שבת חול המועד ועולמות העש"ן

השנה, בשל העובדה ששביעי של פסח יוצא בשבת, מקומה וכבודה של שבת חול המועד קצת נדחקו מן העין. ובכל זאת, ראויה היא שבת חול המועד שנקדיש לה מחשבה או שתיים. תחשבו רק על משמעות השם, על העושר שהוא מכיל - שבת. חול. המועד. שלוש מילים, שלושה עולמות. שלושה עולמות של זמן. 

על פי הקבלה החיים שלנו מורכבים משלושה מימדים שונים: עולם, שנה, נפש – ראשי תיבות עש"ן. 'עולם' זה כמובן מימד המקום, 'שנה' זה זמן ו'נפש זה האדם.

בשנה האחרונה העולם כולו התעורר למציאות קצת אחרת, מגיפה עולמית הכתיבה סדר יום חדש, והעולם ה'מעוש"ן' כבר לא היה קיים כפי שהכרנו אותו. מתוך510,065,600  הקילומטרים המרובעים המרכיבים את כדור הארץ ומימד המקום, היינו כמעט ורק בבית, בארבע אמות הפרטיות שלנו. מתוך 7,775,751,228 אנשים המהווים את אוכלוסיית כדור הארץ ומימד הנפש נשארנו רק עם בודדים, עם המשפחה המצומצמת שלנו. ורק הזמן עוד עוד התקדם, כרגיל.

טוב, כמעט כרגיל. ימי החול כבר נהפכו למין עיסה לא מזוהה בעבור רובנו, שההבדל היחיד ביניהם הוא בדף היומי שממשיך להתקדם, אבל עדיין, כל שישה ימים יש שבת. כמו שעון. בעצם, אולי יותר הגיוני להגיד שהשעון פועל כמו שבת, בכל זאת, קצת כבוד לפז"מ, היא הייתה קודם...

זו מהותה של שבת. התדירות. ששת ימי מעשה הובילו ל'שבת לה' אלוהיך', ששת ימי חול מובילים לשבת 'לדורות ברית עולם'. שבת היא רצונו של הקב"ה, כך היה וכך יהיה, ואין לאדם שום נגיעה בכך. מועד לעומת זאת זה עניין קצת שונה.

"אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" - אל תקרי אותם אלא אתם". 'מועד' מגיע מהשורש ו.ע.ד – מפגש, ואת המפגש הזה ישראל הם אלו שקובעים. בתחילת ספר שמות ה' מפקיד את מניין החודשים בידי בני ישראל, ונותן להם את הסמכות לקבוע מתי יחולו החגים שלו – מועדי ה'.

פעמיים בשנה מתרחשת דיפוזיה בין המועד לבין החול, בין עולם החולין הטבעי והיומיומי לבין מחשבתם ובחירתם של ישראל צאן קדושים. את הדיפוזיה הזו תמצאו בערבוביה של בגדי שבת וחול במניינים המאולתרים שבצידי המעיינות, בתפילת מוסף והלל רגע לפני פגישה עסקית, במצה/סוכה שמזכירים לנו כי יש כאן משהו מעבר, משהו שונה. שבוע ימים נמשך אותו חול המועד, ושיאו, כמו בכל שבוע, מגיע בשבת – שבת חול המועד.

שבת חול המועד בקורונה אפשרה לנו לפגוש את מימד הזמן מקרוב, ולראות כי גם הוא, כמו שפתחנו, מורכב משלושה עולמות. ימי החול המרכיבים את מירב חיינו הם ה'עולם', חוק הטבע, המציאות. אליהם מצטרפת ה'שנה', החגים והחודשים שאנו קובעים ומעצבים את לוח השנה שלנו. אבל מעל כל זה יש את הנפש, את הנשמה היתירה, את השבת. את היום מבין שבעת ימי הבריאה (שבעה, לא שישה), שבו אלוהים נוכח בזה שהוא נעלם. משגיח אבל נסתר. היום השביעי. היום שלנו.

כי גם בשעות של הסתר פנים, של קורונה, כשעולם הטבע השתגע, כשבליל הסדר של שנה שעברה, בראש מועדי ישראל, חגגנו בצמצום ובשינוי, עדיין שבת הגיעה. עדיין ה' השגיח. "אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹךְ הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ".

‍