יחידה לדוגמא | חי במשפט

נתעמק בשו״תים העוסקים ביכולת ומקור הערעור בבתי הדין הרבניים [ניתן גם להוריד כקובץ בסוף הדף]

·      שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן א

·       ילקוט יוסף קצוש"ע חושן משפט סימן כה אות א'

·       שו"ת יביע אומר חלק ב - חושן משפט סימן ב אות ח

·       שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן סז

·       שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן מט

·       תשובות והנהגות כרך א סימן תשצו, הרב משה שטרנבוך

·       תשובות והנהגות כרך ה סימן שסא

·       שו"ת יחל ישראל סימן קא לרב ישראל לאו

·       שו"ת ישכיל עבדי חלק ג - אבן העזר סימן ב סעיף א

שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חושן משפט סימן א
נדון בית דין של ערעורים
תשובה זו נכתבה בשנת תר"פ, כאשר התעוררהבארץ ישראל שאלת יסוד "בית דין לערעורים", ונתפרסמה אז בקובץ "הדביר"שיצא לאור בירושלים, והנני מדפיסה עכשיו כאן בהוספת מלואים ושפורים.

א. בית המשפט ושופטיו
לפני כל השופטים והדיינים עומד ספר החקים"הקודקס המשפטי". הדיין במצאו את הסעיף של החק ובהתאימו את משפטו אליו, הריהוא יוצא ידי חובתו בתור דיין והוא נקרא שופט צדק, במובן זה: שהצדיק את משפטו לפי ספרהחקים שלפניו אפילו אם המשפט איננו צודק בעיקרו. דיין זה אינו מצווה, ואולי גם אינורשאי, לדון לפנים משורת הדין אלא לפי הדין הפרוש ומונח לפניו. כי הלא לשם זה התמנהלהיות דיין להתאים את משפטו אל החק. אולם הדיין הישראלי מצווה לשפוט את העם משפט צדק,כדכתיב: ושפטו את העם משפט צדק (דברים ט"ז י"ח) - מכאן אזהרה למנוי שופטיםשהם מומחים במשפטים וצדיקים במעשיהם (פרש"י על התורה שם) וגם שידונו משפט צדק,כלומר: המשפט בעיקרו יהיה צודק, ושהדין גם הוא יהיה צודק, וכן הזהירו רז"ל ואמרו:צדק את הדין ואח"כ חתכהו (סנהדרין ז ב), מכאן נמשך חובת הדיין לדון גם בלפניםמשורת הדין (בבבא קמא צ"ט ב) ועוד יותר מזה משום "למען תלך בדרך טובים וארחותצדיקים תשמור" - זהו ספר המשפטים שעומד לפני הדיין בשבתו לדון.

מנקודת השקפה זאת יוצא, שהדיין הישראליבשבתו על כסא הדין הוא עצמו עומד לדין על משפטיו לפני אלקי המשפט, כמו שנאמר: לא תכירופנים במשפט כקטן כגדול תשמעון, כי המשפט לאלקים הוא (דברים א' י"ז). וכן נאמר:ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי לה' (דברי הימים ב' י"ט). ורבותינו הוסיפולהזהיר בזה, ואמרו: כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל ממנונפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש, (סנהדרין ז').

הדיין הישראלי בשבתו על כסא המשפט אינומזיח את דעתו, אלא להיפך חרדת קדש ואימת הדין שרויה עליו, בזהירות יתרה ודייקנות מרובה,נגש הוא אל הכסא ושפתותיו לוחשות ואומרות "ברעות נפשיה לקטלא נפיק וצבי ביתיהלית הוא עביד וריקן לביתיה עייל ולואי שתהא ביאה כיציאה". (סנהדרין שם ע"ב).+וכן נפסקה הלכה אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה וכו' וצריךשיסבול טורח הצבור ומשאם. (חושן משפט סימן ח' סעיף ד').+

הדיין הישראלי איננו מתגאה לחשוב כי בהבלפיו הדבר תלוי לחייב או לזכות כדבר מלך שלטון, אלא בשבתו לדין מבטל הוא את עצמיותולגמרי. יושב באימה, פושט את בגדי החול, שוכח את כל נטיותיו הצדדיות והשקפותיו האישיות,ובדברים ברורים אומר לבעלי הדין: הוו יודעים לפני מי אתם עומדים, לפני מי שאמר והיההעולם וכו' ולא לפני עקיבא בן יוסף (ירושלמי סנהדרין פ"א ה"א).

הדיין לפי התורה הישראלית הוא איש חיל,הלוחם את מלחמת הצדק והיושר, להציל עשוק, להשיב את הגזלה, להפר מזמת רשע, ולגלות אתהאמת הברורה, אין הוא רשאי להפטר מן המשפט, ואין הוא רשאי לנהוג קלות ראש ולסמוך בספרהחקים מבלתי עיון ומחשבה, ומבלי חקירה ודרישה לגלות האמת ולהוציא לאור משפט אמת וצדק.שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה? תלמוד לומר: עמכם בדבר משפט אין לו לדיין אלא מה שעיניורואות (סנהדרין ו: וש"ע חושן משפט סי' ח' סעיף ב'). ומנין לדיין שיודע בדין שהואמרומה שלא יאמר אחתכהו והקולר תלוי בצואר העדים, תלמוד לומר: מדבר שקר תרחק, (שבועותל א). מכאן אתה למד שנפשו של הדיין היא השופטת ונפשו היא הנתבעת על משפט צדק ודין אמתלאמתו (עיין חושן משפט סימן ח' סעיף ב' וסמ"ע וש"ך שם).

דיין העומד לפני הכרה נשגבה זאת, כשלמהבשעתו, מבקש תמיד מאת האלקים: ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך, להבין בין טוב לרע(מלכים, ג' ט'), שופט צדק זה אשר בעת המשפט הוא עצמו עומד לדין, בהכרת האחריות ובאימתהעין העליונה הצופיה עליו, שומע כל מלה ומלה, מסתכל בכל תנועה של בעלי הדין, וטרם שיבואלהוציא פסק הדין, חוזר ושונן לפני בעלי הדין את טענותיהם למען דעת אם הבין את כל דבריהםוטענותיהם, ולהודיע לבעלי הדין כי שמע והבין את דברי הריב שביניהם, ואחרי עצה ומחשבה,אחרי עיון והסברה בכל צדדי הדין, בהגיעו אל ההכרה הברורה של המשפט: "אם ברור לךהדבר כבקר אמרהו" (סנהדרין שם, חושן משפט י"ז) בענוה יתרה פוסק את הדין ואומר:פלוני! אתה זכאי, פלוני! אתה חייב.

דיין זה הוא דיין אמתי, לפי שהוא מבקר אתמשפטיו בחשבון הנפש שלו לפני האלקים היודע תעלומות לב, נקל מאד לטהר את השרץ ולעוותאת הדין במשפט, נקל לו לאדם לרמות את חבריו, ואי אפשר לו לאדם לרמות את נפשו, ואי אפשרלו לאדם לחשוב על מרמה כזאת; בבית הדין הישראלי, עומדים בעלי הדין, העדים והשופטיםלפני עין עליונה הצופיה ויודעת תעלומות לב, קדושה עליונה שוררת על כלם יחד, ועושה אתבית המשפט לבית האלקים אשר אך אמת וצדק ידובר בו. וענוה וצדקה, אמונה ויראת ה' הם היסודותשעליהם נבנה פסק הדין, לפיכך התנאים העיקרים והיסודיים להתמנותו של השופט הם: חכמהוענוה, יראת שמים ושנאת הבצע, אהבת האמת ואהבת הבריות ובעל שם טוב (שו"ע חושןמשפט ז' סעיף י"א).

דיין המוכתר במעלות אלה אשר ביראתו הקודמתלחכמתו עומד על הכרת משפט צדק זו, איננו עלול לבוא לידי טעות, ואין צריך לומר לעוותאת הדין, ישנם מקרי משפטי מות שהדיינים לבם נוקפם עליהם, נושכים את בשרם בשיניהם ומתמרמריםכל ימיהם על טעות שיצאה מתחת ידם, אבל הראיתם גבורים כאלה אשר יכריזו על שגיאותיהםויתודו עליהן ברבים כרבי יהודה בן בבא שכל ימיו השתטח על קברו של אותו העד והיה קולונשמע (מכות ח'), או כראב"ש (מציעא פ"ג)? הבקורת לא נתנה אלא לבטל פסק הדייןאשר מסכלות או מסבת נטייה צדדית עיות את הדין. הטעות לא נתנה לבקורת של אחרים, כי מייכול להעיד שהראשון טעה ולא השני? (לבד בטעות גלויה כטועה בדבר משנה). אין בעל דיןמערער על שופטיו אלא בחושבו אותם לסכלים או למטי דין ובמקום שיש חכמה ויראה ישנה גםאמונה. דיין כזה של התורה הישראלית השונא בצע ונזהר בנפשו מכל אפשרות של טעות והטייתהדין, אינו צריך לבקרת, והוא מבקר את עצמו, לכן הטילו רבותינו חובה על הדיין לבקר אתמשפטו טרם יצא דבר המשפט מפיו להתייעץ עם נפשו ולהמלך בגדולים ממנו.

ב. המתנה והמלכה
המשפט החקי הנשען על הכתוב בספר גרידא,וכן המשפט הבא מתוך שקול הדעת, איננו דורש מהשופט מתינות בדין והמלכה במי שגדול, כימה תוסיף לו להשופט המתינות וההמלכה אחרי הכתב המפורש, ואחרי שקול דעתו? אולם השופטהישראלי המצווה לשפוט משפט צדק ולגלות את האמת הברורה, כדכתיב: "ושפטו את העםמשפט צדק" - הכרת האמת והצדק דורשת מחשבה עמוקה ועצה מרובה. רק מחיצה דקה, דקהמאוד כחוט השערה, מבדילה בין האמת והשקר ובין העול והצדק; אין אדם יכול לומר על עצמושהגיע למדת הצדק והכרת האמת על פי השקפתו הראשונה, כי רבים הם הצדדים הנוטים לכאן ולכאןשלברורם והכרעתם דרושה תשומת לב, הכרת האחריות והמלכה במי שגדול; והערה אחת יכולה לשנותאת דעתו של האדם מהקצה אל הקצה, ולכן ביסוד המשפט הישראלי שהוא יסוד הצדק והאמת נקבעושתי הלכות: א) הוו מתונים בדין, (אבות פ"א מ"א). - חובת ברורו של המשפט בכלצדדי החיוב והפטור, האסור והמותר, מחייבת התיעצות נפשית מתונה ואוביקטיבית בכל צדדיהזכות והחובה כדי להגיע להכרעה צודקת ומוחלטת שאין אחריה ספק, זו היא מצוה ראשונה.ב) אחריה באה עוד מצוה שניה ואזהרה חמורה, והיא: המלכה. זאת אומרת התיעצות והשגת הסכמתמי שגדול ומומחה ממנו, וכל הגס לבו בהוראה לדון על דעת עצמו, וכל מי שאינו נמלך ברבותיו,ומדמה מלתא למלתא בקלות ראש, לא רק שאינו יכול להקרא שופט צדק אלא שהוא נקרא: שוטהרשע וגס רוח, ורעה אחר רעה תבוא לתוקע עצמו לדבר הלכה בדיינא דאתא דינא לקמיה וגמרהלכה ומדמי מלתא למלתא ואית ליה רבא ולא אזיל משאיל (יבמות ק"ט).

ג. במהות חובת המלכה
הטור חושן המשפט (סימן י') כתב: וכל מישבא לידו דין ומדמהו לדין אחר שבא לידו כבר ופסקו ויש עמו חכם בעיר שיכול להמלך בוואינו נמלך בו הרי זה וכו'. והב"ח פירש דבריו, דאתא דינא קמיה דקאמר בגמרא, היינובדין הראשון דאתא קמיה ונמלך ברבו ואחר כך בא דין אחר ומדמהו וכו' הרי זה וכו', כיחייב להמלך ברבו בכל דין ודין, ושאר המפרשים לא פירשו כן, אלא איירי בדין אחד שכברידעו בבירור ואילו היה בא לפניו אותו הדין לא היה צריך לאמלוכי, והא דקאמר דאתא דינאקמיה היינו הדין השני דאתא קמיה השתא, וכבר גמר הלכתא בדין אחר ומדמה דין זה שאינויודעו בבירור לאותו שלמדו כבר, והיינו תוקע עצמו לדבר הלכה שסומך ונשען על ההלכה שהואיודע שגמרה מרבו כבר, עד כאן תוכן דבריו. ונפקא מינה בין שני הפירושים, דלפירוש הטורבכל דין ודין צריך לאמלוכי אפילו אם יודע את הדין בבירור, אבל לפירוש השני ביודעו בבירוראין צריך לאמלוכי ומה שצריך המלכה היינו לדמות דבר שאין דמיונו ברור לו.

הקצות החושן (ס"ק י') כתב: דלדעת הטוראפילו בדין זה עצמו שנמלך ברבו אם בא לפניו פעם שנית צריך להמלך, ואין דבריו מכוונים.דהב"ח לא כתב אלא "בכל דין ודין", ולא "בכל פעם ופעם". ובהדיאכתב הב"ח (בפירוש הטור) ומדמהו לאותו דין, וגם לישנא דגמרא הכי איתא: ומדמה מלתאלמלתא, והילכך בכל דין ברור ומפורש שכבר נמלך בו ברבו ליכא למאן דאמר דצריך לאמלוכיביה שנית, וגם להטור אם ברור לו הדין מצד ידיעתו העצמית או ע"י המלכה ברבו באותודין עצמו אין צורך בהמלכה, ולא נאמרה המלכה אלא בהלכה שאיננה ידועה לו, או בדין שבאלפוסקו בדרך היקש ודמיון.

ובספר חוקת הדיינים כתב: אם אינו ברור לוילך אצל חכם לשאול ממנו היאך הוא, ואם אינו עושה כן עליו הכתוב אומר: רע ירוע וכו',ודרשו רז"ל: זה התוקע עצמו לדבר הלכה. ויש מפרשים, כגון דיין שבא לפניו דין והואמדמה דבר לדבר ויש שם תלמיד חכם ואינו רוצה לילך ולשאול ממנו כיצד הוא. ועל זה אמר:רעה אחר רעה וכו'. 

מכאן אתה למד דמחלוקת הטור והב"ח הואמחלקותם של הראשונים שבספר חוקת הדיינים. דהראשונים סוברים כהב"ח דאינה צריכההמלכה אלא בדין שלדיין עצמו אינו ברור לו אם דמיונו עולה יפה, וזהו כדעת הב"ח.אבל היש מפרשים סוברים שבכל מקום שהדיין פוסק לא מתוך הלכה ברורה אלא מתוך סברתו לדמותמילתא למילתא, שלדעתו דמיונו עולה יפה, צריך הוא להמלך בתלמיד חכם שגדול ממנו. (עייןברכי יוסף חושן משפט סי' י' ס"ק ג') והם דברי השו"ע שכתבו: כל מי שבא לידודין ומדמהו לדין אחר וכו' (שו"ע חושן משפט סי' י' סעיף ב'). הרי שכל דין שבא בדרךדמוי מילתא למילתא אפילו שהדמיון ברור לו, צריך להמלך במי שגדול ממנו בחכמה באותה עיר.

הלכה זאת נתקיימה ונשתמרה בידינו עד היוםמפני אימת המשפט ובקשת האמת לאמתה, שהיא נטועה בלב כל הנגש להוראה ודיון. סקירה אחתבספרותנו ההלכותית תעיד לנו עד כמה נשתמרה ההלכה הזאת ונתקימה למעשה, ובכל ספרי התשובותדור דור תקופה ותקופה, נפגוש אותו החזיון של הרצת והרצאת שאלות ותשובות בכל הלכה משפטיתשנתחדשה, או בכל שאלה מסובכת, אשר פתרונה דורש התעמקות הסברא והיקש דמיוני, או הכרעהבין סברות החולקים, לא רק לתלמיד חכם גדול שבעיר אלא גם לגדולי הדור בכל מקום שהם חונים.וכן שורת הדין מחייבת להיות מתון בדין, להמלך בכל מי שגדול, במשא ומתן הלכותי מצד הדמיוןבנוי על יסודות התורה והמסורת בדבור או בכתב.

ד. תפקידי השופט
תפקיד הדיין הישראלי איננו דוקא לפסוק אתהדין שעומד לפניו לדיון, אלא תפקידו היותר גדול הוא גם: א. לפקח עינים עורות שאינןרואות חובה לעצמן, ולהאירם באור הכרת הצדק לברר זיופו של הרמאי ולהראות על ידי כך שאיןהרמאות מצליחה בעמדה לפני שופט הצדק ודורש אמת. וכן אמר רב חסדא: הכי דיינינא לך ולכלאלימי דחברך (ב"מ ל"ט: וחושן משפט סי' כ"ח סעיף ה') והוא הדין לעניןרמאות: אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים, אעפ"ישאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים, או שנראהלו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצאבהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה, וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והריהדברים מסורים ללב. וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה היה כותב ונותןביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה. וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דברשתוקף אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיבו לו ונתברר שקרו (חושן משפט סי'ט"ו סעיף ג' ד' וסמ"ע ס"ק י"ג). ומהרי"ק והרשב"א הוסיפוואמרו: דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון עפ"י האמת שנתאמתה לו ולא עפ"י הטענותאם מכחישות האמת (סמ"ע שם ס"ק ט"ו). וכן מצווים בית דין לעזור את הנתבעלמצוא את זיופו של התובע. וכן פסק מרן ז"ל: המוציא שטר על חברו והלה טוען שישבו זיוף, ושאל שיתנו לו הטפסת השטר כדי לדקדק בו, נותנים לו אעפ"י שכתוב בו בלאטפיסת טופס (חושן משפט סי' ט"ז סעיף ה' וסמ"ע ס"ק י"ד, ובכנסתהגדולה חושן משפט סי' ס' הגהות בית יוסף ס"ק צ"ט). ב. ללמד את העם משפט,כדכתיב: "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלקים ואת תורתיו" (שמותי"ח) לחבב את הצדק ומשפט האמת.

על יסוד זה נפסקה ההלכה בשו"ע חושןמשפט (סי' י"ד סעיף ד'): שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריךלהודיעו מאיזה טעם דנו אפילו אם לא שאל, הרמ"א שם כתב: וכל שכן אם אומר כתבו ותנולי.

הסמ"ע נתקשה בלשון הרמ"א שכתב"כל שכן" לפי שאין הנדונות שוים, דבחושד צריך להודיע טעם הפסק ואילו בטוען"כתבו לי מאיזה טעם דנתוני" די בכתיבת הטענות והפסק? ותירץ דהאי כדיניה והאיכדיניה דינינן, אלא דלעיקר דינא דנזקקין לבעל דין אפילו בחושד ולא שאל יוצא דכל שכןבשאל דנזקקין לו וכותבים לו, אלו תורף דבריו ז"ל. ולע"ד אני אומר דרמ"אהכא לאו לטוען "כתבו לי" בלא חשד איירי, אלא בחושד ושואל הוא דפסק רמ"אשאם אינו מסתפק בהסברה שבע"פ אלא מבקש ואומר "כתבו לי מאיזה טעם דנתוני"כותבין לו טענות שני הצדדים ופסק הדין, משום שעצם הדרישה של "כתבו לי מאיזה טעםדנתוני" היא בטוי לחשד שבלבו, ועדיפא ממה שנראה לדיין שבעל דין חושדו.

אולם קושטא הוא שבטענה זאת אין הדייניםחייבין לכתוב פסק דין מנומק, הואיל וכבר הסבירו לו זאת בדבריהם שבעל פה, והכתיבה אינהאלא כדי שבית דין אחר יוכלו לעמוד על נכונות פסק הדין, וכל בית דין יפה כשרואין הטענותיודעים לפסוק עליהם, שתורה אחת לכולנו. (סמ"ע שם ס"ק כ"ו).

ברם דין זה שחידש רמ"א הכא אינו מוסכם,דהתוספות בסנהדרין (ל"א ב ד"ה ואם) כתבו בתירוצם קמא וז"ל: דוקא היכאדנתעצמו לדין וכו' וכפו אותו לדון אבל בעלמא לא, וכן משמע באיזהו נשך וכו', ולשיטתםזו ס"ל להתוס' דבחושדו אודועי מודעינן ליה אבל מכתב לא כתבינן אלא דוקא בדנו אותוע"י כפיה, ובתירוצם בתרא ס"ל להתוס' דגם בחשדו כתבינן, ואפילו אם לא שאל,דדוקא בנתעצמו בעינן שאלה שיאמר מאיזה טעם, והשתא דברי רמ"א אינם מובנים: דממהנפשך אם ס"ל כתירוצא קמא דתוס' אפילו שאל נמי לא כתבינן, ואי כתירוצא בתרא ס"לאפילו בלא שאל נמי כתבינן, וביותר קשים לי דברי רמ"א במה שאמר וכל שכן אם אמרכתבו וכו', ומאי כל שכן הא אדרבה הודעה גריעה מכתיבה, ואם אמרנו שצריך לאודועי איןזה מוכרח שכותבין ונותנין, דהא התוס' בתירוצם קמא ס"ל באמת הכי דדוקא אודועי מודעינןומכתב לא כתבינן, והוי ליה למימר והוא הדין אם אמר וכו', ומה שכתב הסמ"ע ומה זהשלא דבר ובקש כלום צריך לצאת ידי שמים לפי ענינו, כל שכן זה שבקש מהם שצריך לצאת עמוידי שמים לפי ענינו, אין זה מספיק לדעתי, דשפיר יש לומר דאיכא פתחון פה עדיפא הרבה,משאל במקום דליכא פתחון פה, וכן הוא באמת דעת התוס' בתרוצם בתרא דסנהדרין.

ונראה לי דהרמ"א אזיל בזה לשיטת התוס'דבבא מציעא (שם ד"ה כה"ג) דכתבו וז"ל: משמע דוקא הכא דאיכא פתחון פהלחושדו, קאמר דצריך לאודועי משום והייתם נקיים וכו', אבל בעלמא לא, והא דאמר בסוף פ'זה בורר שנים שנתעצמו וכו', אומר רבנו תם מכח ההיא דהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלאע"י כפיה; אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו ע"כ, ולכאורה קשהלהס"ד דהתוס' דהכא דס"ל דאיכא פתחון פה עדיף לענין זה, איפכא הו"ל להקשות,דהכא משמע דאף על גב דאיכא פתחון פה לא כתבינן, ואילו באיזהו נשך משמע דאפילו בליכאפתחון פה כתבינן, ותו קשה מעיקרא קושיא ליתא דאימא הכא כתבינן אף על גב דלא שאל משוםדאיכא פתחון פה, אבל בעלמא בעינן דוקא שאל, וכתירוצא בתרא דתוס' דסנהדרין, מזה מוכחדס"ל להתוס' דכל היכא דמודעינן משום חשד כל שכן דכתבינן בשאל, דהא צוח ואומר חשידנאלכו, במה שטוען "כתבו" ואין לך חשד גדול מזה, וכי היכי דמחייבינן לאודועילהסיר החשד מלבו אפילו בלא שאל, כל שכן דכתבינן ליה היכא דצוח ושואל "כתבו ותנולי" והילכך מקשו התוס' שפיר ומתרצים דהתם דהוי ע"י כפיה כתבינן בשאל, משוםדכפוהו הוי כפתחון פה וכתירוצא זאת קאי הרמ"א, והילכך כתב כל שכן אם אומר כתבו,וקאי על פסק מרן דכתב דמודעינן אפילו בלא שאל ומשמע דמכתב לא כתבינן בכה"ג דלאשאל, ועל זה הוסיף רמ"א לחדש אם שאל כתבינן ליה במכל שכן; ומודיעין לו הטעם בע"פ.(ועיין בתשובות אבקת רוכל סי' י"ז י"ח ובתומים ס"ק ג').

החת"ס (חלק חושן משפט סי' י"ב)כתב, דאי אפשר לפרש דברי רמ"א דאיירי בחושד, דא"כ אין זה בגדר כ"ש,דבכלל מאתים מנה. אם צריך לאפוקי נפשיה בלי שאלת הבעל דין ובכלל מאתים מנה אם ישאלממנו מחמת חשדא שיודיעוהו, אחרי שפסק מרן דצריך להודיעו אפילו אם לא שאל ומה מוסיףרמ"א? ולפי מה שכתבנו לעיל דעת התוספות דאודועי מודעינן ומכתב לא כתבינן, איןזה בכלל מאתים מנה, ושפיר מוסיף הרמ"א. ואולם בתירוצא בתרא דהתוספות בב"מחולקים אעיקר הדין וסוברים דבחושדו אין צריך אפילו להודיעו.

ה. ברור השיטות
מהאמור אתה למד דבדין זה ד' שיטות נאמרובו: א. שיטת התוספות דב"מ בתירוצם בתרא, דבחושדו אין צריך אפילו להודיעו. ב. שיטתהתוספות דסנהדרין בתירוצם בתרא דס"ל דלא דוקא דמודעינן ליה אלא מכתב נמי כתבינןואפילו לא שאל. ג. שיטתם בתירוצם קמא שם דאודועי מודעינן ומכתב לא כתבינן אפילו שאל.ד. דעה מפשרת דאודועי מודעינן בלא שאל ומכתב נמי כתבינן בשאל "כתבו לי מאיזה טעםדנתוני", אחרי שמודיעים לו הטעם בע"פ וזו היא שיטת הרמ"א.

ואכתי נשאר לנו לברר טעם מחלוקתם במאי פליגי?ונראה דפליגי בטעם חיוב ההודעה, דהתוספות בב"מ בתירוצם קמא ס"ל דטעמא הוימשום והייתם נקיים מה' ומישראל והילכך במקום דאיכא חשד או בכפיה ושאל, כתבינן ליה ומודעינןכדי שלא ישאר מקום ספק לבעל דין עצמו ולזות שפתים דעלמא, ובהתוספות בתירוצם בתרא מוסיפיםבזה דבמקום חשד אפילו לא שאל כתבינן ובכפיה כיון דכל החשד הוא משום דלא סמכא דעתיה,הילכך בקבל עליו את הדין כגון דלא שאל הא סמכא דעתיה לבסוף, והוסר הלזות שפתים ממילא,והדעה האחרת סוברת דכל טעם ההודעה הוא כדי להפיס דעתו של הבעל דין ולהביאו לידי הכרתמדת הצדק והכרת חובה לעצמו, והלכך בהודעה סגי, ואם לא נתקררה דעתו לא חיישינן ליה,הדעה הד' סוברת דהיכא דקבלו עליה לא נשאר מקום לחשד וערעור כלל, ודוקא בכפיה הוא דמחייבינןלהפיס דעתו ולהביאו לידי הסכמה, לקבלת הדיינים, אולם אף לדעה זו חיובי הוא דלא מחייבינןליה לדיין, אבל ודאי משום ועשית הישר והטוב ומשום הסר ממך עקשות פה ראוי להודיע, ומכללדברי התוספות אלה יש ללמוד עוד דלאו דוקא בחושד את הדיין למטה הדין, אלא אפילו אם חושדובטעות, כגון ההיא דשנים שנתעצמו בדין דטענת "לבית דין הגדול אזילנא" ודאיאינה אלא מחשד טעות ואעפי"כ כותבין ונותנין פסק דין אלא שאינם חייבים לנמק פסקדינם. 

במה דברים אמורים בדינים רגילים שבין אדםלחברו, אבל בדינים מסופקים ומסובכים לכמה סעיפים, שפסק דינם טעון עיון, וברור השאלהמכל צדדיה ומקורות ההלכה, נהגו כל הדיינים שבישראל לכתוב פסקי דין מנומקים ומבוררים.ואעפ"י שלא נזכר זאת בהלכה, אבל ראינו זאת למעשה בכל התשובות הרבות מאד שבדיניממונות, שבהם נזכרו טענות מפורטות של הצדדים והכרעת הפוסק, אחרי ברור מקיף ומפורט בעיוןוהסברה במקורי ההלכה ודברי הפוסקים ראשונים ואחרונים, וחקירה מדויקת בטענות שני הצדדים.תשובות אלה לא ללמד על עצמן באו, אלא ללמד על הכלל כולו. זאת אומרת על הפרוצידורא המשפטית,שבכל מקום שהדין אינו ברור ומחוור כביעותא בכותחא חייב הדיין לנמק פסק דינו, כדי שישמשגם הוראה והדרכה למשפטים אחרים, ולדינים שיבואו אחריו, ועל כגון זה נאמר: ושפטתי ביןאיש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ותורותיו (שמות י"ח, ט"ז).

הלכה זאת מאלפת אותנו: כי הדיין הישראליאיננו מושל או גוזר, אלא פוסק משועבד להאמת ועומד לפני בקרת המשפט אפילו לפני בעלידין העומדים לפניו.

הלכות אלה שהן יסודות המשפט הדתי של תורתישראל הן ערבות נאמנה למשפט הצדק, והן מדברות אל לבו ונפשו של השופט, הרבה יותר מכלמה שהמבקר היותר חריף יכול לדבר ולהוכיח.

הלכות אלה מלמדות ומוכיחות את הדיין להיותאוביקטיבי במשפטו, לא להכיר פנים לשום אחד מבעלי דין, ולא להכניס את נטיותיו הצדדיות,השקפותיו הפרטיות ויחוסיו אל הבעלי הדין בעצם המשפט, אלא לדון על השאלה כשהיא לעצמהשלא ביחוסה אל נושאיה בין שהוא רב וחסיד, או עשיר ונדיב, או לאידך גיסא, אלם ותקיף,עני ואביון. וכן נפסקה הלכה (בחושן משפט י"ז י') אין לדיין לרחם בדין על דל שלאיאמר עני הוא זה ובעל דינו עשיר וחייב לפרנסו אזכנו בדין ונמצא מתפרנס בכבוד, ולא להדרפני גדול, שאם באו לפניו עשיר וחכם גדול עם עני והדיוט, לא יכבדנו ולא ישאל בשלומושלא יסתתמו דברי בעל דין ולא יאמר היאך אחייבנו בדין ונמצא מתבייש אלא אפטרנו וכו'אלא יחתוך הדין מיד לאמתו. ואם באו לפניו אחד כשר ואחד רשע לא יאמר זה רשע וחזקתו משקרוכו' אטה הדין על הרשע וכו' אלא לעולם יהיו שני בעלי הדין בעיניו וכו' וידון לפי מהשיראה לו מהדברים וכו'.

אחרי כל הבקורת המוסרית והנפשית הזאת שאיןדוגמתה ואי אפשר להיות דוגמתה בשאר החקים ובכל הדינים הנמוסיים והמדיניים, אחרי קביעותההלכה הפוסלת אוהב ושונא מהיות דיין, הלכה זאת המסורה ללבו של הדיין, נתקימה למעשהשהדיין בעצמו אמר לפני בעל הדין פסילנא לך לדינא וסילק את עצמו מהדין (כתובות ק"ה)ועיין בתשובת חות יאיר (הובאו דבריו בפ"ת סי' ו' ס"ק י"ב) ואראה בנחמהאם לא שמעתי מעשה שהיה בדורנו זה שהדיין אמר מפורש לאחד מבעלי הדין שהיה אוהבו פסילנאלך לדינא.

אחרי אותן המעלות ותכונות הנפש שדרשה התורההישראלית משופטיה יראת אלקים וידיעה רחבה במשפטים להלכה ולמעשה, ענוה וצדקה, שנאת בצעוחשיבת ממון חברו כשלו, דברים שלא נוכל למצוא כמדומני בשום ספר חקים ומשפטים, אחריכל זה יבין כל אדם כי אין עוד מקום לבקרת ולערעור, וזו היא הסבה שלא נמצאת בהלכותינוהלכה קבועה ומפורשת על יסוד בית דין לערעורים ובתי משפט עליונים לבקרת, כי האמת אינהאלא אחת, ואין בה מעלות, וכל שלשה שיושבים לדין בכונה ברורה טהורה וצרופה מכל סיגיםמקבלת שוחד ממון ושוחד דברים שכינה שרויה ביניהם, ואלקים אשר חותמו אמת ולפניו נגלותעלומות לב נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט (אבות פ"ג מ"ד) והיה ה' עם השופטלהורות להם האמת והצדק.

בהלכותינו לא נזכרה הלכה זו, אבל בכל זאתהתורה הישראלית לא נעלה הדלת בפני הבעלי דין אשר לבם נוקפם מלקבל את פסק הדין, ולהעמידולבקרת לפני בית דין אחר, ומלבד שלא תהא כונתם ללגלג ולזלזל בבית דין הראשון או לצערולהטריח את בעל דין בלך ושוב וזילותא דבי דינא. ולמען הפיס דעתם של בעלי דין ולמעןהבטיח גם משפט הצדק של בעלי דין, ולמען הבטיח גם משפט הצדק של בתי הדין בישראל, קבעושני דרכים: בית דין של בוררים, ובקרת המשפט.

ו. ברירת בית דין כיצד
כשם שהדיינים מצווים לשפוט משפט צדק, כןבעלי הדין עצמם מצווים להעמיד את משפטיהם ודברי ריבם לפני בית דין של מומחים, אשר לבדחכמתם וידיעתם הרחבה בהלכות, התפרסמו במומחיותם להבנת המשפט ולהוציא מתחת ידם משפטברור וצודק. וכן אמרו רז"ל: צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה, אחר רבי אליעזרללוד אחר רבי יוחנן בן זכאי לברור חיל וכו' (סנהדרין ל"ב).

הסמ"ג כתב (הובאו דבריו בבית יוסףח"מ סי' י"ד): אם יש שני תלמידי חכמים בעיר אחת ואחד גדול מחברו יכול אחדמבעלי הדין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואעפ"י שהוא קטן ממנו, כיון ששניהםבעיר אחת ע"כ. הסמ"ג למד זאת מסו' דתלמודא (שם כ"ג) באוקימתא דר"פדקאמר: כגון בית דין דרב הונא ודרב חסדא דקאמר ליה מי מטרחנא לך ע"כ. וזה פשוטוברור דרב הונא היה גדול מרב חסדא, עיין בתוספות (שם ד"ה כגון), אולם מרן ביתיוסף הקשה על דברי סמ"ג אלו: שאם יכול אחד מבעלי הדין לומר לא אדון בפני זה כשבעלדין זה יאמר כך גם חברו יאמר לא אדון בפני זה שאתה אומר אלא בפני האחר, וא"כ מיידון ביניהם? וצריך לומר דאה"נ שזה יכול לעכב על בית דינו של זה, וזה יכול לעכבעל בית דינו של זה וצריכין לברור בית דין השוה לשניהם ע"כ.

ולע"ד קושיא מעיקרא ליתא, דהא אוקימתאדר"פ אמתני' דזה בורר נאמרה, דזה בורר לו אחד, וכפירוש הגמרא כשזה בורר לו אחדוכו', כלומר כשזה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, שבוררים להם שלישי, וכפרש"ישם, ור"פ לא חדש אלא דאפילו בבית דין של מומחין מצי כל אחד לפסול דיינו של השניולהכריחו על בירור דיינים, ומטעם זה נסתר גם תירוצו של הדרישה דכתב דהטור מפרש לה לאוקימתאדר"פ דוקא להסתלק מהקטן להגדול דהיינו מרב חסדא לרב הונא הגדול ממנו, ולפי מהשכתבנו נראה דפשטא דסוגיין לא משתמעא הכי אלא דר"פ אמתני' קאי, וא"כ לכאורהפשטא דסוגיא מוכיחה כדברי הסמ"ג, אולם אף על גב דריהטא דסוגיא הכי משתמעא, מ"מאין זה סברא לומר כן שיוכל אחד מבעלי הדין להסתלק לבית דין הקטן, והוא נסתר מברייתאמפורשת דלעיל דמצוה ללכת אחרי המומחים, לכן נראה שנכונים בזה דברי הטור שכתב: ולא נהירא,ונראה שאינו יכול להסתלק אפילו מאחד לחברו אפילו בשוין אלא מהקטן להגדול.

וקושית הבית יוסף על הטור, היאך חולק עליובסברא בעלמא בלי סתירת ראיתו, איננה קושיא לע"ד, חדא דלאו בסברא בעלמא הוא שדחהאלא שסברתו זאת בנויה על יסוד הבריתא דצדק צדק תרדוף, ועל יסוד הסו' דס"פ זה בוררבשנים שנתעצמו בדין וסו' דב"ק (קי"ב) דאמרינן מצי אמר לבית דין הגדול קאזילנא(שיתבארו לקמן אי"ה) ולכן אוקימתא דר"פ וסברתו נדחית מכח הברייתא כנ"ל 

ולעיקרא דמילתא אני אומר שאין ראיה מהסו'דר"פ זה בורר דמאן לימא לן דרב הונא הוה גדול, ואיכא למימר באמת דתרוייהו הוושוים במומחיותם, דאע"ג דרב חסדא הוה תלמידו של רב הונא, היה גדול בחכמה אולי יותרמרב הונא, וכמו שרמז לו רב חסדא גופיה לרב הונא בבעיתו: תלמיד וצריך לו רבו מאי (מציעאל"ג) וחלילה לנו לחשוד את רב חסדא ביהירות גדולה כזאת בפני רבו אם לא שבאמת היהמכיר בגדולתו העצמית. 

ועוד אני אומר בפירוש הסוגיא דבית דין דרבהונא ורב חסדא היו מחולקים במעלותיהם, שהיה בכל בית דין מעלה מיוחדת שלא נמצאת בביתדין חברו, דהנה מצאנו בתלמוד: רב חסדא ורב ששת כי פגעו אהדדי, רב חסדא מרתעין שפוותיהממתניתא דרב ששת, ורב ששת מרתעי כוליה גופא מפלפולא דרב חסדא (עירובין ס"ו), הרישרב חסדא היה מפורסם לחריף ועוקר הרים. ועל פי זה מתפרש היטב אוקימתא דר"פ בר"פזה בורר, דרב הונא היה בקי אבל לא היה חריף ומפולפל כרב חסדא ורב חסדא לא היה בקי כרבהונא, אבל היה חריף יותר, וא"כ בכגון זה שבעלי הדין חלוקים שהאחד רוצה להתדייןלפני הבקי שסומך על בקיאותו היתרה, והשני בוחר בהמפלפל ומחדד טפי, מצי כל אחד מהם לעכבואפילו הלוה, ולכן דקדק ר"פ לקחת למשל את שני הדיינים האלה. 

ואולם אעפ"י שלכאורה היה נראה שפירושזה הוא הנכון בפירוש הסוגיא הזאת, להלכה אומר אני שדעתו של הטור היא נכונה, ולא מצילהסתלק מאחד לחברו אפילו בשוין, אלא דוקא לבית דין הגדול, משום צדק צדק תרדוף, דוןמינה דכל אחד מבעלי הדין יכול להכריח את חברו לעמוד לדין לפני בית דין הגדול. וכן מפורשבירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ב) תרין בני נשא הוה להון דין בטבריה, זה אומר בביתדין הגדול וזה אומר בבית דין קטן, שומעים לזה שאמר בבית דין הגדול. והנמוקי יוסף (בר"פז"ב) כתב: ועוד כתבו מן האחרונים נקטינן, דכל היכא דאיכא מומחין ויש בעיר גדוליםמהם שומעין בין ללוה בין למלוה, לדון בפני בית דין הגדול, ואם נאמרו דברים הללו בשניבתי דינים של מומחים, קל וחומר מעתה בערכאות שבסוריא. זאת אומרת דיינים שאינם מומחיםבדיני המשפטים כראוי, ואין צריך לומר בדיינים שלא למדו ולא שנו ורחוקים מדברי תורהומשפטיה, על כגון זה ודאי שכל אחד מבעלי הדין יכול להשתמט וחייב להשתמט ממשפט שכזהשקרוב לומר שהוא גוזל במשפט, על כל פנים מבטל מצוה של צדק צדק תרדוף.

אולם אעפ"י שמן הדין מצוה על בעליהדין לברר להם בית דין יפה, אין כל הדברים הללו אלא בשני בתי הדין הקבועים בעיר אחתוהאחד גדול מחברו, כאוקימתא דר"פ וסו' הירושלמי, אבל אם אין בתי דינים כאלה קבועים,אלא שיש בית דין קבוע ממונה מהעיר בהסכמתם של טובי העיר ובקבלתם של הצבור, ויש עודת"ח גדולים בחכמה הדרים בעיר, אין אחד מבעלי הדין יכול להשתמט מבית דין הקבועולטעון שרוצה להתדיין בפני רב פלוני או אלמוני הגדול בחכמה, אם לא בהסכמת שניהם ובתורבוררים, כמו שיתבאר להלן.

ז. בית דין הגדול
מסוגיא דפ' זה בורר אנו למדין: שאין טענת"נלך לבית דין הגדול" חשובה להכריח על פיה את הצד השני, אלא באותה העיר עצמה,ומטעם זה דאמר ליה: מי קמטרחנא לך? דון מינה, דכל מקום שיש טורח להשני, אינו יכול לכופוולא להשתמט מבית דין זה בטענה זאת. ובירושלמי (שם ה"ב) מוכח: אף ממקום למקום מהניאטענה זאת, בלבד שלא יהיה מרחק גדול ביניהם, וכן נאמר שם: אמר ר' לעזר זה אמר בטיביריאוזה אמר בציפורי, שומעים לזה שאמר בטיביריא, אמר ר' לא והא דאמר ר' לעזר וכו' דאינוןדהוון יתבין בחדא משכנא (כלומר שהמרחק לשניהם הוא שוה). מהכא להכא שבעה מילין, מן הכאלהכא תשעה מילין ע"כ, זאת אומרת שטח של מרחק מוגבל של שבעה או תשעה מילין, וליותרמזה אינו יכול לכופו ולא להשתמט, ולפי זה מוכרחים אנו לומר בפירוש הסוגיא דידן דאמר"מי קמטרחנא לך" דלאו דוקא הוא, אלא מי קמטרחנא לך טובא, וכן מתפרשת הסוגיאדב"ק (קי"ב), דמצי אמר ליה: אנא לבית דין הגדול אזלינא, והיינו בכגון שישבית דין גדול באותה העיר, או סמוך לה שבעה או תשעה מילין, אבל ביותר מזה כגון מעירלעיר אחרת הרחוקה, על זה הוא שאמר ר' אלעזר בבבלי (סנהדרין ל"א): כופין אותו ודןבעירו. אלא שמדברי התוס' (בב"ק שם ד"ה מצי, ובסנהדרין שם ד"ה אי צית)ומפירש"י דפירש "בית דין הגדול שבארץ ישראל" נלע"ד דאפילו למקוםרחוק מאד מצי להשתמט בטענה זאת ולכוף את הצד שכנגדו לעלות ולהתדיין עמו לפני בית דיןהגדול.

לכן מוכרחים אנו לחלק בין המושגים של"בית דין גדול" או "בית דין הגדול". כלומר: טענת "בית דיןגדול יותר בחכמה", איננה טענה, אלא במרחק מגבל כגון מטבריא לצפורי וכדומה, אבלטענת בית דין הגדול, שהוא בית דין הגדול המפורסם בגדולתו לכל ישראל בכל מקום שהוא נמצא(כפירוש הרא"ש והתוס'), או בית דין שבארץ ישראל (כפירש"י; מובן בזמן שהיתההנשיאות קימת), מהניא אפילו מעיר לעיר וממחוז למחוז, אלא כדי שלא לעשות את ההלכה הזאת,אשר יסודה בקשת הצדק והאמת מצד הבעלי דין עצמם, לטענה של רמאות, שהעניים הרמאים יזמינואת העשירים לדין לבית דין הגדול, כדי שעל ידי כך יהיו מוכרחים לפייסם בכסף כדי לבטלתביעותיהם, פסק הרא"ש: שהתובע יסדר טענותיו לפני בית דין שבעירו, ואם יראו ביתדין שבעירו שיש ממש בטענותיו יאמרו למי שכנגדו שיעלה עמו לבית דין הגדול לדין, ומסתבראשגם באופן שהנתבע טוען ללכת לבית דין הגדול מחייבים אותו לסדר טענותיו בראשונה לפנידייני עירו, כדי לדעת אם זו היא טענה או תואנה להשתמט מהדין, כדי שעל ידי כן יבטל חברואת תביעתו.

הלכה זו נתקימה גם בדורות האחרונים, וכמושמעיד לנו רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל (פ"ו מה' סנהדרין ה' ט') וכן הדיןבזמן הזה שאין שם בית דין גדול, אבל יש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומותשיש בהם תלמידים שאינן כמותם, אם אמר המלוה (היינו לשיטתו שבית דין הגדול ובית - ועדדין אחד להם) נלך למקום פלוני שבארץ פלונית לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו בדין זהשכופין וכו', וכן היו מעשים בכל יום בספרד, עכ"ל, והרמב"ם לשיטתו אזיל והילכךפסק דאפילו בבית דין של מומחים יותר הולכים גם לארץ אחרת, וכבר כתבנו שסוגית הגמ' משמעיותר כהתוס' ולא נאמר די"ז לצאת מעירו אפילו במרחק רב, אלא דוקא בבית דין הגדול,ובודאי שבאופן זה היו עושים בספרד.

לבירור ההלכה נקוט כלל זה בידך, כי שלשמעלות הן: א) בית דין שבעיר והמומחים מהם; ב) היותר מומחים וגדולים בחכמה העומדים קרובלאותה העיר שנמצאים בה בעלי הדין, ורשאים כל אחד מבעלי הדין לתבוע העמדת המשפט בפניהםבלתי שום תנאים. ג) בית דין הגדול בחכמה מכל בתי הדין שגם בזה רשאים שני בעלי הדיןלומר: לבית דין הגדול אזלינן, אבל אחרי סדור טענותיהם לפני בית דין שבעירם והסכמת ביתדין זה לטענה זאת.

 ח. בית הועד
בית - דין של ישראל אינו נקרא בשם זה אלאכשהוא מצורף משלשה אנשים שיש בהם אחד דגמיר וסביר. והקפידה תורה בכך כדי שלא יפסק הדיןעל דעת יחיד, וכדי שתהיה להם האפשרות לישא וליתן בהלכה ולפסוק הדין בהכרעת הרוב כמצותהכתוב "אחרי רבים להטות".

אולם אף על פי שבית דין של שלשה הוא ביתדין שלם אבל כל זמן שהם רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתך הדין באחד - עשרה מבעשרה (חושןמשפט סי' ג' סעי' ד') וכל היושבים בדין נושאים באחריות המשפט, והקולר תלוי בצואר כולם,במדה שוה. ואפילו אם יש בהם תלמיד היושב לפני רבו (סנהדרין ז').

מכאן נובעת הלכה זו: התוקף את חברו בדין,אחד אומר נדון כאן, ואחד אומר נלך לבית הועד, כופין את הלוה וילך למקום הועד. ומקוםהועד הוא מקום כנוס ת"ח ללמוד תורה. ואעפ"י שאינם גדולים בחכמה כבית דיןהגדול. וטעמא דדינא כתב רש"י: משום שיהיה הבעל דין בוש מהם (סנהדרין ל"אב ד"ה התוקף). ואין זה מחוור, אלא הטעם הוא משום שכל דבר הנדון במשא ומתן של רביםאעפ"י שאינם חכמים גדולים, מתוך ויכוח של חלופי דעות מתברר הדין לאמתו יותר. וכןכתב הפרישה (חושן משפט סי' י"ד ס"ק א') כ"כ הטור שבית הועד הוא מקוםקבוץ חכמים ובית דין הגדול הוא בית דין גדול וחשוב שבדורו, כל דור ודור לפי מה שהוא(חושן משפט סי' ג').

אבל הרמב"ם ובעל התרומות בשם ר"חסוברים ד"בית דין הגדול" ו"בית הועד" הם דבר אחד. ובאמת לשכת הגזיתשבה ישבו בית דין הגדול נקרא בשם "מקום ועד" משום שהוא מועד של כל העולם,שנאמר: כי מציון תצא תורה. (עיין ר"ה כ"ה תד"ה זיל לעין טב).

ולדעתי נראה שאמנם "בית ועד"ו"בית דין הגדול" הם שני ענינים נפרדים. שבית דין הגדול הוא הגדול בחכמה,ומקום הועד הוא מקום גדול במנין של קבוצת לומדי תורה. והרמב"ם ויתר הפוסקים לאהזכירו דין בית ועד, לפי שהוא דומה בדינו לבית דין הגדול.

ועל כל פנים להלכה למדנו, שזכאי המלוה לטעוןניזיל למקום הועד, כמו שיכול לומר לבית דין הגדול קא אזלינא ובטענה זו מחייב את הדייניםלכתוב לו פסק מנומק (עיין חות יאיר בהשמטות שבסוף הספר) והגנוב"י מסיק דכל שהדייניםהזמינו את בעל הדין על ידי שליח בית דין הרי זה מיקרי דין כפיה, וכותבין ונותנין הטענות והפסק.

הלכה זו אינה קיימת למעשה בדורותינו, שאיןלנו "בית דין הגדול" או "בית הועד" אבל מהניא טענה זאת לדחות מועדהמשפט עד יום השלישי, כדי לסדר בית דין של בוררים (רמ"א בהג"ה חושן משפטסי' י"ד סעיף א).

ט. בית דין יחידי נבחר מהקהל
המבי"ט (ח"א סי' ר"ף) נשאל:אם רשאים הקהל לתקן ולהסכים שלא ידונו אלא פלוני ופלוני אעפ"י שיש בעיר גדוליםושלמים מהם בחכמה ובמדות, ושלא יהיו רשאים להשתמט ולהתדיין לפני מי שגדול, והשיב: מצוהזו של בחירת בית דין גדול, היא מצוה המוטלת על בעל הדין, כדכתיב: צדק צדק תרדוף, ואיןהקהל יכול להסכים נגד זה, ושוב הביא תשובת הרשב"ץ שסובר דרשאים הקהל בכך, ומסכיםהמבי"ט דעל כל פנים צריכה הסכמה כזאת להעשות מצד גדולי העיר וחכמיה והסכמתם שלהרבנים הגדולים, אבל המרדכי בסוף פרק זה בורר כתב דהאידנא מפני שלא ידחו עצמן מן הדיןוגם לפי שאין לנו מקום הועד של קבוץ חכמים, בטלו הלכות אלו, וכל היכא שיש בעיר דייןמומחה דן בעירו בעל כרחו וכו', אבל בוררים להם דיינים לאלתר, זה בורר לו אחד וזה בורראחד, (עיין רמ"א סי' י"ד).

והתשב"ץ כתב דעה מפשרת: להוציא למקוםאחר לדין אינו יכול, אלא יסדרו טענותיהם במקומם וישלחו לבית דין (ב"י חושן משפטסי' ד' ס"ק ב').

הלכה זו שחדש התשב"ץ מקובלת למעשהבכל פזורי ישראל. וספרי התשובות מעידים זאת, שבהם אנו רואים טענות שני הצדדים שנשלחוע"י בית דין או ע"י אחד הרבנים לרבני ירושלם המוכתרים בתואר "ראשוןלציון", אשר לפי מצב משרתם, שהתאימה תמיד לחכמתם, היו הם הבית דין הגדול המקובללכל ישראל שאליהם פנו בתשובות שבכתב, לפניהם סדרו טענות שני הצדדים ובקשו מהם את פסקושל הדין והוא הפסק שאין אחריו ערעור ולא בקרת, וכחזיון זה רואים אנו גם בכל רבני תפוצותהגולה שאותם הרבנים אשר בידיעתם הרחבה וחכמתם הגדולה רכשו להם את הערצתם של כל בניהדור, להכירם בתור אבות התעודה, אליהם פנו כל הגולה בשאלותיהם והציעו טענות שני בעליהדין אשר רצו להעמיד את משפטם בבית דין הגדול או בבית דין של מומחים.

הגבלות אלה שישנן במשפט הישראלי כלפי הדיינים,ולעומת זאת הזכויות של הבעלי הדין לבחור להם בתי דינין גדולים בחכמה ומרובים במספר,מראים לנו את מעלותיו של המשפט הישראלי העומד במדרגה גדולה ונשגבה של מדת הצדק, והשכלתםשל הדורות האחרונים שהמציאה את בית הדין לערעורים היא כאין לעמת צדקתו של המשפט הישראלי,אשר בחר יותר לקשר את הדיינים ולהכריחם אל מדת הצדק ולהביא האמונה בלב בעלי הדין כדישיעמדו למשפט בלב בטוח, לבקש דבר המשפט ולדעת חובתו וזכותו באמת, ולא כעומד בשוק שלתגרנים שכל אחד מתאמץ להונות את חברו ואת השופט, והיה אם הצליחה תרמיתו מה טוב, ואםלא היה הפסק מתאים לחפצו מבלי התחשב אם היה מתאים להצדק או לאו, יגישנו למשפט עליון.ומה היא מעלתו של המשפט הזה? אם לא עוד פעם משחק פעוט שמא יעלה לו הגורל ויעלה לרצוןלפני השופטים לבטל את הפסק ולזכותו עתה.

ועתה שפטו נא אתם בין משפטנו המקורי הצדיק,ובין המשפטים האחרים, ואם תשפטו בדעה בלתי משוחדת הלא תוכרחו להודות כי טוב לנו לשובולחדש את בתי משפטינו בצורתן המקורית שבה נתפאר ונתגאה ולא ללכת ולרעות בשדות זריםולחקות אחרים, לאמר: איכה יעשו ואעשה כן גם אני. ומה יפה ונהדר הוא ליצור עוד פעם ביתדין הגדול שבו ישבו הגדולים והמומחים בתורת המשפט, לפניהם יבוא כל דין קשה ומבית מדרשםיצא המשפט לכל ישראל שחותם ישראל טבוע עליו, ושיהיה גם למופת ולדוגמא, ושממנו תהיהנשקפת מדת הצדק אהבת הבריות והשלום שבה הצטינו ובהם נתפאר כל הימים.

י. בית דין של בוררים
אלה החושבים שכל תכליתו של המשפט אינו אלאלהביא שלום בין אדם לחברו, אינם נותנים לב להעמדת דיינים מומחים, אלא כל הבא לדין יבואויכנס במקלו ותרמילו אל מושב הבית דין, וממעטים על ידי זה את השראת השכינה בבית המשפט,ועושים אותו למקום חול שכל אדם יכול לשבת על כסאו לפסוק את הדין מבלי התחשבות להתאיםאת הפסק אל האמת, על יסוד ההשקפה הזאת נוסדו בתי משפט השלום אצל כל העמים, ונתעוררהגם בנו השאלה לאמר: "ומדוע לא אעשה כן גם אני"?

אבל לא זאת היא רוח התורה הישראלית, ולאזו היא תכלית המשפט ומטרתו "משפטי השלום" כאלה שאין להם שום בסיס משפטי ושדייניהםהם נבחרים במקרה מבלתי שתהיינה להם ידיעות משפטיות; שופטים כאלה אשר הם בעצמם עובריםעל כל המשפטים הנשפטים לפניהם, וכשיושבים לדין על אותם המעשים אינם דנים מתוך מבט נקודתהצדק והיושר, אלא מתוך מבט מסחרי, כי הלא סוחרים המה. ושופטים כאלה בעמדם לשפוט הלאיזכרו גם את מעשיהם ויפסקו עפ"י אותה "הלכה למעשה" שעשו הם בעצמם, ואיךאיפוא יוכלו להורות אחרת? משפטים כאלה לא רק שאינם משרים שלום אלא מביאים אנדרלומוסיאתרמית וחנופה בעולם.

המשפט הישראלי אמנם נותן ערך חשוב להפיסדעתם של בעלי הדין. ולכן נתנה זכות הברירה ביד בעלי הדין לברור להם בית דין יפה, אבלבתנאי שיבררו בית דין של מומחים וחכמים ולא בבית דין סתם, ורק במקום שאין בית דין מומחיםכגון בערכאות של סוריא, זאת אומרת: בית דין קבוע שאינם מומחים, ניתנה זכות הבחירה לבעליהדין לברור להם בית דין של זבל"א בהכרעת השלישי, וזה הוא בית דין של בוררים, אבלבמקום שיש בית דין קבוע של מומחים אין בעלי הדין רשאים להתדיין בבית דין של בוררים(עיין חושן משפט סי' ג' סעיף א' בהגה).

הגאון מהר"ח הירשענזאהן ז"ל השיגעל דברי אלה, וכתב: מעלת כבוד תורתו ציין לחושן משפט סי' י"ג סעיף א', ואין שםזכר לזה, ומסיק: ואנכי בעניי לא ידעתי שום דין שיהיה אסור על שני בעלי הדין להתדייןלפני בוררים ברצונם הטוב (מלכי בקדש ח"ב ע' 60).

ואני אומר טעות סופר נזדמנה לפניו, כי אניציינתי לדברי רמ"א בסימן ג' סעיף א', דכתב: ונ"ל דוקא בדיינים שאינם קבועים,אבל אם דיינים קבועים בעיר לא יוכל לומר לא אדון לפניהם, אלא בזה בורר.

סברא זו שכתבה רמ"א מדעתו, היא מיוסדתעל עיקר דין המשנה, דתנן: זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, מכלל שבית דיןשל בוררים אינו אלא כשאחד בורר לו בית דין אחד והשני בורר לו בית דין שני, וכן פסקמרן הב"י: שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע אז זה בורר לו אחד (שם) משמע שאם הוא ביתדין קבוע שאין לומר בהם זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה אין מקום לטענת בוררים,והיינו משום שניהם חייבים לעמוד לפני בית דין הקבוע. ואינם רשאים לברור להם דיינים,אלא שבאקראי אם בררו להם דיינים אין מעכבים בידם ומקיימים פסק דינם, וכן כתבו התוס'דמתניתין מיירי אם אירע כך.

ומסוגיא דגמרא מוכח כן. שהרי רבי יוחנןאוקי מתניתין דזה בורר בערכאות שבסוריא אבל מומחין לא ור"פ מוקי לה אפילו במומחיןוכגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא, ומשום דאמר ליה מי קא מטרחנא לך (סנהדרין כ"ג).ובירושלמי נמי מוקי לה ריש לקיש בערכאות שבסוריא אבל בדיני תורה לא (סנהדרין פ"גה' א').

הרי לך מפורש שאין מציאות בית דין של בורריםאפשרית אלא באחת משתי פנים: א) כשאחד מהם פוסל דייני ערכאות שבסוריא שאינם בית דיןשל תורה, ב) כשאחד מהם דורש להתדיין באחד משני בתי דינין קבועים שוים במדרגתם וקרוביםזה לזה במקום, אבל אין אחד מהם יכול לפסול דיינו של זה שהוא בית דין קבוע ללכת לביתדין של בוררים משום דבית דין קבוע הוא דין תורה, ומשום שמוסיף טורח על הצד שכנגדו לבקשלו בורר מצדו.  

והתשב"ץ כתב בשם הרשב"א אין בעלדין יכול לכוף את חברו לבא לפני דיין אחר כל זמן שהלה אומר נלך לפני דייני הקהל, ואםתקפו בדין באיזה שיהיה הרי זה עובר על חרם ותקנה, אלא אם כן התובע והנתבע רצו לקבלעליהם דיין אחר (תשב"ץ ח"א סי' קנ"ט, עי"ע במבי"ט ח"אסי' כ').

מכל זה יוצא הדין מחוור כשמלה שמצוה עלכל אחד מישראל להתדיין בפני דייני ישראל שהם בית דין קבוע ומומחה, אלא שאם רצו שניהםלהתדיין לפני בית דין של בוררים, וזה משום סבה הכרחית, אין מעכבים בידם ומקיימים פסקדין. ולזה כוונתי בדברי במה שכתבתי שאינם רשאים בעלי הדין להתדיין לפני בית דין שלבוררים, דכיון שאין אחד יכול לכוף את חברו לבית דין של בוררים, מזה מוכח שאין כל אחדמהם רשאי בכך, שאם לא כן אין מי שכנגדו יכול לשלול ממנו את מה שהוא רשאי בו, אלא שכששניהםרוצים אין מעכבים בידם בכל דבר שבממון משום שרשאי אדם להפקיר או לוותר על ממונו.

ובכל זאת בית דין זבל"א דין בית דיןיש לו לכל הפרוצידורא והצדקת הדין והמשפט, אבל בית דין המצווה מפי התורה ומצות התורהשעל בעל הדין ללכת אחר בית דין יפה אינה מתקיימת אלא בבתי דין קבועים ומומחים.

וטעם הדבר הוא שבכל מקום שיש דיינים מומחיםוחכמים הבקיאים בדרכי המשפט הקבועים לדון, בעלי הדין נכנעים לא לפני שקול דעתם ואישיותםשל השופטים אלא לפני ידיעתם הרחבה המשפטית ויראתם הקודמת לחכמתם. וכן מצווים דייניישראל לידע עם מי יושבים שמא ישבו עם אנשים שאינם מהוגנים ונמצאו בכלל קשר בוגדים ולאבכלל בית דין. (חושן משפט סי' ג' סעיף ד'). ולא לשבת אפילו עם בעלי בתים שפסקיהם ופסקיהלומדים הם שני הפכים (סמ"ע שם). וכשיושבין בדין יושבים באימה ורואים בעיני רוחםכאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו, (סנהדרין ז').

בעלי הדין כשעומדין לפני דיינים כאלו, נשמעיםלפסק דינם באמונה בין אם הפסק יוצא לזכותם או לחובתם, כי הלא כל יסודו של בית דין הואמשום שאין אדם רואה חובה לעצמו, וצריך הוא איפוא למוסד המשפטי אשר לפניו עומדת השאלההמשפטית, שאלת הזכות והחובה והשראת צדק ושלום חברותי, ואין שום אדם יכול ולא רשאי להשתמטממשפט זה ולהתעקש מסמיות עינים זו הבאה מתוך אנכיות יתירה.

אבל במקום שאין שם חכמה, ובית דין איננומוסד משפטי אלא קבוצת אנשים שלשקול דעתם צריכים להכנע הבעלי הדין, בית דין של בורריםכזה אינו בית דין מקובל אלא בית דין מותר משום קיום שלום תרבותי, דצייתי להם בעלי דין,והדיינים עצמם נוח להם להפך בזכות שניהם (כפרש"י, ר"פ זה בורר) ומוטב שיהיהמשפט בארץ מלעזוב את הכל במצב של הפקרות של כל דאלים גבר. במצב כזה טוב יותר בית דיןשל בוררים באופן של ברירה זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שמתוך שזה בורר לו דיין וזהבורר לו דיין יוצא הדין לאמתו (סנהדרין שם).

בית דין כזה שנמצאים בו שתי דיעות קצוניותלזכותו של האחד ולחובתו של השני, אינם יכולים להוציא מתחת ידם פסק דין אם לא שהזכותשל הזכאי היא כל כך ברורה ואמתית, שלפניו מוכרח היה להרכין את ראשו ולענות אמן אחריהגם הקטיגור, ולהיפך בחובתו של החייב, או במקום שאין הזכות והחובה ברורה כל כך ושניהצדדים לא יוכלו להכריע הם עצמם ולזוז מסברתם יבוא הצד השלישי האוביקטיבי ויכריע אויפשר. ובכלל מתחת ידי בית דין כזה יוצא פסק מוחלט של דין אמת לאמתו או פסק מפשר שלהתמזגות שתי הדעות בדרך הקרוב אל האמת. ולהדגיש את זה כותבים גם בכתב הבוררים: פלוניבירר את פלוני ופלוני בירר את פלוני (חושן משפט סי' י"ג ס"ב) כלומר: שניהםמבוררים משני הצדדים, וחלילה לדיין שיהפך למצוא סברה לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור,אבל אם היה יכול להטעות את חבירו שיקבל סברתו, אעפ"י שהוא מפוקפק בה, הרי זה בכללמטה משפט (טור חושן משפט שם). 

בית דין של בוררים הנעשה בצורה כזאת ישלו תקף בית דין להכריח את בעלי הדין שקבלו אותם עליהם ולמלא את פסק דין באשר שקרובלודאי הוא שפסק דין זה הוא דין אמת לאמתו, אבל כל בית דין אחר שאינו מומחה ולא נבחרבצורה כזאת הרי זה אין לו שום תקף של בית דין בוררים, ומכל שכן של בית דין מומחים,ואין בעלי הדין יכולים לסמוך ולקבל פסק דין ברצון, ואין בו שום בטחון של דין אמת לאמתו,ויכולים בעלי הדין לסרב מלקבל פסק דין אם לא שקבלוהו עליהם באותה הצורה המשפטית זאתאומרת שהקנו לבעלי הדין למפרע אותו הדבר שיתחייבו בו.

ואף גם זאת, בית דין של בוררים חל עליוכל אזהרות המוטלות על בית דין, ואסור לבעל דין להקדים טענותיו לפני הבורר שלו, ואסורלבורר לשמוע טענותיו שלא בפני הצד שכנגד, ועל זה נאמר לא תשא שמע שוא, וקרינן לא תשיא(שבועות ל"א) וכל שכן שאסור לבעל דין לפסוק לו שכר בשביל לזכותו בדין, כי ביתדין של זבל"א וזבל"א כל תורת דיינים עליהם, ולא עוד אלא שראוי למנהיגי הדורלהסיר מכשלה הזאת מישראל (חושן משפט סי' י"ג פ"ת ס"ק ג') ואסור לבעלדין לטעון שקר בפני הבוררין אפילו אם מכוונין על ידי כך לברר הדין. וכמו שכתוב בגמרא:מנין שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה, ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועהממקום אחר תלמוד לומר מדבר שקר תרחק [שבועות שם] והוא הדין לפני בוררים שגם הם חשוביםכדיינים לכל דבר.

מכאן, שלא הותר בית דין של בוררים אלא באקראי,להפיס דעתם של בעלי הדין ולהוציא על ידי כך דין אמת לאמתו, אבל לעשות בית דין של בורריםלמשפט שלום קבוע אין זו תקנה אלא קלקלה, ואין זה מתאים לבית משפט של תורת ישראל הדורשתמהשופטים לשפוט משפט צדק ומחייבת גם את בעלי הדין ללכת אחר בית דין יפה, כדכתיב: צדקצדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ.

יא. בקרת משפטית
המשפט העברי שאף תמיד, לתת אמון גמור בלבבעלי הדין שיאמינו בשופטיו ובמשפטיו ויגשו לדין בלב שקט ובוטח ובאמון גמור, ויקבלואת הדין באהבה ובהכנעה למשפט האמת והצדק, לכן תקנו להעלות את מדרגת בית המשפט למדרגהגבוהה וקדושה שכל הנכנס לתוכו יכנס בחרדת קדש וידבר רק האמת הערומה מבלתי שום רמאות,והזהירו את הדיינים להשוות את בעלי הדין בכל דבר; לתת חופש דבור גמור לכל אחד מהצדדיםולאמץ את הצד החלש שלא יסתתמו טענותיו, ועוד זאת הגדילו להזהיר את הדיינים מלהצהילפנים להאחד יותר מהשני, לכבד את החכם או העשיר, להאמין בצדקת של האחד או לחשוד את השנילרשע, לא תשא פני זקן, ולא תטה משפט אביונך בריבו, ועוד הזהירו ואמרו: אל תעש עצמךכעורכי הדיינים וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים; לא להכיר פניעשיר ולא להדר פני דל: ודל לא תהדר בריבו. ועוד יותר מזה הוסיפו רבותינו האחרונים לגדור,שאם בעלי השפעה שבעיר אחת מזמינים את אחד מבני עירם לדין, להעביר את המשפט לעיר אחרתאשר בה לא תהיה השפעתו של הצד האחד גורמת להסתתמות טענותיו של החלש ממנו.

וכן כתב התשב"ץ (הובאו דבריו בביתיוסף סי' י"ד) נשאלתי על אחד שהזמינוהו לדין גדולי העיר ופרנסיה אשר כל דברי העירנחתך על פיהם, והנידון אומר איך אדון בעיר הזאת והלא אימתכם מוטלת על הדיינים, גם טענותייסתתמו לפניכם, אמרתי כי טוב הדבר על הדיינים ועל הנדונים לילך למקום הסמוך. וכיוצאבזה ראיתי את ר"י זקני שהתיר להנדיב ר"א שלא לבוא לדין עם הנדיב ר"אמפני שהיה ראש העיר וכולם נשמעים אליו, הרשב"א התיר לחתנו וכו' מפני כיוצא בזה,וגם רבנו יהודה מפריז עשה כן וכו' ואמרתי מזקנים אתבונן, ומהם אלמד, כי טובה צפרנןשל ראשונים מכריסן של אחרונים, ויבררו דרך ישרה במקום הגון לנדונים כדי שיצא הדין אמתלאמתו ואיש על מקומו יבוא בשלום. 

דין זה פסקו רמ"א להלכה: עשיר מוחזקלאלם בעירו מוציאין אותו לדין בעיר אחרת, אעפ"י שבית דין שבעירו גדול יותר, וזהוגם אם יש בעירו בית דין קבוע ואם דנו אותו בעירו דינם בטל (שם בהג"ה ופתחי תשובהס"ק ו').

ובעבודת הגרשוני (סי' מ"ו) כתב: דאףשמרבה עליו ההוצאה על הנתבע שומעין לתובע וכופין לנתבע לילך אחריו כל היכא דאיכא למיחששמא יסתתמו טענותיו (מטה שמעון הגהט"ו ס"ק ה').

ועוד זאת, זכות הבחירה נתנה לבעלי הדיןוחייבום לברור להם בית דין יפה, לפני משפט כזה ושופטים כאלה הלא יכרע ברך כל אדם, יאמיןויכנע לדבריהם בהכירו כי רק האמת והיושר לנגד עיניהם ולא יבואו לידי חשד וערעור, ואםגם יפול בהם הספק הזכות להם לדרוש מאת הדיין באורים ונמוקים על משפטיהם וחובה על הדייןלהסביר ולנמק את משפטו לפני בעל דינו, ובכל זאת אם אחרי כל זאת יבקש הבעל הדין ויאמר:כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו. (שו"ע חושן משפטי"ד א').

הרב כמהר"ח הירשנזאהן יצ"ו (בספרומלכי בקדש ח"ב סי' ד') השיג עלי בזה וכתב: לאלה דחית בקש ולנו מה אתה אומר? הלאמה שאמר רב ספרא אם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבים ונותנים (סנהדרין ל"א)זה רק בשנים שנתעצמו בדין וכו' (זאת אומרת בבית דין של כפיה) וכמו שכתבו התוס' שם ד"הואם. או במקום שרואה הדיין שבעל דינו חושדו וכו' ע"כ. לזאת אשיב: הן לא נכחד ממנידבר זה שעיקר דין זה של כתבו לי מאיזה טעם דנתוני לא נאמר אלא דוקא בבית דין של כפיהאו במקום דאיכא צד חשד.

יב. מהו בית דין של כפיה ובית דין שקבלוהו
ברם צריכים אנו לברר הגבולים שבין בית דיןשל כפיה לבית דין שקבלוהו. לפי המובן מסוגיא דסנהדרין הנ"ל בית דין של כפיה נקראאותו בית דין אשר אסרו על בעלי הדין להגיש את משפטו לבית דין אחר וחייבוהו להתדייןלפניהם, ואם כן מזה נדון ונאמר שכל זמן שלא שמענו מפי הבעל דין השתמטותו לבוא לדיןבטענה זאת, וכל זמן שלא חייבו אותו בית דין לבוא לפניהם, אין זה נקרא בית דין של כפיה,ואמנם כל הדברים הללו אמורים באותו הזמן שהיה בית דין הגדול והיתה זכות ברירה, ובעלהדין שלא טען זאת שתיקתו נחשבת כהודאה וכקבלה, אבל אחרי שנפסק הדין מצד המנהג, שנתחזקגם בכח החרם, לבטל טענה זאת, וכמו שכתב רמ"א (בסימן י"ד) מעתה אין לך ביתדין שאין לו דין כפיה. ועל יסוד דין "שנים שנתעצמו" הרי אנו דנין שבזה הזמןבכל בית דין רשאי בעל הדין לומר: כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, וזה ברור אצלי שא"אשימצא חולק עליו. ואישתמיטתיה מיניה תשובתו של הגאון נודע ביהודה ז"ל (בחושן משפטמהדורא תנינא סי' א') ומפני חשיבותה של תשובה זאת לעניננו, הנני מעתיקה פה בשלימותה:על דבר שאלתו אם הדיין צריך להודיע מאיזה טעם דן, יפה הורה שבודאי אפילו אין בדבר שוםטעם לחשדו, אעפ"כ צריך על כל פנים ליתן בכתב הטענות והפסק, אם מתחילה דן בכפיה,וכל שלא באו שני בעלי דינים לפניו מעצמם לדון, אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרידן בכפיה וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב, אם הבעל הדין מבקש כדי שילך לבית דין הגדוללשאול אם לא טעה, ובפרט בדורנו זה שהטעות מצויה, ולא מבעיא באופן זה שנשאל מעלתו וכו'אלא אפילו אם אירע לפני רב מומחה וגדול הדור מאד, אם אין הדיינים שישבו עמו גדולי ישראלמפורסמים בדור אינו נקרא לענין זה בית דין הגדול וכו', וא"כ הדבר פשוט שצריך הדייןאו הרב ליתן כתוב וחתום, ולא חשוד אצלי שום רב שימנע מלעשות כן אם לא שיודע באמת שלאדן בצדק בזדון או בשגגה, וגס לבו ובוש מלהודות שטעה. ע"כ. וכ"כ החות יאירבסי' ד' וז"ל: אי נמי יש לומר דודאי כשבאו יחד בלי שליח בית דין כלל הוי כקבלוהומה שאין כן אם התובע הלך לבית דין וגם שלחו שליח בית דין ובא, אין סברא לומר שזה שלארצה לסרב הוי קבלה.

בתשובה זאת לא גילה לנו הנודע ביהודה מקורדין זה לפי שדבריו אלה נובעים מלבו ונפשו האצילית וכל תלמידיהם של רבותינו הראשוניםהכירו בעומק נשמתם שכסא הרבנות והמשפט איננו כסא של שלטון וממשלה, ולא של שררה וכבוד,אלא עבדות גמורה; עבדות להעם ועבדות אל האמת, ומתוך הכרה עמוקה זאת מכירים בעצמם החובהלהזדקק לבעלי הדין בתביעותיהם אלה להיות נוחים להם ומשועבדים להפיס דעתם וללמדם אתמשפט האמת ולקדש ולחבב על ידי זה את התורה הישראלית ואת משפטיה.

אבל אם באנו לדין יש מקום לבעל דין לחלוקולומר שלפי המבואר בסוגיא (דפ' ז"ב ל"א): מוכח שדוקא באופן של כפיה גמורהשהיתה בה מניעה ללכת לבית דין אחר הוא שנקרא כפיה אבל הזמנה לבד אינה נקראת כפיה, וכןיש להוכיח מהירושלמי (סנהדרין פ"א, ה"א): ר' אבהו הוה יתיב דיין בכנישתאמדרתא דקיסרין לגרמיה, אמרו ליה תלמידיו ולא כן אלפן רב אל תהא דן יחידי? אמר להוןכיון דאינון חמי לי יתיב יחידי ואתון לגבי כמו שקבלו עליהן ע"כ, ורב אבהו ודאידהוה מזמין לפניו הבעלי דין ואעפי"כ כיון שאעפ"י שהיו רואים אותו יחידי לאהיו מסרבים להתדיין לפניו הוה כמו שקבלו עליהם, והכי דאיק לישנא "דכמי שקבלו"שאם נאמר שהיו באים לפניו מאליהם אין לך קבלה יותר גדולה מזו, ולא היה לו לומר"כמי שקבלו" בכ' הדמיון, והתוס' (בסנהדרין ה' ד"ה כגון אנא) הקשו מדתנן"אל תהא דן יחידי" ותירצו שדין זה אינו אלא דרך עצה טובה כדי שלא יטעה, ורבנחמן דאמר כגון אנא דן יחידי, יכול לדון קאמר ולא שהיה דן, אי נמי אפשר כיון שהיה רגילבדינים לא היה חושש שמא יטעה, ולא רצו לתרץ כהירושלמי משום דלישנא "כגון אנא"הלא כל אדם נמי אם קבלוהו יכולים לדון. ומזה מוכרח דכגון אנא דן היינו אפי' בעל כרחוממש (וכמו שכתב בד"ה דן אפילו יחיד). ולתירוצא בתרא צ"ל, דרבי אבהו דרך ענוההוא דקאמר, ואה"נ שהיה יכול לדון אפילו בעל כרחו דהא ודאי דאיהו נמי הוה מומחהלרבים (עיין סנהדרין י"ד), ועל כל פנים מסוגיות אלו מוכח דהזמנה לבד לא חשובהכפיה, וכן כתב הסמ"ע (בסי' ד' ס"ק ז') דמאחר שבא לדין כששולחין אחריו הוהליה כקבלוהו. וכל זה הוא לדינא, אבל ודאי משום ועשית הטוב והישר החובה על הדיין לכתובולתת הפסק והטענות על פי שאלתו של אחד מבעלי הדין.

וצא ולמד מה שכתב הרשב"א בתשובתו:מי חכם שבעבור כבוד עצמו ימעט כבוד הרא"ש ובנו הטור? ובל יאמר הואיל דנפקא מפומאדגברא רבה, אעשה לפנים משורת הדין, וזה נהנה וזה לא חסר, ומי יודע אולי טעיתי, אינניגדול מרב הונא דמכניף עשרה וכו' כבוד חכמים חקור דבר, ואם תאמר אדרבה קלון חכמים ינחלודהא משמתינן ליה חס ושלום לא תהא כזאת בישראל, דוקא המתלונן בלגלוג כדכתב בהדיא בנמוקייוסף (פרק ז"ב) אבל האומר בענוה "שמא טעיתם" שאינו מלגלג ולא חושדולמטה משפט, כמו שדקדק הרמב"ם בצחות לשונו, חס ושלום דמשמתינן ליה (תשובות הרשב"אסי' קנ"ג, הבי"ד בספר אבקת רוכל סי' י"ח).

הנך רואה כי ההלכה התירה לדיין שלא לכתובפסקי דינו ונמוקיו, אבל הרגשתם המשפטית של רבותינו ז"ל הכירה שממדת שורת הדיןשהם חייבים לדון בה מחייבת גם אותם במכל שכן להיות נוהגים בעצמם מדת לפנים משורת הדין,ולהפיס דעת בעלי דין המבקשים זאת, ולהשקיט מצפונם הם שעל ידי כך יתברר טעותם או צדקתם.

וכבר כתבנו שבזמן הזה שנטלה מאתנו האפשרותשל טענת "לבית הגדול קא אזילנא" או נלך למקום הועד, נעשו כל בתי דין שלנוכבית דין של כפייה ומחוייבים אנו להשמע לדרישתם או אפילו סתם לרצונם של בעלי הדין שאומרים:כתבו לי מהיכן דנתוני.

יג. פסק דין מנומק.
ובאיכות כתב פסק הדין, ההלכה קובעת לכתוברק הטענות ופסק הדין שעליהם, משום שבזה כבר נתנת האפשרות לכל יודעי משפט לחקור הדין,כי תורה אחת לכולנו, וכמו שכתב הסמ"ע, אבל החות יאיר בהשמטותיו כותב: האי"כתבו לי מאיזה טעם" רוצה לומר טעם וראיה ממש.

אפשר לחלוק על החות יאיר מבחינת מצוי ההלכה,אבל ההלכה לחוד, וההרגשה המוסרית של הדיין פורצת גדר ההלכה, כי ההלכה מכוונת לכלל העםוקובעת חומת נחושת נגד כל אלה הרוצים ללגלג על הדיינים ולהטריח בעלי דינם בטלטוליםממקום למקום ומדיין לדיין כדי ליגעו ולהביאו לידי פשר וויתורים שלא כדין. 

אבל הרגשתו המוסרית של הדיין אינה נשמעתלהלכה, במקום שהוא רואה רצונו הנאמן של בעל הדין לדעת דבר המשפט, ומדוע לא נתן לו ספוקזה ומדוע לא נשתמש בהזדמנות זו לקיים בעצמנו "ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתילהם את חוקי האלקים ותורתיו"? בכתיבת פסק דין מנומק מראים אנו מדת הצדק של משפטישראל והתאמצותו של הדיין לחקור עד כמה שידו מגעת, לברר את האמת, לגלות את המרמה והזיוףשל בעלי הדין, אם ישנה כזאת, ולדון דין אמת לאמתו.

חובה זאת גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתידין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיניכל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט לגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיובעיני בעלי הדין עצמם, ועל ידם לעיני כל העם, למען יכירו וידעו כולם נכונות דברי משהרבינו בתורתו, לאמר: ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אנכינותן לפניכם היום (דברים ד' ח').

מנקודת השקפה זו שהיא לדעתי נכונה ונאמנה,ראוי שכל פסקי דיננו מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם, יהיו נכתבים בתמציתהטענות ונמוקי פסק הדין, למען תנתן להם אפשרות הבקרת של בתי דין הגבוהים ולמוד משפטיהתורה לכל העם. 

יד. והייתם נקיים מה' ומישראל
הרב מהר"ח הירשנזאהן הוסיף להשיג עלדברי וכתב "ואין הכתב הזה מטעם שיסתור הדין אצל בית דין אחר, שהרי לא מחלקין בזהבין מומחה לשאינו מומחה וכו', ואם שלפי הנראה מדברי הרמ"א ז"ל (בחושן משפטסי' י"ד סעיף ד') שהכתיבה היא למען שיוכל בית דין אחר לסתור הדין, אבל מה מועילזה, הלא כתב הסמ"ע בחושן משפט (סי' י"ט ס"ק ב'): ראובן ושמעון שבאולדין ויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר בעל הדין ותבעו בבית דין אחר, אין זקוק לו לירד עמולדין ולא להשיב על טענותיו, וגם אין הבית דין רשאין לשמוע דבריו כלל, דבי דינא בתרבי דינא לא דייקי וכו', ועל כרחך מה שהזכיר רמ"א ז"ל (בסי' י"ד סעיףד') מענין סתירת הדין הוא רק מפני טעות בדבר משנה הנראה לעין וכו' אבל בלעדי זה איןבית דין נזקקין כלל לדבריו, וכל הכתיבה עיקרה רק משום והייתם נקיים מה' ומישראל שבעלהדין בעצמו יראה שאין כאן טענת של זיל קרי בי רב".

ולזאת אשיבה, מה שמכריח דכתיבה זאת היאדוקא משום "והייתם נקיים" ממה שלא חלקו בין מומחה לשאינו מומחה אין זה מוכרח,משום דהכא לא נחתינן אלא לאשמעינן עיקר הדין שצריך לכתוב, ואולם לדין תוצאות הבקרתלסתור הדין או לשלם, לא נחתינן הכא, וכדיניה דיינינן ליה, כמבואר בסנהדרין ובבכורות,ובעיקר הדין הלא מפורש להדיא בדברי מרן: ואם אמר כתבו ותנו לי וכו' שמא טעיתם כותביןונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו. ועיין בבאר הגולה שם שפירש שמוציאין ממנו מיד,ואם הביא אח"כ מבית דין הגדול שטעו יחזירו לו, וכן כתב הסמ"ע. 

ואעיקרא דמילתא שותיה דמר לא גמירנא, שאףאם נאמר שכתיבה זאת היא רק משום "והייתם נקיים", הלא גם משום "והייתםנקיים" צריכין כתיבת הפסק באופן שתהיה אפשרות בקרת של בית דין אחר אשר יאשר אתהפסק, ומובן שאם בית דין השני לא ימצאו הפסק נכון, אסור להם לכבוש את האמת ולהסתירהבחבם, אלא מוכרחים המה להגיד את האמת, וממילא דיינינן להו כדינייהו, כדין טועה בדין,כמבואר בסי' כ"ה. ומהתוס' (ב"מ ס"ט) אין ראיה, דמה שכתבו התוס' טעמאוהייתם נקיים היינו לכתב הנמסר לבעל דין, אבל הכתיבה הניתנת כדי להראות לבית דין אחר,היינו ודאי לבקרת משפטית וכמו שכתבנו למעלה, והראיה שהביא מהסמ"ע אינה ראיה כלל,דהנה הסמ"ע גופא באותו סעיף עצמו כתב: דכתבו לי מאיזה טעם דנתוני הוא לילך עםהפסק לבית דין הגדול ולסותרו, ומוכרחים אנו לומר דאין הנידון דומה לראיה כלל, דמה שאמרובי דינא בתר בי דינא לא דייקי היינו לומר שאין בית דין נזקקין לשמוע טענות של בעליהדין שכבר עמדו לדין ונפסק משפטם בבית דין אחר, והסברא נותנת כן, משום דכל שדנו דייניםאחרים וחוו דעתם בנדון אחד, אין שום אדם רשאי להרהר אחרי משפטם לומר שמא טעו בית דין,דלבית דין טועין לא חיישינן ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי, וגם חובת משפט האמת דורשתמכל שופט צדק לדעת הנמוקים של חברו, הטענות שטענו לפניו, והפסק דין שפסק הראשון למעןיהיה בטוח שלא ירמה אותו החייב לטעון לפניו טענות אחרות לזכותו ולמען ידע ברור שביתדין הראשון טעה בדין, והילכך כל זמן שלא הוצעו לפניו הטענות והפסק של בית דין הראשוןוגם לא הובררו לו טענותיהם אסור להזדקק לדין, וזהו דינו של הסמ"ע, אבל אחרי שיראההטענות והפסק ויתברר לו טעותו של בית דין הראשון רשאי וגם חייב להגיד את דעתו ולבררטעות הדיין.

והלכה מפורשת שנינו: תלמיד היושב לפני רבוורואה זכות לעני, והרב רוצה לחייבו, חייב ללמד עליו זכות. ואם שותק עובר משום מדברשקר תרחק (שו"ע חו"מ ט"ז). ואם נאמר דין זה בתלמיד לפני רבו מכל שכןלכל חכם ודיין אחר, ולא תימא לחלק בין קודם הפסק לאחריו, כי האמת לעולם קיימת וכל עיקרהמשפט הישראלי תלוי בדין אמת לאמתו, וכן מתברר ממה שכתב הסמ"ע שם משם רבינו ירוחם:"אין רשאין התלמידים לקרוע הפסק דין אף שיראו שהוא שלא כדין עד שיבוא הרב שפסקושהוא יודע יותר מהם", מזה יוצא דאם אחר שיבוא הרב ויתברר הטעות לגמרי קורעים הפסקולא חיישינן לזילותא דבי דינא קמא, ואפשר עוד לומר דדוקא בתלמידים אמרינן שלא לקרועהפסק משום שודאי "הרב יודע יותר מהם", אבל בשאר תלמידי חכמים השוים בחכמתםלהפוסק הראשון, מקרע קרעינן כאשר יתברר להם מתוך הטענות והפסק שיש טעות בדין. מכל זהמתברר דכתיבת מאיזה טעם דנתוני אינה רק משום והייתם נקיים, אלא שע"י כן יוכלוגם לסתור את הדין ומזה אתה למד כי המשפט הישראלי לא נתן השלטון המוחלט לבית דין שלאיהא אחריהם בקרת וערעור. 

טו. בי דינא בתר בי דינא לא דייקי
הלכה זו נאמרה בגמ' (ב"ב קל"ח)כהלכתא פסוקה, אבל אחרי העיון נבין שהלכה זו לא נאמרה בדרך אזהרה וצווי, אלא בדרך משפטית,בהנהגת בית דין, שאין בית דין אחר מדקדק בפסקיו של בית דין הראשון לחשדם שמא טעו בדיןאו נתעלמה מהם הלכה או אפילו שמא לא דקדקו להוציא מתחת ידם כתב כזה שאינו מתוקן כלצורכו ועלול להביא לידי תקלה, אלא מן הסתם מחזיקינן את כל בית דין שפסקו כדין ודקדקובכתבם להוציא מתחת ידם פסק אמת מדוייק ונקי מכל דבר העלול להביא תקלה ומכשול, וזהופירושם של הדברים: בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, וכיון שזו אינה אזהרה ולא איסור אלאדבר הרגיל בין בתי דינין, לכן לא פסק מרן את המאמר הזה בהלכותיו, ואף הרמב"ם לאפסקו אלא בהלכות עדות (פרק ו' הלכה ה') להשמיענו עיקר הדין דבודקין אחר העדים, והכידאיק לשונו דכתב: ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהןבקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים. ומדכתב ולעולם אין בית דין בודקים משמע דאינולעכובא אלא דאינם חייבים לבדוק, ולכן אינם רגילים, דמוקמינן כל בית דין אחזקתו שהואבודאי דן על פי הדין והאמת.

בספר מלכי בקדש (שם ע' 63) השיג על דבריאלו שהם נסתרים מדברי הרא"ש שכתב בתשובתו: ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקוכבר אנשים גדולים ונכבדים, אם יש דבר סתום שצריך פירוש או הוסיפו בטענות אחרות מה שלאטענו לפני הדיינים שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות, ואבאר הדין ככל הצורך (תשובותהרא"ש כלל פ"ה סי' ה'). מכאן למד, שהרא"ש מפרש זה לאיסור, וכן הוכיחממה שכתב הסמ"ע: ואין הבית דין רשאים לשמוע דבריו כלל, דבי דינא בתר בי דינא לאדייקי. עכ"ד.

ואני משיב ואומר שאדרבה מדברי הרא"שמוכח כמו שכתבנו שאין כאן איסור, אלא מדת דרך ארץ וכבוד בית דין, שלא להחזיקם לביתדין טועים, וזהו מה שכתב "ולא יתכן לי" ולא אמר ואסור לכתוב פסק אחר, ודבריהסמ"ע הם הם הדברים שכתב הרא"ש בתשובות חזה התנופה: ראובן ושמעון שבאו לדיןויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר בעל דינו בפני בית דין אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ואיןבית דין רשאי לשמוע דבריו כלל (ב"י חושן משפט סימן י"ב). אמנם דבר ברור הואשאין דברים הללו אמורים אלא כשלא ראו בית דין פסק הראשון, ומתוך כך לא הכירו טעותו,הילכך אינם רשאים להחזיק אותו לבית דין טועין ולהזדקק שנית אבל אם הכירו טעותם רשאיםומצווים להזדקק ולדון דין אמת.

אולם דבר מובן מאליו הוא: שלא אמרו בי דינאבתר בי דינא לא דייקי אלא בפסק הבא לפנינו שאין אנו מכירים בו טעות, אלא שיש להסתפקולומר שמא לא כך היה המעשה כגון שלא הכירו בית דין את החולץ והחולצת, בכגון זה הואדלא מחזקינן טעותא ולא סתרינן דינא, אבל כל היכא שמתוך הפסק ניכר לנו טעות הפוסק הראשון,לא רק שאנו רשאים לבקר ולגלות טעותו, אלא שגם חייבים אנו משום האמת לחוות דעתנו ולהעמידאת הדין הראשון על טעותו וגם לסתור את דינו, והכי חזינן כמה עובדות בתלמוד דאהדרוהולדינא קמיה ר' פ' ואהדר לעובדא, והכי איתא להדיא (בב"ק י"ב) הוה עובדא בנהרדעאואגבו דייני דנהרדעא, הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא, אמר להו רב נחמןזילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו. הרי דאע"ג שלא ערערו בעלי הדין לפני רב נחמן בכלזאת רב נחמן עצמו כשהכיר טעות הפסק מתוך הפסק עצמו סתר את הדין.

ולא תימא שדוקא רב נחמן שהוא היה דיינאדנחית לעומקא דדינא הוא שיכול לסתור ולא כל שאר הת"ח, דהא מצאנו מפורש (בב"בק"ל) אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתא פסקא דדינא דידי לקמייכווחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנאבי, לאחר מיתה לא מקרע תקרעוניה ומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא תקרע תקרעוניה דאי הואיהתם דילמא הוה אמינא לכו טעמא, מגמר לא תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואותהרי שגם התלמיד יכול לסתור דינו של הרב היכא דחזי ביה טעותא, אלא שרבא יעץ לתלמידיושימלכו בו לא רק משום חובת כבוד רבו, אלא גם משום בקשת ודרישת האמת שמא ימצאו טעם מספיקבדברי הפוסק הראשון. אבל מעיקר הדין ודאי שיכול כל ת"ח הרואה טעות מבוררת בדין,לקרוע הפסק הראשון, מזה מתברר דמה שאמרו בי דינא בתר בי דינא לא דייקי הוא היכא שלאראו בו טעות, והילכך אם בא לפנינו הפסק והטענות וראינו בו טעות מקרע קרעינן ליה לפסקהראשון.

וכן אנו למדים מדברי מרן החת"ס (בחלקו' סימן ו') דהקשה אהאי סוגיא דב"ב מסוגיא דר"ה (כ"ה) דאמרינן התם אםבאים אנו לדון אחרי בית דינו של רבן גמליאל צריכים אנו לדון על כל בית דין ובית דיןוכו', שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה? ותירץ וזהלשונו: אבל האמת יורה דרכו אם אתא פסקא וידענו מאיזה טעם דנוהו ויש לנו עליו פירכא,בזה מיירי בב"ב אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שהרי קמן שטעה בטעמו וכו', ומ"מלא תעביד עובדא עפ"י אותו הפסק, אך בעובדא דרבן גמליאל (ר"ה כ"ה) לאידעו טעמו של רבן גמליאל ולא מקום טעותו שהרי אי אפשר לאשה שילדה וכריסה בין שניה,ואלו היה שואל אותו ואומר להם טעם שאינו הגון, הדרן לכללא: אין לדיין אלא מה שעיניורואות, אך לא עמדו לפניו והוא קבל העדים וקדש החדש בזה אין להם להרהר דודאי כדין עשהוכו' הרי לך מפורש דהיכא דחזינא טעותא סתרינן לדינא.

ולעיקר קושייתו של החת"ס, נראה לילתרץ דלא נאמרו דברים הללו שכל בית דין שלשה שעמדו בית דין של ישראל הרי הוא כבית דינושל משה, אלא דוקא בקדוש החדש שנעשה ע"י הנשיא, וכל בית דין של הנשיא הרי הוא בנדוןזה כבית דינו של משה, אבל בשאר משפטים קיים הוא דינו של רבא, ואפילו ההוא עובדא גופאמהדרינן ליה וכדאשכחן בב"ק (י"ב).

ולי נראה לומר עוד, דמילתיה דרבא לא נאמרהאלא היכא דאיכא פירכא בדינא, כלומר שיש סברא לומר איפכא, ואין הדין מחוור כל צרכו,אבל גם הטעות איננה ברורה, על זה הוא דנאמר: לא מקרע תקרעוניה ולא מיגמר תגמרו מיניה,כלומר: דאין הדיין השני מחויב לקבל פסקו של הראשון בדבר הלכה פסוקה שאין לזוז ממנה,ורשאי הוא לדון עפ"י סברתו גם במקום שאין הכרע, והיינו דקאמר אין לדיין אלא מהשעיניו רואות דסברתו של הדיין הפוסק הוא העיקר בהוראת המשפט, וזהו דוקא בדבר המשפטשבין אדם לחבירו, אבל בהוראות כלליות לאמיות המסורות לנשיא ובית דינו על זה נאמר שכלבית דין הרי הוא כבית דינו של משה, וחייבים כל העם להכנע להוראותיו אלה דוקא. 

איברא דהנמוקי יוסף בסוגיא דב"ב פירששהיה נראה להם כטועה בדבר משנה, והכריח למילתיה מדאמר: הדרנא בי, ואלו טועה בשיקולהדעת הא קיימא לן: דקם דינא. ואפילו לא אשכח ביה טעמא לא הדר ביה למקרעיה, לפי זה הוצרךלומר דמאי דאמר לא מקרע תקרעוניה לאו מדינא קאמר, ולא משום כבוד התלמיד לרב שלא יסתוראת דבריו, ולע"ד כבר הוכחנו לעיל (מפסק של השו"ע סימן ט' סעיף ז') דאפילובתלמיד לפני רבו חייב להשיבו מטעותו, ודין זה יוצא ממאי דאמרינן (במסכת שבועות ל"א):מנין לתלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני וכו' מנין שלא ישתוק תלמוד לומר מדבר שקרתרחק, ומנין לתלמיד שרואה את רבו שטועה בדין שלא יאמר: אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנוואבננו משלי, תלמוד לומר מדבר שקר תרחק, משמע מזה דיכול לסתור דין רבו, דאם לא כן תיפוקליה דמשום כבוד רבו אינו רשאי לסותרו. והילכך נראה לי יותר כדפירשנו, ואי משום הדרנאבי דקאמר רבא, לאו קושיא היא. דנהי דאין הדין חוזר, מ"מ איהו הדר ביה וסותר אתפסקו כדי שלא ילמדו ממנו אחרים לפסוק כמוהו, ויסכים לקרוע הפסק כדי שלא ישמש לדוגמאופסק הלכה לעתיד.

דבר הלמוד מהאמור הוא: שהמשפט הישראלי איננונועל את הדלת בפני הבקרת כשהיא עומדת על יסודות משפט האמת והצדק, ולהפך נותן זכות לערערעל פסקי הדין לסתור את הדין, או לחייב את הדיין בתשלומיו כדין מזיק (כמבואר בשו"עסימן כ"ה) ומתשובת חזה התנופה (שהובא בד"מ ס"ס כ') אין סתירה לזה כמושכתבנו לעיל, דלא אמרינן כן אלא בדלא חזינא טעותא בדינא, דהא הרא"ש כתב בהדיא:א"כ הדין שנפסק על היתום קיים ולמה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר, בי דינאבתר בי דינא לא דייקי, וכן סיים וכתב: הילכך מאחר שהפשרה אינה קיימת על היתום, ממהנפשך, הדין שנפסק על היתום קיים, ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר וכו'. דון מינה שאם הפסקלא היה קיים היה חוזר ודן, ומהאמור מתברר שמאמר התלמוד "בי דינא בתר בי דינא לאדייקי" איננו אוסר את הבקורת המשפטית, ואדרבא גם התלמיד וכל שאר תלמידי חכמיםיכולים לבקר את הדין ולסותרו, ולכן, לא נקבע בהלכותינו בית דין מיוחד לערעורים, ורשותוזכות הבקרת נתונה לכל מבקר אמת אשר האמת והצדק נר לרגליו ולהיפך אסורה הבקרת הבאהלשם קטרוג וזלזול בבית דין הקודם, ומשוללת זכות הערעור מאותו אדם אשר אין לו מקום לערערורוצה דוקא להטריח את חברו מבית דין לבית דין אחר, ולבקש לו בית דין אשר יזכוהו בדיןגם אם לא יוכל לברר טעותו הגמורה של בית דין.

טז. יסוד בית הועד או בית דין הגדול וביתדין לערעורים
הרב מהרח"ז הנ"ל אחרי שהחליטלפי שיטתו דמדינא אין יסוד לבית דין של ערעורים, הסתכל בעין בהירה על המציאות הקיימת,ובא לידי הכרה שאי אפשר בזמן הזה להסכים לכך שלא יהיה למשפטנו מקום לערעורים ומוכרחיםאנו ליסדו, ומתוך הכרה זאת בא לידי מסקנא של חלוקת המשפטים בכלל לשני סוגים, היינומשפט מוסרי ודתי, ומשפט נמוסי - מדיני. משפט המוסרי הוא נותן זכות הכפיה לכל שלשה אויחיד מומחה להיות דיינים, והחובה לכל איש ואיש להכנע לפסקי דיינים. אבל המשפט הנמוסי- מדיני המיוסד על מצות הכתוב, שנאמר: שופטים ושוטרים תתן לך שעריך יש לו הלכות מיוחדות,ועל פי הלכות אלו יש לנו משטר וסדר נמוסי כאשר לכל ממלכה ציווילית, וגם בית דין גדוללערעורים חוץ מבית דין הגדול שבירושלים, שהיה, מה שנקרא אצל העמים בשם "סופריםקארט", אך גם טרם דבר הקשה בא אליהם היה גם בית דין לערעורים (קארט אף עפילעס)אשר היה נקרא בשם "מקום הועד" וכו', ובכל יום יש לנו רשיון ליסד מקום הועדובית דין של ערעורים כאשר לכל המשפטים המנומסים.

מסכים אני בכלל לכל דבריו הנכבדים של הרה"גהנ"ל, כותיה ולא מטעמיה; אין אני מסכים לאותה החלוקה המוסרית והמדינית, לפי שאניסובר כי בתורת ישראל המוסר והמדיניות הן חטיבה אחת מוצקה שאי אפשר לחלק ולהפריד ביניהם,תורת ישראל היא תורת המוסר ותורת החברה, והממלכה הישראלית היא ממלכת השלום בכל דרכיהמבחינה חברותית, נמוסית, מוסרית ומדינית, ולא עוד אלא שגם המדיניות שלה מיוסדת על משפטיומצוות התורה. מעלה יתירה ישנה בתורת ישראל על כל שאר הדתות בזה שהיא תורת החיים, ומצותיהחקיה ומשפטיה מתאימים עם החיים בכל עת וזמן ובכל תקופה ותקופה.

לכל שאר העמים, המשפט הוא חלק האורגני שלהממלכה. ובאין ממלכה, אין שום אפשרות ליסוד בתי משפט מיוחדים ואין להם זכות וקיום,אבל המשפט הישראלי בכל היותו חלק מהסדור האורגני של הממלכה (כמצות התורה: שופטים ושוטריםתתן לך בכל שעריך, זאת אומרת בית דין ממונים ממרכז משפטי גבוה וכדאמרינן (בסנהדריןפ"ח) משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחההימנו יהא דיין בעירו, משם מעלין אותו להר הבית משם לעזרה משם ללשכת הגזית) בכל זאתאיננו קשור בהשלטון הממשלתי והסדור המדיני והנמוסי, וגם באותו זמן אשר תפול הממלכהויתפורר הקבוץ הלאמי גם אז המשפט הדתי קיים בכל תקפו, וכל העם נכנע למשפטו ולשופטיו,משום שבהם רואה את משפט הצדק והאמת, ועל יסוד זה נקבעה ההלכה של בית דין של שלשה דאיכאבהם לכל הפחות חד דגמיר וסביר או דיין מומחה, דנקיט רשותא מריש גלותא או שקבלוהו עליהם.

התוקף למשפט הדתי הזה, של בית דין של שלשהאו יחיד מומחה, הוא גם לזמן שישראל נחתים בגולה ואין אורגן רוחני מרכזי אוטוריטטי אשרימנה את הדיינים, ובשובנו ברצות ה' אל המרכז נשוב ליסד את בתי הדין והמשפט על יסודותבריאים וסדורים בכל מקום ומקום עיר ועיר פלך ופלך תחת מרותו של בית דין הגדול ונשיאו,כיעוד ה' על ידי נביאיו: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וגו' (ישעיה א' כ"ו).

כן אין אני מסכים לדברי הרב מהרח"הבמה שכתב כי מקום הועד היא בית דין לערעורים, דברי רש"י והרא"ש והתוס' כולהומפרשים שבית הועד הוא מקום קבוץ חכמים, ומשמע שאינה קבוצת חכמים המיוחדת ומיועדת לדון,אלא פשוט קבוצת חכמים העוסקים בהלכה ובקיאים בה, ועיין במה שכתבנו לעיל (פרק ו').

מהאמור אתה למד שאמנם בהקונסטיטוציה המשפטיתשל עם ישראל לא היה בית דין מיוחד לערעורים אלא בית דין הגדול ובית הועד, ואין זה מפנישקדמונינו התנגדו לבית דין של ערעורים אלא מפני ששקדו על תקנת בתי הדין שבישראל להרימםבמדרגה משפטית גבוהה מאד שכל הנכנס לדין יכנס בלב שלם ובטוח ובאמונה גמורה לשופטיו,ולכן בחרו לתת לבעלי הדין זכות הבחירה בדיינים והטילו עליהם לברור להם בית דין יפה.ובכל זאת נתנו גם זכות הבקרת לכל רב אשר ימצא טעות בדין ובהוראה וחייבוהו לחוות דעתוולגלות את הטעות שבדין.

אולם אם העם דורש, או שהשעה צריכה לכך היוםלהכניס יפיפותו של יפת באהלי שם וליסד בית דין לערעורים, אין אנו רשאים לאטום את אזנינומדרישתם וחייבים ומשועבדים אנו להם למלא את בקשתם זו, וכדברי רז"ל: ה' אלקיכםהרבה אתכם על גבי דייניכם (ספרי דברים א' י') וחובה עלינו לתת ספוק נפשי לדרישת העםולקרבם על ידי כך למשפטי התורה.

ואם עדיין ימצא מי שלבו נוקפו וחושש לומרשאין לנו לחדש דבר שלא מצאנוהו מפורש, ושגם בבית דין של ערעורים יש מקום לומר"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" אף אני אשיב ואומר שבמקום שהצבור מתקניםתקנה זו באופן כללי, וכל העומדים לדין סברו וקבלו למפרע שכל אחד מהם יכול לערער בפניבית דין לערעורים המקובל לכך, בזה אין שום ספק בדבר, שבית דין מצווים לכתוב כל פסקידינם באופן ברור ומנומק, כדי שתהיה עליו אפשרות הבקרת, וזכאים בית דין של ערעורים לשובולדון בדין זה הואיל ושני הצדדים וגם בית הדין הראשון קבלו אותם עליהם לשוב ולברר אתדינם בלי שום פקפוק.

אולם הואיל וקבלה זו אינה אלא במקרה שלטעות בהלכה אין בית דין השני יכול לסתור פסק דין הראשון אלא אם ימצאו בו טעות בדברמשנה. זאת אומרת דבר שנזכר מפורש בדברי הפוסקים, אבל בדין שבית דין הראשון דן מבחינתמדמה מילתא למילתא, אין בית דין השני יכול לסתור דינם אם לא בהוכחות וראיות ברורות.וכן כתב החות יאיר בהשמטות, ובאופן זה ראוי ורצוי ליסד בית דין לערעורים. 

אלא שבראש וראשונה עלינו לחדש את בתי משפטינוהקודמים וליסד בית דין גדול בירושלים שממנו תצא הוראה לכל ישראל, ממנו תצא התמנות הדייניםוהרבנים בארץ, ואליו יגישו כל ישראל את שאלותיהם בדבר הוראה ומשפט, והם ישתתפו בעצהגם בדבר תחית העם והארץ והנהגתו המדינית והלאמית כיעוד ה': ואשיבה שופטיך כבראשונהויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה, ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה(ישעיה א' כ"ו כ"ז).

ובזה קורא אנכי לכל רבותינו שבארץ ישראלובגולה, לאמר: הבו נא רבנים גדולים ונכבדים רועי העם ומאשריו, הבו נא נשלב את ידינולעבודה לבנות את מקדשנו הרוחני להשיב לירושלים עיר מחמדנו את כבודה הראשון, ולעשותהלמרכז הרוחני והמדיני של עם ישראל, שממנו תצא תורה והוראה לכל שאלות הישוב העומדותלפנינו, ודורשות את פתרונן הדתי, מאת רבני ישראל היושבים בארצות הקדש ובירושלם; הבונא נרומם ונגדל את ישיבותינו ובתי מדרשנו לאותה המדרגה הרמה והנשאה של בתי המדרש אשרנתנו לנו המשנה והתלמוד, נתאחד נא לעבודה ונגש להגשמת יעוד ה' לאמר: כי מציון תצא תורהודבר ה' מירושלים.

ילקוט יוסףקצוש"ע חושן משפט סימן כה - דיין שטעה, ודין בית דין גדול לערעורים, וקבלת הוראותמרן ב...

א. מה שהקימו בזמן הזה בית דין לערעורים,לא שייך בזה כל בי דינא בתר בי דינא לא דייקי, דהאידנא דלא בקיאי כל כך, דייקינן בתרבי דינא. [יבי"א ח"ב חו"מ סי' ב סק"ח. והביא דברי הרדב"זשכתב שדוקא בזמנם אמרו כן, אבל האידנא דייקינן ודייקינן, וכ"כ בתשו' הרשב"אדהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדיינים, דייקינן בתר בי דינא, וכ"ש בזמנינו. וכ"כמהר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (סי' ט) שבדורות הללו לא אמרינן בי דינאבתר בי דינא לא דייקי. והביא חברים לסברת הרדב"ז הנ"ל, וכן העלו גדולי הדורשל זמנינו]

שו"ת יביע אומר חלק ב - חושן משפט סימן ב
ועתה נבאר בס"ד דין הב"ד לערעוריםשצריכים להיות ע"פ חק המלכות, שלשה ת"ח, ושני עורכי דין חילוניים. אם מותרלשבת יחד אתם, באופן שלא תהיה להם דעה להכריע בפסק הדין בין הת"ח. או נאמר דדמילעדות דקי"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה

...

(ח) והנה כבר פשט המנהג במדינות אלו להעמידב"ד לערעורים. ואף על פי שאין דבר זה נקי מערעורים, וכידוע שדנו בזה גדולי דורנועם הגרא"י קוק ז"ל ביסדו את משרדי הרבנות הראשית בא"י. וכמה מהם טענוע"ז ממ"ש בב"ב (קלח:) בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. אולם פשוט שר"לדב"ב /דב"ד/ אינם נוהגים לדייק אחר ב"ד חבריהם. כיעו"ש. אבל איןבזה איסור מן הדין. ומ"ש בב"י (סי' יב) בשם חזה התנופה, ראובן ושמעון באולדין ונתחייב שמעון, וחזר שמעון לפני ב"ד אחר, אין ראובן זקוק לרדת עמו ואין ב"דרשאי לשמוע דבריו כלל. וכ"ה בסמ"ע (סי' יט סק"ב), ומשום דב"ד בתרב"ד לא דייקי. ע"ש. היינו בסידור טענות מחדש, דקי"ל שאינו טוען וחוזרוטוען. (ב"ב לא). אבל לעיין בטענות בפסק - דין מנומק אם פסקו כדין שפיר דמי. וכדקי"לבסנהדרין (לא:) ובחו"מ (סי' יד ס"א), שנים שנתעצמו בדין וכו', ואם אמר כתבוותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו אח"כ מוציאים ממנו. ע"ש.ואף על פי שאין זה אלא באופן שדנים אותו ע"י כפיה. וכמ"ש התוס' שם. וכ"פהרמ"א (שם ס"ד). הרי כמה פעמים שדנים גם אנו ע"י כפייה. (וכן לפעמיםיש מקום להבע"ד לחשוד בדיינים שהטו הדין. וע' בתוס' שם. ובש"ע (ס"ד).ובס' ברכי יוסף (סק"ו). ע"ש.). [והלום מצאתי להגאון שואל ומשיב תנינא (ח"בסי' פד), שכ', שבשו"ת אבקת רוכל (סי' יז), והמבי"ט שם (סי' יח), כתבו, דאףבלי כפייה בזה"ז צריכים ליתן הטענות והפסק. ע"כ. והנה אף על פי שכן נראהד' המבי"ט שם, מ"מ מרן בתשו' (סי' יז) אינו סובר כן. כיעו"ש. ומ"שעוד השו"מ, שנראה מד' הסמ"ע (ס"ק כד), שצריך לצאת ידי שמים ולתת טעםהפסק, ובזה הברירה בידו. לא ידעתי מדוע לא הזכיר מ"ש מרן בתשו' אבק"ר (ס"סיז) בשם הרשב"א, שא"צ לכתוב טעמים וראיות, אלא פ' טען כן, ודננו כן. ע"ש.וע"ע בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' יג). ע"ש]. וע' בתשו' נוב"ימה"ת (חחו"מ סי' א), שכל שלא באו הבע"ד מעצמם, אלא ששלח לא' מהם אתהשמש להזמינו, מקרי דן בכפייה לענין זה, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב, אם הבע"דדורש זאת, כדי שילך לב"ד הגדול לשאול אם לא טעה. ובפרט בדורנו שהטעות מצויה. ואפי'האב"ד הוא רב מומחה וגדול הדור מאד, אם אין שאר הדיינים מפורסמים לגדולי ישראל,אינו נקרא לענין זה ב"ד הגדול, וצריך לכתוב ולתת לבע"ד. ושום רב אינו חשודשימנע מלעשות כן, אא"כ שיודע בעצמו שלא דן בצדק, וגס לבו ובוש להודות על האמתשטעה. עכת"ד. וע"ע בשו"ת אבקת רוכל (סי' יח). ע"ש. וע' בפתחי תשו'(סי' יד ס"ק י) בשם החו"י, שיש לכתוב גם טעמי הפסק. וע"ש. ואפי' באושני הבע"ד מעצמם אצל הב"ד, רשאים הב"ד למחול על כבודם לכתוב טעמיהםונימוקיהם, שאם ירצה לברר הדין בפני ב"ד הגדול יוכל לעשות כן. ומה גם אחר שהונהגכן, אדעתא דהכי נכנסו הב"ד לשרת בקודש. וכדאי מאד הדבר, שעי"ז ינתן תוקףלכל פסקי הדין שלנו להוציאם לפעול ע"י הממשלה, ולהציל גזול מיד עושק. וכבר אמרובפסיקתא (ר"פ שופטים), אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים. והובאבאוה"ח שם. ובאמת שע"פ הרוב הכל מבואר בספרי הפוסקים מפי סופרים ומפי ספרים,וכשמוצאים הב"ד לערעורים שהב"ד הקודם טעו בפס"ד נגד ספרי הפוסקים, הו"לטעות בדבר משנה וחוזר. ומצוה רבה קא עבדי להוציא לאור משפט. וכמו שקרה כזאת הרבה פעמים.וכן ידוע שכמה מגדולי הדור עבדי עובדא בנפשייהו באה"ק והיו יושבים ודנים בב"דהגדול לערעורים, ופעמים רבות היו מוצאים שהב"ד הראשון טעו בפסק - דינם, כי בדורותהללו בעוה"ר שכחה שכיחא והטעות מצויה מאד. וע' להרדב"ז בשו"ת אבקת רוכל(סי' כא) שכ', דאע"ג דאמרי' בש"ס דלא חיישינן לב"ד טועים, וב"דבתר ב"ד לא דייקי, ה"מ בזמניהם, אבל האידנא דייקינן ודייקינן. וכמ"שרי"ו בשם הרשב"א בתשו', דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדינים דייקינן בתר ב"ד.ואם בזמנו של הרשב"א כך, כ"ש בזמנינו. עכ"ל. ואף על פי שמרן ז"לכ' ע"ז דלא דק, שלא אמר הרשב"א כן אלא בדין ההוא שהוא זר, משא"כ בשארדינים. ע"ש. מ"מ בזה"ז אפשר שגם מרן יודה להרדב"ז כי דלונו מאד.וע' בס' יעיר אזן (מע' ב אות כה). ובשואל ומשיב הנ"ל. ומה גם שראיתי בס' טהרתהמים (מע' ב אות סז) שכ' בשם הגאון מהר"ח פלאג'י בשו"ת סמיכה לחיים (סי'ט) שכ', דבדורות הללו לא אמרינן ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. והרדב"ז לא יחידאההוא בזה, דכמה פוסקים ס"ל הכי. וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חקקי לבח"ב (ס"ס טו"ב). ומכ"ש פה מצרים שלדאבון לבב חדלה להיות עיר שלחכמים ושל סופרים. ולצערנו הב"ד הראשון ע"פ הרוב הוא ב"ד של הדיוטותוהתיקון קשה מכמה טעמים. ואשמם בראשיכם. ויפה שתיקה לחכמים. ובכה"ג דייקינן ודייקינן.וכ"כ המרדכי (רפ"ק דסנהדרין) שיכול לערער על הדיינים וכו'. ע"ש. והובאבב"י (סי' כה מחודש ד). וע"ע להגאון מהר"ח פלאג'י בס' רוח חיים (סי'יט סק"ז). שהביא ד' הרא"ש בתשו' (צט, סי' י), שמצוה לומר לשמעון שאינו מחוייב,שהשבת אבידה היא, והב"ד טעו בדבר משנה וחזר הדין. ושכ"כ מהרשד"ם (חו"מסי' רסז). ושכ"מ בתשו' רשב"א ח"ב (סי' תד). ושכן נשתמשו כל האחרוניםבתשו' הרא"ש הנ"ל, שבאומר הדין מפי ספרים מצוה קעביד משום מדבר שקר תרחק.וכו'. ע"ש. וכ"כ בס' גנזי חיים (מע' ב אות כז). וע"ע בשו"ת חקקילב (חיו"ד ר"ס מז). ובשו"ת חיים ביד (סי' א ד"ח ע"ג). עש"ב.וע"ע בשו"ת ישא איש (ד"ע ע"ד ודע"א סע"א). ובשו"תישכיל עבדי ח"ג (חאה"ע סי' ב, סעיף א אות ד). ע"ש. ומצאתי בשו"תמשפטי עוזיאל (חחו"מ סי' א סט"ו) שדן באופן מיוחד בדין ב"ד לערעורים,והעלה ג"כ להלכה ולמעשה דשפיר דמי. [וכן האריך הרחיב להקל בזה בשו"ת ישכילעבדי ח"ד (חחו"מ סי' ב). ואין הפנאי מסכים להשתעשע בד"ק]. והשי"תישיב שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחלה ויאיר עינינו בתוה"ק אמן.

שו"ת ציץ אליעזר חלק טז סימן ס
בגדר בי דינא בתר בי דינא לא דייקא
בהכלל של בי דינא בתר בי דינא לא דייקא(יבמות ד' ק"ו ע"א וב"ב ד' קל"ח ע"ב) ישנו בזה כמה וכמה פרטידינים וגם חילוקי דיעות ושיטות. ואין בידי כעת להרחיב את הדיבור על כך.

א) אולם שונה הדבר לחלוטין כאשר המדוברעל בתי דין האיזוריים כאן בארץ, כי הדיינים המשמשים בקודש בבתי דינים אלה, נכנסו מעיקראלמשרותיהם אדעתא דהכי שכל אחד מבעלי הדין יוכל להגיש ערעור על פסקי הדין לפני בית דיןהגדול שבירושלים, וכך בכל דיון ודיון שבא לפניהם אדעתא דהכי נחתי. הן הדיינים והן התובעים,והן הנתבעים, שתהא לכל אחד מבעלי הדין הזכות להגיש ערעור כנ"ז, ומה שיצא מלפניבידה"ג תהא זו הפסיקא האחרונה.

וכיוצא בזה העלה בספר שו"ת חשן האפדחחו"מ סי' מ"ב על שהיה נהוג בכזאת במח"ק, דמאחר דכל העם אשר בשער והזקניםיודעים דזוהי תקנת העיר, אין כאן זלזול לבי"ד הראשון ומעיקרא אדעתא דהכי נחתיעיין שם.

ועל זה מסתמכים בפשיטות גם כל העם כאן בארצנו,וגם החרדים הקיצוניים ביותר משתמשים בזכות זאת ומגישים ערעורם לפני בית דין הגדול,ואני יודע ועד על כך.

ב) כפי הכתבים והפסקים הרבים שמגיעים לפנינומדי פעם מהתם להכא מתברר כי נהוג כן בפשיטות כנ"ז להיות בית דין גדול לערעורים,בכל ערי המערב, ובעוד ערים רבים במדינות התפוצות. וכך נהגו מלפנים בתקופות שונות, וגםהתקינו תקנות בקשר לכך ככתוב בפנקסי קהלות רבים.

ובספר מ"ב ח"ד נדפס ג"כבקשר לכך מכתב מהראש"ל הגר"י מאיר ז"ל וכה לשונו אודות כך: תמיד היהלנו ב"ד של ערעורים בכל ערי תורקיה, וזה דבר ידוע ומפורסם לכל חכם אשר ישב עלכס ההוראה כי אחר הפס"ד של הב"ד הראשון יש לו זכות הבע"ד לערער על הפס"ד,בהגישו בכתב את ערעורו לראש הרבנים שבעירו, וראש הרבנים היה שולח את הפס"ד יחדעם הערעור לעיר הבירה קושטא רבתי, ושמה היה ב"ד גדול שמעיין בדין, והיה לו הכחלסתור הדין ולדונו מחדש, או לקיים הפס"ד וכו' וכן היינו נוהגים גם בירושלים ת"וובהרבה מקומות מקדמת דנא, ואין שום אדם ושום ב"ד פקפק בדבר הזה, ואם ראשונים כמלאכיםנהגו ככה, אנו כבני אדם מדוע לא נלך בעקבותיהם עכ"ל.

וזה חידוש מה שמשמיע לנו הראש"ל הנ"זכי גם בפעיה"ק ירושלים היו כבר נוהגים ככה מקדמת דנא שהיו יכולים לערער לפני ב"דגדול על פס"ד שהיה מוציא בי"ד קמא, ולא שמענו ולא קראנו על ככה במקו"א,אך לא שמענו ולא ראינו אינו ראיה וחזקה שבודאי הראש"ל הנ"ל לא בדה ח"ודברים מלבו ולהעיד על ככה.

ג) בנוגע לבתי דין האזוריים כאן בארץ ישנהעוד נקודה הלכתית בזה, ובמיוחד לגבי משפטי אישות וכל הכרוך מסביב לכך, והוא זה, דהאהכח בידם נתונה לדון בזה בכפיה, להביא בכח את הצד המסרב, וגם להוציא פס"ד שלאבפניו, והיכא שהדיון הוא בכפיה ולחייב את הנתבע להופיע לפני ביה"ד להתדיין בפניו,אזי הרשות שפיר בידי הנידון לערער על כך בפני בידה"ג, וכמצינו בשאלות ותשובותנודע ביהודה מהדו"ת חחו"מ סי' א' שהעלה בכזאת, והגדיר את הדבר, דכל שלא באושני הבעלי דינים לפניו בעצמם לדון אלא ששלח לאחד מהם שמש להזמינו מקרי דן בכפיה וצריךליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל דין מבקש כדי שילך לבית דין הגדול לשאול אם לא טעהובפרט בדורנו שהטעות מצויה עיין שם.

ג) לרווחא דמילתא אזכיר גם דברי הרדב"זשהובא בשו"ת אבקת רוכל להב"י ז"ל סי' כ"א (הובא גם בפתחי תשובהחו"מ סי' י"ט סק"ג) שכותב וז"ל: ואף על גב דאמרינן בתלמודא לאחיישינן לבי"ד טועים ובי דיינא בתר בי דיינא לא דייקא, הני מילי בזמניהם, אבלהאידנא דייקינן ודייקינן שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה דהאידנא דלא בקיאיכ"כ בדינין הילכך דייקינן בתר בי דינא, ואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"שבזמנינו עכ"ל.

אמנם הב"י באבקת רוכל שם במאמר המוסגרמשיג על דברי הרדב"ז בזה וכותב דלא דק דלא אמר כן הרשב"א אלא בדין ההוא שהואזר, אבל בשאר דינים גם בזה"ז לא דייקי בתר בית דינא ע"ש.

אבל יעוין בספר חקרי לב חחו"מ ח"אסימן פ"ו שכותב דדברי הרדב"ז הם לא דברי יחיד כי בשו"ת המבי"טח"א סי' רפ"ט כתב כן בשם צרור הכסף, וגם בתשו' מעשה חייא סמך על זה ע"ש,והחרה החזיק בדבריו גם הגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו סמיכה לחיים חאה"ע סי'ט, יעו"ש.

ומעניין הדבר שאפילו הב"י בעצמו שהשיבע"ד הרדב"ז בכל זאת לא הביא בשלחנו הטהור הדין הזה של בי דינא בתר בי דינאלא דייקי, ואף על פי שהרמב"ם בפ"ו מה' עדות ה"ה הביאו ופוסק דלעולםאין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו ע"ש.

ד) וראיתי מי שרוצה לומר שלכך הביאו הרמב"םבה' עדות, ולא בה' סנהדרין, מפני שס"ל שאין זה איסור אלא לומר שאין חיוב על כך,ולכן הביאו רק בה' עדות בגלל הסיפא בזה שמסיים: "אבל בודקין אחר העדים".וזה חיוב. ונראה להביא אסמכתא לכך מדברי הספורנו עה"ת פ' יתרו עה"פ של ואתהתחזה וגו' ושמת עליהם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות, שמפרש הכוונה וז"ל:ואתה תחזה מכל העם תברור ותמנה כי באלה הג' ענינים צריך שתהיה אתה בעצמך ולא יספיקזולתך, אבל בעניני פסקי דינים פרטיים יספיקו שרי אלפים שרי מאות כו' כי אמנם כשיהיוב' מדרגות זו למעלה מזו הנה ישפוט הקטן ראשונה, והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנוומן השני אל השלישי ומן השלישי אל הרביעי ובכן יהיו מעטים הבאים לפניך לדין עכ"ל.הנה מפרש הספורנו שהכוונה של ואתה תחזה וגו' הוא למנות ב' מדרגות שיפוט זו למעלה מזווהנשפטים בדרגא א' יוכלו לערער על פסק הדין לפני השופטים בדרגא ב', ואי סבור היה הספורנושהבי דינא בתר בי דינא לא דייקא הוא איסור איך פירש כוונת הפסוק על זה הדרך שפירש שהיומדרגות שיפוט זו למעלה מזו? ויהיה מזה איפוא אסמכתא להנ"ז.

אלא התבוננתי דיש לדחות זאת ולומר, דהתםגבי יתרו שאני מפני שבאה הסכמת כל העם על כך, ואם כן אדעתא דהכי נחתי כנ"ל בראשיתדברי. ועולה על דעתי להתאים זאת במסגרת המקרא כתוב בזה בפ' דברים לאמר: "ותענואותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות", והיינו כנ"ז ששאל את העם הסכמתם עלכך, ורק לאחר שהביעו הסכמתם וענו לו שטוב הדבר מה שמציע להם, אז לקח את ראשי שבטיהםאנשים חכמים וידועים ונתן אותם ראשים עליהם שרי אלפים ושרי מאות וגו' ככתוב בקרא שלאחרמיכן, וכפי שמפרש הספורנו שמינה עליהם כמה מדרגות שיפוט זה למעלה מזה.

ועפי"ז יש מקום ליישב קושית המפרשיםהקדמונים שמקשים מדוע שבמשנה תורה לא נזכר בכלל שענין מינוי השופטים לשרי אלפים ושרימאות ושרי חמישים וגו', שבא זה כתוצאה מעצת יתרו אלא כתוב בסתם: ואומר אליכם בעת ההיאלאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו' הבו לכם אנשים וגו'. ותענו אותי וגו'. ואקח את ראשישבטיכם וגו' ואתן אותם ראשים עליכם וגו' [יעוין מ"ש בזה הרמב"ן וברבינו בחייבדברים שם. ובהאברבנאל בפ' יתרו ובהתורה והצוה שם]. והיינו מפני שעצת יתרו לכך לא הביאלהתוצאה הזאת, ומשה רק שמע בזה לקול יתרו למה שמייעץ אותו, אבל הדבר לא היה בא בחשבוןלהוציא את זה לפועל כל עוד לא תבוא הסכמת העם על כך, לכן במשנה תורה בא משרע"הלהדגיש דבר זה, כי לא חשב על הדבר הזה כלל כל עוד שלא הסכימו לכך, ולכן לא מזכיר כללמעצת יתרו, כדי שלא יחשבו שהיה בזה גורם מכריע, אלא אדרבא לא לקח דבר זה בחשבון, כלעוד שהעם לא יסכימו ברצון על כך. [ויעוין בהתורה והמצוה שם שמבאר בכוון זה, שזה שכתובששמע משה לקול חותנו, פי' ששם לב לדבריו, אבל לא יכול לעשות כן כי עדיין לא ניתן להםפרשת משפטים וכו' ע"ש], ולכן מזכיר רק מזה הדבר שהציע להם למינוי אנשים חכמיםוגו'. ואין הכתוב צריך לפרט הדרך שפירט להם למנות שופטים בצורה האמורה, כי נשמע זאתממה שהוציא כן את הדבר לפועל בצורה המפורטת לאחר מיכן, ורק לאחר שענו לו העם"כי טוב הדבר אשר דברת לעשות", רק אז הוא שהסכים על הדבר הזה להוציאו לפועל[כמובן לאחר שבא הסכמת ה' לכך. יעו"ש ברמב"ן וברבינו בחיי], ודרשינן בזהסמוכין דמיד שמספר הכתוב שהעם ענה לו "טוב הדבר אשר דברת לעשות" מיד לאחרמיכן כתוב שכתוצאה מתשובתם זאת הוא שביצע משה את הדבר הזה: "ואקח את ראשי שבטיכםאנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמישים ושרי עשרותושוטרים לשבטיכם". ועה"ד שפי' הספורנו הנ"ל.

ה) ועוד יעוין בספר סמיכה לחיים שם מ"שעוד כמה פרטי דינים בהך כללא של בי דינא בתר בי דינא לא דייקא, ובין היתר כותב לומרגם זאת, דיש להוכיח מהאי לישנא דר"ל דמסתמא סמכינן על בי"ד הראשון שלא טעוולא צריכי בי"ד השני לדקדק, ושהכי משמע מלשון הרמב"ם, הא אם עברו ודקדקווידעו שטעו אזדא להו האי חזקה דלא יטעו וחוזר הדין לכו"ע עיין שם. וצריך לומרשהגר"ח פלאג'י ז"ל ביאר נמי שזה לא איסור אלא רק גדר של חזקה. והדברים ארוכים.

ו) עכ"פ לפי היסוד המבנה האופי והמסגרתאשר בתי הדין האזוריים כאן בארץ בנוים ומקיפים, וההסכמה ותוקף כח שיפוטם, אין מקוםלהרהור כלל על אשר מעל להם נמצא בית דין הגדול שבעלי הדין יכולים לחזור ולהגיש לפניהםאת תעצומותיהם, וכדנתבאר. ואין להאריך בכאן יותר.

שו"ת עשה לך רב חלק ג סימן מט
כמה סוגי בתי - דין היו בישראל

בית - דין לערעורים
למעשה לאמצאנו בשום מקום בהלכה "בית דין לערעורים", וכנראה שבית - דין כזה לא היהקיים מעולם בישראל. והיה מי שרצה ללמוד מההלכה הנ"ל, שאכן היה "בית הדיןהגדול שבירושלים" מכהן גם כ"בית דין לערעורים", שהרי כל הספיקות הופנואליהם. כמו - כן, האדם הנדון בעירו, שהיה רשאי לתבוע "כתבו ותנו לי מאיזה טעםדנתוני", הרי זה כדי לערער על פסק דינם באם טעו, ומן הסתם בפני בית - דין הגדול.

וטעות היאבידם, שאין מכאן שום הוכחה למציאותו של "בית - דין מיוחד לערעורים", ובית- הדין הגדול בירושלים, לא שימש מעולם כבית - דין לערעורים, שאם כן היה הדבר נזכר אונרמז במקום כל שהוא בש"ס, ונבוא להסברת הענין מיסודו.

מקור הלכהזאת הוא (בסנהדרין ל"א ב) אמר ר' יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחדאומר נלך למקום הועד כופין אותו ודן בעירו. ואם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין, ואםאמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנים לו. ופירש הר"ן: ואעפ"ישאלו הבית - דין שבעיר אינם בקיאים לגמרי בדין, עד שיש להם ספק בדבר, והיה ראוי שנשמעלמי שטוען לעלות לבית - הועד אפי"ה כופין אותו ודן בעירו, והב"ד ישלחו לבית- הועד שיבארו להם ספיקם, והם סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית שהם סוף הוראה עכ"ל.

בגמרא הנ"ללא נזכר מפורש מה טעמו של זה התובע לעלות לבית - הועד, ומדברי הר"ן ניתן ללמוד,שאין הם בקיאים לגמרי בדין, כלומר שאין הם ידועים ומפורסמים בגדולתם בתורה, אבל עכ"פראויים הם לדון. והרמב"ם ביטא זאת בבהירות רבה, בדבריו שציטטנו לעיל: "ואםאמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם, כותבים ונותנים לו", הרי מבוארהטעם "שמא טעיתם". נושא זה הוא רחב ועמוק ואינו שייך לתחום נושאנו.

מחלוקתגדולי הפוסקים בדין כתיבת טעמי פסק הדין, היא גדולה ומורכבת, ואין אפשרות להקיפה במסגרתזאת, ולכן נסתפק בהסברת דעתו של הרמב"ם, כהקדמה לעיקר נושאנו.

מדברי הרמב"םבדין מי שכפו אותו לדון בעירו, נראה שאם תבע שיכתבו לו מאיזה טעם דנוהו, כותבים ונותניםלו, היינו טעמי פסקהדין ממש, כלומר פסק - דין מנומק בטעמיו וראיותיו (בניגוד לדעת פוסקיםהחולקים על הרמב"ם). ואף כי הדבר מבורר מתוך דבריו כפשוטם, יש להוכיח זאת מדבריולהלן (בפרק כ"ב הלכה ח'), כשעוסק בכתיבת פסק - דין לבעלי - דין שבאו להתדיין ללאכפיה וזו לשונו: שאל אחד מבעלי דינים לכתוב לו פסק דין, כותבין לו כך, בא פלוני לביתדין של פלוני עם פלוני בעל - דינו שטענו בכך ויצא זכאי או חייב ונותנים לו. ברור שבקשתפסק - דין היא זכותו של בעל - דין אף שלא נידון בכפיה, ואז אינו טוען "כתבו ותנולי מאיזה טעם דנתוני" אלא מבקש סתם פסק - דין, ושם פסק הרמב"ם שכותבים הטענותוהפסק דין. מעתה, כאשר טוען בעל - הדין "כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני"כשנידון בכפיה, מה מוסיפים לו על כל פסק - דין רגיל, ומכאן, שבמקרה זה חייבים לכתובלו, פסק - דין מנומק בטעמים וראיות.

כאמור,יש חולקים על סברא זאת, אך רבים הם גם הסוברים כך, וקצר המצע מלצטטם, ולכן נציין תשובהאחת בלבד, של ה"נודע ביהודה" (בחלק חושן משפט סימן א' מהדורה תנינא) וזולשונו: על דבר שאלתו אם הדיין צריך להודיע מאיזה טעם דן, יפה הורה שבודאי אפילו איןבדבר שום טעם לחושדו אעפי"כ צריך לכתוב הטענות והפסק דין אם מתחילה דן בכפיה.וכל שלא באו אליו שני בעלי - הדין מעצמם אלא שלח לאחד מהם שמש להזמינו נקרא דן בכפיהוצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבעל - דין מבקש כדי שילך לבית - דין הגדול לשאולאם לא טעה, ובפרט בדורנו שהטעות מצוייה,,, ואפילו אם אירע זה לפני רב מומחה וגדול הדורמאד, אם אין הדיינים שישבו עמו גדולי ישראל מפורסמים בדור, אינו נקרא לענין זה ב"דגדול,,, ופשוט שצריך הדיין או הרב ליתן כתוב וחתום, ולא חשוד אצלי שום רב שימנע מלעשותכן אם לא שיודע שלא דן בצדק או בזדון או בשגגה ובוש להודות על האמת שטעה עכ"ל.ורבים מגדולי הפוסקים כתבו בפירוש לכתוב גם טעמים וראיות (כמבואר בשו"ע חו"מסי' י"ד באורך), ועד לגדולי האחרונים.

עתה נברר,אל מי היה פונה אותו בעל - דין שקבל פסק - דין מנומק בראיות וטעמים, כאשר טען:"כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם". ודאי הוא שלא פנה ישר לבית- הדין הגדול בירושלים, לפני שיברר לעצמו אם אמנם טעה בית - הדין של עירו. ומן הסתםפנה לחכמי עירו שיבדקו את פסק - הדין. ועכ"פ כך מבואר בגמרא (סנהדרין ל"בא) שהיה ביכלתו של כל ת"ח להחזיר הדין אם ראה בו טעות, שכך שנינו שם: דיני ממונותמחזירים בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות מחזירים לזכות ואין מחזירים לחובה. והקשתההגמרא ממשנה במסכת בכורות, ורמינהו, דן הדין זיכה את החייב, חייב את הזכאי, מה שעשהעשוי וישלם מביתו. תירץ רב יוסף כאן במומחה כאן בשאינו מומחה, כלומר למומחה יש כח וזכותלחזור בו. ושוב הקשתה הגמרא, ובמומחה מחזירין, והקתני אם היה מומחה לב"ד פטורמלשלם. א"ר נחמן כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמניןעכ"ל, ופירש"י יש גדול ממנו אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש בו כח לבטל,אין גדול ממנו לא ישמע בעל דינו להחזיר הדין, ואפילו זה, היינו הדיין, יאמר טעיתי,אינו נאמן עכ"ל רש"י.

עקרון זה,שאין הדיין יכול להחזיר הדין ולהתחרט או אפילו לפרש פסק דינו, הוא נושא בפני עצמו.אך לצורך נושאנו למדנו בבירור רב, שכל בית - דין הרואה פסק - דין של בית - דין אחרומוצא בו טעות, יכול לבטלו ולהחזיר הדין, כונתנו לומר, שלא היה צורך בבית - דין מיוחדלערעורים.

זאת ועוד,אותו בית - דין גדול שבירושלים, או כלשון הגמרא שהעתקנו לעיל, בית - הועד, היו יושביםודנים בדיונים שוטפים כבית - דין רגיל, והראיה לכך, שמתחילה כאשר נתעצמו, אחד אמר נדוןכאן ואחד אמר בבית - דין הגדול. ולא מתקבל כלל על הדעת, שבית - דין שהיה יושב כבית- דין לערעורים היה דן גם כבית - דין רגיל לכל הרוצים להתדיין בפניו.

ומכאן שכלבית - דין שהיה גדול מהראשון, או אפילו תלמיד - חכם גדול בדורו, היה זכאי לבדוק פסק- דין, ולקרעו אם רואה שטעו הדיינים בדין. יתר על כן אפילו תלמיד היה רשאי לבדוק פסק- דין של רבו, אלא שלא היה רשאי לקרעו אם רואה בו טעות, מפני שודאי דעת רבו רחבה מדעתו,ושמא יש לרבו טעם שאין הוא יודעו, אבל רשאי הוא להביא זאת לידיעת רבו, ואם יסכים רבושטעה הוא עצמו יחזור בו מדינו ויקרענו, אבל עקרונית זכות הערעור שמורה אף לתלמיד במקוםרבו.

זאת ניתןללמוד מפורש בסוגיא במסכת בבא - בתרא (ק"ל ב), אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונאכי אתי פיסקא דדינא דידי קדמיכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי, אי איתלי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי. ומכאן שהיה מקובל בימיהם שכל פסק - דין מופרך בטעמוהיה כל תלמיד חכם בדור רשאי לקרעו.

----------

על - כל- פנים לא מצאנו בשום מקום בהלכה מציאותו של בית - דין מיוחד לערעורים, אלא שאין בכךכדי לקבוע שאין אפשרות לכונן ב"ד כזה, ואפילו מיוחד למטרה זאת. וכאשר הוקמה לראשונה"מועצת הרבנות הראשית לישראל", הוקם לידה, "בית דין הגדול לערעורים",הפועל מאז ועד עתה ובפניו מובאים פסקי - דין שאחד מבעלי - הדין חושב שבית - הדין הראשוןטעה, ומערער עליו.

אלא שבאותוזמן, בשנת תר"פ, היו מגדולי חכמי הדור שערערו על עצם הכונה להקים "בית דיןלערעורים", מכח הכלל ההלכתי "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי", והסתמכועל תשובת הרא"ש בספר חזה - התנופה וזו לשונו: ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחדמהם זכאי, ושוב חזר בעל - דינו ותבעו בפני בית - דין אחר אין זקוק לו לירד עמו לדיןולא להשיב על טענתו וגם אין הב"ד רשאים לשמוע דבריו כלל אחר שיצא זכאי מב"דהראשון ע"כ.

באותה תקופהנחלץ מרן הגרב"צ עוזיאל זצ"ל הראשל"צ הרב הראשי הראשון לישראל, להגןעל הרעיון להקמת "בית דין לערעורים", ובספרו (משפטי עוזיאל חלק ח"מסי' א') כתב באורך בנושא זה, והשיב על דברי המערערים, בדברי טעם והגיון, שאין דבריםאלו אמורים אלא כשלא ראו בית - דין פסק הראשון, ומתוך כך לא הכירו טעותו, ולכן אינםרשאים להחזיק אותו לב"ד טועים ולהזדקק שנית, אבל אם הכירו טעותם רשאים ומצוויםלהזדקק ולדון דין אמת, עוד הוסיף, שלא אמרו "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"אלא בפסק הבא לפנינו שאין אנו מכירים בו טעות אלא שיש להסתפק ולומר שמא לא כך היה המעשהוכו' כגון זה הוא שאין מחזיקים טעות ולא סותרים הדין, אבל אם מתוך הפס"ד ניכרתטעותו של הפוסק הראשון, חייבים אנו לחוות דעתנו ולהעמיד את הדיין הראשון על טעותו וגםלסתור דינו. ודברים אלו הם נכונים גם בהגיונם וגם מוכרחים מעצם הדין שציטטנו לעיל(סנהדרין ל"א ב), שיכול לטעון "כתבו ותנו מאיזה טעם דנתוני", וכפי שנתבארלעיל כדי שיוכל לערער, וזה דבר שאין בו ספק כלל.

ומבואריםהדברים בדברי הרא"ש עצמו בתשובותיו (כלל פ"ה סימן ה'), וזו לשונו בסוף התשובה:",,, הדין שנפסק עליו קיים ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשיםגדולים ונכבדים. אמנם אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש או הוסיפו בטענות אחרות מה שלאטענו לפני הדיינים שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות ואבאר הדין לכל הצורך עכ"ל.הנה ברור שהיה הרא"ש מוכן לשוב ולדון בנושא, אם יהיה פסק הדין בפניו, במדה שישבו דבר סתום שצריך פירוש, או שנתחדשה טענה, ולא חשש ל"בי דינא בתר בי דינא לאדייקי", כפי שחשש במקרה שצייננו לפני כן, ובודאי מפני ששם מדובר שאחד מבעלי הדיןרוצה לחזור על הדין מחדש, ולא כמערער על פסק - הדין של בית - הדין הראשון.

ורבים מגדוליהפוסקים עשו מעשה בעצמם וביטלו פסקי דין מוטעים (ראה בספר "זכור לאברהם"באות הדל"ת מערכת ז' דף ק' אות מ"א, שציין רבים מן הפוסקים בהלכה זאת וכלחזרה וציון אך למותר).

שו"ת מים חיים לרבי חיים דוד הלוי חלק ב סימן עו
בית - דין לערעורים
ברור ביותר שב"ד לערעורים לא היה קייםבימי רבותינו חכמי התלמוד. הקדמה זאת באה להוציא מלב הטועים שנטו ללמוד מדברי רבינוהרמב"ם שאכן היה קיים ב"ד כזה, וטעות היא בידם.

וזו לשון רבינו הרמב"ם (בפרק י' מהלכותסנהדרין הלכה ו'): שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נעלה לבית - דיןהגדול שמא יטעו אלו הדיינים ויוציאו ממון שלא כדין כופין אותו ודן בעירו. ואם אמר כתבוותנו לי מאיזה טעם דנתוני שמא טעיתם כותבים ונותנים לו ואח"כ מוציאים ממנו ואםהוצרך לשאול דבר מבית - דין הגדול שבירושלים כותבים ושולחין ושואלין ודנין להם בעירםכפי מה שיבוא בכתב מב"ד הגדול.

וכונת הרמב"ם פשוטה, שב"ד הגדולבירושלים היו חכמי ישראל הגדולים ביותר בתורה שיש בדור והוראתם מחייבת את כל ישראל,ואעפי"כ היה חיוב להתדיין בפני ב"ד שבאותה עיר אעפ"י שאינם גדולים בתורה,וכהמשך דברי הרמב"ם שיתכן ותתעוררנה בעיות שלא יוכלו לפתרן, והיו שולחין בכתבלב"ד הגדול שבירושלים לקבל הדרכתם והוראתם, אבל בודאי לא כב"ד לערעורים.

וראיה גדולה יותר מהמשך דברי הרמב"םשכתב שם: בד"א וכו' אבל אם אמר המלוה נלך לב"ד הגדול כופין את הלוה ועולהעמו שנאמר עבד לוה לאיש מלוה וכו'. הרי שב"ד הגדול שבירושלים ישב בדין כערכאהשיפוטית ראשונה אם היה רצון המלוה בכך, ועכ"פ לא מצאנו לו מעולם תפקיד כבית -דין לערעורים.

ואף שהדבר ברור ביותר נוסיף עוד ראיה לכךמסוף דברי הרמב"ם שהוסיף וכתב שם: וכן הדין בזמן הזה שאין שם ב"ד גדול אבליש מקומות שיש בהם חכמים גדולים מומחים לרבים ומקומות שיש תלמידים שאינם כמותם, אםאמר המלוה נלך למקום פלוני שבארץ פלונית לפלוני ופלוני הגדול ונדון לפניו בדין זה שכופיןאת הלוה והולך עמו וכן היו מעשים בכל יום בספרד עכ"ל. הרי מבואר שהשוה דין בית- דין הגדול שבירושלים לדינם של בתי - דין של גדולים ומומחים לרבים, ואלה ודאי שאינםבגדר ב"ד לערעורים כמובן מאליו.

למי מוקנית זכות הערעור
ואעפ"י שזכות הערעור על פסקי - דיןבמשפט התורה אינו מוקנה לבי"ד מיוחד כמוסד בעל סמכות מוגדרת, אעפי"כ היתהקיימת זכות ערעור לכל תלמיד - חכם הרואה פסק - דין מוטעה, והרשות בידו לבטלו ולהחזירולדיון מחודש. ומבואר כן בסנהדרין (לג א) כאן כשיש גדול ממנו בחכמה ובמנין וכו' ופירש"ייש גדול ממנו אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש בו כח לבטל, אין גדול ממנו לא ציית ליהבעל דין לאהדורי עובדא אפילו זה אומר טעיתי לאו כל כמיניה עכ"ל. הרי שכל ת"חגדול מהפוסק הראשון רשאי ומוסמך לבטל פסק - דין ולהחזירו לדיון מחודש.

וחידוש גדול חידש הרב בית - חדש (על דבריהטור בסימן י"ד) שאף שב"ד הגדול אינם צריכים לכתוב נימוקי הדין, אם טועןהלוה כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני שא"כ אין לדבר סוף, "מיהו היכא דאיכאחשדא דנוטה הדין נגדו ודאי דאפילו מב"ד הגדול כותבים ונותנים לו כדי להראות לפניהחכמים שיהא נקי מה' ומישראל". הרי שאפילו פסק - דין של ב"ד הדין הגדול שבירושליםניתן לבטלו אם גדולים בדור ימצאו בו טעות, שאל"כ מה תועלת יש לו כשיכתבו ויתנולו טעמי הדין.

וכך מבואר בסוגיא דבבא בתרא (קל ב), אמרלהו רבא לרב פפא ולרב הונא כי אתי פסקא - דדינא דידי קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהועד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי. לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוניהומיגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תיקרעוניה דאי הואי התם דילמא הוה אמינא לכו טעמא,מיגמר נמי לא תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות עכ"ל. מפורש איפוא שכלגדול הרואה פס"ד מוטעה רשאי אף לקרעו, ורק תלמיד אינו רשאי לקרוע פס"ד שלרבו מהטעם שנתבאר, אך לא ללמוד ממנו דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות
במושג משפטי זה "אין לדיין אלא מהשעיניו רואות" טמון יסוד משפטי עקרוני במשפט התורה. פשוטם של דברים באו בגמרא(מסכת סנהדרין ו ב) להפיג הפחד מלב הדיין הירא וחרד מאימת הדין שמא יטעה ויחייב אתהזכאי וכו', וכדברי הגמרא שם: ויהיו הדיינין יודעים את מי הם דנים ולפני מי הם דניםומי עתיד ליפרע מהם שנאמר אלקים נצב בעדת אל וכו', שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה תלמודלומר עמכם בדבר המשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ע"כ ועיין עוד ברמב"םהלכות סנהדרין פרק כ"ג הלכה ח' וט'.

אך למושג זה יש משמעות עמוקה יותר והיאקביעת האמת במשפט ומתן פס"ד בהתאם להכרת האמת שלב הדיין סומכת עליו בניגוד לראיותלמסמכים לטענות ולעדויות שהושמעו ושהובאו בפניו אם אין דעתו של הדיין סומכת עליהם.להסברת ענין זה יארכו הדברים מאד, ועיין מ"ש הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק כ"דהלכות א' ב' וג' ולא נוכל לצטט דבריו.

ולמעשה כולל המושג "אין לדיין אלאמה שעיניו רואות" משמעות נוספת, שפסק - דינו צריך להיות מבוסס אך ורק על עומקהבנתו בהלכה הנידונה במשפט ושום תקדים משפטי אינו מחייבו, אף אם זה פסק דין של בתי- דין גדולים ממנו, ואפילו של רבותיו, וכפי שלמדנו מסוגיא דבבא - בתרא (קל ב) שציטטנולעיל, ופסקוה להלכה הרי"ף והרא"ש.

אין זו רשות שניתנה לדיין לפסוק בניגודלרבותיו, אלא זו גם חובתו, ואם אין פס"ד של הגדולים ממנו נראה לו ואין לבו משליםעמו ופוסק כן, קרוב שזה דין שקר. ועיין מ"ש הרא"ש (פרק ד' מסנהדרין סימןי') דאם שני גדולים נחלקים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמו שארצה, ואם עשה כן זהודין שקר ע"כ. ופירש הפלפלא - חריפתא דבריו וז"ל: שענין הדיין לדון עפ"ידעת מכרעת לזכות או לחובה וכו' ועיין עוד באורך בדברי הרא"ש שם, והביאו הטור להלכה(חושן המשפט סימן כ"ה), והסכים שדיין החולק בראיות של טעם המקובלות לאנשי דורו,יפתח בדורו כשמואל בדורו, ואין לך אלא כל שופט ושופט אשר יהיה בימים ההם, ויכול לסתורדבריהם, כי כל הדברים שאינם מבוארים בתלמוד שסדרו רבינא ורב אשי יכול לסתור ולבנותואפילו לחלוק על דברי הגאונים וכו'. ואף שהביא הטור לפני כן דעת הראב"ד הסוברשאין אדם עתה בזמנינו רשאי לחלוק על דברי גאון כדי שישתנה הדין אלא בקושיא מפורסמתוזהו דבר שאינו נמצא, הרי שבעקרון אין הוא חלוק על הרא"ש אלא משום שאין במציאותמי שיכול לחלוק על הגאונים, אבל ודאי הוא שאם מוצא דיין פירכא על פס"ד של קודמיוומתקבלת על דעתו ועל דעת חכמי דורו, ואין דעתו אלא לברר האמת ביראת ה' על פניו הרישאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכבר כתב הרב "משפטי שמואל" (סימז קיט)שלא אמר הראב"ד דבריו אלא על דברי הגאונים הסמוכים אל הקבלה אבל החולק על דורשאחר הגאונים ואילך לא.

וכך פסק הרמ"א להלכה (חושן המשפט סימןר"ה סעיף א'): דאם נראה לדיין ולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכרבפוסקים יכול לחלוק עליו מאחר שאינו נזכר בגמרא.

הן אמת שכבר כתב הכנה"ג (שם בהגהותהטור אות מ"ד) שאין כח ביד הרבנים עכשיו לחלוק על החבורים שנתפשטו ברוב ישראלאם לא שהוא מקובל מפי רבותיו הגדולים שנהגו כן אבל מסברת עצמו לא ועיין שם, והטעם מוסברמשום שקטנם עבה ממתנם של הדורות האחרונים, ולמעשה צריך עיון גדול אם יוכל אדם לחלוקעל הכרעת הפוסקים הראשונים, אבל היא הנותנת שגם אסור לו לפסוק בניגוד להבנתו והכרעתדעתו רק משום שמצא כתוב כן וחובתו היא לעשות כל מאמציו להבין את כל עומק כונת דבריהםכדי שיוכל להכריע מסברא נכונה וישרה במחלוקת גדולי הפוסקים וכל זה נכלל במושג המשפטיהרחב "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

מכל הנ"ל יש ללמוד שתיק שהוגש בו ערעורעל פסק - הדין של בית - הדין הראשון, ובית - הדין לערעורים דחה דבריהם והנחה אותם בהערותיו,אין הם רשאים לשוב לדון ולפסוק לפי אותן הערות אם אין הן מקובלות עליהם, כלומר שהבינוטעותם. וכבר היה מעשה בשופט ביהמ"ש המחוזי שערערו על פסק - דינו בפני ביהמ"שהגבוה, והוחזר לו התיק עם הערות ביהמ"ש, וסירב לדון על פיהם והחזיר להם התיק שהםיפסקו לפי הבנתם משום שדעתו אחרת ואין הוא יכול לפסוק בניגוד להבנתו. זכורני שהדברעורר רעש בעתונות, ויצאתי להגנתו מתוך כל המבואר לעיל, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

בי - דינא בתר בי - דינא לא דייקי
כאמור לא היה קיים בישראל ב"ד מיוחדלערעורים לא בתקופת התלמוד וגם לא אחריה, ולא מצאנו זכרו של ב"ד כזה בשום מקוםלא בראשונים ולא באחרונים.

עד אשר הוקמה הרבנות הראשית לישראל, ובשנתתר"פ עלתה הצעה להקים ב"ד מיוחד לערעורים, ונחלקו הדעות בין חכמי ישראל שבאותודור, היו שטענו כי הקמת ב"ד לערעורים הוא מנוגד להלכה, וטעמם משום דבי - דינאבתר בי - דינא לא דייקי, והלכה זאת נאמרה במסכת בבא - בתרא (קל"ו), ובמסכת יבמות(ק"ו) לגבי הכרת ב"ד את החולץ והחולצת שאין ב"ד חולצין אא"כ מכיריןועיי"ש כי לא נוכל להאריך בציטוט הסוגיא, וגם הרמב"ם פסק כן לגבי קיום שטרות,בהלכות עדות (פ"ו ה"ה) ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אחר אלאמחזיקין אותו שהם בקיאים ולא יטעו עכ"ל. ולכן לטענתם אין להקים ב"ד לערעורים.

אלא שהדבר ברור שאין זה ענין לנדון דידן,ששם מדובר בדבר הפשוט לכל ב"ד בישראל שאין לחלוץ ללא הכרת החולץ והחולצת ושוםב"ד אינו טועה בכך, ולכן ב"ד בתר ב"ד לא דייקי. ואילו בנדון דידן מדוברבב"ד שפסקו דין בין תובע לנתבע, ביררו ההלכות הקשורות לדין, השוו וחילקו, שקלווטרו והחליטו כפי שהחליטו, והלא יתכן שבאיזה מקום טעו ולמה תמנע בקורת מפסק - דינםאם הצד המפסיד חושש לטעות.

עוד הסתייעו מתשובת הרא"ש שבסוף ספרחזה - התנופה (הביאה הדרכי משה בחושן המשפט סוף סימן כ"א, וגם הסמ"ע העתיקהבסימן י"ט סק"ב), ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי ושוב חזר בעל- דינו ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגםאין ב"ד רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מב"ד הראשון עכ"ל.וגם מכח תשובה זאת התנגדו להקמת ב"ד מיוחד לערעורים.

ובאמת שהתמיהה עצומה מאד, שהלא כבר הוכחנולעיל בפירוש שיש כח בכל ב"ד וכל אדם גדול לבטל ולקרוע פס"ד שנראה בעיניומוטעה, ומה שציטטנו הוא מעט מן המעט, וכל זה ממקורות הש"ס, ואיך יתישב כל זה עםתשובת הרא"ש הנ"ל.

אבל הדבר ברור שקושיא מעיקרא ליתא, וממילאגם ראיה אין משם כלל, שכן כתב הרא"ש עצמו בתשובה אחרת (כלל פ"ה סימן ה')בלשון זו: למה ששאלתם לפסוק פעם אחרת דין שנפסק כבר, בי - דינא בתר בי - דינא לא דייקי...ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים. אמנם אם יש בו דברסתום שצריך פירוש, או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפני הדיינים, שלחו לי פסק הדייניםוהחזירו הטענות ואברר הדין כל הצורך עכ"ל.

מבואר מדברי הרא"ש שלכתוב פסק אחרבדין שנפסק כבר על אותן טענות עצמן, ומבלי שיהיה פס"ד הראשון בפניו לא רצה, כיעל זה נאמר בי - דינא בתר בי - דינא לא דייקי, אבל אם יש בפסק - הדין דבר סתום (וכ"שטעות) או טענות חדשות, וישלחו לו הפס"ד לעיונו הסכים לברר הדין כל הצורך. ומכאןברור ביותר שלא נאמר בי - דינא בתר בי - דינא לא דייקי אלא כאשר ב"ד השני רוצהלשמוע הטענות מחדש ולפסוק, אבל אם יהיה הפס"ד הראשון בפניו יכול לבדקו, וגם לבטלואם ימצא שטעו בדין.

בזה נתישבה הסתירה כביכול וגם נסתרה הראיה כביבול שאין ב"ד יכול לבדוק מעשה ב"ד שקדם לו.

שו"ר שמרן הגרב"צ עוזיאל זצ"ל(במשפטי עוזיאל חו"מ סימן א') דן בזה וזכיתי לכוין לדעתו. והוסיף עוד שם:"אולם דבר מובן מאליו הוא שלא אמר ב"ד בתר ב"ד לא דייקי אלא בפסק הבאלידינו שאין אנו מכירים בו טעות אלא שיש להסתפק ולומר שמא לא כך היה המעשה, כגון שלאהכירו ב"ד החולץ והחולצת, בכגון זה הוא דלא מחזקינן טעותא ולא סתרינן דינא, אבלכל היכא שמתוך הפסק ניכר לנו טעות הפוסק הראשון לא רק שאנו רשאים לבקר ולגלות טעותואלא שגם חייבים אנו משום האמת לחוות דעתנו ולהעמיד את הדין הראשון על טעותו וגם לסתורדינו וכו', והביא הרב ראיות מהש"ס שהחזירו הדין (בבא קמא יב).

וכל דברי הרב נכונים ויציבים, ויש לי להוסיףעוד ראיה מתשובת הרא"ש עצמו (בכלל צ"ט סימן ג' והביאה הטור לקמן סימן קנ"ד)בדיני הרחקת נזיקין, שכתב מפורש: "ומצוה לומר לשמעון דאינו מחוייב להרחיק, דהשבתאבידה היא כי טעו בדבר משנה וחוזר הדין". ובודאי שלא יסתור הרא"ש עצמו ממהשכתב בכלל פ"ה סימן ה' (שציטטנו לעיל) כי שם לא היתה שום טעות מבוררת בגוף הפסקודוק היטב.

ועיין למהרשד"ם (חו"מ סימן מ')שבהסתמכו על תשובת הרא"ש הנ"ל בכלל צ"ט כתב: "ראיתי גם אני שראוילי שאענה חלקי שמכאן ואילך אסור להעלים האמת". ועוד רבים מגדולי הפוסקים סמכועצמם על תשובת הרא"ש הנ"ל ועשו מעשה לבטל פסקי - דין מוטעים ועיין להרב זכור- לאברהם (באות הדלי"ת מערכת דין, דף ק' אות מא) שציין רבים מן הפוסקים בהלכהזאת וכל חזרה וציון אך למותר.

אם כלל זה ד"בי - דינא בתר בי - דינאלא דייקי" תקף גם בזמנינו
מכל האמור תורה יוצאה שאין כל מניעה הלכתיתלהקים ב"ד מיוחד לערעורים. זאת ועוד יש מגדולי הפוסקים שכתבו שבזמנינו בי - דינאבתר בי - דינא כן דייקי. וכבר הביא מרן הב"י בשו"ת אבקת - רוכל (סימן כא,והביאה הפ"ת בחו"מ בסימן י"ט סק"ג) דברי הרדב"ז שכתב: ואףעל גב דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לבית - דין טועים, ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי,הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם בשם הרשב"אבתשובה דהאידנא דלא בקיאי כל כך בדינין הלכך דייקינן בתר בי דינא, ואם בזמנו של הרשב"אככה כל - שכן בזמנינו ע"כ. 

אמנם מרן הב"י הגיה על זה בכתבו:"לא דק דלא אמר הרשב"א כן אלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמןהזה לא דייקי בתר בי - דינא, וזה פשוט בתשובת הרשב"א שכתבתי בבית - יוסף".ונראה שכונת מרן הב"י היא לתשובת הרשב"א שהעתיק בסימן ל"ט מחודשין כ"א,ובאמת שמשם אין ראיה כוללת "שהדיינים דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינין ודייקינןבתר בי דינא", ששם כתב הרשב"א "שרוב הדיינים שיושבים עכשיו בדין אינםבקיאים בכך (דוק היטב שכתב "בכך"), וכדאמרינן גבי ההיא אודיתא דלא היה כתובבה כתובו והבו לה שיילי לספרי דאביי וידעי וכו', הלכך יש לחוש ולשאול אותם אם יודעיםאם לאו, ובכל כי הא חוששין וחוקרין ובודקין להוציא הדין לאמתו" (והיא בתשובותהרשב"א סימן א' קמט). הרי מפורש שרק "בדין ההוא שהוא זר" שאפילו לספרידאביי ורבא שיילי ולא בכל הדינים. וכן מבואר לעיל מיניה במחודשין כ', שגם רבינו ירוחםשעליו מסתמך הרדב"ז הבין כן מדברי הרשב"א דחיישינן "שטעו וכתבו ללארשותו", ומשמע דרק לענין זה חיישינן.

עוד הביא מרן הב"י (בסימן כ"הבמחודשים ד') דברי המרדכי: "נשאל רבינו מאיר אם יכול לערער על הדיינים ולהזמינםלדין, והשיב נראה לי שיכול וכו'". ואף ששם איירי לענין התשלומים ועיין שם, עכ"פהרי מערער הוא בפני ב"ד אחר על פסק - דינם של דיינים אלה ולא אמרינן בי דינא בתרבי דינא לא דייקי.

וראיתי להכנה"ג (סימן לט בהגהות הב"יאות מ"ח) שכתב דמהריב"ל הרבה להשיב על דברי הרשב"א ורבינו ירוחם, והעלהדטעות סופר יש בדבריהם, ובעדים הם מדברים, אבל בדיינים אפילו בזמן הזה לא חיישינן לב"דטועין, וכ"כ בשם מורו, וכן הוכיח מדברי מרן המחבר הובאו דבריו בתשובות המבי"טחלק ב' סימן קע"ג. (וכן גם מוכח מדבריו בהגהתו הנ"ל שהבאנו על תשובת הרדב"זשהעתיקה בתשובותיו אבקת - רוכל). והסכים דכל ב"ד שלא ידענו שהוא מיושבי קרנותאין בודקין אחריו, וכל - שכן בב"ד ידוע ניכר ומפורסם. אך לעומת כל זה הביא שםהכנה"ג להקות גדולות של פוסקים הסוברים כרבינו ירוחם והרשב"א דבזמן הזה רובהדיינים אינם בקיאים ולפיכך חיישינן לבית - דין טועין.

ומן הדין לחפש ולמצוא דרך מפשרת בענין זהלמעשה, ותרווייהו איתנהו, דבאמת קשה הדבר לומר בסתם דהאידנא אינם בקיאים בדינים, ולעומתזה ודאי הוא שיש "דין שהוא זר" כלשון מרן הב"י, ועשויים הדיינים לטעותבו, ולכן אין בית - הדין לערעורים צריך לדייק בתר בי - דינא קמא בדברים פשוטים ולברראם לא טעו וביחוד אם ב"ד הראשון ידוע ומפורסם כב"ד מומחה, אלא אם כן הטעותניכרת מתוך פסק - הדין, אבל בדברים שהם זרים או בפסקי דין מסובכים מחמת הדמיון שביןענין לענין וכדומה, ראוי לבית - הדין לערעורים לדקדק אחר מעשה ב"ד הראשון ולהוציאהדין לאמתו ואורו.

וזאת למדתי מתשובת מהרשד"ם (חו"מסימן נ"ב) שכתב, עוד אני אומר וכו' דלב"ד טועין כי האי גוונא לא חיישינןויש לי ראיה לחלק ממ"ש הרשב"א בתשובה סימן אלף כ"ט וזה לשונו, אין אומריןבזה חזקה ידעי ולא חתמי עד שאמר להם חתומו דאנן סהדי דלא ידעי כי האי גוונא חיישינןלב"ד טועין, וצא ושאל לכל אי ידעי אי לא, ובאמת לא ידעי עכ"ל. הא קמן דלאאמרינן דלב"ד טועין חיישינן אלא היכא דאיכא למימר אנן סהדי דלא ידעי אבל הכא אנןסהדי דאפילו דרדקי דבי רב לא טעו בהכי וכו' עכ"ל.

וכזאת יש ללמוד גם מתשובת הריב"ש,שבסימן שפ"ב כתב "ועוד שאפילו אם היינו אומרים כן בעדים, אין לומר כן בדייניםדבי דינא מידק דייקי כדאמר ביש - נוחלין הלכתא אין חוששין לב"ד טועין דבי דינאבתר בי דינא לא דייקי". ואילו בסימן שפ"ט כתב, "וכגון הא איכא למיחשלב"ד טועין דומיא דההיא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא דבפרקזה בורר, וכל שכן בדברים כאלה הנעלמים מן החכמים וכל שכן מהמון הדיינים שאינם בקיאיםבלשון, ואם היה כתוב במעשה בית - דין בעצמך האדון או בפניך, אז לא הייתי חושש לכלוםשאין להרהר אחרי בית - דין יפה והוי דומיא דאמר לנא רבנא אשי וכו', אבל כיון שלא נכתבזה שם ראיתי שיחזור עוד שם זה השליח כדי שישבו שלשה אחרים והם בית - דין ויקבלו עדותאם משנים מן הבית - דין הראשון, אס מעדים אחרים שהגט נכתב כהלכתו". ובודאי שאיןהוא סותר עצמו למ"ש בסימן שפ"ב וכמו שנתבאר, והכל לפי הענין.

ועיין עוד שם (בתשובות הריב"ש) בסימןש"צ תשובה מהרב רבינו נסים, מה שכתב להריב"ש על תשובתו בסימן שפ"ט,ודבריו קילורין לעינים בהלכה רבתי זאת וזו לשונו: "לפי דעתי בסתם בית - דין איןראוי לחוש לכך שאם באנו לחוש לא לזה בלבד אנו צריכים לחוש אלא לכמה מיני פיסול שהםקרובים להזדמן בגט ולא נכשיר שום מעשה בית - דין הבא לפנינו, אלא ודאי לבית - דין טועיםלא חיישינן, וההיא אודיתא מפני ריעותא הנמצא בה חששו לה שלא היה כתוב בה במותב תלתאהוינא ולא חתמו בה אלא שנים וכו', אבל שנחוש לסתם בית דין שמא טעו, הא ודאי לא, אבלדעתי שהביאך לחוש למה שחששת מפני שאפשר שהדיינים מוחזקים שאינם יודעים בטיב גטין וקידושיןכראוי וכמו שכתבתי שלשונם מוכיח עליהם וכגון זה ודאי יפה חששת וכו' ואני לא אתיר אשהעל פי מעשה בית דין כזה.

וכאשר הטעות מבוררת בתוך פסק - הדין שכתבנולעיל דמילתא דפשיטא הוא שיש לבטלו, כן כתב גם הכנה"ג (שם אות נ"ח) בשם מהר"יבירב בלשון זו: מסתמא לא חיישינן לבית - דין טועים אבל אם ראינו ודאי שטעו מבטלין דינו".

מתוך כל הנ"ל תורה יוצאה, דאם הטעותמבוררת בגוף פסק - הדין היא מילתא דפשיטא שיש לבטלו, ואם אינה מבוררת בגוף פסק - הדיןכל שבית - הדין הראשון מפורסם כמומחה אין להרהר אחרי מעשיו ולבדקם כי בודאי כדין עשו,ועל זה אמר בי - דינא בתר בי - דינא לא דייקי, אבל אם אין בית - הדין הראשון מפורסםכמומחה, יש לבדוק אחרי דברים שעלולים לטעות בהם ושאין כל הדיינים בקיאים בהם וכמו שנתבאר.

וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתונפלאות ומהרה נזכה לשיבת שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחלה.

תשובות והנהגות כרך א סימן תשצו, הרב משה שטרנבוך
שאלה: הלך לדין תורה והפסיד, וטוען שהב"דטעו בפסק הדין, אם צריך ליזקק לטענתו 

הנה הכלל הוא "בית דין בתר בית דיןלא דייקי", כך כתב בדרכי משה חו"מ ר"ס כ"ה בשם תשובות הרא"שוהובא בסמ"ע ובש"ך סי' י"ט ס"ק ג', וע"כ אין לנו להיזקק לטענותשל טעות על בית דין, ולכן צווחו גאוני ישראל זצ"ל על "בית הדין לערעורים"שבארץ ישראל - שאינו אלא חקוי למנהגי העכו"ם.

אמנם בנידון שלפנינו הנה טענתו היא שהביתדין שדנו אינם ראויים לתואר בית דין כלל, ומה שנקראים ב"ד באותו מקום זהו מפנישאין אחרים רוצים לדון, אבל לטענתו לא מגיע להם תואר "בית דין" כלל, זוהיטענתו לערער דלדבריו טעו בדין פשוט, ומבקש מבית דין אחר שהם ת"ח שיפסלו את פסקדינם של הראשונים.

ואף שהיה מקום לדחות, דלדברי המערער דהביתדין אינם ראויים לדון כלל, א"כ מדוע הסכים לילך לדון אצלם ולקבל על עצמו פסק דינם,דכאן טוען שלא היתה לו ברירה כי הצד השני הסכים רק לבית דין זה ובעל כרחו הלך אליהם,אולם עכשיו שברור לו שטעו הרי הוא חוזר בו. ומעתה הוא תובע גם שהדיינים הראשונים עליהםלהודות ולחזור בהם מפסק דינם הראשון.

ונראה דהך כללא דבית דין בתר בית דין לאדייקי כלל הני מילי בב"ד ממש, אבל כאן שאינם בית דין כלל לפי מקומות התורה, שפיריכול לערער לבי"ד אחר והם ישמעו דבריו ויודיעו לבי"ד הראשון שאם האמת כדבריוהדין אחרת, והבי"ד ההוא חייבין לחזור אם האמת כמו שסיפר, ואין להם להשתמט בטענהשכבר דנו ופסקו הדין, אלא צריך שרק הצדק והיושר יהא מגמת פניהם, ועיין פתחי תשובה סי'י"ט (ס"ק ג) ותמצא בעזהשי"ת כדברינו, דאף שגם בזה"ז נקטינן דבי"דבתר בי"ד לא דייקי. (ודלא כרי"ו ורדב"ז), זהו רק משום דבסתמא תלינןדבקיאין, אבל היכא דידעינן שאינם בקיאין שפיר דייקינן אצל בי"ד אחר החשוב מהםוהם יודיעו הדין וכמ"ש.

תשובות והנהגות כרך ה סימן שסא
ערעור על פסק בית דין
דיינים שהחליטו ע"פ רוב דיעות, הדייןהיחידי אסור לו לגלות שהוא לא הסכים לדבריהם, והוכרח לפסוק כן ע"פ רוב, ואם עשהכן הרי הוא מכלל "הולך רכיל מגלה סוד" כמבואר בסנהדרין (כט א) ובשו"ע(ר"ס י"ט), ומבואר בש"ך (שם ס"ק ב') שכל מי שאומר לנידון הדייןעשה לך שלא כדין, נכלל בלאו זה דלא תלך רכיל, אבל אם שואל תלמידי חכמים מפני שרוצהלהעמיד את הדיין על טעותו ויחזור בו, מותר לת"ח לומר לו שטעה הדיין ולפרש לו במהטעה, וכמבואר בקצוה"ח סימן י"ט (ס"ק א'), ואדרבה ילך לדיין שטעה ויגידלו ואולי יחזור בו כדין, שאפילו בפשרה אם טעה חוזר וכמו שמביא הגרע"א בהגהותיו(סימן י"ב) ע"ש, אבל אם הראה לדיינים שטעו ועומדים על דעתם אסור לו להוציאעליהם לעז, ובמק"א הבאתי דברי הזוה"ק שתולה שהקב"ה מגלגל שישלם שלאכהאמת, אבל בזה נפטר בעונש ממון מייסורים שמגיעים לו, ויבטח בהקב"ה שהוא דייןאמת ובזה ייפטר מייסורים.

והנה נחלקו הב"י והמבי"ט (הובאודבריהם ב"פתחי תשובה" סי' י"ט סק"ד) שלב"י הדיין השלישי שלאהסכים עם הרוב צריך לחתום על פסק הדין, והמבי"ט סובר שאין מחייבין את הדיין השלישילחתום, ותמוה שזה גופא רכילות שמגלה בזה דעתו שהוא אינו מסכים לפסק שלהם, והיאך נתירדבר זה, אבל נראה לבאר שאם נמנע הדיין מלחתום מאחר שאינו מסכים לפסק ומפרסם כן, עוברבלאו, ואי אפשר להתיר, רק הוא חייב להודיע שאינו חולק על פסק דינם ויש לסמוך עליהם,אלא שלא עבר על השאלה ולכן אינו חותם, אבל סומך על הכרעתם, ואין ח"ו לערער ולדבררכילות על הרבנים שפסקו כיון שזהו דין תורה לילך אחר הרוב. (ועיין מש"כ הפת"שבשם ספר "שער משפט").

אמנם בית דין בתר בית דין לא דייקי, ומהאיטעמא גדולי ירושלים עיה"ק חלקו על הרבנות הראשית, שאצלם יש תמיד ברירה לערער אחרפסק דין, ולילך לבית דין אחר, המכונה בית דין העליון, ודבר זה מנהג האומות ונגד דיןתורה, ולכן לדעתי, מעיקר הדין, כשבאים אצלינו, והנתבע רוצה בית דין של הרבנות בדוקא,אין לו זכות לכך, שאין בעל דינו חייב להסכים ללכת לבית דין עם זכות ערעור, אבל היוםמקילין גם אצלינו שלא לכופו לדון אצלינו כשרוצה אצלם.

ולדעתי נראה שהדבר תלוי, דאם קיבלו ביתדין לדין או פשרה כנהוג, ופסקו ולא אמרו הטעם, ונראה לנו ברור שטעו, בית דין בתר ביתדין לא דייקי ולא נוכל לקבל ערעור כיון שפסקו גם מכח פשרה ודבריהם קיימים, אבל אם קיבלולהדיא לפסוק כדין ולא כפשרה, וברור שטעו בדבר משנה, ורבנים ת"ח גדולים מאשריםכן, ראוי שינמקו את פסק דינם, אבל תלוי בהם, ואם לא חוזרים, כיון שקיבלו אותם דבריהםקיימים. 

ועוד נראה לענ"ד שאם ת"ח גדוליםמהם חולקין עליהם, אף שדינם קיים, אין להם להניח שיצא לעז על דיני תורתה"ק וראוילהם להשיב, ועיין שו"ע (חו"מ סי' י"ד ס"ד) שאם דיין רואה שבעלדין חושדו צריך להודיעו מאיזה טעם דן אפילו אם לא שאל, והרמ"א שם חולק שדוקא אםדנו על ידי כפייה, ולע"ד השו"ע והרמ"א מיירי שבעל דין עצמו חולק, אבלאם בעלי הדין הסכימו שהפסק יהא על פי דין דוקא ולא כפשרה, ומביא מגדולי תורה שחולקיןעל פסק הדין, חייבין להסיר הערעור ולנמק פסק דינם, ויש לדעת שאין זה מסור לבעלי בתיםלערער ח"ו, ואם מערער עובר על איסור חמור דרכילות, ורק כשת"ח גדולים התירולו במפורש יכול לערער ואז צריכים הדיינים לנמק את דינם, (ובבית הדין שלנו כל דין הואכפשרה ורק קרוב לדין תורה).

שו"ת יחל ישראל סימן קא לרב ישראל לאו
תוקפו של בית הדין הגדול לערעורים וסמכויותיו

ראשי פרקים:
ג' דעות אם ראוי ומותר לקיים בי"דלערעורים. דעת מוהר"ח אור זרוע ומהר"מ בר"ב דיש ערעורים. דעת חזה התנופהדבי"ד בתר בי"ד לא דייקי. פס"ד בי"ד הגדול שכיום דנים ע"דכן. ראיות מגמרות על ערעורים וביטול פס"ד. חקירה מדוע באמת בי"ד אחר בי"דלא דייקי, נפק"מ לב' הצדדים. ראיה כי הטעם משום זילותא דבי דינא. ביחיד מומחהאין זילותא דב"ד. דברי הספורנו בביאור שרי אלפים וכו'. בבי"ד המיוחד לכךלכתחילה אין חשש זילותא דבי"ד. ראש הגולה והנשיא שנתנו רשות לבי"ד היו כבי"דמיוחד על גביהם. חילוק החתם סופר דאם גילה טעמו מדייקים אחריו. מסקנה: בזה"ז איןחשש. א: יש בי"ד מיוחד לערעורים. ב: ירידת הדורות. 

בשנת ה' תר"פ עלתה על הפרק שאלת יסודבית דין גבוה לערעורים בירושלים בעת דיוני הוועידה הראשונה לכינון הרבנות הראשית לישראל.היו שצידדו בהקמתו בהוכיחם מדברי הגמ' בסנהדרין (לא, ב) "א"ר ספרא שנים שנתעצמובדין, אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד, כופין אותו ודן בעירו, ואם הוצרךדבר לשאול כותבין ושולחין. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו",ע"כ. הרי שזכותו של בעל הדין לבקש מאת הבי"ד שינמקו את החלטתם ואת פסק דינם,ויתנום לו זאת בכתב, כדי שיהיה בידו לערער על החלטתם בפני בית הדין הגדול שבירושלים(או בית הוועד). מכאן, שיסוד בית דין לערעורים מקורו טהור מדברי התלמוד.

אמנם, מדברי התוספות (ד"ה ואם) משמעשדווקא באופן שנתעצמו לדון וכפו אותו לדון כאן, אז בידו לבקש מהבי"ד שיכתבו ויתנולו את נימוקי החלטתם ומאיזה טעם דנו אותו, אבל באופן שבאו שני הבע"ד מרצונם לדוןבפני הבי"ד, אין חובת הבי"ד לומר להם מהיכן דנו אותם. וראה בנימוקי יוסףשעל הרי"ף (י, א מדפי הרי"ף) שהביא מדברי הראב"ד שכתב כדברי התוספותאלו, והוסיף: "וכתבו המפרשים ז"ל שכן אמת דהכי משמע הכא, וכן דעת ר"תז"ל", ע"כ.

אולם, מובאת בספר עץ חיים (המיוחס למוהר"חבעל האור זרוע, דף צה) דעה החולקת על דעתו של ר"ת ומחייבת את הדיינים לכתוב ולתתלבעל הדין את פסק הדין בו מפורש מאיזה טעם דנוהו גם כשנתרצה לדון שם, והוסיף שם"והא דנקט שנים שנתעצמו, נתעצמו לאו דווקא אלא נקט רגילות לפי שאנסו אותו לדיןרוצה שיכתבו לו זכותו", ע"כ.

יתר על כן, לשיטתו של מוהר"ח אור זרועיכול הבעל דין לערער לפני גדולי הדור על פסק הדין גם אם אין בידו פסק דין מבואר ומפורט,וכך לשונו בשו"ת מהר"ח או"ז (סימן יג): "ולכתוב מאיזה טעם דנו,לא ידעתי מה יועיל דאם הנדון ילך לפני חכמים הגדולים ויאמר להם כך דנוני אם טעה בדברמשנה יכתבו לו כן ויחזור הדין", ע"כ. כוונתו, דהרי אף בלא שיראה את נימוקיפסק הדין לחכמים הגדולים, אלא שיאמר להם כך דנוני גרידא, יוכלו הם לומר לו אם טעו הדייניםאם לאו. 

מכל הנ"ל נראה דכן הדרך הראויה לכתחילה,ואין כל איסור לערער על פסק דינם של הבי"ד בפני בי"ד אחר, והבי"ד השנייכול לשמוע שוב את צדדי הטענות ולפסוק כפי מה שעיני הדיינים רואות. ויתכן כי מפני כןמובא בשו"ת מהר"ם בר ברוך (פראג, סימן תשטו): "לא שמענו שהיה חרם אותקנת הקהל מלערער על הדיינים, אדרבה מעשים בכל יום שמערערים על הדיינים", ע"כ.

לצד הדעה התומכת בהקמת בי"ד גדול לערעורים,היו אחרים שהסכימו באופן עקרוני להקמת ביה"ד הגדול, אולם התנו זאת בכך שלא ידוןבית הדין הגדול בטענות בעלי הדין שקיבלו על עצמם בי"ד אחר, שאי אפשר לבטל דבריהם,ומכ"ש באם קבלו ע"ע לקיים הפס"ד בקנין גמור שאי אפשר לבטל הפס"ד 

כדעה זו נקט משרד הרבנות ביפו, שנציגיוהשתתפו בוועידה האמורה, והצעת החלטתו בנידון זה היתה: "אין מקום במשפט התורה לביתדין לערעורים, זולת אם יוסד בית הדין הגדול, אזי הרשות לבעלי הדין ללכת לפני בית דיןהגדול הזה בטרם יגישו את משפטם לפני בית דין של שלושה. ומכל שכן, אם כבר הגישו את משפטםלפני בית דין וקבלו עליהם בקנין גמור אגב סודר (קגא"ס) ויצא פסק דין - לא יוכלאחד הצדדים להימנע מלקבל את פסק הדין בטענת הגשת ערעור לרבנות הראשית".

לעומת הדעות הנ"ל, היו רבים שצידדולאיסורא, ומקור שיטתם מדברי הגמרא בבבא בתרא (קלח, ב) ש"בי דינא בתר בי דינא לאדייקי", וכן על פי מאמרם ז"ל בבבא מציעא (יז, א) ש"אין אחר מעשה ביתדין כלום", ולפיכך אין מקום לדיון חוזר בבית דין לערעורים אחרי שבית הדין האזורידן בדבר כראוי לאחר שמיעת הצדדים, והוציא פסק דין.

כדבריהם הובא בסמ"ע (סימן יט סק"ב)בזה"ל: "הגה, וכתב בדרכי משה סוס"י כ' בשם תשובה שבסוף חזה התנופה ז"לראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאי, ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בי"דאחר, אין זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענתו, וגם אין הבי"ד רשאים לשמועדבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבי"ד הראשון, עכ"ל. וכ"כ בד"מ ברישסימן כה בשם תשו' הרא"ש כלל פה סימן ה, דב"ד בתר ב"ד לא דייקי. וכ"כבשם ר' ירוחם נתיב א חלק א, דאין רשאין התלמידים לקרוע הפסק דין אף שייראה שהוא שלאכדין עד שיבוא הרב שפסקו שהוא יודע יותר מהם", עכ"ל. וכן הובאו הדברים בביתיוסף (סימן יב) ובש"ך (סימן יט סק"ג), עיין שם. (להלן נבאר בע"ה שיטתו).

למעשה, כידוע, הוקם בית דין לערעורים כדעההראשונה. ולא זו בלבד, אלא שבפסק דין שניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים,ביום ט' בטבת ה' תש"ה הובאה שאלה בדיני ממונות בפני בית הדין הרבני הגדול לערעוריםלאחר שכבר דן בענין זה בית הדין הרבני האיזורי שדן בדבר בהסכמת הצדדים ע"ע כבורר,ואף שהצד הזוכה בבית הדין הרבני טען שאין מקום לערעור, מאחר שבשטר הבוררות לא הוסכםעל זכות ערעור לבית הדין הגדול, עם כל זאת פסק בית הדין הרבני הגדול לערעורים שקיימתזכות ערעור על פסק הדין, וזאת מכיוון שדבר הערעורים נתקבל בבתי הדין, וכל הנכנס לדיןנכנס אדעתא דהכי, ולפיכך מוסד הערעור, לאחר שנתקבל, דינו כדין, ואפילו כאשר הדיון המשפטיהראשון יסודו בבוררות.

ובהמשך הדברים נעמוד על המקורות לסוגיאהלכתית זו כך שנוכל בס"ד להסיק הלכה ומעשה בעניינים אלו, מהיכן תוקפו של בית הדיןלערעורים ומהן סמכויותיו.

הנה דבריו של בעל חזה התנופה המובאים בסמ"עהנ"ל (וכפי המובא בדברי הסמ"ע כן היא שיטת הרא"ש בתשו' ורבינו ירוחםוהדרכי משה) צריכים עיון טובא, דהרי בכמה מקומות בש"ס מצאנו שלאחר פסק הדין באהחייב אצל דיין אחר, והדיין השני חייב את הדיין הראשון לחזור בו מפסקו, וכדלהלן. 

בכתובות (נ, ב) שנינו: "הוה עובדאבנהרדעא ודון דייני דנהרדעא, בפומבדיתא (לזון את הבנות ממטלטלין) ואגבי רב חנא בר ביזנאאמר להו רב נחמן זילו אהדרו ואי לא מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו", ע"כ 

ובב"ק (יב, א) איתא: הוה עובדא בנהרדעאואגבו דייני דנהרדעא, הוה עובדא בפומבדיתא ואגביה רב חנא בר ביזנא (גבה חוב האב ע"יעבדי היתומים) אמר להו רב נחמן זילו אהדורו ואי לא מגבינן לכו לאפדנייכו", ע"כ.

בכל המקומות האלו שינה רב נחמן פסקי דיןשל בי"ד או חכם אחר, ואפי' לאחר קיום פסק הדין.

וכן מובא בקידושין (ע, א) שרב יהודה פסלאדם מלבוא בקהל בגלל שהיה רגיל לומר על בנ"א שהם עבדים, וכדברי שמואל הסובר שכלהפוסל במומו פוסל, שהוא עבד, ובא אותו אדם לרב נחמן וקבל לפניו על כך והזמין רב נחמןאת רב יהודה שיבוא אצלו לעיין בפסק דין שלו, ועיי"ש בגמ' שרב נחמן ראה גדלותובתורה של רב יהודה ומיד הודה לו, אלא דכדי שלא יאמר אותו פסול מחנפי רבנן אהדדי אמרר"ג לר"י שיצדיק עצמו ויענה על טענת הנפסל, עיין שם.

ובבבא בתרא (קיא, א) מצינו, רבי טבלא עבדעובדא כרבי זכריה בן הקצב (הסובר שא' הבן וא' הבת שווין בנכסי האם) א"ל רב נחמןמאי האי, א"ל דאמר רב חיננא בר שלמיא משמיה דרב הלכה כרבי זכריה בן הקצב, א"לזיל אהדר בך, ואי לא מפיקנא לך רב חיננא בר שלמיא מאוניך (משמתינא לך, ולא יסייע לךרב חיננא בר שלמיא, רשב"ם) ועיי"ש גם העובדא מרב הונא בר חייא שר"נדרש ממנו שישנה פסק דינו.

ושם (קל, ב): "אמר להו רבא לרב פפאולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהועד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי, לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהוומגמר נמי לא תגמרו מיניה, לא מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דילמא הוה אמינא לכו טעמא,מגמר נמי לא תגמרו מיניה דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות", ע"כ. מוכח שדרכםהיתה לעיין בפסק דין שניתן ע"י דיין אחר ובמקום הצורך אף ערערו על פסק הדין וקרעוהו.ואף על פסק דינו של רבם רבא היה מן הדין מקום לערער, אלא שאמר להם שיבואו לפניו ויסבירלהם טעמו. 

כן ישנן עוד כמה וכמה דוגמאות בש"סשדיינים ערערו על פסק דינם של דיינים אחרים, ולא מצאו בכך כל פגם. היוצא מכל הנ"ל,שאין כל איסור בערעור על החלטת הב"ד ופסק דינו. אם כן יש לעיין בשיטת בעל חזההתנופה מדוע פסק שאין חובה על הזכאי לילך לדון אצל בי"ד אחר מחמת ש"בי דינאבתר בי דינא לא דייקי", הרי גמרות מפורשות לפנינו שדיינים ערערו על פסקיהם שלדיינים קודמים ואף דחו אותם.

אמנם, היה מקום לחלק ולדייק בלשון הגמרותלעיל, שכשערערו האחרונים על פסקי הראשונים, לא הזמינו את שני הצדדים שיבואו לפניהםלדיון חוזר, אלא קראו לדיין הפוסק שיחזור בו מפסקו. וכדמצינו שרב נחמן אמר לדיינים"זילו אהדורו", וכן שלח לרב יהודה הזמנה שיבוא אליו, בעובדא דר' טבלא, אמרלו רב נחמן "מאי האי", הרי שבירר נימוק פסק הדין אצל הדיינים עצמם, אבל לאקרא לבעלי הדין שיבואו להתדיין אצלו שוב.

ולפי זה תתיישב קושייתנו הנ"ל, כיאכן הבע"ד עצמם אינם מחויבים לשוב ולהתדיין אצל הבי"ד השני, וכדברי בעל חזההתנופה הנ"ל. אולם עדיין חייבים הדיינים להצדיק עצמם וליישב ההשגות על פסקיהם.

אולם אין תשובה זו מספקת, כי כתבו התוס'בכתובות שם (נ, ב) בד"ה אמר להו וז"ל: "טועין בדבר משנה חשיב להו רבנחמן, והוא בעצמו היה יכול להחזיר הדין, אלא שבעלי דינין לא היו שומעין לו כמו לדייניןלכך קאמר להו זילו אהדרו", ע"כ. מוכח מדברי התוס' שלמעשה היה רב נחמן יכוללהחזיר הדין בעצמו ולקרוא לבעלי הדין שיבואו לפניו והוא היה משנה הדין, אלא שחשש כיבעלי הדין לא ישמעו לו כמו לדיינים, אמנם מעיקר הדין כוחו מספיק גם לקרוא לבעלי הדיןולהחזיר הדין.

עוד אפשר היה ליישב ולחלק בין אופני ערעורשונים. דהנה יש סוג ערעור על פסק הדין של הדיין שאין מחלוקת על העובדות, אולם הטענהנגדו כי פסק הדין בטעות יסודו. כגון בדין "אחד הבן ואחד הבת שווין בנכסי האם",שע"ז ערער ר"נ וטען שאם רבי טבלא פסק את פסקו בהסתמכו על הלכה זו, הרי שאיןלפסק הדין על מה לסמוך. וכן לגבי השאלה אם זנים את הבנות ממטלטלין שהורה ר"נ לדייניםשאם יסוד פסקם מושתת על עיקר ההלכה שזנים הבנות ממטלטלין הרי שהם טועים בדבר משנה,ובזה יש מקום לערעור. לעומת זה יש אופן שני של ערעור, שבו החייב בא לבי"ד שניומערער ורוצה שיבוא ביה"ד השני ויקרא אליו את הצדדים שיערכו לפניו את טיעוניהםמחדש. מעתה יש לומר דעל אופן זה אומר החזה התנופה שאין חובה מי שיצא זכאי מבי"דהראשון לשוב ולערוך טענותיו מחדש, ומשא"כ כשבא ביה"ד השני לבחון את ראיותפסק הדין של הבי"ד הראשון, גם החזה התנופה מסכים דאפשר לעשות כן.

אולם, המעיין בתוכן הסוגיות הנ"ל יראהשאי אפשר לומר כן. דהנה בעובדא בקידושין ששלח ר"נ כתב הזמנה לר"י, משמע דלאהו"ל לרב נחמן טענה בראיות פסק הדין, ורק בא לברר העובדות, וא"כ מוכח שגםבכה"ג אפשר לביה"ד השני להזמין הצדדים ולברר מחדש כל הטענות. 

וכה"ג מוכח ג"כ בעובדא דרבא ותלמידיו,שבכח הבי"ד השני להתערב אף בעצם הדין ודברים שבין הצדדים, ולא רק ביסודות פסקיההלכה. דהנה רבא אמר לתלמידיו שלא יקרעו פסק דין שלו אף אם תהיה להם קושיה על הפסק,ואף לא ילמדו מהפס"ד הלכה למעשה ד"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".ולכאורה יש להבין, כי אם בפס"ד מובאים ראיות בהלכה לביסוס פסק הדין, מדוע לא ילמדוהתלמידים ממשנת רבם, ומאי שנא לימוד בע"פ מלימוד מתוך הכתב, ובהכרח צ"ל דבאללמדם שלא יסמכו על בירור העובדות שהוא בירר, אלא יבררו מחדש כל מקרה לגופו, משום ש"איןלדיין אלא מה שעיניו רואות". עכ"פ רואים אנו שביד בי"ד השני לערער גםעל בירור העובדות שעשה ביה"ד הראשון, וחובה על בעלי הדין להתייצב שוב בפני ביה"דהשני, אף על פי שכבר נגמר הדין בביה"ד הראשון. והדרא קושייתנו על בעל החזה התנופהלמקומה. 

ולכאורה עוד יש לעיין דהרי כל בי"דבישראל בא להציל עשוק מידי עושקו. וא"כ איך יתכן דאם יבואו לבי"ד לתבוע אדםאחד שעשק ישמע הטענות, ובאם יתבעו ג' אנשים שהם הבי"ד קמא לא ישמע. והרי כידועהמין האנושי לא ימלט מהטעות. ולא בכדי כ' השו"ע סימן שלם (חו"מ סי' כה) בנידוןטעות הדיינים. ואפשר לפרש דאה"נ דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי מצד עצמם. אמנםמי יכול למנוע מאדם הסובר כי נגרם לו עוול שלא יקבול בפני בי"ד, ומהאי טעמא גופאאי' בגמ' (ב"מ סט, א) דאם איכא חשדא צריך הדיין לנמק "מהיכן דנתוני",וברור שאין כתיבת הנימוקים כדי לצור ע"פ הצלוחית, אלא לקבול בפני בי"ד חשובממנו. וכן נפסק בשו"ע (יד, ד) וכמ"ש רמ"א שם דרק בבי"ד הגדול איןחוששין לטעות, דא"כ אין לדבר סוף.

על כן נראה בישוב הדברים בהקדמת דברי הגמראבקידושין (ע, א מובאת לעיל): "אכריז (רב יהודה על אותו האדם שביזה את רב יהודה)עליה דעבדא הוא, אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן, אייתי פיתקא דהזמנא, אזל רביהודה לקמיה דרב הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל, אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל דגברארבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל וכו'", ע"כ.

הדברים צריכים עיון. ראשית, מדוע הלך רביהודה לשאול את רב הונא האם יתיצב לדין אצל ר' נחמן, וכי לא פשוט הדבר לחיוב כל אדםלבוא לדין, ועוד צ"ע מה שהשיב לו רב הונא "מיזל לא מבעיא לך למיזל דגברארבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל", ואם פטור רב יהודה לבוא לדין בגלל שהוא"גברא רבא", והיה ראש לפומבדיתא וגדול מר' נחמן, וכמו שביאר רש"י, וא"כמדוע יחויב לבוא לדין בנימוק שר"נ הוא חתנא דבי נשיאה ודיין לריש גלותא, והא סו"סרב יהודה גדול ממנו. 

כדי ליישב הקושיות יש לעיין היטב בסוגיתהגמ' ב"ב (קלח, ב) "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" היינו, אין דרכםשל בית דין שני לבדוק ולערער אחר פסק הדין של הבי"ד הראשון, והטעם כי חזקה עליהםשעשו הכל כראוי.

ויש לעיין בטעם כלל זה, האם טעם הדבר מחמתשמוחזק לנו הבי"ד הראשון שעשה מלאכתו נאמנה ובשיקול דעת כדין התורה, וא"אלערער על פסק שכבר ניתן (ואף שדעת בי"ד אחר יכולה להיות שונה, מ"מ"אלו ואלו דברי אלוקים חיים"), או שמא עיקר הטעם הוא משום שהבי"ד השניחס על כבודו של בי"ד הראשון מחשש שיזדלזל כבודו ותיפגע סמכותו בעיני הבע"ד,ומטעם זה נמנע מלערער עליו.

הנפק"מ בין שני צדדי הספק שלפנינובמקום שצד אחד אינו שייך, והאפשרויות רבות, ונציין אחדות מהן:

א. במקום שהבי"ד הראשון היה בי"דשל הדיוטות בהסכמת הבע"ד (ג' רועי בקר), ועכשיו בא המתחייב ורוצה לערער בפני בי"דמומחין, דלטעם הא', בודאי דהכא על הבי"ד השני לבדוק פסק דינם של ההדיוטות, דאיןפה חזקה שלא טעו, וכה"ג בי דינא בתר בי דינא דייקי ודייקי, לעומת זאת, לטעם הב',כיון שאף בי"ד של ג' רועי בקר דין בי"ד לו אם קיבלו הבע"ד אותם עליהם,וא"כ עדיין יש מקום לחשוש לכבודם, כי סו"ס יש להם שם בי"ד.

ב. במקום שהסכימו שני הבע"ד לקבל אתפסקו של דיין מומחה הבקי בכל חדרי תורה דכל רז לא אניס ליה בש"ס ובדברי הפוסקיםונושאי כליהם ראשונים ואחרונים, ובנוסף לכך יחיד מומחה הוא בחקירות ודרישות עדי יוציאכאורה משפטו, ועתה בא אחד מהבע"ד ומערער בפני בי"ד על החלטת היחיד מומחההנ"ל. מעתה, אם נאמר שהטעם לכך "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי" הואשחזקה על הבי"ד הראשון שדן כהלכה, א"כ ה"ה פה בדיין יחיד המומחה לרבים.לעומת זאת, אם הטעם לכך הוא משום כבוד בי"ד, עדיין יש מקום לומר כי חששו לכבודבי"ד, כי יש בדבר משום זילותא דבי דינא, ואולם לא חששו לכבודו של דיין יחיד, ואפילוהוא מומחה לרבים ויחיד בדורו.

ואף על פי דיחיד מומחה הוא כבי"ד,וכמ"ש בשו"ע יו"ד (סי' רכח ס"א) ובחו"מ (סי' ג ס"ב)וכבוד ת"ח יחיד מומחה לא דבר של מה בכך הוא, הרי כ' הרמב"ם (הל' סנהדריןפ"ה הל' יח) דאין הודאה בפני יחיד מומחה לרבים חשובה כהודאה בפני בי"ד, הריבהכרח יש לחלק ביניהם.

כדי לברר עיקרן של דברים נציע דברי הגמ'כלשונם, וזה לשון הגמרא בבבא בתרא (קלח, ב): "ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש ליאצל פלוני העדים כותבין אף על פי שאין מכירין (אם דבריו אמת אם לאו), לפיכך כשהוא(היורש) גובה צריך להביא ראיה דברי ר' מאיר, וחכ"א אין כותבין אלא א"כ מכירים,לפיכך כשהוא גובה אין צריך להביא ראיה (כיוון שאנו סומכין על כך שלא כתבו העדים אתזכרון העדות בטרם ביררו הדבר ונתוודע שאכן חייב פלוני לאותו שכיב מרע זה המנה), אמררב נחמן אמר לי הונא תנא רבי מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין, ואף רבי מאירלא אמר (שאין כותבין) אלא משום בית דין טועין (דחייש רבי מאיר לבית דין טועין שיהוסבורין שהעדים לא כתבו אלא אם כן הכירו ולא יצריכו ליורשין להביא ראיה, רשב"ם),אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא אין חוששין לבית דין טועין, ומאי שנא מדרבא דאמר רבא איןחולצין אלא אם כן מכירין ואין ממאנין אלא אם כן מכירין לפיכך כותבין גט חליצה וגט מיאוןואף על פי שאין מכירין, מ"ט לאו משום דחוששין לבי"ד טועין, לא, ב"דבתר בי דינא לא דייקי, בי דינא בתר עדים דייקי (כלומר, גבי חליצה ומיאונין. לפיכך תקנואין חולצין אלא אם כן מכירין שאם אתה אומר חולצין אף על פי שאין מכירין התם ודאי חיישינןלב"ד טועין שיטעו ב"ד שני לומר כי יפה הכירו ב"ד ראשון כשחלצו, דב"דשני בתר ב"ד ראשון לא דייקי דכיון דחליצה ומיאונין בג' כדתנן בסנהדרין (ב, א)קמו ב"ד במילתא ושפיר עבוד חליצה ומיאונין, בי דינא בתר עדים דייקי, כגון הכאגבי צוואת שכיב מרע לא יטעו ב"ד לומר לא כתבו עדים אלא אם כן הכירו אלא ידקדקואחרי העדים אם הכירו בדבר אם לאו, והלכתא אין חוששין לב"ד טועין כדפסיק רב דימי,רשב"ם)", ע"כ לשון הגמרא.

העולה מדברי הגמ' כי טעמו של רבא, הסוברשאין חולצין אא"כ מכירין, הוא משום שבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, לכן הבי"דהשני יסמוך על הבי"ד הראשון שבדקו והכירו את אלו שחלצו בפניהם ולא עשו מעשה החליצהבטרם ביררו שאכן זקוקים אלו לחליצה, ואין זה משום שחוששין לבי"ד טועין, היינו,שאין לחשוש שיטעו הבי"ד השני ויסברו שהבי"ד הראשון כבר בירר דיו ויכתבו הגטחליצה בטרם ביררו, דזה אינו כיוון שאין חוששין לב"ד טועין, וכפי שנפסק כן להלכהברמב"ם (הלכות עדות פ"ו הלכה ה) וז"ל "ולעולם אין בית דין בודקיןאחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותו שהן בקיאין ולא יטעו", ע"כ.

לכאורה יש לעיין טובא בסוגיא, דהרי כל עיקרמה שהבי"ד הראשון צריכים לחקור ולבדוק קודם עשיית החליצה, הוא משום שאנו סובריםש"בי דינא השני בתר בי דינא הראשון לא דייקי", הם יסמכו על הב"ד הראשוןשעשה מלאכתו נאמנה לאחר בירור יסודי, ומשמע לפי"ז כי אם מלכתחילה לא היינו מחייביןאת הב"ד הראשון לחקור ולבדוק אם האשה זקוקה אכן לחליצה, אז היה הדין שבי דינאבתר בי דינא דייקי, והיו הבי"ד השני מבררין ובודקין אם האשה זקוקה לייבום ואםזה הוא יבמה, וא"כ קשה מדוע לא נאמר לאידך גיסא שבאמת חולצין אף על פי שאין מכירין,ולכן באמת בי דינא בתר בי דינא ידקדקו, ולא יסמכו על מעשיו של הב"ד הראשון.

אמנם כל זה רק אם נפרש דהטעם ש"בידינא בתר בי דינא לא דייקי" משום שהב"ד סומכין ידיהם על פסק הדיינים הראשוניםואינם רשאים לשנותו, דאז באופן שאין על הדיינים הראשונים חובה לברר, א"כ אין להבי"דהשני על מה לסמוך, ולא שייך לומר בכה"ג שבי דינא בתר בי דינא לא דייקי וכדלעיל.אולם, אם נאמר דהטעם לכך שב"ד בתר ב"ד לא דייקי הוא משום שהם חוששין לזילותאדבי דינא הראשון, אפשר לומר דאע"ג שאין על הדיינים החובה לברר, מ"מ כיווןשעשו הבי"ד הראשון את מעשה החליצה, וע"י עצם בירור הבי"ד השני אחריהם,ובודאי אם בירור זה יגרור אחריו את ביטול מעשה הבי"ד הראשון הרי יהיה פה זילותאלבי"ד הראשון, וכדי להמנע מכך ימנעו הבי"ד השני לחקור אחר מעשה הבי"דהראשון, וכדי שלא יהיה מצד אחד חורבא וקלקול ומצד שני זילותא דבי דינא חויבו הבי"דהראשון לבדוק ולחקור אם אמנם זקוקה האשה הזו לחליצה ואם האיש הניצב לפניהם יבמה הוא,ולכן אין חולצין אלא אם כן מכירין. ואולי גדולה מזו, הרי המטרה למנוע זילותא דבי דינאבכל האפשר, ואם נאמר כי בי"ד הראשון יערוך חליצה או מיאון מבלי לבדוק הצדדים אלאכסומא בארובה, וכל זה על סמך שאולי יבוא בי"ד אחר ויבדוק האם בכלל היה פה מעשהראוי אין לך זילותא דבי דינא גדולה מזו. ולכן למנוע כל זילותא יבדוק הבי"ד הראשוןכראוי כל הפרטים, ושוב לא יבדקו אחריו לעולם. 

ועד כמה חששו חכמים לכתחילה להמנע מכל מכשול,ראה ברמ"א שכתב, (אהע"ז יז ס"ה) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדםעל פי אומדנות המוכיחות שמת ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת, וכן אשתו אסורה להספידואו ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה, וכן אין לבי"ד ליתןשטר עדות לאשה מה שהעידו לפניהם אם אין באותו עדות כדאי להתירה וכו' דחיישינן לקלקולאוכו'. 

המורם מהנ"ל שמדברי הגמ' בבבא בתראמוכח שהטעם לכך שבתר בי דינא לא דייקי הוא משום שדייני הב"ד השני חוששין לזילותאשל הב"ד הראשון ע"י שיבדקו ויבטלו מעשיהם, ומשום כך נמנעים מלברר אחריהם.ואין הטעם משום שאין משנים את ההכרעה של הב"ד הראשון, וכמבואר לעיל.

מעתה אפשר ליישב הקושיות שהקשינו לעיל עלבעל חזה התנופה, דהנה כבר ביארנו לעיל, שאחת הנפק"מ בטעם הא דבי דינא בתר בי דינאלא דייקי, היא באופן שדיין אחד שהוא יחיד מומחה דן והכריע בין הצדדים, ועתה בא אחדמבעלי הדין ורוצה לערער על פסיקתו. דאם נאמר דהטעם שבי דינא בתר בי דינא לא דייקי הואמשום שהם סומכים ידם על מומחיותם של הב"ד הראשון, אם כן באופן שהדן הוא יחיד מומחהלרבים, הרי ודאי ששוב יימנעו הב"ד השני מלערער אחר פסיקתו בסמכם עליו. משא"כאם נאמר שהטעם שב"ד בתר ב"ד לא דייקי הוא משום זילותא דבי דינא, א"כבמקום שאין מדובר בכח בי"ד אלא ביחיד, ואפילו הוא מומחה לרבים, הרי אין משום זילותאדבי דינא, וכיון שנסתלק הטעם, הרי בודאי דאפשר לערער ולדון שוב אחר אותו דיין יחיד.וכבר הוכח לעיל מהגמ' ב"ב דזה עיקר הטעם.

מעתה יבוארו הדברים. כי הנה בעובדא גבירב נחמן שהזמינו לרב יהודה שיבוא לפניו לדון בגלל שקרא לאותו פלוני עבד (קידושין ע,א הנ"ל), אפשר לומר דלכן יכול רב נחמן לערער על דברי רב יהודה כאשר סבר שרב יהודהלא נהג נכון, דהרי למרות גדולתו של רב יהודה הרי מגדר דיין יחיד לא יצא, ובדיין יחידהוכחנו לעיל שלא שייך הא דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, משום הכי אפשר לקוראו שיוכללערער בפניו.

כמו כן כשהעיר ר"נ לרבי טבלא על שפסקכרבי זכריה בן הקצב, שא' הבן וא' הבת בנכסי האם (ב"ב קיא, א הנ"ל), אפשרלומר דעשה כן משום שרבי טבלא לבדו פסק כן בהיותו דיין יחיד, ומשו"ה ערער ר"נעל פסקו, וכן נמי בדברי רבא לתלמידיו שלא יקרעו פסקי הדין שיצאו מתחת ידו (ב"בקל, ב) אפשר לומר דוודאי לא חשבו התלמידים לערער על פסקו באופן שהנידון נדון לפני ב"דבראשותו של רבא, ורק באופן שרבא דן ביחידי התירו לעצמם לערער על פסקו וכנ"ל, וע"זאמר להם רבא שיימנעו מלהרהר אף על פסק דין שלו שדן ביחידי. ולפי"ז נצטרך לדחוקולומר בסוגיא המובאת בכתובות (נ, ב) ובב"ק (יב, א) שאמר ר"נ זילו אהדורו,אין מדובר שנעשה הדין בשלושה, אלא שהיו הרבה דיינים שפסקו כן כל אחד בהיותו דיין יחיד,ולכל אחד מהם בפני עצמו אמר כן ר"נ.

ולפ"ז יצדקו דברי החזה התנופה ויעלובקנה אחד עם סוגיות הגמ' הנ"ל, דוודאי באופן שב"ד של שלושה פסקו דינם איןחובה על א' מהנידונים להיגרר שוב וללכת לב"ד שני לערעור, דהרי ב"ד בתר ב"דלא דייקי ושום ב"ד לא יזדקק להם וכדברי החזה התנופה. משא"כ בסוגיות הגמ'הנ"ל מיירי באופן שאחד דן ביחידי ובכהאי גוונא הרי ודאי דבי דינא בתר יחיד דייקיודייקי.

אלא שאף יישוב זה אינו מספיק, ראשית דדוחקהוא לומר בעובדא שאמר ר"נ זילו אהדורו (בכתובות, הובא לעיל) מיירי שאמרם ר"נלכמה דיינים שדנו כן ביחידי, ועוד דהרי מפשטות לשון הגמ' הוה עובדא בנהרדעא ודון דייניוכו', משמע שעל עובדה אחת פסקו כמה דיינים כך, ונראין הדברים שהיה בנהרדעא בי"דשדנו בעובדא זו וביה"ד פסק הדין. ועל זה ערער ר"נ, ומוכח שאף על פסק של ב"דניתן לערער, ולא רק על פסק דינו של היחיד.

ועוד דעדיין צ"ע בשיטת חזה התנופהדלכאורה גמ' מפורשת היא בסנהדרין (לא, ב): "שניים שנתעצמו בדין וכו' ואם אמר כתבוותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו", ע"כ. הרי לן הוכחה מפורשתשאף על פסיקת בית דין אפשר לערער. א"כ חזרה הקושיא ע"ד בעל החזה התנופה וביתרשאת מדברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל.

[אמנם מפאת עוצם הקושיא צריך לתרץ, דבגמ'בסנהדרין הנ"ל לא נאמר שהבע"ד יכול לפנות לביה"ד השני עם פסק הדין שלהב"ד הראשון ולהכריח את בעל דינו שיבוא עמו שוב לערעור לפני הב"ד השני, ורקנאמר שיכול לתבוע מהבי"ד הראשון שיכתבו לו את פסק הדין, ואז יוכל להראות פסק דיןזה לדיינים אחרים, ואם הם יערערו על הפסק, יחזור שוב להב"ד הראשון ויראה להם שטעו,והם עצמם יחזרו בהם או יישבו ההשגות עליהם, ודוחק].

טרם נבוא ליישב הקושיות דלעיל נקדים בעודהערות על דברי בעל החזה התנופה הנ"ל. דהנה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סימןתקכג) כתב וז"ל: "וששאלת האומר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואני רוצה לילךלבי"ד הגדול ולבית הוועד ולסתור הדין אם גובין ממנו תוך כדי כך עד שיתברר הדברוכו'", עיין שם. מוכח מדבריו שלאחר שפסקו הב"ד את פסקם עדיין ביד הנידוןלערער על הפסק בפני בי"ד הגדול, וזה כדבריו עצמו בשו"ת מהר"מ בר ברוךדמעשים בכל יום שמערערים על הדיינים שהו"ד בתחילת הסימן, והרי לדברי בעל חזה תנופהלא די שאין חובה על השני להתייצב לפני הב"ד השני אלא שאף הב"ד השני אינורשאי להתערב בפסיקת הבי"ד הראשון ולערער על דינו.

עוד צ"ע מדברי רבינו עובדיה ספורנובפירושו עה"ת (שמות יח, כא): "ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישיםושרי עשרות", וזה לשונו: "כי אמנם כשיהיו ב' מדרגות זו למעלה מזו, הנה ישפוטהקטן ראשונה והצועק על פסק דינו יצעק אל הגדול ממנו ומן השני אל השלישי ומן השלישיאל הרביעי ובכן יהיו מעטין הבאים לפניך לדין", ע"כ. מוכח שוב שלא זו בלבדשמותר לערער על פסק דינו של הבי"ד הראשון, אלא שאדרבא כן הוא הסדר הראוי לכתחילה.

וליישב כל הקושיות דלעיל נקדים, דהנה ישעוד נפק"מ בין אם נאמר שהטעם לכלל "בי דינא בתר בי דינא לא דייקי",הוא משום שהבי"ד השני סומכין על פסיקת הבי"ד הראשון, לבין אם נאמר שהטעםהוא משום זילותא דבי דינא. והיא, באופן שהחליטו חכמי המקום להעמיד ג' דיינים מומחיםלרבים שישבו כבי"ד, ובפניהם יערערו על פסקי בתי דין אחרים (בית דין מעין זה הנקראבלשוננו "בית דין הרבני הגדול לערעורים"). דלפי הטעם הראשון שאין לשנות פסקדין שכבר ניתן, הנה לכאורה אף כאן יש לדון שאם דייני הבי"ד הגדול לערעורים יידעושדייני הבי"ד הראשון היו בי"ד כשר הרי יימנעו מלהרהר על פסיקתם ויסמכו ידיהםעל דייני הב"ד הראשון. משא"כ לפי הטעם של זילותא דבי דינא הרי מכיוון שכלתכלית הקמת בי"ד מיוחד זה היתה ע"מ שיוכלו לערער על פסקי דין של בתי דיןאחרים, א"כ ברור שעליהם לדון בכל ערעור שיבוא לפניהם על בתי הדין האחרים ואם יראהלהם שנעשה עוול במשפט חייבים לפסוק כפי הנראה להם, ואין חשש של זילותא דבי דינא שהרילכך נוסד בי"ד זה. והכל יודעים שיש אפשרות לערער בפניו.

ומאחר שכבר נתברר לעיל שהטעם לכך שבי דינאבתר בי דינא לא דייקי, הוא משום החשש שלא יהיה זילותא לבי"ד הראשון, ועתה הראינולדעת שבבי"ד גדול המיוחד לערעורים לא שייך חשש זה א"כ נפקא לן שאין כל פגםבהקמת בי"ד גדול לערעורים ואין בזה ניגוד לכלל שבי דינא בתר בי דינא לא דייקי.

מעתה יתיישבו כמין חומר כל הקושיות שהקשינולעיל. כי הנה ידוע, שר"נ היה חתנא דבי נשיאה כדאיתא בחולין (קכד, א, ומובא גםברש"י קידושין ע, א ד"ה לא מיבעי), וכן היה ראש בנהרדעא ודיין לריש גלותא(כמבואר ברש"י הנ"ל) ומשום הכי באו אליו ערעורים על פסיקות בתי דין מכל המקומות,ומעמדו היה כמעמד בי"ד גבוה לערעורים וכדלעיל. מש"ה ר"נ יכול לערערעל פסיקותיהם וקביעותיהם של דיינים אחרים, שהרי מפאת תפקידו לא היה חשש לזלזול בכבודהבי"ד וכנ"ל. לפיכך על שיטתו של רבי טבלא ערער רב נחמן, וגם על קריאתו שלרב יהודה למי שפגע בכבודו "עבד" ר"נ הוא המערער, ושוב היה זה ר"נשערער על פסיקת הדיינים מנהרדעא לזון את הבנות ממטלטלין. וטעם הדבר מדוע באו בערעוריםותלונות לנשיא, כי מינוי הדיינים היה מכח וסמכות הנשיא, וכדאיתא בגמ' סנהדרין (ה, א)אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא לישקול רשותא מבי ריש גלותא,וכ"ה בשו"ע חו"מ (כה, ב) דרשות הנשיא כוחה לפטור את הדיין שטעה מתשלומים.ומש"ה כוחו גדול גם לתקן הטעות ולסתור פסקים קודמים. 

ואם נכונים דברינו נוכל ליישב בזה דבריהגמ' בקידושין (שם) מהקושיות דלעיל, מדוע הלך ר"י להתייעץ עם ר"ה אם עליוללכת לרב נחמן אם לאו, ומה היתה תשובתו של ר"ה, ולפי הנ"ל הדברים עולים יפה.דהנה ר"י היה ראש בפומבדיתא ור"נ ראש בנהרדעא, וכשקרא ר"נ לר"ישיבוא לדין בפניו, הסתפק ר"י במעמדו של ר"נ כלפי בי"ד אחר, שאם ר"נהוא במעמד בי"ד לערעורים הרי שאין ספק בכך שעליו להתייצב לפניו ולהסביר לו שיטתו,אולם אם אינו במעמד זה א"כ אף על פי שהוא בודאי אדם גדול, הרי אינו אלא בי"דרגיל, ו"ב"ד בתר ב"ד לא דייקי" מחשש לזילותא, ואינו צריך להתייצבלפני ר"נ, וספק זה העלה ר"י לפני ר"ה.

על זה השיב לו ר"ה באומרו "מיזללא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל", היינו,אמת הדבר שגברא רבא כמוהו גם אתה, ומשום כך היינו יכולים לטעון ולומר שאינך זקוק ללכתלר"נ, עכ"ז הרי ר"נ הוא חתניה דבי נשיאה ודיין לריש גלותא, וכיוון שכךהרי בוודאי מעמדו הוא כמעמד בי"ד גבוה לערעורים, ועליך ללכת לדון לפניו, כי בי"דלערעורים אחר סתם בי"ד דייק ודייק.

יתכן שלזאת נתכוון רבא באומרו לתלמידיושלא יקרעו פסק דינו, כלומר אף על פי שמצאנו לרוב כי בי"ד לערעורים דן ומבטל פסקידין של בתי דין, וזו היא שורת הדין. אלא אמר לתלמידיו כי עדיין לא הגיעו למידה זו,ומש"ה לא יעשו כן.

מעתה יובנו בטוב טעם דבריו של בעל חזה התנופהשכוונתו היא לערעור בפני בי"ד רגיל, ובכה"ג וודאי שקיים הכלל ב"ד בתרב"ד לא דייקי ואין חובה לשוב ולהתדיין בפני בי"ד אחר כמותם. משא"כ בדבריהגמרא בסנהדרין (לא, ב) גבי שניים שנתעצמו בדין שא' אמר נדון כאן, וא' אמר נלך למקוםהועד כי במקום הועד יש ת"ח מומחים לרבים, אמנם הדין שכופין אותו ודן בעירו. אולםאם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני, כיון שרוצה להראות פסק הדין ונימוקיו לפני דייניבית הוועד אזי כותבין ונותנין לו, כיוון שכך נהגו שדייני בית הועד לפניהם יביאו כלהדבר הקשה והם ישפטו שוב, ובכה"ג וודאי מודה בעל חזה"ת שאם תבע הבע"דמבעל דינו לבוא להתדיין שוב לפני בית הוועד שהוא כבי"ד לערעורים טענתו טענה, וחייביםלעשות כן.

ובזה יובנו גם דברי הספורנו הנ"ל דאכןכשיקימו שרי עשרות עליהם יהיו ממונים שרי חמישים וכן הלאה שרי מאות ושרי אלפים ומעלכולם ממונה משה רבינו ע"ה, א"כ כיוון שמעיקרא נתמנו השרים זה על זה, כדישיבקרו את פסקי הדין של קודמיהם תו לית דין זה צריך בושש שאין בזה משום ב"ד בתרב"ד לא דייקי, ובוודאי כן הוא דבר המשפט ע"פ התורה"ק. 

כעת גם נבחין בדיוק לשונו של המהר"םמרוטנבורג המובא לעיל שכ': "וששאלת האומר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני ואנירוצה לילך לב"ד הגדול ולבית הוועד ולסתור הדין". הנה דייק המהר"ם מרוטנבורגשרק כשרוצה לילך לבי"ד הגדול או לבית הוועד הרשות בידו, אבל לילך ולערער בפניבי"ד שני שהוא כבי"ד הראשון, ואינו מיוחד לערעורים, לאו כל כמיניה.

והנה בשו"ת חתם סופר (ח"ו סי'נ) כ' לחלק כי אם לא גילה הדיין טעמו אכן אין לדקדק אחריו. אולם אם גילה הטעם, ורואההבי"ד כי טעה בי"ד קמא בפסק דינו. הרי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ושפירמדייקים אחריו. וא"כ ע"פ הדברים אפשר דלא נחלקו הראשונים וכל השאלה האם הדייןהראשון גילה טעמו, וא"כ בזמן הזה שהבי"ד קמא מגלה טעמו ונימוקו אין ספק כיאפשר וצריך לבדוק אחריו.

ולענין הלכה: הנה בבית יוסף (סימן טל) הביאמדברי רבינו ירוחם בשם הרשב"א, וכן הוא בתשובת המבי"ט (חלק ב סימן קעד) בתשובהמהרדב"ז, הובאו דבריהם בפתחי תשובה (סימן יט ס"ק ג), דאע"ג דאמרינןבגמרא לא חיישינן לבי"ד טועים, ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי ה"מ בזמן התלמוד,אבל האידנא דייקינן ודייקינן, דהאידנא לא בקיאי כל כך בדינים הלכך דייקינן בתר ב"ד,ועיי"ש בפת"ש שהש"ך חולק ע"ז וס"ל דרק בעובדא דהרשב"אדיש ריעותא ואפשר לתלות דטעו אז אמרינן בזה"ז אולי טעו אבל בסתם אף בזה"זאמרינן דב"ד בתר ב"ד לא דייקי, וכן כתב הב"י בתשו' אבקת רוכל (סימןכא), עיין שם. 

ואנו נוסיף על דבריהם דאם בזמנו של הרשב"אוהמבי"ט חששו לבי"ד טועים, הרי שבזמנינו שאין אתנו יודע עד מה וקוטנם שלהראשונים עבה ממתנינו, הרי ודאי שדייקינן בתר ב"ד, ובפרט שכבר הורו כן להלכה בשו"תסמיכה לחיים (להגר"ח פלאג'י סימן ט), שכתב שבדורות הללו לא אמרינן ב"ד בתרב"ד לא דייקי והרדב"ז לאו יחידאה הוא, וכן הורה בשו"ת משפטי עוזיאל(חו"מ סימן א סעיף טו) ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ג אהע"ז סימן ב) ועודאחרונים.

וכבר הבאנו לעיל דברי מוהר"ח אור זרועבתשו', ושו"ת מהר"ם מרוטנבורג דס"ל דאפשר לערער על פסקי דין של בתידין לבי"ד הגדול וכפי המשתמע מדברי הגמ' בסנהדרין (לא, ב), וכמו שכתבנו לעיל להוכיחמכמה מקומות.

ולמעשה: בי"ד של שלושה שישבו לדוןופסקו הדין, ובא המתחייב ורוצה לערער על פסק הדין בפני בי"ד אחר, יש להבדיל ביןאם הב"ד השני הינו ב"ד אחר כמותם דאז דעת החזה"ת כפי המובא בב"י,בסמ"ע ובש"ך וכן נקטו הפוסקים שאין חיוב על הבע"ד השני לילך עמו להתדייןשוב בפני ב"ד אחר, הן משום הכלל הידוע ש"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי"(בבא בתרא קלח, ב), והן משום הטעם דאם כן אין לדבר סוף, כי הרי תמיד יטריח הצד המתחייבאת רעהו שיבוא עמו להתדיין שוב בפני ב"ד פלוני וב"ד אלמוני. 

אולם, אם אחד הצדדים מבקש לדון שנית בפניבית הוועד או בפני בי"ד הגדול שבירושלים, וכמו בנוהג היום "בית הדין הרבניהגדול לערעורים", על הנתבע להתייצב בפני בי"ד זה ולהציג את טענותיו ולעורכןמחדש בפני בית הדין הגדול. וכפי שנתבאר לעיל, לגבי בית דין מיוחד לערעורים לא חל הכללש"בי דינא בתר בי דינא לא דייקי". לפיכך, אף לפי הסוברים שגם בזה"זחל כלל זה, עכ"ז אינו חל לגבי בי"ד מיוחד לערעורים.

ולענין אם על הבי"ד הראשון מוטלת החובהלכתוב פסק הדין ונימוקיו ע"מ ליתנו לא' מן הצדדים כדי שיוכל להביאו לבי"דאחר ע"מ לבודקו, כבר נתבאר בשו"ע חו"מ (סימן יד סעיף ד) שאם רואה הדייןשבעל הדין חושדו שנוטה כנגדו צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו לא שאל, ע"כ.וידועים דברי התוס' בסנהדרין (שם ד"ה ואם, הובא לעיל בתחילת דברינו) דרק אם דנוהבי"ד בכפיה צריכים לכתוב הפס"ד וכן הכרעת הרמ"א (שם), אמנם הביא שיטתהטור דתמיד יכול בעל הדין לדרוש מהדיין "כתוב לי מאיזה טעם דנתוני", וביארהדברים בשו"ת הב"ח (סימן כב), ועיין בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"תחלק חו"מ סימן א) שכתב שכל שלא באו הבעלי דין בעצמם אלא ששלח לאחד מהם את השמשלהזמינו מקרי דן בכפיה לענין זה, וצריך ליתן הפסק עם הטענות בכתב אם הבע"ד דורשזאת כדי שיוכל לילך לבית דין הגדול לערער שיבדקו אם לא טעו בדינו, ובפרט בדורנו שהטעותמצויה, עיין שם.

וראה בפתחי תשובה (סימן יד סק"ח) שכתבשבכל מקרה ראוי ונכון שהדיין יפרש טעמו מעצמו להסיר עקשות פה. כמו"כ יש להוסיףשטוב הדבר שיודעים הדיינים כי יש אפשרות לערער על פסקיהם, כדי שידקדקו להוציא פסק דיןמנופה ומזוקק לאמיתה של תורה, ועי"כ יקויים בנו מאמר הכתוב "ואשיבה שופטיךכבראשנה ויעציך כבתחלה" עדי נזכה להמשך הכתוב "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"בב"א.

שו"ת ישכיל עבדי חלק ג - אבן העזר סימן ב סעיף א
סובב הולך בנידון הבת העלובה בעוב"ינא אמון שעליה חובר הקונטריס "משיב נפש" ע"י הרה"ג המפו' ראב"דדשם כקש"ת מהר"ר יעקב משה טולידאנו שליט"א, ששרטט וכתב פס"ד לעומתפס"ד הב"ד הקודם שאסרוה, ובו הראה בעליל כי הבת הנז' הרי היא מותרת לבואבקהל, ובו בפרק ביקש מאתי העבד לחוו"ד בזה, ולעשות רצון צדיק כתבתי אז מה שנלענ"דבכחא דהתירא עדיף, והעלה אותו על ס' שם, ואמנם יען כי ראיתי בהרבה דברים שנשמטו מדברינושם, לזאת אמרתי להציגו עוד הפעם פה בספרי הנוכחי וזה תוארו:  

נדרשתי ממע"כ ידידנו הרב הגדול המפו'ראב"ד מקו' בעוב"י נא אמון יע"א, כקש"ת מהר"ר יעקב משה טולידאנושליט"א בנידון הבת העלובה רוזא שנולדה מהאשה אידא שהיתה אשת ישראל איזידור שמלפניי"ז שנים בערך יצא עליה פס"ד מהבד"ץ הקודם שהיה אז שם בנ"א, שהיאממזרת ודאית ככתוב בפס"ד הכמוס בארכיזאן הבד"ץ שם, ומאז ערערה אמה על פס"דהנז', ומסיבה שלא היה אז ב"ד אחר לדון עליו, נשאר הדבר תלוי ועומד והן עתה בהגיעההבת לפרק הנושא, עיכבו בעדה סופרי ב"ד שהיו אז, וזוכרים מפס"ד הנז', ובכןבאה האשה אם הבת הנז' עומדת וצווחת, שב"ד אז לא עמדו על בירור הדבר היטב, ולאנכון הדבר להרחיק את בתה הנז' בזרוע בלי חקו"ד הדק היטב, ולכן מבקשת מבדה"ץהמשמש עתה בנשיאות הי"ם הגדול הנז' שיעמדו על בירור הדבר לנכון להציל נפש אחתמישראל, שלא תצא הבת ח"ו לתרבות רעה ותטמע בין הגויים, וכראות הרה"ג הי"םהגדול הנז' את גודל צרת הבת העלובה, ובפרט גודל המצוה הקשורה בזה שהיא הצלת נפשות ממש,עמד על בירור הדבר לנכון, וערך פס"ד לעומת הפס"ד הרא' וימודד אר'ש לארכהולרחבה, ובו הראה בעליל, כי הבת רוזא הנז' הרי היא מותרת לבוא בקהל בלי שום פקפוק,מכמה טעמים נכונים ואמתיים, א) דחיישינן שלימדוהו לשקר מכיון שהעו"ד סידר לו הטענותקודם שנחקרה עדותן בב"ד, ב) שהוא פסול לעדות מחמת עבירות דאורייתא, ג) שהוא נוגעבעדות להפטר ממזונותיה שתבעתו האם בערכאות, ולהפטר מכתובתה, וליקח התכשיטין והרהיטיןולהפטר מחרגמ"ה שישא אחרת על אשתו (כי הוא אשכנזי שקבלו עליהם חרגמ"ה), ד)שלא אמר על הבת שאינה בתו כ"א אחרי שנה ללידתה, ה) שיש כאן ס"ס, ס' שמא ה'כבה"ג ודעמיה, ואת"ל כמור"ם וש"ף שמא כשמכחישתו האם אינו נאמןכד' ס' המכריע וריא"ז וכו', ואת"ל דה' כהרא"ש וכפי' הב"ש ושע"הבד' הרמב"ם ונימוק"י, שמא מגוי נתעברה, או כלך לדרך זו, ס' שמא ה' כבה"גודעמיה, ואת"ל כמור"ם וש"ף, ס' אם נאמן הבעל בנדו"ז, משום דשמאלימדוהו לשקר, ואת"ל דאיהו גופיה טען כך, שמא פסול לעדות מחמת עבירות דאורייתא,ואת"ל דכשר שמא נוגע בעדות כנ"ל, ואת"ל דאינו נוגע בעדות שמא כשמכחישתוהוא אינו נאמן, ואת"ל אפי' כשמכחישתו נאמן, ס' שמא מגוי נתעברה, והו"ל כמהספיקי להיתרא וכו', וע"פ יסודי הטעמים הנ"ל, תורה יצאה בהינומא מלפניו להתירהבת לבוא בקהל, ויען כי הרה"ג הי"ם הגדול הנז' הוא מיראי הוראה, לא רצה לסמוךעל דעתו בזה והיתה בקשתו ממע"כ רבנן תקיפי ארעא דישראל הרבנים הגאונים הגדוליםראשי אבות בתי דינין כסאות למשפט לערוך חוות דעתם בזה, אם לרחק אם לקרב ואתיא מכללאשבשפלינו זכר לנו לחוו"ד בזה, ועם כי ידעתי בעצמי שאיני מאנשיה, אך לעשות רצוןצדיק כי רב, ובצירוף גודל המצוה הקשורה בזה, אמרתי עת לעשות וכו', ובפרט כי תורה היאוללמוד אני צריך, ובטחתי בעזרת החונן לאדם דעת, כי הוא ינחיני בדרך אמת להבין האמתלאמיתו, ושלא יצא תקלה מתח"י ח"ו, וזה החלי בעזר צורי וגואלי. 

הנה טרם תחיל האר'ש אשית דברי בחלקות לה'סעיפים אשר בם דרך ההפ"ו הי"ם הגדול הנז', ובהם האיר נתביו ושביליו, וגםאני אתהלכה ברחבה ע"פ דרכו דרך הקו', זה יצא רא' סעיף א) באם שייך בנ"ד הךדינא דח' שאוסר אין חבירו רשאי להתיר? ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו?וב"ד בתר ב"ד לא דייקי סעיף ב) בכי הא דנ"ד דהויא כדיני נפשות, אם יכוליםלשמוע הטענות גם מפי מורשה שבקי בסידור הטענות לטובת הבא מחמתו? סעיף ג) בנאמנות האבעל הבן, אם אפשר לעשות ס"ס בנאמנות זו להקל אפי' בס' שהיא נגד מרן? סעיף ד) בעיקרנאמנות זו אם היא מצד עדות? או מצד גזירה דאורייתא? ואם היא גם במכחישתו האם? סעיףה) כל כהא דנ"ד דאין כאן רוב בעילות דבעל ולא דיימא מגוי ואדרבה טוענת שמבעלהנתעברה אם יש לתלות לשמא נתעברה מגוי, ומחמת בושה הוא שמעלמת? כאשר כן טענה אח"כבפירושא אתמר או שדינן אחרי רוב בעילות דהחשוד דהוא ישראל? וכן אם נאמנת עתה במה שחזרהואמרה שזוכרת שבא עליה ערבי? ואבוא על רא' רא' ועל אחרון אחרון.

סעיף א'. באם שייך בנ"ד שאסר וכו'ואין ב"ד יכול וכו' וב"ד בתר ב"ד וכו'?

א) הנה לחששא זו הציע ההפ"ו הי"סהגדול נר"ו באות א' כי בערי מצרים יש חוק של משפטי המשפחות שהוקבע עפ"י הממשלהוועדי הקהלות שכל פס"ד שישפטו ב"ד יוכל הבע"ד להגיש ערעור עליו ואזצריך שישפטו עוד הפעם בב"ד אחר בעיר, וכ' שיש כמה ס' ומאמרים שחוברו פה א"יבזמן שיצא החק הזה גם בא"י, ושם שקלו וטרו מהך דב"ד בתר ב"ד וכו' ובכןכ"ז שלא הוחלט הפס"ד מב"ד לערעורים אינו גמ"ד וכאן הרי האשה ערערהבאותו זמן וכו' אלא שלא היה אז ב"ד אחר לדון עליו ובכן זכות הערעור הוא שמור עדייןמצד החק דדינא דמלכותא והמנהג שהוקבע אלו תו"ד נר"ו.

ב) והנה הספרים והמאמרים שנאמרו בזה לאנראו לנגד עיני, ואמנם לפקע"ד מלתא כדנא א"צ לפנים, כי הנה נודע דב' טעמיםנאמרו בדין זה שח' שאסר וכו' הובאו בשלטי הגבורים פ"ק דע"ז ד"ז ע"אדלד' הראב"ד והרשב"א הטעם הוא משום שהח' שאסר כבר שווייה חתיכא דאיסורא,ואפי' הוא עצמו אינו יכול לחזור ולהורות בה היתר אם הודה לס' הח' הב' המתיר, ולד' הר"ןודעמיה הטעם הוא משום כבודו של ח' הרא', ולכך אם הוא בעצמו חזר והודה לדברי הח' הב'המתיר מותר עש"ב, ולב' הטעמים הנ"ל משרא שרי בכל כי הא דנ"ד דהוקבעב"ד לערעורים, דאם מפני טעם הרא' דשוויה ח' האוסר חתיכה דאיסורא, הנה כל כי האדכבר הב"ד הרא' מידע ידע דהדין אשר דן הוא מעותד לעמוד על הבקורת בכור המבחן לפניהב"ד לערעורים, מסתמא דאינו מחליט באיסורו לאיסור מוחלט, רק בתור גילוי דעת זמניעד אשר יעמוד לכור המבחן בב"ד לערעורים וכיון שכן לא יחול עליו שם חתיכה דאיסורא,ויכול הב"ד הב' לערעורים להתיר מה שאסרו, אם נראה לעיניהם כן ע"פ הדין, גםלטעם הב' מפני כבוד הח' האוסר, ל"ש בכהא דנ"ד דאדעתא דהכי מעיקרא ישבו לדין,דהרשות נתונה לבע"ד לערער על דינם בב"ד אחר ולדון הפכו, ואין כאן זילותאדבי דינא, דכבר מחלו על כבודם זל"ז, ומטע"ז ל"ש נמי בנ"ד אוז"לאין ב"ד יכול וכו' אא"כ גדול וכו' דכ"ז ודאי דאינו אלא מפני כבודו שלב"ד הרא', ולכך אם הוא גדול ממנו וכו' דאין כאן זילותא דב"ד מותר, ומינהדכל כהא דכבר הוקבע מעיקרא כן ודאי דל"ש זילותא דבי דינא כמובן. 

ג) וגם לטעם האחר שמצאתי בס' בן הרמה (דמ"טע"ד) בתשו' המובאה להגאון פתח הדביר ז"ל שם שכ' מה' מעבר יבק פ"י מקו'מנחת אהרן (דקס"ז ע"א) שכ' וז"ל כי ההכרעה תלויה בתחתונים שיש בידםלהקל ולהחמיר לטמא ולטהר וכו' בכח הצד הטו"ר הנכללים מהם, ואם רוב הב"ד יטמאוישליטו בדבר ההוא כח החיצוני וטמא טמא יקרא לו בין למעלה בין למטה, ואם יטהרו ישליטובדבר ההוא מן השמים הקדושה ויהיה טהור ומושפע ממנו וכו', וסיים וזה אצלי טעם אוז"לח' שאסר וכו' יעוש"ה, הנה גם לטע"ז עם שיש לחלק דחי' זה לא נאמר אלא באיסורימאכלות, טרפיות, תערובות, וכיוצא דמצינו בהם חומרות יתירות מגזירות רז"ל ד"מבתערובת מב"מ דמדאורייתא בטל ברובא, ורבנן החמירו עד ס' בנו"ט וכיוצ"ב,דהדבר נמסר לחכמים להחמיר במקום ספק או להקל, ולכך כשאוסר הח' תכמו"י חל עליואותו כח החיצוני וכו' ומטמאו, משא"כ בכל כה"ג דנ"ד דהדבר תלוי בבירורהנדון ע"פ עדויות וכיוצא, אם באמת הוא אינו ממזר וטעה הח' בהוראה וגזר עליו שהואממזר ל"ש לייחס עליו שם ממזר, דייחס ממזר הוא על מי שנולד מאיש אחר שאינו אביו,משא"כ זה שנולד מאביו רק הח' טעה בדמיונו לחשוב עליו שלא נולד מאביו, אין כח בפהשל הח' להפך טבע וכח הבריאה להחליף זרע האב בזרע איש אחר לעשותו ממזר.

ד) ואמנם אף שנודה ונאמר דכיון דמצינו דהחמירוחכמים בס' ממזר דמה"ת מותר וחכמים גזרו לאסור, אפשר דיש איזה כח חיצוני שולט עלמה שאסרו ואסור להתערב ולהדבק ישראל קדושים באותו כח החיצוני, הנה אף שיהיה הדבר כךאכתי ל"ש בנ"ד טע"ז, דכל כה"ג דהב"ד עצמם הרא' לא מתכווניםבפס"ד לאסור הדבר בהחלט, גם אותו כח החיצוני לא ניתנה לו הרשות לשלוט ולשרות עלהאיש ההוא או על הדבר ההוא הנאסר באיסור זמני עד אשר יצא הדבר בהחלט מפי הב"דהב' המבקר.

ד) גם ענין ב"ד בתר ב"ד לא דייקי,ל"ש כאן דמאחר דהב"ד לערעורים מבקרים את כל דברי הב"ד הקודם להם הערוךלפניהם על הנייר ועל הדפתרא בטעמיו ונימוקיו, ולעומתם הם עורכים דחיותיהם ומסביריםאת טוב טעמם ונימוקם בהשכל ודעת, ה"ז דומה למה שאמרו הלכה כבתראי, משום דכבר נגלהלעיניהם דברי הרא' וטעמיהם, ועכ"ז לא ראו נכונה לפסוק כטעמיהם מטו"ט הנראהלעיניהם שעמדו על עיקרו של דבר והכריעו בין ב' הסברות עי' בהי"מ בכללי הרא' אותקס"ח וקס"ט.

ה) חדא ועוד קאמינא, בעיקרא דמלתא שאמרוח' שאסר וכו' דהנה עין רואה להג"א בפ"ק דע"ז שם וז"ל ה"ממלתא דתליא בסברה, אבל אי גמיר מרבותיו רשאי לטהר אפי' מלתא דתליא בשיקול הדעת ע"ש,ועי' להרדב"ז בחדשות סי' שס"ב שפסקה להלכה ע"ש, ונר' ודאי דחילייהומדברי הגמ' חולין מ"ד ונדה כ' שאמרו שם רבב"ח אגמריה סמך ועי' בדברי התוס'חולין שם ד"ה היכי וכו', מ"ש מפירש"י פ"ק דנדה כ' ע"ש, והנהכבר בדברינו בס' ישכיל עבדי ח"ב חח"מ סי' א' אות ט"ו הבאנו תשו' מהרשד"םחח"מ סי' א' בדין ת"ח שלא הגיע להוראה בזה"ז, שכ' לחלק בין זה"זלזמן התלמוד וז"ל נראה בעיני דבר ברור שיש לחלק ולומר דכל אלו הדברים נאמרו בזמןהתלמוד וכו', אבל בזמנינו זה אין הת"ח המורה כ"א הספר, ואם הת"ח ראינוהושהוא בדוק ומנוסה לעין ובעל סברה יודע דעת ומבין פשיטא שיכול להורות וכו', וכ"כבארחות חיים ה' ת"ת סי' כ"ד, וז"ל הר"ם רבו של ר"י אחיו מרשמואל מאיורא כ' באגרותיהם מיום שגלינו מארצינו וחרב בית מקדשינו ונשתבשו הארצות ונתמעטוהלבבות אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים, וכל הדינים שחייב התלמיד לרב נתבטלו כי הספריםוהחבורים והפירושים הם המורים לנו וכו', וכן אין לומר תלמיד אל יורה ויכול התלמיד לסתורדברי רבו מכח פלפולו וכו' ע"ש, וכיוצ"ב הבאנו שם מתשו' הרדב"ז בח"הב"א קמ"ז ע"ש, וע"ע מה שהבאנו מה' ירך אברהם סי' טו"ב וה'כסא שלמה סי' א' וה' ריח שדה סי' כ' והברכ"י ח"מ סי' יו"ד ומשם בארה.

ו) וממוצא דבר יש ללמוד לנ"ד דמאחרדהח' המורה השני אינו מורה מצד שיקול דעתו, אלא שהוא מבוסס ע"פ יסודות חזקים ואמתייםמדברי הרא' ועד האח', דודאי דלא גרע מההיא דאגמריה סמיך ול"ש בזה ג"כ איןב"ד יכול וכו' אא"כ גדול וכו' וכן ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, דכיוןדכל עיקר הוראתו היא בנויה ומשוכללת מדברי הראשונים שקדמוהו, וספרין פתיחו נמצא דהריהם המורים לנו, ולא הח' המורה, והרי הם כבר גדולים בחכמה ובמנין ודייקי, ובודאי דמטע"זכ' ה' משבית מלחמות סי' ט' (הבי"ד הכנה"ג ז"ל ביו"ד סי' רמ"בהגה"ט או' ס"ד) דדין זה שח' שאסר וכו' אינו נוהג בזה"ז ע"ש, ועםשס' זה אינו מצ"א, אך כך אני מדמה דודאי דזהו עיקר טעמו, משום דלא הוא המורה כ"אהספרים הם המורים, ע"ד מ"ש הרשד"ם והרדב"ז הנ"ל בתלמיד שלאהגיע להוראה והתלמיד המורה לפני רבו כנ"ל, אחז"ר ראיתי בס' בית לחם יהודהסי' רמ"ב סל"א בהגה שהאריך בזה וכ' מהרמ"ע פיגו שכ' דאינו נוהג בזה"זוהאריך בזה ע"ש, ושו"ר למהר"א פלאג'י ז"ל בס' עיני כל חי בספקהממזר שאביו היה ס' סריס ואמו נחשדה עם אחי בעלה, וז"ל (בדק"ן ע"ב)וכל כה"ג דהוא יכול לברר אם יש עדות מספיק וכו' ליכא בזה משום הדין דח' שאסר כו'ומשום אין ב"ד וכו' דבדבר עדות כדי לברר אפי' מורה הלכה בפני רבו ליכא כמ"שאבינו רועינו בחי' למ' כלה פ"ג ה"ד וכו' ואפי' היה פס"ד מבעלי הוראהבחתימתם והיה מקום לבע"ד לחלוק דב"ד בתר ב"ד ל"ד, הרי היכא דעברוודייקי האי מלתא אתפרשא במילי דאבא וכו' בספרו סמיכה לחיים סי' ט' וכו' ע"ש, ומעתהה"ה והוא הטעם בנ"ד כאמור ופשוט.

ז) וראיתי למני"ר הי"ם הגדולשי', באו"ג שהוסיף בנימוקו וטעמו, דל"ש כאן ח' שאוסר וכו', מטו"ט שכ'השד"ח כללים מע' ח' סי' ע"ו, דמה שנ"ט משום דשוויא חד"א ה"דלגבי השואל, והכא דיינינן על הבת שלא היתה אז באותו זמן בת דעת לשאול וכו' ע"כ,ואה"ר ראיה זו לא שמה מתייא, דכבר השד"ח שם, כ' דסברה זו עלתה על ד' ח' א'בירחון א' וכבר הבי"ד הגאון הנצי"ב בספרו משיב דבר, וכ' עליו שזה טעות גדול,אלא ה"פ שוויא חד"א היינו שהח' בהוראתו שוייא חד"א ע"ש, והאמתדהמעיין בעיקר הדברים בדברי התוס' בע"ז ובנדה ובחולין ובדברי הרא"ש והשה"גשם ימצא דכן הוא האמת, והח' הזה טעה טעות גדולה ולא השגיח במקור הדברים.

ח) ומה שנסתייע בזה מדברי הגאון ב"משהובא בתשו' רעק"א סי' ק' והמטה לחם סי' כ"ג דהוי כנידון שלא בפניו, הנההרבנים הנז' לא מיירי בלתא דח' שאוסר וכו', והם קאי כלפי נדונם דנתקבל עדות על האשהובעלה לפסול הבת, וע"ז כ' דהוי כקבלת עדות שלא בפני בע"ד, וזה לא יושיענובנ"ד לגבי עדות האב שהאמינתו תורה על בנו אפי' כשהוא עובר כמבו' בדברי הרמז"לומרן ז"ל יעו"ש, עכ"פ לעיקר הדין ודאי דהדין דין אמת דבודאי דל"שבנ"ד דין ח' שאסר וכו' ואין ב"ד יכול וכו' וב"ד בתר ב"ד וכו' מכלהטעמים שנתבארו בדברינו ופשוט וע"ע בזה בט"ז ובש"ך ביו"ד סי' רמ"בסל"א בהגה וע"ע בתשו' ח"ץ סי' ג"ן מה שהאריך בזה, ועי' ברכ"יושיו"ב בסי' רמ"ב שם ובס' עט סופר הנד"מ באה"ע סי' ב' די"בעא"ב ואכמ"ל.