המלאכה והשבת בפסוקי התורה

______________________________________________

תוכן העניינים:   

חלק א - עיון בפרשיות התורה

1. נסה לאפיין מהי השבת, מה תפקידה, מהו אופי האיסור שבה, ואיך מאפיינת את יום השבת כפי שעולה מתוך פסוקי התורה.
2. האם המטרה היא לשבות? ממה שובתים? האם מקום איסור המלאכה זהה בפרשיות השונות ומה ההבדל בין שביתה לאיסור עשיית מלאכה?

חלק ב - מבט רוחב בדיני השבת

 מבט מקיף על דיני השבת כולם דרך פרקי המשנה.

חלק  ג - סוגיא בתמצות – מעמד דין השביתה למול איסור המלאכה

סוגיית שבות – מבט עומק בהבדל בין שביתה לאיסור עשיית מלאכה.

_____________________________________________

חלק א – עיון בפרשיות התורה:

בראשית פרק ב - (א)וַיְכֻלּ֛וּ הַשָּׁמַ֥יִם וְהָאָ֖רֶץ וְכָל־צְבָאָֽם: (ב) וַיְכַ֤ל אֱלֹהִים֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה וַיִּשְׁבֹּת֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י מִכָּל־מְלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה:(ג) וַיְבָ֤רֶךְ אֱלֹהִים֙ אֶת־י֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וַיְקַדֵּ֖שׁ אֹת֑וֹ כִּ֣י ב֤וֹ שָׁבַת֙ מִכָּל־מְלַאכְתּ֔וֹ אֲשֶׁר־בָּרָ֥א אֱלֹהִ֖ים לַעֲשֽׂוֹת: פ

שמות פרק יב  - (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽיקֹוָ֑ק לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחָגֻּֽהוּ: (טו)שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ מַצּ֣וֹת תֹּאכֵ֔לוּ אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָרִאשׁ֔וֹן תַּשְׁבִּ֥יתוּשְּׂאֹ֖ר מִבָּתֵּיכֶ֑ם כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל חָמֵ֗ץ וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל מִיּ֥וֹם הָרִאשֹׁ֖ן עַד־י֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי.

(טז) וּבַיּ֤וֹם הָרִאשׁוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁיִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלָאכָה֙ לֹא־יֵעָשֶׂ֣ה בָהֶ֔ם אַ֚ךְ אֲשֶׁ֣ר יֵאָכֵ֣ל לְכָל־נֶ֔פֶשׁ ה֥וּא לְבַדּ֖וֹ יֵעָשֶׂ֥ה לָכֶֽם: -  (עיין בהמשך - ויקרא כג – מלאכת עבודה!!!)

שמות פרק טז - (כב) וַיְהִ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה: (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְקֹוָ֔ק שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיקֹוָ֖ק מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤תאֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶתעַד־הַבֹּֽקֶר: (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑הוְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ: (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיקֹוָ֑ק הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה: (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ: (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ:ס

(כח) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי: (כט) רְא֗וּ כִּֽי־יְקֹוָק֘ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי:(ל) וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי: (לא) וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛לאֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ:(לב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְקֹוָ֔ק מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

שמות פרק כ - (ח) זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ: (ט) שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒: (י) וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑֔יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨הכָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֙֜ וּבְהֶמְתֶּ֗֔ךָ וְגֵרְךָ֖֨ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ: (יא) כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְקֹוָ֜ק אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְקֹוָ֛ק אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ:ס

שמות פרק לא - (א) וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (ג) וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (ד) לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (ה) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה: (ו) וַאֲנִ֞י הִנֵּ֧ה נָתַ֣תִּי אִתּ֗וֹ אֵ֣ת אָהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִֽיסָמָךְ֙ לְמַטֵּה־דָ֔ן וּבְלֵ֥ב כָּל־חֲכַם־לֵ֖ב נָתַ֣תִּי חָכְמָ֑ה וְעָשׂ֕וּ אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥רצִוִּיתִֽךָ: (ז) אֵ֣ת׀ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֗ד וְאֶת־הָֽאָרֹן֙ לָֽעֵדֻ֔ת וְאֶת־הַכַּפֹּ֖רֶת אֲשֶׁ֣ר עָלָ֑יו וְאֵ֖ת כָּל־כְּלֵ֥י הָאֹֽהֶל: (ח) וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֥ה הַטְּהֹרָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת: (ט) וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיּ֖וֹר וְאֶת־כַּנּֽוֹ: (י) וְאֵ֖ת בִּגְדֵ֣י הַשְּׂרָ֑ד וְאֶת־בִּגְדֵ֤י הַקֹּ֙דֶשׁ֙ לְאַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן וְאֶת־בִּגְדֵ֥י בָנָ֖יו לְכַהֵֽן: (יא) וְאֵ֨ת שֶׁ֧מֶן הַמִּשְׁחָ֛ה וְאֶת־קְטֹ֥רֶת הַסַּמִּ֖ים לַקֹּ֑דֶשׁכְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖ךָ יַעֲשֽׂוּ: פ

(יב) וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יג) וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤ייִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדִּשְׁכֶֽם: (יד) וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה בָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ: (טו) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁ לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת: (טז) וְשָׁמְר֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥ית עוֹלָֽם: (יז) בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁת יָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙הַשְּׁבִיעִ֔י שָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ: ס (יח) וַיִּתֵּ֣ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֤ר אִתּוֹ֙ בְּהַ֣ר סִינַ֔י שְׁנֵ֖י לֻחֹ֣ת הָעֵדֻ֑ת לֻחֹ֣ת אֶ֔בֶן כְּתֻבִ֖ים בְּאֶצְבַּ֥ע אֱלֹהִֽים:

שמות פרק לה - פרשת ויקהל  (א) וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם: (ב) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: (ג) לֹא־תְבַעֲר֣וּאֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת: פ....(ל) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רְא֛וּ קָרָ֥א יְקֹוָ֖ק בְּשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה: (לא) וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה: (לב) וְלַחְשֹׁ֖ב מַֽחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשֹׂ֛ת בַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת: (לג) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת: (לד) וּלְהוֹרֹ֖ת נָתַ֣ן בְּלִבּ֑וֹ ה֕וּא וְאָֽהֳלִיאָ֥ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֖ךְ לְמַטֵּה־דָֽן: (לה) מִלֵּ֨א אֹתָ֜ם חָכְמַת־לֵ֗ב לַעֲשׂוֹת֘ כָּל־מְלֶ֣אכֶת חָרָ֣שׁ׀ וְחֹשֵׁב֒ וְרֹקֵ֞םבַּתְּכֵ֣לֶת וּבָֽאַרְגָּמָ֗ן בְּתוֹלַ֧עַת הַשָּׁנִ֛י וּבַשֵּׁ֖שׁ וְאֹרֵ֑ג עֹשֵׂי֙כָּל־מְלָאכָ֔ה וְחֹשְׁבֵ֖י מַחֲשָׁבֹֽת:

שמות פרק לו - (ד) וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־הַ֣חֲכָמִ֔ים הָעֹשִׂ֕ים אֵ֖ת כָּל־מְלֶ֣אכֶת הַקֹּ֑דֶשׁ אִֽישׁ־אִ֥ישׁ מִמְּלַאכְתּ֖וֹ אֲשֶׁר־הֵ֥מָּה עֹשִֽׂים: (ה) וַיֹּאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֣ה לֵּאמֹ֔ר מַרְבִּ֥ים הָעָ֖ם לְהָבִ֑יא מִדֵּ֤י הָֽעֲבֹדָה֙ לַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽהּ: (ו) וַיְצַ֣ו מֹשֶׁ֗ה וַיַּעֲבִ֨ירוּ ק֥וֹל בַּֽמַּחֲנֶה֘ לֵאמֹר֒ אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אַל־יַעֲשׂוּ־ ע֛וֹד מְלָאכָ֖ה לִתְרוּמַ֣ת הַקֹּ֑דֶשׁ וַיִּכָּלֵ֥א הָעָ֖ם מֵהָבִֽיא: (ז) וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹתאֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר: ס

שמות פרק מ - (לג) וַיָּ֣קֶם אֶת־הֶחָצֵ֗ר סָבִיב֙ לַמִּשְׁכָּ֣ן וְלַמִּזְבֵּ֔חַ וַיִּתֵּ֕ן אֶת־מָסַ֖ךְ שַׁ֣עַר הֶחָצֵ֑ר וַיְכַ֥ל מֹשֶׁ֖ה אֶת־הַמְּלָאכָֽה: פ (לד) וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן: (לה) וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְקֹוָ֔ק מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן:

ויקרא פרק כג - (א)וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:(ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣אֲלֵהֶ֔ם מוֹעֲדֵ֣י יְקֹוָ֔ק אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם מִקְרָאֵ֣י קֹ֑דֶשׁ אֵ֥לֶּההֵ֖ם מוֹעֲדָֽי: (ג) שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗ישַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלָאכָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ שַׁבָּ֥ת הִוא֙ לַֽיקֹוָ֔ק בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם: פ(ד) אֵ֚לֶּה מוֹעֲדֵ֣י יְקֹוָ֔ק מִקְרָאֵ֖י קֹ֑דֶשׁ אֲשֶׁר־תִּקְרְא֥וּ אֹתָ֖ם בְּמוֹעֲדָֽם: (ה) בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֖דֶשׁ בֵּ֣ין הָעַרְבָּ֑יִם פֶּ֖סַח לַיקֹוָֽק: (ו) וּבַחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ריוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֔ה חַ֥ג הַמַּצּ֖וֹת לַיקֹוָ֑ק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים מַצּ֥וֹת תֹּאכֵֽלוּ: (ז) בַּיּוֹם֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן מִקְרָא־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: (ח) וְהִקְרַבְתֶּ֥ם אִשֶּׁ֛ה לַיקֹוָ֖ק שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בַּיּ֤וֹם הַשְּׁבִיעִי֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֥א תַעֲשֽׂוּ: פ

דבריםפרק ה - (יב)שָׁמ֛֣וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַּׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֣֖׀ יְקֹוָ֣֥קאֱלֹהֶֽ֗יךָ:(יג) שֵׁ֣֤שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֘ וְעָשִׂ֣֖יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒:(יד)וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֣֖ת׀ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡האַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָוְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָ֛נוּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ:(טו)וְזָכַרְתָּ֗֞ כִּ֣י־עֶ֥֤בֶד הָיִ֣֨יתָ֙׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗֔יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֬֜ יְקֹוָ֤֨קאֱלֹהֶ֤֨יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֥֤ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת: ס

‍

מדרשי ההלכה על מלאכה בתורה

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ז
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי איפשר לו לאדםלעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה. ד"א שבות ממחשבת עבודה; ואומר +ישעיה נח יג - יד+ אם תשיב משבת רגליך וגו', ואומר אז תתענג על יי.

ויום השביעי שבת לה' אלהיך. למה נאמר, לפי שהוא אומר+שמות לא טו+ כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת, עונש שמענו אזהרה מנין, ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה; אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, ת"ל מחלליה מות יומת, עונש שמענו ואזהרה לא שמענו, ת"ל ויום השביעי שבת לה' אלהיך, שאין ת"ל שבת אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחאי בן יאשיה.

מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א
ושמרתם את השבת. זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר, לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת. - כי קדש היא לכם. מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, מה לפלוני חנותו נעולה, שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת,[ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת], מעיד למי שאמר והיה העולם, שברא את עולמו בששהימים ונח ביום השביעי, וכן הוא אומר +ישעיה מג יב+ ואתם עדי נאם יי' ואני אל.

מחלליה מות יומת. למה נאמר, לפי שהוא אומר כל העושהמלאכה ביום השבת מות יומת, עונש שמענו, אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר +שמות כ י+ ויום השביעי שבת ליי' אלהיך לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר ויום השביעי שבת ליי' אלהיך, שאין תלמוד לומר שבת, מה תלמוד לומר שבת, אלא להביא את הלילה בכלל אזהרה, דברי רבי אחי בר' יאשיה. ר' יהודה בן בתירא אומר, הרי הגוים שהקיפו את ערי ישראל וחללו ישראל את השבת, שלא יהו ישראל אומרין, הואיל וחללנו מקצתה, נחלל את כולה, תלמוד לומר מחלליה מות יומת, אפילו כהרף עין מחלליה מות יומת.

כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא. עד שיעשה בה מלאכה גמורה, הרי שכתב אות אחת שחרית ואות אחת בין הערבים או שארג חוט אחד בשחריתוחוט אחד בין הערבים, שומע אני יהא חייב, תלמוד לומר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכםמחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא, עד שיעשה בה מלאכה גמורהן.

ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה. למה נאמר, לפי שהוא אומר מחלליה מות יומת, אין לי אלא המזיד בהתראת עדים, המזיד בינו לבין עצמו מנין, תלמוד לומר ונכרתה, להביא המזיד בינו לבין עצמו. - ונכרתה. אין הכרתה אלא הפסקה. - הנפש ההיא. מזידה, דברי רבי עקיבא. - מקרב עמה. ועמה בשלום.

ששת ימים יעשה מלאכה. כתוב אחד אומר ששת ימים יעשה מלאכה, וכתוב אחד אומר +שמות כ ט+ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, כיצד יתקיימו שניכתובים הללו, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, [ששת ימים יעשה מלאכה,] מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר +ישעיה סא ה+ ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם, וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, מלאכתן נעשית על ידי עצמן, ולא עוד אלא [אפילו מלאכת אחרים נעשית על ידן,] שנא' +דברים כחמח+ ועבדת את אויביך אשר ישלחנו יי' בך. וביום השביעי שבת שבתון קדש ליי'. למה נאמר, לפי שהוא אומר, +ויקרא כג ב+ אלה מועדי יי' - אשר תקראו וגו', יכול כשם שקדושת מועדות מסורה לבית דין, כך תהא קדושת שבת מסורה לבית דין, תלמוד לומר וביום השביעי שבת קדש ליי', לשם שבת מסורה, ואינה מסורה לבית דין, וכן הוא אומר ושמרתם את השבת.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ  פסוק י
(י). ויום השביעי שבת אין לי אלא מצות עשה מצות לא תעשה מנין ת"ל לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא מצות עשה ומצות לא תעשה מיתה מנין ת"ל כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת (שמ' לא טו). עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת"ל ושמרו בני ישראל את השבת (פט"ז). אין לי אלא עונש ואזהרה למלאכת יום עונש ואזהרה למלאכת לילה מנין ת"ל מערב עד ערב (ויק' כג לב) אם אינו ענין ללילי יום הכפורים תניהו ענין ללילי שבתות. אין לי אלא מצות עשה ומצות לא תעשה מיתה מנין ת"ל מחלליה מות יומת (שמ' לא יד). לא תעשה כל מלאכה יכול לא יקנב את הירק ולא ידיח את הכלים ולא יציע את המטות תל' לו' מלאכה נאמרה כאן מלאכה ונאמרה מלאכה במשכן (שמ' לה כא) מה מלאכה האמורה במשכן מלאכה שיש עמה מחשבה אף מלאכה האמורה בשבת מלאכה שיש עמה מחשבה וכו' כי היכי דכתיבא לעיל.

מדרש תנאים לדברים פרק ה
פסוק יד - (יד). ויום השביעי שבת לה' אלהיך למה נאמר לומר לך מה הקדוש ברוך הוא הקדים מה שהיה עתיד לעשות בשבת ועשאו מערב שבת אף אתה הקדים מה שאתה עתיד לעשות בשבת ועשהו מערב שבת: לא תעשה כל מלאכה גדולה היא השבת שאסר בהאת המלאכה שהיא חביבה לפניו שהרי ברא את עולמו במאמר לא ביגיעה ולא בעמל וקרא את בריאת העולם מלאכה שנ' (בר' ב' ב') ויכל אלה' ביום השביעי מלאכתו כי בו שבת מכל מלאכתו: חביבה היא המלאכה שהרי כל הבריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא מסר להן מלאכה אלא לבני האדם בלבד:

מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א
ושמרתם את השבת. זה הוא שהיה ר' שמעון בן מנסיא אומר, לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת. - כי קדש היא לכם. מגיד שהשבת מוספת קדושה לישראל, מה לפלוני חנותו נעולה,שהוא משמר את השבת, מה לפלוני בטל ממלאכתו, שהוא משמר את השבת, [ולא עוד אלא כל מי שמשמר את השבת], מעיד למי שאמר והיה העולם, שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי, וכן הוא אומר +ישעיה מג יב+ ואתם עדי נאם יי' ואני אל.

מכילתא דרבי ישמעאל ויקהל - מסכתא דשבתא פרשה א 
ויאמר אליהם אלה הדברים וגו'. רבי אומר, להביא שלשים ותשע אבות המלאכות שאמר להם משה על פה.

‍

חלק ב-  מבט רוחב על דיני שבת דרך המשנה:

עיין במשנה – מהם הדיניים הכלליים המצויים בשבת – מצורפות משניות מאפיינות מן הפרקים (מומלץ מאד להביט על המכלול בפנים)    

נסה ליצור בעצמך כותרת לכל פרק ומהם הדינים שקשורים לכל נושא רחב בעינך?

מדוע רבי בחר בסדר שכזה?

משנה מסכת שבת פרק א – יציאות השבת. 
משנה א  - [*] יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העניאת ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הביתחייב והעני פטור פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין(ד):

משנה מסכת שבת פרק ב – נר של שבת
משנה א - [*] במה מדליקין ובמה אין מדליקין אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן ולא בכלך ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בירוקה שעל פני המים ולא בזפת ולא בשעוה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב נחום המדי אומר מדליקין בחלב מבושל וחכמים אומרים אחד מבושל אחד שאינו מבושל אין מדליקין בו:

משנה ה - [*] המכבה את הנר מפני שהוא מתירא מפני עובדי כוכבים מפני לסטים מפני רוח רעה ואם בשביל (ונ"א מפני) החולה שיישן פטור כחס עלהנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב ורבי יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם:

משנה ו - [*] על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר:

משנה ז - שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערבשבת עם חשכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ספק חשכה ספק אין חשכה אין מעשרין את הודאיואין מטבילין את הכלים ואין מדליקין את הנרות אבל מעשרין את הדמאי ומערבין וטומניןאת החמין:

משנה מסכת שבת פרק ג – הכנות האוכל לשבת- דרבנן של מלאכת בישול
משנה א - [*] כירה שהסיקוה בקש ובגבבא נותנים עליה תבשיל בגפת ובעצים לא יתן עד שיגרוף (א) או עד שיתן את האפר ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל ובית הלל אומרים חמין ותבשיל (ב) בית שמאי אומרים נוטלין אבל לא מחזירין ובית הלל אומרים אף מחזירין:

משנה מסכת שבת פרק ד – המשך פרק ג  -
משנה א - [*] במה טומנין ובמה אין טומנין אין טומנין לא בגפת ולא בזבל לא במלח ולא בסיד ולא בחול בין לחים בין יבשים לא בתבן ולא בזגים ולא במוכים ולא בעשבים בזמן שהן לחים אבל טומנין בהן כשהן יבשין טומנין בכסות ובפירות בכנפי יונה ובנסורת של חרשים ובנעורת של פשתן דקה ר' יהודה אוסר בדקה ומתיר בגסה:

משנה מסכת שבת פרק ה  - מלאכת הוצאה בשבת (ממשיך בפרק ו)   
משנה א - [*] במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר ונאקה בחטם ולובדקיס בפרומביא וסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר ומזין עליהם וטובלין במקומן:

משנה מסכת שבת פרק ז – פרק המלאכות
משנה א - [*] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבהבשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה ומלאכה העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא חטאת אחת:

משנה ב - [*] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת הזורע והחורש והקוצר והמעמר הדש והזורה הבורר הטוחן והמרקד והלש והאופה הגוזז את הצמר המלבנו והמנפצו והצובעו והטווה והמיסך והעושה שתי בתי נירין והאורג שני חוטין והפוצע ב' חוטין הקושר והמתיר והתופר שתי תפירות הקורע ע"מ לתפור שתי תפירות הצד צבי השוחטו והמפשיטו המולחו והמעבד את עורו והמוחקו והמחתכו הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות הבונה והסותר המכבה והמבעיר המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות הרי אלו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת:

פרקים ח-י (המשך הוצאה ונוספים)

משנה מסכת שבת פרק יא  -העברת ד אמות(הוצאה) -
משנה א - [*] הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים מרשות הרבים לרשות היחיד חייב מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין:

משנה מסכת שבת פרק יב – טו(מלאכות שונות בשבת)
משנה א- [*] הבונה כמה יבנה ויהא חייב הבונה כל שהוא והמסתת והמכה בפטיש ובמעצד הקודח כל שהוא חייב זה הכלל כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס על הסדן בשעת מלאכה חייב מפני שהוא כמתקן מלאכה:

משנה מסכת שבת פרק טז-
משנה א - [*] כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן ואף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה ומפנימה אין קורין בהם מפני ביטול בית המדרש מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין ואף על פי שיש בתוכן מעות ולהיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש בן בתירא אומר אף למפולש:

משנה מסכת שבת פרק יז – יח : מוקצה בשבת-
משנה א - [*] כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן אף על פי שנתפרקו בשבת שאינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן:

משנה מסכת שבת פרק יט – מילה בשבת -
משנה א - [*] רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערבשבת מביאו בשבת מגולה ובסכנה מכסהו על פי עדים ועוד אמר רבי אליעזר כורתין עצים לעשות פחמין ולעשות כלי ברזל כלל אמר רבי עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת ושאי אפשר לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. -

משנה ב - [*] עושין כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא טרף יין ושמן מערב שבת ינתן זה בעצמו וזה בעצמו ואין עושין לה חלוק לכתחלה אבל כורך עליה סמרטוט אם לא התקין מערב שבת כורך על אצבעו ומביא ואפילו מחצר אחרת:

משנה מסכת שבת פרק כ – כב דינים שוניםבשבת(דרבנן?) -
משנה א - [*] רבי אליעזר אומר תולין את המשמרת ביום טוב ונותנין לתלויה בשבת וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת אבל נותנין לתלויה ביום טוב:

משנה מסכת שבת פרק כג (החשכה לכיוון מחוץ לתחום) -
משנה ג - [*] לא ישכור אדם פועלים בשבת ולא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אין מחשיכין על התחום לשכור פועלים ולהביא פירות אבל מחשיךהוא לשמור ומביא פירות בידו כלל אמר אבא שאול כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו:

משנה מסכת שבת פרק כא(מוקצה) - משנה א - [*] נוטל אדם את בנו והאבן בידו וכלכלה והאבן בתוכה ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין רבי יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה:

‍

דין –"שבות" – בין שביתה למלאכה

 עיין במדרשי ההלכה ובתנאים למטה – מהו הדין היוצא מהציווי לשבות? האם מעמדו דאורייתא או דרבנן? (אילו דינים כלולים בו ?)

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט  - ושמרתם את היום הזה לדורותיכם למה נאמר והלא כבר נאמרכל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה דברים שהם משום שבות מנין ת"לושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבותוהדין נותן הואיל ויום הראשון ויום האחרון קרויין מקרא קדש וחולו של מועד קרוי מקראקדש אם למדת על יום טוב הראשון והאחרון שהן קרואים מקרא קדש הרי הן אסורין משום שבותאף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קדש יהא אסור משום שבות ת"ל ביום הראשון שבתון וביום השביעי שבתון וגו

מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ז  - ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. וכי איפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים, אלא שבות כאלו כל מלאכתך עשויה. ד"א שבות ממחשבת עבודה; ואומר +ישעיה נח יג - יד+ אם תשיב משבת רגליך וגו', ואומר אז תתענג על יי.

מכילתא דרבי ישמעאל משפטים - מסכתא דכספא פרשה כ  - ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו. [למה נאמר, לפי שהוא אומר, +שם /שמות/ כו לה+ ושמת את השלחן וגו', אם שינה עובר בלא תעשה, לכך נאמר ובכל אשר אמרתי אליכם וגו'; ר"מ אומר לעשות דברי תורה עליך חובה; ר' אליעזר אומר לעשות מצות עשה מצות לא תעשה; ר"א בן יעקב אומר אין לי אלא מה שפרט הכתוב, שאר דקדוקי פרשה מנין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם. - דבר אחר ובכל אשר אמרתי וגו'], למה נאמר, לפי שהוא אומר לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא דברים שהן משום שבות, [ד"א ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו, להביא שביתת כלים]. - ושם אלהים אחרים לא תזכירו. שלא תשביע לגוי ביראתו. [ולא ישמע על פיך, שלא תשבע לו ביראתו].

מכילתא דרבי ישמעאל כי תשא - מסכתא דשבתא פרשה א  - פרשת כי תשא ויאמר יי' אל משה לאמר. לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. - אך את שבתותי תשמורו, למה נאמר, לפי שהוא אומר +שמות כ י+ לא תעשה כל מלאכה, אין לי אלא דברים שהם משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר אך את שבתותי תשמורו, להביא דברים שהן משום שבות.

הרמב"ן
יהיה לכם שבתון - שיהיה יום שביתה לנוח בו. ואמרו רבותינו (שבת כד ב) שבתון עשה הוא. והנה העושה מלאכה בי"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה. ועל דעתם, המועדות כולם הוקשו זה לזה, כי לא נאמר שבתון בחג המצות ולא בעצרת.

והנה ידרשו "שבתון" לשבות בו לגמרי אפילומדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן:

אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה,כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב, ודרך האסמכתות לשנות שהם מן התורה לא שיאמרו דבר זה שהוא מדברי סופרים מנין מן התורה, אבל היה לו לומר דברים שאינן מלאכה מנין תלמוד לומר שבתון.

ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיותלנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה:

ואחרי כן ראיתי במכילתא אחריתי דרבי שמעון בן יוחאי (יב טז) ששנו בה לשון אחר, אין לי אלא מלאכה שחייבין על מינה חטאת, מלאכה שאין חייבין על מינה חטאת מנין, שאין עולין באילן ולא רוכבים על גבי בהמה ולא שטין על פני המים ולא מספקים ולא מטפחין, תלמוד לומר כל מלאכה. אין לי אלא ברשות, במצוה מנין, שאין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין ואין מגביהין תרומה ומעשרות, תלמוד לומר שבתון, שבות. וכעניןזה היא שנויה בת"כ (אחרי פרק ז ט) ביום הכפורים. ואע"פ שאלו הברייתות חלוקות בלשונן ובמדרשיהן, שמא לדבר אחד נתכוונו, להביא אסמכתא לשבות דרבנן. ומכלמקום בין שיהיה פירוש הברייתא הראשונה כמו שאמרנו, או שהן כולן אסמכתות, אבל פירוש"שבתון" כך הוא שתהיה לנו מנוחה מן הטורח והעמל כמו שביארנו, והוא ענין הגון וטוב מאד...

וכן שבות דשבת בימי עזרא ובית דינו תקנו. ומהםכענין שכתוב (נחמיה יג) והצורים ישבו בה מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם. וכמו שאמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו התירו וחזרו והתירו וכו' בגמר שבת (קכג ב). כי כל זה חומרא וקבלה שקבלו עליהם ועשו סייג לתורה מלבד כמה תקנות שתקן עזרא. וכן הברכות כולם שתקן הוא ובית דינו אנשי כנסת הגדולה וכולן מדרבנן הן בלא ספק. ואפילו תקנותיו של משה רבינו עליו השלום עצמו מדרבנן הן.

דרשות ר"ה לרמב"ן:
וכן שבות דשבת בימי עזרא ובית דינו תקנו. ומהם כענין שכתוב (נחמיה יג) והצורים ישבו בה מביאים דג וכל מכר ומוכרים בשבת לבני יהודה ובירושלם. וכמו שאמרו בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו התירו וחזרו והתירווכו' בגמר שבת (קכג ב). כי כל זה חומרא וקבלה שקבלו עליהם ועשו סייג לתורה מלבדכמה תקנות שתקן עזרא. וכן הברכות כולם שתקן הוא ובית דינו אנשי כנסת הגדולה וכולן מדרבנן הן בלא ספק. ואפילו תקנותיו של משה רבינו עליו השלום עצמו מדרבנן הן.[2]

" העיקר כך הוא: שהוזהרנו במלאכות בשבתובלאו וכרת ובחיוב סקילה. וכל העושה מלאכה אחת אפילו קטנה שבקטנות שהיא אב אותולדה, ענוש כרת ונסקל. והטרחים והעמל כשאין בהם אב מלאכה או תולדה והוזהרנו בהם דשבתון...ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה".

ריטב"א:
ברם צריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות דרבנן לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דא"כ נמצאת שבת כחול מן התורה שהחנויות פתוחות ואוצרות תבואה ויין, ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין, ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה, אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מצות עשה שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן,נמצא שיש לשבות עיקר מן התורה, ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה, וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל[3].

בית יוסף אורח חיים סימן שכא
יג ואסור לרדות דבש מהכוורת וכו'. בסוף פרק המצניע(צה.) תנו רבנן החולב וכו' והרודה חלת דבש שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביום טוב לוקה ארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות ופסק הרמב"ם בפרק כ"א (ה"ו) כחכמים וכתב הרב המגיד בשם הרשב"א (חי' מג: ד"הלא נצרכה, עבוה"ק ב"מ ש"א ס"ב) במה דברים אמורים בזמן שדבוקות בכוורת וצריך לרדות לפי שנראה כעוקר דבר מגידולו אבל נתלשו מן הכוורת וכן דבש הצף בכוורת מותר וכן דעת התוספות בפרק כירה (מג: ד"ה דחשיב) וכן מורה לשון רבינו שאינו נאסרכשאינו צריך רדייה עכ"ל והא דשרי ליטול דבש הצף בכוורת דוקא בשזב מערב שבת אבל אם זב בשבת פשיטא שאסור אלא אם כן ריסק החלות מערב שבת וכמו שנתבאר בסימן ש"ך(פט. ד"ה חבית): 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שמב
בין השמשות מותר לעשות דברים שאסרו חז"ל משום גזירה, ובו סעיף אחד.
סעיף א
(א) כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם* (ב) בין השמשות, (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז), והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק, כיצד, * מותר לו בין השמשות לעלות באילן, או לשוט על פני המים <א>להביא לולב או שופר, (ג) וכן מוריד מהאילן (ד) או מוציא מהכרמלית א) עירוב שעשה, *(ה) וכן אם היה טרוד (ו) ונחפז לדבר שהוא משום שבות, * מותר בין השמשות; א') ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו (ז) נר לשבת.

שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן כ ד"ה ומש"כ המ"מ
ומש"כ המ"מ וכן כתב הרמב"ן בפירוש התורה שלו, לא ידוע לי בבירור. אבל אפשר שהוא על מש"כ הרמב"ן על קרא דזכור לקדשו, וטעם לקדשו, שיהא זכרוננו בו להיותו קודש בעינינו, כמו שאמר לקדוש ה' מכובד, והטעם שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש להיפנות בו מעיסקי המחשבות בהבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשנו בדרכי ה', וללכתאל החכמים. דלהיפנות בו מעיסקי המחשבות, הוא משמעותו פינוי גם מדברים המותרים. וגםאיתא יותר מפורש, אבל בדרך אגב, בקרא אחרינא, דהוא בקרא דקדושים תהיו. דאחר שגמר לבאר פירושו במצוות קדושים תהיו,שבתו"כ איתא שפרושים תהיו שהוא מצוה כללית על האדם להתנהג אף בדברים המותרים בפרישות, שלא יהיה נבל ברשות התורה, שימעט בתאוותיו אף במותר, בין במשגל עם אישתו בין בעניני אכילה ושתיה מיין, ומאכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, וכה"ג בכל דבר, הביא דוגמאות שמצינו כעין פירוש זה בענייני ממון, אחר אזהרת פרטי דינים וכל משא ומתן שבין בני אדם,לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל, ועשית הישר, שיכניס בעשה היושר והשווייה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, ומצינו כן בעניין השבת, אסר המלאכות בלאו, והטרחים בעשה כללי שנאמר תשבות. הרי מפורש שסובר דבעשה דוביום השביעי תשבות, הוא איסור עשה, לבד מעל איסורי המלאכות גם איסור עשה על טירחא בדברים המותרים, ולא ביאר אימתי הוא, ופשוט שהוא כדביארתי. ומסיק המ"מ דמש"כ הרמב"ם אחר זה, ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, היינו שכתב הרמב"ם שלבד מה שהוא בכלל איסור העשה דתשבות, איכא דברים שאסרו חכמים משום שבות משני עניינים,יש שהוא מפני שדומין למלאכות, ויש מגזירה שמא יבא מהן לאיסור סקילה.

[1]השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב.

[2]השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש ב.

[3]חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב.

‍