינתיים ובשעת אפיה עדיין לא היו (ונראה דמה שנקיט שד' ימים מפסיקין לפי שהמעשה היה כן אבל אה"נ דאפילו בחצי מעל"ע או פחות תלינן שנתהווה אח"כ וכ"כ (בתשובת חות יאיר סוס"י כ"ט /קי"ב/) דכ"ע מודו להט"ז כשיש המשך זמן ו' או ז' שעות ביני וביני כ"ש לילה שלמה ע"ש) וכתב עוד בתשובת חב"י שם בדבר שקנו כמה ב"ב מאיש אחד פירות יבשים ובדקו ג' נשים שלקחו ומצאו כל אחד רק אחת או אמרינן לצרף כל הג' יחד והוי מוחזק בתולעים נראה מאחר שי"ל שנתגדלו בבית הקונים ע"כ אם לא ימצאו יותר לאחר שיבדקו היטב לאור השמש לא מחזקינן איסורא אבל לאחר שנמצאו ג' דכבר הוחזקו לאיסור אצל הקונה לא יועיל עוד בדיקה ולא רחיצה כי החוש מעיד כי לא יוכל נקיון ובפרט פירות יבשים שיש בהם סדקים והתולעים קטנים שחוש הראות ילאה להביטם כ"א בטורח גדול ואין להם תקנה אלא למוכרם מעט מעט לעובד כוכבים (ולפי מ"ש לעיל ס"ק ג' אסור לעשות כן) ומ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו מאחר שג' נמצאו ואפשר שכבר היה כן אצל המוכר ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט בשם לה"פ להתיר יי"ש של חדש. עיין בספר נחלת עזריאל בחולין ד' ק"ך שדחה ראייתו:

^(ח) פתחי תשובה: שנפלו לתוכו נמלים. עיין (בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' צ"ד) שנשאל בפירות מרוקחים שהתליעו שנתהוו בהם מילווען והמרקחת הוא שהפירות כבושים בחומץ ודבש והפירות צפים בתוך המשקה והנה מבואר כי שרץ המים הגם שהם פורשים על דופני הכלי מבפנים מותרים אבל פירות שהתליעו אם פירשו על דופני הכלי מבפנים אסורים (עבה"ט ריש ס"ק י"א) ובנ"ד הדבר בספק אי השרצים מן המשקה התליעו או מהפירות ואפילו אם יבורר שממשקה נתהוו השרצים מ"מ כאשר יפרשו על הפירות אולי לאו היינו רביתייהו כמ"ש הפר"ח ס"ק ל"ב בלש פת במים שיש בהם שרצים שאסור הפת הגם דפירש על דופני הכלי מותר מ"מ בפירש על הקמח אסור. והעלה החכם השואל להקל דאפילו אם נשרץ מן הפרי כיון שהפרי במים הוא שרץ המים וחשש הב' ג"כ ליתא דל"ד למ"ש הפר"ח דהתם פורשים מן המים מכל וכל על הקמח אבל הכא הפירות הם לחים ומשקה טופח עליהם ובעל המחבר הסכים עמו בהא דאם זוחלים על הפירות אין בזה חשש ולענין השאלה העלה להחמיר ע"ש היטב:

^(ט) פתחי תשובה: יש להסתפק. עיין (בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרצ"ב) שדעתו בזה להתיר ע"ש:

^(י) פתחי תשובה: יחממנו. עט"ז וש"ך דאין זה מבטל איסור כיון דאין כוונתו לכך ועיין (בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו) בהג"ה שכתב דזה לא שרי אלא היכא שכבר מעורב כמו הכא אבל לערב לכתחלה אסור ע"ש וכן כתב (בנו"ב תניינא סימן נ"ו) (ונ"ז) ע"ש (בסי' מ"ו). ועיין בנ"צ מ"ש בזה ובארתי שם שדעת הרבה פוסקים אינו כן:

^(יא) פתחי תשובה: מותר לטחנן. עש"ך דהתה"ד לא התיר אלא בענין שיבררו קודם הטחינה דאז כיון דליכא אלא חששא שיש עוד תולעים סמכינן אהנך טעמי אבל לא כשנמצא הרבה מתולעים בענין דא"א לבררן ע"ש ועיין (בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ז) שפעם אחת קנו ישראלים חטים הרבה שבהם מתולעים הרבה והיה בדבר הפ"מ והורה להקל היכא דנראה דרוב עכ"פ נגד המתולעים דהיינו חטים שאינם מנוקבים וגם המנוקבים חלק החטה שבהם הוא בכולל רוב נגד התולע דאז מותר אפילו בלא ברירה אם טוחנם ברחיים שיש אפרכסת ובתנאי להזהיר להקונים לרקוד הקמח אחר הטחינה לאור היום ולהשליך התולעים שיצאו. וכתב עוד שם דעדיף יותר אם כמעט כל החטים מתולעים אלא דרובן אינם מנוקבים באופן דהתולעים שלא פירשו היינו של אין מנוקבים הוא רוב נגד התולעים שפירשו דבזה יש לצדד קצת להקל אף בלא אפרכסת ע"ש טעמו:

^(יב) פתחי תשובה: על הגבינה. [עבה"ט. ופר"ח החמיר מאד לאסור אף תולעים שבגבינה כל שפירשו מה"ת ע"ש ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן כ"ו וכ"ז מ"ש בזה]:

^(יג) פתחי תשובה: משום רפואה. [עבה"ט ועיין (בתשובת ח"ס סי' ע"ו) שכתב הגם (דמתשובת הרא"ש כלל מ"ב) יש להוכיח דנכפה לא חשיב סכנת נפשות מ"מ בפ"נ הולכים להקל ויש לסמוך אמהרש"ל בשם הר"י להאכילו דבר איסור אם הרפואה בדוקה ע"ש]:

²² . מנחת יעקב כלל מו ס"ק ז, וכ"נ בטוש"ע שם: הבא לבשל כו' פירות שהתליעו.

²³ . פמ"ג מ"ז ס"ק יב בדעת הט"ז שם.

²⁴ . עי' צ"צ פסקי דינים שם שהוכיח כן מלשון סה"ת שם ורבינו ירוחם נתיב טו ריש אות כז.

²⁵ . צ"צ שם בדעת הט"ז.

²⁶ . בינת אדם שער או"ח סי' לו בשם המ"ץ הזקן דווילנא.

²⁷ . עי' דרכי תשובה ס"ק קב בשם כמה אחרונים.

²⁸ . כו"פ ס"ק ז.

²⁹ . דרכי תשובה שם בשם אחרונים. ועי' ערוך השלחן ס"ג שסמך על בדיקה זו בגרויפי"ן.

[14] מסכת אבות פ"ב מ"ט.

[15] בראשית א', י"ב.

[16] כשלוש מאות וחמישים הפזורים ברחבי העולם.

[17] במקורות כפי שיתבאר לקמן יתבאר כי ראו בו כאילן עכ"פ (למעט ב"ש דספוקי מספקא להו), כך נראה מן הגמרא בשת דף ל' ע"ב המביאה את דרשתו של ר"ג על כי לעתיד לבוא יביאו העצים פרות בכל יום, וכן בימינו הצלף, וכן בגמרא בביצה דף כ"ה ע"ב שהצלף עז שבאילנות.

[18] אף שישנם מחלוקות בזיהוי הפרי.

[19] תלמוד בבלי קידושין ל"ו.

[20] ישנם מינים נוספים המקבילים לחצילים ולדיון סביבם, כגון הפסיפלורה, הפאפיה, פטל, סברס ועוד.

[21] תלמוד ירושלמי ערלה, פ"א, ה"א, ועיין ברמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פ"י, ה"א.

[22] כפתור ופרח פ"נו.

[23] שו"ת רדב"ז ח"ג סימן תקל"א, ועיין בבינת אדם משפטי צדק שער משפטי הארץ, פ"ו ס"ב, ובדברי הציץ אליעזר ח"ב ס' ט"ו שהקשה על דבריו בחידושו על הרדב"ז.

[24] שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סימן ט"ו.

[25] שו"ת איש מצליח סימן מ"ד. שו"ת שמש ומגן יו"ד סימן נ"ו, וכן הביא בשו"ת משנה הלכות ח"טו סימן ס"ו, ובדרך אמונה הלכות כלאים פ"ה ס"ק קל"ח, שו"ת מאמר מרדכי ח"ג או"ח סימן י', ברכת ה' ח"ג פ"ז ס"ק ד'.

[26] יש לציין כי החל מן התוספתא, דרך הגמרות והראשונים ניתנו כללים ויוצאים מן הכלל להגדרת אילן וירק לכל העניינים הללו.

[27] רא"ש מסכת ברכות פ"ו ס"ג.

[28] חידושי הרמב"ן מסכת ברכות ל"ו.

[29] יתירה מכך, הרי ע"פ המחבר בדין צלף ע"פ הרי"ף נראה כי יש לחלק בין א"י לחו"ל ג"כ, כיוון שבספק ערלה מחמירין בא"י, וע"כ פסק ביו"ד סימן רצ"ד סעיף ג', כי "האביונות והתמרות והקפריסין של צלף חייבים בערלה בד"א בא"י אבל בחו"ל האביונות חייבים והתמרות וקפריסין פטורים". וביאר הט"ז "דמשום חומרא דא"י חשבינן הכל כפירי, ובחו"ל מאחר דערלה דרבנן לא חשבינן הכל כפירות אלא אביונות שהן עיקר הפירות".

[30] וכ"כ הרב אליהו בשו"מ מאמר מרדכי ח"ג או"ח סימן י'.

[31] כאמור, זהו מקרה בוחן, אשר יכול להיתבטא באופנים שונים לגבי צמחים שונים ומנעד נרחב של אפשרויות היושבות בתשתית הדיון שלנו.

[32] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן ק'.

[33] כך נראה מדברי התוספתא בערלה פ"א ה"ד במחלוקת ת"ק ורבי יהודה איזהו אילן החייב, ועכ"פ לדברי כו"ע הכל הולך בתר האילן שאנו רואים לפנינו, וכן נראה מדברי הירושלמי בפ"א ה"א שנלמד כי לא די בכך שיהיה העץ החייב בערלה עץ מאכל אלא שאף הכוונה תהיה לשם כך, לאפוקי לסייג, לקורות ולעצים שהוא פטור, והוסיף רשב"ג "בד"א בזמן שנטע לסייג ולקורות ולעצים דבר שהוא ראוי להם", והסכימה עמו הגמרא "יאות אמר רשב"ג". נמצא א"כ שהעץ המתחייב בערלה צריך להיות נראה בעין שהוא עץ מאכל החייב בגדרים 'נראים'.

[34] תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס"ו - "ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. תנו רבנן: אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיאן - ה"ז מותר, יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן המים, כגון אקונס ואפונס כספתיאס ואכספטיאס ואטונס - ה"ז מותר".

[35] צפנת פענח על הרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות פ"א ה"א.

[36] תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט"ז.

[37] וכן נראה אולי מדברי הריטב"א בנידה דף נ"א: דנ"ל מדבריו שהסימנים בדגים הינם סימנים הגורמים הטהרה בהם, וע"כ דייקא צריך שני הסימנים, "ומיהו כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת". וכתב התוספות בנידה דף נ: גבי תרנגולתא דאגמא שאסרה הגמרא את הזכר שבמינו (והנקיבה מותרת), כיוון שאין עליו סימנים, וע"כ לא שרי אף דאמרינן שכל היוצא מן הטהור – טהור עיי"ש. ונראה לפיכך כי אף בעופות לדידו מהווים הסימנים סיבה. אך עיין עוד בתוספות בחולין ס"ב: דנראה הפך מ"ש הכא, וצ"ע. וכן נראה מדברי המהרי"ט שכתב בתשובה ח"א סימן נ"א, שסימנים אינם אלא סימן בעלמא, לידע הדבר ולא הסיבה, וכן נראה בסימני גדלות וכן על זו הדרך.

[38] תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס"ג:

[39] שו"ת מנחת שלמה ח"ב סימן ק'.

[40] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סימן מ' עיי"ש.

[41] עיין בכנסת הגדולה יו"ד סימן פ"ג אות ע"ד שכתב "מנהג פשוט בכל ישראל לאכול דג בעל החרב" עיי"ש.

[42] שו"ת משנה הלכות ח"טז סימן ו'.

[43] אך יתכן כי אף המשנה הלכות יודה לכך, כיוון שהוא כמעשה הגמרא בחולין שנושרים הסימנים בשלב גידולו, ואעפ"כ שרי, אך שמא, כיוון שהוא ע"י מעשה בנ"א יש לחוש להחמיר.

[44] שו"ת שבט הלוי ח"ז סימן קכ"א.

[45] ילקוט שמעוני בראשית רמז ח'.

[46] מסכת חולין דף ע"ח:

כשרות התלויה בארץ

ממקורות היסוד למציאות ימינו

כשרות ציבורית- היסודות התורניים עליהם מבוסס עולם הכשרות הציבורית בימינו

א. מן הכשרות בקהילות ישראל אל כשרות ציבורית לאומית – ומעמדו של כתב ההשגחה.

ב. יסוד המירתת בהשגחה ציבורית

ג. נאמנות אמינות וכשרות

היחס לתוצר המהונדס:

ההשלכות ההלכתיות של ההנדסה הגנטית

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך

דיני תולעים ונגיעות בפירות וירקות

יסודות הדין בתמצית:

הפולמוס האחרון על ירקות נגועים:

פניני הלכה ה – חובת הבדיקה

תגובה למאמרי הרב אליעזר מלמד בנושא חרקים הרב יגאל קמינצקי

זבוב הפירות הים תיכוני כמין פולש

הנדסה גנטית בצמחים במאה ה21 - מקורות – עיון – פסיקה - אתיקה

1. עיון - כלאים בצומח \שינוי מעשה בראשית

א. מקורות הבסיס:

ב. כלאים בבע"ח – איסור הרבעה\הכלאה:

הנדסה גנטית בצמחים – השאלות ההלכתיות

1 . הרכבת עצים

2 . האבקת פרחים

3. הרכבת בעלי חיים \ הכלאה

2. פסיקה – בירור העקרון ודימויי המילתא לצורך הכרעה בנושא "מחודש":

א. בירור העקרון – מהו איסור ההרכבה בצמחים? – עיין מעלה בחלק העיוני.

1. כלאי הרכבת אילן איסור קדום:

2. היחס בין איסורי הכלאיים השונים:

3. הגדרת כלאי הרכבת אילן - משפט המפתח והסוגיות המוכיחות – איסור מיזוג שני צמחים לצורך יצירת דבר חדש.

ב. דימויי מילתא – מצבים שונים בגמרות \ראשונים ואחרונים לבירור היחס בין הדרך לכוונה לתוצאה:

1. גמרות וראשונים.

2. אחרונים שיטות הרכבה\האבקה - מיוחדות

3. התמודדות הפוסקים בני זמננו עם סוגיית ההנדסה הגנטית עצמה:

היחס לתוצר המהונדס:

ההשלכות ההלכתיות של ההנדסה הגנטית

הנדסה גנטית בצומח – מעבר מירק לאילן ולהפך

התמודדות הפוסקים עם כשרותו של החציל לענין ערלה

החציל כמקרה בוחן של עץ ושיח

סיכום

סימני דג וקביעתם לענין תוצרי הנדסה גנטית

פתיחה, סימני הדג כסימן או סיבה

סקירת הפוסקים בהכרעת סימני הכשרות

סיכום

הקרבה גבי מקדש בכלאים

4. אתיקה בהנדסה גנטית בצמחים ובעלי חיים: