פה סח - כוחו של סיפור

התנ"ך, ספר הספרים, הוא בעצם סוג של סיפור. גם המצווה לקרוא בתורה בבית הכנסת מהווה מעין טקס חוזר ונשנה של הקראת הסיפור לכלל הציבור, והשאלה הגדולה היא למה דווקא סיפור? מהו הסוד והכוח של הסיפורים שאנו מספרים?

אנחנו הרי מכירים סיפורים, באופן טבעי ולעיתים בלתי מורגש הם מעצבים ומתעצבים בחיינו, בתחילה הם מהווים חלק מרכזי מהקשר של הורה עם ילדו, של הגננת והילד או המלמד והתינוקות, ואט אט הסיפורים החוזרים ונשנים מחלחלים אל תודעתנו ומשתלבים בסיפור חיינו. הדבר הזה נכון לגבי כל סיפור באשר הוא סיפור, אבל בחג הפסח שבא עלינו לטובה אנו מקבלים הצצה אל כוחו של הסיפור מנקודת מבט תורנית, יהודית. 

'חייב אדם לספר ביציאת מצרים.. וכל המרבה הרי זה משובח'

אם בדוגמאות שהבאנו של התנ"ך וקריאת התורה הסיפור היה כבר כתוב, הרי שהמצווה לספר ביציאת מצרים היא מיוחדת ומפתיעה שכן היא דורשת מאיתנו להפוך את הסיפור לאישי, להגיד לבננו 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'. כל הורה מקבל את תפקידו לא רק כמעביר הסיפור אלא גם כיוצר הסיפור במידה מסוימת, ולכן נדרש ממנו לחדד את כליו כמספר סיפורים ולהצליח לייצר חוויה דרך כוחו של הסיפור.

איך הוא יעשה זאת? כיצד יכנס ההורה בעצמו לחוויה כאילו הוא יצא ממצרים ויעביר זאת לילדו כחוויה מגוף ראשון? על ידי אימוץ כל הכוחות: כח הדיבור, כח ההמחשה, כח הדרמה ועוד ועוד. חז"ל מזהים היגד מיוחד זה בפסוק, וקובעים כי לא רק שהאדם חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, אלא גם להראות את עצמו. ליל הסדר הוא לילה שכולו העברה בין הורים לילדים, ובאמצעות החוויה של הסיפור והקשר ההורי אנו בונים בו מערכת הטמעה של היגדים. 

פשט 

הזוגיות של כל אדם, של כל זוג, מתחילה בסיפור יצירת האדם בגן העדן. לא מדובר בסיפור ישן ו'נוסטלגי', פסוקי התורה מכוונים לסיפור 'חי', סיפור בהמשכים. כל זוג הנישא ויוצר תא משפחתי, יוצר את המשכיות שלשלת הדורות - יוצר את הספר והסיפור הנקרא 'ספר תולדות האדם'. מסר זה חקוק בסיפור הראשון המתחיל את התנהלות האנושות "על כן יעזוב איש את אביו ואימו, ודבק באישתו... והיו לבשר אחד". מסר זה נאמר בטרם הייתה הורות, בטרם היו אב ואם שכן טרם היו ילדים, מסר זה מבטא בצורה אמיתית וברורה כי סיפורם של אדם וחוה, סיפורו של אדם הנברא זכר ונקבה על ידי בוראו, ממשיך ומתקיים בצורה ממשית בכל זוג וזוג הנישא - זוג אשר להם אב ואם, זוג שנישאים ונהיים לאחד.

סיפור הגן לכאורה נמחק, שכן הגן נסתר ואדם יחד עם חוה אשתו גורשו לאדמה אשר משם נוצר ונוצרה קצבה לחייו. אכילתו של האדם מעץ הדעת, עץ המוות, היא שהפכה אותו לבן תמותה. אולם המיטיב להתבונן יגלה כי נותרה דרך, ולא רק דרך, נותר עץ החיים ופריו, אולם דרך זו שמורה על ידי הכרובים ולהט החרב המתהפכת.

משם סיפור התורה ממשיך. בחיר האדם, אברהם מבקש הא-לוקים, יוצא למסע אל האדמה (לך לך אל אדמתך) ואל החיים (זרע כחול הים), מסע עצום שמגיע להשלמתו כשנכדו מגיע לארץ ומתברך בשנים עשר ילדים. אולם גם מסע זה נתקל בגירוש כואב ובגלות, מחזה שכבר הראה ה' לאברהם בברית בין הבתרים. "גר יהיה זרעך בארץ לא להם" נאמר אז לאב המון הגויים, ואכן, בני יעקב, שמכונים מעתה בני ישראל, גולים מצרימה – "ארמי אובד אבי וירד מצרימה".

"ותעל שוועתם אל הא-לוקים מן העבודה". האדם גורש לעבוד את האדמה אשר משם לוקח, אך דווקא כשבני ישראל שוקעים בעבודה מתוך הריחוק הגדול מתחילה לבצבץ הישועה. בני יעקב הופכים לעם, בורא העולם נגלה לעין כל באותות ומופתים, הדוד פוגש את הרעיה. "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי" מתאר הנביא יחזקאל את הגאולה, כיצד נושא בורא עולם את התינוקת שזה עתה נולדה, את הכלה המזומנת לדודה. כיצד הוא מתגלה ומשלים את נבואת אברהם "אתם תהיו לי לעם ואני אהיה לגם לא-לוקים". 

והברית הזו מושלמת במעמד שיא שנחקק לדורות והופך לסיפור המחונן והמכונן של אמונת הדורות הבאים, הסיפור איתו פתחנו – התנ"ך, ספר הספרים. "את אשר ישנו פה עמנו היום ואשר איננו פה עמנו היום" נאמר במעמד מתן ספר הספרים, ספר שמכיל חוקים ודינים המהולים בסיפור אחד גדול, סיפור של קשר עמוק בין בורא לעולמו, בין בורא לאדם ברואו ובין עם לא-לוקיו. סיפור חי ומחיה, "לא אמות כי אחיה ואספר מעשה יה", עם של מספרי סיפורים, עם שחי סיפור ומהדהד את כוחו במהלך הדורות הבאים. "כי ישאלך בנך ביום ההוא"...

דרש 

במדרשי ההלכה מובא כי חייב אדם לספר ביציאת מצרים, יש ממש מצווה לספר – מצווה שהיא מצד אחד בדיבור ומצד שני נחשבת כמעשה לכל דבר. המצווה כוללת את החובה לא רק לספר אלא גם להראות, והיא חלה לא רק על הזכרים שכן מצוות הזמן הזו מיוחדת וחלה על זכר ונקבה גם יחד, חורזת אם ובתה, אב ובנו, ולסירוגין, חורזת מהלך של דורות. גם לבן שיודע, גם למי שמבין ומכיר, חייב האדם לספר שכן הכוח נעוץ בעצם הסיפור ובהטמעתו בלב. הסיפור המיוחד מתחיל בסיפור המיועד לכל אדם - ההגדה שמקדימה לאוכל ומקפלת בתוכה תמצית של סיפור העם, כשאחריה ובתוכה 'מחויב כל אדם כפי צחות לשונו' לספר ובכך להשתמש ולחזק את הקשר הבין דורי המיוחד שבין כל הורה וילדו\ילדתו ונכדו\נכדתו.

במדרשי האגדה מוסיפים כי ליל הסדר הוא ליל היציאה מהשעבוד, הלילה בו עובר הבורא במצרים לגאול את עמו, ולכן הלילה בו עם ישראל מקיימים את 'ליל השימורים' הוא בעצם 'ליל הכלולות'. בחצי הלילה, לאחר כל ההמתנה ושמירת הפסח ושמירת הזמן והמצות והמצוות, מגיע הדוד לרעיה ומתחילים המפגש והגאולה. הסיפור אשר סופר עד עכשיו בממד הפשט, לובש צורה חדשה של ממד הדרש. פתאום מתגלה הקשר המיוחד ונחשפת הדרך אל עץ החיים, איך הילדים אשר שוקעו בחומר ובעבודה יצאו לחיים, נבואת ההמשכיות לובשת צורה ויחד עמה הסיפור הראשון של 'והיו לאחד': האיש והאיש, הדוד והרעיה והבורא ועמו ועולמו. 

אותה נקודת שיא של התגלות נחקקת לימים בצורת משכנו של הבורא בעולם, ובהמשך בהקמת בית בתוך בית: בית מקדש ובתוכו קודש קודשים שבתוכו ארון הברית, ושם, בתוך ארון הברית, יוטמנו הכתב, הספר, הלוחות ועימם הסיפור. שם יועמדו כרובים דוגמת הכרובים אשר נותרו לשמור על דרך עץ החיים, פניהם איש אל אחיו כאיש ואישה, זכר ונקבה. אך לא רק הכרובים ניצבים בנקודה זו, הכהן הגדול יפסע גם הוא באותה הדרך, ולשון הזהורית תתהפך כלהט חרב מתהפכת מדין לרחמים, לחסד ולחיים עבור כל העולם.

הרמז והסוד 

בספר היצירה הקדום חקוק משפט גנוז ורמוז "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק ה'... שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלשה ספרים: בספר\סופר וספר וסיפור". כאן מתחילים אנו לגעת בכוחו האמיתי של הסיפור, כח הפועל הרבה מעבר לעולם המודע ואפילו לתת מודע. כוח הנוגע בעוצמתה המיוחדת של היצירה, במהותם ושורשם של האותיות, של הדיבור. לדברי חז"ל "בניסן נתגלו אותיות הדיבור עד שנפתח הפה להסיח ולספר ביציאת מצרים כל הלילה ולשיר שירת הים".

בחלק של הרמז והסוד אנו מגלים טפח ומכסים טפחיים, מגלים על כוחו של הסיפור המחולל את עולמנו החקוק בספר ובסיפור מציף אותנו. מהו הספר? מיהו הסופר? כיצד נגלה אותו בסיפור? שלשים ושתים אותיות וספירות, פליאות אשר חקק הבורא את עולמו. הסיפור אינו רק  מספר את אשר היה, הסיפור סיפר את אשר יהיה. יכולתנו לגעת, להרגיש, לשמוע, לשוח, לדבר ולספר באותיות הדיבור הופכת אותנו ל'מדברים', הופכת את גדול הנביאים ל'דבר'. לא לשווא כשאדם שומע סיפור הכח הפועל הינו הדמיון, המרכיב אשר יש בכוחו לחוש במעט את כוחה של הנבואה. הסיפור יכול ללבוש צורה אשר עבור השומע תלבש חיים, מציאות והוויה אמיתית ומלאה. כוחו של הסיפור, כח רב אשר רב הגנוז בו מן הגלוי, פועל בנו ואנו פועלים אותו ומכוחו.

הכח המיוחד הזה ניתן בידינו פעם בשנה – בפסח. בליל הסדר כולנו הופכים למספרי הסיפורים, לא לשווא כשר' נחמן עוסק בסיפור מזהה בו את הכח להעיר ישנים משנתם. להעיר בכל המובנים, להעיר ולעורר, הסיפור הינו ממש יצירה של חיים שלמים, הסיפור הוא תולדות חיינו ואנו ממשיכים את כתיבתו במהלך חיינו והופכים למספרי מעשי י-ה, זהו כוח החיים, 'לא אמות כי אחיה ואספר'.

בפסח, הפה יסוח, כל עצמותינו תאמרנה, ולא רק נראה את עצמנו את עצמנו כאילו יצאנו ממצרים אלא גם נראה זאת לאחרים, ובכך נספר ונמשיך את שושלת מספרי הסיפורים...