שור שנגח את הפרה או כלב שנשך את השכן? מאמר זה יעסוק בדיני הנזק השונים הנגרמים ע"י החי. תחום שנעדר מימוש ועיסוק ושיש להחזיר את העיסוק בו.

ארבע אבות ובעלות או שמא ולא ישמרנו בעליו"

כל שיש בו רוח חיים – קטן וחיה?

בעלים או הגורם לחיה להזיק?

האם יש חיוב על נזק נפשי?

נזקי החי לגווניו – עומק חיוב האדם בנזק

בין האחראי לנזק ל'חי' המזיק

סוגיית עומק בהבנת עולם הנזק התורני והבדלו מהמשפט המצוי לצד הצורך העצום לזיקוקו בעולם החי בימינו:

א. התעצמות התובנה בנפש האדם\ והחי? – המשך מסוגיית הנזק הנפשי ביהדות.

ב. האם ניתן לדמות קטן לחיה?

ג. כיצד אני אחראי על נזק של מי שיש בו רוח חיים?? – שיא השאלה בין בעלים לבין אשם?

ד. האם הדיון בנזק הינו האם המזיק צריך לשלם או שמא הצורך לשלם לניזק?

תהליך הלימוד:

תהליך הלימוד:

שלב א – עיון בסוגיא עצמה ראשונים ואחרונים – ללימודנו שתי סוגיות:

א. המשלח ביד קטן פטור(קטן\ משלח?).

ב. המשסה את הכלב פטור(משסה \בעל הכלב?)

שימוש בתרשים להבהרת עומק השאלה והעצמתה על ידי מפגש עם נושא בן ימנו!! – מצורף תרשים.

ארבעת חלקי הלימוד – נקודות המבט מתוך הסוגיא:

מבט א – מבט הרוחב במשנה – עיין בדף המצורף

הכנסת מרכיב אחריות השמירה המולידה חיוב מסויים לדרך שמירה ואשמה כשלא ביצע וממילא פטור כשנהג כראוי (בניגוד לפרק א –בעלות ואחריות המתורגמת ישירות לחיוב).

מבט ב – חקירות העיון בעולם הישיבות בעבר ובהווה:

הבנת חקירת האחרונים והיסוד המחייב בנזק כבסיס להבנת הפער בין דיני שמים לאדם.
חקירת דין גרמא וגרמי( ופטור מדיני האדם למול חיוב לשמים).

מבט ג- חזקה אל ראשית הדינים:

הבנת עומק הקשר לחייב בדיני שמים - הקשר בין הנזק לעולם האיסורים דרך המסכת(לא תגנוב, לא תחבול ולא תגזול – ולא תזיק?) ודרך הפסוקים וחקירות הראשונים והאחרונים(מקור האיסור להזיק) .

מבט ד – מפגש עם עולם הפסיקה, בית הדין והיחס בין משפט התורה למשפט הישראלי:

כלבו של השוטר שתקף והתרשים המצורף – בין בעלי החי המזיק(המדינה) למורה\מאפשר הנזק(השוטר).
הילד קטן שאכל בחנות ממתקים – האם ניתן לדמות ילד לחיה העומדת לפני אוכל?
בין בעלות לאחריות ואשמה בעולם החי לגווני- דיני נזיקין בימינו!

תוכן עניינים

נזקי החי ונזקי הקטן(להבדיל?)

נזקי החי – אחריות הבעלים או אחריות הנזק

שיבה לפרק א –כל שיש בו רוח חיים

ראשית נעיין בחלקי הסוגיא בתחילת הכונס –המקרים השונים:

עיון בסוגיות משלימות מעלה שאלה לגבי הדין שנפסק – עיין בקובץ המשלים המצורף:

'נקפוץ להמשך פרק הכונס – 'דף נט' למשנה העוסקת במשלח ביד חש"ו:

ישנם שלשה צירים בהם אנו בוחנים את הנזק בנזקי החי:

סוגיות משלימות – השפעת הורה על ילדו:

מקרה פסיקתי – האם אדם שהביא ילדו לדוכן ממתקים.

דין המשסה חיה – שור האצטדין – השיך בו את הנחש

נזק בהוראת הבעלים – גרש"ז

חזרה אל ראשית הדינים – עיין בפרשיות התורה – האם יש איסור להזיק?

גזילות וחבלות בזמן הזה:

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד פס"ד המתחיל בעמוד שמב

בין המשפט הישראלי למשפט התורני :

א. עיון בפרק הכונס בכלל המשניות:

נזקי החי ונזקי הקטן(להבדיל?)

הגמרא בתחילת הכונס מביאה מספר מקרים בהם הנזק מתבצע על יד 'חי'

מחד נזקי החי - הפורץ גדר שפטור מדיני אדם מאידך המעמיד בהמתו בקמת חבירו שחייב

מאידך נזקי קטן - המוסר גחלת לחש"ו פטור ומאידך שלהבת חייב?

נזקי 'כל שיש בו רוח חיים'

מחד ננסה להבין מה היחס בין בעלי החיה לבין מי שמוביל או מניע או מאפשר לה להזיק מאידך אצל הקטן – האם יש קשר בין החיה לחי שהינו האדם הקטן? האם ניתן ליצור דמיון דיני ביניהם?

נזק חיה ואחריות בעלים\ האדם מניע ומוביל לנזק.

נזקי קטן ואחריות הורים\ האדם המניע ומוביל לנזק –האם גילו של הקטן משפיע?

נזקי החי - אחריות בעלים או שמא המוביל\מניע\מאפשר את הנזק - בין החיה לבין הקטן – להבדיל??

נזקי החי – אחריות הבעלים או אחריות הנזק

שיבה לפרק א –כל שיש בו רוח חיים

ראשית נעיין בחלקי הסוגיא בתחילת הכונס –המקרים השונים:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא פרק ו - הכונס [המתחיל בדף נה עמוד ב]
והאיכא: הנותן סם המות בפני בהמת חבירו - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים! והאיכא: השולח¹ ² את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים!....

נפלה גמלו ולא העמידה - ר"מ מחייב בהזיקן, וחכ"א: פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים! אין, מיהא איכא טובא, והני אצטריכא ליה, מהו דתימא: בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, מהו דתימא: כיון דלמסתריה קאי מה עביד? בדיני שמים נמי לא ליחייב, קמ"ל......

וכי איתמר דרבה - אסיפא איתמר: הניחה בחמה, או שמסרה לחרש שוטה וקטן, ויצתה והזיקה - חייב,אמר רבה: ואפי'¹ ² חתרה, לא מבעיא היכא דלא חתרה דכולה בפשיעה הוא, אלא אפי' חתרה נמי, מהו דתימא: הויא לה תחילתו בפשיעה וסופו באונס, קמ"ל דכולה פשיעה היא, מ"ט? דאמר ליה: מידע ידעת דכיון דשבקתה בחמה, כל טצדקא דאית לה למיעבד עבדא ונפקא.

הוציאוה לסטים - לסטים חייבין. [דף נו עמוד ב] פשיטא, כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי! לא צריכא, דקמו לה באפה; כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב: המעמיד³ ⁴ בהמת חברו על קמת חבירו - חייב, מעמיד פשיטא! לא צריכא, דקם לה באפה. אמר ליה אביי לרב יוסף: הכישה⁵ ⁶ אמרת לן, ולסטים⁷ ⁸נמי דהכישוה.

עיון בסוגיות משלימות מעלה שאלה לגבי הדין שנפסק – עיין בקובץ המשלים המצורף:

מי חייב בעלי החיה או זה שגורם לה להזיק?

א. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, בין המשסה כלב, שור האיצטדין, המעמיד בהמת חבירו בקמת חבירו, אישו משום חציו בחי.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב -
אבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו בחבירו, מהו? משסה ודאי פטור, בעל כלב מאי? מי אמרינן מצי א"ל: אנא מאי עבידנא ליה, או דלמא אמרינן ליה: כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, לא אבעי לך לאשהוייה? אמר רבי זירא, ת"ש: ותם - שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח; הא נוגח - חייב. אמר אביי: מי קתני נגח חייב? דלמא הא נגח לא הוי תם, ובההיא נגיחה לא מחייב. ת"ש: שיסה בו את הכלב שיסה בו נחש - פטור; מאי לאו פטור משסה, וחייב בעל כלב. לא, אימא: פטור אף משסה. אמר רבא, אם תמצי לומר: המשסה¹ ² כלבו של חבירו בחבירו - חייב, שיסהו³ ⁴ הוא בעצמו - פטור, מאי טעמא? כל המשנה ובא אחר ושינה בו - פטור.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף נו עמוד ב -
פשיטא, כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי! לא צריכא, דקמו לה באפה; כי הא דאמר רבה אמר רב מתנה אמר רב: המעמיד¹ ² בהמת חברו על קמת חבירו - חייב, מעמיד פשיטא! לא צריכא, דקם לה באפה. אמר ליה אביי לרב יוסף: הכישה³ ⁴ אמרת לן, ולסטים⁵ ⁶ נמי דהכישוה.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לט עמוד א
מתני'. שור¹ ² של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן - חייב, ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - פטור. שור³ של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש, נשתפה השוטה, והגדיל הקטן - חזר לתמותו, דברי ר"מ; רבי יוסי אומר: הרי⁴ הוא בחזקתו. שור⁵ ⁶ האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: כי⁷יגח, ולא שיגיחוהו. תניא כוותיה דרב: שור האיצטדין אינו חייב מיתה, וכשר לגבי מזבח, מפני שהוא כמעושה.

משנה מסכת סנהדרין פרק ט
שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כג עמוד ב -
ת"ש: השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים¹; ואמר רב אחא בר יעקב: כשתימצי לומר, לדברי ר' יהודה - ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור, לדברי חכמים - ארס² נחש מעצמו מקיא, לפיכך³ נחש בסקילה ומכיש פטור; ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי, לימא ליה: מאי בעי ידך בפומא דחיוואי!

ב. נזקי חש"ו, המשלח ביד חש"ו בערה\גחלת \שלבהת.

'נקפוץ להמשך פרק הכונס – 'דף נט' למשנה העוסקת במשלח ביד חש"ו:

מדוע קטן פטור מנזיקין?

מתני'. השולח¹ ² את הבערה ביד חרש שוטה וקטן - פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים. שלח³ ⁴ ביד פקח - הפקח חייב. אחד⁵ ⁶ הביא את האור ואחד הביא את העצים - המביא את העצים חייב, אחד⁷ ⁸ הביא את העצים ואחד הביא את האור - המביא את האור חייב. בא⁹ ¹⁰ אחר וליבה - המלבה חייב, ליבתה הרוח - כולן פטורין.

גמ'. אמר ר"ל משמיה דחזקיה: לא¹¹ ¹² שנו אלא שמסר לו גחלת וליבה, אבל מסר לו שלהבת - חייב, מ"ט? מעשיו קא גרמו לו; ורבי יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת - פטור, מ"ט? צבתא דחרש גרמה לו, ולא מחייב עד שימסור לו גווזא, [דף ס עמוד א] סלתא, שרגא, דההוא ודאי מעשה דידיה גרמו.

שלח ביד פקח - הפקח חייב וכו'. אמר ר"נ בר יצחק: מאן דתני ליבה לא משתבש, ומאן דתני ניבה לא משתבש. מאן דתני ליבה לא משתבש, דכתיב: בלבת¹³ אש; ומאן דתני ניבה לא משתבש, דכתיב: בורא¹⁴ ניב שפתים.

ישנם שלשה צירים בהם אנו בוחנים את הנזק בנזקי החי:

א. מי המבצע?
ב. האם מאחורי המבצע יש בעלים \ מחוייב שמירה?
ג. האם ישנו אחראי נקודתי על ביצוע בשעת מעשה?

באופן עקרוני חי הינו בעל כח תנועה עצמי וכן יש לו עולם של צרכים רצונות וכוונות, כמובן שהמונח רצון וכוונה משתנה באופן מהותי בין החיים השונים:

אדם:

אדם בוגר המזיק הינו מועד לעולם ויתחייב אפילו במצבי אונס (תוס' ממתן לאונס שיש בתחילתו אשמה \ אחריות מסויימת).
עבד – נפטר למרות שהינו בוגר לענ"ד בשל הבעיה שיש פיצול בין בעלותו וחבותו הממונית לבין אחריותו על פעולותיו (ההסבר – שלא יזיק ויחייב בעליו באופן מובנה ומכוון).
חש"ו – נקודת המוצא - פטורים וכן שור שבבעלותם פטור. לכאורה כי אין להם דעת השאלה האם תמיד יפטרו וכן האם ניתן לחייב הורים וכדו' במצבים שונים.

חיה:

חיה שהזיקה יש לבחון את צורת הנזק וכן טבעיותו עבורה\התמדתו בנזק זה באופן אישי וכללי(מועדת לכך – קרן, שן, רגל, נגיפה, נגיחה, נשיכה וכו') – ובהתאמה חיוב האדם בשל היותו בעליה\שומרה.
אדם שהניע חיה להזיק- לאור דברינו יש לאפיין את :

טבע החיה ואת "סוג ההנעה" .

רמת המוחלטות של "ההנעה" בהשפעה על החיה (בין המשסה לבין בעלים ששיסה כלב מאולף, בין נחש ששיסה לנחש שהשיך וביניהם לשור האיצטדין) .

המשכיות ההשפעה של המניע לאורך כל הדרך(הגרש"ז).

ניתוח זה הינו מורכב ומוביל להבנה כי עלינו לנתח את הדברים ברמת האחריות "המעשית" של האדם לפעולה(דגש על להשיך למול לשסות) לבין האחריות דרך ניתוח וודאות התגובה של החיה(בין המשסה לבין שור האצטדין שהגיחוהו). – החותם של כולם הינו דין המעמיד פרת חברו בקמתו שחייב – ז"א כאשר מדבור בחיה שאוכלת(שן) העמדתה מול האוכל הינה יצירת מחוייבות ברמה שלתוס' קרובה למונח אדם המזיק ולכו"ע חייב.

לאור זאת – מתי אדם יהיה אחראי על נזקי חי שתחת אחריותו אך לא בבעלותו(להבדיל):
א. הורה על נזקי ילדו?
ב. בעלים על נזקי בעל החיים שלו שאולף והינו תחת מרותו!

סוגיות משלימות – השפעת הורה על ילדו:

אופי ורמת ההשפעה + מדרג גיל הילד(תינוק– עד גיל בו המניע של הצורך מרכזי ואולי כמעט בלעדי, ילד קטן, גיל חינוך(מצד הילד ומצד ההורה), גיל עמידה על דעת עד גיל מצוות(ח"ס כדין בני נח).
חיוב הילד וגלגולו להורים \ חיוב ההורים.
בין עיקר הדין לפתרונות הנהגתיים לסדר עולם דין חינוך וכו'.

א. ילד שהתאבד בשל גערת אביו! – ניתוח השפעת גערת אביו על הילד.

ב. ילד קטן המונע מצרכים בלבד? - לגבי אב שהביא בנו הקטן לחנות והילד לקח בלי רשות סוכריות ואכלן.

מקרה פסיקתי –

האם אדם שהביא ילדו לדוכן ממתקים, וילדו אכל ממתקים קבים חייב לשלם(האם הדין שונה אם ההורה שם לב לדבר?)?
לגבי אב שהביא בנו הקטן לחנות והילד לקח בלי רשות סוכריות ואכלן.
בענין זה דן. הרב משה שטרנבוך )תשובות והנהגות ג, תעז( והביא שם את קביעתו של רבי אליהו -דושניצר בספר נחלת אליהו שהאבחייב כדין מעמיד בהמתו על קמת חברו ואכלה -מהתבואה שחייב מעמיד הבהמה לשלם על נזקיה. )ב"ק נו,ב שו'ע חו"מ שצד,ג( וכן -בפעוט שעדיין אין לו דעת, יש כאן רשלנות פושעת מצד אביו שהביאו למקום שעלול להזיק לכן חייב האב מדין "מעמיד". כדברי הרבשטרנבוך כן העלה הרב אליהו פנחסי )מנחת פאר סי' לט( וכן קבע הרב - צבי שפיץ )משפטי התורה ב"ק ס' פה( שכל אדם מבוגר הלוקחילד קטן שאין לו דעת - לציית למה שאומרים לו )גיל שנתיים שלוש( ומעמידו בסמוך לדוכן מיני מתיקה, - משחקים וכיו"ב, והילדאכל או הזיק למוצרים שהיו על הדוכן לידו, הרי האחריות רובצת על המבוגר שהעמידו והוא זה שחייב לשלם על הנזק שגרם הילד. זאת מכיוןשהפעוט עדיין לא מודע לקריטריונים של אסור ומותר, ואינו מבין מה הבעיה באכילתממתקים ששייכים לאדם אחר, ודומה הדברלמעמיד בהמתו על קמת חברו, שחייבמכיון שהבהמה נחשבת כחיצו וכידו הארוכה של האדם שהעמידה על התבואה ולכן דינוכמזיקבידיים.כן נמצא בשו"ת וישב משה )ח"ב סי' י( שקטן שעדיין לא הגיע לגיל חינוך, והתרו -באביו שלא יביאו לביהכ"נ ולא שמע והביאו והזיקחייב אביו לשלם כדין מעמיד -בהמתו על שדה חברו.

דין המשסה חיה – שור האצטדין – השיך בו את הנחש

בבא קמא דף כד עמוד ב(בבלי עם הערות חברותא)
- איבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו, בחבירו, מהו?

משסה ודאי פטור משום שאינו אלא גורם נזק, וגרמא בנזיקין פטור,⁽²²⁾ אלא בעל כלב, מאי?

מי אמרינן מצי אמר ליה לניזק: אנא, מאי עבידנא ליה ולא אגרע מהמשסה שפטור⁽²³⁾,או דלמא אמרינן ליה לבעל הכלב, כיון דידעת בכלבך דאם משסים ליה בבני אדם, הוא מושפע מכך ומשתסי, לא אבעי לך לאשהוייה.אמר רבי זירא: תא שמע:שור שנגח והועד והפסיק לנגוח, חוזר להיות תם משעה שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח - לדעת רבי מאיר במשנה.ודייקינן: הא אם משמשו בו התינוקות והוא נוגח, חייב הבעלים לשלם כדין מועד, אלמא מי שנשתסה שורו, והוא הדין כלבו, על ידי אחר, חייב.ודחינן: אמר אביי, דלמא הכי תדייק הא אם משמשו בו ונגח, לא הוי תם ומכל מקום בההיא נגיחה לא מחייב, ולעולם מי שנתשסה כלבו פטור.תא שמע: מי ששיסה בו - בחבירו את הכלב, או ששיסה בו את הנחש פטור, ודייקינן, מאי לאו הא דקתני פטור קאי על המשסה, וחייב בעל הכלב.

לא, אימא פטור אף משסה.אמר רבא: אף אם תמצי לומר שההלכה היא שהמשסה כלבו של חבירו בחבירו, חייב בעל הכלב⁽²⁴⁾, אם שיסהו הוא - המשסה בעצמו, פטור בעל הכלב,מאי טעמא? דקיימא לן לענין המניח את כליו ברשות הרבים ואכלתם פרתו של חבירו, שפטור בעל הפרה משום שכל המשנה - שהניח כיליו ברשות הרבים, ובא אחר ושינה בו - הפרה שאכלה את כיליו פטור⁽²⁵⁾, והכא נמי כיון שהמשסה עשה שלא כדין אם ניזוק מכך פטור בעליו של המזיק מלשלם.

אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך,

דאמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה, משום שהרובצת שינתה מן הרגילות - שאין דרך פרה לרבוץ ברשות הרבים, הילכך אם באה אחרת ושינתה ובעטה בה, פטורה.

תוספות מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב
המשסה כלבו של חבירו כו' - לא דמי לשור האצטדין (לקמן דף לט.) שהאדם נלחם עמו להורגו.

רא"ש מסכת בבא קמא פרק בסימן יד
יד [דף כד ע"ב] איבעי' להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור אבל בעל כלב מאי. מי מצי א"ל מאי עבדי לך או דלמא א"ל כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומישתסי לא איבעי לך לשהויי. ואסיק רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה וחייב בעל כלב. שסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. הא דקאמר רבא את"ל משסה כלבו של חבירו בחבירו [חייב] חשיב ליה רב אלפס ז"ל מסקנא דהלכתא דכיון דבעיא דשסהו בעצמו לא שייכא למיבעי אי לאו דאמר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב משמע דסברת רבא נוטה לומר כן אלא שלא היה רוצה לומר כן בפירוש [דפשיטא] שלא היה שואל בעיא אחרת אי הוה מסתבר למימר דאף משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור. א"ל אנא בההוא חיובי מחייבנא. דא"ל נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי. לבעוטי בי לית לך רשותא. וכן הלכה כרבא דבתראה הוא. ומה שכתב רב אלפס ז"ל לעיל אכלה כסות וכלים חייבת דלאו משנה הוא דעביד איניש דמנח גלימיה ברה"ר ומיתפח. דמשמע הא אי הוה משנה פטור אף אם בעטה בהן. דמה לי שינוי ביעוט מה לי שינוי נשיכה תרוייהו תולדות קרן נינהו. ולא אמר לית לך רשותא לבעוטי בהן כדאמר גבי פרה. כי יש חלוק בין בעלי חיים לדבר אחר דכלים עשויין לידרס ברגלי אדם וברגלי בהמה הלכך אי הוה משנה פטורה:

רי"ף מסכת בבא קמא דף י עמוד ב-
[דף כ"ד ע"ב] איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי מצי למימר ליה מאי עבדי לך או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה בכלבך דמשסו ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהוייה ואסקא רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חבירו [בחבירו] חייב בעל הכלב שיסהו בעצמו פטור מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אמר ליה רב פפא הכי אמרינן משמיה דריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת א"ל אי משום הא לא תסייען אנן בההיא חיובא מחייבנא דאמר לה כי אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא וכן הלכה:

המשסה כלב למול המשך ביד חש"ו- רשב"א:

תוספות רי"ד מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב- (ח)
איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו אי קשיא ותפשוט ליה מבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. דקאמר פשע ואם השני עבד מעשה בגופו כגון דבהדי דקא אזלי מזקי השני חייב והראשון פטור. אבל אם הוזקו בו לאחר מיכן חייב בראשון שמפני גרמתו של שני לא נפטר גרמתו של ראשון עד שיעשה השני מעשה כדפי' במה"ק. גבי בור וגבי אש שמסרה לחש"ו. וה"נ מפני גרמת המשסה לא נפטר בעל הכלב שפשע ולא שמר כלבו. תשובה ודאי גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דאדם מגלגל ליה שלא מדעתו וכן אשו ביד חרש דחרש דממעטי ליה לאו בר דעת הוא. לא פטרינן ליה לראשון מפני גרמתו של שני אבל אם שם ראובן אבנו ברה"ר והלך שמעון מדעת וסילקה משם והניחה במקום אחר והזיקה לא נסתלקו מעשי ראשון וחייב השני. וגם לגבי אש נמי אלו מסרה לבן דעת לא נסתלקו מעשה ראשון וה"נ המשסה בן דעת הוא הילכך יש לנו לפטור הראשון בעל הכלב ואף על פי שהמשסה פטור:

(ט) פיסקא שור המזיק ברשות הניזק. אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר קשיא לי דמאי איצטרכינן לגזרה שוה ולאדחוקי כולי האי כיון דילפינן מת משכבת זרע בהיקישא לבגד ועור נילף נמי למפץ דכי היכי דמפץ טמא בשכבת זרע (הם) ה"נ טמא במת ובשכבת זרע נילפי' בק"ו מפכין קטנים מזב כי היכי דיליף שרץ מזב דהא טיפת ש"ז ראויה ליכנס בפי פכים קטנים ובתר דילפא איהו בק"ו תיהדר ותילוף למת בהיקשא כדאמרינן בפרק איזהו מקומן של זבחים דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש:

גידולי שמואל מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב-
אמר רב את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו הוא בעצמו פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. והנה לתוס' משסה לא דמי לשור איצטדין דבמשסה הכלב אינו כאנוס ובהזיק חייב בנזקו ובהמית חייב מיתה וכופר כדפירשו לעיל דמתניתין שיסה כלב מיירי גם למיתה ובאמרו למיפשט פטור משסה וחייב בעל כלב היינו גם חיוב מיתה לכלב, אבל הריטב"א בנ"י סבר דמשסה ואיצטדין שוין בחיוב נזיקין ומיעוט באיצטדין רק למיתה וגם משסה דינו כאיצטדין, ולכאורה המיעוט מקרא כי יגח דאצטדין פטור ממיתה קאי גם לכופר, או לאו כללא הוא דלרש"י להלן (מ"ד ב ד"ה ואכתי) דצרורות פטור מכופר דכי יגח קאי בגופו ממש, ובמיתה כתב מנחת חינוך (מ' נ"א) דהרג בצרורות חייב וכן נוטה דבר אברהם (סי' כ' אות י"א) דכמו בעלים חייב מיתה בזרק חץ כן מיתת השור, הרי מיתה וכופר חלוקין הן, כן י"ל להריטב"א במשסה ואיצטדין אף דפטורין ממיתה משלמין כופר כמו בנזיקין דקיי"ל אף אין השור בסקילה משלם כופר.

ואי תקשי להריטב"א דמקרא כי יגח ממעט איצטדין ומשסה למיתה וקרא כי יגוף אינו ממעט לחיוב נזיקין אם כן מה פריך ריש מכילתין מאי שנא בבהמה כתיב כי יגוף נימא לחייב איצטדין בנזיקין, וכעין קו' אור שמח (הל' נז"מ פ"ב ה"ו ד"ה והנה) לרש"י הנז' דכי יגח ממעט צרורות מכופר נימא דלכן כתיב כי יגוף לחייב צרורות חצי נזק ע"ש, ונראה אף דבמתניתין ממעט איצטדין דסמך אקרא כי יגח מבאר בנחלת דוד גם מסברא דמיתה דבגוף השור הוא וכיון דאנוס הוא רחמנא פטריה אבל נזיקין אכתפא דבעלים הוא אין סברא לפטור בעלים דאדרבה כיון דהשור מלומד לכך או משסין אותו ידע דעלול להזיק פשע בעלים טפי ולא בעי לאשהויה וחייב בנזיקין ע"ש, אמנם הרמב"ם (הל' נז"מ פ"ו ה"ה) דמביא כלשון המשנה דאיצטדין פטור מקרא כי יגח מוכח דעיקר ילפותא מקרא, ומוכח קצת דהרמב"ם אינו מחלק כהריטב"א בין מיתה לנזיקין ומכח הפירכא לעיל מאי שנא בבהמה כתיב כי יגוף ומכח פירכא כזו מוכיח אור שמח הנז' דלהרמב"ם גם צרורות חייב כופר דלא כרש"י, והפירכא להלן (מ"ד ב) והא צרורות אבל לא דפטור לגמרי. ובנחלת דוד מוכיח דסבר הרמב"ם כריטב"א דאיצטדין ומשסה חייב בנזיקין וצ"ע. ושיסהו בעצמו פטור ניחא פרש"י בתינוקות ממשמש ואינו נוגח לשור אחר, אבל במשנה לעיל דהקשו בתוס' מאדם דאית ליה מזלא הרי מפרשי ואינו נוגח לתינוקות ובנגח להו חייב, וקשה הלא דמי כשיסהו בעצמו דפטור, ולפירוש ר"ח שיסהו בעצמו על עצמו פטור יש לומר דתינוקות אין זה שיסוי על עצמו.

שיעורי ר' דוד מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב- קעא)
מחלוקת תוס' והריטב"א אי שור האיצטדין חייב בנזקין    גמ' איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו, מהו וכו'.      ובתוס' (ד"ה המשסה) כתבו, לא דמי לשור האיצטדין, שהאדם נלחם עמו להרגו, ע"כ.

מבואר דהתוס' סברי דהוי דין אחד, דין משסה דהכא, ודין שור האיצטדין דהתם, [דבתרוייהו ליכא חילוק בין מיתה לנזקין], דהכא במשסה כמו דחייב בנזקין, כמו כן חייב מיתה, והתם בשור האיצטדין כמו דפטור ממיתה כן נמי פטור מנזקין. [דהא חילקו רק משום דהתם האדם נלחם עמו להורגו].

אך הנימו"י הביא דהריטב"א כתב לחלק דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה, אבל לשלם נזקין, אפשר דחייב. והיינו דפטור דשור האיצטדין הוי משום דהשור אנוס הוא, וא"כ דוקא לענין חיוב מיתה דהשור, דהוי זה חיוב על השור, [וכן הדין דפסול למזבח הוי נמי דין בהשור], לכן כיון דהוי באונס, פטור ממיתה.   אבל חיוב נזקין דהוי חיוב על הבעלים משום דלא שמרו, הא בזה צריכין לשומרו אף שלא יזיק ע"י שיסוי, ולא אכפ"ל מה דהשור הוי אנוס, דהא עכ"פ מצד הבעלים הוי זה פשיעה בממונם.    וכמו דחייבים על בור ואש, דהבור והאש נמי הוו אנוסים, ורק דחיובם הוא על שהם פשעו בשמירתם, וא"כ ה"ה בשור האיצטדין נמי חייבין. אכן צ"ע דהא שור של הפקר נתמעט מקרא דפטור מנזיקין, ובלא מיעוט היה חייב אף דאין לו בעלים, וא"כ הרי מוכרח דאף נזיקין הוי חיובא דשור.

ומוכח דאף חיוב זה הוי נמי עכ"פ בהבעלים.   קעב) מ"ש השיך בו את הנחש דחייב, משור האיצטדין

אכן הקשה הנחל"ד על הנימו"י דאכתי יהא קשה מ"ט השיך בו את הנחש איתא לעיל (דף כג ב) דאי נחש מעצמו מקיא חייב מיתה, מ"ש משור האיצטדין דפטור, דהא אף השור מעצמו נוגח, ואפ"ה פטור כיון דאנוס הוא, ומ"ט בנחש חייב.

ובשלמא להתוס' שחילקו ממשסה לשור האיצטדין משום דהתם האדם נלחם עמו להורגו, ולכן חשיב אונס, יש לחלק כן נמי דמשו"ה לא דמי להשיך בו את הנחש.

אבל להנימו"י שחילק בין מיתה לנזקין, א"כ בהשיך בו את הנחש דמיירי נמי לענין מיתה, קשה מ"ש משור האיצטדין דפטור.

ורק דלענין מיתה, דאיכא רק חיוב דהשור עצמו, ואינו שייך להבעלים, אין לחייב השור כשהגיחוהו אחרים דהרי אז לא חשיב מעשה של השור, ומשו"ה פטור.

משא"כ לענין נזקין דחל חיוב גם על הבעלים משום דידעת בכלבך, דאיכא חובת שמירה גם על זה א"כ שפיר יש לחייב מחמת מזיק מחודש זה.

ולפי"ז מבואר שפיר מ"ט סובר הרמב"ם שמשלם רק ח"נ ואינו נעשה מועד, כיון דחלות דין מועד הוי זה חיובא של השור עצמו, וכיון דחיובא דשור נתמעט מכי יגח ולא שיגיחוהו, דאינו נחשב מעשה של השור, א"כ כמו דאינו חייב מיתה משום דהוי חיובא דשור, כמו כן אינו נעשה מועד משום דהוא חיובא דשור, ורק מדין תם יש לחייבו משום דהוא חיובא דבעלים וכמש"נ.

ו]התוס' כתבו דמשסה כלבו לא דמי לשור האצטדין דהתם האדם נלחם עמו להרגו, ומבואר דסברי דאין חילוק בין מיתה לנזקין, אלא דחלוק שור האצטדין ממשסה, דשור האצטדין פטור בין במיתה בין בנזקין ומשסה חייב בשניהם.

אבל הריטב"א כתב לחלק דשור האצטדין פטור רק ממיתה אבל בנזקין חייב, ולכן שפיר משסה כלבו נמי חייב.

וא"כ הרי הרמב"ם שמחלק בין מיתה לנזקין כהריטב"א, מוכח דסובר דמשסה ושור האיצטדין הוו דין אחד, דעל נזקין חייבין ועל מיתה פטורין.

קפב) מ"ט הביא הרמב"ם דין פטור מיתה דשור האצטדין גבי דיני נזקין

אכן צ"ע בדברי הרמב"ם מ"ט הביא בפרק ו' הדין דשור האיצטדין פטור ממיתה.

הרי הסדר ברמב"ם הוא דבפרק ב' כתב עצם החיוב של נזיקין במשסה דחייב ח"נ, ובפרק ו' דאיירי לענין דיני מועד כתב דמשסה לא נעשה מועד, ובפרק י' דאיירי לענין חיוב מיתה דשור שהרג, כתב דע"י שיסוי אינו חייב מיתה.

וא"כ מ"ט הביא בפ"ו הדין דשור האיצטדין שהרג, אינו חייב מיתה, דהא התם לא איירי לענין דיני מיתת השור, רק לענין דין מועד.

ועוד צ"ע דכיון דהרמב"ם סובר דדין משסה ודין שור האיצטדין הוי דין אחד, א"כ מ"ט הוצרך כלל להביא בפרק י' הדין דע"י שיסוי אינו חייב מיתה, כיון דכבר הביא בפרק ו' הדין דשור האיצטדין פטור ממיתה, וממילא ידעינן דה"ה משסה, ואמאי חזר ושנה זה במשסה.

קפג) פטור משסה הוי מסברא, כיון דאנוס ממש

ואולי י"ל דהרמב"ם סובר דבאמת דין זה דמשסה פטור ממיתה אין צריך ע"ז להלימוד דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים, רק מסברא ידעינן זה דהשור הוי אנוס ממש, כיון דאין בו דעת, וחשיב דהמשסה הוא ההורג ע"י הכלב.

ורק דהמשסה ג"כ פטור ממיתה משום דהוי רק גרמא, אבל עכ"פ הכלב נמי פטור מסברא כיון דהוי אנוס ממש.

וכנראה דזה דמשחקין בנגיחה לא הוי [המשחק] שיגח ויזיק ממש זה את זה, רק דהמשחק הוא מי מהם יגבר על השני, דאי המשחק הוי ממש שיזיקו זה את זה, או ימיתו, א"כ הא לא שייך כלל חיוב, כיון דהניזק הא הסכים על כך בהמשחק.

ובנחל"ד כתב, דשור האיצטדין נעשה מדעת בעל השור הניזק, ולכן בתם ודאי פטור, אבל במועד דאז בעל המזיק יודע ששורו הוא הנגחן והוי אמינא שיהא חייב ולזה אשמעינן דאינו חייב, ע"ש.

ועכ"פ לדברי היש"ש והנחל"ד מיושב שפיר מה דהקשינו על הראב"ד.

דהרי לדבריהם שור האיצטדין פטור לגמרי מנזקין, ומה דכתב הרמב"ם אינן מועדים זה לזה, אין כונתו דרק מועדין לא הוו, אבל תמין הוו, אלא דאף מועדין נמי לא הוו.

וא"כ א"ש מ"ט הקשה הראב"ד רק מהא דפסק בעצמו בפ"ב גבי משסה דחייב בעל הכלב, ומשום דרק שם מוכח דגם ע"י אחרים איכא חיוב נזקין, וממילא מפורש דמיעוט כי יגח ולא שיגיחוהו קאי רק על חיוב מיתה, ולא על נזקין, וא"כ מ"ט שור האיצטדין פטור מנזקין.

אכן לדבריהם צ"ע מ"ט השיג הראב"ד רק מהא דמועד לשופרות הוי מועד, דמשמע דהשגתו רק שיהא דין מועד, והרי להיש"ש והנחל"ד אף דין תם נמי לא הוי כאן, ומ"ט השיג רק שיהיה דין מועד.

ואפשר דבאמת כוונתו להוכיח ממועד לשופרות דחייב, דליכא חסרון יגיחוהו אחרים [לענין נזקין], כיון דשופרות הא הוי נמי יגיחוהו, וכיון דנעשה מועד מוכח דאין חסרון זה וממילא שוב אף דין תם נמי יהא בשור האיצטדין.

אכן מהגרי"ז משמע דבאיצטדין חייב ח"נ, ורק מועד לא הוי, [וא"כ אכתי צ"ע מ"ט הוצרך הראב"ד להקשות רק ממה שפסק בפ"ב].

שיטה מקובצת מסכת בבא קמא דף נו עמוד ב - רשב"א
המעמיד בהמת חבירו וכו'. דאף על פי שאין הבהמה שלו כיון שהעמידה על הקמה הרי הוא כאלו מאכילה בידים ומשום הכי פריך פשיטא ומינה דאלו העמיד בהמתו ואפילו בהמת חבירו על פירות חברו ואפילו ברשות הרבים חייב. ולא דמי לאכלה מן הרחבה דפטור כדאיתא פרק כיצד הרגל ומשמע דאפילו כשקרבה אצל הפירות דשאני הכא דמעמיד משמע כשלקחה באפסר והעמידה על הקמה ואוקימנא בשהכישה דכיון שהכישה לגוזלה קנאה והרי היא ברשותו לשמירת נזקיה. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל דבהכישה לגוזלה היא ומשום דקנאה בהכשה. וכן העמידוה בירושלמי. הרשב"א ז"ל. והתוספות חולקין עליו.

רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת בבא קמא דף ג עמוד א -
ועלינו לעיין אם דין עשיית המזיק המשווהו לבעל המזיק חל דוקא במזיקים של בור ואש - שאין בהם רוח חיים - או שהוא חל אף בשור המזיק - שיש בו רוח חיים. והנה בנוגע לגמ' דלקמן (דף נו ב) שהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, נחלקו הראשונים בחיוב המעמיד. הרב המגיד בפ"ד מהל' נזקי ממון (הל"ג) כתב וז"ל ודע שאפילו היו הפירות ברה"ר חייב המעמיד שאין זה שן שפטרה תורה ברה"ר שכאן המעמיד הוא שחייב עכ"ל. משמע שהחיוב הוא מדין גרמי ואדם המזיק. מאידך התוס' (דף נו: בד"ה המעמיד וכו') כתבו וז"ל ואף על פי שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו וכו' עכ"ל. התוס' סוברים שאף שאין הבהמה שלו, מאחר שעשאה המעמיד למזיק נחשב הוא כבעל המזיק וחייב מטעם שן. ודומה הוא למי שעשה אשו של חבירו למזיק שמשו"ה הופך להיות בעל המזיק - וה"ה בשור.

לאור שיטת התוס' נראה לבאר את ההו"א שבגמרא בדשלח שלוחי לחייב רגל מטעם עשיית המזיק ואילו בדאזלה ממילא ליכא עשיית המזיק וסד"א שרק בעשיית המזיק הו"ל בעל המזיק וחייב ולאו משום ממונו שהזיק. קמ"ל - שאף בדאזלה ממילא הו"ל בעל המזיק מטעם ממונו שהזיק וחייב על רגל גם כשלא עשה את המזיק.

לבוש מרדכי מסכת בבא קמא סימן נו- ענף ג-
בשיטת הרמב"ם והטור דאדם המזיק באונס חייב - תמה בשיטת הרמב"ם דאדם המזיק באונס חייב, אמאי פסק בנפלה השליבה מתחתיו באונס והזיקה דפטור, מייסד דהיכא דחיובו מתורת מצמצם אינו חייב באונס, מבאר דין מעמיד ודין נפלה השליבה דהוא מתורת מצמצם       נתבאר לעיל (אות א) דהרמב"ם ס"ל דאדם המזיק מחויב אפילו באונס גמור, וכן כתב הרב המגיד (פ"ו מחובל ומזיק ה"א). אולם יש להקשות בזה, שהרי כתב הרמב"ם שם (פ"ו מחובל ומזיק ה"ד) היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והזיקה, אם לא היתה מהודקת וחזקה חייב, היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה פטור שזו מכה בידי שמים היא, וכן כל כיוצא בזה, הרי דס"ל דבאונס גמור פטור.

ונראה לי, דהנה שמעתי מקשים על דברי הרשב"א (נו ב) דס"ל דהמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב מטעם אדם המזיק, א"כ ע"כ לדברי הרשב"א כיון שהעמיד הבהמה על הקמה הוי כתולש הקמה בידים, א"כ איך מותר להעמיד בשבת בהמה על גבי קמה (עי' שבת קכב א) הא הוי תולש בידים לדברי הרשב"א. אך לדעתי טעם הרשב"א דס"ל דאם העמיד הבהמה הוי כמזיק בידים, היינו משום דקיי"ל בסנהדרין (עו ב) דמצמצם נמי חייב משום אדם המזיק, דילפינן מרוצח דאמר קרא או באיבה לרבות את המצמצם, אף דמצמצם לא הוי מעשה בידים אלא שאין מניח לילך אך כיון שכבר ההיזק מזומן חייבה התורה כעושה בידים, א"כ מינה ילפינן דבנזקין ג"כ חייב מצמצם כעושה מעשה בידים.

...והנה מצמצם לא הוי מעשה אלא גבי נזקין, דשם חייבה התורה מצמצם כעושה מעשה בידים, אבל לא שהוא בעצמו המזיק, נמצא דגבי שבת דשם לא עשתה התורה מצמצם כעושה מעשה בידים, משו"ה מותר להעמיד בהמה על גבי קמה.

לפי"ז נוכל ג"כ לומר דהיה עולה בסולם ונשמטה השליבה ונפלה והזיקה, אין הכונה שמכוחו הזיקה שנימא שכוחו הזיק וכוחו כגופו, דהוא השמיט רק השליבה ממקומה וממילא כיון שנפלה הזיקה מכוחה, נמצא דהוא אינו על מעשה זו אלא רק מצמצם, ובמצמצם לא הוי רק חיוב על מעשה הצמצום, משו"ה דוקא היכא דהיה במזיד או בשוגג דג"כ מועד הוא ומחויב הוא על מעשה הצמצום, על שלא עיין אם חזקה ומהודקת היא, אבל היכא דהיה אנוס על מעשה הצמצום, כיון דבאמת לאו מעשה בידים הוא, ועל מעשה הצמצום לא נוכל לחייבו, ממילא לא הוי מזיק בידים כלל. אבל היכא דמזיק בידים הוא, אז אף באונס מחויב.

רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת בבא קמא דף נו עמוד ב
גמ'. המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב. מצויות שלש אפשרויות בחיוב המעמיד: א) שור; ב) אש; ג) גרמי. עיין למטה בשיעורים לתוס' ד"ה המעמיד.

גמ'. הכישה כו'. כ' רש"י ז"ל ואשמועינן מתני' דהכישה במקל זו היא משיכה עכ"ל. ועיין בתוס' ד"ה הכישה כו'. רש"י ותוס' מפרשים שהכישה חייב מדין גזלן. והנה בקנין משיכה דעלמא פשוט שהכישה במקל משיכה כמבואר במס' קידושין (דף כב ב) וכפי שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה (הל"ו). החידוש של אביי ורב יוסף הוא שאף בגזילה נחשבת הכישה במקל למעשה קנין דגזילה. סד"א ששונה גזילה מקנינים דעלמא כי בקנינים דעלמא הקנין מראה ומוכיח את בעלות הקונה ולכן אף הכישה במקל מועלת. משא"כ בגזילה שכתוב בה ויגזל את החנית מיד המצרי והקנין בא להשלים ולגמור את מעשה הגזילה הו"א שבהכישה במקל יחסר במעשה הגזילה בידים קמ"ל שמועלת. ועיין בתוס' בכתובות (דף לא: ד"ה וברה"ר כו') דאמר ר"י שאע"פ שבמקח וממכר אינה קונה משיכה ברה"ר מ"מ לענין חיוב אונסין בגזילה אכן קונה. העולה משיטתו שקנין משיכה דגזילה שונה מקנין משיכה בכהת"כ כדנ"ל.

אמנם לפי"ז צ"ע בגמרא דהא א"ל אביי לרב יוסף הכישה אמרת לן ולסטים נמי דהכישוה. רב יוסף מפרש שהמעמיד חייב בשהכישה. וקשה שהרי המעמיד בהמה חייב משום עשיית המזיק דשור או מדינא דגרמי ובכן מהו הדמיון לדין לסטים הנעשים לבעלי המזיק עקב קנין הגזילה שקנו בו. ונראה שהדמיון הוא בשיעורין הקובעים מעשה גברא. גזילה זקוקה למעשה גברא בידים. אף המעמיד בהמה חייב לא מדין גרמא בעלמא אלא משום שעשה מעשה גברא הנחשב לעשיית המזיק או למעשה דגרמי. וכך ביאור הדמיון דאביי: כשם שרב יוסף קבע שהכשה במקל אינה גרמא בעלמא במעמיד בהמה, אלא נחשבת למעשה גברא בידים, ה"ה לענין גזילה. הכשת הגזלן נחשבת למעשה גזילה בידים ולא לגרמא דגזילה בעלמא, ולפיכך חייב הגזלן.

תוס' ד"ה המעמיד. ז"ל ואף על פי שאין הבהמה שלו חייב מטעם שן ורגל דאע"ג דכתיב בעירה כדידיה חשיבא הואיל והוא עשה כמו מדליק פשתנו של חבירו בנרו של חבירו עכ"ל. ר"ל שנהיה לבעל המזיק כתוצאה מעשייתו את המזיק. יש שני אופנים להיות בעל מזיק: א) כשהמזיק ממונו; ב) כשעשה את הדבר המזיק להיות מזיק. ולמעלה (בדף ג: בתוס' ד"ה וממונך) כתבו התוס' וז"ל וממונך לאו דוקא גבי בור דלאו ממונא הוא וכן גבי אש כו' עכ"ל. משמע דלגבי שור ממונך דוקא וחלוקים על התוס' שלנו ולדעתם עשיית המזיק מחייבת בבור ובאש בלבד ולא בשור.

והנה למעלה בגמ' (דף ג ב) מבואר שאם מישהו הניח אבן ברה"ר ולא הפקירה לשמואל הו"ל בור ולרב חייב מטעם שור. ואם הפקירה לרב אינו שור אלא בור. ויש להתבונן, לשיטת אותם ראשונים שעשיית המזיק מחייבת בשור למה לא יהיה חייב מדין שור אפילו אם הפקירה.

ויתכן שבקרן לא חל חיוב של עשיית המזיק. רב מחייב דוקא אבן שלא הפקירה והיא ממונו מטעם קרן. אכן בשן ורגל בלבד חל החיוב של עשיית המזיק. יתכן שהבחנה זו עולה מלשון הקרא שכן בפרשת קרן כתוב "כי יגח שור איש" שכדי שיחול חיוב קרן צריך המזיק להיות "שור איש", כלומר ממונו של בעל המזיק, וממילא מוכח שעשיית המזיק אינה מחייבת בקרן. עוד י"ל שעשיית המזיק שייכת רק במזיק שדרכו להזיק תמיד כמו המזיקים של אש בור שן ורגל. ואילו קרן תם משונה ואין דרכו להזיק. ואפילו מועד אין דרכו להזיק תמיד כמו שאר המזיקים אך אם הזיק אינו משונה כתם. משו"ה לא חל המחייב של עשיית המזיק בקרן כי אינו חפצא של מזיק גמור כשאר המזיקים, והמחייב של עשיית המזיק חל רק כשעושה חפצא של מזיק גמור שדרכו להזיק תמיד דהיינו שאר המזיקים ולא בקרן שאין דרכו להזיק תמיד ובכן אינו חפצא של מזיק גמור.

בא"ד. אבל אין לפרש דמחייב מטעם אש דברי הזיקא והוי כאילו נותן לשם אש כו' עכ"ל. ההו"א שיהיה חייב מטעם אש ר"ל מטעם תולדת אש כגון אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו (לעיל דף ג ב). אך התוס' הסיקו שאין כאן אש. נראה שהענין מתבאר ע"פ המחלוקת בין רש"י לתוס' לעיל (דף יט: בד"ה וכי כו') שלרש"י בעל חי אינו יכול להיות הכח אחר המעורב באש ואילו לתוס' אפילו בעל חי הוי כח אחר מעורב באש המחייב. אליבא דרש"י שבעל חי אינו בגדר כח אחר מעורב בו פשוט שבציור שלנו ליכא מזיק דאש שהרי מצוי כח הבהמה. ואפי' לשיטת התוס' שם י"ל שהם מחשבים כח בעל חיים ככח אחר המעורב באש כדי לחייב, ואילו בציור דידן שהמזיק עצמו בעל חיים אין חלות שם אש חלה בחפצא, כי אין בעל חיים יכול להיות החפצא של אש. ובטעם הדבר הזה נראה דמאחר שבצורת הנזק הו"ל בעל חי בפרשת שור המזיק לא חל בו אף דין אש המזיק כי צורת הנזק קובעת חלות השם של המזיק ובצורת מעשה הנזק הו"ל בעל חיים שור ולא אש.

והנה מדי הזכרנו את המחלוקת בין רש"י ותוס' אם בעלי חיים יכולים לשמש ככח אחר המעורב בו בחיוב אש המזיק, צ"ע מקושית הגמרא (לעיל דף כג א) "וליחייב נמי בעל הגחלת" והוא מדין חיוב אש, ואף על פי שהכלב קירב את הגחלת לניזק והו"ל כח אחר דבעלי חיים דלרש"י אינו מחייב באש. ונראה שבאבנו סו"מ שהניח בראש גגו ונפלה ברוח מצויה והזיקה הרוח הצטרף בעשיית המזיק עצמה, כי לפני שנפלה לא היתה האבן מזיק והנפילה מפני הרוח עשתה את האבן למזיק. ה"ה בדליל דהתרנגול הצטרף בעשיית המזיק כמו הרוח באבנו סו"מ. רש"י סובר שבעל חי אינו יכול לשמש ככח אחר בעשיית המזיק דאש. ואילו בציור של הכלב וגחלת הכלב שימש ככח אחר המעורב בו כדי לקרב המזיק דאש אצל הניזק. כאן רש"י מודה שאף בעל חי מחייב מדין כח אחר מעורב בו.

נזק בהוראת הבעלים – גרש"ז

תלוי בדין גרמא וגרמי וביכולת שליטת הבעלים על החיה גם אחר השיסוי:

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פט ד"ה ב. על - ב.
על הקושיא שהבאנו בתחילת דברינו מהרמב"ן במחיצת הכרם שנפרצה דאמאי הו"ל רק גרמי ותפ"ל דכיון שהכרם הוא שלו וצריך לגודרו הו"ל כשורו דלא טפח באפיה וחייב משום שמירת ממונו, מתרץ שם הרמב"ן וז"ל: "ומפרקי לה רבנן ז"ל להך קושיא דלא מיתסר מחמת עירבוב לחודיה אלא מפני שנתיאש מלגדור ויאושו הוא הגורם האיסור והוא הגורם לו להתחייב - ויאושו ומחשבתו הוא שאסרו והוא שחייבו לשלם" עכ"ל, ולכאורה צ"ע נהי דלא נאסר אלא בצירוף עם מחשבת יאוש דהוי רק גרמי אבל מ"מ הרי זה דומה למי שיש לו כלב שאינו יכול להזיק אלא ע"י שסוי הבעלים דמסתבר שאם הבעלים עצמם שיסהו דשפיר חייב אף על פי שלא נעשה כלל מזיק אלא ע"י שיסוי דהוי רק גרמא, הן אמנם ראיתי בפנ"י ב"ק כ"ד ע"ב חדוש גדול אשר לענ"ד הוא תמוה דכתב שם שאם ננקוט שהמשסה כלבו של חבירו פטור בעל הכלב יש מקום לומר דה"ה שאם בעל הכלב עצמו שיסה את הכלב ג"כ פטור עיין שם, מ"מ נראה דהיינו דוקא בכה"ג שלאחר השסוי אינו יכול עוד להתגבר עליו לשמרו ולכן סובר הפנ"י דכיון דמעיקרא אין עליו שם מזיק אינו מתחייב גם מחמת השסוי דהוי רק גרמא בעלמא אבל אם גם לאחר השסוי יכול עדיין לשמרו ודאי חייב, וכן בזורק חץ ותריס בידו נראה פשוט דאם החץ הוא שלו ודאי חייב אפילו אם נפל התריס באונס אם הי' יכול להגביהו ולשמור על החץ שלא יזיק, וא"כ גם בנד"ד לאחר שהתיאש והגפן נהפך למזיק צריך להיות חייב כיון שיכול גם אח"כ לגדור ולמנוע את ההיזק, וגם עדיף טפי משיסוי כלב דמעיקרא לאו מזיק הוא כלל ואח"כ הוא אנוס משא"כ הכא דמעיקרא כבר נתחייב לגדור.

חזרה אל ראשית הדינים – עיין בפרשיות התורה – האם יש איסור להזיק?

פרשת משפטים -
(כ) וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם: ...(כג) וְאִם־אָס֖וֹן יִהְיֶ֑ה וְנָתַתָּ֥ה נֶ֖פֶשׁ תַּ֥חַת נָֽפֶשׁ:...(כח) וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי: (כט) וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת: (ל) אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֙ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:(לא) אוֹ־בֵ֥ן יִגָּ֖ח אוֹ־בַ֣ת יִגָּ֑ח כַּמִּשְׁפָּ֥ט הַזֶּ֖ה יֵעָ֥שֶׂה לּֽוֹ:(לב) אִם־עֶ֛בֶד יִגַּ֥ח הַשּׁ֖וֹר א֣וֹ אָמָ֑ה כֶּ֣סֶף׀ שְׁלֹשִׁ֣ים שְׁקָלִ֗ים יִתֵּן֙ לַֽאדֹנָ֔יו וְהַשּׁ֖וֹר יִסָּקֵֽל: ס

(לג) וְכִֽי־יִפְתַּ֨ח אִ֜ישׁ בּ֗וֹר ...(לה) וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ ..(לו) א֣וֹ נוֹדַ֗ע כִּ֠י שׁ֣וֹר נַגָּ֥ח הוּא֙ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם וְלֹ֥א יִשְׁמְרֶ֖נּוּ בְּעָלָ֑יו שַׁלֵּ֨ם יְשַׁלֵּ֥ם שׁוֹר֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְהַמֵּ֖ת יִֽהְיֶה־לּֽוֹ: ס(לז) כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה

מדעות הראשונים בדבר המקור לאיסור להזיק:

רמב"ם - מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק ואפילו לגרום הנזק אסור(נזקי ממון ה,א)

רמב"ן – יסודות ואלה המשפטים תבועים באיסורי התורה בעשרת הדיברות המבהירים כי מה שאינו שלך אסור לך(לגנוב\לגזול\לחמוד):

רמב"ן פרשת משפטים - (א) טעם ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם - כי רצה להקדים להם המשפטים, כי כאשר היה בעשרת הדברות הדבור הראשון בידיעת ה', והשני באיסור ע"ז, חזר וצוה את משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), שתזהירם אתה עוד שיתנו לבם למה שראו ויזהרו במצות האלו שצויתים, כי אתם ראיתם, כנגד דבור אנכי, ולא תעשון אתי כנגד לא יהיה לך, להשלים ענין ע"ז, ואלה המשפטים כנגד לא תחמוד, כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו, לפיכך אמר תשים לפניהם, משפטים ישרים ינהיגו אותם ביניהם, ולא יחמדו מה שאינו שלהם מן הדין. וכן אמרו במדרש רבה (שמות ל טו) כל התורה כלה תלויה במשפט, לכן נתן הקדוש ברוך הוא דינין אחר עשרת הדברות. וכן יפרש באלה המשפטים המשפט בעבודה זרה (להלן כב יט), ובכבוד האב (שם כא טו יז), והרציחה (שם כא יב יד), והניאוף (שם כב יח), הנזכרים בעשרת הדברות:

פירוש רבינו יונה על אבות פרק א - משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע - בין תורה שבכתב בין תורה שבע"פ שהתורה בפירושה ניתנה שאם לא כן אי אפשר למדע ביה שהרי כתוב לא תגזול וכל נזיקין בכלל אותו הלאו והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אף על פי שלא נכתבו

ברכת שמואל ורבו ר' חיים – המקור ולא ישמרנו (לב החידוש של פרק הכונס!!):

ברכת שמואל המבואר – בבא קמא ב סימן ב:'

בענין ספק איסורא בנזקין - א) בדף ב׳ עמוד ב': "הני מילי בתלושה, אבל במחוברת אימא כולה מועדת היא" [לשון הגמרא: "תנו רבנן: "כי יגח, אין נגיחה אלא בקרן, שנאמר: "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם וגו'". ואומר: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח". מאי ואומר [למה נצרך להביא עוד פסוק]? …

... והקשה הרשב"א דאדרבא אימא [אמור] כולה תמה היא ?..ותירץ, דבנזקין אזלינן [הולכים אנו] בספק לחומרא כאיסורין [בממונות הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומספק נשאר הממון בידי המחזיק בו ואין התובע מוציא ממנו...

ובהציעי דברי לפני מורי ורבי זיע"א [הגאון רבי חיים הלוי סולובייצ'יק] אמר שהוא אומר דדין דולא ישמרנו הוי איסורא, ביאור הדברים, דלא נאמר דוקא לעניין חיוב ממון אלא גם לעניין שיחשב מזיק ורשע כלפי שמיא, והביא ראיה לזה מדין חיוב כופר [אם שורו הרג איש, הוא חייב לשלם כופר. כופר אינו דמי נזק, אלא הבעלים של שור שהרג אדם בעצם חייב בעצמו מיתה, כאילו הרג הוא, והכופר מכפר עליו מחיוב המיתה], דהרי הוא גם כן חיוב דולא ישמרנו והוא נאמר לעניין עונש בידי שמיים דנענש על רציחת שורו דהא כופרא כפרה, והכא נמי [וכאן גם] דין דולא ישמרנו דנזקין גם כן נאמר לעניין עונש בידי שמים.

הרי כדברנו דגם ה"ולא ישמרנו" גם כן נאמר לענין עונש בידי שמיים ועל כן אף דפטור אטמון [על טמון] מכל מקום אסור ונענש בידי שמים. ואף דבתחילת דברי לא הבנתי כל כך, על כל זאת כתבתי בתחילה כסברת מורי ורבי ששמעתי אחר כך מפיו.

[רבינו כאן הולך לפי מה שייסד לעיל בסימן א', שדין "ולא ישמרנו" או "דין ממונו", הכוונה שהתורה ייחסה את מעשה ממונו אליו וכאילו הוא עשהו בגופו. שמה ששורו נגח החשיבה התורה שנגח הוא בגופו. והפרשה של נזקי ממון זה עיקר הדין שחידשה.

כאן חוקר האם מה שהתורה ייחסה להחשיב שעשה הוא עצמו, נאמר רק לגבי חיובי ממון, שלגבי דין חיוב ממון אמרה תורה שנגיחת שורו מחשיבים שנגח הוא בגופו. ומחדש שגם לעניין רציחה יש ייחוס מעשה שורו אליו. שאמנם אין דינו כרוצח בגופו, אבל צריך לשלם כופר לפדות עצמו מחיוב מיתה על רציחת שורו. וזה עניין של איסור בלבד ואינו שייך לדיני ממונות. ואם כן גם לגבי האיסור להזיק וחיובים שבידי שמיים נאמר מה שהתורה ייחסה את מעשה שורו כאילו הוא עשה. עדיין בזה בלבד אין בו ליישב דברי הרשב"א, כיוון שגם אם הזיק בידיים בגופו ממש, באופן שיש ספק בדין אם חייב לשלם, מספק אינו משלם. שאף על פי שוודאי יש כאן ספק איסור תורה שאסור להזיק, עדיין תחילת השאלה היא על ממון אם ישלם או לא, ובדיני ממונות אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. והאיסור תלוי בדיני הממונות, ומכיוון שהכלל בדיני ממונות שמספק אינו משלם, ועשה כדיני הממונות, בוודאי אינו עובר על איסור].

גזילות וחבלות בזמן הזה:

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד פס"ד המתחיל בעמוד שמב

[עמוד שמב] בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין - כלב מחמד שנשך אדם תיק ממונות מס' 1678 - עא

ויש לדון בכלב - מחמד, שגדל ברשותו של בעליו - שנשך אדם, האם דינו כתולדה דקרן שאינה מועדת מתחילתה, וככלבא דאכל אימרי דמשונה הוא, ואין דנים אותו בזה"ז, או שדינו כחיה רעה שהיא מועדת מתחילתה אפילו לנשיכה, ודוקא כשהכלב אכל אימרי משונה הוא שאין זה בטבעו לאכול כחיה טורפת, אבל נשיכה שלא ע"מ לטרוף אינו משונה אלא זה טבעו, ודנים אותו בזה"ז. ונראה שכלב מחמד הגדל בביתו של בעליו אי אפשר לומר שזה טבעו לנשוך שלא ע"מ לטרוף, גם במקרה שעבר טראומה שגרמה לו לצאת מטבעו, כי גם בכה"ג אין זה טבעו.

ופסק בשו"ע סי' א סעי' ה: אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן שיעור הראוי לו מתירין לו.

וראוי לציין לשבח את גב' א' שפנתה בתביעה זו לבית הדין עפ"י ד"ת, ולא שמה פניה לרהבים בערכאות, למרות שלפי דיניהם היתה זוכה בפיצוי כספי מבעל הכלב.

בין המשפט הישראלי למשפט התורני :

א. האם המוקד בהגדרת החיוב בנזק הינה כלפי המזיק או הניזק:

ב. האם החוק והמשפט מחנך או מגיב?(בין חוק למצווה ובין סוגי המשפט השונים)

עיין ברמב"ם –

מדוע ישנם שני קבצים שונים של הלכות בנזק – א. חובל ומזיק. ב.נזקי ממון?
עיין בסדר ההלכות: נזקי ממון, גניבה, גזילה ואבידה, חובל ומזיק, רוצח ושמירת נפש – מהי טענת הרמ"ם לאור סידור זה?

הרב אישון –בין נזק לפלילים ובין משפט התורה למשפט הישראלי:

סיכום - בשונה מדיני העונשין שבתורה, שתכליתם שונה מתכלית המשפט הנוהג כיום, ויישומם למעשה כמעט בלתי אפשרי, בתחום המשפט האזרחי דיני התורה ניתנים ואפשריים ליישום. תכלית דיני התורה בתחומים אלו אינה חינוכית בלבד, אלא נועדה להסדיר למעשה ובפועל את זכויותיו הממוניות של כל אדם.

אמנם קיימים הבדלים בין דיני התורה לבין המשפט הנוהג כיום בכל הנוגע להשקפת העולם העומדת מאחורי דיני הממונות. אחד ההבדלים הבולטים בעניין זה הוא התלות הקיימת בהלכה בין ענישתו של הפוגע לבין הפיצוי לנפגע, או, במילים אחרות, בחיבור הקיים בהלכה בין הדין הפלילי לבין הדין האזרחי, חיבור שאינו קיים במשפט הנוהג כיום, אך אין בהבדלים אלו כדי למנוע את יישום דיני הממונות למעשה. נהפוך הוא, דווקא הבדלים אלו מדגישים את החשיבות של ההזדקקות לדין תורה, באשר הזדקקות למשפט הנוהג כיום עלולה להביא את האדם להחזיק ממון שעל פי ההלכה אסור לו להחזיק.

יש להדגיש שבשונה מהדין הפלילי, שם ניתן באופן עקרוני להימנע מלפסוק על פי דין תורה, בדיני ממונות, שבהם ישנם תמיד לפחות שני צדדים, אפשרות זו לא קיימת. גם כאשר בית הדין נמנע מלפסוק בדיני ממונות על פי דין תורה, הוא בעצם פוסק שהאדם יוכל להחזיק בממון שעל פי דין תורה אסור היה לו להחזיק בו.

אכן יש מקום לתקנות וכן ליישום מנהג המדינה ו'דינא דמלכותא' במקומות שבהם הדבר נדרש, אך הכול חייב להיעשות על בסיס דיני הממונות של תורה.

פסקי דין – כלב שנשך בימינו

ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד פס"ד המתחיל בעמוד שמב

[עמוד שמב] בית דין ירושלים לדיני ממונות ולבירור יוחסין

כלב מחמד שנשך אדם

תיק ממונות מס' 1678 - עא

נושא הדיון

גב' א' - שהיא חולת לב ונוטלת תרופה לדילול הדם - תובעת את שכנה ב' בעל כלב מחמד על שכלבו נשך אותה בלכתה ברחוב ליד ביתה, וחתך בבשרה חתך עמוק עד כדי פגיעה בכלי הדם שכתוצאה מכך ניגר ממנה דם רב, וחדר לגופה זיהום וחומה עלה, ונזקקה לטיפול רפואי ותרופתי מידי, בתוספת זריקת אנטי טטנוס, וגם בימים הבאים אחרי הפציעה במשך כמה שבועות, נזקקה לטיפול רפואי והיתה מרותקת לביתה או לבית בתה, והושבתה מעבודותיה ומלימודיה, וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים שונים. לדבריה כלב זה כחצי שעה לפני שנשך אותה נשך אשה אחרת ברגלה וגם היא נזקקה לטיפול רפואי. היא מניחה שהכלב היה אלים באותו יום כתוצאה מטראומה שעבר כשפועלים של ב' גזמו עצים בגינה שלו. היא תובעת פיצוי של 5000 ש"ח על החבלה הגופנית שעשה לה הכלב, על הצער והנזקים הנלוים (כגון נזק במכונית שלה שנגרם בגלל שנהגה בה כשהיא מיוסרת וחומה גבוה, וכן תשלום עבור יעוץ משפטי לצורך הגשת התביעה בבית הדין, ועוד).

ב' משיב שהחזיק את הכלב בביתו משום שהוא גר בישוב ספר ויש צורך להפחיד את הערבים המשוטטים בסביבה (לדבריו, הם מפחדים מכל כלב שלא יהיה), אך הכלב היה שקט וקטן ולא פגע מעולם באף אדם לרעה. תמיד החזיק את הכלב סגור בבית או בגינה, ואיננו יודע אם, כיצד ולמה יצא הכלב באותו יום החוצה ומה גרם לו לשנות את טבעו ולנשוך את האשה. על הסיפור של הטראומה שתפסה את הכלב באותו יום, א' אינו מגיב כלל. ב' אומר שגב' א' נאמנת עליו בסיפור של הנשיכה, למרות שאין לה עדים, ויתכן שנפגעה מחפץ חד ולא מהכלב. על הדם שניגר ממנה אומר ב' שיתכן שלולי מחלת הלב שלה והתרופה שנוטלת לדילול הדם היה מצבה קל יותר ודמה לא היה ניגר כתוצאה מהנשיכה. ב' אינו מקבל את הגירסה שחצי שעה קודם לכן נשך אשה אחרת ברגלה, מסתבר לו יותר ששתי הנשיכות היו "באותו ויש", ומדובר למעשה במקרה אחד, ולכן לא מדובר בכלב מועד לנשוך שהיה צריך שמירה מיוחדת. על התביעה הכספית של גב' א' משיב ב' שזו סחיטה, משום שידוע לו שבימים שאחרי הנשיכה יצאה גב' א' מביתה כדרכה (גב' א' משיבה שיצאה [עמוד שמג] לבית בתה למנוחה, ובמקרה אחד יצאה בגלל צורך מיוחד), ואת התרופות קבלה בקופ"ח. ב' מוסיף שכדי לרצות את גב' א' אחרי המקרה הביא לה הביתה פרחים, אך היא לא אמרה לו ע"ז כלום.

ב' מוסיף שאחרי המקרה הוציא את הכלב מרשותו.

פסק דין

על ב' להרבות בדברי פיוס ובקשות סליחה מגב' ב' על הנזק שהזיק אותה כלבו, עד שתתפייס ותסלח לו.

בית הדין מציין לשבח את גב' א' שפנתה בתביעה זו לבית הדין עפ"י ד"ת, כפי שצריכים לנהוג שומרי תורה ומצוות, ולא שמה פניה לרהבים בערכאות, למרות שלפי דיניהם היתה זוכה בפיצוי כספי מבעל הכלב.

אברהם דוב לוין, אב"ד; יהושע ווייס; שמואל חיים דומב

השאלות לדיון

א. חיובו של בעל כלב שנשך אדם.

ב. על מי חובת הראיה אם היתה שמירה כדין או לא, ואם הוא תם או מועד.

ג. כלב שמיועד להפחיד ערבים המשוטטים בסביבה.

ד. כלב מחמד שגדל בבית בעליו שנשך אדם ברה"ר אחרי שעבר טראומה.

ה. פציעה בכלי דם שיש בה גם זיהום פנימי.

ו. נשך בבשרה ותוך כדי זה קרע בגד.

ז. נזק בבגד משומש, שיעורו.

תשובה

א. כתב הרמב"ם נז"מ פ"א ה"א: כל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, הבעלים חייבים לשלם שהרי ממונם הזיק, שנאמר: כי יגוף שור איש את שור רעהו וכו', אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, לא דיבר הכתוב אלא בהווה (ועי' קרית ספר דיליפינן זאת שור שור משבת). ובטור סי' שפט: כשם שאסור לאדם שיזיק את חבירו ואם הזיק חייב לשלם, כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק ואם הזיק חייב לשלם. וכתב בנתה"מ סי' קנה ס"ק יח שחייב רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייב בתשלומין, להוציא דבורים שאי אפשר להחזיק ברשותו ולשומרם שלא יזיקו, עיין שם, ועי' או"ש נז"מ שם בדעת [עמוד שמד] הרמב"ם שחייב רק על ממון שבבעלותו הגמורה להוציא דבורים שאין לו בהם קנין רק משום דרכי שלום, ועי' קצוה"ח סי' קנה ס"ק ט שנחלקו בזה הרמב"ן והרא"ש.

וכבר חקרו בזה האחרונים מהי סיבת החיוב בממון המזיק, האם הבעלות היא המחייבת (כלשון הרמב"ם) או מה שלא שמר (כלשון הטור). עי' אבן האזל נז"מ שם אות יד, וחי' הגרש"ש ב"ק סי' א, וקונטרסי שיעורים ב"ק סי' ב ואילך, ורשימות שיעורים ב"ק נו א, וס' הזכרון להגר"ח שמואלביץ עמ' תקפב ואילך מהגר"ח סרנא, ו"באר ציון" ב"ק ב א, ועוד.

וחיוב שור שהזיק אדם אינו אלא נזק, אבל בשאר ארבעה דברים, צער ריפוי שבת ובושת, פטור, עי' ב"ק פז א זה חומר באדם מהשור וכו' וב"ק לג א כמשפט הזה יעשה לו וכו' לפוטרו מארבעה דברים, וכ"פ הרמב"ם נז"מ פ"ז ה"ג ושו"ע סי' תה סעי' א.

ב. בפנ"י ב"ק נו ב כתב שאין המזיק צריך להוכיח ששמר, אלא הניזק הוא שצריך להוכיח שהמזיק לא שמר, אמנם בחזו"א ב"ק סי' ז אות ז כתב: יש לעיין בבעלים אומרים ששמרו כראוי, אי על הבעלים לברר בעדים או על הניזוק לברר שפשעו בעלים, ומשמע דעל הבעלים לברר כיון דההיזק לפנינו חשוב המזיק כטוען דבר מחודש ועליו לברר, ולפי"ז גם השומר חייב לשלם עד שיברר ששמר כראוי אף על גב דשומר לעולם נאמן בשבועה שלא פשע הכא מתחייב נגד הניזוק מדין בעלים ואינו נאמן בשבועה.

ושם בחזו"א סוף אות יח: ובעיקר הדין נראה דעל המזיק לברר ששמר ויצאת באונס, דסתם בחזקת נזק של חיוב קיים, וזכר לדבר ממה שכתב הריטב"א בשמ"ק ב"מ עו ב דאם פועלים חוזרים בדבר האבוד ואיכא טענה וכפירה ביניהם, שהפועלים טוענים שאפשר למצוא פועלים לגמור המלאכה ובעה"ב מכחישם, על הפועלים לברר. ע"כ. ועי' נ"י ב"ק לט א שעל האפוטרופוס לברר ששמר כראוי.

ועי' דיני נזיקין ושומרים מהגר"מ אילן זצ"ל (בס' "נזיקין" עמ' 395, וראה ממנו בקונטרס נר מרדכי בסוף שמ"ק תמיד סי' א, ובקובץ זכור לאברהם תשנ"א עמ' קעג) שחקר בזה, וציין לדברי שו"ת רעק"א תנינא סי' קג אות טז שכתב דהמזיק צריך להביא ראיה לפטור, והגר"מ תלה הדבר בחקירת האחרונים הנ"ל אות א, האם חיוב נזקי בהמתו הוא מטעם חיוב שמירה, או שהחיוב הוא מטעם שממונו הזיק, ושמירה היא סיבה לפטור, והיינו שאם החיוב הוא מטעם שמירה, יש לומר שבספק שמירה הוי ספק אם נתחייב, שהרי בלא חיוב דין שמירה לא שייך לאדם להתחייב על נזקי בהמתו שהוא כאחר, ורק חיוב השמירה הוא המחייב, ולכן כשספק בזה לא שייך לחייבו מספק, אבל אם החיוב הוא משום שממונו הזיק והשמירה היא סיבה לפטור, י"ל שחובת ההוכחה היא על הניזוק. וכן בספק תם ספק מועד נראה שתלוי במחלוקת אם סתם שוורים בחזקת שימור או לאו, שלדעת מי שאומר לאו בחזקת שימור ומעיקר הדין היה חייב בנזק שלם א"כ הוא מזיק ודאי וכשהוא טוען שהוא תם הוא צריך לברר, משא"כ לדעת מי שאומר סתם שוורים בחזקת שימור ופלגא נזקא קנסא, ומעיקר הדין לא היה צריך לשלם כלום, א"כ הוא ספק השקול בעצם החיוב וא"כ הניזוק הוא המוציא ועליו הראיה. ועיי"ש שהביא כמה ראיות.

[עמוד שמה] ובנידון דידן שב' אינו מכחיש דברי הגב' א' בהכחשה גמורה במה שאומרת שהכלב לא היה שמור באותו הזמן בביתו, וא"כ כיון שהנזק של הנשיכה ברור לפנינו, נאמנת הגב' א' שהכלב לא היה שמור באותו הזמן. וכן במה שאומרת שזו היתה הנשיכה השניה של הכלב באותו היום, אחרי שהיה בטראומה בגלל עבודות הגיזום בחצר הבית שלו, וב' אינו יודע להכחישה בפה מלא, י"ל שבזה היא נאמנת יותר ממנו.

ג. בפשטות נראה שכלב שמגדלים אותו כדי להפחיד את הערבים המשוטטים בסביבה, הוא כלב שמלמדים אותו להתנפל על אנשים זרים, והוא ככלב שאם משסים אותו הוא נושך, שעליו אמרו במשנה סנהדרין עו ב וגמ' ב"ק כג ב שאם שיסה בו את הכלב פטור המשסה וחייב בעל הכלב חצי נזק, וכתב הרמב"ם נז"מ פ"ב הי"ט: המשסה כלבו של חבירו באחר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק כיון שהוא יודע שאם שאם שיסה את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו. ובראב"ד שם כתב דאם היה מועד משלם נזק שלם. והמ"מ שם כתב שאפילו מועד אינו משלם אלא חצי נזק כיון שלא עשה מעשה מעצמו אלא ע"י שיסוי, וכדאמרינן בדין מיתת שור האיצטדין דפטור, דכתיב כי יגח ולא שיגיחוהו, אף כאן דינו כתם ואינו משלם אלא חצי נזק. וכתב בקהלות יעקב ב"ק סי' כג דשור שלימדוהו ליגח אף אם נגח מעצמו אפשר דהוי בכלל יגיחוהו אחרים.

אלא שב' טוען שהכלב הנושך היה כלב מחמד, היינו שאינו כלב שמתנפל על אנשים זרים. .....

[עמוד שמו] ויש לדון בכלב - מחמד, שגדל ברשותו של בעליו - שנשך אדם, האם דינו כתולדה דקרן שאינה מועדת מתחילתה, וככלבא דאכל אימרי דמשונה הוא, ואין דנים אותו בזה"ז, או שדינו כחיה רעה שהיא מועדת מתחילתה אפילו לנשיכה, ודוקא כשהכלב אכל אימרי משונה הוא שאין זה בטבעו לאכול כחיה טורפת, אבל נשיכה שלא ע"מ לטרוף אינו משונה אלא זה טבעו, ודנים אותו בזה"ז. ונראה שכלב מחמד הגדל בביתו של בעליו אי אפשר לומר שזה טבעו לנשוך שלא ע"מ לטרוף, גם במקרה שעבר טראומה שגרמה לו לצאת מטבעו, כי גם בכה"ג אין זה טבעו.

ופסק בשו"ע סי' א סעי' ה: אף על פי שדיינים שאינם סמוכים בארץ ישראל אינן מגבין קנסות, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו וכיון שיתן שיעור הראוי לו מתירין לו.

וראוי לציין לשבח את גב' א' שפנתה בתביעה זו לבית הדין עפ"י ד"ת, ולא שמה פניה לרהבים בערכאות, למרות שלפי דיניהם היתה זוכה בפיצוי כספי מבעל הכלב (כלשון החוק בפקודת הנזיקין סעי' 41א (תיקון התשנ"ב): נזקים שנגרמו ע"י כלב: בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם ע"י כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע לפצות את הניזוק, ואין נפ"מ אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים. וע"ז הם כתבו בספריהם שכאן מתבטאת המגמה המודרנית לראות בעלי נכסים כאחראים לנזקים שהנכסים עשויים לגרום, בלי להתנות אחריות זו באשמה כל שהיא של הבעלים. ועל זה וכיו"ב נאמר ומשפטים בל ידעום). ....

אברהם דוב לוין.

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יהדות ד פס"ד המתחיל בעמוד רנא
[עמוד רנא] ביה"ד לעניני ממונות שע"י הרבנות הראשית לירושלים בהרכב הדיינים: הרב אברהם דב לוין, אב"ד; הרב שמואל ביבס; הרב ברוך שרגא.

תיק מס' 263 - נה

פס"ד בתביעת נזק על נשיכת כלב

נושא הדיון:

התובעת ננשכה ברגלה ע"י כלבו של הנתבע בלכתה ברחוב. בעקבות הנשיכה נזקקה לטיפול רפואי במשך כחצי שנה. היא טוענת שהכלב מועד לנשיכות אף שלא כדרך, וכבר נשך כלבים וכלבות (לדבריה אין דרך כלב לנשוך כלבה). היא תובעת דמי נזק וריפוי.

פס"ד:

אין בעל הכלב חייב בתשלומי פיצויים לתובעת, אך מצוה עליו לסלק את הכלב המזיק בכל דרך אפשרית.

השאלות לדיון:

א. כלב ביתי שנשך אדם, האם דינו כמועד מתחילתו לכך וחייב נזק שלם אף כשנשך ברשות הרבים.

ב. האם חייב בעליו של הכלב לסלקו בכל דרך אפשרית.

[עמוד רנב] תשובה:

א. במשנה ב"ק טו ב: הבהמה אינה מועדת לשוך. ובגמ' שם ב ב תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה וכו', נשיכה תולדה דשן היא, לא שן יש הנאה להיזקה הא אין הנאה להיזקה. ופרש"י ואהכי הוו תולדה דקרן, דכוונתם להזיק כי קרן ואין הנאה להיזקה כי קרן ואין היזקו מצוי תדיר, והלכך הוו כי קרן דכל אימת דלא הועדה בבי"ד ג' פעמים בכך אינה משלמת נזק שלם. ובגמ' שם טו ב, האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולתא משונה הוא ולא מגבינן בבבל, וה"מ ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא וכו'.

וכל זה אם לא התגרתה בו אבל אם התגרתה בו פטור לגמרי כדאיתא בשו"ע סימן שצ"ה סעיף א' [עמוד רנו] ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.

כלל העולה: א. דבזה"ז אין דין מועד מאחר ואין ב"ד סמוכים. ב. אי תפס לא מפקינן מיניה אפילו בשאר דברים. ג. אם התגרתה בכלב פטור בעל הכלב.

הרב ברוך שרגא.

חסינות למלך\ מדינה:

חסינות למלך:

הסוגיה הראשונה מוסבת על מה שנאמר בסיפור גיבורי דוד: "ויתאוה דוד ויאמר, מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער" (שמ"ב כג, טו). לאור מדרשם של חכמים, שבו נמשלו דברי תורה למים, אמרו חכמי התלמוד ^[5], שלא כפשוטו של מקרא ^[6], שביקש דוד תשובה ("אין 'מים' אלא תורה") לשאלה האם מותר לאדם להציל עצמו בממון חברו. וזה היה הרקע לשאלתו:

רב הונא אמר: גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו [=גדישי שעורים של ישראל היו, שהתחבאו בהם פלישתים, ונתקשה בשאלה: האם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו (על ידי שרפת גדישי השעורים)]? שלחו ליה [=השיבו לו]: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו [7].

פרשני התלמוד [8] מסבירים, שלא שאל דוד אם מותר לאדם להציל את עצמו בממון חברו אם לאו, כי אין ספק שהדבר מותר! אלא שאלתו הייתה האם מי שעשה כן חייב לפצות את הניזוק על הנזק שגרם לרכושו?[9] והתשובה לכך היא שעקרונית, המציל את עצמו בממון הזולת חייב לפצותו על הפגיעה ברכושו, אף על פי שהייתה מכוונת להצלת חיים ומשום כך הייתה מוצדקת [10], אבל לא כן המלך, למען האינטרס הממלכתי - המלחמה נגד האויב - הוא רשאי לפגוע בקניינו של היחיד ואינו חייב לשלם על כך פיצוי [11]. וכך פסק הרמב"ם [12]:

ופורץ לעשות לו דרך ואין ממחין בידו, ודרך המלך אין לה שיעור, אלא כפי מה שהוא צריך, אינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדהו של זה, אלא הולך בשוה ועושה מלחמתו.

יושם אל לב שאכן הרמב"ם אינו מזכיר כאן חובת פיצוי [13].

סוגיה נוספת ממנה עולה שהמלך רשאי לפגוע בקניינו של היחיד למען האינטרס הממלכתי, ולאו דווקא במסגרת פעולה מלחמתית, היא סוגיית "דינא דמלכותא דינא"[14]. האמורא שמואל מוכיח ש"דינא דמלכותא דינא" (כלומר, שיש תוקף הלכתי לחוק המלך) מכך שאף שכעיקרון על פי המשפט העברי נכס גזול אסור בהנאה, מותר לעבור על גשרים שהקים המלך מחומרי גלם שהפקיע מבעלים פרטיים בלא לפצותם על כך. וכך נפסק בשולחן ערוך [15]:

[אם אדם פרטי] גזל דקלים ועשה מהם גשר, אסור לעבור עליו, וכן כל כיוצא בזה... אבל מלך שכרת אילנות של בעלי בתים ועשה מהם גשר, מותר לעבור עליו [16]... וכן אם הרס בתים ועשה דרך או חומה, מותר ליהנות בה, וכן כל כיוצא בזה, שדין המלך דין.

הגאון מווילנא [17] קושר בין שתי הסוגיות ורואה בסוגיית "דינא דמלכותא דינא" יישום העיקרון שנקבע בתלמוד בעניינו של דוד, ולפיו מלך רשאי לפגוע בזכויות היחיד למען האינטרס הציבורי. ומכאן, שאין הוא מצמצם את משמעות דברי התלמוד "אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ גדר" רק לענייני מלחמה אלא לכלל צורכי החברה המופקדים ביד המלך, כגון בניית גשרים, סלילת כבישים וכיוצ"ב [18].

אי חסינות לרבים:

הגישה שתוארה לעיל, אינה מקובלת על הרב שיינפלד [29], משום שאינו מוכן להחיל על מדינה דמוקרטית כמדינת ישראל את דין המלך, והוא דן במדינה כדין "רבים" גרידא. לדעתו, כעיקרון, הגישה המודרנית המסתייג מחסינות המדינה בנזיקין, היא גישתו של המשפט העברי מקדמת דנא. אין הכלל רשאי להזיק לפרט, ודינו כדין כל מזיק. כך הוא מסיק לדוגמה מן המשנה [30]:

מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה... אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים, ואם האילן קדם קוצץ ונותן דמים...

אמנם, מותר לציבור לקצוץ את העץ המפריע להרחבת תחום העיר, אך חובה עליו לתת דמים, כלומר לפצות את בעל העץ.

ראיה נוספת לכך מביא הרב שיינפלד מתשובה של ר' צמח דוראן [31] (אלג'יר, המאה הט"ו) בעניין קהל שרכש שטח אדמה ובקש להקים עליו בית מטבחיים סמוך לביתו של אדם שהתנגד לכך בטענה שהדבר יגרום לו מטרדים שונים (ריח, רעש, פגיעה בפרטיות ועוד). הוא מצדיק את התובע וקובע שהאינטרס הציבורי שבהקמת בית המטבחיים אינו מצדיק פגיעה בזכויות הפרט, ומוסיף:

שאם עשו העכו"ם זה הדבר [כלומר, אילו הגויים היו נוהגים כך כלפינו], היינו זועקים ומתריעים, ועכשיו יבואו ישראל ויעשוהו?! כל שכן אחר היותם קהל, כי יחיד הגוזל את הרבים מצינו, רבים הגוזלים את היחיד לא מצינו.

וכך פסק גם החתם סופר [32] (הונגריה, המאות הי"ח-י"ט) בעניין שרפה שפרצה בעיר והחליטו מנהיגי הקהל לשבור את גג ביתה של אלמנה כדי שהאש לא תתפשט לעבר בית הכנסת של העיר. הוא מחייב את הקהל לפצות את האישה, כדין כל מציל עצמו בממון חברו.

גישה זו עולה גם מדבריו של אחד מגדולי המשיבים, רבי יצחק אדרבי [33] (טורקיה, המאה הט"ז), בתשובה לשאלה שנשאל בדבר אחריות הציבור בגין מעצר שווא. וכך מתוארות עובדות המעשה בשאלה שהופנתה אל ר"י אדרבי:

שאלה. בעיר ייאנינא [=יוון] קרה מקרה שנגנבה גניבה מבית איש אחד, וחשובי טובי העיר חשדו לראובן שמא הוא גנב אותה מחמת אמתלאות אשר חשבו בו, ועיכבו את כל ממונו, ושמו אותו בבית הסוהר, ועינו בכבל רגלו, והיה שם שלושים וחמישה יום. ובין כך שלחו לחכמי עיר אחרת, ונקבו להם בפרטות האמתלאות, ושאלו את פיהם אם היו יכולים להענישו על פי האמתלאות הנזכרות, והשיבו שראוי להענישו, שכן מצינו כמה עובדות בש"ס, הכל לפי ראות עיני הדיינים. אחרי כן חקרו הדבר, ודרשו היטב, ועמדו על תוכן הדברים, ראו כי אין בראובן עון אשר חטא. ועתה תובע ראובן, כיון שזך הוא בלי פשע, שיחזרו לו את ממונו שעכבו לו. לכן ילמדנו רבינו אם הדין עם ראובן או לא.

המשיב מתפלא על שנשאל רק בעניין החזרת רכוש החשוד, שהוא דבר מובן מאליו ולדעתו יש לפצות את החשוד גם על ההפסדים שנגרמו לו כתוצאה ממעצר השווא. ואלה דבריו:

תשובה: ראיתי דברי השאלה, ואין בהם שחר. וטעמא דמילתא, דפשיטא ופשיטא [=וטעמו של דבר, שפשוט ופשוט הוא], דמאחר שלא נמצא בראובן עון אשר חטא, שחייבים להחזיר לו ממונו, ולא יעכבוהו.

ולא עוד, אלא אפילו מה שהפסידוהו מממונו על ידי התוגרמים [=השלטון העות'מני], שתפסוהו ושמו אותו בבית הסוהר, חייבים לשלם לו… [אמנם] חשובי טובי העיר אלו לא חשיבי [=אינם נחשבים] כמוסרים על מה שתפסו לראובן, וענו בכבל רגלו, כיון שכוונתם אינו אלא להוציא לאור משפט הגניבה. אבל מכל מקום, כיון שנתברר לבסוף אצלם כי ראובן הנזכר זך הוא בלי פשע, פשיטא שחייבים לפרוע לו לראובן כל מה שיתברר בעדים שהפסידוהו.

לשון אחר. העובדה שהציבור, באמצעות נציגיו (טובי העיר), פעל בסבירות ולמטרה ראויה אין בה כדי לפטור אותו מן האחריות בנזיקין, שהרי שני כללים נקוטים בידנו: "אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד"[34] – וכך גם דינו של ציבור; ו"מציל עצמו בממון חברו – חייב"[35] – והוא הדין גם ציבור המציל עצמו תוך פגיעה בממונו של הפרט.

זו גם דעתו של הרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, אם כי בעניין שונה במקצת, שאלת הפקעה לצורכי ציבור: "אין שום הצדקה לפתור בעיות ציבוריות על חשבון רכושו של היחיד, דיינו בהפקעה אך דמים צריך לשלם"[36].

דין המשסה חיה – שור האצטדין – השיך בו את הנחש

בבא קמא דף כד עמוד ב -
איבעיא להו: המשסה כלבו של חבירו, בחבירו, מהו?

משסה ודאי פטור משום שאינו אלא גורם נזק, וגרמא בנזיקין פטור,⁽²²⁾ אלא בעל כלב, מאי?

מי אמרינן מצי אמר ליה לניזק: אנא, מאי עבידנא ליה ולא אגרע מהמשסה שפטור⁽²³⁾,

או דלמא אמרינן ליה לבעל הכלב, כיון דידעת בכלבך דאם משסים ליה בבני אדם, הוא מושפע מכך ומשתסי, לא אבעי לך לאשהוייה.

אמר רבי זירא: תא שמע:

שור שנגח והועד והפסיק לנגוח, חוזר להיות תם משעה שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח - לדעת רבי מאיר במשנה.

ודייקינן: הא אם משמשו בו התינוקות והוא נוגח, חייב הבעלים לשלם כדין מועד, אלמא מי שנשתסה שורו, והוא הדין כלבו, על ידי אחר, חייב.

ודחינן: אמר אביי, דלמא הכי תדייק הא אם משמשו בו ונגח, לא הוי תם ומכל מקום בההיא נגיחה לא מחייב, ולעולם מי שנתשסה כלבו פטור.

תא שמע: מי ששיסה בו - בחבירו את הכלב, או ששיסה בו את הנחש פטור, ודייקינן, מאי לאו הא דקתני פטור קאי על המשסה, וחייב בעל הכלב.

לא, אימא פטור אף משסה.

אמר רבא: אף אם תמצי לומר שההלכה היא שהמשסה כלבו של חבירו בחבירו, חייב בעל הכלב⁽²⁴⁾, אם שיסהו הוא - המשסה בעצמו, פטור בעל הכלב,

מאי טעמא? דקיימא לן לענין המניח את כליו ברשות הרבים ואכלתם פרתו של חבירו, שפטור בעל הפרה משום שכל המשנה - שהניח כיליו ברשות הרבים, ובא אחר ושינה בו - הפרה שאכלה את כיליו פטור⁽²⁵⁾, והכא נמי כיון שהמשסה עשה שלא כדין אם ניזוק מכך פטור בעליו של המזיק מלשלם.

אמר ליה רב פפא לרבא: איתמר משמיה דריש לקיש כוותיך,

דאמר ריש לקיש: שתי פרות שהיו ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, ובעטה מהלכת ברבוצה פטורה, משום שהרובצת שינתה מן הרגילות - שאין דרך פרה לרבוץ ברשות הרבים, הילכך אם באה אחרת ושינתה ובעטה בה, פטורה.

משנה מסכת סנהדרין פרק ט
משנה א - [*] ואלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה ובת כהן שזנתה יש בכלל אשה ובתה בתו ובת בתו ובת בנו ובת אשתו ובת בתה ובת בנה חמותו ואם חמותו ואם חמיו ואלו הן הנהרגים הרוצח ואנשי עיר הנדחת רוצח שהכה את רעהו באבן או בברזל וכבש עליו לתוך המים או לתוך האור ואינו יכול לעלות משם ומת חייב דחפו לתוך המים או לתוך האור ויכול לעלות משם ומת פטור שיסה בו את הכלב שיסה בו את הנחש פטור השיך בו את הנחש רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין המכה את חברו בין באבן בין באגרוף ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ולאחר מכאן הכביד ומת חייב רבי נחמיה אומר פטור שרגלים לדבר:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף כג עמוד ב
ת"ש: השיך בו את הנחש - רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרים¹; ואמר רב אחא בר יעקב: כשתימצי לומר, לדברי ר' יהודה - ארס נחש בין שיניו הוא עומד, לפיכך מכיש בסייף ונחש פטור, לדברי חכמים - ארס² נחש מעצמו מקיא, לפיכך³ נחש בסקילה ומכיש פטור; ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי, לימא ליה: מאי בעי ידך בפומא דחיוואי! לענין קטלא לא אמרינן. ומנא תימרא? דתניא: הנכנס⁴ לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית ומת - השור בסקילה, ובעלים פטורים מן הכופר; בעלים פטורין מן הכופר מ"ט! דאמר ליה: ברשותי מאי בעית, שורו נמי לימא ליה: מאי בעית ברשותי! אלא, לענין קטלא לא אמרינן. הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה לרב יוסף, א"ל לאביי: זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו. אמר ליה: אמאי איזיל? דאי אזילנא, אמרי לי: לגדור מר גדירא בארעיה. ואי גדר, שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה? כשחתרה; אי נמי, דנפיל גודא בליליא. מכריז⁵ ⁶ ⁷ רב יוסף, ואיתימא רבה, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה: הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית - ציית, ואי לא - אמרין ליה: תיב אמסחתא וקבל זוזך.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף לט עמוד א
מתני'. שור של פקח שנגח שור של חרש שוטה וקטן - חייב, ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - פטור. שור של חרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס. נתפקח החרש, נשתפה השוטה, והגדיל הקטן - חזר לתמותו, דברי ר"מ; רבי יוסי אומר: הרי הוא בחזקתו. שור האצטדין אינו חייב מיתה, שנאמר: כי יגח, ולא שיגיחוהו.

גמ'. הא גופא קשיא, אמרת: שור של חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח - פטור, אלמא אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו; אימא סיפא: שור של חרש שוטה וקטן שנגח, ב"ד מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להם בפני אפוטרופוס, אלמא מעמידין להם אפוטרופוס לתם לגבות מגופו! אמר רבא, הכי קתני: ואם הוחזקו נגחנין, מעמידין להם אפוטרופוס ומעידין להן בפני אפוטרופוס, ומשוינן להו מועד, דכי הדר ונגח לשלם מעלייה. מעליית מאן? רבי יוחנן אמר: מעליית יתומין, רבי יוסי בר חנינא אמר: מעליית אפוטרופוס. ומי א"ר יוחנן הכי? והאמר רב יהודה אמר רב אסי: אין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ רבית אוכלת בהן, ורבי יוחנן אמר: או לשטר שיש בו רבית, או לכתובת אשה משום מזוני! איפוך, רבי יוחנן אמר: מעליית אפוטרופסין, רבי יוסי בר חנינא אמר: מעליית יתומין. אמר רבא: משום דקשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן, משוית ליה לרבי יוסי בר חנינא טועה? והא רבי יוסי בר חנינא דיינא הוא, ונחית לעומקיה דדינא! אלא, לעולם לא תיפוך, ומזיק שאני. רבי יוחנן אמר: מעליית יתומים, דאי אמרת מעליית אפוטרופוס,

תוספות מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב
המשסה כלבו של חבירו כו' - לא דמי לשור האצטדין (לקמן דף לט.) שהאדם נלחם עמו להורגו.

רא"ש מסכת בבא קמא פרק ב סימן יד - יד [דף כד ע"ב] איבעי' להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור אבל בעל כלב מאי. מי מצי א"ל מאי עבדי לך או דלמא א"ל כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומישתסי לא איבעי לך לשהויי. ואסיק רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו פטור משסה וחייב בעל כלב. שסהו בעצמו פטור. מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. הא דקאמר רבא את"ל משסה כלבו של חבירו בחבירו [חייב] חשיב ליה רב אלפס ז"ל מסקנא דהלכתא דכיון דבעיא דשסהו בעצמו לא שייכא למיבעי אי לאו דאמר המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב משמע דסברת רבא נוטה לומר כן אלא שלא היה רוצה לומר כן בפירוש [דפשיטא] שלא היה שואל בעיא אחרת אי הוה מסתבר למימר דאף משסה כלבו של חבירו בחבירו פטור. א"ל אנא בההוא חיובי מחייבנא. דא"ל נהי דאית לך רשותא לסגויי עלי. לבעוטי בי לית לך רשותא. וכן הלכה כרבא דבתראה הוא. ומה שכתב רב אלפס ז"ל לעיל אכלה כסות וכלים חייבת דלאו משנה הוא דעביד איניש דמנח גלימיה ברה"ר ומיתפח. דמשמע הא אי הוה משנה פטור אף אם בעטה בהן. דמה לי שינוי ביעוט מה לי שינוי נשיכה תרוייהו תולדות קרן נינהו. ולא אמר לית לך רשותא לבעוטי בהן כדאמר גבי פרה. כי יש חלוק בין בעלי חיים לדבר אחר דכלים עשויין לידרס ברגלי אדם וברגלי בהמה הלכך אי הוה משנה פטורה:

רי"ף מסכת בבא קמא דף י עמוד ב -
[דף כ"ד ע"ב] איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו משסה ודאי פטור בעל כלב מאי מצי למימר ליה מאי עבדי לך או דילמא אמרינן ליה כיון דידעת ביה בכלבך דמשסו ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהוייה ואסקא רבא אם תמצא לומר המשסה כלבו של חבירו [בחבירו] חייב בעל הכלב שיסהו בעצמו פטור מ"ט כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אמר ליה רב פפא הכי אמרינן משמיה דריש לקיש שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה רבוצה במהלכת חייבת א"ל אי משום הא לא תסייען אנן בההיא חיובא מחייבנא דאמר לה כי אית לך רשותא לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא וכן הלכה:

המשסה כלב למול המשלח ביד חש"ו- רשב"א:

תוספות רי"ד מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב - (ח) איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו אי קשיא ותפשוט ליה מבור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. דקאמר פשע ואם השני עבד מעשה בגופו כגון דבהדי דקא אזלי מזקי השני חייב והראשון פטור. אבל אם הוזקו בו לאחר מיכן חייב בראשון שמפני גרמתו של שני לא נפטר גרמתו של ראשון עד שיעשה השני מעשה כדפי' במה"ק. גבי בור וגבי אש שמסרה לחש"ו. וה"נ מפני גרמת המשסה לא נפטר בעל הכלב שפשע ולא שמר כלבו. תשובה ודאי גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דאדם מגלגל ליה שלא מדעתו וכן אשו ביד חרש דחרש דממעטי ליה לאו בר דעת הוא. לא פטרינן ליה לראשון מפני גרמתו של שני אבל אם שם ראובן אבנו ברה"ר והלך שמעון מדעת וסילקה משם והניחה במקום אחר והזיקה לא נסתלקו מעשי ראשון וחייב השני. וגם לגבי אש נמי אלו מסרה לבן דעת לא נסתלקו מעשה ראשון וה"נ המשסה בן דעת הוא הילכך יש לנו לפטור הראשון בעל הכלב ואף על פי שהמשסה פטור:

(ט) פיסקא שור המזיק ברשות הניזק. אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר קשיא לי דמאי איצטרכינן לגזרה שוה ולאדחוקי כולי האי כיון דילפינן מת משכבת זרע בהיקישא לבגד ועור נילף נמי למפץ דכי היכי דמפץ טמא בשכבת זרע (הם) ה"נ טמא במת ובשכבת זרע נילפי' בק"ו מפכין קטנים מזב כי היכי דיליף שרץ מזב דהא טיפת ש"ז ראויה ליכנס בפי פכים קטנים ובתר דילפא איהו בק"ו תיהדר ותילוף למת בהיקשא כדאמרינן בפרק איזהו מקומן של זבחים דדבר הלמד בק"ו חוזר ומלמד בהיקש:

גידולי שמואל מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב- אמר רב את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב שיסהו הוא בעצמו פטור מאי טעמא כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. והנה לתוס' משסה לא דמי לשור איצטדין דבמשסה הכלב אינו כאנוס ובהזיק חייב בנזקו ובהמית חייב מיתה וכופר כדפירשו לעיל דמתניתין שיסה כלב מיירי גם למיתה ובאמרו למיפשט פטור משסה וחייב בעל כלב היינו גם חיוב מיתה לכלב, אבל הריטב"א בנ"י סבר דמשסה ואיצטדין שוין בחיוב נזיקין ומיעוט באיצטדין רק למיתה וגם משסה דינו כאיצטדין, ולכאורה המיעוט מקרא כי יגח דאצטדין פטור ממיתה קאי גם לכופר, או לאו כללא הוא דלרש"י להלן (מ"ד ב ד"ה ואכתי) דצרורות פטור מכופר דכי יגח קאי בגופו ממש, ובמיתה כתב מנחת חינוך (מ' נ"א) דהרג בצרורות חייב וכן נוטה דבר אברהם (סי' כ' אות י"א) דכמו בעלים חייב מיתה בזרק חץ כן מיתת השור, הרי מיתה וכופר חלוקין הן, כן י"ל להריטב"א במשסה ואיצטדין אף דפטורין ממיתה משלמין כופר כמו בנזיקין דקיי"ל אף אין השור בסקילה משלם כופר.

ואי תקשי להריטב"א דמקרא כי יגח ממעט איצטדין ומשסה למיתה וקרא כי יגוף אינו ממעט לחיוב נזיקין אם כן מה פריך ריש מכילתין מאי שנא בבהמה כתיב כי יגוף נימא לחייב איצטדין בנזיקין, וכעין קו' אור שמח (הל' נז"מ פ"ב ה"ו ד"ה והנה) לרש"י הנז' דכי יגח ממעט צרורות מכופר נימא דלכן כתיב כי יגוף לחייב צרורות חצי נזק ע"ש, ונראה אף דבמתניתין ממעט איצטדין דסמך אקרא כי יגח מבאר בנחלת דוד גם מסברא דמיתה דבגוף השור הוא וכיון דאנוס הוא רחמנא פטריה אבל נזיקין אכתפא דבעלים הוא אין סברא לפטור בעלים דאדרבה כיון דהשור מלומד לכך או משסין אותו ידע דעלול להזיק פשע בעלים טפי ולא בעי לאשהויה וחייב בנזיקין ע"ש, אמנם הרמב"ם (הל' נז"מ פ"ו ה"ה) דמביא כלשון המשנה דאיצטדין פטור מקרא כי יגח מוכח דעיקר ילפותא מקרא, ומוכח קצת דהרמב"ם אינו מחלק כהריטב"א בין מיתה לנזיקין ומכח הפירכא לעיל מאי שנא בבהמה כתיב כי יגוף ומכח פירכא כזו מוכיח אור שמח הנז' דלהרמב"ם גם צרורות חייב כופר דלא כרש"י, והפירכא להלן (מ"ד ב) והא צרורות אבל לא דפטור לגמרי. ובנחלת דוד מוכיח דסבר הרמב"ם כריטב"א דאיצטדין ומשסה חייב בנזיקין וצ"ע. ושיסהו בעצמו פטור ניחא פרש"י בתינוקות ממשמש ואינו נוגח לשור אחר, אבל במשנה לעיל דהקשו בתוס' מאדם דאית ליה מזלא הרי מפרשי ואינו נוגח לתינוקות ובנגח להו חייב, וקשה הלא דמי כשיסהו בעצמו דפטור, ולפירוש ר"ח שיסהו בעצמו על עצמו פטור יש לומר דתינוקות אין זה שיסוי על עצמו.

שיעורי ר' דוד מסכת בבא קמא דף כד עמוד ב
קעא) מחלוקת תוס' והריטב"א אי שור האיצטדין חייב בנזקין

גמ' איבעיא להו המשסה כלבו של חבירו בחבירו, מהו וכו'.

ובתוס' (ד"ה המשסה) כתבו, לא דמי לשור האיצטדין, שהאדם נלחם עמו להרגו, ע"כ.

מבואר דהתוס' סברי דהוי דין אחד, דין משסה דהכא, ודין שור האיצטדין דהתם, [דבתרוייהו ליכא חילוק בין מיתה לנזקין], דהכא במשסה כמו דחייב בנזקין, כמו כן חייב מיתה, והתם בשור האיצטדין כמו דפטור ממיתה כן נמי פטור מנזקין.

[דהא חילקו רק משום דהתם האדם נלחם עמו להורגו].

אך הנימו"י הביא דהריטב"א כתב לחלק דשור האיצטדין דפטור היינו ממיתה, אבל לשלם נזקין, אפשר דחייב.

והיינו דפטור דשור האיצטדין הוי משום דהשור אנוס הוא, וא"כ דוקא לענין חיוב מיתה דהשור, דהוי זה חיוב על השור, [וכן הדין דפסול למזבח הוי נמי דין בהשור], לכן כיון דהוי באונס, פטור ממיתה.

אבל חיוב נזקין דהוי חיוב על הבעלים משום דלא שמרו, הא בזה צריכין לשומרו אף שלא יזיק ע"י שיסוי, ולא אכפ"ל מה דהשור הוי אנוס, דהא עכ"פ מצד הבעלים הוי זה פשיעה בממונם.

וכמו דחייבים על בור ואש, דהבור והאש נמי הוו אנוסים, ורק דחיובם הוא על שהם פשעו בשמירתם, וא"כ ה"ה בשור האיצטדין נמי חייבין.

אכן צ"ע דהא שור של הפקר נתמעט מקרא דפטור מנזיקין, ובלא מיעוט היה חייב אף דאין לו בעלים, וא"כ הרי מוכרח דאף נזיקין הוי חיובא דשור.

וא"כ הרי קשה דבאופן זה דשיסוהו דהוי אונס, מ"ט לא יהא פטור מנזיקין, כמו ממיתה.

ומוכרח דבהמיעוט דנתמעט שור הפקר, נתחדש זה גופא, דדין חיוב נזקין הוי באמת חיוב על הבעלים ולא על השור.

[דזה אין לומר דדוקא שור הפקר הוי חיוב על השור, משא"כ שור שיש לו בעלים הוי חיוב על הבעלים, דהא לא מצינו שני אופני חיוב, וא"כ כיון דבלא המיעוט דשור הפקר, היה שור הפקר פטור בשיסהו, א"כ שור של בעלים נמי צריך להיות פטור.

וכיון דחזינן דשור שיש לו בעלים חייב בשיסהו, ע"כ דהוי חיוב על הבעלים.

ומוכרח כמ"ש, דאחר דנתמעט שור הפקר, א"כ הוי באמת חיוב על הבעלים].

אכן אכתי צ"ב, דהרי בתם נתבאר לעיל דהוי חיוב בהשור, וא"כ בשור האיצטדין תם, יהא פטור מנזקין כמו ממיתה.

ומוכח דאף חיוב זה הוי נמי עכ"פ בהבעלים.

קעב) מ"ש השיך בו את הנחש דחייב, משור האיצטדין

אכן הקשה הנחל"ד על הנימו"י דאכתי יהא קשה מ"ט השיך בו את הנחש איתא לעיל (דף כג ב) דאי נחש מעצמו מקיא חייב מיתה, מ"ש משור האיצטדין דפטור, דהא אף השור מעצמו נוגח, ואפ"ה פטור כיון דאנוס הוא, ומ"ט בנחש חייב.

ובשלמא להתוס' שחילקו ממשסה לשור האיצטדין משום דהתם האדם נלחם עמו להורגו, ולכן חשיב אונס, יש לחלק כן נמי דמשו"ה לא דמי להשיך בו את הנחש.

אבל להנימו"י שחילק בין מיתה לנזקין, א"כ בהשיך בו את הנחש דמיירי נמי לענין מיתה, קשה מ"ש משור האיצטדין דפטור.

ואמנם באבן האזל (פ"י מנז"מ ה"ח) כבר הקשה כן בדברי הרמב"ם שם.

דכתב המשסה כלב חבירו והרגו, אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפי' השיכו בו והרגו, הנחש נסקל וכו'.

והיינו דס"ל דבנחש אין חילוק בין השיך בו או שיסה בו.

והאבן - האזל הקשה, דמ"ט חייב, מ"ש משיסה כלב ושאר מזיקין דפטור משום כי יגח ולא שיגיחוהו.

וכתב דנראה דנחש שאני, דאינו אנוס, אלא עושה מדעתו ורצונו.

[וא"כ לא קשה כלל קושית הנחל"ד מ"ש השיך בו את הנחש משור האיצטדין, דאה"נ להרמב"ם בנחש לעולם חייב, ודוקא בשור איכא הפטור דכי יגח ולא שיגיחוהו].

ובדעת הנימו"י י"ל [כמ"ש שם עוד באבן האזל] דהשיך לא הוי שיסוי אלא רק נתן יד האדם בפיו ולא שיסהו, ולכן בזה חייב מיתה דאין זה מחמת אחרים דהא לא שיסוהו כלל.

והא דקתני ברישא דשיסה בו כלב ושיסה בו נחש דחייב, י"ל באמת דאיירי רק בנזקין ולא במיתה, וכמו שכתב באמת בשטמ"ק שם בשם ה"ר ישעיה דאיירי רק בנזקין.

קעג) דעת הרמב"ם כהריטב"א דחייב בנזקין אבל לא נעשה מועד

והנה נתבאר (ס"ק קע"א) דדעת התוס' דאין חילוק בין מיתה לנזקין, אלא דבאיצטדין פטור בשניהם, ובמשסה חייב בשניהם.

ודעת הנימו"י בשם הריטב"א דאיכא חילוק בין מיתה לנזקין, דלענין מיתה פטור בין באיצטדין ובין במשסה, ולענין נזקין חייב בשניהם.

והנחל"ד כתב, דבדעת הרמב"ם מוכרח דס"ל כהריטב"א, ודלא כהתוס'.

שהרי כתב להדיא (הובא לעיל ס"ק הקודם) דגם במשסה כלבו פטור ממיתה.

הרי להדיא דאף שאין האדם נלחם עמו להרגו איכא פטור דכי יגח ולא שיגיחוהו.

וא"כ הרי קשה קושית התוס' והנימו"י מ"ט הכא מיבעיא אי משסה כלבו של חבירו חייב, ומוכרח דס"ל כחילוק הריטב"א דהכא איירי לענין נזקין (וע"ע להן ס"ק קפ"א).

אכן הקשה הנחל"ד מדברי הרמב"ם (פ"ב מנז"מ הי"ט, הובא להלן סי' כ"ה) המשסה כלבו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק, ע"כ.

והראב"ד השיג עליו, ואם מועד הוא, חייב נ"ש.

וכתב המ"מ דהרמב"ם סובר דאפי' מועד אינו משלם רק ח"נ, כיון שלא עשה כן מעצמו, רק ע"י שיסוי, וכדאמרינן בשור האיצטדין בדין מיתת אדם דפטור משום שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים, אף כאן דינו כתם ואינו משלם רק ח"נ.

והנחל"ד תמה עליו, דאם סובר דהוי כשור האיצטדין א"כ אפי' ח"נ נמי לא יהא חייב, דהא שור תם חייב מיתה ושור האיצטדין פטור ממיתה, וא"כ כיון דע"י שיסוי פטור ממיתה כשור האיצטדין חזינן דאפי' כתם לא הוי ואמאי חייב ח"נ.

אלא מוכרח דהרמב"ם סובר כהנימו"י דאיכא חילוק בין מיתה לנזקין, דלענין נזקין ליכא פטור, ולכן חייב ח"נ כתם, וא"כ שפיר השיג הראב"ד מ"ט מועד לא ישלם נ"ש.

ונראה דטעמו דכיון דפטור ממיתה משום דהוא אנוס, א"כ הרי אינו מועד לזה, כיון דעושה מחמת שמשסים אותו, [והיינו דכיון דעכ"פ לענין מיתה פטור, הרי חזינן דחשיב אנוס, וממילא לא נעשה מועד עי"ז].

אך צ"ע דאי הוי אנוס א"כ חיוב דתם נמי לא יהיה חייב, אלא ודאי מוכרח דעכ"פ חשיב זה נגיחה דידיה, וא"כ עד כמה דהוי נגיחה דידיה, ע"י ג' פעמים יהא נעשה נמי מועד, ועכ"פ מ"ט לא יהיה מועד לאופן זה ע"י שיסוי.

אכן עיין באבן האזל (פ"ו מנז"מ ה"ה) דביאר שיטת הרמב"ם (כנ"ל) דסובר דכמו דפטור ממיתה משום דהוא אנוס, כמו כן אינו נעשה מועד, דמועד הוי רק אי עושה מעצמו, אבל היכא דעושה באונס אינו נעשה מועד, ע"ש.

ובאור - שמח שם (פ"ו ה"ה) נמי ביאר דברי המ"מ דהרמב"ם סובר דהוי סברא דכיון דרק ע"י שיסוי נושך הוי כשור האיצטדין דאינו נעשה מועד דלא שייך העדאה רק במידי דאורחיה, לא במידי דמחסר תמיד מעשה אדם בן דעת אליו, מעשה מכוונת מבן דעה.

ובזה ביאר מה דדייק הברייתא (לעיל ב ב) פתח בנגיפה וסיים בנגיחה, שפתח וכי יגוף שור איש וכו', וסיים בנגיחה או נודע כי שור נגח הוא, [דלשון נגיפה נקט הקרא בנגיחה ראשונה דהוי תם, ולשון נגיחה נקט הקרא כשנעשה מועד].

ומשום דיגוף הוי על הפעולה הבאה מאתו שנגף השור, [והיינו התוצאה שמת השור], וזה כי מלת נגף הוא על המיתה וכמו שכתוב ויגוף השם כו' וכמ"ש המתים במגפה, והוא אף שהשור אינו עלול להזיק וכמו שור האיצטדין והכלב ששסהו אדם על חבירו הוא כמו תם, והבעלים חייב כיון שיודע דאי משתסי מזיק.

אבל במועד צריך להיות מטבעו עלול להזיק לא ע"י אדם המשסה אותו וזה [המיעוט ד]נגח ולא שיגיחוהו ולכן כתיב או נודע כי שור נגח הוא, עכ"ל.

[והיינו דבתם דחייב אף כששיסוהו, משו"ה נקטה התורה לשון "נגיפה" דזה קאי על הניזק שמת, דהחיוב הוא על התוצאה שמת, ולא אכפ"ל אם נגח מעצמו, או ע"י אחרים.

משא"כ במועד דהחיוב דוקא אם הנגיחה באה מצד טבעו, נקטה התורה לשון "נגיחה" דזה קאי על המזיק, שנוגח מעצמו, ובזה דרשינן ולא שיגיחוהו ע"ש].

קעד) בדין העדאה, דשור האיצטדין

אכן בחי' מרן רי"ז הלוי (פ"ו מהל' נז"מ ה"ה) [ביאר דהוי זה דין ולא סברא, ד]הביא דברי הרמב"ם שם שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה, אינן מועדים זה לזה ואפי' המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו.

ובמ"מ ביאר, וז"ל, זה שור האיצטדין האמור במשנה (דף לט א) שאינו חייב מיתה וכו', וכיון שהן פטורין מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין, ע"כ.

וכתב הגרי"ז דלכאורה דברי המ"מ אינם מובנים כלל, מה ענין העדאה לחיוב מיתה דהלא בנזקין חייבין הן, ולא נתמעטו אלא מחיוב מיתה, וא"כ מ"ט לא יעשו מועדין, וכי דין העדאה תלי בחיוב מיתה.

[ואמנם בפשוטו י"ל דמועד הוי ג"כ דין בהשור דהשור נעשה מועד, וא"כ כמו דפטור ממיתה כיון דלא חשיב שהשור נגח, ממילא ג"כ אינו נעשה מועד (ועיין להלן ס"ק קע"ו)].

ואמנם בהשגות הראב"ד שם השיג על הרמב"ם וז"ל ולמה לא [יהא מועד], וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות, ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב, ע"כ.

ובמ"מ הקשה, דהא באמת הרמב"ם שם (פ"ב הי"ט) גבי משסה כתב דבעל הכלב חייב רק ח"נ ואינו נעשה מועד, והראב"ד באמת השיג גם שם על הרמב"ם דע"י שיסוי נעשה מועד.

וכתב הגרי"ז דכונת הראב"ד הכא הוא דכיון דעכ"פ הרמב"ם שם פסק דחייב בעל הכלב, והיינו דיש בו חיוב נזקין, א"כ מ"ט לא יהיה נעשה ג"כ מועד, כיון דהמיעוט דכי יגח ולא שיגיחוהו נאמר רק לענין מיתה ולא לענין נזקין.

וכתב דבאמת המ"מ שם ביאר דברי הרמב"ם דסובר דאף דלענין נזקין לא נתמעט, מ"מ מועד לא נעשה, כיון דעכ"פ לא עשה מעצמו, רק ע"י שיסוי.

וכמו דלענין מיתה נתמעט דפטור, כן לענין נזקין הוי דינו רק כתם.

אלא דצריך עדיין ביאור מה ענין העדאה לחיוב מיתה (ועי' ס"ק הבא).

קעה) בטעמא דחייב כשהזיק ע"י שיסוי

וכתב הגרי"ז לבאר דהנה בפשוטו האיבעיא בגמ' במשסה כלבו של חבירו בחבירו אי חייב או פטור, היינו דמאחר שהכלב לא הזיק מעצמו, רק ע"י שיסוי, אי נחשב בעל הכלב בעל הנזק וחייב, או לא.

אלא דא"כ צ"ב לשון הגמ', דקאמר או דלמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, לא איבעי לך לאשהוייה, דמלשון זה משמע דאין חיובו כשאר שור תם שהזיק אלא חיוב מיוחד משום שידע שמזיק ע"י שיסוי.

וצ"ב מ"ט הוצרך להוסיף זה, מ"ש מכל שור תם שהזיק דהבעלים חייבים.

ועוד דהא כל שוורים תמים בחזקת שימור קיימי, ומ"מ חייב על נזקם מגזה"כ ול"ל הכא טעמא דידעת בכלבך.

וכן צ"ב בדברי הרמב"ם (פ"ב הי"ט) שכתב ג"כ דחייב כיון שיודע שאם שיסה את כלבו להזיק, נושך, לא היה לו להניחו, ע"כ.

משמע דכל המחייבו הוא ידיעתו, וצ"ב כנ"ל מ"ש מכל שור תם שמזיק.

[ולכאורה עוד צ"ב דהרי בפעם הראשון שנגח ע"י שיסוי ליכא סברא זו, שהרי עדיין לא ידע דמשסי ליה ומשתסי, ואיך כתב דחיובו הוי משום דיודע.

אכן בזה צ"ל דזהו דרך הכלבים כן ושפיר יודע הוא שאם ישסוהו משתסי].

ולכן כתב דנראה דהמיעוט דשור האיצטדין דפטור משום כי יגח ולא שיגיחוהו אינו פטור בעלמא מחיוב מיתה, אלא דיסוד הדין בזה הוא דכל שאינו עושה מעצמו רק ע"י שמגיחים אותו, עצם המעשה אינו בכלל כי יגח ואין כאן חיובא דשור כלל, ומשו"ה הוא דפטור ממיתה, משום דאין כאן מעשה נגיחה כלל מהשור עצמו.

וזהו יסוד הדרשא דכי יגח ולא שיגיחוהו, דכל שאחרים מגיחים אותו, אין זה נחשב מעשה נגיחה של השור, ואינו בכלל כי יגח.

וזהו מה דאיבעיא לן נמי לקמן (דף מ') אי בכה"ג נחשב נוגח לגבי מזבח, או לא.

ולפי"ז הרי היה צריך להיות הדין שיהיה פטור אף מנזקין, כיון דלא נחשב כלל מעשה נגיחה של השור.

וא"כ מיושב שפיר מ"ט הוצרך הגמ' להוסיף הטעם דכיון דידעת בכלבך וכו'.

דבאמת הכא לא דמי לשאר שוורים תמים שהזיקו, דהתם הוי מעשה שורו והוי בכלל כי יגח, משא"כ הכא הא לא הוי מעשה שורו, וזהו דמיבעיא האם יכול לומר לו מאי עבידנא ליה, דע"י שיסוי לא חשיב שעשה כלום.

או דלמא אמרינן ליה כיון דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי לא איבעי לך לאשהויי', והיינו דגם ע"ז יש חיוב שמירה שלא יזיק ע"י שיסוי, וזהו דין מזיק מחודש משום זה בעצמו שמזיק ע"י שיסוי שחל גם ע"ז חיוב נזקין, אבל עכ"פ אין זה חיוב כשאר שוורים תמים, אלא כל עיקר תורת מזיק שבו הוי משום שיודע שמזיק ע"י שיסוי.

[ואכן צ"ב מהיכן נלמד דין זה דאיכא עוד מזיק מחודש שיש עליו עוד חיוב שמירה היכא דמזיק ע"י שיסוי, דהיכן נאמר זה בתורה.

וצ"ל דזה גופא כתיב בולא ישמרנו, דחידשה תורה, דאף דמצד השור לא חשיב נגיחת שורו, אפ"ה כלפי הבעלים כיון דהוי ממונו הרי הוא מחויב בשמירת שורו אף היכא דמזיק ע"י שיסוי, וכמ"ש הגרי"ז שם דהוי כמו מזיק בהצטרפות דבר אחר שחל גם ע"ז תורת שמירה וחיוב נזיקין.

קעו) חלות דין מועד הוי חיובא דשור ולכן הוי בכלל המיעוט דולא שיגיחוהו אחרים

ולפי"ז מבואר שפיר דברי המ"מ דבאמת מיתה ונזקין שוין הן בהך דינא דכי יגח ולא שיגיחוהו.

ורק דלענין מיתה, דאיכא רק חיוב דהשור עצמו, ואינו שייך להבעלים, אין לחייב השור כשהגיחוהו אחרים דהרי אז לא חשיב מעשה של השור, ומשו"ה פטור.

משא"כ לענין נזקין דחל חיוב גם על הבעלים משום דידעת בכלבך, דאיכא חובת שמירה גם על זה א"כ שפיר יש לחייב מחמת מזיק מחודש זה.

ולפי"ז מבואר שפיר מ"ט סובר הרמב"ם שמשלם רק ח"נ ואינו נעשה מועד, כיון דחלות דין מועד הוי זה חיובא של השור עצמו, וכיון דחיובא דשור נתמעט מכי יגח ולא שיגיחוהו, דאינו נחשב מעשה של השור, א"כ כמו דאינו חייב מיתה משום דהוי חיובא דשור, כמו כן אינו נעשה מועד משום דהוא חיובא דשור, ורק מדין תם יש לחייבו משום דהוא חיובא דבעלים וכמש"נ.

וכן לפי"ז מיושב נמי קושית הראב"ד מ"ש ממועד לשופרות.

דלפמש"נ לא דמי כלל, דהתם הרי עצם הנגיחה בת חיובא היא ואינו חסר במעשה נגיחת שורו ולכן נעשה מועד.

משא"כ הכא דעצם הנגיחה נתמעטה מחיובא דשור דאינו כי יגח, ממילא אינו נעשה מועד כמו שאינו חייב מיתה וכמש"נ.

והראב"ד ס"ל דכל המיעוט דכי יגח ולא שיגיחוהו נאמר רק לגבי חיוב מיתה בלבד, אבל בנזקין ליכא הך דינא כלל, ולכן השיג שיהיה נעשה מועד, ע"ש.

סימן כ"ה [השני] - בענין משסה כלבו, ושור האיצטדין

קפא) דעת הרמב"ם כהנימו"י דמשסה ושור האיצטדין חייבין בנזקין

הרמב"ם (פ"ב מנז"מ הי"ט) כתב, המשסה כלבו של חבירו בחבירו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב ח"נ וכו'.

והראב"ד השיג, א"א, ואם מועד הוא נזק שלם משלם ע"כ.

והמ"מ כתב, דהרמב"ם סובר דאפי' מועד אינו משלם רק ח"נ, כיון שלא עשה כן מעצמו אלא ע"י שיסוי, וכדאמרינן בדין מיתת אדם, שור האצטדין, פטור, כי יגח ולא שיגיחוהו, אף כאן דינו כתם, ואינו משלם אלא ח"נ, ולפיכך סתם רבינו, עכ"ל.

ובפרק ו' שם ה"ה כתב הרמב"ם שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן ליגח זה את זה אינן מועדין זה לזה, ואפי' המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנאמר כי יגח לא שיגיחוהו ע"כ.

והראב"ד השיג, א"א, ולמה לא, וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות, ועוד שכבר פסק למעלה משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב, ע"כ.

ובמ"מ תמה עליו, שהרי רבינו כבר נזהר מזה ואמר למעלה (פ"ב) בעל הכלב חייב "ח"נ", וכן הוא האמת וג"כ פשוט שאינו דומה למועד לשופרות לפי שאלו מכוונין לנגחן וכיון שהם פטורין מן המיתה דין הוא שלא יעשו מועדין, ע"כ.

ובפרק י' שם ה"ח כתב הרמב"ם [לענין מיתה] המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שיסה בו נחש ואפי' השיכו בו והרגו, הנחש נסקל, שארס הנחש שממית, מעצמו מקיאו לפיכך זה האדם שהשיך בו נחש פטור ממיתת ב"ד, ע"כ.

מבואר מדברי הרמב"ם דסובר דלא כהתוס', אלא כהריטב"א שהובא בנימו"י.

דהנה [כבר הקשו (הובא לעיל ס"ק קע"א) מ"ש משסה כלבו של חבירו [דחייב בעל הכלב] משור האצטדין [דפטור].

ו]התוס' כתבו דמשסה כלבו לא דמי לשור האצטדין דהתם האדם נלחם עמו להרגו, ומבואר דסברי דאין חילוק בין מיתה לנזקין, אלא דחלוק שור האצטדין ממשסה, דשור האצטדין פטור בין במיתה בין בנזקין ומשסה חייב בשניהם.

אבל הריטב"א כתב לחלק דשור האצטדין פטור רק ממיתה אבל בנזקין חייב, ולכן שפיר משסה כלבו נמי חייב.

וא"כ הרי הרמב"ם שמחלק בין מיתה לנזקין כהריטב"א, מוכח דסובר דמשסה ושור האיצטדין הוו דין אחד, דעל נזקין חייבין ועל מיתה פטורין.

קפב) מ"ט הביא הרמב"ם דין פטור מיתה דשור האצטדין גבי דיני נזקין

אכן צ"ע בדברי הרמב"ם מ"ט הביא בפרק ו' הדין דשור האיצטדין פטור ממיתה.

הרי הסדר ברמב"ם הוא דבפרק ב' כתב עצם החיוב של נזיקין במשסה דחייב ח"נ, ובפרק ו' דאיירי לענין דיני מועד כתב דמשסה לא נעשה מועד, ובפרק י' דאיירי לענין חיוב מיתה דשור שהרג, כתב דע"י שיסוי אינו חייב מיתה.

וא"כ מ"ט הביא בפ"ו הדין דשור האיצטדין שהרג, אינו חייב מיתה, דהא התם לא איירי לענין דיני מיתת השור, רק לענין דין מועד.

ועוד צ"ע דכיון דהרמב"ם סובר דדין משסה ודין שור האיצטדין הוי דין אחד, א"כ מ"ט הוצרך כלל להביא בפרק י' הדין דע"י שיסוי אינו חייב מיתה, כיון דכבר הביא בפרק ו' הדין דשור האיצטדין פטור ממיתה, וממילא ידעינן דה"ה משסה, ואמאי חזר ושנה זה במשסה.

קפג) פטור משסה הוי מסברא, כיון דאנוס ממש

ואולי י"ל דהרמב"ם סובר דבאמת דין זה דמשסה פטור ממיתה אין צריך ע"ז להלימוד דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים, רק מסברא ידעינן זה דהשור הוי אנוס ממש, כיון דאין בו דעת, וחשיב דהמשסה הוא ההורג ע"י הכלב.

ורק דהמשסה ג"כ פטור ממיתה משום דהוי רק גרמא, אבל עכ"פ הכלב נמי פטור מסברא כיון דהוי אנוס ממש.

ומה"ט אף מועד לא נעשה ע"י שיסוי, ומשום דהא מועד היינו דע"י ג' פעמים נעשה השור נגחן, אבל הכא כיון דנוגח רק ע"י שיסוי הרי אין הוא עצמו נעשה נוגח וממילא נשאר תמיד רק תם.

ודוקא גבי שור האיצטדין דבאמת הוא מלומד ליגח, א"כ אחר הלימוד היה מקום לומר דנעשה נגחן מעצמו, כיון דלמדוהו כן.

ועכ"פ גבי משסה מסתבר יותר דפטור ממיתה אחר הלימוד דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים, כיון דהוא אנוס ממש.

קפד) כונת הראב"ד רק להוכיח דליכא פטור מנזקין, מה שנוגח ע"י אחרים

ולפי"ז יש לבאר השגת הראב"ד (בפרק ו') דהשיג על הרמב"ם [שכתב דשוורים שמשחקים בהם אינן מועדים], מהא דפסק לעיל דבמשסה חייב.

והמ"מ כבר הקשה עליו, דהרי הרמב"ם עצמו שם כתב דחייב רק ח"נ.

ונראה דהראב"ד סובר דשור האיצטדין שאני ממשסה, דהרי הוא מלומד ליגח, ובפעם ראשונה שנוגח הרי הוי שור המועד, כמו הארי והזאב וכו' דמועדין מתחילתן, והוו קרן מועד, כמו שכתב המ"מ לעיל (פ"א מנז"מ), וא"כ סובר דה"ה שור האיצטדין כיון דמלומד ליגח הוי זה נגיחת מועד.

וזהו שהשיג הראב"ד מ"ט אינו משלם נ"ש, ליהוי כשור שהוא מועד לשופרות, והיינו [דאין כונתו דאחר שיגח ג' פעמים יהא כמועד לשופרות, אלא] דשור האיצטדין יהא מועד תיכף בפעם ראשונה כמו התם במועד לשופרות.

וכן מה שכתב "ועוד שכבר פסק למעלה המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב על הכלב", כוונתו רק להביא ראיה משם דמה שנוגח ע"י אחרים אינו פוטרו, וא"כ ממילא כאן בשור האיצטדין כיון דהוא מלומד ליגח צריך להיות מועד תיכף ויהא חייב נזק שלם.

[ולא קשה קושית המ"מ דהתם פסק הרמב"ם רק דחייב ח"נ, דזהו דוקא התם דמיירי במשסה דהוי רק תם, לכן משלם רק ח"נ, אבל עכ"פ הרי מהתם מוכח דאף כשנוגח ע"י אחרים חייב, וכמו כן שור האיצטדין ג"כ חייב, ושוב ממילא בשור האיצטדין דהו"ל מועד צריך שישלם תיכף נזק שלם].

והנה בחי' מרן רי"ז הלוי (הובא לעיל ס"ק קע"ד קע"ה) נמי ביאר השגת הראב"ד [על דרך זה] באופן אחר, דכונתו דכיון דהרי הרמב"ם עצמו פסק גבי משסה דחייב הרי מוכח דכל הפטור דכי יגח ולא שיגיחוהו הוי רק לענין מיתה ולא לענין נזקין, וא"כ ממילא צריך שיהיה בו גם דין מועד דמשלם נ"ש.

אבל בדעת הרמב"ם ביאר הגרי"ז דסובר דבאמת הפטור דכי יגח ולא שיגיחוהו הוי גם לענין נזקין, ומה דפסק לעיל גבי משסה דחייב ח"נ הוי זה דין חדש מחמת דידעת בכלבך דמשסי ליה ומשתסי, דיש על הבעלים חיוב לשמור אף שלא יזיק ע"י שיסוי.

וכל זה רק לענין חיוב נזיקין דהוי חיוב על הבעלים, אבל לענין חיוב מיתה דהוי חיובא דשור, בזה נשאר הפטור דכי יגח ולא שיגיחוהו דפטור.

וכן מה"ט אינו נעשה מועד כיון דדין מועד הוי נמי חיובא דשור, ולענין חיובא דשור נתמעט דע"י אחרים לא חשיב מעשה נגיחת השור, ורק לענין חיוב ח"נ דהוי חיובא דבעלים איכא חיוב לשמור אף שלא יזיק ע"י שיסוי.

ואכן לדבריו א"ש מה דהביא הרמב"ם בפרק ו' הדין דשור האיצטדין פטור ממיתה, ואף דהרמב"ם איירי שם בדיני מועד, ומשום דבאמת הרי מיעוט זה דכי יגח ולא שיגיחוהו קאי גם על נזקין כמו על מיתה, ולכן אינו נעשה מועד כמ"ש, ולכן שפיר הביא זה הרמב"ם כאן בפ"ו.

אכן לכאורה צ"ע דהא גבי שור האיצטדין אין כאן שיסוי, רק דמלומד הוא ליגח, וא"כ מה הוכיח הראב"ד מלעיל פ"ב גבי משסה.

ואולי הנגיחה זו הוי נמי ע"י שיסוי דמנגחין זה את זה.

קפה) אי שור האיצטדין פטור אפי' מח"נ

אכן צ"ע מ"ט הוצרך הראב"ד להוכיח רק מהרמב"ם לעיל (פרק ב') דבמשסה חייב בעל הכלב.

דהא כאן בהלכה זו דשור האיצטדין גופיה, נמי מוכח כן.

שהרי כתב רק דאינן "מועדין" זה לזה, משמע דתמין הוי, וחייבין ח"נ.

וא"כ הרי מוכח דליכא פטור דכי יגח לענין נזקין, ואינו פוטרו מה דנוגח ע"י אחרים, וממילא דמ"ט לא יהא מועד.

ונראה בזה דהנה ביש"ש חולק על המ"מ וסובר דהרמב"ם (בפ"ב) ג"כ מודה להראב"ד שם דבמשסה נעשה נמי מועד ומשלם נ"ש, וגבי שור האיצטדין סובר דפטור הוא לגמרי, ומשום דשור האיצטדין הוי אנוס גמור, משא"כ בשיסוי כיון דבקל מישתסי ויודע מזה, חייב.

ולכאורה צ"ע דאדרבה הרי בשור האיצטדין כיון דמלומד ליגח הרי יודע ודאי שיגח והיה לו לשומרו יותר, ומ"ט הוי אנוס גמור.

והנחל"ד תמה עליו עוד, דכיון דשור האיצטדין אנוס יותר, א"כ מנליה להרמב"ם דמשסה כלב פטור ממיתה כמו בשור האיצטדין, דאיך יליף זה משור האיצטדין, הא י"ל דהתם שאני דהוא אנוס יותר.

ונראה פשוט דכוונת היש"ש דהבעלים אנוסים יותר בשור האיצטדין מבמשסה, אבל השור עצמו ודאי לא הוי אנוס יותר, ולכן דוקא לענין נזקין דהוי חיוב על הבעלים בשור האיצטדין פטורין לגמרי, יותר מבשיסוי.

אבל לענין מיתה דהפטור הוא בהחיוב דהשור, מחמת דהשור אנוס, בזה אין השור אנוס יותר באיצטדין, ואדרבה בשיסוהו הוי יותר יגיחוהו אחרים, ולכן שפיר יליף הרמב"ם משסה כלבו משור האיצטדין דגם משסה הוי בכלל המיעוט דכי יגח ולא שיגיחוהו אחרים.

ואמנם הא דאמרינן דבשור האיצטדין הוי אנוס יותר, נראה דהכוונה דהרי מעמידין אותן לנגוח זה את זה, וממילא דהבעלים הוו אנוסין בנגיחה זו.

וכנראה דזה דמשחקין בנגיחה לא הוי [המשחק] שיגח ויזיק ממש זה את זה, רק דהמשחק הוא מי מהם יגבר על השני, דאי המשחק הוי ממש שיזיקו זה את זה, או ימיתו, א"כ הא לא שייך כלל חיוב, כיון דהניזק הא הסכים על כך בהמשחק.

ובנחל"ד כתב, דשור האיצטדין נעשה מדעת בעל השור הניזק, ולכן בתם ודאי פטור, אבל במועד דאז בעל המזיק יודע ששורו הוא הנגחן והוי אמינא שיהא חייב ולזה אשמעינן דאינו חייב, ע"ש.

ועכ"פ לדברי היש"ש והנחל"ד מיושב שפיר מה דהקשינו על הראב"ד.

דהרי לדבריהם שור האיצטדין פטור לגמרי מנזקין, ומה דכתב הרמב"ם אינן מועדים זה לזה, אין כונתו דרק מועדין לא הוו, אבל תמין הוו, אלא דאף מועדין נמי לא הוו.

וא"כ א"ש מ"ט הקשה הראב"ד רק מהא דפסק בעצמו בפ"ב גבי משסה דחייב בעל הכלב, ומשום דרק שם מוכח דגם ע"י אחרים איכא חיוב נזקין, וממילא מפורש דמיעוט כי יגח ולא שיגיחוהו קאי רק על חיוב מיתה, ולא על נזקין, וא"כ מ"ט שור האיצטדין פטור מנזקין.

אכן לדבריהם צ"ע מ"ט השיג הראב"ד רק מהא דמועד לשופרות הוי מועד, דמשמע דהשגתו רק שיהא דין מועד, והרי להיש"ש והנחל"ד אף דין תם נמי לא הוי כאן, ומ"ט השיג רק שיהיה דין מועד.

ואפשר דבאמת כוונתו להוכיח ממועד לשופרות דחייב, דליכא חסרון יגיחוהו אחרים [לענין נזקין], כיון דשופרות הא הוי נמי יגיחוהו, וכיון דנעשה מועד מוכח דאין חסרון זה וממילא שוב אף דין תם נמי יהא בשור האיצטדין.

אכן מהגרי"ז משמע דבאיצטדין חייב ח"נ, ורק מועד לא הוי, [וא"כ אכתי צ"ע מ"ט הוצרך הראב"ד להקשות רק ממה שפסק בפ"ב].

------------------------------

נזק בהוראת הבעלים – תלוי בדין גרמא וגרמי וביכולת שליטת הבעלים על החיה גם אחר השיסוי:

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן פט ד"ה ב. על

ב. על הקושיא שהבאנו בתחילת דברינו מהרמב"ן במחיצת הכרם שנפרצה דאמאי הו"ל רק גרמי ותפ"ל דכיון שהכרם הוא שלו וצריך לגודרו הו"ל כשורו דלא טפח באפיה וחייב משום שמירת ממונו, מתרץ שם הרמב"ן וז"ל: "ומפרקי לה רבנן ז"ל להך קושיא דלא מיתסר מחמת עירבוב לחודיה אלא מפני שנתיאש מלגדור ויאושו הוא הגורם האיסור והוא הגורם לו להתחייב - ויאושו ומחשבתו הוא שאסרו והוא שחייבו לשלם" עכ"ל, ולכאורה צ"ע נהי דלא נאסר אלא בצירוף עם מחשבת יאוש דהוי רק גרמי אבל מ"מ הרי זה דומה למי שיש לו כלב שאינו יכול להזיק אלא ע"י שסוי הבעלים דמסתבר שאם הבעלים עצמם שיסהו דשפיר חייב אף על פי שלא נעשה כלל מזיק אלא ע"י שיסוי דהוי רק גרמא, הן אמנם ראיתי בפנ"י ב"ק כ"ד ע"ב חדוש גדול אשר לענ"ד הוא תמוה דכתב שם שאם ננקוט שהמשסה כלבו של חבירו פטור בעל הכלב יש מקום לומר דה"ה שאם בעל הכלב עצמו שיסה את הכלב ג"כ פטור עיין שם, מ"מ נראה דהיינו דוקא בכה"ג שלאחר השסוי אינו יכול עוד להתגבר עליו לשמרו ולכן סובר הפנ"י דכיון דמעיקרא אין עליו שם מזיק אינו מתחייב גם מחמת השסוי דהוי רק גרמא בעלמא אבל אם גם לאחר השסוי יכול עדיין לשמרו ודאי חייב, וכן בזורק חץ ותריס בידו נראה פשוט דאם החץ הוא שלו ודאי חייב אפילו אם נפל התריס באונס אם הי' יכול להגביהו ולשמור על החץ שלא יזיק, וא"כ גם בנד"ד לאחר שהתיאש והגפן נהפך למזיק צריך להיות חייב כיון שיכול גם אח"כ לגדור ולמנוע את ההיזק, וגם עדיף טפי משיסוי כלב דמעיקרא לאו מזיק הוא כלל ואח"כ הוא אנוס משא"כ הכא דמעיקרא כבר נתחייב לגדור.

¹ רמב"ם הלכות שכירות פרק י הלכה ה: המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן נתן הקמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח ונבלה חייבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר, לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם ואינו מומחה אף על פי שהוא בחנם חייב לשלם, וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחנ' והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים, טבח שעשה בחנם וניבל וכן שולחני שאמר יפה ונמצא רע וכן כל כיוצא בזה עליהן להביא ראייה שהן מומחין ואם לא הביאו ראייה משלמין.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות אומנים סימן שו סעיף ו: המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם, והוא שיאמר לשולחני: עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. (ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב (טור בשם רבינו יצחק והרא"ש). ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר).

³ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה יא: וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב שהרי הפקיע שעבודו וגרם לאבד ממונו, וכופין את בעל החוב גם הוא לשחרר העבד כדי שלא יפגע בו ויאמר לו עבדי אתה. וכן הדוחף מטבע חבירו ונתגלגל וירד לים חייב לשלם, וכן הצורם אזן הפרה חייב לשלם שהרי גרם לפחות דמיה, וכן המרקע דינרי חבירו והעביר צורתן חייב לשלם משום גורם, וכן כל כיוצא באלו הדברים. +/השגת הראב"ד/ וכן העושה עבדו אפותיקי וחזר ושחררו חייב המשחרר לשלם לבעל החוב. א"א הרב אינו פוסק כן דרשב"ג הוא דאית ליה הכי ורבנן פליגי עליה וקי"ל כרבנן ולא דמי לשורף שטר חבירו דהתם בחבריה קא עביד מעשה אבל הכא אמר בדנפשאי קא עבידנא.+

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפו סעיף א: קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. (ודוקא באדם חייב דינא דגרמי, אבל בבהמה, לכולי עלמא פטור) (נ"י פ' הפרה). לפיכך הדוחף מטבע של חבירו עד שירד לים, חייב, אף על פי שלא הגביהו. וכן הפוחת מטבע של חבירו והעביר צורתו, חייב, אף ע"פ שלא חסרו. והמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו, דקי"ל שהוא מחול, צריך לשלם ללוקח, כמו שנתבאר בסימן ס"ו.

⁵ רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ג: היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין וטעה בשקול הדעת, אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו.

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כה סעיף ד: אבל מי שאינו מומחה, ולא קבלו אותו בעלי דינים, אף על פי שנטל רשות, ה"ז בכלל בעל זרוע, ואינו בכלל הדיינים, לפיכך אין דינו דין, בין טעה בין לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים, אם רצה, חוזר ודן בפני ב"ד. ואם טעה ונשא ונתן ביד, חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין שנתן לו שלא כהלכה; ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים, ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוין להזיק הוא.

⁷ רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ו הלכה ג: היה הטועה מומחה ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה אבל קבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין וטעה בשקול הדעת, אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו.

⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כה סעיף ד: אבל מי שאינו מומחה, ולא קבלו אותו בעלי דינים, אף על פי שנטל רשות, ה"ז בכלל בעל זרוע, ואינו בכלל הדיינים, לפיכך אין דינו דין, בין טעה בין לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים, אם רצה, חוזר ודן בפני ב"ד. ואם טעה ונשא ונתן ביד, חייב לשלם מביתו, וחוזר ולוקח מבעל דין שנתן לו שלא כהלכה; ואם אין לו להחזיר, או שטימא, או שהאכיל דבר המותר לכלבים, ישלם כדין כל גורם להזיק, שזה מתכוין להזיק הוא.

⁹ רמב"ם הלכות כלאים פרק ז הלכה יז: מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור, גדרה ונפרצה אומרים לו גדור, נתייאש ממנה ולא גדרה הרי זה קידש.

¹⁰ שולחן ערוך יורה דעה הלכות כלאי הכרם סימן רצו סעיף מז: מחיצת הכרם שנפרצה, אומרים לו: גדור. נפרצה, אומרים לו: גדור. נתייאש ממנה ולא גדרה, הרי זה קידש.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ז הלכה ה: נפל לבור שבחצר זו והבאיש את מימיו, אם הבאיש מיד בשעת נפילה חייב בנזקי המים ואם אחר זמן פטור שהרי נעשה השור תקלה כבור והמים הרי הן ככלים ולא מצאנו בור שחייב בו על הכלים כמו שיתבאר, ואם הכניס ברשות בעל השור פטור, ואם קבל עליו בעל הבית לשמור הרי הוא חייב בנזק השור שנפל לבור. +/השגת הראב"ד/ ואם הכניס ברשות בעל השור פטור. א"א זה לא ידעתי למה פטור אלא בנגיחה ולא בהבאשת מימיו שהרי חצר השותפים היא ולא עוד אלא דלגבי מי הבור חצר הניזק היא שהרי יש רשות לבעל החצר בחצר לשוורים ולפירות ולזה אינו אלא לשוורים.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצח סעיף ד: נפל לבור שבחצר והבאיש את מימיו, אם הבאישם בשעת נפילה, חייב בנזקי המים; ואם הבאישם אחר נפילה, פטור, שהרי נעשה כשאר תקלה שחשוב כבור, והמים חשובים ככלים, ובור פטור בנזקי כלים.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. +/השגת הראב"ד/ ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ט: אחד הביא את האור, וא' הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולם פטורים. (ואם הרוח מצוייה האחרון חייב) (טור ס"ד). (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה, ומנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ). ליבה וליבתו הרוח, חייב. הגה: וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות. אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש). וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

¹ רמב"ם הלכות שכנים פרק ט הלכה ז: מרחיקין את הסולם מהשובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה בעת שמניח הסולם ותעלה לשובך ותאכל הגוזלות.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף טז: מרחיקין את הסולם מהשובך של חבירו ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמיה (פי' הערוך חיה קטנה כעין חתול, והר"ן פי' בפרק אלו טריפות מרטינה בלע"ז), בעת שמניח הסולם, ותעלה לשובך ותאכל את הגוזלות.

³ רמב"ם הלכות שכנים פרק ט הלכה ח: ומרחיקין את הכותל מן המזחילה של חבירו ארבע אמות כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו הואיל והחזיק בה.

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף יז: מרחיקין את הכותל מן המזחילה של חבירו ארבע אמות, כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו, הואיל והחזיק בה. הגה: יש אומרים לענין שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להניח לו מקום ארבע אמות שיעור זקיפת סולם. (טור בשם ר"י וב"י בשם הרא"ש).

⁵ רמב"ם הלכות שכנים פרק י הלכה ה: מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק, או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חבירו שהן מפיגין טעמן, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין את הדבש וכל אלו וכיוצא בהן אין צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ועל הניזק להרחיק את עצמו אם ירצה עד שלא יגיע לו הנזק שזה בתוך שלו הוא עושה והנזק בא לחבירו מאליו, במה דברים אמורים שאינו מרחיק כשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חבירו בשעת עשייתו הרי זה כמי שמזיק בידו, הא למה זה דומה למי שעומד ברשותו ויורה חצים לחצר חבירו ואמר ברשותי אני עושה שמונעין אותו, וכן כל הרחקות האמורות למעלה בענין זה אם לא הרחיקו הרי זה כמי שהזיק בחציו לפיכך צריך שירחיק משרה מן הירק וכרישין מן הבצלים וחרדל מן הדבורים שלשה טפחים או יתר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים אבל להרחיק עד שלא יבא הנזק מאליו אין צריך.

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לא: מי שבא לעשות משרה (פי' חפירת מים שמשרין בה הפשתן) של פשתן בצד ירק של חבירו, שהרי מי המשרה נבלעים בארץ והולכים ומפסידים את הירק, או שנטע כרישין קרוב לבצלים של חבירו, שהם מפיגים טעמם, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים, שהרי הדבורים אוכלים העלים ומפסידים הדבש, כל אלו וכיוצא בהם אינו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק. ומ"מ צריך שירחיק משרה מהירק, וכרישין מהבצלים, וחרדל מהדבורים ג' טפחים או יותר מעט, כדי שלא יהיה היזק בידים. (והוא הדין בכל כיוצא בזה, שאין ההיזק בשעת מעשה אלא בא אחר כך, על הניזק להרחיק עצמו) (טור סמ"ח).

⁷ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לב: מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו (או בא לנטוע) (טור), אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו: הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידים אותי, שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן, ובעת שנטע אינו מזיקו, וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו.

⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לג: סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו, יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב.

¹ רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ד: כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו, והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה, שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו, ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו. +/השגת הראב"ד/ כל ההרחקות האמורות בפרקים וכו' והוא שיראה ממנו שמחל וכו' עד כמו שביארנו. א"א תמה אני ראה ושתק למה מיד הלא אף מושיט לו צרורות אומרים לו לך יגע וסתום עכ"ל. /השגת הראב"ד/ בד"א בשהחזיק בשאר נזקין וכו' וכן היזק ראייה וכו' כמו שביארנו. א"א צריך להביא ראיה לכל אלו מחיצת החצר שאין חזקה מבטלה מפני שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה יכול כל אחד לומר מפני כך לא מחיתי ועוד מפני ההוצאה שמגעת לחלקי ויתרתי הקרקע, עכ"ל. /השגת הראב"ד/ וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע. א"א והלא החופר בורות בנכסי אשתו שהם היזק קבוע ויש להם חזקה עכ"ל.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לו: במה דברים אמורים, בשאר נזקים, חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. הגה: ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק (טור בשם הרא"ש ור"ת והרמב"ם). מיהו אם זכו שניהן בשל הפקר, כל הקודם, זכה, ואין השני אחריו יכול למחות בו. (ריב"ש סימן שכ"ב). וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה, כגון חצר השותפין שיש בו דין חלוקה, יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו; ומאחר שממילא הם מזיקים זה את זה בלי עשיית שום מעשה, אין להם חזקה אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזיקין אלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזיקין אלו (או שמכרן לו או נתנן לו) (טור בשם ר"י והרא"ש וב"י בשם הרשב"א), אינו יכול לחזור בו.

³ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לט: מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה. וה"ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסבלו (טור בשם הרא"ש).

⁴ רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ד: כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו, והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה, שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו, ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו. +/השגת הראב"ד/ כל ההרחקות האמורות בפרקים וכו' והוא שיראה ממנו שמחל וכו' עד כמו שביארנו. א"א תמה אני ראה ושתק למה מיד הלא אף מושיט לו צרורות אומרים לו לך יגע וסתום עכ"ל. /השגת הראב"ד/ בד"א בשהחזיק בשאר נזקין וכו' וכן היזק ראייה וכו' כמו שביארנו. א"א צריך להביא ראיה לכל אלו מחיצת החצר שאין חזקה מבטלה מפני שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה יכול כל אחד לומר מפני כך לא מחיתי ועוד מפני ההוצאה שמגעת לחלקי ויתרתי הקרקע, עכ"ל. /השגת הראב"ד/ וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע. א"א והלא החופר בורות בנכסי אשתו שהם היזק קבוע ויש להם חזקה עכ"ל.+

⁵ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לו: במה דברים אמורים, בשאר נזקים, חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. הגה: ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק (טור בשם הרא"ש ור"ת והרמב"ם). מיהו אם זכו שניהן בשל הפקר, כל הקודם, זכה, ואין השני אחריו יכול למחות בו. (ריב"ש סימן שכ"ב). וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה, כגון חצר השותפין שיש בו דין חלוקה, יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו; ומאחר שממילא הם מזיקים זה את זה בלי עשיית שום מעשה, אין להם חזקה אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזיקין אלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזיקין אלו (או שמכרן לו או נתנן לו) (טור בשם ר"י והרא"ש וב"י בשם הרשב"א), אינו יכול לחזור בו.

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לט: מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה. וה"ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסבלו (טור בשם הרא"ש).

⁷ רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ד: כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו, והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה, שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו, ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו. +/השגת הראב"ד/ כל ההרחקות האמורות בפרקים וכו' והוא שיראה ממנו שמחל וכו' עד כמו שביארנו. א"א תמה אני ראה ושתק למה מיד הלא אף מושיט לו צרורות אומרים לו לך יגע וסתום עכ"ל. /השגת הראב"ד/ בד"א בשהחזיק בשאר נזקין וכו' וכן היזק ראייה וכו' כמו שביארנו. א"א צריך להביא ראיה לכל אלו מחיצת החצר שאין חזקה מבטלה מפני שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה יכול כל אחד לומר מפני כך לא מחיתי ועוד מפני ההוצאה שמגעת לחלקי ויתרתי הקרקע, עכ"ל. /השגת הראב"ד/ וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע. א"א והלא החופר בורות בנכסי אשתו שהם היזק קבוע ויש להם חזקה עכ"ל.+

⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לו: במה דברים אמורים, בשאר נזקים, חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. הגה: ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק (טור בשם הרא"ש ור"ת והרמב"ם). מיהו אם זכו שניהן בשל הפקר, כל הקודם, זכה, ואין השני אחריו יכול למחות בו. (ריב"ש סימן שכ"ב). וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה, כגון חצר השותפין שיש בו דין חלוקה, יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו; ומאחר שממילא הם מזיקים זה את זה בלי עשיית שום מעשה, אין להם חזקה אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזיקין אלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזיקין אלו (או שמכרן לו או נתנן לו) (טור בשם ר"י והרא"ש וב"י בשם הרשב"א), אינו יכול לחזור בו.

⁹ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לט: מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה. וה"ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסבלו (טור בשם הרא"ש).

¹⁰ רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ד: כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק הרי זה מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו ולהרחיקו, והוא שיראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה, שכל המחזיק בנזק זכה בו כמו שביארנו, במה דברים אמורים בשהחזיק בשאר נזקין חוץ מארבעה מיני נזקין אלו האמורים בפרק זה שהן העשן וריח בית הכסא והאבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק הניזק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו, ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע, ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו אינו יכול לחזור בו. +/השגת הראב"ד/ כל ההרחקות האמורות בפרקים וכו' והוא שיראה ממנו שמחל וכו' עד כמו שביארנו. א"א תמה אני ראה ושתק למה מיד הלא אף מושיט לו צרורות אומרים לו לך יגע וסתום עכ"ל. /השגת הראב"ד/ בד"א בשהחזיק בשאר נזקין וכו' וכן היזק ראייה וכו' כמו שביארנו. א"א צריך להביא ראיה לכל אלו מחיצת החצר שאין חזקה מבטלה מפני שזה מזיק לזה וזה מזיק לזה יכול כל אחד לומר מפני כך לא מחיתי ועוד מפני ההוצאה שמגעת לחלקי ויתרתי הקרקע, עכ"ל. /השגת הראב"ד/ וחזקתו שאינו מוחל שהיזקו היזק קבוע. א"א והלא החופר בורות בנכסי אשתו שהם היזק קבוע ויש להם חזקה עכ"ל.+

¹¹ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לו: במה דברים אמורים, בשאר נזקים, חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע, שכל אחד מאלו אין לו חזקה, ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק. הגה: ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק (טור בשם הרא"ש ור"ת והרמב"ם). מיהו אם זכו שניהן בשל הפקר, כל הקודם, זכה, ואין השני אחריו יכול למחות בו. (ריב"ש סימן שכ"ב). וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה, כגון חצר השותפין שיש בו דין חלוקה, יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו; ומאחר שממילא הם מזיקים זה את זה בלי עשיית שום מעשה, אין להם חזקה אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה. ולמה שינו נזיקין אלו משאר נזיקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזיקין אלו, וחזקתו שאינו מוחל, שהזיקו היזק קבוע. ואם קנו מידו שמחל בנזיקין אלו (או שמכרן לו או נתנן לו) (טור בשם ר"י והרא"ש וב"י בשם הרשב"א), אינו יכול לחזור בו.

¹² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לט: מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה. וה"ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסבלו (טור בשם הרא"ש).

¹³ רמב"ם הלכות שכנים פרק יא הלכה ה: מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומן ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הן מצרין לחבירו בקולם וצפצופם או בדם שברגליהם שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם, אם היה חבירו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדין לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו היזק מחמתו, שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה, וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בו שהרי הוחזק והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ושתקו לא החזיק בדבר זה ויש להם בכל עת לעכב ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין שזה היזק קבוע הוא כמו העשן והאבק וכזה הורו הגאונים.

¹⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי שכנים סימן קנה סעיף לט: מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם, אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שפירות שלו נפסדים לו בדם, חייב לבטל אותה המלאכה או

¹ רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ז הלכה ז: כל הגורם להזיק ממון חבירו חייב לשלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר המזיקין, אף על פי שאינו הוא המזיק זה הנזק עצמו באחרונה הואיל והוא הגורם הראשון חייב. כיצד, הזורק כלי שלו מראש הגג על גבי כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלק את הכרים מעל הארץ ונחבט הכלי בארץ ונשבר חייב נזק שלם כאילו שברו בידו, שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר, וכן כל כיוצא בזה. +/השגת הראב"ד/ שסלוק הכרים והכסתות גרם לו שישבר וכן כל כיוצא בזה. א"א הרב פסק כן משום דדיינינן דינא דגרמי ואין הכל מודין לו לפי שלא עשה בכלי שום מעשה.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפו סעיף ג: וכן הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר וסלקם, ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב המסלק; וכן כל כיוצא בזה. הגה: וי"א דזה מקרי גרמא בנזקין ופטור. וכן בדוחף מטבע של חבירו או פחת צורתה, פטור, דהוי גרמא בנזקין. ולכן אפילו זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם בעצמו וסלקו, אפ"ה פטור, דעל הזריקה לא מיחייב דלא היו ראויים לישבר, ומה שסלקן הוי גרמא בעלמא (טור בשם הרא"ש ור"י פ' לא יחפור). סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים, או המזיק לחבירו בעצתו שיעץ לו, או שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר, כולם פטורים, דלא היו אלא גרמא בנזקין. מיהו משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא. וכן בכל גרמא בניזקין (תשו' רשב"א סי' אלף נ"ב ותשובת רמב"ן סי' ר"מ ור"י ונ"י פ' לא יחפור). י"א דבכל גרמא בנזקין, אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס (תוס' פרק לא יחפור בשם ריצב"א). ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לעו"ג, ובא שמעון ואמר ליה לעו"ג שאינו שוה כל כך, חייב לשלם לו (מהר"ם מריזבורג). ואפשר דכי האי גוונא הוי כמסור, דחייב, כדלקמן סי' שפ"ח. ראובן שהלוה מעות לעובד כוכבים על משכונות, ובא שמעון ואמר לעובד כוכבים להלות לו בפחות, והחזיר לראובן מעותיו, פטור, דהוי גרמא בנזקין, מיהו מקרי רשע (רבינו ירוחם נל"א ח"ב). וע"ל סי' קנ"ו ס"ה. דין (נ"י המבטל) המגביה כיסו של חבירו, ע"ל סימן רצ"ב.

³ רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד הלכה ו: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת בין שהכוהו בזה אחר זה בין שהכוהו כאחת כולן פטורין ממיתת בית דין, שנ' כל נפש אדם, עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש, והוא הדין לדחפוהו שנים או שכבשוהו שנים לתוך המים, או שהיו רבים יושבים ויצא חץ מביניהן והרג, כולן פטורין.

¹ שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק ל: אִם־כֹּ֖פֶר יוּשַׁ֣ת עָלָ֑יו וְנָתַן֚ פִּדְיֹ֣ן נַפְשׁ֔וֹ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־יוּשַׁ֖ת עָלָֽיו:

² רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יא הלכה א: כמה הוא הכופר, כמו שיראו הדיינין שהוא דמי הנהרג הכל לפי שוויו של נהרג שנ' +שמות כ"א ל"ב+ ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו, וכופר העבדים בין גדולים בין קטנים זכרים או נקבות הוא הקנס הקצוב בתורה +שמות כ"א ל"ב+ שלשים סלע כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר, וכל המעוכב גט שחרור אין לו קנס הואיל ואין לו אדון שהרי יצא לחירות.

נזקי קטן ואחריות ההורים

ראשי פרקים

א. הקדמה

ב. אחריות המזיק לנזקים שגרם בקטנותו

ג. הפקעת כספו כתחליף להכאתו

ד. אחריות ההורים מדין חינוך או מנהג

ה. הניח בנו הפעוט במקום שעלול להזיק, והזיק

ו. קטן שהזיק בכליו של אביו

ז. קטן שהזיק בבית הספר

ח. סיכום

א. הקדמה

לגבי קטן שלא הגיע למצוות נאמר בגמרא )ב"ק פז,ב( "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחריםפטורים". ונפסק הדבר להלכה שאין מחייבים את הקטן בתשלום הנזק אף לאחר שהגדיל )שו"ע, חו"מ תכד,ח(. ברם, כדילחנך את הקטנים שלא יזלזלו ברכוש הזולת יש לבית דין לענשם, וכלשון הרמב"ם )גניבה א,י("ראוי לבית דין להכות אתהקטנים כפי כח הקטן על הגניבה כדי שלא יהיו רגילים בה וכן אם הזיקו שאר נזקין" למרות שיש מי שכתב שגם בימינו ישליישם את הנחיית הרמב"ם )'שער שמעון אחד', הרב שמעון חירארי, חו"מ,א(, למעשה בימינו לא מיישמים הנחיה זו, להכותאת הקטנים כדי שלא יהיו רגילים להזיק. את הבעייתיות שנוצרה כאשר אין מענה הולם לנזקים שנגרמו על ידי קטנים, נדגים על ידי המקרה הבא: תלמיד שלא הגיע למצוות מרח על כסא חברו לכיתה דבק. החבר שלא הרגיש בכך ישב לתומועל כיסאו והושחתו מכנסיו מבלי יכולת לנקותם. מאחר שהמכנסיים תואמים לחליפה הוכרח הניזק לקנות מעיל ומכנסייםחדשים. לשאלת אבי הניזק אם הוא יכול לתבוע את ההיזק מהקטן, מהוריו או מהמחנך, ענה הרב יעקב דוד שמאהלמאנטוורפן )'כסאות לבית דוד' א,קיב( כי אי אפשר לחייב את הילד שמרח את הדבק, מאחר שנפסק שקטן שהזיק פטור. עודהעלה שאי אפשר לחייב את אביו של הילד המזיק מאחר שלא נמצא בפוסקים גדר של חיוב כזה, ועוד שנזק זה הוא בגדר בור, ובור פטור על כליו, לכן גם אין לחייב את המחנך האחראי על התלמיד. בדומה לגישה זו, כתב הרב ישראל דודהארפענעס )חינוך ישראל ו,ג( כי האדם הניזק - על ידי קטן, אסור לו כלל לדרוש מהורי הילד המזיק שישלמו על הנזק, ואםתבע מהם שישלמו והם אכן שילמו את הנזק, הרי הניזק שקיבל את הכסף דינו כגזלן.

נזקי קטן ואחריות ההורים

המצב שבו אין מי שמקבל אחריות על נזקי הקטן, הוא מתכוֹן שכיח לסכסוכי שכנים )כמתואר על ידי הרב צבי שפיץ, משפטיהתורה סי' ד(. - בניגוד לגישות דלעיל, מצאנו פוסקים רבים שהעלו פתרונות הלכתיים להעברת האחריות להורים, וזאת כדילתקן את סדרי החברה, למנוע עוולות, ולחנך את ילדי ישראל בדרך המוסר והימנעות מפגיעה ברכוש הזולת. להלן נסקורחלק מפתרונות אלה, אך תחילה נדון בשאלה אם מזיק צריך לשלם על נזק u1513 שגרם בילדותו.

ב. אחריות המזיק לנזקים שגרם בקטנותו

כפי שהזכרנו לעיל, נפסק להלכה כי קטן שהזיק פטור מלשלם, וזו לשון הרמב"ם )חובל ומזיק ד,כ( בעניין זה: חרש שוטהוקטן פגיעתן רעה, החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין. אף על פי שנתפתח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטןאינם חייבים לשלם, שבשעה שחבלו לא היו בני דעת.

כמו כן הרא"ש )ב"ק ח סי' ט; וכן ט, סי' יג( בהתייחסו לנזקי קטן קובע כי חרש שוטה וקטן שפטורים לשלם מפני שאינם בניעונשין, ומשמע מדבריו שלא יתקיים בהם חיוב תשלומים גם לאחר שיגדלו. אמנם באור זרוע )ב"ק,שמו( כתב שקטן חייבלשלם לכשיגדל, והסתמך על הגמרא - )ב"ק צח,ב( בעניין שורף שטרותיו של חברו, שם נאמר כי רפרם כפה את רב אשי לשלם

על שריפת שטר חבירו. וברש"י שם פירש שרב אשי שרף שטר חברו בילדותו, וכשהגדיל גבה ממנו רפרם את כל מה שכתובבשטר, מעידית שבנכסיו. גם מדברי ההגהות אשרי - על הרא"ש שם( נראה שהבין שזהו חיוב מעיקר הדין, שכן סיים: "מיהוקטן חייב

לשלם כשיגדיל" והסתמך גם על האור זרוע. -

שיטת ביניים עולה מדברי תרומת הדשן )ב,סב( שהביא אמנם את הפסיקה - העקרונית שקטן שהזיק פטור גם בגדלותו, אךהביא אחר כך את דעת הגהות אשרי - המחייב, ולמד מכך כי "סימן רע הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב

הוא שיקבל איזה כפרה". נראה מדבריו שהוא סובר שלקטן אין חיוב מן הדין, אלא רק כמידת חסידות, וכדי למחות את זכרמעשיו הרעים. יתכן שזו גם הפרשנות שהוא מעניק לשיטת רש"י ובעקבותיו לאור זרוע ולהגהות אשרי, כך גם נקט הט"ז)או"ח שמג,ב( בהבנת דבריהם. - - שיטת תרומת הדשן נפסקה להלכה בדברי הרמ"א )או"ח שמג,א(, וביטוי לכך - שמטרתהתשלום היא רק בבחינת מעלה בלבד נותן הב"ח )שם(, שמגדיר כך את סיבת התשלום: "לא טוב לנפש כי המשיך עליהטומאה מצד הרע". בדומה לכך קבע הנודע- ביהודה בעניין ענשי שמים )מה"ת יו"ד,קסד(: "כל מעשה אדם כל ימי חייומשהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול לפי מעשיו".

אם כן אנו מוצאים ג' שיטות: הרמב"ם והרא"ש קובעים שקטן פטור לגמרי גם לאחר שגדל. האור זרוע והגהות אשרי סבוריםשהקטן חייב לשלם לאחר שגדל. - - ותרומת הדשן סבור שקטן חייב לשלם בכדי לסלק מעליו סימן רע. השו"ע )חו"מ -תכד,ח( העתיק את דברי הרמב"ם. הרמ"א העתיק את דברי תרומת הדשן. שיטת - ההגהות אשרי לא הובאה כלל בפוסקים וכפישכתב המשנה למלך )מלווה ולווה ד,יד(: - "הגהת אשירי הלזו תמוה היא וסברא יחידאה היא שהרי כל הפוסקים הסכימושקטן

שהזיק u1508 פטור אפילו לכשיגדיל". כן דחו את דבריו הגידולי תרומה )לו, ב,ו(, הרש"ל -

הרב נתן חי

284

)יש"ש ב"ק ח,כז( ורבי עקיבא איגר בתשובה )א,קמו(. לכן נראה להלכה, כי מעשה הקטן אינו מוגדר כמעשה עבירה ואיןלחייב קטן שהזיק בתשלום לא בזמן קטנותו ולא לאחר שיגדיל, ולדעת הרמ"א חייב לשלם מכח מידת חסידות בלבד. דעהמעניינת בנושא, יש בספר דברי חיים )נזקי ממון סי' יא, מבנו בעל האמרי בינה( - - והרחיב את הדברים בספר נחל יצחק)חו"מ,ז(. תחילה הביא את קביעת החתם סופר - - )שו"ת יו"ד,שיז( שגיל תחילת חיוב המצוות של בני נח נקבע על פי הדעתשלהם ואינו י"ג

שנים הנהוג בישראל. ולפי זה חידש שראוי לחייב קטנים, גם מישראל, כשהם בני דעת בחיוב ז' מצוות בני נח, ואף שאינם בניעונשין עד גיל י"ג אך יש למעשיהם שם עבירה. החלקת יואב )או"ח,א( העלה גם הוא אפשרות כזו אך הסתייג ממנה הן מפנישטען - שדברי החת"ס אינם מוכרחים ויתכן שגם בני נח תלויים בשיעור מצוות כישראל, והן מפני שחשש לחלוק בחריפותכזו על הראשונים ופסיקת הרמ"א. ונראה כי אכן חידוש זה לחייב את הקטנים כבני נח לא התקבל להלכה.

ג. הפקעת כספו כתחליף להכאתו

הרב זלמן נחמיה גולדברג )תחומין יח עמ' - 48 ( הביא מקרה של ילד קטן ששבר את חלון השכנים תוך כדי משחק בכדור.הרז"נ דן שם אם מותר להפקיע מכספו של הילד שסבו הפקיד עבורו בבנק כדי לשלם את הנזק שהוא גרם. תחילה הביא אתדברי

הרמב"ם )גניבה א,י(: "ראוי לבית דין להכות את הקטנים כפי כח הקטן על הגניבה, כדי שלא יהיו רגילים בה; וכן אם הזיקושאר נזיקין". הרז"נ כתב שלכאורה כשם שמותר להכותו כך מותר לקחת את ממונו, והביא לכך ראיה מדברי הרמב"ן )סוףב"ב(, שכתב שלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא יורדים לנכסיו של לווה, כיון ש"עד שאתה כופהו בגופו, כפהו בממונו". משמעשכל מקום שהותר 'לכפות את גופו' ולהכותו מותר גם לרדת לנכסיו, וה"ה לנכסי קטן. ברם יש לחלק, שבלווה בסיס החיובהוא ממון, על כן טבעי הוא שהכפייה תהיה אף היא בממון )ועי' ריטב"א ב"ב שם(; משא"כ בנידון דידן, שלכאורה אין עלהקטן כל חיוב ממון, וכל שרוצים ליטול את מעותיו הוא מטעם חינוך, בעוד שאין לנו סמכות ליטול ממונו )ועוד, שעל עצםדברי הרמב"ן יש חולקים עי' -

שערי יושר ה,ב(. - עוד קובע הרז"נ, כי בנידון דידן מסתבר שהקטן היה שוגג. ואף שאדם מועד לעולם, מכל מקום לא ברורשבאופן זה היו מכים את הקטן, וכל שכן שאין נוטלים את כספו. בעניין גבייה מכספי קטן שהזיק )כשהכספים רשומים עלשמו בבנק( דן גם הרב יצחק זילברשטיין )חשוקי חמד ב"ק כג,א( והתלבט אם רשאי אביו לשלם את הנזק - מתוך חשבונו שלהקטן מטעמי חינוך, אך למסקנה גם הוא מצדד שאין כח להפקיע כספו של הקטן במקרה זה.

ד. אחריות ההורים מדין חינוך או מנהג

בשאלת אחריות ההורים על מעשה ילדיהם, דן הר"מ שטרנבוך )תשובות והנהגות -

ד,שה ו שיז( ומצדד לחייב מדין חינוך, בצירוף דברי הרמ"א דלעיל שראוי לקטן לתקן - את מעשיו לכשיגדל, לכן קבע שהאביתן כסף לבנו וישלם עבורו או לחילופין ישלם בפניו, הוא מסייג את הדברים לסכום כסף "לא גדול". בדומה לכך, מובא בספרטובך-

יביעו )ח"ב עמ' תצו( בשם הרב יצחק זילברשטין שראוי להורים לשלם נזק שגרם ילדם. בספר פניני הוראה לרב נח לנדסברג)עמ' - 290 ( מובא פסקו של הר"י נויבירט במקרה של קטן שגרם נזק לרכב, לדעתו ראוי להתחשב בחיוב שלו לכשיגדל, וכן"ישנו מנהג

נזקי קטן ואחריות ההורים

מדינה שמשלמים עבור נזקי קטן". אמנם במסקנתו הוא קובע כי בית הדין צריך להעריך לפי העניין באיזה סכום לחייב.

ה. הניח בנו הפעוט במקום שעלול להזיק, והזיק

לגבי אב שהביא בנו הקטן לחנות והילד לקח בלי רשות סוכריות ואכלן, בענין זה דן הרב משה שטרנבוך )תשובות והנהגות ג, תעז( והביא שם את קביעתו של רבי אליהו - דושניצר בספר נחלת אליהו שהאב חייב כדין מעמיד בהמתו על קמת חברוואכלה -

מהתבואה שחייב מעמיד הבהמה לשלם על נזקיה. )ב"ק נו,ב שו'ע חו"מ שצד,ג( וכן - בפעוט שעדיין אין לו דעת, יש כאןרשלנות פושעת מצד אביו שהביאו למקום שעלול להזיק לכן חייב האב מדין "מעמיד". כדברי הרב שטרנבוך כן העלה הרבאליהו פנחסי )מנחת פאר סי' לט( וכן קבע הרב - צבי שפיץ )משפטי התורה ב"ק ס' פה( שכל אדם מבוגר הלוקח ילד קטןשאין לו דעת - לציית למה שאומרים לו )גיל שנתיים שלוש( ומעמידו בסמוך לדוכן מיני מתיקה, - משחקים וכיו"ב, והילד אכלאו הזיק למוצרים שהיו על הדוכן לידו, הרי האחריות רובצת על המבוגר שהעמידו והוא זה שחייב לשלם על הנזק שגרםהילד. זאת מכיון שהפעוט עדיין לא מודע לקריטריונים של אסור ומותר, ואינו מבין מה הבעיה באכילת ממתקים ששייכיםלאדם אחר, ודומה הדבר למעמיד

בהמתו על קמת חברו, שחייב מכיון שהבהמה נחשבת כחיצו וכידו הארוכה של האדם שהעמידה על התבואה ולכן דינוכמזיק בידיים. כן נמצא בשו"ת וישב משה )ח"ב סי' י( שקטן שעדיין לא הגיע לגיל חינוך, והתרו - באביו שלא יביאו לביהכ"נולא שמע והביאו והזיק חייב אביו לשלם כדין מעמיד - בהמתו על שדה חברו.

ו. קטן שהזיק בכליו של אביו

נפסק להלכה )או"ח שמג,א משנ"ב ס"ק ט( שהאב חייב לחנך את ילדו u1513 שלא יזיק לאחרים אף על פי שאם הזיקומעצמם פטור מלשלם. ברם לגבי מקרה של קטן שהזיק על ידי כליו של אביו מחדש הרב זלמן נחמיה גולדברג )במאמרובתחומין הנ"ל( שאם הקטן הזיק באמצעות חפץ של אביו, הרי אביו המחויב בשמירת חפציו חייב לשלם. )במקרה המוזכרשם, שהילד שבר את חלון השכנים באמצעות הכדור ששייך לאביו -הרי זה דומה למניח אבנו, סכינו ומשאו בראש גגו ונפלוברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש, שדין הקטן כדין רוח מצויה(. למסקנה הרז"נ גולדברג מחייב את ההוריםבתשלום במקרה שהקטן השתמש בחפץ ששייך להוריו מכיוון שלא שמרו על החפץ והניחו ביד קטן שאינו בר דעת. כן פסקהרב צבי שפיץ )משפטי התורה סי' ד( לחייב את הורי ילד ששבר את חלון - השכנים אגב משחקו בכדור, ודימה זאת למובאבגמ' )ב"ק יט,ב( בתרנגול שנכרכה רצועה סביב רגלו והזיק שמחייבים את בעליו כדין מניח אבנו סכינו ומשאו בראש הגג ונפלו ברוח מצויה שחייב לשלם כדין תולדה של אש. )תוס' שם ד"ה וכי(.

ז. קטן שהזיק בבית הספר

הרב חיים דוד הלוי )'עשה לך רב' א,כו( פוסק שהנהלת בית הספר רשאית לקבוע תקנות בסדרי בית הספר, וקנסות לעובר עלתקנות אלה וכן כנזכר בגמ' )ב"ב ח,ב( שרשאים בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן, כלומר לקנוס את העובר על קיצת דבריהם אפילו אם הוא בניגוד לדין התורה. אכן נמצא בשו"ת הרדב"ז )ח"א,תלב(:כיון שהיה קטן ראוי להענישו ולקונסו בגופו ובממונו כדי שלא יהא רגיל בכך שזה מביא לידי תקלה גדולה ורעה רבה וראיתיבזמני זה כמה נערים יצאו לתרבות רעה לסבה זו וראוי לעשות גדר בדבר. בעניין זה קבע הרב מרדכי אליהו )בהסכמתו לספרתורת אמך( כי הורים המכניסים - את בנם ללמוד במוסד חינוכי, הרי במעשה זה, הם ובנם מקבלים עליהם מראש את מרותהמוסד וכללי החינוך הנהוגים בו, כמו למשל ביחס להחרמת חפצים שמפריעים לבנם או לחבריו ללמוד. אכן רוב ההוריםנוהגים כקביעה זו ומשלימים עם החרמת חפצים זמנית או מוחלטת )כמו החרמת נפצים( וכן משלמים נזקים שגרמו בניהםכמו שבירת שמשה וכיו"ב.

התייחסות דומה נתן הרב צבי יהודה בן יעקב )תחומין יט, עמ' 51 ( בקבעו שמורה רשאי לעכב חפץ מוחרם מתלמיד לפרקזמן מסוים כנהוג וכמקובל בבתי ספר, אף שיש בזה "עונש ממון" של הפקעת זכות בעלות על החפץ ושימוש בו. כיון שבבתיספר מקובל סוג כזה של עונש הרי שכל הבא ללמוד בביה"ס, על דעת הנוהג המקובל הוא בא. והרי זה כהתנו במפורששרשאים לעשות כן. ועיין במאמר "החרמת חפצים מתלמידים" להרב יהודה הרצל הנקין )תחומין ח, עמ' 186 ( שם פקפקבלגיטימיות של מורים להחרים חפצים מתלמידים המפריעים בשיעור. ובשולי המאמר שם )עמ' 199 ( העיר העורך, הרב אורידסברג שחינוך אינו משפט,

והוכיח שם שיש למורה היתר מיוחד לעשות מה שדרוש כדי ללמד, ובין השאר להחרים חפץ מתלמיד המתעסק בו ומסיחדעתו מלימודו. אמנם יש בתי ספר המודיעים מראש בדף הנחיות להורים ולתלמידים הנרשמים אליהם, כי בין שאר כלליהמוסד שמקבלים עליהם הנרשמים היא לחייב את הקטנים בנזקים שעלולים להגרם על ידם, וכן באחד מהישובים קבעובאסיפת חברים תקנה לחייב הורים בנזקי בניהם הקטנים, אך נראה שברוב הישובים ומוסדות החינוך לא טרחו לתקן אולפרסם נוהלים מעין אלה, אולי מכיון שסומכים על העובדה שרוב ההורים מרגישים אחריות ומשלמים מרצונם עבור נזקיםשגרמו בניהם הקטנים.

ח. סיכום

כשירות מזיק לשלם בעקבות נזק שגרם, תלויה בהיותו אישיות היכולה לקבל אחריות, מצב שאינו קיים בקטן שהזיק. מאידךעומדת טובת החברה למניעת אנדרלמוסיה, הפקרות ופגיעה ברכוש הזולת. בעבר היתה מקובלת ולגיטימית ענישה גופניתכדרך חינוך, אך בימינו לא נהוגה ענישה גופנית. לעיל הצגנו מספר דרכים של פוסקי זמננו שבאו לתת מענה לסוגיהחינוכית וממונית

זו בדרכה של תורה. המגמה העיקרית בפסיקה זו מתפצלת לשני צירים: הציר האחד הוא תקנות קהילה לחיוב הורים בנזקיילדיהם או פרסום כללים של מוסדות חינוך למען ידעו ההורים כי על דעת כללים אלה הם שולחים את ילדיהם למוסדותאלה. הציר השני הוא בהטלת אחריות ההורים על מעשי ילדם, כאשר ילדם הזיק באמצעות כדור או חפץ השייכים להורים, או שהניחו פעוט במקום שעלול להזיק מדין "מעמיד", או בקביעה הכללית שהמנהג הרווח במדינה הוא שהורים משלמיםאת הנזקים שגרמו ילדיהם, ומנהג בענייני ממון מחייב גם מבחינת ההלכה

גידול כלבים – מתי יש איסור ומתי מתחייב בנזקם – האם יש קשר ביניהם?

י. מסקנה דדינא

1 . אסרו חכמים לגדל כלבים. טעם הדבר: משום שנושך ומנבח, ויש חשש שאשה תפיל מיראתו )רש"י(; ויש שכתבו, משוםשהיזקו מרובה ומצוי )רמב"ם ומאירי(. כ"כ עלול הוא להביא לידי סילוק שכינה )גמ'(. כ"כ המגדל כלב רע מונע מרעהו חסד -שמונע מהעניים וחבריו לבוא לבקרו. וכן פורק ממנו יראת שמים, שאינו סומך על שמירתו של הקב"ה )גמ' שבת סג,א ב(. מסתבר ששני הטעמים האחרונים שייכים גם - כשקושרו.

2 . כשם שהמגדל חזירים הרי הוא בארור כך גם המגדל כלבים. נחלקו באיזה כלב זה נאמר: לדעת המהרש"ל רק בכלב רע. לדעתו כל כלב נובח, שיש חשש מזה שאשה - תפיל, קרוי כלב רע. אבל כלב ציד ונוי, שאינם עשויים להזיק, אין איסור אפילואם לא קשרום. לדעת היעב"ץ האיסור לגדל הוא על כל כלב, ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. ואפילו כלבי נוי הם בכללארור דרבנן, משום שהסכנה מצויה בכולם, וספק סכנתא לחומרא.

3 . לדעת המהרש"ל כלב רע הוא כלב שנובח. אע"פ שאינו מזיק, מחמת נביחתו קרוי רע. אולם אם קשרו בשלשלת מותר. לדעת היעב"ץ כל כלב הוא בחזקת מזיק, ואפילו כלב ציד ונוי אסורים, ואפילו כשקושרם ג"כ אסור.

4 . כלבים האסורים בגידול, התירום בעיר הסמוכה לספר, כשקושרו ביום ומתירו בלילה. גם בלילה התירו רק בזמן שאיןאנשים מצויים, ואין חשש שיביא לידי סכנת נזק.

5 . על גידולם בין הגויים והאומות מצאנו מחלוקת: יש שהתירו בכל ענין, אפילו להתירו ביום, דזה דומה לעיר הסמוכהלספר בלילה )רמ"א וגר"א וחיד'ה מרדכי(. ויש מי שסובר דגם בין הגויים והאומות אין צריך שמירה יותר מעיר הסמוכהלספר, ומשום כך מותר להתירו רק בלילה, אבל ביום קושרו )מהרש"ל(.

6 . בישובים שבא"י הסמוכים לספר, או בישובים הנמצאים בין הגויים )כגון באזורי יהודה ושומרון ועזה(, מסתבר שהדין הואכנ"ל. לפיכך מותר לגדלם כשקושרם ביום ומתירם בלילה בזמן שאין אנשים. אבל אם יש, ולו בני אדם מועטים, שהולכיםלהם בלילה )כגון השומרים( אסור להתירם אם עלולים להזיק. דאין להתיר כדי לשמור על ממונו ונפשו כשזה בא על חשבוןסכנת אחרים. דהרי סכנתו ספק, דאולי לא יבואו לסטים ומחבלים, והנמצא בחוץ )כגון השומרים( הם בחזקת ודאי סכנה, ואין ספק מוציא מידי ודאי. מה עוד, שנמצאים בכל ישוב שומרים בלילה ההולכים רגל )לא ברכב(, ואין צורך בכלבי שמירה, והשומרים רק עלולים להפגע כשהכלבים מותרים.

7 . לדעת היעב"ץ גם לצורכי שמירה לא הותר יותר מכלב אחד. ואפילו כלבי ציד ונוי למי שהתיר לא התיר יותר מאחד. אלאכשיש לאדם הרבה שדות ובתים הצריכים שמירה, u1513 שמותר לו לגדל כלבים לפי צרכיו.

אסור לאיש לגדל כלבה, ולאשה אסור לגדל כלב, מפני החשד. דין זה שייך גם בכלבים המותרים בגידול, כגון כלבי ציד ונוילמ"ד שהתיר.

9 . המגדל כלב רע בתוך ביתו יש סוברים שעובר על לאו דלא תשים דמים בביתך, ויש -מוסיפים שעובר גם על עשה "ועשיתמעקה לגגיך".

10 .לענין נזיקין כלב רע אסור להחזיקו בתוך ביתו אפילו אם שומרו שמירה מעולה. -

והעושה כן מנדין אותו עד שיסלק היזקו.

11 .כלב או חתול רע, שמזיקים את הבריות )כגון שהספיקו לנשוך(, מותר להורגם,ואין

בהם משום גזל ומשום השבת אבידה, אע"פ שבעליהם קשרום )עפ"י תוס' בתי' ב

ולפי ר' ישעיה הראשון(. ויש אומרים, שאם קשרו את החתול אסור להורגו, אע"פ

שהוא רע )תי' א בתוס'(. ויש חולקים וסוברים, שחתול רע או כלב רע שרק מזיקים

את הבריות אסור לאחר להורגם, משום שעי"כ מפקיעים את הבעלים מלקיים מצות

הסרת הנזק מביתם. לדעה זו נראה, שאם הצהירו הבעלים במפורש, שאין בכוונתם

לסלק את הכלב או החתול הרעים, מותר להורגם, ואין כאן לא משום גזל ולא משום

ביטול השבת אבידה.

12 .כלבים שאינם של ציד, אפילו שהם רעים ומזיקים מותר לסחור בהם. ואע"פ שאסור

להחזיקם ולגדלם, אם נפלו לו בירושה, אין מחייבים אותו למכור מיד, אלא מוכר על

יד על יד. אולם לגבי כלבים כופרים )כלב ציד(, יש אוסרים לסחור בהם )חסדי דוד(,

ולפי רוב האחרונים משמע שמותר לסחור בהם. 25

נספח פסקי בתי משפט

שינוי בחוק לגבי אחריות הורים על קטינים:

תזכיר חוק העונשין (תיקון מס'...) (קביעת עונשי מינימום לעבירות יידוי אבנים), התשע"ו-2015

שם החוק המוצע

חוק העונשין (תיקון מס'...) (קביעת עונשי מינימום לעבירות יידוי אבנים), התשע"ו-2015.

מטרת החוק המוצע והצורך בו

על רקע התפשטותה של תופעת יידוי האבנים שהפכה חזון נפרץ ממש בתקופה האחרונה, והסיכונים הרבים הכרוכים בה לגוף ולרכוש – הממשלה מבקשת לערוך תיקונים שמטרת עיקרם היא להחמיר את הענישה נגד מיידי האבנים לעבר כלי רכב בנסיעה ולעבר הולכי רגל, על דרך של קביעת הוראת שעה בה יקבעו עונשי מינימום לעבירות הרלוונטיות. כן מוצע כי יישללו גמלאות מהוריו של ילד שהורשע ב'עבירת בטחון' או בעבירה לפי סעיף 332א לחוק העונשין בתקופה שבה הילד נמצא במאסר עקב הרשעה כאמור, כמפורט להלן.

עיקרי החוק המוצע

מוצע לקבוע במסגרת הוראת שעה לתקופה של שלוש שנים עונש מינימום בגין העבירות לפי סעיפים 329(א)(2) ו- 332א לחוק העונשין. עונש המינימום יעמוד על חמישית מהעונש המרבי שנקבע לאותן עבירות. עוד מוצע לתקן את סעיף 329(א)(2) על מנת לעגן את הפסיקה הקיימת, לפיה העבירה חלה גם לגבי ניסיון לפגוע באדם באמצעות אבן. כן מוצע תיקון עקיף לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, שעיקרו שלילת גמלאות מהוריו של ילד שהורשע ב'עבירת בטחון' או בעבירה לפי סעיף 332א לחוק העונשין בתקופה שבה הילד נמצא במאסר עקב הרשעה כאמור.

קביעת עונש מינימום לעבירה לפי סעיף 332א לחוק העונשין:

העבירה שחלה על יידוי אבנים לעבר כלי תחבורה בנסיעה קבועה בסעיף 332א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק). סעיף זה נחקק לאחרונה במסגרת תיקון 119 לחוק העונשין (ס"ח 2496, י"ג באב התשע"ה, 29.7.15), ונועד לשפר את ההתמודדות עם תופעה זו. במסגרת תיקון זה, בוטל סעיף 332(3) לחוק, ששימש בעבר לצורך העמדתם לדין של מיידי אבנים לעבר כלי רכב, ותחתו נקבעה העבירה החדשה הכוללת שני מדרגים:

מדרג הבסיס, שהעונש המרבי בצידו הוא עשר שנות מאסר, אוסר על יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, או שיש בו כדי לפגוע בכלי התחבורה בנסיבות שיש בהן כדי לעורר פחד או בהלה;
המדרג המחמיר, שהעונש המרבי בצידו הוא עשרים שנות מאסר, כולל גם יסוד של מטרה, והוא אוסר על יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה בנסיעה, באופן שיש בו כדי לסכן את בטיחותו של הנוסע בכלי התחבורה או את מי שנמצא בקרבת כלי התחבורה, במטרה לפגוע בנוסע או במי שנמצא בקרבה כאמור.

על תופעת יידוי האבנים ועל הסיבות שהביאו לתיקון החקיקה, ראו דברי ההסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 120) (יידוי או ירי של אבן או חפץ אחר), התשע"ה-2014.

בעקבות חקיקת עבירה זו, פורסם ביום 9/09/15 עדכון להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.19 העוסקת ב- "מדיניות האכיפה בעבירות יידוי אבנים". העדכון מדגיש את חומרתה של התופעה, ומנחה לגבי דרכי הטיפול בה במטרה להביא להגברת האכיפה ולהחמרה בענישה.

כצעד נוסף למאבק בתופעה יידויי האבנים, נוכח התגברותה בעת האחרונה עד גרימת שיבוש החיים התקינים של תושבי ירושלים וסביבותיה וכן הנוסעים בכבישים מרכזיים בישראל - החליטה הממשלה להציע לקבוע כהוראת שעה עונשי מינימום לאותם מקרים חמורים של יידויי אבנים, בגובה חמישית מהעונשים המרביים שנקבעו לאותן עבירות. בית המשפט יוכל לסטות מעונש זה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו, כפי שגם קבוע בסעיף 35א לחלק הכללי של חוק העונשין.

קביעת עונש מינימום לעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין:

המקרים המובהקים של יידוי אבן לעבר אדם בכוונה לפגוע באדם ולגרום לו חבלה חמורה, נכות או מום, נכללים בעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק שזו לשונה:

"329. חבלה בכוונה מחמירה

(א) העושה אחת מאלה בכוונה להטיל באדם נכות או מום, או לגרום לו חבלה חמורה, או להתנגד למעצר או לעיכוב כדין, שלו או של זולתו, או למנוע מעצר או עיכוב כאמור, דינו – מאסר עשרים שנים:

[...]

(2) מנסה שלא כדין לפגוע באדם בקליע, בסכין או בנשק מסוכן או פוגעני אחר;

[...]."

נזכיר כי לגבי סעיף זה הוחל מפורשות כלל הצפיות הפסיקתי, על-פיו "היסוד הנפשי של כוונה מתקיים בעושה, אף אם זה לא רצה להשיג תוצאה כלשהי בהתנהגותו, אך נתקיימה אצלו צפייה ברמת הסתברות גבוהה כי התוצאה אמנם תושג עקב ההתנהגות" (רע"פ 9818/01 ביטון נ' סולטן, פ"ד נט(6) 554, 571-570), ראו ע"פ 6019/09 קילאני נ' מדינת ישראל (20.1.10) וע"פ 5492/11 מורד אלרחמן נ' מדינת ישראל (5.4.12).

במקרים חמורים פחות ניתן לעשות שימוש בעבירות התקיפה בסימן ג' לפרק י' לחוק, בעבירת הפציעה לפי סעיף 334 לחוק או בעבירה של גרימת חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק, וכן ניסיון לעבור את העבירות האמורות.

בסעיף 329(ב) לחוק קבוע עונש מינימלי של חמישית מהעונש המרבי הקבוע בסעיף קטן (א) בנסיבות בהן העבירה מבוצעת כלפי בן משפחה. מהטעמים שהוזכרו לעיל לגבי סעיף 332א לחוק, בשל חומרת תופעת יידוי האבנים והיקפה, מוצע לקבוע כהוראת שעה לתקופה של שלוש שנים כי עונש המינימום הקבוע בסעיף קטן (ב) יחול גם על עבירה לפי סעיף קטן (א)(2) הנ"ל. בית המשפט יוכל לסטות מעונש זה רק מטעמים מיוחדים שיירשמו.

הוספת המילה "אבן" לעבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק

מוצע להוסיף לרשימת הכלים הפוגעניים המנויים בסעיף 329(א)(2) גם אבן. תוספת זו אינה משנה מהותית את גדריה של העבירה, כי אם רק מעגנת את הפסיקה הקיימת. לפי הפרשנות המקובלת של הסעיף אבן היא "נשק מסוכן או פוגעני אחר". כך למשל קבע בית המשפט העליון בע"פ 10423/07 מדינת ישראל נ' שמעון סיטרין (10.4.08):

"משמצאתי כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה החפץ שהושלך היה אבן, שוב אין מקום לטענתו של בא כוחו של המערער לפיה לא מתקיימים יסודות העבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. לעניין היסוד העובדתי של העבירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין, כבר נקבע כי אבן יכולה בנסיבות מסוימות להיות בעלת פוטנציאל לגרום חבלה, ויכולה להיחשב כ"נשק מסוכן או פוגעני" כנדרש לפי הסעיף (ראו: ע"פ5225/03 חבאס נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 25 (2003); ע"פ2285/05מדינת ישראל נ' חמד ([פורסם בנבו], 5.12.2005))".

יודגש, כי קביעת עונשי מינימום היא חריג יוצא דופן בחקיקת העונשין. עונשי מינימום קבועים במספר קטן של עבירות, ביניהן חלק מעבירות המין בסימן ה' פרק י' לחוק. המודל בדבר הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה שאומץ בשנת 2012, ושהוראותיו קבועות בסימן א'1 לפרק ה'2 לחוק, אינו מבוסס על עונשי מינימום, ואכן ההוראות היחידות הקיימות בחוק הקובעות עונשים אלה נחקקו לפני שנחקק מודל הבניית הענישה בחוק העונשין.

יחד עם זאת, חריגות התופעה, ייחודיותה וממדיה שהלכו והתרחבו בעת האחרונה, מצדיקה, באופן חריג, קביעתם של עונשי מינימום במקרה זה. הכל, כפי שיפורט להלן:

על אודות הסכנות הכרוכות בתופעת יידוי האבנים נשפכה כבר דיו רבה. כך למשל, בבש"פ 274/01 סעיד בכר נ' מדינת ישראלנקבע כי "זריקת חפצים לעבר נתיבי תחבורה יש בה סיכון גדול לחיי המשתמשים בהם, ולשלומם הגופני. יהא הרקע למעשים אלה אשר יהא, יש בהם משום סיכון גדול לשלום הציבור".

בבש"פ 7103/00 פלוני נ' מדינת ישראל נאמר כי "אבן הפוגעת בראשו של אדם עלולה להורגו נפש או להופכו נכה לכל חייו, וחלילה לנו כי נתעלם מסיכון זה (...) נזכור כי דוד - אשר לימים היה דוד המלך - לא היה אלא נער רועה צאן, אך עלה בידו להכות בחלוק-נחל ולהשתיק לעד את גולית הנורא".

כאמור, בעת האחרונה התגברה תופעת זריקת האבנים עד גרימת שיבוש החיים התקינים של תושבי ירושלים וסביבותיה וכן הנוסעים בכבישים מרכזיים בישראל.

חומרה יתרה נודעת לאירועים על רק מאפייניה של העיר ירושלים, בדגש על החיכוך הגבוה והיום יומי בין שכונות ואוכלוסיות יהודיות וערביות; הטופוגרפיה של העיר, המאפשרת בנקל ירי והשלכת אמצעים פוגעניים שונים מנקודות שולטות לעבר רכבים נוסעים, אזרחים וכוחות הביטחון; קיומם של עורקי תחבורה וכלי תחבורה המשמשים את כלל האוכלוסייה, העוברים בסמוך למוקדי האירועים, בראשם הרכבת הקלה, המהווה יעד קבוע ליידויי אבנים; וכן קיומם של מקומות קדושים המהווים נקודת חיכוך מתמדת.

בתקופה האחרונה אנו עדים לעשרות אירועי הפרות סדר מידי יום, הכוללים השלכת מטעני חבלה, בקבוקי תבערה, ירי זיקוקים בכינון ישיר והשלכת אבנים וחפצים פוגעניים שונים. באירועים הרבים מהעת האחרונה נפצעו עשרות שוטרים ואף הביאו למותו של אזרח תמים ולפציעות אזרחים ונזק לרכוש.

מוקדי הפרות הסדר ואירועי האלימות התרבו אף הם לאחרונה, הן בתחומי עוטף ירושלים והן בכל תחומי העיר.

נוכח כל אלה, קיימת הצדקה לקביעת עונשי מינימום ביחס לתופעה זו, כפי שמוצע לקבוע בתזכיר זה, אף שהדבר מהווה, כאמור, חריג יוצא דופן בחקיקת העונשין.

שלילת גמלאות מהוריו של ילד שהורשע ב'עבירת בטחון' או בעבירה לפי סעיף 332א לחוק העונשין בתקופה שבה הילד נמצא במאסר עקב הרשעה כאמור

סעיף 325 לחוק הביטוח הלאומי קובע:

"הנמצא במאסר על פי פסק דין של בית משפט שדן אותו למאסר של שלושה חודשים או יותר, לא תשולם לו כל גמלה בעד הזמן שהוא במאסר."

על רקע תופעת יידוי האבנים בידי ילדים קטינים ומשום שצרכי הקיום של ילד הנמצא במאסר מסופקים בבית הסוהר, מוצע להרחיב את סעיף 325 כמפורט להלן:

גמלאות לא ישולמו גם אם תקופת המאסר אינה עולה על שלושה חודשים.
הגמלאות הבאות לא ישולמו להוריו של ילד שהורשע בעבירת בטחון, כהגדרתה בסעיף 326(ג) לחוק הביטוח הלאומי, או בעבירה לפי סעיף 332א לחוק העונשין שעניינה יידוי אבנים לעבר כלי תחבורה בנסיעה מתוך מניע לאומני או בזיקה לפעילות טרור, בתקופה שבה הילד שוהה במאסר עקב הרשעה בעבירה כאמור:

קצבת ילדים.
מענק לימודים.
תוספת עבור הילד לגמלת הבטחת הכנסה או לתשלום לפי חוק המזונות (הבטחת תשלום), המשולמים להורים לפי חוק הבטחת הכנסה, חוק המזונות (הבטחת תשלום) או סעיף 68(ג) לחוק הביטוח הלאומי;
תוספת עבור הילד לקצבת נכות, קצבת שאירים, קצבת תלויים וקצבת זקנה, המשולמות להוריו.

מוצע כי בתקופת המאסר הילד לא יבוא במניין הילדים לעניין הגמלאות שתישללנה.

עוד מוצע כי הוראות סעיף 325, כנוסחו בהצעת החוק, יחולו על עבירה שנעברה ביום פרסום החוק ואילך.

ד. השפעתה של הצעת החוק על זכויותיהם של ילדים

התיקון המוצע לסעיף 325 יפגע בהכנסתה של משפחתו של ילד שהורשע ב'עבירת בטחון' או בעבירה לפי סעיף 332א לחוק העונשין בגובה הקצבאות או התוספות לקצבאות שישללו כמפורט בסעיף 4 לעיל ומובן כי הפחתה בהכנסה המשפחתית יכולה להשפיע גם על סיפוק צרכי הילדים במשפחה, עם זאת, יצוין כי ההפחתה תהיה בתקופת המאסר שבה הילד מקבל את צרכי הקיום הבסיסיים בבית הסוהר ואינו גר בביתו.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ה: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ז: השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה (פי' מענין לבת אש) (שמות ג, ב), שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ה: הניחה בחמה אפילו חתרה ויצאת והזיקה חייב זה שהניחה שם שכיון שהניחה בחמה הרי היא מצטערת ובורחת ועושה כל שאפשר לה לעשות.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף ה: הניחה בחמה, אפי' חתרה ויצאה והזיקה, חייב זה שהניחה שם, שכיון שהניחה בחמה הרי היא מצטערת ועושה כל שאיפשר לה לעשות לברוח. הגה: ולכן אפילו היתה קשורה בקשר חזק, חייב (טור).

³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמתו של חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק, וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. +/השגת הראב"ד/ המעמיד בהמת חבירו וכו' זה שהכישה חייב. א"א וכ"ש קם לה באפה.+

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצד סעיף ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה. וכן אם הכישה (פי' הכה אותה) עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה, זה שהכישה חייב. הגה: ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהוי כמזיק בידים (המ"מ פ"ד מנזקי ממון וב"י בשם רשב"א). ודוקא הכישה וכיוצא בזה, אבל קם לה באפה עד שהלכה שם, פטור, דהוי גרמא בנזקין (המגיד שם ודלא כדעת הראב"ד).

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמתו של חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק, וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. +/השגת הראב"ד/ המעמיד בהמת חבירו וכו' זה שהכישה חייב. א"א וכ"ש קם לה באפה.+

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצד סעיף ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה. וכן אם הכישה (פי' הכה אותה) עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה, זה שהכישה חייב. הגה: ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהוי כמזיק בידים (המ"מ פ"ד מנזקי ממון וב"י בשם רשב"א). ודוקא הכישה וכיוצא בזה, אבל קם לה באפה עד שהלכה שם, פטור, דהוי גרמא בנזקין (המגיד שם ודלא כדעת הראב"ד).

⁷ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמתו של חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק, וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. +/השגת הראב"ד/ המעמיד בהמת חבירו וכו' זה שהכישה חייב. א"א וכ"ש קם לה באפה.+

⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף ג: הוציאוה לסטים, הם חייבים משעת משיכה או שהכישוה במקל להוציאה. ודווקא שהוציאה כדי לגזלה, אבל הוציאוה כדי לאבדה, פטורים.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה יט: המשסה כלבו של חבירו באחר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך לא היה לו להניחו, ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. +/השגת הראב"ד/ ובעל הכלב חייב חצי נזק. א"א ואם מועד הוא נזק שלם משלם.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצה: המשסה את הכלב בחבירו או בעצמו, ובו סעיף אחד.

סעיף א

המשסה (פי' משלח ומקניט) כלבו של חבירו בחבירו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים; ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו. ואם שסהו בעצמו, בעל הכלב פטור, שכל המשנה ובא אחר ושינה בו, פטור.

³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה יט: המשסה כלבו של חבירו באחר פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך לא היה לו להניחו, ואם שסהו בעצמו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור. +/השגת הראב"ד/ ובעל הכלב חייב חצי נזק. א"א ואם מועד הוא נזק שלם משלם.+

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצה: המשסה את הכלב בחבירו או בעצמו, ובו סעיף אחד.

סעיף א

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ד הלכה ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמתו של חבירו המעמיד חייב לשלם מה שהזיק, וכן אם הכישה עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה זה שהכישה חייב. +/השגת הראב"ד/ המעמיד בהמת חבירו וכו' זה שהכישה חייב. א"א וכ"ש קם לה באפה.+

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצד סעיף ג: המעמיד בהמת חבירו על גבי קמת חבירו, המעמיד חייב לשלם מה שהזיקה. וכן אם הכישה (פי' הכה אותה) עד שהלכה לקמת חבירו והזיקה, זה שהכישה חייב. הגה: ואפילו הפירות ברשות הרבים, דהוי כמזיק בידים (המ"מ פ"ד מנזקי ממון וב"י בשם רשב"א). ודוקא הכישה וכיוצא בזה, אבל קם לה באפה עד שהלכה שם, פטור, דהוי גרמא בנזקין (המגיד שם ודלא כדעת הראב"ד).

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצו סעיף ג: הוציאוה לסטים, הם חייבים משעת משיכה או שהכישוה במקל להוציאה. ודווקא שהוציאה כדי לגזלה, אבל הוציאוה כדי לאבדה, פטורים.

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה ג: שור של חרש שוטה וקטן ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין, אבל בית דין מעמידין להם אפטרופין ומעידין בהן בפני האפטרופין.

² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תו סעיף ה: שור של פקח שנגח לשור חרש, שוטה וקטן, חייב. ושל חרש, שוטה וקטן שנגח לשל פקח, וכן שור שהלכו בעליו למדינת הים ונגח, פטורים.

³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה ג: שור של חרש שוטה וקטן ומי שהוא במדינת הים שנגחו פטורין, אבל בית דין מעמידין להם אפטרופין ומעידין בהן בפני האפטרופין.

⁴ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה ו: שור שהועד ונמכר או ניתן במתנה חזר לתמותו, שהרשות שנשתנית משנה דינו, אבל אם השאילו או מסרו לשומר הרי הוא בחזקתו, וכן שור שהועד בפני אפטרופין ונתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן אף על פי שבטל האפטרופוס הרי הן מועדין בחזקתן שהרי ברשות בעליהן הן.

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ו הלכה ה: שוורים שמשחקין בהן ומלמדין אותן שיגיחו זה את זה אינם מועדים זה לזה ואפילו המיתו את האדם אינן חייבין מיתה שנ' +שמות כ"א כ"ח+ כי יגח לא שיגיחוהו. +/השגת הראב"ד/ שוורים שמשחקין בהן וכו' אינן מועדים זה לזה. א"א ולמה לא וליהוי כשור שהוא מועד לשופרות /בבא קמא/ (לז) ועוד שכבר פסק למעלה /רמב"ם הל' נזקי ממון/ (פ"ב הי"ט) משסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב.+

⁶ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ח: המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל, שארס הנחש שהמית מעצמו הוא מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת בית דין.

⁷ שמות פרשת משפטים פרק כא פסוק כח: וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֚ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:

¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ח: המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל, שארס הנחש שהמית מעצמו הוא מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת בית דין.

² רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ח: המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל, שארס הנחש שהמית מעצמו הוא מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת בית דין.

³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה ח: המשסה כלב בחבירו והרגו אין הכלב נסקל, וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו, אבל אם שסה בו נחש ואפילו השיכו בו והרגו הנחש נסקל, שארס הנחש שהמית מעצמו הוא מקיאו, לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת בית דין.

³ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ו: שלח את הבעירה ביד פקח, זה הפקח שהבעיר חייב לשלם והשולח פטור, וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה השומר חייב.

⁴ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ח: שלח הבעירה ביד הפקח שהבעיר, חייב לשלם; והשולח פטור. וכן אם הניח שומר לשמור הבעירה, השומר חייב.

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. +/השגת הראב"ד/ ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.+

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ט: אחד הביא את האור, וא' הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולם פטורים. (ואם הרוח מצוייה האחרון חייב) (טור ס"ד). (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה, ומנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ). ליבה וליבתו הרוח, חייב. הגה: וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות. אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש). וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

⁷ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. +/השגת הראב"ד/ ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.+

⁸ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ט: אחד הביא את האור, וא' הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולם פטורים. (ואם הרוח מצוייה האחרון חייב) (טור ס"ד). (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה, ומנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ). ליבה וליבתו הרוח, חייב. הגה: וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות. אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש). וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

⁹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ז: אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. +/השגת הראב"ד/ ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א ואיך לא הפליג כמו שמפליג בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור.+

¹⁰ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ט: אחד הביא את האור, וא' הביא את העצים, המביא את העצים חייב. אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור, המביא את האור חייב. בא אחר וליבה, המלבה חייב. ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד, הרי כולם פטורים. (ואם הרוח מצוייה האחרון חייב) (טור ס"ד). (וכן אם היה הרוח שאינה מצויה, ומנשב בשעה שבא האחרון לשם, האחרון חייב) (המגיד פי"ד דב"מ). ליבה וליבתו הרוח, חייב. הגה: וי"א דאין המלבה חייב אלא כשיש בליבוי שלו כדי ללבות, ואין ברוח לבד כדי ללבות. אבל אין בכל אחד כדי ללבות, או שיש בכל אחד כדי ללבות, פטור (טור וב"י בשם הראב"ד והרא"ש). וי"א דהוא הדין אם שנים לבו ואין בכל אחד כדי ללבות, פטורין (מרדכי פרק הכונס).

¹¹ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק יד הלכה ה: השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו.

¹² שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן תיח סעיף ז: השולח את הבעירה ביד חרש, שוטה וקטן, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. במה דברים אמורים, כשמסר להם גחלת וליבוה (פי' מענין לבת אש) (שמות ג, ב), שדרך הגחלת להכבות מאליה קודם שתעבור ותדליק, אבל אם מסר להם שלהבת, חייב, שהרי מעשיו גרמו.

¹³ שמות פרשת שמות פרק ג פסוק ב: וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְקֹוָ֥ק אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֚ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל:

¹⁴ ישעיהו פרק נז פסוק יט: בּוֹרֵ֖א נוב נִ֣יב שְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְקֹוָ֖ק וּרְפָאתִֽיו:

⁽²²⁾ הרא"ש [פרק ט סימן יג] כתב שאפילו לרבי מאיר דבאין דינא דגרמי, הכא פטור דלא ברי היזקא, דשמא לא ישוב הנחש, והרמב"ן בקונטרס דינא דגרמי דחה שיטה זו, ופירש דמשל למה הדבר דומה, לגזלנים שהיה מונח לפניהם ממון של אחר ובא אדם ואמר להם טלוהו, שהוא פטור אף על פי שלקחו מחמת עצתו משום שהא קאי גזלנים וקאי ממון, והכא נמי הא קאי אדם והא קאי נחש ומדין שניהם יצא הנזק, והמשסה אינו גורם לנזק. ובמרדכי סימן כג ביאר באופן אחר, שהמשסה פטור משום שיכול לומר כיון שיש לכלב זה בעלים שיש לו לשמרו של ישתסה הלכך אני פטור!.

⁽²³⁾ לקמן לט. איתא ששור האיצטדין - העשוי למשחק להילחם בו, שהרג, פטור. שנאמר כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים. וכתבו התוספות שלא דמי שור האיצטדין למשסה כלבו של חבירו, וביאר הנימוקי יוסף בשם הרא"ה ששור האיצטדין אין בו דעת כלל הלכך פטור, אבל משסה כלב שיש בו דעת לא קרינן ביה כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים. ועוד חילק ששור האיצטדין אנוס הוא שמצערין אותו והכא איירי בכלב שרק שיסוהו ומיד נשך. אבל הרמב"ם [נזקי ממון י - ח] כתב שאין חילוק בין שור איצטדין למשסה כלבו של חבירו, וביאר בחידושי מרן רי"ז הלוי שלדברי הרמב"ם מה שנסתפקה כאן הגמרא במשסה כלבו של חבירו, היינו משום שהפטור של כי יגח ולא שיגיחוהו אחרים אינו מיעוט ממיתה גרידא, אלא שהגדרת נגיחה הוא רק מי שעושה מעצמו, ועל ידי אחרים אינו נקרא נוגח, ונסתפקה הגמרא, דמצד אחד כיון ששיסו את הכלב הרי לא עשה מעצמו וצריך להיות פטור, ומאידך גיסא הפטור של נגיחה על ידי אחרים הוא פטור על הנגיחה, אבל כיון שידעת שהוא עלול להזיק, חל חיוב שמירה מחודש על בעל הכלב למנוע נזק של שיסוי הלכך הוא חייב. ועיין חזון איש [ב י"א]

⁽²⁴⁾ הרמב"ם נזקי ממון ב - יט פסק שהמשסה כלבו של חבירו חייב בעל הכלב, וכן פסק הרי"ף וביאר הרא"ש [יד] שבכל מקום פסקינן באם תמצא לומר. ודעת הרמב"ם שישלם בעל הכלב חצי נזק, והשיגו הראב"ד שאם יהיה הכלב מועד עליו לשלם נזק שלם. וכתב הים של שלמה דלא פליגי, ועיין קהילות יעקב שרצה לבאר דדעת הרמב"ם [לפי הבנת הראב"ד] שחייב חצי נזק מדין שותפות שהרי אינו המזיק היחידי אלא בצירוף המשסה, ואף על פי שהמשסה פטור, שותף מיהא הוי וישלם בעל הכלב חצי נזק.

⁽²⁵⁾ כתב החזון איש [ח - ז] אין הטעם דחשיב המזיק כאנוס דהוי כאילו שמר על הבהמה ואירע אונס, אלא שאין צורת ניזקין בזמן שהניזק מושך על עצמו את הנזק, ולא חייבה תורה נזקין בצורה זו, ואפילו אם תחילתו בפשיעה פטור על נזק כי האי.

⁴ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק י הלכה יא: אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן, אבל אם המית ברשות המזיק אף על פי שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר, כיצד, הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ואפילו נכנס לתבוע שכרו או חובו ממנו ונגחו שורו של בעל הבית ומת, השור בסקילה והבעלים פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו.

⁵ רמב"ם הלכות נזקי ממון פרק ה הלכה א: בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אף על פי שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלשה פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור. +/השגת הראב"ד/ בהמה שהיתה רועה וכו' יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה. א"א דברים הללו לא נאמרו בגמרא /בבא קמא/ (כג) אלא בעיזי דשוקא שעומדות לשחיטה ואין להם רועה אבל במי שיש לו עדר של בהמות אין שוחטין לו כל עדרו אלא אם יזיק לעולם ישלם בלא שום התראה.+

⁶ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצז סעיף א: מי שבהמתו רגילה ליכנס לשדה חבירו ומזיקתו, יכול בעל השדה להתרות בבעל הבהמה שישמור בהמתו, וצריך לשומרה. (ואם לא שמרה והזיקה, חייב לשלם היזקו) (כן מוכח מדברי התוס' והרא"ש). ואינו יכול לומר לו: גדור שדך כדי שלא תכנס בו.

⁷ שולחן ערוך חושן משפט הלכות נזקי ממון סימן שצז סעיף ב: הקצבים שיש להם בהמות לשחוט ביום השוק, אם הם מזיקות אפילו ברשות הרבים, מתרים בבעלים שלשה פעמים שישמרום, ואם לא שמרום רשאי הניזק לשחטם שחיטה כשרה, ואומרים לבעלים: בואו ומכרו הבשר שלכם.

כלב משטרה שהזיק - תרשים

נזק החי לגווניו

ארבע אבות ובעלות או שמא ולא ישמרנו בעליו"

נזקי החי לגווניו – עומק חיוב האדם בנזק

א. עיון בפרק הכונס בכלל המשניות:

נזקי החי ונזקי הקטן(להבדיל?)

נזקי החי – אחריות הבעלים או אחריות הנזק

שיבה לפרק א –כל שיש בו רוח חיים

ראשית נעיין בחלקי הסוגיא בתחילת הכונס –המקרים השונים:

א. הפורץ גדר בפני בהמת חבירו, בין המשסה כלב, שור האיצטדין, המעמיד בהמת חבירו בקמת חבירו, אישו משום חציו בחי.

ב. נזקי חש"ו, המשלח ביד חש"ו בערה\גחלת \שלבהת.

מדוע קטן פטור מנזיקין?

סוגיות משלימות – השפעת הורה על ילדו:

מקרה פסיקתי –

דין המשסה חיה – שור האצטדין – השיך בו את הנחש

נזק בהוראת הבעלים – גרש"ז

תלוי בדין גרמא וגרמי וביכולת שליטת הבעלים על החיה גם אחר השיסוי:

חזרה אל ראשית הדינים – עיין בפרשיות התורה – האם יש איסור להזיק?

גזילות וחבלות בזמן הזה:

פסקי דין - ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד פס"ד המתחיל בעמוד שמב

בין המשפט הישראלי למשפט התורני :

פסקי דין – כלב שנשך בימינו

ירושלים דיני ממונות ובירורי יוחסין יד פס"ד המתחיל בעמוד שמב

חסינות למלך\ מדינה:

חסינות למלך:

דין המשסה חיה – שור האצטדין – השיך בו את הנחש

נזק בהוראת הבעלים – תלוי בדין גרמא וגרמי וביכולת שליטת הבעלים על החיה גם אחר השיסוי:

נזקי קטן ואחריות ההורים

גידול כלבים – מתי יש איסור ומתי מתחייב בנזקם – האם יש קשר ביניהם?

נספח פסקי בתי משפט

שינוי בחוק לגבי אחריות הורים על קטינים: