גרמא | שינוי

א.  גרמא  - גורם

עיין בגמרא וברש"י : נסה להגדיר מהוהמונח "גרם", מתי ניתן להשתמש בו? והאם יותר בדאורייתא או בדרבנן? בכיבוי או בכל מלאכה?

 תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד א   

משנה.   רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את    האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים,    בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין    יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.    

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: טלית    שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה. מיתיבי:    טלית שאחז בה האור מצד אחד - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה - כבתה. וכן ספר תורה    שאחז בו האור - פושטו וקורא בו, ואם כבה - כבה! - הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס.    - אימר דאמר רבי שמעון בן ננס - מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר? -    אין, מדקתני סיפא: רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל    את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה - מכלל דתנא קמא שרי.  תנו רבנן: נר שעל גבי טבלא -    מנער את הטבלה והיא נופלת, ואם כבתה - כבתה. אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו אלא    בשוכח, אבל במניח - נעשה בסיס לדבר האסור. תנא: נר שאחורי הדלת - פותח ונועל    כדרכו. ואם כבתה - כבתה. לייט עלה רב. אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא, ואמרי    לה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי טעמא לייט עלה רב? אילימא משום דרב סבר    לה כרבי יהודה, ותנא קתני לה כרבי שמעון - משום דרב סבר לה כרבי יהודה, כל    דתני כרבי שמעון מילט לייט ליה? - אמר ליה: בהא - אפילו רבי שמעון מודה,    דהא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות.    אמר רב יהודה: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי. במאי עסקינן?    אילימא ברוח מצויה - מאי טעמיה דמאן דאסר? אי ברוח שאינה מצויה - מאי טעמא    דמאן דשרי? - לעולם ברוח מצויה, מר סבר: גזרינן, ומר סבר: לא גזרינן.      

עושין מחיצה כו'. למימרא    דרבנן סברי: גרם כבוי מותר, ורבי יוסי סבר: גרם כבוי אסור, והא איפכא    שמעינן להו! דתניא: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאין שאין דרכן להשתבר.    ואלו מלאין שאין דרכן להשתבר - כלי מתכות. רבי יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין    וכלי כפר חנניה אין דרכן להשתבר! - וכי תימא: איפוך מתניתין, ורבי יוסי דברייתא    - לדבריהם קאמר. ומי מצית אפכת לה? והאמר רבה בר תחליפא משמיה דרב: מאן תנא    גרם כבוי אסור - רבי יוסי! - אלא, לעולם לא תיפוך, וברייתא כולה רבי יוסי היא,    וחסורי מחסרא והכי קתני: עושין מחיצה בכלים ריקנין, ובמלאים שאין דרכן להשתבר.    ואלו הן כלים שאין דרכן להשתבר - כלי מתכות, וכלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה    נמי אין דרכן להשתבר, שרבי יוסי אומר: אף כלי כפר שיחין וכלי כפר חנניה אין    דרכן להשתבר.

רש"י מסכת שבת דף קכ עמוד א -   משנה. עור של גדי - לח.     מפני שהוא מחרך - מן האור, ובלעז רטריי"ט+להתכווץ+, ואינו נשרף, ומתוך כך הוא מגין על התיבה.    בין מלאים - מים.    שאינן יכולין לקבל כח האור - מפני שחדשים הם.     גמרא. הוא דאמר כר' שמעון - דשרי לעכובידליקה בעור גדי.   גרם כיבוי - כי האי גוונא,כשמגיע למים הוא כבה.    מי אמר - דילמא האדקתני במתניתין ועושין מחיצה בכל הכלים - לאו בחדשים המתבקעים קאמר.      נר - דולק, קרושיי"ל +מנורה, פמוט+.     אלא בשכח - דשכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת.    אבל מניח נעשית - טבלא בסיס לדבר האסור, ואסורלטלטלה כדי לנערה.    לייט עליה - על כל המוריןכן.    כר' יהודה - דאמר דבר שאין מתכוין -אסור.   בפסיק רישיה - והכא נמי, הרוח מכבהו.     כנגד המדורה - ואף על פי שרוח מנשבת ומבעיר

האור.    מאי טעמא דמאן דאסר - אין דרך להבעיר ברוח מצויה, ולא פסיק רישיה ולא ימות הוא.       אף כלי כפר שיחין - חרס העשוי מאותו עפר חזקהוא, ואין משתבר, אלמא: לר' יוסי בגרם כבוי טפי מיקל מדרבנן.    וכי תימא איפוך מתניתין - ותני ברישא דברי ר'יוסי וחכמים אוסרין בכלי חרס חדשים כו'.  ור' יוסי דברייתא - דמשמע דבהנהו דפקעי מודה, דהא כפר שיחין וכפר חנניה הואדקשרי.   לדבריהם קאמר להו - לדידי כל הכליםשרו, דגרם כבוי מותר, אלא לדידכו, נהי דאסריתו גרם כבוי - אודו לי מיהת דבהני אפילוגרם ליכא.  

עיינו בגמרא המקבילה ובראשונים עליה -  סיכום מחלוקת הראשונים מובא בריטב"א (למי שזמנו קצר ידלג לריטב"א):

 תלמוד    בבלי מסכת שבת דף מז עמוד ב - ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר:    גורם לכיבוי - אסור! - ותסברא? אימור דאמר רבי יוסי - בשבת, בערב שבת מי    אמר? וכי תימא הכא נמי בשבת - והתניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת -    ואין צריך לומר בערב שבת, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת, ואין    צריך לומר בשבת! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא - מפני שמקרב    את כיבויו. הדרן עלך כירה.    

רש"י מסכת שבת דף מז עמוד ב -  כר' יוסי - בכל כתבי הקדש דקתני:עושה מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה, ר' יוסי אוסר בכליחרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה.  בערב שבת - כגון זה, שנותן המים מבעוד יום בכליתחת הנר.   וכי תימא הכא נמי - אין נותנין לתוכומים בשבת קאמר, ור' יוסי היא.  והתניא - אפילובערב שבת אסור, ואי לגרם כיבוי מדמית לה - אפילו כר' יוסי לא מיתוקמה, דבערב שבת לאאמר ר' יוסי.  אלא אמר רב אשי - מתניתין אפילולרבנן, דלא דמי לגרם כיבוי, דהתם כי מטי דליקה לכלים - דליקה הוא דפקע להו, וגרמא בעלמאהוא, אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר - מכבה ממש הוא, וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה.     שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא, והוה ליהמכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת.  הדרן עלך כירה.

תוספות מסכת שבת דף מז עמוד ב -  לימא תנןסתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור - הוה מצי למימר וליטעמיך הא רבי יוסי גופיהלא אמרה אלא בדליקה משום דאדם בהול על ממונו אי שרינא ליה אתי לכבויי והכי מפרש בכלכתבי (לקמן קכ:) אבל הכא ליכא למגזר דהא יש כלי תחת הנר ואינו בהול ובכמה מקומות בהש"סיכול לומר וליטעמיך ואינו אומר.

מפני שמקרב את כבויו - פירוש דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידיכיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות ואם תאמר מאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסתמצודה דשרינן בפ"ק (דף יז:) עם השמש והכא אסרינן מע"ש שלא יבא לעשות בשבתותירץ הרב פור"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכאלמיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוישיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביההכלי עם המים כנגד הניצוצות כדפרישית ואף על גב דבאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר'שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ואף על גב דהוי גזירהלגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי ורש"י דפי' דהוה מכבה ממש לאו דוקאאלא כלומר שיוכל לבא לידי כיבוי ור"ת גריס כפירוש ר"ח מפני שמקרב כיבוי דהתםהוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכן מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכאאין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצת מים דאסירא כגון מחיצתשלג וברד וקשה לפירושו דבירושלמי מוקי מתני' כר' יוסי אבל לרבנן אפי' מחיצות של מיםמותר ובפ' כל כתבי (לקמן קכ:) נמי שרו רבנן דר' יוסי בטלית שאחז בו האור מצד אחד ליתןעליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ונראה דלפי הש"ס שלנו יש לחלק דבמחיצה של מיםאף על גב דאין דבר מפסיק מ"מ שרי שאין האש נופלת לתוך המים להדיא כי הכא שהמיםתחת הניצוצות ומקרב כיבוין טפי ועוד דאיכא למימר דהש"ס שלנו אוסר במחיצות של מיםלרבנן ומשום הכי מוקי מתניתין כרבנן ופליג אירושלמי ולא דמי לטלית שאחז בו האור מצדאחד שאינו אלא שלא תתפשט האור ומה שרגילים לתת מים בזכוכית שקורין לאמפ"א ונותניןעליה שמן בע"ש אין זה קרוי קירוב כיבוי דכיון שאין מתכוין לכיבוי כלל אלא להגביהאת השמן לא שייך למגזר מידי שמא יעשה בשבת ושרי אפי' לר' יוסי וכ"ש לרבנן דאל"כאפי' בלא מים אסור שהניצוצות נופלות בשמן ועוד איכא למימר דתלמוד שלנו אסר מחיצה שלמים לרבנן ומש"ה מוקי מתני' כר' יוסי ופליג אירושלמי ול"ד לטלית שאחז בוהאור מצד אחד שאינו אלא שלא תתפשט האור [ת"י].

חידושי הרשב"א מסכת שבת דף מז עמוד ב -  ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלותלתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמענמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתןעליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצותוכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצדואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי, ולפירוש זה איכא למידק אםכן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהןכל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכויןלכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבלהכא דמתכוין לכבוי אסור.

חידושי הריטב"א מסכת שבת דף מז עמוד ב -  אלא אמר רב אשי אפי' תימא רבנן שאני הכא מפנישמקרב את כבויו. פירש רש"י ז"ל דהתם הוא דשרו רבנן משום דהתם הא איכא כליםדעבדי מחיצה וכי מטיא דליקה לכלים פקעא להו ומתכביא בהו וגרמא בעלמא הוא דעבד אידך,ולפיכך התירו לעשות כן אפי' בשבת, אבל הכא שנותן מים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וראוילגזור מבעוד יום אטו משחשכה, והא דקאמר מפני שמקרב את כבויו לומר שמקרב זמן כבויו והוהליה מכבה ממש ע"כ, פירוש דאע"ג דמכבה הוא קרי ליה תלמודא מקרב בכבויו משוםדאע"ג דניצוצות בלאו הכי נמי היו כבין והולכים מ"מ המים מקרבים כבויין, ודינוכמכבה ממש, ודמי לאותה שאמרו (ב"ק י' ב') האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו, ויששהוקשה להם בפירוש רבינו ז"ל היכי קאמר כי מפני שנתן מים תחת הנר הוי מכבה ממש,ופירשו מפני שמקרב את כבויו כי פעמים שמגביה הכלי שיש בו מים בשעת נפילת הניצוץ והויכמכבה בידים ולפיכך אסרו לתת מים בתוך הכלי שלא יבא לידי הגבהת הכלי שהוא איסור תורה,ופירוש זה אפשר אבל אין זה דעת רש"י ז"ל לפי לשונו, ודקא אמרת היכי הוי מכבהממש, רבינו ז"ל סובר שכשנותן מים בכלי פעמים שבשעת נתינתו יפול בו הניצוץ ממש,ולא עוד אלא דכל שמניח מים במקום שנופל הניצוץ ודאי הוא כנותן מים במקום שהאש שם והוהליה מכבה.

ובמקצת תוספות מצאתי כי ר"ת ז"ל גורס מפירוש ר"ח ז"למפני שמקרב כבויין, כלומר דהתם שרו רבנן דאיכא הפסקה דכלים בין האש והמים ומחיצה בכליםהוא עושה, אבל כאן דליכא שום הפסק בין המים והניצוצות גרם כבוי כי האי מיתסר ואפי'מערב שבת ואפי' לרבנן, והקשו על זה בתוספות דהא אמרינן התם לרבנן דשרו לעשות מחיצהבכלים של חרס הוא הדין דטלית שאחז בה האור שהוא מותר לתת בו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה,אלמא דשרו גרם כבוי בלא הפסקה, אבל לפירוש רש"י ז"ל ניחא דלא אסרי רבנן אלאבנותן כלי תחת הנר ממש שראוי ליפול ניצוצות בו להתכבות והוה ליה מכבה ממש, מה שאיןכן בזו שהרי אינה עשויה על כל פנים שיגיע האש למקום המים כי אולי יכבה קודם שיגיע שם,וכל שכן דלא קשיא למאן דאמר שמקרב את כבויו להגביה הכלי לנר, דהתם גבי טלית ליכא למיחשדליעביד הכי דהא ידע שהוא מכבה גמור ואסור, ונראה שאף לפירוש ר"ח [ור"ת]ז"ל לא קשיא, דלדידהו כל שיש בו ריוח שום דבר בין המים והאש הפסקה חשיבא להו,כיון דאפשר שתכבה קודם שתגיע שם, כנ"ל.

כתבו התוספות ומה שרגילים לתת מים או יין בתוך הלאנפדאס של בתי כנסיות איןזה נקרא מכבה ולא גורם כבוי שהרי אינם מתכוונים כלל לכבוי, אדרבה להדלקה עושים כך כדישיעלה השמן סמוך לפתילה, ואם היה דולק כל היום טוב בעיניו, שאם לא כן היאך מדליקיםכלל ואפי' בלא מים מלמטה דהא מקרב כבויו שכל הניצוצות נופלים לתוך השמן, אלא ודאי דכיהאי גוונא שאין נותן שם אלא להדליק שרי ואריך, וטעמים אחרים נאמרו בזה וזה הנכון ומשובחיותר, ע"כ.

ב.   שינוי - כלאחר יד

דרך ביצוע המלאכה "הפעולה" הינה מרכיב משמעותי במלאכה, אולם מתי וכיצד נגדיר כי האדם "שינה" מדרך ביצוע המלאכה? ומדוע שיהיה הבדל ברמת החיוב במצב בו המלאכה בוצעה בשינוי? ולבסוף האם מלאכה המבוצעת בשינוי תותר?

תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק ט  הלכה יד -

התולשבין בימינו בין בשמאלו הרי זה חייב באחת ידו ברגלו בפיו ובמרפקו או שהיה מהלך עלגבי הארץ ונתזו צרורות מתחת רגליו ונפלו על גבי עשבים ותלש פטור מהלך אדם על גביעשבים ועל גבי צרורות בשבת ואינו חושש

משנה מסכת שבת פרק י    

משנה ג -המוציא בין בימינו בין בשמאלו בתוך חיקו או על כתיפו חייב שכן משא בני קהת כלאחרידו ברגלו בפיו ובמרפקו באזנו ובשערו ובפונדתו ופיה למטה בין פונדתו לחלוקו ובשפתחלוקו במנעלו בסנדלו פטור שלא הוציא כדרך המוציאין:

משנה ד - המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו פטור לאחריו ובא לולפניו חייב באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפניה ובין מלאחריה חייבת שכן ראוילהיות חוזר רבי יהודה אומר אף מקבלי פתקין:

גדר הדין שינוי – כלאחר יד:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף צב עמוד א -  משנה. המוציא בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקואו על כתיפיו - חייב, שכן משא בני קהת. כלאחר ידו, ברגלו, בפיו, ובמרפקו, באזנו,ובשערו, ובפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, ובשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו -פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין.  

גמרא. אמר רבי אלעזר:המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים - חייב, שכן משא בני קהת. ...  אמר רב משום רבי חייא: המוציא משאוי בשבת עלראשו - חייב חטאת, שכן אנשי הוצל עושין כן. ואנשי הוצל רובא דעלמא? אלא, אי איתמרהכי איתמר: אמר רב משום רבי חייא: אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת - חייב,שכן בני עירו עושין כן. - ותיבטל דעתו אצל כל אדם! אלא, אי איתמר הכי איתמר:המוציא משוי על ראשו - פטור. ואם תימצא לומר: אנשי הוצל עושין כן - בטלה דעתן אצלכל אדם.

משנה. המתכוין להוציא לפניו, ובא לו לאחריו - פטור. לאחריו ובא לו לפניו -חייב. באמת אמרו: האשה החוגרת בסינר, בין מלפניה ובין מלאחריה - חייבת, שכן ראוילהיות חוזר. רבי יהודה אומר: אף מקבלי פתקין. 

 גמרא. מאי שנא לפניו ובא לו לאחריודפטור - דלא אתעביד מחשבתו, לאחריו ובא לו לפניו - נמי, הא לא אתעביד מחשבתו! -אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו. אמר רבא: ומאי קושיא? דילמא: לפניוובא לו לאחריו היינו טעמא דפטור - דנתכוון לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה;לאחריו ובא לו לפניו, היינו טעמא דחייב - דנתכוון לשמירה פחותה ועלתה בידו שמירהמעולה. אלא מאי קושיא - דיוקא דמתניתין קשיא; המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריופטור הא לאחריו ובא לו לאחריו - חייב. אימא סיפא: לאחריו ובא לו לפניו - הואדחייב, הא לאחריו ובא לו לאחריו - פטור. אמר רבי אלעזר: תברא, מי ששנה זו לא שנהזו. אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא לא מיבעיא קאמר; לא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו- דחייב דאיתעבידא מחשבתו. אלא אפילו לאחריו ובא לו לפניו איצטריכא ליה, סלקא דעתךאמינא: הואיל ולא איתעביד מחשבתו - לא ליחייב, קא משמע לן: דנתכוון לשמירה פחותהועלתה בידו שמירה מעולה - דחייב.

ולאחריו ובא לו לאחריו - תנאי היא. דתניא: המוציא מעות בפונדתו ופיהלמעלה - חייב, פיה למטה, רבי יהודה מחייב, וחכמים פוטרין. אמר להן רבי יהודה: איאתם מודים בלאחריו ובא לו לאחריו שהוא חייב? ואמרו לו: ואי אתה מודה כלאחר ידוורגלו שהוא פטור? אמר רבי יהודה: אני אמרתי דבר אחד, והן אמרו דבר אחד. אני לאמצאתי תשובה לדבריהם, והן לא מצאו תשובה לדברי. מדקאמר להו אי אתם מודין - לאומכלל דפטרי רבנן? - וליטעמיך, דקאמרי ליה אי אתה מודה מכלל דמחייב רבי יהודה?והתניא: לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור! - אלא: לאחריו ובא לו לאחריו - דברי הכלחייב. לאחר ידו ורגלו - דברי הכל פטור, כי פליגי - בפונדתו ופיה למטה. מר מדמי ליהלאחריו ובא לו לאחריו, ומר מדמי ליה לאחר ידו ורגלו.

רמת האיסור של עשיית מלאכה בשינוי:    

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד ב - והתנן: אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימיןואין מגביהין תרומה ומעשרות, כל אלו ביום טוב אמרו, קל וחומר בשבת! - הני מיליבחובות שאין קבוע להן זמן, אבל בחובות שקבוע להן זמן - מקדישין. דאמר רבי יוחנן:מקדיש אדם את פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב. והלא מחמר! - מחמר כלאחר יד. -מחמר כלאחר יד נמי, נהי דאיסורא דאורייתא ליכא - איסורא מדרבנן מיהא איכא! -היינו דקא בעי מיניה: דבר שיש לו היתר מן התורה, ודבר שבות עומד לפניו, לעקרוכלאחר יד במקום מצוה מאי? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הניחו להן לישראלאם אין נביאים הן - בני נביאים הן.

באילו מצבים יותר לעשות מלאכה בשינוי:    

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס עמוד א -  תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא?יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס. תניא,נחום איש גליא אומר: צינור שעלו בו קשקשין, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש. מאיטעמא? מתקן כלאחר יד הוא, ובמקום פסידא לא גזרו בה רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כנחום אישגליא.

בית יוסף אורח חיים סימן שיט  -  ז אין מוללין מלילות בשבת אלא מולל בשינוי וכו'.בפרק קמא דיום טוב (יב:) המולל מלילות מערב שבת למחר מנפח מיד ליד ואוכל אבל לא בקנוןולא בתמחוי ומפרש בגמרא דדוקא מערב שבת אבל בשבת אין מוללין מלילות. ובפרק מפנין (קכח.)תניא חבילי פיאה איזוב וקורנית הכניסן לעצים אין מסתפק מהם בשבת למאכל בהמה מסתפק בשבתמהם וכו' ומולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי דברי רבי יהודה וחכמים אומרים מולל בראשיאצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. ופירש רש"י במילתיהדרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמים אומרים מולל בראשיאצבעותיו ובלבד שלא ימלול הרבה דרך חול דרבנן מחמירין דבכוליה ידיה אסיר אלא בראשיאצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכן. וגרסינן בסוףפרק קמא דיום טוב (יג:) כיצד מולל אביי משמיה דרב יוסף אמר חדא אחדא ורב אויא אמר חדאאתרתי. ופירש רש"י חדא אחדא. בין גודל לאצבע: חדא אתרתי. בין גודל לשתי אצבעותיו.רבא אמר כיון דמשני אפילו חדא אכולהו נמי וכתבו התוספות כיצד מולל. ביום טוב ובשבתאסור למלול. והר"ן (שם ו. ד"ה ואיכא) כתב ואיכא למידק דהכא משמע דבשבת לאשרי למלול כלל ואילו בפרק מפנין אמרינן דמולל בראשי אצבעותיו ותירץ הרז"ה (שבתנא.) דהתם בחבילי פיאה וכו' אבל בחבילי תבואה וקטניות לא שרי כלל ואחרים תירצו דהתםאינו מולל אלא לרכך האוכל ומשום הכי שרי ע"י שינוי ומולל דהכא לפרק האוכל מתוךהקשין דאסור לגמריג. וכן כתב המרדכי (ביצה סי' תרסא). ולפי דעת זו כי אמרינן כיצד מוללביום טוב היא דבשבת אסור אפילו ע"י שינוי ואין זה דעת הרי"ף (נא.) והרא"ש(סוף סי' ב) שכתבו בפרק מפנין דאשבת קאי ופסקו כרבא דקיימי רבנן כוותיה וכן דעת הרמב"םבפרק כ"א (הי"ד) וכן הסכים שם הרב המגיד ורבינו ירוחם בחלק ח' (דנתיב י"בעז:) דמלילה שריא בשבת אפילו לפרק הזרע מהגבעולין: וגרסינן תו בפרק קמא דיום טוב (יג:)כיצד מנפח אמר רב אדא בר אהבה מנפח מקשרי אצבעותיו ולמעלה. כלומר ולא בכפו. מחכו עלהבמערבא כיון דמשני אפילו בכולא ידא נמי אלא אמר רבי אלעזר מנפח בידו אחת ובכל כחו.וכתב הרמב"ם בפרק כ"א (הי"ז) כשהוא מנפח מנפח בידו אחת בכל כחו אבללא בקנון ובתמחוי גזירה שמא ינפח בנפה ובכברה שהוא חייב. וכתב הרב המגיד וזה לשונווכתבו המפרשים דלאו דוקא קנון ותמחוי אלא אפילו בשתי ידיו אסור כדאסיקנא בידו אחת ובכלכחו וזהו שכתב רבינו בידו אחת וכן מבואר בהלכות בפרק מפנין (רי"ף שם) עכ"לוכן כתב הר"ן בפרק קמא דביצה (ו. ד"ה אושפזיכניה). ולפי זה הא דתני מנפחמיד ליד הכי קאמר מיד לאותו יד עצמו ינפח. ורבינו שכתב מנפח מיד ליד ולא פירש יותראפשר דסבירא ליה דמיד ליד היינו מיד לחבירתה והא דאמר רבי אלעזר מנפח בידו אחת איידידאמר רב אדא קשרי אצבעותיו אמר איהו בידו אחת כלומר בכל ידו אבל אין הכי נמי דמיד לחבירתהנמי שרי כלישנא דברייתא: גרסינן בפרק קמא דביצה (שם) תנן התם (מעשרות פ"ד מ"ה)המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב אמר רבי אלעזר וכן לשבתאיני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי ורבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי כסי אלא אי איתמראסיפא איתמר המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייבאמר רבי אלעזר וכן לשבת. וכתבו התוספות ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב פירש רש"יואם קלף מתוך השבלין ותימה היכי מקלפא דביתהו לרב כסי כסי הא אמרינן לעיל דמולל מלילותמערב שבת וכו' משמע הא בשבת אסור ויש לומר דהתם מיירי לתלוש מן השבלין שהוא מפרק וזהותולדה דדש שהוא אב מלאכה והכא מיירי בשכבר נתלשו מערב שבת מן השבלין אבל עוד הן בקליפתןהחיצונה ולכך שרי. עד כאן:

‍