מלאכת מחשבת

המושג מלאכה הנאמר בדיני השבת בפסוקים ומעצב את איסור השבת לדורות, אינו סתם פעולה, ראינו זאת במקרה דרך המפגש עם ההבדל בין שביתה למלאכה ובין מלאכת עבודה לאיסור המלאכה הכללי.

עתה אנו נכנסיםללימוד המושג המרכזי המעצב עד רמת ההלכה למעשה את איסור המלאכה בשבת לדורות – מלאכת מחשבת אסרה תורה:

א. בין שביתה לאיסור מלאכה – בין יציאה להוצאה(תחומין, הוצאה ואיסור מלאכה – לאו הניתק לאזהרת ב"ד).

ב. בין יום טוב לשבת – מלאכה למול מלאכת עבודה? - הוצאה והבערה יצאו להתירם ביו"ט?.

ג. "מלאכת מחשבת אסרה תורה"  - המחשבה העומדת מאחורי המלאכה והיישום בדרךהמצויה למלאכה(שינוי וכו').

ד. איסור מלאכה כללי לבין איסור מלאכה ספציפי –  המונחים "חילוק מלאכות – לחלק יצאת",  "לט אבות מלאכה". 

‍

שאלות הכוונה:

עבור על המקורות והמושגים המצויים מטה:

1. הסבר כל מושג ונסה להגדיר באיזה מקרה יש לאומרו?
2. האם המושג מתיר את המעשה או מעבירו לרמת דרבנן (והאם יש הבדל בין הרמות השונות)?
3. נסה להגדיר מהו היחס בין המושגים השונים ( חשוב לציין שרבים לומדים מושגים אלו בנפרד ואילו במקורות הבסיס נראה שיש יחס\ קשר ביניהם)
4. מהי המחלוקת במושג וכמו מי נפסק?

    המושגים:

1. מחשבת המלאכה
2. אינו מתכוון 
3. פסיק רישיה\רישא (דניחא ליה ודלא ניחא ליה ודלא אכפת ליה)
4. מתעסק
5. מלאכה שאינה צריכה לגופה.
6. גרמא
7. שינוי

מלאכת מחשבת

שמות פרק לא -  (א) וַיְדַבֵּ֥ריְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:(ב) רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥יבֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה:(ג) וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛הוּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה:(ד) לַחְשֹׁ֖ב מַחֲשָׁבֹ֑ת לַעֲשׂ֛וֹתבַּזָּהָ֥ב וּבַכֶּ֖סֶף וּבַנְּחֹֽשֶׁת:(ה) וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁתעֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלָאכָֽה:...(יג) וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדִּשְׁכֶֽם:(יד) וּשְׁמַרְתֶּם֙אֶת־הַשַּׁבָּ֔ת כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ הִ֖וא לָכֶ֑ם מְחַֽלְלֶ֙יהָ֙ מ֣וֹת יוּמָ֔ת כִּ֗י כָּל־הָעֹשֶׂ֥הבָהּ֙ מְלָאכָ֔ה וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִקֶּ֥רֶב עַמֶּֽיהָ:(טו) שֵׁ֣שֶׁתיָמִים֘ יֵעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֧ת שַׁבָּת֛וֹן קֹ֖דֶשׁלַיקֹוָ֑ק כָּל־הָעֹשֶׂ֧ה מְלָאכָ֛ה בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת מ֥וֹת יוּמָֽת:(טז) וְשָׁמְר֥וּבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּ֑ת לַעֲשׂ֧וֹת אֶת־הַשַּׁבָּ֛ת לְדֹרֹתָ֖ם בְּרִ֥יתעוֹלָֽם:(יז) בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם כִּי־שֵׁ֣שֶׁתיָמִ֗ים עָשָׂ֤ה יְקֹוָק֙ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֔רֶץ וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔ישָׁבַ֖ת וַיִּנָּפַֽשׁ: ס

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ - פסוק י- (י). ויום השביעי שבת אין לי אלא מצות עשהמצות לא תעשה מנין ת"ל לא תעשה כל מלאכה. אין לי אלא מצות עשה ומצות לא תעשה מיתהמנין ת"ל כל העושה מלאכה ביום השבת מות יומת (שמ' לא טו). עונש שמענו אזהרה לאשמענו ת"ל ושמרו בני ישראל את השבת (פט"ז). אין לי אלא עונש ואזהרה למלאכתיום עונש ואזהרה למלאכת לילה מנין ת"ל מערב עד ערב (ויק' כג לב) אם אינו עניןללילי יום הכפורים תניהו ענין ללילי שבתות. אין לי אלא מצות עשה ומצות לא תעשה מיתהמנין ת"ל מחלליה מות יומת (שמ' לא יד). לא תעשה כל מלאכה יכול לא יקנב את הירקולא ידיח את הכלים ולא יציע את המטות תל' לו' מלאכה נאמרה כאן מלאכה ונאמרה מלאכה במשכן(שמ' לה כא) מה מלאכה האמורה במשכן מלאכה שיש עמה מחשבה אף מלאכה האמורה בשבת מלאכהשיש עמה מחשבה וכו' כי היכי דכתיבא לעיל.

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א -  כי אמרינןזורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכאגרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

‍

 אינו מתכוון|פסיק רישא |מתעסק | מלאכה שאינה צריכה לגופא

יסודות אלו מעצבים את איסור המלאכה בשבת הן מהצד העקרוני והן ברמת היישום במציאות, נפוצים בהרבה מקומות ומצבים.

נסו לאפיין את העקרונות הללו בלשונכם ולפי המקרים המובאים במקורות התנאיים:

1. מהו העקרון המנחה?
2. מהם הדוגמאות המרכזיות שמעצבות את העקרון? 

 תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק ט      הלכה ח     - המתכוין     להוציא בפונדתו ופיה למעלה והוציא בפונדתו ופיה למטה בתוך פונדתו והוציא בין     פונדתו לחלוקו ובחפת חלוקו פטור המתכוין להוציא בפונדתו ופיה למטה ר'     יהודה מחייב אמ' ר' יהודה אני אומ' דבר אחד והן אומ' דבר אחד אני אומ'     להן אי אתם מודים במתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו שהו פטור שאם נתכוון     והוציא לאחריו שהוא חייב והם אמרו לו אי אתה מודה במוציא באחר ידו ואחר     רגלו בפיו ובמרפקו שהוא פטור שלא הוציא כדרך המוציאין אני לא מצאתי תשובה     לדבריהם והם לא מצאו תשובה לדבריי .

תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק ט

הלכה יד - התולש בין בימינובין בשמאלו הרי זה חייב באחת ידו ברגלו בפיו ובמרפקו או שהיה מהלך על גבי הארץונתזו צרורות מתחת רגליו ונפלו על גבי עשבים ותלש פטור מהלך אדם על גבי עשבים ועל גבי צרורות בשבת ואינו חושש

הלכה טו - התולש עולשיןלאכילה כגרוגרת לבהמה כמלוא פי הגדי לתקן הארץ כל שהן אם נתכוון בכולן חייבשתים אם היה מתעסק ותלש פטור

הלכה טז - המזרד זרדיןלאכילה כגרוגרת לבהמה כמלוא פי הגדי לתקן אילן כל שהן אם מתכוין בכולן חייבשתים אם היה מתעסק וזורד פטור

תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק יב

הלכה ז - ישב אחד על הפתחונמצא צבי בתוכו אף על פי שמתכוין לישב עד שתחשך פטור מפני שקדמה צדהלמחשבה אין לך שחייב אלא המתכוין לצוד אם קדמה צידה למחשבה פטור

הלכה ח - אין לועסין מוסתכיבשבת אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אם מפני ריח הפה הרי זה מותר לא ישוף אדםסם יבש בשניו אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אם מפני ריח הפה הרי זה מותר

‍

אינו מתכוון ופסיק רישא

1. נסה לבחון בכל אחת מהגמרות – מתי נגיד שהאדם אינו מתכוון ומתי נגיד שמדובר בפסיק רישא?
2. הסבר את המושגים לאור דברי הגמרא!

רש"י מסכת שבת דף כט עמוד ב  -  כר' שמעון - דאמר גורר אדם.    דלא אפשר - אלא בגרירה, שאין יכול ליטלן בידו.   מחלוקת בקטנים - ואף על גב דאפשר בטלטול - שריר' שמעון, הואיל ואין מתכוין לחריץ, ור' יהודה סבר: כיון דאפשר - אסור.    קתני גדולים - מטה.   וקתני קטנים - כסא, ור' יהודה פליג עליה, דתנןבמסכת ביצה, ר' יהודה אומר: כל הכלים אין נגררים, דאי לאו משום פלוגתייהו - למה לילמיתני גדולים, השתא קטנים שרי רבי שמעון, גדולים מיבעיא, אלא תנא קטנים משום ר'שמעון, ותנא גדולים משום ר' יהודה.     דומיא דכסא - קטנים,ובהא הוא דאסר ר' יהודה אבל בגדולים - שרי.     כסא דומיא דמטה - גדולים, ובהא הוא דשרי ר'שמעון, אבל בקטנים - אסר.     מוכרין כדרכן - כסותשל כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו, דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם,כדרך כל הלובשים, והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה.    ובלבד שלא יתכוין כו' - ור' שמעון הוא דאזילבתר כוונה.   והצנועים - כשרים,שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים.     והא הכא דאפשר - לכלאדם למעבד שלא על ידי איסור, ואפילו הכי שרי.

תוספות מסכת שבת דף כט עמוד ב -    ה"גמחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר - ול"ג ד"ה אסור דבפרק כל שעה(פסחים דף כה: ושם) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר.  

ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' - ובענין דלא הויפסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה.

חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף כט עמוד ב-  הא דאמרינן אמר עולא מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר. כך נמצאתהגירסא בספרים שלנו, וק"ל דהא ר"י דבר שאינו מתכוין אסור לי' בכ"מ,גבי בכור שאחזו דם שאפי' מת אין מקיזין לו דם ואף על פי שהוא כגדולים דלא אפשר,ותנן נמי (ביצה כ"ג ב') כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת,קתני כל וקתני כלים דומיא דעגלה שהיא גדולה וטעמא שכובשת הא בעושין חריץ אסור,ובמקצת נוסחאות מצאו מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה אסור ומפרשי לה משום דהוהליה פסיק רישיה ולא ימות, ומיהו התם בי"ט אוקי מתני' דקתני גבי עגלה ואינהנגררת אלא ע"ג כלים דלא כר"ש ולא קאמר דפסיק רישיה ולא ימות הוא,וי"ל דעגלה של קטן כלי קטן מיקריא, א"נ התם משום דזימנין שכובשת, אבלממה שהשמיטוה רבותי' הגאונים ולא כתבוה נראה שאין הגירסא כן.

טור אורח חיים הלכות שבת סימן שלז -  כל דבר שאינומתכוין מותר הילכך גורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים ובלבד שלא יתכויןלעשות חריץ אבל כל פסיק רישיה ולא ימות פי' שאע"פ שאינו מכוין לעשותה אי אפשרשלא יעשה אסור

שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלז - סעיף א - א) (א) דבר שאין מתכוין, מותר, והוא שלא יהא(ב) <א> פסיק רישיה. (ג) הלכך גורר אדם מטה, כסא וספסל, (ד) א בין גדוליםבין קטנים, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. ומותר (ה) לרבץ הבית, כיון שאינו מתכויןלהשוות גומות אלא שלא יעלה האבק.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף מו עמוד ב - רמי ליה אביי לרב יוסף: מי אמר רבי שמעון כבתה מותרלטלטלה, כבתה - אין, לא כבתה - לא. מאי טעמא - דילמא בהדי דנקיט לה כבתה, האשמעינן ליה לרבי שמעון דאמר: דבר שאין מתכוין מותר; דתניא, רבי שמעון אומר:גורר אדם כסא מטה וספסל, ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ! - כל היכא דכימיכוין איכא איסורא דאורייתא - כי לא מיכוין גזר רבי שמעון מדרבנן, כל היכא דכימיכוין איכא איסורא דרבנן - כי לא מיכוין שרי רבי שמעון לכתחילה. מתיב רבא: מוכריכסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים,והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן. והא הכא, דכי מיכוין - איסורא דאורייתא איכא,כי לא מיכוין - שרי רבי שמעון לכתחילה! - אלא אמר רבא:הנח לנר שמן ופתילה -הואיל דנעשה בסיס לדבר האסור.

פסיק רישא ומקור המושג "ניחא ליה"

 מה דינו של החורש בשדה חברו – האם נכלל הוא בגדר "לא אכפתליה"?

תלמוד בבלי מסכתשבת דף קג עמוד א - המנכש והמקרסםוהמזרד. תנו רבנן: התולש עולשין, והמזרד זרדים, אם לאכילה - כגרוגרת, אם לבהמה -כמלא פי הגדי, אם להיסק - כדי לבשל ביצה קלה, אם לייפות את הקרקע - כל שהן. אטוכולהו לא ליפות את הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: באגם שנו. אביי אמר:אפילו תימא בשדה דלאו אגם, וכגון דלא קמיכוין. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודהרבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות! - לא צריכא, דקעביד בארעא דחבריה.

אינו מתכוון למול - מלאכה שאינה צריכה לגופה

תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א -משנה. המיחם שפינהו - לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו, אבל נותן הוא לתוכו, או לתוךהכוס כדי להפשירן.

גמרא.מאי קאמר? - אמר רב אדא בר מתנא, הכי קאמר: המיחם שפינה ממנו מים חמין - לא יתןלתוכו מים מועטים כדי שיחמו, אבל נותן לתוכו מים מרובים - כדי להפשירן. והלא מצרף!- רבי שמעון היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - מותר. מתקיף לה אביי: מידי מיחםשפינה ממנו מים קתני? מיחם שפינהו קתני! אלא אמר אביי, הכי קאמר: המיחם שפינהו וישבו מים חמין - לא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחומו, אבל נותן לתוכו מים מרוביםכדי להפשירן. ומיחם שפינה ממנו מים - לא יתן לתוכו מים כל עיקר, מפני שמצרף. ורבייהודה היא, דאמר: דבר שאין מתכוין - אסור.

אמררב: לא שנו אלא להפשיר, אבל לצרף - אסור. ושמואל אמר: אפילו לצרף נמי מותר. לצרףלכתחילה מי שרי? אלא, אי איתמר הכי איתמר, אמר רב: לא שנו אלא שיעור להפשיר, אבלשיעור לצרף - אסור. ושמואל אמר: אפילו שיעור לצרף מותר.

למימראדשמואל כרבי שמעון סבירא ליה? והאמר שמואל: מכבין גחלת של מתכת ברשות הרבים בשבילשלא יזוקו בה רבים, אבל לא גחלת של עץ. ואי סלקא דעתך סבר לה כרבי שמעון - אפילושל עץ נמי! - בדבר שאין מתכוין - סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכהלגופה - סבר לה כרבי יהודה. אמר רבינא: הלכך קוץ ברשות הרבים - מוליכו פחותפחות מארבע אמות, ובכרמלית אפילו טובא.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף עג עמוד ב -והחורש. תנא: החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה אחת הן. אמר רב ששת: היתה לו גבשושיתונטלה בבית - חייב משום בונה, בשדה - חייב משום חורש. אמר רבא: היתה לו גומא וטממהבבית - חייב משום בונה, בשדה - משום חורש. אמר רבי אבא: החופר גומא בשבת ואינוצריך אלא לעפרה - פטור עליה. ואפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופהחייב עליה הני מילי - מתקן, האי - מקלקל הוא.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף צד עמוד א -את המת במטה - חייב, וכן כזית מן המת וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, ואמררב יוסף אמר רבי שמעון בן לקיש: פוטר היה רבי שמעון אף במוציא את המת לקוברו. אמררבא: ומודה רבי שמעון במר לחפור בו, וספר תורה לקרות בו, דחייב. פשיטא! דאי הא נמימלאכה שאינה צריכה לגופה היא - אלא מלאכה שצריכה לגופה לרבי שמעון היכי משכחתלה? - מהו דתימא: עד דאיכא לגופו ולגופה, כגון מר לעשות לו טס ולחפור, ספרתורה להגיה ולקרות בו - קא משמע לן.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קז עמוד ב -הצדן לצורך חייב וכו'. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב: רבי שמעון היא, דאמרמלאכה שאין צריכה לגופה - פטור עליה. איכא דמתני לה אהא: המפיס מורסא בשבת, אםלעשות לה פה - חייב, אם להוציא ממנה לחה - פטור. מאן תנא? אמר רב יהודה אמר רב:רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאין צריכה לגופה - פטור עליה. ואיכא דמתני לה אהא: הצדנחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו - פטור, אם לרפואה - חייב. מאן תנא? אמר רב יהודהאמר רב: רבי שמעון היא, דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה - פטור עליה.

‍

נספח למי שמספיק - סיכום אינו מתכוון ופסיק רישא בבית יוסף

בית יוסף אורחחיים סימן רעז -  ג (א)] נר שמונח אחורי הדלת אסור לפתוח הדלתכנגדו וכו'. בסוף פרק כל כתבי (קכ:) תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתהכבתה לייט עלה רב משום דאפילו רבי שמעון דשרי בדבר שאין מתכוין מודה בהא דאסורמשום דהוי פסיק רישיה ופסקו הרי"ף (מה.) והרא"ש (סי' ט) והרמב"םבפרק ה' (הי"ז) כרב:

טור אורח חייםהלכות שבת סימן שכ - חבית שפקקו בפקקשל פשתן לסתום הנקב שמוציאין ממנו היין התיר בערוך להסירו בשבת אף על פי שא"אשלא יסחוט וה"ל פסיק רישיה וקי"ל כל פסיק רישיה אסור אפ"ה הכא שריכיון שאינו נהנה בסחיטה זו שהרי היין נופל לארץ הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה ושריאבל אם היה כלי תחתיו לקבל היין אסור ור"י היה אוסר אפי' היכא דלא ניחא ליה:

בית יוסף אורחחיים סימן שלז - א כל דבר שאינומתכוין מותר וכו'. מסקנא דגמרא (שבת כב.) דהלכה כרבי שמעון דאמר הכי:

ומ"ש הילכךגורר אדם מטה כסא וספסל בין גדולים בין קטנים. מסקנא דגמרא בפרק במה מדליקין (כט:)וכן דעת הרי"ף (ט:) והרא"ש (סי' ז) והרמב"ם (שבת פ"אה"ה) שסתמו להיתר ולא חילקו בין גדולים לקטנים וכן כתוב בסמ"ג (לאוין סהיב:) והתרומה (סי' רנד ד"ה אמנם בעל) והרוקח (סי' נח) וכן דעת הגהות מיימוןשכתבו בפרק א' (אות א) ונראה דאין חילוק בין גדולים דלא אפשר לטלטלן לקטנים ובלבדשלא יהא פסיק רישיה ודלא כרא"מ שפסק דבקטנים אסור אפילו בעיליתא דשישאעכ"ל ונראה לי דטעמא דרא"מ משום דאפשר לטלטלם שלא בגרירה ועל כרחך לומרשגירסא אחרת היתה לו בגמרא דאילו לגירסא דידן הדבר ברור שאי אפשר לומר כן וגירסאדידן עיקר וכמו שהסכימו הפוסקים וכתב הרוקח (שם) אבל גדולות מאד אסור דהוי פסיקרישיה ואסרינן אפילו בעיליתא דשישא: בסוף פרק כירה (מו:) אמרינן דכל היכא דכי קאמכוין איכא איסורא דרבנן כי לא מכוין שרי רבי שמעון לכתחלה כלומר גרירת כסא וספסלאפילו במתכוין לעשות חריץ ליכא איסורא דאורייתא וכי אמרינן בפרק כלל גדול (עג:)דחופר תולדה (דדש) [דחורש] הוא וחייב הני מילי במרא וכיוצא בו אבל במטה כסא וספסללא:

ומ"ש רבינו אבל כל פסיק רישיה אסור וכו'. הכי אמרינן בכמה דוכתי מהם ריש פרק הבונה (קג.) אבייורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות:

מלאכה שאינה צריכה לגופה – סיכום תמציתי של המחלוקת בבית יוסף

בית יוסף אורחחיים סימן רעח - א] המכבה הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים וכו'. משנה בפרקבמה מדליקין (כט:) המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גוים מפני ליסטים מפני רוחרעה ואם בשביל החולה שישן פטור, ומפרש בגמרא (ל.) דמתניתין רבי יהודה היא דאמרמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה ומתניתין בחולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתנינמי מותר ואיידי דבעי למיתני סיפא חייב תנא נמי רישא פטור אבל אם אין בו סכנה חייבחטאת הוא אבל לרבי שמעון בחולה שיש בו סכנה מותר ובחולה שאין בו סכנה פטור משוםדסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ורבינו פוסק כרבי שמעון וכדעתהרמב"ן (חי' קנז. ד"ה בכל) שכתב הר"ן בסוף שבת (סז: ד"ה גמרא)וגם הוא ז"ל העלה כן בפרק המצניע (לו רע"א) וגם הרב המגיד כתב בפרק א'(ה"ז) שכן דעת האחרונים, אבל הרמב"ם פסק שם כרבי יהודה. ובכוונתהרי"ף כתב הר"ן בהמצניע (שם) דסבירא ליה כרבי שמעון והרב המגיד כתב בפרקהנזכר שכן דחק לומר הרמב"ן (חי' קכא: ד"ה ברצין, מלחמות דף מו.) ושכןדעת הרשב"א (קכא: ד"ה ברצין) ואף על פי שממה שכתב בפרק כירה (יט:) נראהשפוסק כרבי יהודה:

ואם כבהו מפני שחסעל הנר וכו'. משנה שם כחס על הנר כחס על השמן כחס על הפתילה חייב רבי יוסי פוטרבכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם, ומפרש בגמרא (לא:) דרבי יוסי כרבי שמעוןסבירא ליה ומשום הכי פוטר בכולן והא דמחייב בפתילה דוקא כשצריך להבהבה כלומר שלאהובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה, ואםכן לדברי הפוסקים כרבי שמעון הלכה כרבי יוסי ולדברי הפוסקים כרבי יהודה הלכה כתנאקמא:

‍