דיני הרחקות בגמרות ובראשונים
בחירת פרק
דיני הרחקות בגמרות ובראשונים
דף מקורות
הפרדות בשר וחלב – המתנת שעות או מעשה
הקדמה: הדין המוכר ביותר מבשר וחלב הינו הצורך בהמתנת זמן בין אכילת בשר לגבינה, אולם כפי שראינו דין זה הינו מדרבנן כחלק מאיסור אכילת בשר וחלב יחד.
כמה זמן? מדוע? האם יש מצבים שהדין משתנה? מה לעשות עם ילדים?
נושא זה רלוונטי מאד לשגרת החיים, הוא נוגע בסדר היום הביתי והאישי בצורה משמעותית, אולם מהיכן הוא צמח? מדוע לכאורה אינו מצוי במשנה כלל? מהי המהות מאחוריו? מהו כח המנהג למול הסברא? האם ישנם מנהגים לא מבוססים?
שאלות רבות סביב דין זה, ננסה להעמיק בו אך בצורה תמציתית שכן הדין אינו נפרס למערכת מקורות רחבה, עיקרו במח' גדולה כיצד להסביר ולהטות כף בסוגיא מרכזית אחת! (המקבילות הקיימות דלות במקורותיהם).
חלק א – ניתוח הגמרא המרכזית בסוגיא ומחלוקת הראשונים:
1. עיינו בסוגיא המרכזית, נסו לבחון האם הינה רצף אחד?
2. האם כיוון ההכרעה משתנה ואולי מתהפך בתוכה?
3. מהו משקלה של אמירה של נוהג או סיפור?
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קד עמוד ב
מתני'. העוף עולה עם הגבינה על השולחן, ואינו נאכל- דברי ב"ש, וב"ה אומרים: לא עולה ולא נאכל, א"ר יוסי: זו מקולי ב"שומחומרי ב"ה. באיזה שולחן אמרו - בשולחן שאוכל עליו, אבל בשולחן שסודר עליו אתהתבשיל - נותן זה בצד זה ואינו חושש:
גמ'. רבי יוסי היינו ת"ק! וכ"ת, אכילהגופה איכא בינייהו, דקאמר ת"ק: בהעלאה קא מיפלגי, באכילה לא פליגי, ואמר ליה רבייוסי: אכילה גופה מקולי בית שמאי ומחומרי ב"ה, והתניא, רבי יוסי אומר: ששה דבריםמקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, וזו אחת מהן - עוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינונאכל - דברי ב"ש, ובה"א: לא עולה ולא נאכל! אלא, הא קמשמע לן: מאן תנא קמא- רבי יוסי, כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: +אסתר ב'+ ותאמר אסתרלמלך בשם מרדכי. תנא אגרא חמוה דרבי אבא: עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, הוא תני לה והואאמר לה: בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה. רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי רב אשי,אייתו ליה גבינה - אכל, אייתו ליה בשרא אכל, ולא משא ידיה; אמרי ליה: והא תאני אגראחמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן, עוף וגבינה - אין, בשר וגבינה לא! אמר להו:הני מילי - בליליא, אבל ביממא - הא חזינא. תניא, בית שמאי אומרים: מקנח, ובית הלל אומרים:מדיח; מאי מקנח ומאי מדיח? אילימא בית שמאי אומרים מקנח ולא בעי מדיח, ובית הלל אומריםמדיח ולא בעי מקנח, אלא הא דאמר רבי זירא: אין קינוח פה אלא בפת, כמאן - כב"ש?אלא, בית שמאי אומרים: מקנח ולא בעי מדיח, ובית הלל אומרים: אף מדיח, הוי ליה מקוליבית שמאי ומחומרי בית הלל, ולתנייה גבי קולי בית שמאי וחומרי בית הלל! אלא, בית שמאיאומרים: מקנח והוא הדין למדיח, וב"ה אומרים: מדיח - והוא הדין למקנח, מר אמר חדא,ומר אמר חדא, ולא פליגי. גופא, אמר רבי זירא: אין קינוח הפה אלא בפת, והני מילי - בדחיטי,אבל בדשערי - לא, ודחיטי נמי, לא אמרן אלא בקרירא, אבל בחמימא - משטר שטרי, והני מיליברכיכא, אבל באקושא - לא. והלכתא: בכל מילי הוי קינוח, לבר מקמחא תמרי וירקא. בעא מיניהרב אסי מרבי יוחנן: כמה ישהה בין בשר לגבינה? א"ל: ולא כלום; איני, והא אמר רבחסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה - מותר לאכול בשר! אלא, כמה ישהה בין גבינהלבשר? א"ל: ולא כלום. גופא, אמר רב חסדא: אכל בשר - אסור לאכול גבינה, גבינה- מותר לאכול בשר. אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה:+במדבר י"א+ הבשר עודנו בין שיניהם. אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמראלגבי אבא, דאילו אבא - כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא,ואילו אנא - בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא - אכילנא. ...
אמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחקבר אשיין: מים ראשונים - מצוה, ואחרונים - חובה. מיתיבי: מים ראשונים ואחרונים - חובה,אמצעיים - רשות! מצוה לגבי רשות - חובה קרי לה. ....
תלמוד בבלי מסכת חולין דף קה עמוד ב -
אמצעיים רשות, אמר רב נחמן: לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל, אבלבין תבשיל לגבינה - חובה.
חלב ב: ראשונים:
עיינו בראשונים השונים – ללומדים ממוקד: ברש"י, ר"ת וברמב"ם: כיצד הסבירו הראשונים את הסוגיא, היכן מוקד ההכרעה לדעתם? ומדוע נתנו משקל שונה לחלקי הסוגיא?
סיעה א – המתנת שעות בין בשר לחלב - מסעודה לסעודה:
א . רש"י מסכת חולין דף קד עמוד ב
רבי יוסי אומר ו' דברים כו' - יש אחרות הרבה אבלבאלו ששה לא היו מודים לו חביריו שיהיו ב"ש מקילין ובית הלל מחמירין.
כל האומר דבר בשם אומרו - והתנא שכח ולא הזכיר שמובתחילה וחזר והזכיר שמו.
באפיקורן - דרך הפקרשאינו נזהר בהן וכדמפרש.
הוא תני - כך קבלהסדורה מרבו.
והוא אמר לה - והואפירשה מסברא שלו דמאי אפיקורן.
בלא קינוח הפה -שאם אכל זה ובקש לאכול זה אין צריך ליטול ידיו ולקנח אבל בבשר בהמה בעי קינוח כדלקמןשלא יהא נדבק כלום מן הראשון בחניכיו.
הא קא חזינן - ידיםריקניות שאין דבוק בהם כלום.
אילימא בית שמאיאומרים מקנח - פיו.
ולא מדיח - במיםשהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכרה כאן הדחה.
ובית הלל אומריםמדיח ולא בעי קינוח - דלא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואין צריך קינוח. איןקינוח פה - להכשיר לאכול בשר אחר גבינה.
אלא - אם כן קנחובפת דקינוח הפת שאוכל הפת בינתים היא יפה.
נימא בית שמאי היא- דאי בית הלל הדחה בעי ולא הוזכר קינוח.
אף מדיח - תרוייהובעינן וקאמר רבי זירא דקינוח בין למר ובין למר בפת הוא.
וליתנייה - במסכתעדיות (פ"ד ופ"ה) שכל קולי ב"ש וחומרי ב"ה נשנו שם.
והואהדין - דתרווייהו בעינן. בדשערי לא - מפני שמתפרר בתוך הפה ואינונקשר יחד כשלועסו לפיכך אינו מקנח.
שטר - נעשה רך ונדבק בחיך ודוגמתו בהשוכר(ב"מ דף פה:) אשטר מישטר תחבושת על העין.
אקושא - קשה יותרמדאי וגם הוא מתפרר בתוך הפה כשל שעורים.
קמחא תמרי וירקא - רכין הן.
בין בשר לגבינה - משמע שאכל בשר ורוצה לאכול גבינה.
אסור לאכול גבינה- משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו.
בשר שבין השיניים- מי חשיב בשר שלא לאכול גבינה עמו עד שיטלנו.
הבשר עודנו - אלמא מיקרי בשר.
אנא להא מילתא חלאבר חמרא - לדבר זה אני גרוע מאבי כחומץ בן יין.
למחר כי השתא - מעתלעת.
חובה - עדיפא ממצוה ולקמיה מפרשמאי חובותייהו.
מצוה - לשמוע דבריחכמים.
אמצעיים - שנוטלין בין תבשיל לתבשיל בעלמא.
מצוה לגבי רשות חובהקרי לה - משום דתני אמצעיים בהדייהו קרי לראשוני' חובה דאע"פ שאינן אלא מצוה חשיבותהן אצל הרשות לקרותם חובה.
ב. רי"ף מסכת חולין דף לז עמוד ב
ת"ר ב"ש אומרים מקנח וב"ה אומריםמדיח ואסיקנא [דף ק"ה ע"א] דבית שמאי אומרים מקנח והוא הדין למדיח וב"האומרים מדיח והוא הדין למקנח ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי הילכך בעי קינוח והדחהוהילכתא בכל מילי הוי קינוח הפה בין בפת בין במילי אחרינא בר מתמרי וקימחא וירקא וסימנךתק"י: אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. גבינה מותר לאכול בשר א"ל רבאחא בר יוסף לרב חסדא בשר שבין השינים מהו קרי עליה הבשר עודנו בין שיניהם כלומר הבשרשבין השינים בשר הוא: אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא דאילו אבא כד הוהאכיל בישרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואילו אנא [בהאי] סעודתא לא אכילנאבסעודתא אחריתי אכילנא ושמעינן מהא דהאי דא"ר חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דלאשרי למיכל גבינה בתר בשרא אלא עד דשהי ליה שיעור מאי דצריך לסעודתא אחריתי דלא אשכחינןמאן דשרי למיכל גבינה בתר בישרא בפחות מהאי שיעורא דהא מר עוקבא אף על גב דשהי ליהכי האי שיעורא קרי אנפשיה חלא בר חמרא:
רמב"ם הלכותמ אכלות אסורות פרק ט
הלכה כו - מי שאכל גבינה או חלב תחלה מותר א לאכולאחריו בשר מיד, וצריך שידיח ידיו ב ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר, ובמה מקנח פיובפת או בפירות שלועסן ובולען או פולטן, ובכל מקנחין את הפה חוץ מתמרים או קמח או ירקותשאין אלו מקנחין יפה.
הלכה כז - במה דברים אמורים בבשר בהמה או חיה, אבלאם אכל בשר עוף אחר שאכל הגבינה או החלב אינו צריך לא קנוח הפה ולא נטילת ידים.
הלכה כח - מי שאכל בשר בתחלה בין בשר בהמה בין בשרעוף לא יאכל אחריו חלב עד שיהיה ביניהן כדי ג שיעור סעודה אחרת והוא כמו שש שעות מפניהבשר של בין השינים שאינו סר בקינוח.
ג. חידושי הרמב"ן מסכת חולין דף קד עמוד ב
עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. יש להחמיר ולפרש דוקאגבינה ואחר כך עוף, מדמקשינן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא ולא מתרצינן עוף ואחר כךגבינה אין אבל בשר ואחר כך גבינה לא אבל גבינה ואחר כך בשר מותר ודרב יצחק גבינה ואחרכך בשר הוה, וכן פי' הרמב"ם ז"ל שעוף ואחר כך גבינה אסור כבשר בהמה, ואיןזה נכון כלל, שאין אדם שונה היתר בדברים האסורים, שהוא אומר עוף וגבינה נאכלין ואתהאומר אין נאכלין, אלא ודאי עוף וגבינה נאכלין בכל ענין בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים.ודאקשינן הכי פירושא עוף וגבינה שרי בכל ענין אבל בשר וגבינה לא שרי בשום ענין ואפי'גבינה ובשר, דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ובשר שהוא רבותא גדולה,אי נמי קושיא מדפריש ליה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים, טעמא דעוף וגבינה משום דדבריהםהוא הא כל שהוא דבר תורה בעי נטילת ידים ואפילו גבינה ובשר דשוין הם, ופריק ביממא לאופשוט הוא.
וכלפי שפסקו המחברים כר' עקיבא בבשר חיה דהוא מדרבנןנלמוד מכאן דנאכלת נמי באפיקורן וכן כתב אחד מן המחברים, אבל הרב ר' משה ז"ל כתבחיה כבהמה, והטעם לפי שהיא נראית כבהמה אבל העוף בשרו ניכר, ואין הטעם נכון אלא אגראלא מעייל נפשיה בפלוגתא דתנאי ונקיט ליה עוף דמודו ביה ר' יוסי ור' עקיבא דהוא מדרבנן במתני'.
ד. חידושי הרשב"א מסכת חולין דף קד עמוד ב
תני אגרא חמוה דרבי אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן,וא"ת אגרא כמאן ס"ל אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר דהא מדאורייתא הוא ואיכר"ע מ"ש עוף דנקט אפי' חיה נמי כדקתני במתני' ר"ע אומר חי' ועוף אינןמן התורה, ואי כריה"ג דאית ליה חיה דאורייתא מ"ש עוף באפיקורן אפי' בכריכהובאלפס רותח נמי כדתניא בשילהי פירקין במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוףבחלב, ויש מי שתירץ דאגרא כר"ע ומ"מ בבשר חיה גזר אטו בהמה דמיחלפא בה כדאיתאבפ' השוחט (ל"ד א') גבי השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם בשר בבשר מיחלף, וזו היאדעת הרמב"ם ז"ל שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה, וכן דעת הר"זהלוי ז"ל, ולא מיחוור דכולי בשר מיחלף נמי ואפילו עוף בבהמה, ובפרק השוחט למעוטיפירות [קאמר] דלא מיחלפי בבשר כדאיתא התם בהדיא בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלפי,והרמב"ן ז"ל תירץ דאגרא לא מעייל נפשיה בפלוגתא אלא עוף דבין לר' יוסי ביןלרבי עקיבא מדאורייתא שרי נקט ליה אבל חיה דפלוגתא היא לא איירי, וכשתמצא לומר דהלכהכר' עקיבא אף חיה נאכלת כעוף באפיקורן, והא דתני אגרא נאכלין באפיקורן החמיר בה הרמב"םז"ל ופירש דוקא גבינה ואח"כ עוף אבל עוף ואח"כ גבינה לא, ודינו כבשרבהמה וגבינה, וראיה לדבריו מדאקשי' לרב יצחק בר יוסף דאכל גבינה ואח"כ בשר עוףבשר עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא, ואם איתא דאפי' עוף ואח"כ גבינה שרי לישניליה התם עוף ואח"כ גבינה הא בשר ואח"כ גבינה לא אבל הכא גבינה ואח"כבשר הות, והרמב"ן ז"ל הקשה עליו שאין אדם שונה היתר בלשון דברים האסוריןשהוא שונה עוף וגבינה נאכלין ואתה אומר אין נאכלין אין זה נכון, אלא בין כך ובין כךמותר, והא דאקשינן ליה לר"י בר יוסף הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין האבשר וגבינה אסורין בכל ענין דאי ס"ד גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואח"כבשר דהוא רבותא טפי דאפי' הא דאורייתא בכי הא שרי.
ובשר בהמה מצינו לבעל הלכות ז"ל שמיקל, וכןכתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין בשר לגבינה חובה והאי דשרו רבנןגבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן, וכן פירש אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה ודוקאבלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח עד כאן. ולפידבריו הא דאמרינן כמה ישהה בין בשר לגבינה, אם לא קנח הפה קאמר, ואמר ליה ולא כלום,פי' ביום דלא בעי נטילת ידים, ואף על גב דתניא לעיל בית שמאי אומרים מקנח ובית הללאומרים מדיח ואסיקנא דתרוייהו בעינן, השתא קא סלקא דעתין דבית הלל לא בעו מקנח ולהכילא אקשינן מינה, ואקשינן מדרב חסדא דאמר אכל גבינה מותר לאכול בשר כלומר ביום או בנטילתידים בלבד, בשר אסור לאכול גבינה באפיקורן עד שיקנח, ואל תתמה שהרי אמרו לדברי האוסרמותר בפ' בהמה [המקשה] (ע"ה א') שאין פירושו אוסר לגמרי אלא טעון שחיטה, אף אסורזה פירושו טעון קינוח, ולא מחוור מדלא אקשינן מברייתא דאגרא למאי דסלקא דעתין דבשרוגבינה ולא כלום.
ויש לי לפרש דהא דאמר ליה ולא כלום קא סלקא דעתיןשבא להתיר סעודה אחרת מיד ולומר שלא אסרו בית הלל בלא קינוח והדחה אלא באותה סעודהבין תבשיל לתבשיל אבל סילק וחוזר לאכול פעם אחרת מותר מיד, ומשום הכי אקשו מדרב חסדאדאמר אסור לאכול גבינה עד שיקנח פיו והיינו אפי' בסעודה אחרת דאי באותה סעודה מאי קמ"להיינו דבית שמאי ובית הלל, אלא מסעודה לסעודה קאמר עד שיתעכל בשר שבין השינים וטעםשבחנכים, ואם תאמר ולימא ליה כי אמר ר' יוחנן ולא כלום במקנח, אם כן פשיטא דהיינו דביתשמאי ובית הלל ומאי תיבעי ליה לר' אסי. בשר של בין השינים מהו. פי' זה שאסרת משום בשרשבחנכים וטעם בשר שבפיו אבל קינח פיו ועדיין בשר בין שניו מהו ואמר ליה אסור.
ורבינו הגדול והגאונים ז"ל מחמירין, שאלמלאהיה אפשר בקינוח הפה לא היה מר עוקבא מיקל שלא לקנח וקורא עצמו חומץ בן יין, ועוד שאסורסתם משמע שאין לו תקנה, וזה שאמר רב נחמן בין תבשיל לגבינה לאו דוקא, אלא לפי שלא בארב נחמן לפרש עיקר דינן בכאן לא הקפיד ומצינו בתלמוד הרבה כיוצא בזו.
אלא ב"ש אומרים מקנח וה"ה למדיח וב"האומרים מדיח וה"ה למקנח, פרש"י ז"ל וה"ה דבעינן מדיח, וכ"כהרב אלפסי ז"ל הלכך בעי' מדיח ומקנח, ואחרים פירשו מדיח וה"ה דסגי במקנחולעולם לא בעינן אלא חדא או מקנח או מדיח וזה נראה עיקר, דאי לא לימא אגרא בלא קינוחהפה והדחה ובלא נטילת ידים ולא אשכחן חד דאדכר להו לתרווייהו, ועוד ב"ש אמאי אמריחדא ולא אמרי אידך, ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכין דלא נאמר אלא במקוםשכל חדא מינייהו באנפי נפשה מהני, ואסיקנא דבכל מידי הוי קנוח בר מתמרי וקמחא וירקא.
הא דאמרינן כמה ישהה בין בשר וגבינה, פי' הרב אלפסז"ל אפי בשקנח והדיח פיו והא דאר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה אפי' בקנוחהפה ובנטילת ידים קאמר עד שישהה מעת לעת, ואכל גבינה מותר לאכול בשר בקינוח הפה קאמרואי יממא הוא בלא נטילת ידים ואי ליליא הוא בנטילת ידים, וכן פר"ח ז"ל, וזהלשון רבינו חננאל ז"ל ולא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלאמר עוקבא דאכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מלתא חלא בר חמראאנא ואי אפשר להתיר בפחות מזה והבשר של בין השינים בשר גמור הוא ע"כ, והא דאר"נאמצעיים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה לאו תבשיל ואח"כגבינה קאמר אלא בין בשר דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר, ור"נ לא אתא לאשמועי' אלאדיש מים אמצעים שהן חובה ולא לאשמועי' כלל דין בשר ואח"כ גבינה או גבינה ואח"כבשר דההוא מדר"ח שמעינן ליה, וכמ"ש הרב אלפסי ז"ל, ותדע לך דאי ר"נדוקא בין תבשיל לגבינה קאמר ה"ל למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפידהא רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר אכילת גבינה אחר בשר הוה אלא לאשמועינןדיש מים אמצעים שהם חובה, כנ"ל.
נמצא פסק הלכה לדברי ר"ח והרב אלפסי ז"לדבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת, והוא שיעור שש שעות כמו שכתבוהרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל, ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונט"ילפי שאין הבשר של בין השנים ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן ובשר של בין השינים בשרהוא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם, ונראין דברי הרב בעל העיטור זצ"ל שכתב ואם חוששבשר בין שניו ואפי' שהה צריך להוציאה, וגבינה ואח"כ בשר א"צ לשהות כלל כדא"ריוחנן לר"א ולא כלום, והוא שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה דלגבי קנוח פה ימיםכלילות דאינו רואה מה בין השנים, ובנט"י בלילה וביום בלא נט"י והיינו דרביצחק בר משרשיא דאייתיאו ליה גבינה ואכל ואיתיאו ליה בשרא ואכל כי לא משא לידיה, ומסתמאקנח פיו מדלא אמר כי לא משא לידיה ולא מקנח פומיה, ובשר חיה לדברי הר"ם והר"זז"ל כבשר בהמה, ולפי הפי' השני שכתבתי אינו אלא כעוף, אבל הרב בה"ג ז"לכתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה והאי דשרורבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן וכן פי' ואמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה,ודוקא בלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ,וכן דעת רבינו יעקב ז"ל, וגאון ז"ל ג"כ כתב אכל בשר מותר לסעודה אחרתלמיכל גבינה וה"מ בחסידי אבל אנן מקנחינן ומחוורינן ידן ופומן ואכלי', אכל גבינהשרי למיכל בשר בלא קנוח בלא נטילת ידים וה"מ דחזייה לידיה דלא מטנפא, וכ"כהר"ז הלוי ז"ל, ולדבריהם הא דאר"ח אכל בשר אסור לאכול גבינה בלא קנוחהפה קאמר, והא דר"י בר משרשיא בלא קנוח הפה קאמר, ומה שלא הזכיר כן והזכיר כילא משא לידיה משום דחדושו כשלא נטל ידיו אבל קנוח הפה לא צריכא למימר דגבינה מתעכלתהיא מיד שהיא בין השנים, והא דמר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי מדת חסידות הוא וכ"שמאי דקא עביד אבוה דהוי מדת חסידות יתירה, ולפי דבריהם אין הפרש בין בשר ואח"כגבינה ובין גבינה ואח"כ בשר אלא שזה אין צריך קנוח הפה וזה צריך קינוח הפה, והראשוןנראה עיקר, אלמלא כן לא היה מר עוקבא קורא עצמו בכך חומץ בן יין, ועוד דאסור דאר"חלגמרי משמע לומר שאין לו תקנה ולכו"ע משמע ולא מדת חסידות, ועוד נראה לי ראיהמוכרחת דעל כרחין הא דאיבעיא מיניה רבי אסי מר' יוחנן כמה ישהא אפי' בשנטל ידיו וקנחפיו קאמר דאי לא לא הוה א"ל ר' יוחנן ולא כלום דלכ"ע נטילת ידים בעינן ביןגבינה לתבשיל אלא ע"כ כמה ישהה אפי' לאחר נטילת ידים קאמר אפ"ה קאמרינן דאכלבשר אסור לאכול גבינה אלמא בין בשר לגבינה לא אפשר בלא שיהוי, כך נ"ל.
ולענין עוף ואח"כ גבינה לדברי הרמב"ןז"ל דינו כדין גבינה ואח"כ עוף ולעולם נאכלין באפיקורן בלא קנוח הפה ובלאנטילת ידים בין ביום ובין בלילה.
סיעה ב
תוספות מסכת חולין דף קד עמוד ב
עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא - תימה דהיכי פריךמגבינה אחר בשר אבשר אחר גבינה דרב יצחק גבינה ואח"כ בשר אכיל ולא דמי כדאמר בסמוךויש לומר דהכי פריך דברייתא דאגרא משמע עוף וגבינה נאכלין באפיקורן בלי נטילת ידיםובלא קינוח הפה אבל שאר בשר בעי נטילה וקינוח הפה והיכי דמי אי בשר תחלה אפילו בנטילהוקינוח לא סגי עד סעודה אחריתי כדאמר בסמוך אלא לאו אגבינה תחלה והא דנקט הכא בשר וגבינהלא דק אלא גבינה ובשר לא ואגב דמזכיר בברייתא עוף תחלה נקט נמי הכא בשר תחלה וברייתאנקט עוף תחלה דאפילו עוף תחלה נאכל באפיקורן ור"ת מפרש וכן הלכות גדולות דאכלבשר אסור לאכול גבינה היינו בלא נטילה וקינוח אבל בנטילה וקינוח שרי אכל גבינה מותרלאכול בשר אף בלא נטילה וקינוח ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתי היינו בלא נטילהוקינוח אי נמי מחמיר על עצמו היה ולפירושו קשה מאי פריך הכא ארב יצחק וצ"ל לפירושודלענין נטילת ידים אין חילוק בין בשר תחלה לגבינה תחלה ולגבי קינוח דווקא יש חילוקוהעולם נהגו שלא לאכול גבינה אחר בשר כלל ואפילו אחר עוף ואף על גב דתני אגרא עוף וגבינהנאכלין באפיקורן דמשמע עוף תחלה דילמא משום דסבר בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא קיימאלן הכי ומיהו קשה ברייתא דאגרא כמאן אי כרבי יוסי הגלילי הא אף לכתחלה שרי לבשל ולאכולזה עם זה כדאמר לקמן (דף קטז.) דבמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלבואי כר"ע הוה ליה למיתני חיה בהדי עוף ודוחק להעמידה כב"ש דאמרי העוף עולהואינו נאכל ומיהו אשכחן נמי לרבי אלעזר בר' צדוק דתניא בתוספתא כב"ש אי נמי כר"עונקט עוף משום דשכיח והוא הדין חיה דהכי נמי קאמר לעיל הא עוף אסור מדאורייתא כמאןדלא כר"ע והוה ליה למינקט נמי חיה ור"ת מפרש טעמא דאגרא משום דעוף אינו נדבקבידים ובשינים וחניכים.
אי לימא ב"ש אומרים מקנח ולא בעי מדיח - פירשבקונטרס שהקינוח יפה מן ההדחה ולא הוזכר כאן הדחה וב"ה אומרים מדיח ולא בעי מקנחולא סגי ליה בקינוח אלא מדיח במים והוא עיקר ואינו צריך קינוח וקשה לפירושו דלא הוהליה למימר ולא בעי אלא מקנח ולא מדיח מדיח ולא מקנח ועוד אמאי דחיק לאסוקי דלא פליגילימא דלבית שמאי עדיף קינוח ובית הלל סברי דאף בהדחה לחודיה סגי כמו בקינוח לחודיהלכן נראה דפשיטא ליה למסדר הש"ס דהדחה עדיף מקינוח והכי פירושא בית שמאי סברימקנח ולא בעי מדיח כלומר בקינוח סגי אף על גב דגרע ולא בעי מדיח דעדיף וב"ה סברימדיח לחודיה בעינן והשתא הוה ליה למימר ולא סגי במקנח דגרע אלא איידי דנקט לב"שולא בעי נקט נמי לבית הלל והשתא הוה ליה למיפרך אם כן הוה ליה מקולי בית שמאי ומחומריב"ה אלא דאית ליה פירכא אחריתי ולא מצי לשנויי דבית שמאי תרתי בעי ונקט מקנח והואהדין דבעי מדיח בהדיה ובית הלל סברי דסגי בחד או מדיח או מקנח דאם כן הוו להו לביתהלל למינקט מקנח דהוי רבותא טפי דגרע ממדיח.מקנח וה"ה למדיח - תרווייהו בעינןכדפי' בקונט' וכ"פ ר"ח.
לסעודתא אחריתא אכילנא - לאו בסעודתא שרגילין לעשותאחת שחרית ואחת ערבית אלא אפילו לאלתר אם סילק השולחן ובירך מותר דלא פלוג רבנן.
ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף קח
אמר זעירא אין קינוח הפה אלא בפת ובכל מיני פת הויקינוח לבר מקימחא ותמרי וירקי. ובין גבינה לבשר אין צריך שהייה כלל אלא קינוח הפה,וביום משמע דאין צריך ליטול ידים ביניהם מעובדא דרב יצחק (קיד ב). ויש שמחמירין ליטולאפילו ביום. ואם אכל בשר בההיא סעודתא לא אכיל גבינה אלא בסעודתא אחריתי אכיל כעובדאדמר עוקבא. ובשר שבין השיניים הוי בשר כדכתיב (במדבר יא) הבשר עודנו בין שניהם, וישלנוקרו. ויש מפרשים סעודה שקבעה תורה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבוקר (שם), ולאנהירא לי להחמיר אלא ברכת המזון בהפסק מועט. ואם לא אכל ממשות הבשר אלא תבשיל הבשרנוטל ידיו ואפילו ביום להעביר הזוהם דיבוק השומן כרב נחמן דאמר אמצעיים רשות לא שנואלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. וכן קינוח הפה עביד ולא בעי שהייהכיון שלא אכל בשר. ושיטה זו כפי פיר"ש.
ורב יהודאי גאון (בה"ג ד"ט סע"ג)ורבינו תם פירשו אמר רב חסדא (קה א) אכל בשר אסור לאכול גבינה, דווקא בלא קינוח הפהובלא הדחה אבל ע"י קינוח הפה והדחה מותר לאכול גבינה מיד, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח (דבעי) [ובעי]לממשי ידי (ד)ביני ביני והני מילי בליליא אבל ביממא לא, אמר רב נחמן לא שנו אלא ביןתבשיל לתבשיל, פי' בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה אחרי שאין בו ממשות בשר ולא ממשות גבינהאפילו בליליא לא בעי הדחה, אבל בין תבשיל בשר לממשות הגבינה בעי נטילה ודווקא בליליאוכן בשר בהמה לגבינה בעי קינוח והדחה. ור"ת הוסיף לומר דבין גבינה לבשר אין צריךקינוח ולא הדחה בין ביום בין בלילה דלא פליג רב חסדא אדרב נחמן, דתבשיל מזוהם ונדבקהילכך כי אכיל אחריו גבינה בעי נטילה, ומר עוקבא איהו הוא דאחמור אנפשיה. ולינראה דבין תבשיל לגבינה בעי קינוח או בשיהוי אף כפי שיטתם.
סיעה ג - הפרדה "פיזית" – קינוח והדחה:
ספר הלכות גדולות סימן א - הלכות ברכות פרק שישי
(שם קה ב) אמצעייםרשות אמר רב נחמן לא שנו אלא שבין תבשיל לתבשיל אבל בין בשר לגבינה חובה, והאי דשרורבנן גבינה בתר בשר משמעתיה דרב נחמן. ואף על גב דמים אחרונים חובה אין טעונין ברכה.
אמר רב חסדא (שם) אכל בשר אסור לאכול גבינה, ודוקאבלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל. אבל גבינה מותר לאכול בשר בלא קינוח, ובעי ממשאידיה ופומיה ביני וביני. אמר רבי זירא אין קינוח הפה אלא בפת והני מילי בדחיטי אבלבדשערי לא, ולא אמרן אלא בקרירתא אבל בחמימתא שטר, והני מילי ברכיכא אבל באקושיא לא.והלכתא בכל מילי הוי קינוח לבר מן קמחא ותמרי וירקא.
ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תעב+חולין ק"ה ב' (סי' שפ"ד, ל"ט א')+
כל הבשר. אמ' רב נחמן לא שנו אלא בין [תבשיל] לתבשיל(אלא) [אבל בין תבשיל] לגבינה חובה. פירש רב יהודאי בשאלתות שנשאלו לפניו בין תבשילבשר לתבשיל דחלב רשות היא ליטול ידיו דהוי כנותן טעם בר נותן טעם. דאין כאן חששות ולאממשית בשר אבל (אנא כו' היינו גבי שיהוי בלא קינוח) בין תבשיל לגבינה חובה דהאיכא ממשותגבינה. אבל בין בשר בהמה לגבינה בעי קינוח והדחה. והא דאמר מר עוקבא להא מילתא (הלא)[חלא] בר חמרא אנא כו' היינו גבי שיהוי בלא קינוח. דהא בעי ר' יוחנן כמה ישהא כו' היינוהיכא דלא קינח אבל אי קינח לא בעי שיהוי. (וכן) [ובין] גבינה לבשר לא בעי קינוח כלל.אבל בלילה בעי הדחה וביממא לא דהא קא חזי לה. ובין בשר לגבינה בעי קינוח או שיהוי ונטילתידים בלילה אבל ביום לא. והא דרב אשי דאכל גבינה והדר בשר בלא קינוח אכל כדין בשר בתרגבינה. ובלא נטילת ידים משום יממא. וכן מוכיח בהלכות גדולות של ברכות דמפרשי מילתיהדרב חסדא אמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר ודווקא [בלא] קינוח בשר אסור לאכולגבינה אלא אם כן קינח. וראיה לדבר (ומקלינן) [דמקלינן] בדברים שאין מפעפעין את הידיםכל כך דהאמרי' דעוף וגבינה נאכלין באפיקורון על השולחן לפי שאינו נדבק ומפעפע את הידים.והמפרש משום דר' יוסי הגלילי אינו אלא טועה. דאם כן אפי' בבישול נמי מותר דהא אמרי'בשבת פר' ר' אליעזר אם לא הביא כלי במקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלבואי כר' עקיבא דאסר מדרבנן הוה ליה למימר חיה וגבינה נאכלין באפיקורון. ורב חסדא דאמראכל בשר אסור לאכול גבינה כלומר בלא קינוח ובלא הדחה ביום ובלילה בלא קינוח ולא פליגאדר' (חסדא) [נחמן] דאמר אבל בין תבשיל בשר לגבינה (קינוח) חובה. ודווקא בין תבשילבשר לגבינה אבל בין גבינה לתבשיל בשר ולאו כלום. דבהך לישני דייקינן לעיל. וכן עיקר.ואף על גב דר' חנינא פליג אהאי פיסקא לאו דסמכא. (להאי) [דהא] דאורי שאינן בני דאורייתא.ובקעה מצא וגדר בה גדר. וכמו שפסקתי נר' מתוך ההלכה. ורב יהודאי גאון פירשה. והיא דסמכה.ורבינו שמואל זצ"ל פירש בענין אחר. ולא נתיישב לי. וקשיא לי בה טובא. דמפרש ביןתבשיל לתבשיל כגון בין כרוב לפולין. א"כ תבשיל דבשר מאן דכר שמיה. ועוד היה לולפרש אמיצעתא אמר רב נחמן (רשות) ובין תבשיל לגבינה חובה ולא היה לו לומר לא שנו אםלא היה משמיענן חידוש של היתר. ועוד בין תבשיל לגבינה דמפרש לגבינה שקדמו חיה לו לומרבין גבינה לתבשיל. דהא לעיל נמי דייקינן בהכי. ומה שאומר בהלכות גדולות אמילתיה דרבנחמן מהכא נהגו למיכל בתר בשר (ו)לא לאפוקי מדרב חסדא אלא לאפוקי מפרשנים שבשנים. כללאדמילתא לא בענן קינוח אלא בין בשר לגבינה בלבד וטעמא כדמפרש והבשר עודנו בין שיניהם.אבל עוף אינו נדבק לא בידים ולא בשינים. הועתק מכתיבת רבינו תם.
