האם מותר לפתוח\לסגור מקרר בשבת בכדי להוציא אוכל?    

א.     כאשר ישנה נורה שנדלקת

ב.     מנוע המקרר עובד עם טרמוסטט, עבודת המנוע קשורה באופן ישיר ברמה כזו או אחרת, לרמת הקור בחלל המקרר (תלוי בפתיחת הדלת וסגירתה).

• נסה לחשוב על אלו עקרונות\מושגים של מלאכת מחשבת(שינוי, גרמא, אינו מתכוון וכו') מתמודדת השאלה?
• נסה להגדיר את היחס בין המושגים לאור השאלה – האמנם ניתן לראות כל מושג בפני עצמו או שמא ההשקה והחפיפה ביניהם מהותית?

‍

שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן עז

בנידון שימוש המקרר בשבת שדעתי לאסור, אבל בשעה שהוא עובד יש להתיר

הודכבוד ידידי הרב הגאון חריף ובקי נפלא בכל חד"ת המפורסם לשבח ולתהלה הרב ר'יששכר דוב גאלדשטיין שליט"א רב ומו"צ בעדה החרדית בירושלים יצ"ו.

אחדשכת"הבכבוד והערצה וידידות נאמנה.

הנניבזה בתשובה על מכתבו - בדבר השאלה שימוש במקרר בשבויו"ט שדנתי בתשובה לעילסי' ע"ו כל צדדי ההיתר דזה לא הוי רק גורם, דבפתיחת הדלת בא יבא שמה אויר חם,וע"י חימום האויר מתפשטת חתיכת המתכת של כספית (קוועקזילבער) שזה טבעו,ועי"ז מתחברין חוטי החשמל ומתחיל לעבוד עבודתו, וכמובן שמוליד נצוצות עמו בכלחיבור או פיסוק של חוטי חשמל, ולכאורה הי' צריך להיות אסור, ואפילו הכי י"לדשרי דזה הוי רק ככח שני גבי בידקא דמיא בחולין ט"ז, דהוי רק גורם משוםדנתערב בו גם הכח דמרוצת המים, אף על גב דאם לא פתח הוא המים, לא הי' אפשר למיםלבא, הכ"נ כשפתח הוא דלת המקרר ונשב שמה אויר החם, נתערב ונשתתף בזה כח הטבעדמתכת להתפשט, ועל ידי שני הכחות נתחברו חוטי החשמל, והוי כמו כח שני גבי בידקאדמיא, דלא הוי רק גורם. ולבסוף העליתי לאיסור עפ"י דברי הר"ח לשבת ק"כב' דגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצוי' ומחשבלכך, הוי מלאכת מחשבת וכהאי דזורה ורוח מסייעתו, אף על גב דלענין נזקין הוי רקגרמא, והארכתי שם בזה. וכת"ה כתב במכתבו איזו הערות על תשובה זו, ובתוכם גםהשאלה אם מותר לפתוח המקרר בשעה שהוא עובד, על ההערות נבא לקמן, ועתה באתי אודותהשאלה לפתוח המקרר בשעה שעובד.

א) הנהלפי"מ שביארתי שמה, דעיקר החשש בפתיחת המקרר, משום שעל ידי זה שיבא שמה אוירחם יתחברו חוטי החשמל, ועל ידי חיבור החשמל מוליד נצוצות והוי פסי"ר, אם כןפשיטא דבשעה שהמאטאר עובד, אף שמוליד שמה אויר חם, זה רק סיבה שהמאטאר יעבוד זמןיותר, מפני שחתיכת המתכת ישאר בהתפשטותו מחמת חום האויר שבא שמה על ידו, אבל כמובןשאין שום חיבור או פיסוק חוטי חשמל בא על ידו, וממילא ליכא שום שאלה דנצוצות, שזהעיקר הטעם לאסור פתיחת המקרר וכאמור, ואח"כ כשהמאטאר יושבת ויופסק החיבור,ויוליד נצוצות זה לא בא מסיבתו, ואדרבה הוא בפתיחתו האריך הזמן עד שיופסק המאטרע"י אויר החם שבא על ידו, וזה פשוט למי שיודע תכנית המקרר.א

ב) אכןלכאורה יש לאסור גם משום תיקון כלי, וכמו בהערכת שעון, דפמ"ג בא"א סי'ש"ח ס"ק ע"ח חוכך לומר דזה איסור תורה, ובחיי אדם כלל מ"דס"ק י"ט מביא ראי' לזה מרש"י עירובין ק"ג וז"ל וכשנפסקנימא וכו' הוי אב מלאכה דמתקן מנא, ועי' סי' של"ח ס"ג ובשע"תומ"ב שם כל הדעות בזה, וחשש זה שייך בני"ד גם כשהמאטאר עובד, וכמובהערכת השעון, דמבואר באחרונים דאסור ע"י ישראל אף כשהשעון הולך, וכן סוגייןדעלמא.

אכןכיון דמעיקר הדין, גם בהערכת השעון כשהוא הולך מותר, ובהג' מהרש"ם לארחותחיים סי' של"ח מביא ראי' נכונה לזה ממג"א סי' שי"ג סק"א בשםר"י הלוי, דאם עושה מעשה קודם שנתקלקל לא הוי מתקן. וכה ראיתי בדעת תורהממהרש"ם הנמ"ח סי' של"ח וז"ל אח"ז מצאתי בכתביהגה"ק בעל דעת קדושים בשם גדולי הדורות, להקל למשוך השלשלת בעודו הולך וגםהוא הסכים עמהם בפשיטות, ושמעתי שהג' הצ' אבד"ק בעלז זצ"ל משך בעצמוהשעון גדול שלו המשמיע קול בליל ב' דר"ה עכ"ל דמהרש"ם בדע"ת.ואף כי סוגיין דעלמא להחמיר אף כשהשעון הולך שלא להעריכו בעצמו כ"א ע"יעכו"ם, מ"מ בני"ד דמקרר בשעה שהמאטאר עובד, דקילא טפי מהערכת השעוןדעושה בידים, ובמקרר רק ע"י גירי' דיליה שבא שמה אויר חם יעבוד המאטאר יותר,ואינו עושה מעשה בידים, אין להחמיר מלפתוח בשבת המקרר, ובפרט לכבוד שבת שיהיוהתבשילים ערבים וטובים. ובתשובה לעיל סי' ע"ה לענין מאוורר חשמלי, אם שייךבזה תיקון כלי, חלקתי דל"ד לשעון דפעולתו הוא שילך תמיד ושיהא מורה שעות,וכשאינו יכול לעשות תפקידו אינו כלי כלל, אבל המאוורר או גם המקרר דני"ד, אףבשעה שאינו עושה תפקידו מקרי כלי, כמו קדירה וכיו"ב, הכי אינם נקראים כליםבשעה שאין משתמשים בהם, וממילא בהערכתו אין בזה משום תיקון כלי, ולא דמי לשעון.אכן מסברא אין לפסוק, אכן בני"ד יש כמה סברות להתיר וכאמור. וכן שמעתי מפיהגאון ר' יונתן שטייף זצ"ל הראב"ד דפעסט גם כן להתיר בשעה שהמאטאר עובד,וכן נהוג עלמא.

ועתהנבא להערותיו -

ג) מהשתמה, לפי הבנתי בדברי הר"ח לשבת ק"כ הנ"ל, א"כ גרם כיבוידשרי לרבנן דר"י היכי משכחת לי' כשהוא מכוין לכבות, דהא לפי הר"ח כיוןדמשוי אורחא ומחשב לכך הוי מלאכת מחשבת, וכהאי דזורה ורוח מסייעתו. לק"מ -דחידושי' דר"ח הוא, כמו בזורה ורוח מסייעתו חייב בשבת, אף על גב דהמלאכה נעשהע"י שני כוחות, כחו וכחו של הרוח, דבנזקין כה"ג כשליבה ואין בליבויו כדיללבותה רק עם הרוח יחד פטור, דזה מקרי גרמא כיון שאין בהליבוי הבא מכחו כדי ללבות,אבל לגבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכשהוא מתכוין להשתתף ולחבר כחו עם כח אחרהוא חייב. ובהרא"ש ב"ק שם מבואר הלשון כיון דמלאכה זו עיקר עשייתהע"י רוח, והר"ח מחדש לן, דלאו דוקא זורה, רק גם לענין הבערה, אם פתחהדלת במתכוין כדי שיתלבה האש ע"י הרוח, אף שהמלאכה נגמרה ע"י שני הכחות,כחו שפתח הדלת וכח הרוח, לגבי שבת חייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה, והוא משוי אורחאכשמתכוין לכך - אבל כ"ז דוקא כשעשייתו מתחבר תיכף להכח השני זה הרוח, אבלכשעושה מחיצה אפי' כ"ח חדשים עם מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, זה ודאימקרי רק גורם, דבשעה שגמר עשייתו לא התחיל עדיין מעשה הטורף זה כח השני, רק לאחרכך כשתגיע הדליקה יתבקעו, או טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה בה, וכמו שביארהטו"ז בסי' של"ד י"ז וז"ל כשמנענע האש עצמה ועי"כ נכבית,זה ודאי אסור כבסי' רע"ז, רק שפושט כדי שלא יוסיף הדליקה והוא כעין נותן מיםעל הבגד וכו' עכ"ל, וזה נקרא גרמא אף על גב שכוונתו לכך שיתכבה - אבל כשכחומחבר תיכף עם כח אחר ושניהם גומרים את המלאכה והוא מתכוין לכך, בשבת חייב דזה נקראמלאכת מחשבת, וכמו בזורה ורוח מסייעתו - דומה לזה בסנהדרין ע"ז א' כפתו בחמהומת חייב סוף חמה לבא פטור. וממילא בני"ד נמי, כשהוא מתכוין לפתוח דלת המקרר,ושיבא שמה אויר חם ועי"ז יתפשט המתכת ויבואו הנצוצות, אף על גב שכח אחר גם כןמעורב בזה, הרוח וטבעו של המתכת, כיון שהוא מתכוין לכך חייב, וממילא אף באינומתכוין רק שהוא פסי"ר גם כן אסור, וגזרו בזה אף ברוח מצוי' אטו אינו מצוי'.

ד)ומובן בזה נמי מה שהצרכתי להביא דברי הר"ח לאסור בני"ד, שתמה עליכת"ה דהרי לפי הדין לא יפתח את הדלת נגד המדורה, וני"ד דומה לזה ואם כןהרי האיסור פשוט לכאורה. ובמחכת"ה, לא עיין היטב במה שכתבתי שם בתשובתי אותז', דמדורה ברוח שאינו מצוי' י"ל דהוי כמו כח ראשון גבי בידקא דמיא, דהמיםבאים לשם מחמת כחו, אבל בני"ד דאויר החם שבא מחמת פתיחתו עושה פעולתו עלהמתכת שיתפשט רק ביחד עם כח הטבע שבמתכת זה להתפשט מחמת חום, והוי ככח שני גביבידקא דמיא, אף על גב דבלי פתיחתו לא הי' אפשר להמים לבא, משום דכבר נתערב כחדמרוצת המים מקרי רק גורם, ובני"ד אף בכח הראשון נתערב גם כח אחר, ולא הוי רקכגורם, ול"ד לפותח דלת נגד המדורה - אכן לפי שיטת הר"ח יש לאסור וכאמור,כיון שהוא מתכוין לכך ואורחי' בכך, וממילא אף כשאינו מתכוין רק בפסי"ר, דזההוי כמתכוין ודוק. וזה נמי טעם דאבן העוזר בסי' שכ"ח דאוסר ליתן חטין לתוךרחיים של מים, וכן להעמיד עלוקה בשבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזה אורחא, והשיג עלהמג"א סי' רנ"ב עי"ש קצת בארוכה, ולהעמיד עלוקה גם המג"א סי'שכ"ח ס"ק נ"ג אוסר.ב

ה)והנה אף מי שירצה לפקפק על סברתנו דבאופן כשהמאטאר מתחיל תיכף לעבוד ולפעול דזהג"כ מקרי כח ראשון, עכ"פ י"ל דבפתיחת המקרר ליכא כלל פסיק רישאלדעת הטו"ז סי' שט"ז ס"ק ג' דבספק אם יש זבובים הוי כאלו אין כאןפסיק רישא מחמת הספק דלשעבר דשמא ליכא זבובים, ובמ"ב בביאור הלכה שם מביאראי' לדבריו מדברי הרמב"ן במלחמות בפ' כירה, על הא דמקשה הגמ' והלא מצרףומשני דבר שאי"מ מותר, והקשו הראשונים הא הוי פסי"ר, ותירץ הרמב"ןוכן המאירי דשמא לא הגיע לצירוף, הרי אף בספק דלשעבר גם כן לא הוי פסי"ר.ובהג' רע"א ליו"ד סי' פ"ז ס"ו על הרמ"א דאסור לחתות האשמשום חשש בישול בב"ח, וביאר אף על גב דהוי דשאי"מ משום דבספק לשעבר הויכמו שאר ספק מה"ת דלהחמיר, ודוקא בספק דלהבא לא מקרי פסי"ר ובדבר שאיןמתכוין מותר, אבל מחמת הספק דלשעבר אינו מותר מטעם דשאי"מ, דשמא יש בב"חוהוי ככל ספק מה"ת דאסור, ומסיים אולם מטו"ז דסי' שט"ז ס"ק ג'מבואר דגם זה לא הוי פסי"ר, וכאמור דכן גם דעת הרמב"ן והמאירי, וקשהלכאורה פיסקא דהרמ"א דיו"ד סי' פ"ז דאסור לחתות האש וכו' וכקושי'הגרע"א.

ו)וראיתי תירוץ נכון, במלמד להועיל אע"ז סימן ק"ב, לחלק דבשבת דמלאכתמחשבת אסרה תורה, א"כ הדבר תלוי במחשבתו ובידיעתו אם הוא יודע שבודאי יעשהמלאכה ל"ל דשאי"מ, דע"כ הוי כמתכוין כיון שיודע בבירור שיעשההמלאכה, אבל אם הוא מסופק אם יש שם זבובים א"כ ל"ל שבמחשבתו לעשותמלאכה, דהא אינו יודע אם יעשה, וא"כ לא הוי מלאכת מחשבת שאותו מעשה אינו ברורבמחשבתו ועל כן מותר באינו מתכוין, אבל בבשול בב"ח דלא בעינן מלאכת מחשבת, כלשיש ספק פסי"ר אסור כיון דהוי ספק דאורייתא, ודוקא בספק דלהבא, כיון דאינוברור דיתעביד האיסור מותר באינו מתכוין, אבל בספק דלשעבר דשמא יש בב"חוכשיחתה ודאי יתבשל, רק שהוא אינו יודע, הוי ככל ספק בדבר תורה להחמיר, וזו סבראטובה ומתקבלת, באופן דלגבי שבת שפיר פסקינן כסברת הטו"ז ורמב"ן ומאירי,דאף בספק דלשעבר לא מקרי פסי"ר.

ז)ולהאמור בפתיחת המקרר נמי איכא ספק דשעבר מאחר דכמעט רוב פעמים כשפותחין המקררשוהה כמה רגעים עד שמתחיל המאטאר לעבוד מחמת אויר החם הנשאב לשם, אני בעצמי בחנתיזאת כמה פעמים ושהה אף יותר מחמש רגעים ודבר זה תלוי באיזו דרגא האויר שבתוך המקררעומד, וכידוע שאף מאליו אף בלי פתיחת דלת המקרר אויר חם שמבחוץ מתבצבץ לתוך המקררפנימה ופועל על חתיכת המתכת שיתפשט ויתחברו החוטין והמאטאר מתחיל לעבוד, וכשפותחיןדלת המקרר כמובן ממהר ומקרב את אויר החם פנימה יותר ויותר, וזה רק מקרה שתיכףבפתיחת הדלת כבר יתחיל לעבוד, אבל כאמור כמעט רוב פעמים שוהה איזה רגעים עד שיתחילהמאטאר לעבוד, באופן שיוכל היות כשיפתח בשבת המקרר בכדי ליקח או ליתן מה שמה, לאיתעבד שום שינוי בהמקרר ואפילו לאחר שסוגרו עדיין לא יתחיל לעבוד, מפני שבזמן מועטזה שהמקרר הי' פתוח לא נכנס מספיק אויר חם לשם ולא פעל כלום על המאטאר שיתחיללעבוד, וכאמור שיש מקרה שתיכף יתחיל לעבוד, יען שהי' כבר במדריגה כזו שבמעט זמןהי' מתחיל לעבוד גם מאליו, והוא בפתיחת דלת המקרר נתן מכוש האחרון ונמצא שהוא פעללחבר החוטין, אבל זה רק במקרה, אבל רוב פעמים אינו כן, ולפחות לספק יחשב, וממילאלהטו"ז וסייעתי' לא הוי פסי"ר, וכאמור דבאופן שישהה כמה רגעים לאחרפתיחתו עד שיתחיל המאטאר לעבוד, יהי' יותר מכח שני דבבידקא דמי' דאמרינן דלא הוירק גרמא, ובמשך זמן שהי' דלת המקרר פתוח לא נתהווה שום שינוי בהמאטאר ולא התחיללעבוד מחמת פתיחתו, אמת שע"י שנשיב לשם אויר חם בפתיחתו ונשאר בהמקרר, יקדיםהמאטאר לעבוד, א"כ זה ממש הדין דב"ק ס' שאם אין בליבויו כדי ללבות בלאסיוע של הרוח דפטור לענין נזקין משום גורם, והכ"נ בלא סיוע הרוח שמבצבץ מאליופנימה, לאחר שכבר סגר דלת המקרר, לא הי' כח בהאויר שבא מחמתו ללבות, והוי רק גורם,אבל לשיטת הר"ח שלגבי שבת חייב משום מלאכת מחשבת, כ"ז הוי בכלל אורחאולא הוי גורם.

ח)אפריון נמטייא לי' לכת"ה, שהביא לן דברי המאירי לשבת ק"כ, סיוע למהשכתבתי בתשובתי באות ז' בני"ד מפני שהוא שימוש תדירי צריכין לחוש ביותר, שכןמבואר גם במאירי שם, וחן חן לכת"ה וכעין זה נמי בתוס' סופ"ב דכתובות לעניןטומאת בית הפרס שהחמירו יותר משאר טומאה שהיא רק באקראי עי"ש.

ט)היוצא מדברינו, לענין שימוש במקרר בשבת אסור, ואף שאין לדמות להא דלא יפתח דלת נגדהמדורה, דבשם כשהוא רוח אינה מצוי' הוי ככח ראשון בבידקא דמי', לא כן במקרר דדמילכח שני בבידקא דמי' מפני שנתערב גם כח דמרוצת המים, והכ"נ נתערב הכח טבע שלחתיכת המתכת להתפשט, ובפרט לשיטת הטו"ז וסייעתי' הוי רק ספק פסי"ר,דכשישהה כמה רגעים לאחר פתיחתו קודם שיתחיל המאטאר לעבוד לא הוי רק כגורם, אפילוהכי לשיטת הר"ח דלגבי שבת דהאיסור משום מלאכת מחשבת היינו אורחא וכמו זורהורוח מסייעתו, ולאו דוקא זורה ה"ה במלבה וכמבואר בהר"ח. ואף שברא"שב"ק ס' שהבאתי לעיל משמע להדי' דזה דוקא בזורה כיון דעיקר עשייתה על ידי רוח,צריכין אנו לחוש לדברי הר"ח להחמיר שכל דבריו דברי קבלה (כן מבואר בשםהגדולים להחיד"א ז"ל) ולחוש לדברי השלט"ג שהבאתי בתשובתי. וגם מפנישהוא שימוש תדירי, ויכולין לבא לחילול שבת יותר, ומהאי טעמא החמירו גם בדלת נגדהמדורה אפי' ברוח מצוי' דלייט עלה אביי, וכדברי המאירי הנ"ל. אכן בשעהשהמאטאר עובד יש להתיר וכדביארנו לעיל, וכן סוגיין דעלמא.

והנניבזה ידידו המברכו מרחוק מקום וקרב לב בהערצה וידידות נאמנה. ציריך, אור ליום א'דחנוכה תשכ"א.

בש"ה.אציין לו מה דקשה לי בלמדי במסכת נדה ס"ד א' היתה למודה להיות רואה יום עשריםושינתה ליום שלשים זה וזה אסורין, הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל'וחוששת ליום ל' הגיע יום ל' וראתה, הגיע יום כ' ולא ראתה, והגיע יום ל' ולא ראתה,והגיע יום כ' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום כ' מפני שאורח בזמנו בא - וברש"ישם ונאסר יום כ' שהרי למודה בכ' ולא עקרתו אלא שני פעמים, שהרי עקירה האחרונה שלכ' האחרונה שלא ראתה אחר השלושים שניים לאו עקירה היא, שהרי לא שינתה ליום ל'השלישיים ולא ראתה עד יום כ' לחדש כוסתה עכ"ל.

וקשהמאד להבין, ממנ"פ אי מיירי הכא בוסת החודש האיך שייך לומר למודה להיות רואהיום כ' ושינתה ליום ל' דזו"ז אסורין הגיע יום ל' וראתה וכו', הא החדשים א'מלא וא' חסר, וכשראתה פעם א' בל', לחדש הבא לא יהי' כלל יום ל' רק יום הל' יהי'ר"ח יום א' בחדש לחדש הבא, ווסת החדש תלוי ביום החדש וכמובן - וא"כעכ"ח הכא מיירי בוסת הפלגה, דשפיר משכחת הפלגה דכ' ול', א"כ קשה בראי'האחרונה שלאחר יום ל' שלא ראתה בל' האיך שייך לומר הגיע יום כ' וראתה, באופן שלאראתה ביום ל' א"כ הראי' ביום כ' שלאחר הל' הוי הפסקה של חמשים יום, והאיךמקרי זאת ראי' של כ' הא הפלגה בכאן חמשים יום וכמובן - ועכ"ח צריכין לדחוקולפרש דהכא מיירי דבאחרונה, לאחר שלא ראתה ביום ל' היו שתי ראיות ובין שתי הראיותהיתה הפלגה כ' יום, דתיכף לאחר ל' יום שלא ראתה, ראתה ביום ל"א, ואח"כבהפלגה כ' יום מיום הל"א שראתה, ועיקר הרבותא כיון שלא ראתה פעם הג' ביום ל'ולא נקבעה וסתה ביום ל', כשראתה לאח"כ ראי' בהפלגה של כ' נתחזק עוד הפעם וסתשל הפלגת כ' ועי' ברש"ש שנדחק בפירש"י. עי' בטו"ז סי' קפ"טס"ק כ"ח, שמפרש דהגמ' מיירי הכא בוסת החדש - וצע"ג להבין,וכנ"ל בוסת החדש דהיום גורם, האיך משכחת יום ל' זא"ז כיון דהחדשים אחדמלא ואחד חסר, וצ"ע.ג גם מלשון רש"י הנ"ל דמסיים ולא ראתה עד יוםכ' לחדש כוסתה משמע כטו"ז דמיירי בוסת החדש, וצע"ג.

‍

שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קנא

+/מתוכןהענינים/ להרב נ' רבינוביץ, חיפה+ תלת הלכתא לשבתא לענין פריזידער.

ע"דשאלתו אם מותר להשתמש במקרר חשמלי העובד באופן אוטומטי, וכשמגיע הקור לגובה ידוענפסק הזרם החשמלי מעצמו, וכשמתמעט מדת הקור חוזר החשמל ויש בזה שאלה אם רשאי לפתוחאת המקרר בשבת קודש.

הנהכפי ששמעתי, כשנפסק הזרם החשמלי אינו שוהה הרבה וההפסק הוא בערך רבע שעה, ומבלילפתוח את דלת המקרר גם כן מתחיל בפעולתו, וא"כ כדאי לדקדק לפותחו בזמן שהחשמלעובד, דבזה השאלה היא רק בזה שהוא גורם להאריך בזמן עבודתו ע"י הפתיחה,וע"ז י"ל דהרי בזמן עבודתו הוא דלוק ועומד, אלא שמבלי הפתיחה היה מתגברהקור והיה מפסיק מעבודתו, והוא גורם בפתיחה זו לעכב את פעולת המנוע הבא להפסיק אתהזרם החשמלי ובזה אין סרך מלאכה, ולכן בכה"ג מותר הלכה למעשה.

אבל עלזה צריך להזהיר ולהזהר, בהיות שיש בהרבה מקררים מנורת חשמל הנדלקת יחד עם פתיחתדלת המקרר וזה מלאכת הבערה גמורה, לכן מחוייבים להסיר בעש"ק את המנורה הזאתבכדי שלא להכשל ח"ו במלאכת הבערה.

ב. ואםשכח ולא הסיר בע"ש את המנורה הזאת ושגג ופתח את המקרר ונדלקה המנורה והדלתמסודרת באופן זה שנסגרת מאיליה אם אינו מעכבה, יש לעיין אי שרי לסלק ידו מהדלת, כיבסלוק ידו הדלת תסגר מאליה והנר יכבה בהסגרו, וכעי"ז בגמרא שבת (דף גע"ב) היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה ומחוייב להחזיקידו כך עד לאחר חשיכה, וא"כ כאן נמי יהא אסור לסלק ידו שלא יבוא לידי כבוי,ומיהו הכא יכול להעמיד כסא ע"י הדלת שלא תסגר.

אבלכעי"ז נסתפקתי בדלתות המסודרות בזוג המקשקש ע"י לחיצה על כפתור החשמלמבחוץ כדי להפעיל שהפעמון שבפנים יתחיל לקשקש ואם שגג והתחיל בשבת ללחוץ והפעמוןכבר התחיל לקשקש אם נאמר שסילוק היד חשיב כבוי א"כ יהא אסור לסלק ידו עדמוצש"ק שלא יבוא למלאכת כבוי +השאלה בפעמון שבלחיצה על הכפתור נדלקת נורהוכשמפסיקים נכבית+ או יתכן לומר שרק הלחיצה על הכפתור היא מעשה ההדלקה אבל לעניןכבוי יש לדון דמה שמרפה ידו מללחוץ אין זה כבוי אלא שהוא מונע עצמו מהמשך מעשהההדלקה ומניעת מעשה הדלקה לא חשיב כבוי כי הוא רק בגדר שב ואל תעשה שהוא לא ממשיךאת מעשה ההבערה. [וזה דומה קצת למחזיק את האש ומבעיר בו קוצים ומניח את האש האםנאמר שבזה שהוא מניח את האש ואינו ממשיך בהבערת הקוצים הוא נחשב כמכבה]. וצ"עבזה, וכתבתי זאת רק להעיר לב המעיין.

ג. עלדבר ההוראה שיצאה ממני לדקדק שלא לפתוח את הפריזידער בשבת רק בזמן שהמאטאר עובדהעיר כת"ר דא"כ יקשה שאם בין השמשות הי' המאטאר /המנוע/ משותק תהא אסורהפתיחת הדלת בשבת גם כשהוא עובד אח"כ משום מוקצה דמיגו דאיתקצאי בין השמשותאתקצאי לכולא יומא. ומשום זה העיר כת"ר למצוא תקנתא לזה לעשות באופן המותרדהיינו ללחוץ על הידית של הדלת כלאחר יד או בגופו באחורי ידיו או בין אצילי ידיודהוי בכלל טלטול בגופו, ויעוין בשו"ע הרב סימן רעו, דאין בזה איסור מוקצהאפילו אם הוא לצורך דבר האסור כבשו"ע סימן ש"ח ס"ג שי"אס"ח, וא"כ רק בכה"ג לדבריו יש לפתוח את הפריזידער.

הנהבראשונה יש לבאר דמגו דאתקצאי לא אמרו אלא בדאתקצאי כל בין השמשות - דהיינושבנ"ד המאטאר יהא משותק כל משך זמן בין השמשות וזה מילתא דלא שכיח כולי האי -כמבואר ברש"י שבת דף מ"ד ע"ב ד"ה והוא שנסתלקו מבעוד יום שלאהיה עליו כל בין השמשות אבל היו עליו כל בין השמשות אתקצאי לכולא יומא, עכ"ל.ומסיום דבריו הי' נראה דאימתי אמרינן מגו דאתקצאי דוקא דאתקצאי כל בין השמשות, אבלבמקצת בין השמשות ל"ש מיגו דאתקצאי וכו' וזה לא שכיח שהמאטר יהי' משותק כלבין השמשות ועפ"י רוב אין יודעין כלל.

(ב) גםבשבת גופא כשהוא משותק לא ברור שאסור לפתוח ולכן בכגון זה יש לסמוך על מ"שהמחבר סימן רעט סעיף ד שאם התנה על נר שיטלטלנו משיכבה מותר לטלטלו אחר שכבה [אמנםהרמ"א שם הביא בשם וי"א דלא מהני תנאי ושכן נוהגין במדינות אלו אבלמסיים שם ונוהגין לטלטלו ע"י א"י ואין בזה משום אמירה לא"י הואילוהמנהג הוא כך הוי כאילו התנה עליו מתחילה היינו שבטלטול ע"י עכו"ם דקילטפי סומכין על הדעה הראשונה דמהני תנאי ואעפ"י שלא התנה מ"מ עצם המנהגשנהגו לטלטל הוי כמו התנה, וממילא גם בנ"ד בפתיחת הדלת כיון שאין האיסור ברורכ"כ אפשר לסמוך בזה דמועיל תנאי ועצם הדבר שמכניס שמה כל התבשילים ע"משיוציאנו בשעת האכילה הוי כמו שהתנה דמי.] (ולדעת הרמב"ן ביצה פ"א הריהיכי דלא דחה את הדבר בידים אמרינן שפיר כשנסתלק האיסור נסתלק גם המוקצה).

שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג - אורח חיים סימן לז - שימוש במקרר חשמלי בשבת

(י"אמנ"א תרצ"ו)

שאלה:

במחלקת הכשרות שלנו פנה איש אחד חרד על דת בשאלה דלקמן: הוא משתמש במקרר חשמלי, והמקררהזה סודר באופן כזה: ע"י זרם החשמל נושב בו רוח קרה מאד. והקרירות עולה לסכוםשל ארבעים נקודות, וכשמגיעה הקרירות למתח ידועה לנקודה האחרונה. אז מכונת החשמלמפסיקה את עבודתה באופן אוטומטי ובמשך הזמן כשהקרירות נחלשת ומתמעטת ויורדת איזונקודות אזי מכונת החשמל שוב מתחילה לפעול באופן אוטומטי ומוסיפה, קרירות לכדיהמדה.

ולכןבא בשאלתו, איך עליו להתנהג בשבת, אם הוא פותח את הארון המקרר להוציא את המאכלים,אז מסבה זו הלא יוצאת הקרירות בהרבה נקודות ואז ממילא גורם שמכונת החשמל המספיקהזרם חשמלי תתחיל לעבוד ולהזרים זרם חשמלי, א"כ באופן כזה גורם הדלקה בשבת.ואם מותר לו באמת להשתמש במקרר חשמלי זה, ואמנם שאלה זו לא ללמד על עצמה יצאה אלאעל הכלל כולו, הלא יש לנו פנסיונים וכמה מסעדות שבהם משתמשים במקררים כאלה.ועומדים תחת השגחתנו, א"כ צריכים לדעת באמת איך להתנהג עפ"י דין,וא"כ שוב השאלה תכופה ודחופה, ולפיכך אני מבקש מעכ"ת לעיין תיכף בזה,כדי שיקבל תשובתו במהרה, ולתת הוראות נאותות לבעלי הפנסיונים והמסעדות.

תשובה

גרסינןבגמ': אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת לייט עלה אביי, במאי עסקינןאילימא ברוח מצויה מאי טעמא דמאן דאסר? (פרש"י אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולאפסיק רישיה ולא ימות הוא) אי ברוח שאינה מצויה מאי טעמא דמאן דשרי? לעולם ברוחמצויה מר סבר גזרינן ומר סבר לא גזרינן (שבת ק"כ ב).

וכתבוהתוס' ד"ה מר סבר, הלכך צריך ליזהר שלא לפתוח הדלת לפני המדורה אפילו ברוחמצויה דהא לייט עלה אביי דהוי בתראה, והנ"מ כשהמדורה קצת קרובה אצל הדלת.

מכאןלמדנו א. דהלכה זו נאמרה גם כשאינו מתכוין להלהיב את המדורה על ידי פתיחת הדלתואפילו הכי אסור ברוח שאינה מצויה משום דהוי פסיק רישיה ולא ימות ואף על גב דלאניחא ליה או דלא איכפת ליה.

ב.דגזרינן ברוח מצויה אף על גב דאינו בבחינת פסיק רישיה ולא ימות אטו רוח שאינהמצויה דהוי פסיק רישיה.

וקשיאלי טובא דהרי כתבו התוס' דכי מודה ר"ש בפסיק רישיה היינו דניחא ליה אבל אי לאניחא ליה אצ"ל דלא איכפת ליה בכך אינו מודה ר"ש (עיין שבת דק"גד"ה תוס' לא צריכה ויומא ל"ד תד"ה הני מילי) ועוד דמאי שנא פתיחתדלת נגד המדורה ברוח שאינה מצויה מכל שאר איסורין דלא גזרינן דבר שאינו מתכויןכשאינו בגדר פסיק רישיה אטו שאינו מתכוין ופסיק רישיה?

וצ"ללדעת התוס' דפתיחת הדלת אף על גב דלא ניחא ליה בהבערת המדורה אסור ברוח שאינהמצויה הואיל ודרך הבערה בכך, אעפ"י שאינו מתכוין אסור, וגזרינן ביה גם ברוחמצויה, משום דאי שריה ליה ברוח מצויה אתו למעבד ברוח שאינה מצויה, אבל בשאר מלאכותבדבר שאינו מתכוין ואין דרך מלאכתו בכך כגון גורר אדם מטה וספסל וכיוצא אם לא ניחאליה אף על גב שהוא בבחינת פסיק רישיה מותר ולא גזרינן ביה אטו פסיק רישיה וניחאליה הואיל ואין דרך מלאכתו בכך, וכן פסקו הטור וש"ע (או"ח סי' רע"וסעיף ב'), אבל הרמב"ם ז"ל פסק: ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת כדישתהא הרוח מנשבת בה. ואעפ"י שאין שם אלא רוח מצויה (ה' שבת פ"ה ה'י"ז). ומדקדוק לשונו כדי שתהא הרוח מנשבת משמע שהוא מפרש הלכה זו, במתכויןלהלהיב המדורה. ואעפי"כ ברוח מצויה מותר מעיקר הדין אפילו שנתכוין להלהיב,משום שאין דרך מלאכתו בכך. ומגזרת חכמים אסורה גם ברוח מצויה משום דדמי לדרךמלאכתו. אבל בשאינו מתכוין ולא פסיק רישיה מותר דבשאינו מתכוין לא גזרינן אטו פסיקרישיה. אחרי שבררנו עיקר הלכה זו נבוא ללמוד ממנו לנדון דידן. והנה לכאורה נראה,שזה דומה ממש לדין פותח דלת נגד המדורה ולכן לדעת התוס' אעפ"י שאינו מתכויןואינו בבחינת פסיק רישיה ולא ימות אסור מגזרת חכמים, לדעת הרמב"ם אם פתיחתדלת מקרר זאת היא בבחינת "פסיק רישיה ולא ימות ודאי אסור" ואם היאבבחינת דבר שאפשר שתעשה או לא תעשה מלאכת אסור על ידו מותר דבדבר שאינו מתכוין לאגזרינן אטו פסיק רישיה.

אמנםאחרי העיון יש לחלק ולומר: א. אפילו לרש"י דסבר דפסיק רישיה אף על גב שאינונהנה כיון דלא איכפת ליה אסור, בדבר שלא ניחא ליה מודה שאין זה בגדר פסיק רישיה,דמודה ר"ש, וכמ"ש בגמ' גבי פוצע חלזון שאינו חייב משום נטילת נשמה דכמהדאית ביה נשמה טפי ניחא ליה (שבת ע"ה).

ועודדאעיקרא דדינא אין זה דומה לדין פותח את הדלת לפני המדורה כשהיא אצל הדלת,וכמ"ש התוס', דפתיחת הדלת נגד רוח שאינה מצויה אינה גורמת הבערה אלא זו היאהבערה גופה, ואעפ"י שאינו מתכוין להבערה אסור הואיל והבעיר בידים והתקיימומעשיו, אבל בנדון דידן פתיחת דלת הארון אין בה מעשה הבערה אלא גורם הבערה, ולכן ישלצדד בו להתירא כמו שנבאר בסעיף דלקמן.

גורםהבערה בדבר שאינו מתכוין

הרמב"םז"ל פסק: טלית שאחז בו האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ספר שאחז בוהאור פושט וקורא בו ואם כבה כבה ונותן מים מן הצד שעדין לא נתלה בו האור ואם כבתהכבתה, שכח נר דלוק ע"ג הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל ואם כבה כבה (ה' שבתפי"ב ה' ו'), מדבריו למדנו שגם במתכוין לכבות כל שאינו עושה פעולת הכבוי אלאשגורם לה מותר.

אבלמר"ן ז"ל פסק: שכח נר על הטבלא מנער את הטבלא והוא נופל אפילו אם הואדולק רק שלא יכוין לכבותו (או"ח סי' רע"ז סעיף ג'). טלית שאחז בה האורפושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה, ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין (או"חסי' של"ד סעיף ח'). ובמג"א כתב: דמ"ש בשם יש אומרים דצריך שלאיתכוין בה, היינו שלא יקפוץ ויתנענע אנה ואנה כדי שיתכבה (שם ס"ק כ"ה).משמע שגם לדעת יש אומרים לא נאסר גורם כבוי אעפ"י שהוא מתכוין לכבות אלאכשהוא עושה פעולות מכריחות לכבוי, אבל גורם כבוי סתם מותר אפילו כשהוא מתכוין,ולפי זה קשה דגם בנר שע"ג טבלא יהיה מותר לנענע הטבלא אפילו אם מכוין לכבותהנר שעל גבה (וכבר עמדתי על זה בעניותו בסה"ק משפטי עזיאל ח"א ד'ס"א).

ועתהאני מוסיף ואומר: דהנה הטו"ז כתב דלא נחלקו הפוסקים בדין טלית שאחז בה האורולכל הדעות אפילו במתכוין להפסיק את הדליקה שלא תתפשט יותר מותר ומ"ש הטור:ובלבד שלא יתכוין בו, הכי קאמר שאינו מכוין פעולתו לכבות הדלוק (שם ס"קי"ז).

ולפיזה לא קשיא מדין טבלא נר דלוק עליה, דהואיל ובמעשה זה שהוא מנער את הטבלא הוא מכבהממש הלכך אם מתכוין לכבות אסור לכו"ע, ובטלית שאחז בה האור אעפ"ישמתכוין להפסיק הדליקה הואיל ואינו מתכוין לכבות מותר.

אבללקושטא דמילתא מסוגין דגמרא דקתני טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה, משמעדאעפ"י שבזה שהוא מתכסה נוגע בעצמו בחלק הטלית שאחז בה האור מותר, ואין סבראלומר דאורחא דמילתא נקט ומתכסה בה וכמ"ש הטו"ז, ולפי זה הדרא קושיןלדוכתא דמאי שנא מדין טבלא שנר דלוק על גבה שכתב מרן בהלכה פסוקה: ובלבד שלא יתכויןלכבותו, ובטלית אחז בה האור כתב דיש מי אומר שצריך שלא יתכוין.

לכןנלע"ד לומר דס"ל למרן לחלק בין שתי הלכות אלה. דבטבלא שנר דלוק עליה,כשמנער בטבלא והיא נופלת אין זה בגדר גורם כבוי אלא מכבה ממש שזה הוא דרך כבוי,ולא הותר משום דבר שאינו מתכוין אלא כדין גורר אדם מטה וספסל, הלכך אם כיון לכבותואסור לכו"ע, אבל בטלית שאחז בה האור ומתכסה בה, הואיל ואין זה דרך כבוי, הריהוא בגדר גורם כבוי, ובזה נחלקו הפוסקים, דיש מי שאומר דגם גורם כבוי אם מתכויןלכבות אסור, מסקנא דדינא בגרם כבוי להרמב"ם אפילו במתכוין לכבות ואפילו שהואבדרך כבויו, כגון מנער הטבלא שנר דלוק עליה, מותר, הואיל ואינו מכבה בידים אלאבדרך גרמא.

ולדעתמרן גרם כבוי בדרך כבויו כגון נר הדלוק ע"ג הטבלא אסור במתכוין לכבות, ובאינומכוון מותר, וגרם כבוי שלא כדרכו כגון שמתכסה בטלית שאחז בה האור תלוי במחלוקת הפוסקיםהללו סוברים שאפילו שמתכוין מותר, ויש מי שאומר שאם מתכוין אסור.

והמג"אוהב"ח סוברים דגרם כבוי שלא כדרך כבויו כגון מתכסה בטלית שאחז בה האור מותרלכו"ע אפילו אם מתכוין לכבות ובלבד שלא יעשה מעשה כבוי בידים שיקפוץ וינענעאנה ואנה כדי שיתכבה.

והטו"זסובר דגרם כבוי אעפ"י שאינו מתכוין אסור אפי' אם אינו בבחינה פסיק רישיה ולאימות, וגרם הפסקת התשפטות הדליקה מותר אפילו במתכוין והוא בגדר פסיק רישיה ולאימות. וכבר כתבנו לע"ד דלישנא דפושטה ומתכסה בה לא משמע כדבריו, ולדעתהרא"ש ומר"ן ז"ל אין הבדל בין מכבה דבר הדלוק לממהר כבויו, ועייןמ"ש בסה"ק משפ"ע ח"א דף כ"ט).

דין זהדגרם כבוי הוא בנין אב לכל מלאכת שבת, ומקור הלכה זו היא מדכתיב: לא תעשה כל מלאכהעשיה הוא דאסור גרמא שרי (שבת ק"כ).

והשתאנהדר אנפין לשאלתנו בפתיחת דלת המקרר שגורמת להבערה, הואיל ואין דרך הבערה בכךשהרי פתיחת הדלת אינה מכניסה בו רוח להלהיב את נר הכח החשמלי שבו, אלא מתוך הכנסתחום, הוא שבוער, והואיל ואינו מתכוין להדליק אלא אדרבה לא ניחא ליה בהדלקתו כדישלא לבזבז כח החשמל שעולה לו בכסף, והואיל ואינו נוגע בגוף דבר הנדלק, מכל טעמיםאלו הרי זה דומה לטלית שאחז בה האור שהתירו להתכסות בה אם אינו מתכוין לכבות לכלהדעות, הלכך מותר לפותחו בשבת.

ועודאני מצדד להתירא בנדון דידן משום שאין בו אפילו גורם הבערה שהרי זרם החשמל הואבוער גם בתוך המקרר, אלא הקור שבו חוצץ בפניו שלא לבוא לידי גלוי, וכאשר יחלש כחהקור שב ומתגלה כח האש שבו שהוא בוער כבר. והרי זה דומה לדין עושים מחיצה בכלהכלים ואפילו כלי חרס חדשים מלאים מים (או"ח ס' של"ד סעיף כ"ב)והעמדת מחיצה והשבת דינם שוה וכמו שמותר להעמיד מחיצה כן מותר להסיר מחיצה מפסקת.

את זהכתבתי להלכה ולא למעשה עד שיסכים עמי אחד מגדולי ההוראה שבארצנו, וצור ישראליצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות, והנראה לע"ד כתבתי.

שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י -   בדבר פתיחת מקרר חשמלי בשבת

לתועלת המעיינים, אקדים לבאר בקצרה את התהליך של מחזור הקירור והפעלת המנוע: עקרונותהקירור הם: א) מדת ההתאדות של נוזל תלויה בלחץ, ככל שגדל לחץ הגז דרושה טמפרטורהגבוהה יותר לאידוי מהיר של הגז. ב) התפשטות הגז גורמת להורדת הטמפרטורה,והתכווצותו גורמת לעלית הטמפרטורה. "מחזור הקירור" הוא כלהלן: המנועמפעיל קומפרסור הדוחס את הגז ללחץ גבוה. בתהליך זה מתחמם הגז, כשהלחץ מגיע לערךמסוים נפתח שסתום והגז עובר לצנור מפותל אשר הוא מתקרר מהאויר שבסביבתו, ולעיתיםבעזרת מאוורר, הגז מתקרר ע"י כך במקצת ובשל לחצו הגבוה הוא משתנה לנוזל, מכאןהוא עובר דרך שסתום אחר לבית קבול רחב יותר הנקרא תא קירור, במעבר לתא זה הואמתפשט במהירות והתפשטות זו גורמת לירידה חזקה בטמפרטורה, כך שדפנות תא הקירורמתקררים מאד, האויר שבמקרר (וכן האוכל שבמקרר) מוסרים אז מחומם לדפנות תא הקירורוכך יורדת הטמפרטורה בתוך המקרר, והגז שבתא הקירור מתחמם ע"י כך, הגז עוברשוב לקומפרסור הדוחס אותו ללחץ גבוה והמחזור מתחיל מחדש.

על מנתלשמור על טמפרטורה רצויה בתוך המקרר נמצא בו גם מווסת, עיקר מבנהו הוא כדלקמן:בתוך המקרר נמצא מיכל קטן של גז מסוים (גז זה שונה מהגז המשמש בתהליך הקירור, הואאינו משתנה לנוזל בתנאים שבמקרר) המחובר ע"י צנור דק למפוח העשוי מחומר גמיש,כאשר הטמפרטורה שבמקרר עולה מתפשט גז זה, ובהתפשטותו הוא גורם להתפשטות המפוח,התפשטות זו גורמת לסגירת מעגל חשמלי ע"י זה שנוצר מגע בין שתי נקודות המגע שלהמפסק החשמלי, רק אז יכול המנוע של מכונת הקירור להתחיל בעבודתו כמתואר לעיל, עםירידת הטמפרטורה במקרר מתקטן נפח הגז במווסת והמפוח מתכווץ שוב, בטמפרטורה מסוימתשנקבעת לפי מצב שני המגעים של המפסק, המעגל החשמלי נפתח שוב ופעולת הקירור נפסקת.ע"י התאמת המווסת, (הרגולטור) כלומר ע"י שינוי המרחק בין המפוח והחלקהשני של מפסק המווסת ניתן להוריד או להעלות את מדת הקור במקרר.

א.פשוט וברור שבשעה שהמנוע עובד אין לחוש כלל לפתיחת הדלת, כי אף על פי שהחום הנכנסלתוך המקרר גורם להאריך יותר את זמן עבודתו, ויש לפעמים שלולא הפתיחה היה נפסקתיכף, ורק הפתיחה גורמת להמשך עבודתו, מ"מ אין בזה שום איסור, והרי זה דומהלסוגר את החלון כדי שלא יכנס הרוח ויכבה את הנר, והיינו שמניעת כבוי אינה חשובהכלל כגרם הבערה, והוא הדין בנידון דידן. ואין זה שייך כלל למוסיף שמן בנר שחייבמשום מבעיר כי שם השמן שהוא מוסיף, הוא עצמו בוער, משא"כ כאן, עבודת המנועהיא ע"י הפסקת הזרם, ואילו החום הנכנס לא בוער ולא מבעיר אלא מונע רק הפסקתמעגל הזרם, וכיון שכך פשוט הוא שלא כלום הוא. ואף שאם המקרר הוא במצב כזה שפעולתהזרם קרובה להפסק יש לחשוש שבפתיחת הדלת מזיזים קצת את המקרר ומקדימים בכך להפסיקתיכף עבודת המנוע, /הערת המחבר/ +שוב שמעתי ממומחה חשוב שפתיחת הדלת או הזזה אינםמשפיעים כלל להקדים מיד את הפסקת המנוע. גם יש לדעת שכל הדיון שבמאמר זה הוא רקבמקרר הפועל ע"י דחיסה והתפשטות גזים, ולא במקרר ספיגה ששם יש הדלקת גוףחימום, וכן לא במקררים שיש להם הפשרה שהבעיות בהם שונות ואינן דומות לסוג זה שאנודנים בו+ אך אעפ"י כן יבואר להלן שאין לחשוש לכך.

ברםנראה שאם ננקוט שאסור לפתוח את המקרר בשעה שהמנוע שובת ואינו עובד, משום איסור גרםמלאכה דאסור שלא במקום הפסד, יש לדון אם בבין השמשות של ערב שבת היה נח, שיהא אסורלפותחו בכל השבת, גם בשעה שהוא עובד, משום טעמא דמגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאילכולי יומא, ואסור אף על פי שהפתיחה היא כמו לצורך גופו ומקומו, כיון שבבין השמשותהיה אסור גם לצורך גופו ומקומו וממילא אמרינן מגו דאיתקצאי, ופשוט הוא דאמרינן מגודאיתקצאי לאסור גם טלטול של חלק מהכלי, וכההיא דמוכני בשבת מ"ד ע"ב,עיין שם. וכן מבואר בשו"ע או"ח סי' ש"י לענין כיס שהיה בו מעותבביה"ש שהכיס נעשה בסיס, ואסור להכניס בו ידו, אף על פי שטלטול כל הבגד מותר.וכן לענין מפה שעמדה עליה מנורה בביה"ש, סובר הט"ז שמקום העמדת הנרותנחשב בסיס ואסור בטלטול, ושאר כל המפה מותרת, עיין שם ובפרמ"ג. וכן מצאנובעוד כמה מקומות והוא פשוט וא"צ לפנים, וכמו כן הכא הרי טלטול המקרר עצמוממקום למקום אסור מפני שמייחד לו מקום מחמת חשיבותו והוא מוקצה מחמת חסרון כיס ועיקרטלטולו הוא רק פתיחת הדלת וסגירתה וכיון שכן לכאורה שפיר שייך לומר בזה מגודאיתקצאי.

ואיןלומר, כיון שהאיסור הוא רק מחמת דבר אחר לא חל על זה שם מוקצה דהא בית שהוא מלאפירות ונפחת ביום טוב, שנינו בביצה ל"א ע"ב, שנוטל ממקום הפחת, וכתבורש"י ותוספות שכל זה דוקא באופן שהסתירה עצמה אסורה רק מדרבנן, אבל באופןהאסור מדאורייתא נאסרין שפיר הפירות משום מגו דאיתקצאי, אף על גב שהקצאת הפירותהיא רק מחמת איסור פתיחת הבית ולא מחמת עצמן, ואפילו להחולקים ומתירים שם אתהפירות בכל ענין מפני הטעם שלא נקרא מוקצה מחמת איסור אלא א"כ האיסור הואבגוף הדבר (עיין שם בר"ן) מ"מ הואיל ואין אנו דנים על האוכל שבתוך המקרראם הוא מוקצה או לא והדיון הוא רק על טלטול הדלת מסתבר דחשיב שפיר שהאיסור הואבגוף הדבר, כלומר כמו שבבין השמשות הי' אסור לטלטל ולפתוח את הדלת כך אסור בכלהשבת, ואף על גב שלא הוקצה בביה"ש =בבין השמשות= אלא מחמת איסור דרבנןג"כ אסור כמבואר שם בתוס', הן אמנם לדעת הרמב"ן בריש מסכת ביצה ובפרקחבית, שסובר שבלא דחייה בידים אמרינן שאם נסתלק האיסור בהיתר נסתלק גם המוקצה,נראה שמותר גם בנידון שלנו, אבל הרי נפישי רבוואתי דפליגי עליה, וכיון שכן צריכיםלכאורה להשאיר את דלת המקרר פתוח כל ביהשמ"ש =בין השמשות= ואז יוכל לפתוחולסגור בכל השבת בשעה שהמנוע עובד.

אךצ"ע קצת מהמג"א, סי' רע"ז סק"א, שסובר בנר שמונח ממש נגדפתיחת הדלת, וגם קרוב אל הדלת, שאסור לפתוח בשבת את הדלת אפילו בנחת, ואפילו בשעהשאין הרוח מנשב עיין שם, ובכ"ז לא אומרים שאם היתה הדלת סגורה בבין השמשותשיהא אסור לפתוח את הדלת בכל השבת, גם לאחר שכבר כבה הנר מטעמא דמגו דאיתקצאי,ואעפ"י שלענין בסיס אנו אומרים שאין הדלת נעשית בסיס להנר, היינו משום שהביתחשוב טפי, ובטל גבי הבית טפי מלגבי הנר, אבל באופן זה שהוא מוקצה מחמת איסורכיבוי, למה יהא מותר לטלטל אח"כ את הדלת בשבת הרי אף במחובר שייך מוקצה כזה,כמבואר בכמה מקומות /הערת המחבר/ +הואיל וראיתי שגדולי תורה כתבו דבמחובר אין זהחשיב טלטול וליכא איסור מוקצה הנני מפרש: בשו"ע /או"ח/ סי' שי"בס"ו "מקנחין בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם",וכתב המג"א בסק"ו מפני "שהם מוקצים" ולא שרי אלא בלי שוםהזזה, ואף שרבים השיבו עליו בזה כמובא שם במחה"ש, היינו מפני שסוברים דהואילוהוא פחות מג' דלא אסור משום משתמש באילן אמרינן נמי דלא איתקצאי כלל מטלטול במחוברכיון שראויים לקינוח, ורק מטלטול גמור ואכילה לאחר שנתלשו שפיר אמרינן מגודאיתקצאי הואיל ולא לקטינהו מאתמול, ולכן פירשו דמה שאמרו שלא יזיזם היינו שיזהרלא לתלוש, וכן הוא במג"א /או"ח/ סי' ש"ח ס"ק ל"ט לעניןזמורה המחוברת לקרקע דאף למטה מג' טפחים דלא אסור משום משתמש במחובר מ"מ אסורלטלטל משום מוקצה כמבואר בגמ' שבת שבת קכ"ה ע"ב ועיי"ש בלבושי שרד,וכן מבואר בט"ז סי' של"ו סוף סק"ד ובשו"ע הרב סעיף ד' ובקצורשו"ע סי' פ' אות ס' שכתבו כולם דגם במחובר שייך איסור טלטול משום מוקצה,ועיי"ש בפמ"ג במ"ז סק"ד דטעמא דמותר לילך ע"ג עשבים בשבתהוא משום דברגליו ליכא איסור טלטול מוקצה, וכן כתב נמי הפמ"ג במשב"ז רישסי' של"ח לענין פעמון שמחובר לדלת דאי הוי חשיב ככלי שמלאכתו לאיסור הי' אסורגם בטלטול משום מוקצה, גם התפא"י כתב בכלכלת שבת בסוף כללי מוקצה "אסורלטלטל מוקצה אפילו מקצתן כגון להניד עלה בהאילן אפילו שנשאר האילן עומדבמקומו", וכיון שכן נראה פשוט דה"ה נמי דאמרינן מגו דאיתקצאי במחובר,וגם נלענ"ד דאף אם נאמר דהזזת עשב מחובר לא חשיב טלטול, היינו מפני שמאליוהוא חוזר תיכף למקומו הראשון משא"כ הכא+ (ועיין בכעי"ז בפרמ"ג סוףסי' רע"ז במ"ז). ואפשר דכיון שע"י זהירות והתחכמות יכולים שפירלפתוח את הדלת באופן המותר אין זה חשיב מוקצה, וגם אפשר דכיון שע"יעכו"ם, או מן הצד, יכולים להעביר את הנר למקום אחר לכן אין הדלת נעשית מוקצה,ואין זה דומה למוקצה מחמת בסיס לדבר האסור שאין אנו אומרין כן, משום דשאני התם,שהבסיס נחשב כגוף אחד עם המוקצה ורואין את הבסיס עצמו כמוקצה, ובדבר שהוא מוקצהמחמת עצמו לא שייך כלל הך טעמא, משא"כ כאן. ועיין גם /באו"ח/ בסוף סי'רנ"ט לענין פתיחת פי התנור בליל שבת, דלכו"ע אסור ע"י ישראל אםידוע שיש שם גחלים לוחשות מפני שהרוח מבעיר את הגחלים, וכיון שכן, איך רשאי לפותחולמחר, והא מגו דאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא, ואולי גם שם אם נזהר הרבהאפשר לפתוח את התנור גם בבין השמשות. עכ"פ נמצא שבנידון שלנו אם ירצה להוציאאו להכניס אוכלין ומשקין לתוך המקרר אין לו תקנה, אלא לפתוח ולסגור את הדלתע"י טלטול מן הצד, שמותר לצורך דבר המותר, או בגופו וכלאחר יד, דקיל טפיומותר בכל ענין. ועיין בשו"ע הרב סי' רע"ו סעיף יו"ד, שטלטולבאחורי ידיו נקרא טלטול בגופו, "והתוספות שבת" סובר, שאם רגילים תמידלטלטל את המוקצה ביד אחת והוא נוטלו בשתי ידים חשיב נמי כטלטול מן הצד.

אבל כלזה דוקא אם המקרר היה נח בכל הזמן של בין השמשות, משא"כ אם במקצת ביה"שעבד המנוע נראה שמותר, כמבואר בפרמ"ג בא"א סוף סי' רע"ט, שמהגמ'שבת מ"ג ע"א מוכח שדוקא אם היה מוקצה כל ביה"ש הוא שאסור, ולאכשהוקצה רק למקצת ביה"ש. ומפורש יותר בשו"ע הרב סי' ש"י סעיף ז':"וכל זה בדבר שהיה מוקצה כל ביה"ש אבל דבר שהיה ראוי בביה"ש אפילובמקצת לבד ואח"כ נתקלקל ואח"כ חזר וניתקן חזר להיתרו, ואין אומרים מתוךשהוקצה ונאסר כבר במקצת השבת הוקצה לשארית השבת כולה". ומסתבר שהוא הדין גםלהיפך, שאם בתחילת ביה"ש היה אסור, ובאמצע ביה"ש הותר, שאין אומרים מגודאיתקצאי משום תחילת ביה"ש בלחוד. ומה שאמרו בגמ' ביצה ל' ע"ב, באומראיני בודל מהם כל ביה"ש, ומבואר במג"א ובמחה"ש סי' תרל"חסק"ו, דבאמצע ביה"ש לא מהני תנאי משום ספיקא דדילמא כבר לילה עיין שם,אפשר שמוקצה מחמת מצוה חמור יותר, כיון שגם באמצע היום נעשה מוקצה לכל היום, ואיןאומרים שאין מוקצה לחצי שבת, ועיי"ש במשנה ברורה ובביאור הלכה ד"הדהזמנה לאו מילתא שהביא שם בשם "המור וקציעה" בסוכה שישב בה אחר שקידשהיום ולא ישב בה בבין השמשות דאינה נאסרת אלא לשעה זו שיושב בה כיון דהזמנה גרידאלאו מלתא ולא איתקצאי בביהשמ"ש, וכן כתב שם שאם תלה נוי סוכה באמצע היום דאיןאיסורן מתחיל אלא מביהשמ"ש שאחר זה אבל משעה שתלה עד הערב לא מיתסרא הואילולא הוקצה בביהשמ"ש, והוא פלאי, הרי גם באתרוג ולולב קיי"ל דהזמנה לאומילתא ולא מיתסרי אלא משעה שנטל אותם ביום למצוה ואפי"ה נאסרים לכל היום אףעל גב דלא הוקצו בביהשמ"ש, וגם פשוט הדבר דאתרוג שיחדו למאכל והי' מותר ודאיכל הלילה לאכלו דמ"מ אם נמלך עליו ביום ונטלו למצוה ודאי נאסר לכל היום./הערת המחבר/ +נלענ"ד דאתרוג שיחדו למצוה אף על גב דשרי בטלטול מ"מ חשיבלענין אכילה מתחילת בין השמשות של יום א' כמוקצה מחמת חסרון כיס כמבואר בביצה ל'ע"ב בתוד"ה כל בהפריש ז' אתרוגים לז' ימים דאתרוג של יום ראשון חלוקמשאר הימים שיוצא בה ואוכלה לאלתר, וזה אסור כל היום עד למחר מפני שביו"טאמרינן מגו דאיתקצאי לביהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא, ואף על גב דהזמנה לאומלתא, כמבואר בסי' תרנ"ג דאפי' ביום אינו נאסר לפני שעשה בו מצוה, ועיין גםבסי' תרס"ה בביאור הלכה וכ"ש דלא אסור בלילה, ומה שנעשה מוקצה ביום בשעהשעושה בו מצוה הרי קיי"ל דאין מוקצה לחצי שבת, וע"כ דסברא הוא דהאדהזמנה לאו מלתא היינו דוקא לענין זה דלא חל עליו שם מוקצה מחמת מצוה אבל נאסרשפיר מחמת חסרון כיס מתחילת ליל התקדש החג, [לפי"ז מי שאינו מקפיד שפיר מותרגם ביום טוב ראשון]. ומ"מ אם יחד אתרוג אחד לכל הז' ימים שפיר אסור באכילה גםבכל הלילות של החג הואיל ועדיין הוא עומד למצוה שפיר נמשך עליו כל החג דין שלמוקצה מחמת מצוה, ורק ביום ז' לאחר שעשה בו מצוה נחלקו ר"י ור"לוקיי"ל כר"י דאסור, ונראה שלפי דברינו ה"ה נמי שאסור לאכול אתהאתרוג בשבת שלפני החג כיון שיחדו למצוה והקפיד בבין השמשות מחמת חסרון כיס לא לאכלו,ותמיהני על החולקים על הט"ז בסי' תרס"ה סק"א וסוברים שגם אתרוגאינו נאסר באכילה מחמת הזמנה גרידא דמ"מ למה לא הזכירו דכל זה דוקאבחוה"מ ולא ביום טוב דמבואר דשפיר נאסר משום מוקצה מחמת חסרון כיס,וכמו"כ נראה דאתרוג לא דמי למצה שמורה דמבואר בפמ"ג בא"א סי'תמ"ד סק"א שרק בערב פסח שחל בשבת אסורה מצה שמורה משום מוקצה, דאפשרכיון שהמצה הרי עומדת עכ"פ לאכילה לא חל ע"ז דין מוקצה מחמת חסרון כיס,כמו שמותר ללבוש בגד המיוחד ליו"ט גם בשבת אף אם מקפיד מאד לא ללבוש אותובשבת, ומוכח נמי הכי מעירוב תבשילין שאמרו בגמ' ביצה י"ז ע"ב שאם רצהלאכול עירובו הרשות בידו אף על גב דבבין השמשות ודאי מיחד לו מקום ומקפיד מאד לאלאכול אותו כדי שיוכל מחר לאפות ולבשל, ואפי"ה לא אמרינן מגו דאיתקצאילביהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא, [עי"ש בצל"ח שתמה על הגמ' הנ"לדמה חידוש יש בזה, ולדברינו אמשעינן /אשמעינן/ דאין זה מוקצה], והיינו משום דכיוןשהוא מאכל וגם עומד לאכילה לא חייל כלל ע"ז שם מוקצה, וה"נ במצה שמורהדוקא בשבת של ערב פסח דאסור באכילה סובר הפמ"ג שנעשה מוקצה אבל לא בשבתותשלפני זה. ונראה שלפי"ד גם מצה שמורה נאסרת בערב פסח רק ביום ולא בלילה דשרימעיקר הדין באכילה, ואף על גב דבפירות העומדים לסחורה מבואר בסי' ש"י דטעמאדמותר לאכול מהם בשבת הוא רק מפני שאינו מקפיד לאכול מהם לכשירצה, שאני התם דאילאו האי טעמא הרי הם עומדים לסחורה דאסור בשבת, משא"כ במצה שעומדת לאכילה ולאלסחורה, אך יש לחלק קצת מעירוב תבשילין שעומד לאכילה שהיא רשות משא"כ מצתמצוה הרי עומדת למצוה. שוב ראיתי שם בשטמ"ק דף ל' ע"ב שפירש כוונת התוס'דדוקא בחול המועד "שלא הוקצו אלא למצותן גרידא ועביד לי' מצוה אזיל לי' מוקצהאבל ביום טוב ראשון פשיטא דאסור". ואפשר שנתכוין לדברינו, אך עדיין צ"עדאמאי לא פירשו התוס' את הגמ' בדוקא ולומר דמיירי בלא קפיד, ואין זה דוחק, כיוןדמיירי התם ביש לו שבעה אתרוגים ולכן מותר שפיר גם ביום הראשון לאכול את האתרוגלאלתר. ועיין גם ברשב"א ביצה דף ד' ע"א דמסתבר שנתכוין שם לקושית התוס'הנ"ל שבדף ל' ע"ב וכתב: "זו ודאי צריכה עיונא ואף בזו נראה לי משוםדלא הוקצה בין השמשות קאמר לפי שאינו ניטל בלילה אלא ביום" עכ"ל. ומסתברדמפרש נמי בדלא קפיד ולפיכך אוכלו גם ביום הראשון לאלתר, ולכן חושבני דאפשרדס"ל להתוס' דבשבת ויו"ט אף אם הוקצה למצוה באמצע היום אף על גבדבכה"ג בחול המועד אוכלו שפיר לאלתר מ"מ בשבת ויו"ט לא אמרינןבכה"ג אין מוקצה לחצי שבת, ואף על גב שהי' מותר לאכול האתרוג כל הלילהאפי"ה נאסר שפיר לכל היום, וזה לא כמו שכתבנו קודם וצ"ע. (כתב היד המלךבפכ"ה משבת ה"י "וברישומם אשר לשו"ע רשמתי דבכל אופן אסורלטלטל אתרוג בלילה הראשון של חג דכיון דלילה לאו זמן נטילה ולא הותחל עדיין שעההראויה לנטילת מצותו וממילא מרגע הראשון של ליל הכנסת הרגל עד הנץ החמה - אסורלטלטל לולב וערבה משום מוקצה", ולענ"ד דברי תימה הם)+ וע"כ דדוקאבמוקצה של שבת ויו"ט דהוא משום הכנה רק אז תלוי בתחלת היום משא"כ במוקצהמחמת מצוה, ומ"ש בגמ' ביצה ל' ע"ב באומר איני בודל מהם כל בין השמשותועיי"ש ברש"י, נלענ"ד דהיינו שאם התנה בפירוש שהוא רוצה להשתמש בהםואין דעתו כלל לבטלם בכה"ג אמרינן שתלוי בביהשמ"ש, שהרי אפילובחוה"מ שהוא יום חול מבואר בתוס' סוכה יו"ד ע"ב שאם היה אסורהאתרוג בביהשמ"ש מחמת מצוה שהוא נאסר משום כך לכל היום (ודלא כהריטב"אוהמאירי שם דף מ"ו ע"ב) אי לאו משום דלא אמרינן מוקצה מחמת יום שעברעיין שם, ונראה דאתרוג חלוק מנוי סוכה דאפילו אם התנה בפירוש שרוצה לאכלו מיד לאחרקיום המצוה מ"מ אסור, ואילו בנוי סוכה אם תלה אותן באמצע היום על דעת לסלקןלאחר שעה שפיר מותר מפני שרק בביהשמ"ש נעשה מוקצה לכל היום ולא באמצע היום,והטעם הוא דהואיל ולא ביטלן לגמרי לא חשיבי כלל כל הזמן כנוי סוכה משא"כבאתרוג. אבל מ"מ אם תלאן סתם לנוי או ישב בסוכה ודאי נעשה מוקצה גם באמצעהיום לכל היום וצ"ע.

כמו כןנראה שאף אם המנוע נח כל בין השמשות דאם מי שהוא עבר ופתחו או נפתח מאיליו, איןהאוכלין שבו אסורין משום מוקצה, דאף שגם אם שכח להוציא מהמקרר את המנורה, שעושהבפתיחתו איסור של מבעיר, יבואר להלן סי' ס"ב אות י"א דאע"ג שלא ידעולא הקצה מ"מ אין מתחשבין במה שטעה, אלא הולכים אחר האמת שהוא מוקצה עיין שם(אך אם נאמר דמתעסק במלאכת שבת לא אסור אלא מטעם חומרא עיין בשו"ת רע"אסי' ח' ובעונג יום טוב סי' כ' כ"א אפשר דבכה"ג לא אמרינן מגו דאיתקצאילביהשמ"ש וכו'), מ"מ נראה שאם נפתח בשוגג או ע"י עכו"ם שאינועושה לצורך ישראל, אין על זה איסור מוקצה, וכמ"ש המג"א בסוף סי'תקי"ח, שמפסק השו"ע משמע, "דמי שיש לו ליפתות טמונים בבור ופתחןעכו"ם בשבת או ביום טוב דאין בהן משום מוקצה", (גם נודע לי אח"כשברוב המקררים יכולים בחכמה לפתוח ע"י שנים מבלי להדליק כלל המנורה שבתוךהמקרר ונמצא דלא הוקצה כלל גם בביהשמ"ש). עכ"פ מבואר שם שבאופן האיסורהוא רק מדבריהם וגם אין הפירות מוקצין מחמת עצמן, נקטינן ודאי שלא חל כלל עלהפירות איסור מוקצה. ובנידון שלנו הרי פשוט וברור, שגם בשעה שהמנוע נח אין שום חשששל איסור תורה בפתיחת הדלת, ולכן מותר ודאי לפותחו באמצע השבת מן הצד או כלאחר ידבשעה שהמנוע עובד, ולהוציא ממנו את האוכלין כיון דלא חל כלל עליהם איסור מוקצה.

ב.אולם במק"א כתבנו דמה שחילקו בגמ' ביצה כ"ז ע"א בין גמרו בידי אדםלגמרו בידי שמים, ואמרו שאם גמרו בידי אדם אין אנו אומרים מגו דאיתקצאי, איןכוונתם לומר שבאופן שיש ביד האדם לעשות מעשה ולגמרו דהוא עדיף יותר מן האופן שנגמרממילא בידי שמים, דאיפכא מסתברא, ומה במקום שמחוסר מעשה לא נעשה מוקצה כל שכן היכישהתיקון בא ממילא בלא שום מעשה שעדיף יותר, וכידוע דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשהדמי, אלא עיקר כוונתם הוא שבידי שמים ובאופן שאין זה כ"כ ברור, כמו צמוקיםוגרוגרות שתלויים בחום השמש וכדומה, דוקא בכה"ג נעשה מוקצה, וכן סובר גם"הלבושי שרד" בסי' ש"י בט"ז סק"ד, ומה שקשה לו מנר שכבהדאסור מטעם מגו דאיתקצאי, אף על גב שלפי ערך השמן ברור הדבר שיכבה בשבת, ועיין גםבמשנ"ב סי' ש"ח ס"ק ס"ג בבגד שהיה רטוב בביהשמ"ש דכיוןשהיה אסור בבין השמשות לטלטלו שמא יבוא לידי סחיטה, אמרינן נמי מגו דאיתקצאילביהשמ"ש איתקצאי לכולי יומא ואסור לטלטלו כל השבת, אף על פי שיודעים ברורשלאחר ביהשמ"ש ודאי יתיבש, /הערת המחבר/ +דין זה של המשנ"ב לענ"דתמוה מאד, הרי שורש דין זה שאסור לטלטל בגד רטוב הוא מהמשנה שבמסכת שבת קמ"זע"א ושם מבואר דעשרה אנשים "מדכרי אהדדי", וכן פסק המג"א בסי'ש"א ס"ק נ"ח ועיין בא"ר סק"פ שכתב דלאו דוקא עשרה אלאה"ה נמי דשרי בשנים, ואף שהתו"ש חולק עליו ומצריך דוקא עשרה, לענ"דהוא פלא דלהדיא מבואר שם בתוס' שרק תלמיד אחד היה עם ר' שמעון ואפי"ה אם גםר"ש היה אוחז עמו הוי חשיב כרבים, ועיי"ש בחת"ס דכתב נמי דשפיר שריגם בשנים, וכיון שכן הרי אין זה מוקצה כיון דאפשר בטלטול ע"י עשרה או אפי'ע"י שנים, גם צ"ע טובא דהמג"א בסי' ש"ה ס"ק י"א כתבדרק אלונטית או כרים וכסתות הוא דאסירי כשהן רטובין אבל בגד שרי כי חזי ללבישה גםכשהוא רטוב, גם אמתני' במי שנשרו בגדיו כתב הרע"ב וכ"כ גם המאירי בדףקמ"ו ע"ב דלובשו כשהוא רטוב אפי' לכתחלה וצע"ג+ נלענ"ד דשאניהתם, דעכ"פ אקצינהו ודחאו בידים לביה"ש, משא"כ בכה"ג דמהשאינו ראוי לביה"ש הוא לא מחמת הקצאה ודיחוי אלא מסיבה אחרת, וכההיא דסתםקדירות ביה"ש רותחות הן, שאינו מרתיחן כדי לדחותן, אלא אדרבה רתיחתן היינוהכשרתן וצורך אכילתן לפיכך אין זה מוקצה. שאם לא תאמר כן מי שאכל בשר סמוך לכניסתהשבת, באופן שאסור לאכול מאכלי חלב בכל ביה"ש יהא אסור באכילתן כל השבת משוםמגו דאיתקצאי ביה"ש, דאמרינן נמי גם מחמת איסור דרבנן /הערת המחבר/ +יתכןדכמו שכתב הריטב"א בסוכה מ"ו ע"ב דבכה"ג שהאיסור הוא רק מחמתחומרא לא נאסר לכל היום משום מגו דאיתקצאי לביהשמ"ש וכן מבואר בעו"מ,אפשר דה"ה נמי הכא. אגב אעיר על האמור בס' בן איש חי שנ"א פר' צו סעי'מ"א דמי שאינו אוכל אורז בפסח אסור לבשל אורז ביום טוב גם עבור מי שנוהג בוהיתר, וכן מי שאכל ביום טוב בשר תוך שש שעות הסמוכין למוצאי יום טוב אסור לו לבשלמאכלי חלב עבור אחר כיון שזה אסור למבשל עצמו, ומסתבר דטעמו הוא משום דדמילמ"ש הרמ"א בסי' תקכ"ז סעיף כ' דמי שמתענה ביום טוב אסור לבשללאחרים אפי' לצורך בו ביום, אולם לענ"ד הוא תמוה חדא שעל עיקר דינו שלהרמ"א רבו החולקים עיין שם במשנ"ב, אך אפי' לדעת הרמ"א נראה דדוקאאם הוא בתענית ואין אני קורא בו אך אשר יאכל לכל נפש רק אז מחמירים עליו שלא יבשלגם לאחרים, משא"כ במי שמותר לבשל עבור עצמו מאכלי בשר למה לא יוכל לבשללאחרים גם מאכלי חלב, וכי ההיתר לבשל לאחרים הוא משום "הואיל" וחזילדידי' חזי נמי לאחריני וצ"ע.+ ואף על גב שאינם מוקצה לענין טלטול כיון דחזילאחריני, מ"מ מבואר בשבת מ"ו ב' תוד"ה מי יימר, דאמרינן נמי מיגודאיתקצאי ביה"ש מאכילה איתקצאי לכולי יומא, אף בכה"ג שלא אסור באכילהביה"ש לשום אדם כי אם להבעלים בלבד ויש עוד כמה ראיות כאלה. ועיין גם בשבתמ"ג ע"א תוד"ה בעודן עליו, ולענ"ד נתכוונו שם לחילוק זה,שבכופה סל לפני האפרוחין אף על גב שבידו להפריחן כיון שבבין השמשות הקצה אותן,שפיר אמרינן דאיתקצאי לכולי יומא, (וצ"ל דמיירי כשיש הרבה אפרוחים וצריכיםלהסל כל בין השמשות).

וזהוגם הטעם שמותר להעמיד ע"ג האש קדירה חייתא של בשר סמוך לביה"ש אף על גבדנפישי רבוואתי הסוברים שבשר תפל שהוא קשה ולא רך נחשב מוקצה, וכ"ש בדג תפלדלכו"ע הוי מוקצה, ואיך מותר אח"כ לאוכלן בשבת ולא אסרינן להו משום מגודאיתקצאי בבין השמשות, ועל כרחך שבאופן שאינו מקצה אותן מדעתו, אלא אדרבה עסוקבהכשרתן, וגם עתידין ודאי להתבשל לאחר זמן, אין זה נחשב כלל מוקצה /הערת המחבר/ +צ"עקצת אם יש בתוך הקדירה עצמות אשר ע"י זה שמתבשלים כל השבת על האש הם נעשיםרכים וראוין לאכילה דמ"מ בביהשמ"ש לא הוי חזיין לאכילה וגם לא הי' ברורשע"י הבישול יתרככו ויוכשרו למאכל, וא"כ מה טעם אינם אסורים באכילה בשבתמשום מוקצה, אך אפשר דאגב שאר האוכלין שבקדירה מהני נמי ההכנה לעצמות, וכעי"זכתבו הראשונים במס' שבת דף מ"ד ע"א דכיון דיהיב דעתי' אימתי תכבה משוםנר עצמו לשמן נמי יהיב דעתיה אף על גב שלענין השמן חשיב ממש כדבר דלא מהני כללדעתי', ואפי"ה אגב גררא דנר מהני נמי לשמן וה"נ גם כאן וצ"ע+ וכןמפורש בהרבה מקומות שגם לר' יהודה דסובר מוקצה עיקר הטעם הוא משום דלא הוי' דעתי'עליה מאתמול, ראה לדוגמא בביצה כ"ה ע"ב לענין בכור שנפל בו מום עיין שם.(וצריכים לדחוק לפי"ז לענין רטיבות של בגד דהמשנ"ב מיירי דוקאבכה"ג דלא ברור שיתיבש במשך היום אבל אם ברור הדבר ה"ז חשיב כגמרו בידיאדם ומותר). ונראה לפי"ז אם נתן את הכביסה בערב שבת בתוך מכונה אובטומטיתשהיא גם מיבשת ולאחר שהכל נגמר היא נפסקת מאליה, דבכה"ג אי לאו דאסור מפנישהמכונה משמעת קול ואוושא מלתא וחשיב כמו רחים של מים דאסור, מסתבר שזה דומה למבשלדגים סמוך לשבת דאף שבין השמשות אסור לטלטל את הדגים וגם אסור להוריד אותם מעל האשמפני שהם מוקצה אפי"ה מותרין אח"כ בטלטול ובאכילה מפני שגמרו בידי אדםוה"נ גם כאן, גם המשנ"ב עצמו כתב כן בסי' ש"י ס"ק י"טוז"ל "אימתי אמרינן דאיתקצאי לביהשמ"ש דוקא דברים שגמרו בידי שמיםכגון גרוגרות דאין נגמרין אלא ע"י חום החמה ושמא יהיה יום ענן בשבת ואסחדעתיה מנייהו, אבל דבר שנגמר בידי אדם כגון תמרים שנתן עליהם מים בערב שבת אףדבודאי אינם ראויים בבין השמשות לא התמרים ולא המים דהא לא קלטו טעם התמרים שיהוראוין לשתיה וגם התמרים לעת עתה לא חזיין אפי"ה לא אסח דעתי' מנייהו על יוםהשבת שיהא מוקצה מחמת זה דהא בידו להשהותן עד למחר שיקלטו טעם התמרים"עכ"ל. גם ראיתי במאירי ביצה כ"ז ע"א שכתב אהך דינא דתמריםדאע"ג שרק דיחוין ע"י אדם ולא תיקונן, מ"מ אפשר לומר דהואיל ובשעתהדיחוי יודע שראויות הן למחר ליכא אקצויי דעתא, "אי נמי דכל שסופו להגמרע"י מעשה שעשה זה בו מתחלה גמרו בידי אדם מיקרי וזה נ"ל ברור"עכ"ל.

עודהוסיף "וקצת חברים משיבים עלי א"כ נר שהדליקו באותה שבת תשתרי בטלטולאחר כבויה שהרי ביהשמ"ש סופה ליכבות ע"י מעשה הדלקה שנעשית בו ע"יאדם - דאנן סופו לבוא לידי גמר התיקון ע"י מעשה אדם קאמרינן דחזי אבל הכא איןסופו לבוא לידי תיקון ואדרבה סופו לבוא לידי דיחוי ע"י מעשה" עכ"ל.(אולם בשטמ"ק כתב שם דשאני נר שאין בידו לכבות, וצ"ע מסל לפני אפרוחיןדנעשה מוקצה אף שבידו להפריח, אולם להמאירי ניחא דהפרחה אין זה גמר הנתינהוצ"ע).

וחזינןנמי דמביאין קרבנות ביום טוב אף על גב דבביהש"מ הוה מוקצה שהרי אי אפשר לשחוטקרבן בלילה, וכן לחם הפנים נאכל בשבת אף על גב שבביה"ש היה אסור לאוכלן, וגםמשמע שאף בשבת אם האיר המזרח או הביאו העומר הותר איסור חדש בו ביום ולא אסור משוםמגו דאיתקצאי ממאכל בבין השמשות, ועל כרחך דכיון שלא דחאו וההיתר עתיד לבוא ודאילא מיקרי מוקצה. (ומתיישב בכך מה שהקשיתי לעיל מהשו"ע /או"ח/ בסוף סי'רנ"ט, ומה שקשה על זה מדברי התוס' בכמה מקומות בענין מוקצה מחמת יום שעברדמשמע דרק מפני יום שעבר הוא דלא הוי מוקצה אבל לא מפני שההיתר עתיד ודאי לבוא,ביארנו במק"א דשאני התם שההקצאה של ביה"ש היא המשך מהקצאה שכבר היתהקודם, אך צ"ע דהא גם איסור חדש או שלמים כבר נאסר מאתמול, ועיין גם באחרוניםלענין מוקצה בשבת שלאחר הפסח מחמת איסור חמץ או ביום טוב משום אותו ואת בנו, וגםעיקר חילוק זה שכתבנו אינו כ"כ ברור שהרי עדיין תלוי ההיתר של השלמים בד'עבודות, וכן איסור חדש תלוי במעשה של הקרבת העומר) וה"נ גם כאן אף אם המקררנח ולא עבד כלל כל ביה"ש, אינו נעשה משום כך מוקצה לכל השבת, הואיל וכך דרכותמיד לעבוד ולנוח לסירוגין, וכיון שגם ברור הדבר שיתחיל אח"כ לעבוד לכן איןזה מוקצה, ואם יתקלקל ולא יוכל כלל לעבוד כ"ש דשרי טפי לפותחו ולכן מותר ודאילפותחו בכל השבת בשעה שהוא עובד, ובפרט דלהלכה קיי"ל בסי' שי"ח ס"בבשוחט בשבת לחולה שמותר לבריא אף אם לא היה חולה מבעוד יום, ואף על גב שהבהמה איתקצאיבביה"ש מחמת איסור שחיטה, אפי"ה כיון דלא דחייה בידים לא אמרינן מגודאיתקצאי לביה"ש איתקצאי לכולי יומא (גם נלענ"ד שבשעה שהמנוע נח יתכןשמותר לסובב את הכפתור ולהפסיק לגמרי את פעולת המקרר, ואז יהיה ממילא היתר גמורלפתוח הדלת, ונמצא שגם בבין השמשות לא הוקצה הדלת מטלטול, אך כיון ששמעתישהחזו"א אוסר לעשות כן משום סותר, ואף לענ"ד יש לפקפק טובא על שמועה זוכמבואר להלן סימן י"א מ"מ לא רציתי לסמוך על זה).

אולם"בקובץ שיעורים" כתב הגר"א וסרמן זצ"ל במס' ביצה אות ו' דדוקאהיכא שהדבר מותר, אלא דבפועל לא חזי ליה, מהני טעמא דגמרו בידי אדם, אבל אם הואבאמת איסור לא מהני מה שיודע שיהא ניתר אחר ביהשמ"ש, ומשו"ה מוקצה מחמתיום שעבר שרי דתרוויהו איתנהו ביה דקמי שמיא גליא שהוא היתר, ואף דבפועל אינו יכוללהשתמש בו לזה מהני טעמא דיודע שיהא מותר לאחר ביהשמ"ש ולא אסח דעתי', אבל אםהיה אסור באמת איתקצאי לכולי יומא מגו דאיתקצאי לביהשמ"ש עכ"ל, ואיןהדברים מתאימים עם כל מה שכתבנו. גם צ"ע לדבריו מרש"י ביצה כ"דע"ב דאסור בתחלת יום טוב שני רק השיעור של בכדי שיעשה אף על גב שהוא ודאי ולאספק ועיין בזה בהגהות רעק"א ז"ל בסי' תקט"ו שהק' דאמאי לא נאסר לכלהיום, וגם להתוס' שם אם חל יום טוב ביום חמישי וששי דלפי דבריהם שם נלענ"דשגם בשבת אסור בכדי שיעשה, (אף שמוזר מאד לומר על שבת עצמה שיעור של בכדי שיעשה,מ"מ נלענ"ד דלא מסתבר להקל בשבת יותר מיום חול עייש"ה),וכמו"כ הקשו ממאי דאסור לשחוט ולאפות ולהדליק נר בכל יום טוב שלאחר השבת משוםתוספת שבת שלאחריה ואפי"ה לא אמרינן דאיתקצאי לכולי יומא, והיינו משוםדהאיסור הוא רק "מחמת" יום שעבר וגם זה לא כדבריו, וצ"ע.

שובראיתי בחדושי חת"ס מהדו"ת שכתב בריש מס' ביצה בד"ה מ"ט דאףשהר"ן הוא מהחולקים על הרמב"ן וסובר שלמ"ד שבת ויו"ט קדושה אחתאסור לשחוט עוף ביום טוב שחל אחר השבת ולא אמרינן דכיון שנסתלק האיסור נסתלקהמוקצה מ"מ אם מפורש התנה שהוא מכין את העוף לשחטו לאחר שיסתלק האיסור דשפירמותר גם להר"ן, (מהתוס' בסוכה דף י' ע"ב ד"ה עד שהביאו ראיה מלגיןשל טבול יום לענין מוקצה מחמת יום שעבר לא משמע כהחת"ס שהרי התם ודאי הכינו,אך דבריהם שם בלא"ה תמוהים כמו שתמה השעה"מ בהל' יום טוב מהא דבטבלאמרינן שאם עבר ותיקנו מתוקן ולא אמרינן כלל מגו דאיתקצאי), וכתב שם דהיינו נמיטעמא דמקריבין ביום טוב שלאחר השבת שלמי שמחה וחגיגה אף למ"ד שבת ויו"טקדושה אחת עיין שם, ולפי"ז ה"ה נמי בנד"ד הרי ודאי מכין את המקררלהשתמש בו עכ"פ בשעה שהוא נח ועיין בזה בסי' רע"ט. גם נהניתי לראות בראשיוסף על מס' ביצה כ' ע"ב שכתב לענין כבשי עצרת "דראוין ביהשמ"שלמחרת לשמן ואין זה מוקצה דודאי למחר יותרו ולא שייך מגו דאיתקצאי ביהשמ"ש דהויכגמרו בידי אדם" עכ"ל, והיינו כדברינו. /הערת המחבר/ +העירו לי שבחלקמהדברים זכיתי למ"ש הגאון מטשעכנאו זצ"ל בס' בית אברהם בקונט' המוקצהומ"מ לא שיניתי הדברים. וגם ראיתי "במרחשת" חלק א' סי' י"אשכתב בפשיטות דכיון שלחם הפנים אין גמרו בידי אדם ואסור מה"ת באכילה עד הקטרתהבזיכין ה"ז ודאי מוקצה לכל השבת משום טעמא דמגו דאיתקצאי ביהשמ"ש, והאדתנן במנחות צ"ט ע"ב יוהכ"פ שחל להיות בשבת חלות לחם הפנים מתחלקותלערב דמשמע דבשאר ימות השנה מתחלקות שפיר בו ביום, היינו משום דגבי שבת סתם לן תנאכר' שמעון דלית לי' מוקצה כמבואר בריש מס' ביצה ולכן שפיר נאכל בו ביום, אולם ביוםטוב דסתם לן תנא כר' יהודה הרי זה אסור באכילה מטעם מגו דאיתקצאי ולכן ביום טובשחל להיות בשבת היו מתחלקות לערב כמו ביוהכ"פ, והוא פלאי, דמאי שנא מכבשיעצרת ושלמי שמחה ונדרים ונדבות שקרבין ביום טוב וכן עומר הבא בשבת למאן דאוסרמוקצה וגם יש ס"ד בגמ' פסחים מ"ז ע"ב דמוקצה דאורייתא, ורש"יסובר בריש מס' ביצה שלענין אכילה גם לפי המסקנה מוקצה אסור דאורייתא. אך כבר בארנודקרבנות דינם כדג תפל או עיסה שהדביקה בתנור סמוך לשבת דאע"ג שאסור ודאי בביהשמ"שבטלטול ולא חזי כלל לאכילה אפי"ה אין זה קרוי מוקצה כיון שההעמדה ע"גהאש לבשל וההכנסה לתנור כדי לאפות היינו הכנה ולא הקצאה, וכמו שאם גמרו בידי אדםלא חשיב מוקצה גם בביהשמ"ש בגלל זה שיהי' מוכן לאחר זמן, כך גם הלחם והדגיםאף על גב שלמעשה אינם ראויים לכלום בתחלת היום אפי"ה אינם מוקצה ואדרבהבמעשיו הכין אותם לשבת ונתקיים בהם קרא דוהיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והריהם מוכנים, וה"נ בקרבן מיד כשהקדיש אותו לקרבן אף שדוחה אותו בכך מלהתחילאכילתו בלילה שהרי צריכים להקריב ולעשות את כל העבודות דוקא ביום מ"מ אין זהמוקצה רק מוכן הוא לקרבן, דנראה שאף אי משכחת מאכל כזה שא"א כלל לאכלו אלאביום ולא בלילה מ"מ פשוט הוא דאף גם בלילה לא הוי מוקצה, כמו סכין של מילהבליל שבת כשצריך מחר למול בו, או ערבה של מצוה בליל א' של סוכות דאף שלא חזי למידימ"מ מוכן הוא גם בלילה כדי לעשות בו מצוה ביום, ומה שאמרו בגמ' פסחים מוקצהבקרבנות היינו כגון שה מאפר או עצים שנשרו מן הדקל, ולא דמי לנותן שמן בנר שידליקרק בתחלת הלילה ורוצה להשתמש אח"כ עם הנר דשאני התם שההדלקה להאיר הוא דיחוימלהשתמש עם הנר (מהא גופא מוכח כדברינו, דאל"כ איך אפשר להדליק נר בערב שבתהסמוך ליו"ט כדי שיהי' לו אש ביום טוב, הרי בביהשמ"ש של מוצ"ש אסורלטלטל ולהשתמש עם הנר משום ספיקא דשבת, וכיון דבדחינהו בידים אסרינן נמי מחמת יוםשעבר כמו סוכה ביום השמיני נמצא שנעשה הנר מוקצה לכל החג, אולם לדברינו ניחא דאףשבהדלקתו הקצה את הנר משבת מ"מ מוכן הוא ליו"ט, ואף שבביהשמ"שובתוספת שבת אסור להשתמש עם הנר מ"מ מוכן הוא לכל היום). וכן העמדת אפרוחיןעל סל הרי הו"ל דיחוי מלהשתמש עם הסל ולכן שפיר אמרינן מגו דאיתקצאילביהשמ"ש, משא"כ לחם הפנים וקרבן חשובים כמאכל מסוג אחר וכשהקדישו לקרבןאין זה דיחוי ממאכל רק מכין אותו לאכלו כדין קרבן וכן בלחם הפנים ועומר. (גםנלענ"ד דהנה הצל"ח הק' בביצה כ' ע"ב אהא דסובר רבא שאם עבר ושחטביום טוב נדרים ונדבות מותר לזרוק את הדם ע"מ להתיר בשר באכילה דכיון שאסורלשחוט הרי הו"ל מוקצה, וגם נלענ"ד להוסיף דכ"ש דקשה טפי לשיטתהתוס' שם שאין הבשר מותר באכילה אלא א"כ נטמאו האימורין או נאבדו וכמדומהדבמוקצה חמור כזה לא מצינו מי שמתיר, ולחומר הקושיא נלענ"ד לומר דבר חדשדאע"ג שמוקצה שפיר נוהג גם במקדש מ"מ כל זה דוקא בכה"ג שסיבתההקצאה שייכת גם במדינה משא"כ אם ההקצאה היא רק מחמת דינים הנוהגים רק במקדשכגון דא לא גזרו חכמים מוקצה במקדש כיון דבלא"ה א"א שיהא הקרבן מוכןמתחלת היום שהרי א"א להקריב בלילה ולכן כל שהאיסור הוא רק משום דיני קרבן לאגזרו רבנן איסור מוקצה גם לאחר שנעשה ראוי).+

ג. גםנראה דבשעה שהמנוע עובד, מותר שפיר להוריד את הטמפרטורה של המקרר ע"יהרעגולאטור המיועד לכך, כיון שבפעולתו זו הוא רק מקטין את המרחק שבין המפוח והחלקהנגדי של המפסק וגורם בכך המשכת העבודה, ואין לחוש בזה לתיקון מנא, כיון שהכפתורמיועד לכך, ורגילים תמיד לשנותו, דשפיר שרי בכה"ג דאין לחשוש לשמא יתקע, -ולפי האמור להלן נראה שהוא הדין שמותר גם להעלות הטמפרטורה אעפ"י שגורם בכךלהקדים הפסקת העבודה - ואף שבהורדה זו הוא גורם למעט את הזמן שהמנוע נח ואינועובד, ונמצא שבמשך היום יעבוד מספר פעמים יותר, מ"מ נראה כיון דבההיא שעתאאין האדם עושה שום מעשה ואינו גורם שום מלאכה זולת המשכת העבודה לא אכפת לנו כללבמה שגורם להקדים אח"כ את הפעלת המנוע אחר שישבות, וכמו"ש במק"אשמותר לגרום כבוי לפני ההדלקה, כגון לנעוץ בורג בשעון אוטומטי לכבות את החשמלשהשעון עתיד אח"כ להדליקו, ומוכח הוא מכמה מקומות שמותר בכה"ג גם בגרםמלאכה דאורייתא ולא רק בגרם הפעלת מנוע שאינו עושה שום מלאכה.

ולדוגמאאציין: א) מעולם לא שמענו שיהא אסור להחזיר קדירה בשבת אף באופן שיש לחוש שהמיםשבתוך הקדירה יתאדו מחמת האש והבשר יטוגן אז בצלי קדר, להסוברים שגם זה חשיב כצליאחר בישול שאסור מה"ת, והיינו משום דהקדירה כמו שהיא עכשו לא שייך בה צלי אלאבישול, וגם אפשר שמותר להחזיר בשבת מים רותחין ע"ג תנור חשמלי קטום, אף באופןשהתנור יכבה אח"כ ע"י שעון המיועד לכך, ולאחר שהמים יצטננו יודלק שובהתנור והמים יתחממו ואין חוששים כלל להא דבלח וכ"ש במים יש בישול אחר בישולבנצטנן לגמרי, (אי לאו דאפשר שהואיל ומצטנן לגמרי יש לחוש לשמא יחתה אפי' בגרופהוקטומה) וכעי"ז מצאתי בהגהות רעק"א בסי' שי"ח במג"א ס"קי"א; ב) מבואר שמשמרת שנתן בה שמרים מע"ש מותר ליתן עליהם מים כדישיחזרו צלולים לזוב (צ"ע טובא כיון שהשמרים מתחילים תיכף לזוב ולהסתנן למהאינו חשיב כמסנן ממש בידים וכעושה מלאכה דאורייתא בידים), ועיין במשנ"ב סי'שי"ט ס"ק ל"ג שאע"פ שהמים המתערבין ע"י השמרים אינםראויים לשתיה בלי סינון, ונמצא שגם בסינון המים יש איסור, בכ"ז אנו אומריםשכיון שבשעה שהוא נותן את המים לתוך המסננת הרי הם צלולין ולא אסורין בסינון, שוב לאאכפת לנו במה שנפסלים אח"כ משתיה ע"י תערובת השמרים וחוזרים ומסתננים,ועי' חזו"א לשבת סי' נ"ג. וגם לא נזכר כלל בשום מקום שהמבעיר אש בשבתויו"ט יחשב גם כגורם כיבוי ועשיית פחם לאחר ההדלקה, (גם פסק הרמ"א בסי'תקי"ד שמותר להוסיף פתילות לנר דולק ביום טוב כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה אףעל גב דיש אוסרים גרם כיבוי ביום טוב שלא במקום הפסד) ואינו דומה לזורק אבןמרה"י לרה"י ורה"ר באמצע, שאסור גם משום הכנסה, דשאני התם שהאבןוהרשויות כבר ישנן בעולם וזורק את האבן בידים והכל נעשה ממש בכוחו, משא"כ בנידוןשלנו שכפי מה שהוא עכשיו לא שייכת בו כלל המלאכה שלאח"כ. וחושבני שזהו טעמושל המג"א בסי' שי"ח סק"מ, שכתב דהא דביבש אין בשול אחר בשול היינואפילו אם יהיה נימוח לפני שיגיע לשיעור שהיד סולדת בו, משום דאזלינן בתר השתא,ובשעה שמעמיד על האש הריהו יבש ולא שייך בו בישול.

ד. עתהנבאר דלענ"ד נראה שגם בשעה שהמנוע שובת אין לחשוש כלל שע"י הפתיחה נכנסהחום ומקדים הפעלת המנוע. פשוט הוא, שלענין זה שהפתיחה גורמת הכנסת חום הרי זהנחשב בודאי "כפסיק רישא דלא ניחא לו" שהרי הוא רוצה ודאי שהחום לא יכנס,והמקרר ישאר בקרירותו באופן שלא יצטרך כלל להקדים הפעלת המנוע אפילו אם פתיחת הדלתהיא כדי להכניס אוכלין ומשקין להתקרר, לעומת זה ברור שהפותח מתחשב עם המציאות,וכיון שיודע דאי אפשר כלל שלא יחדור החום, נמצא דודאי ניחא לו שהחום יפעיל אתהמנוע כדי לקרר את האוכלין והמשקין שבתוך המקרר, וכיון שכן יש להסתפק אם נחשבבאופן זה כפסיק רישא דניחא לו או לא. והנה גבי מסוכרייתא דנזייתא שאסור להדק משוםסחיטה, סובר הערוך, שאם אינו מעמיד כלי תחתיו, והמשקה הנסחט הולך לאיבוד מותרלסתום אף באופן שמהדק יפה, ואי אפשר שלא יסחוט משום שהוא פס"ר /פסיק רישא/דלא ניחא לו, ויש להסתפק גם שם מה הדין באופן שמצטער ולא ניחא לו כלל בזה שהייןנסחט ויוצא מהפקק, אך כיון שהוא צריך לסתום ויודע שבע"כ היין נסחט נגד רצונו,לכן העמיד כלי תחתיו כדי שיזוב היין לתוכו ולא ילך לאיבוד, אם חשיב משום כך כניחאלו או לא. ברם נראה, שאף אם נאמר שם שנחשב כפסיק רישיה דלא ניחא לו, מ"מ איןזו ראי' לנידון שלנו, דשאני התם שהאיסור של מפרק, היינו סחיטת היין מצטרף מב'פעולות: א) עיקר סחיטת היין מהפקק; ב) וגם מפני שהוא צריך ליין הנסחט ואינו הולךלאיבוד, ולכן אף על גב שלאחר שהיין כבר נסחט ודאי ניחא לו שיזוב לתוך הכלי,מ"מ כיון שעצם הסחיטה הוא נגד רצונו, נמצא שאף אם תחשוב אותו כניחא לו לגביהתנאי השני, שהנסחט לא ילך לאיבוד, מ"מ לגבי הסחיטה שהיא עיקר המלאכה שפירנחשב כפס"ר דלא ניחא לו, משא"כ בנידון שלנו, שכניסת החום אינה כלל שוםעיקר בגוף המלאכה, ועצם המלאכה הוא רק מה שהחום מפעיל אח"כ את המנוע, ונמצאשבמלאכה הנגררת מחמת הפתיחה ודאי ניחא לו בכל המלאכה, מתחלה ועד סוף, וכיון שכןאפשר שנחשב כפס"ר דניחא לו.

אבלמצד הסברא נלענ"ד דאם נאמר שהטעם שאינו חייב בפס"ר דלא ניחא לו הוא רקמשום שנחשב כמלאכה שא"צ לגופה, שפיר מסתבר שבנידון שלנו אעפ"י שרצונוהוא שבכלל לא יכנס החום לתוכו, מ"מ כיון שלאחר שהחום נכנס ודאי ניחא לובהפעלת המנוע, מסתבר דחשיב משום כך כמלאכה הצריכה לגופה. אבל הרי נפישי רבוואתיהסוברים שאפילו בשאר איסורין שלא שייך כלל הטעם של א"צ לגופה, ג"כמחלקים בין ניחא לו ולא ניחא, וגם הרמב"ם ז"ל המחייב במלאכה שאינה צריכהלגופה, סובר ג"כ לחלק בין ניחא לו ולא ניחא, עיין גם במחה"ש סי'שט"ז ס"ק י"ב, שכתב דטעמא דשרי לצוד נחשים ועקרבים בשביל שלאישכנו, הוא משום שאפילו להרמב"ם המחייב במשאצל"ג, כאן שכוונתו רק להנצלמההיזק הרי זה נחשב לגבי צידה כמתעסק בעלמא, ועיי"ש שמסיים מ"מ לפידברינו צריכים לחלק בין משאצל"ג ובין פסיק רישא ועיין במג"א סי'רע"ח, וכוונתו שבפסיק רישא דניחא לו נחשב כמכוין, משא"כ פס"ר דלאאיכפת לו כלל הוא נחשב רק כמתעסק. ועכ"פ באופן זה שלא רק לא איכפת לו אלאשזהו ממש נגד רצונו קיל טפי ממלאכה שאינה צריכה לגופה, והיינו משום דכללא הוא שכלשאינו מכוין כלל לאותה מלאכה אלא שהיא נמשכת בהכרח כתוצאה מפעולה אחרת, אנו אומריםשרק אם נוח לו בזו המלאכה אז היא מתיחסת אליו, משא"כ אם לא נוח לו הרי הואנחשב לגבי אותה המלאכה כמתעסק ואינה מתיחסת כלל אליו (ראה "שביתת השבת"ח"א דף ז' ע"ב) וכיון שכן גם בנידון שלנו הואיל וכוונתו בפתיחת הדלת הוארק להוציא או להכניס אוכלין ומשקין, ועיקר האיסור הוא משום דבפתיחת הדלת חשיבכמכניס חום ע"י כח ראשון, ומעתה כיון דמה שהחום נכנס הוא נגד רצונו, מסתברדמה שרוצה אח"כ בהפעלת המנוע נחשב רק כמחשבה גרידא בלי שום מעשה, כיון שעיקרהעשיה שעשה בפתיחתו להכניס החום אינה מתיחסת כלל לפתיחתו אלא שנחשב כנכנס מאליוכיון דלא ניחא ליה בכך (דוגמא לכך ממ"ש האבנ"ז בסי' ר"ל או"גוז"ל: "לכאורה קשה למה יהי' מותר גרם כבוי הא ניחא לו בכבוי ואף דגרמאהוא יתחייב כמו זורה ורוח מסייעתו דחשיב ג"כ גרמא וחייב משום דניחא ליה, אךלא קשה מידי דהא ודאי הי' רוצה שלא תגיע האש לכאן אלא שרצונו שאם תגיע האש לכאןיתבקעו הכלים ויכבו, ונחשוב מחשבתו זאת כאילו פעל בידים שכשתגיע לכאן יכבה, ואכתיהוה גורם כיון שעדיין לא הגיע האש לכאן, וזה אינו רוצה שתגיע האש לכאן ולא נוכללחשוב כאילו פעל זאת בידים שתגיע האש לכאן והבן" עכ"ל, הרי חזינןדאע"ג שסובר דבכה"ג דניחא לו ונתקיימה מחשבתו חשיב מלאכת מחשבת וחייבאפי' בגרמא, מ"מ סובר דאע"ג שאם תגיע האש לכאן ודאי ניחא לו בכבוי אבלכיון שאינו רוצה שתגיע האש אף על גב שודאי תגיע אפי"ה פטור, וה"נ גם כאןיש לחושבו כפ"ר דלא ניחא לו).

אולםאין זה ברור אצלי, ואפשר דכיון שבמקצת יש ניחותא יתכן שהכל מתיחס לפותח, וחשיבשפיר כפס"ר דניחא לו. וקצת דוגמא לכך מזה שכתב המאירי בשבת ק"ג ע"אלענין זה שאין חפין כלי כסף בגורתקין שאע"ג שלא ניחא לו במחיקת הצורהמ"מ חשוב כפס"ר דניחא לו, הואיל ורוצה בצחצוח הכלי. ומצינו ג"כבפסחים פ"ד ע"ב שאין שורפין עצם בפסח ע"י גומרתא משום דשמא מחמתהגחלת יפקע העצם במקום אחר ואין זו שריפה אלא שבירה, ולכאורה קשה הרי לאו פסיקרישא הוא שיפקע במקום אחר וגם אינו מתכוין לכך ומ"ט אסור, והיינו משום דכיוןשרוצה עכ"פ בפתיחת העצם הרי זה חשיב כמתכוין. ועיין גם בכס"מ פכ"אמשבת ה"ג לענין כיבוד הבית שהכוונה שיש לו בכיבוד הבית ליפותו ולתקנו נחשבתכוונה גם לענין השואת גומות, ואף על פי שחלוק הרבה משם ואפשר דאפילו בגדר דוגמאאינו, מ"מ קשה להכריע בדבר ואפשר שגם נידון שלנו נחשב שפיר פסי"ר דניחאלו. ה. אולם בעיקר הדבר נלענ"ד שאין איסור להפעיל הזרם בשבת אלא מחמת התוצאהשנעשה ע"י החשמל כמו בישול והדלקה וכדומה, שמתיחס אליו ונחשב כאילו הוא מבשלאו מדליק בידים, משא"כ בנידון שלנו שכל התוצאה מהפעלת הזרם הוא רק שהגז מתרססומתאדה ומקרר, אין אני יודע איזה איסור יש בדבר זה, ואי אפשר לחדש מעצמנו שישבהכנסת הזרם משום איסור "מוליד", ועכ"פ איסור תורה ודאי ליתא, ואףעל פי שבשעה שהגז נדחס יש שהוא מתחמם עד שהיד סולדת בו, מ"מ נקטינן שגם בלחליכא איסור תורה בבישול אחר בישול אפילו בנצטנן לגמרי, וחוץ מזה נראה כיון ששיעורחום זה הוא רק בשעה שהוא גז אבל בשעה שהוא נוזל אין החום מגיע לשיעור של יד סולדת,אפשר שמה שמתחמם ומתבשל בשעה שהוא גז לא חשוב כלל בישול, ובפרט שהחימום אינו נעשהלא באור ולא בתולדת אור, גם בארנו במק"א שאין זה שייך כלל לעריכת שעון וכדומהשרבים סוברים שאסור בשבת משום תיקון מנא או מכה בפטיש, דשאני התם שעיקר תפקידהשעון הוא להיותו תמיד ערוך ולהראות את השעה, ולכן בכל פעם שהילוכו נפסק הרי זהנחשב כקלקול, ובכל פעם שמכונן אותו ומחדש הילוכו הרי זה נחשב כתיקון, משא"ככאן א"א כלל לקבוע שהפעלת המנוע נחשבת לתיקון, וההפסק קלקול, דהא כמו שצריכיםשיעבוד בשעת הצורך כך צריכים גם להפסקתו בשעה שאין בו צורך, ואדרבה אם ימשיך לעבודכל הזמן בלי הרף אין לך קלקול גדול מזה ולכן יש לחשוב את ההפעלה"כמשתמש" עם הכלי, ולא "כמתקן" גוף הכלי. (אך יש לדעת כי בחדראשר נמצא שם תנור חימום וגם דולקת שם מנורת נפט, הואיל ואין הרבה חמצן בחדר יכולכל אדם לראות שתיכף עם פתיחת הדלת של החדר נעשה שינוי בלהבה של המנורה והיא מאירהיותר, ונתברר לי ממומחים שהשינוי הוא לא רק במידת האור וצורת הלהבה אלא השינוי הואגם בעצם שריפת הדלק וגם הפתיל מתחיל מיד לשאוב יותר נפט, ונמצא שהפותח דלת כזובליל שבת הרי הוא מבעיר בכח ראשון וגם הו"ל פסי"ר דניחא לו, כמו כןשמעתי שיש תנורי חימום אשר גם בהם רואים שתיכף עם פתיחת הדלת של החדר השלהבת עולהוהיינו מבעיר, אך אם נחשוש להכי צ"ע איך כופין בשבת קערה ע"ג הנר הרי אףאם יגביה אותה במקצת וישאיר מעט אויר תחתיה כדי שלא יכבה לגמרי, מ"מ בזהשממעט האויר ודאי מקטין מיד את השלהבת ומכהה אותו יותר ממי שמסתפק מעט שמן מהנר,וגם מסתבר דודאי שרי גם להסיר את הקערה אם ירצה דאם לא כן הי' אסור לכפות משוםמבטל כלי מהיכנו, אף על גב דמיד כשמסיר את הקערה ומכניס אויר הרי הוא תיכף מבעיר,וגם איך מורידים בשבת קדירה מע"ג הכירה שתחתיה גחלים הרי האויר הנכנס תיכףבכח ראשון גורם מיד להגדיל את האש, ותנן נמי בפ"ה מתמיד שבשבת היה כופה פסכתרשמחזקת לתך ע"ג קב גחלים שהם בוערים כדי שלא יכוו בהם רגלי הכהנים, ומשמעדשרי גם לר' יהודה דמחייב על מלאכה שא"צ לגופה, וגם מפשטות הדברים משמע דאיןבזה שום נדנוד של איסור, ואולי י"ל דכיון שהאש גדולה מאד וגם כנגד מיעוטהאויר איכא נמי ריכוז חום ע"י הפסכתר לכן אפשר דאין זה פסיק רישא וצ"ע).

ו.נראה דאף לדעת החזון איש שכתב בהל' שבת סי' נ' אות ט "שכיון שמעמידו עלתכונתו לזרום את זרם החשמל בתמידות קרוב הדבר דזה בונה מן התורה כעושה כלי",אפשר שכל זה דוקא בשעה שעושה את עיקר החיבור של המקרר עם רשת הזרם, בזה הוא סוברשנחשב כבונה כיון שמעמידו בכך על תכונתו לזרום בשעה שמתחמם ולהפסיק בשעה שמתקרר,אבל אם האדם רק משנה את קצב פעולת המקרר ומפעיל אותו חמשים פעם ביום במקום ארבעיםנלענ"ד שגם להחזו"א חשיב רק כמשתמש ואין לחשוש בזה לבונה וסותר, וגםמסתבר דאין בזה משום מתקן כיון שרגילים תמיד לשנות את הקצב ע"י המוסת שלהמקרר כפי רצונו של האדם בשעה זו ולאו תיקון הוא כלל, וכ"ש בנידון שלנושהמקרר מחובר עם הזרם אלא שנפסק מפני הקור, נראה מתרי טעמי שמה שגורם עכשיולהפעילו אין בזה משום סרך בונה, א) כיון שלאחר זמן מועט הוא נפסק מאליו, ונמצא שכלבנינו הוא רק לשעה פורתא. ואף שכתב שם "וזרם חשמל אף תיקון לשעה חשיבבונה" היינו בכה"ג שצריך אח"כ מעשה לבטל את הפעולה הקודמת כמובהדלקה שסובר שבשעה שמדליק שפיר נחשב כבונה אעפ"י שדעתו, וגם רגיל, לכבותולאחר זמן, משא"כ בכה"ג שהחבור וההפסק נעשים כל הזמן לסירוגין מאליהם לאמסתבר כלל לומר דבכל פעם שהמקרר מתחיל לעבוד חשיב "בונה" ובשעה שנפסקכאילו "סותר", וכידוע שהרבה גדולי אחרונים סוברים שבנין לשעה לא חשיבכלל בנין ועיין בפנ"י שבת צ"ה ובביצה י"ב שכתב "דליכא במגבןמשום בונה אם דעתו לאכלו בו ביום" וכתב ע"ז המהרש"ם באור"חסי' תק"ט דאף הירושלמי בריש הבונה שסובר דגם בנין לשעה הוי בנין מ"מי"ל דבכה"ג שיוסתר בו ביום לא הוי בונה, וכיון שכן כ"ש בכה"גשהסתירה נעשית מאלי' בו ביום דאינו קרוי בונה, וכן לענין תיקון מנא עיין בס' תהלהלדוד סי' שי"ז סוף אות ב' ובאות ו' דתיקון כלי לשעה לאו כלום הוא וכןבכה"ג שנסתר מאליו בו ביום לא חשיב כלל תיקון עיין שם. ב) בזה שע"יהפתיחה נכנס חום ומקדים להפעיל הזרם אינו משנה כלל את קצב פעולת המקרר שהרי הואערוך ומתוקן שבדרגה מסוימת של חום הוא מתחיל לעבוד, ונמצא שבפתיחת המקרר רק גרםלהקדים את החום לאותה הדרגה אבל לא גרם לשום שינוי בקצב הפעולות של המקרר. ולכןנראה שגם אם מקדים תיכף בידים ובמתכוין את פעולת המנוע, כיון שאין מלאכתו מתקיימת,וגם לא שייך לומר בזה שהעמידו על תכונתו לזרום כיון שתכונה זו הרי היתה בו גםמקודם, לא מיבעיא שאין לחוש בזה לאיסור תורה, אלא גם נראה דכיון שלא עשה שום שינויבקצב פעולת המקרר ולא בעיקר תכונתו אין בזה שום איסור אפי' מדרבנן.

ומעתהכיון דנתבאר ודאי שאין כאן מלאכה דאורייתא, מסתבר שאין שום חשש בפתיחת הדלת, שהריגם לענין גרם מלאכה דאורייתא אמרו בגמ' שבת ק"כ ע"ב, שרק עשייה אסורה האגרמא שרי, ומבואר שלאו דוקא גרם כבוי הוא דשרי, אלא אף גרם הבערה נמי שרי,כמו"ש שם להדיא המאירי עיין שם. הן אמנם שהרמ"א בסי' של"ד סעיףכ"ב כתב דלא שרי גרם כיבוי כי אם במקום פסידא, מ"מ נלענ"ד שכל זהדוקא בגרם מלאכה דאורייתא משא"כ בדרבנן לא מצינו שאסור שהרי אפילו לענין יוםטוב כתבו התוס' במס' ביצה כ"ב ע"א דגרמא שרי לכתחלה אפילו שלא במקוםפסידא, ואף שהמג"א כתב בסי' תקי"ד סק"ה דאסור, מ"מ בדרבנן ממשלא מצינן שאסור, וזה שגרם כבוי אסור אף על פי שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כברמבואר בראשונים שמשאצל"ג =שמלאכה שאינה צריכה לגופה= חמורה יותר ונחשבתכדאורייתא, וחושבני שגרם כבוי גחלת של מתכת מותר גם שלא במקום הפסד. ועיין גםבאבנ"ז או"ח סי' קנ"ט שהביא דעת רש"י שהטעם שמותר לבשל בחמההוא משום שאין דרך בישול בכך, והקשה שלפי"ז מדרבנן מ"מ יאסר, כמו כל מלאכהכלאחר יד, ותירץ שכאן שמתבשל מאליו שלא ע"י מעשה לא גזרו בכלאחר יד,וכמו"ש כחו בכרמלית לא גזרו רבנן, ועיי"ש שסובר שכלל הוא בכל המלאכות.וכן גם בנידון שלנו אף אם גם ננקוט שבהפעלת הזרם יש איסור "מוליד"אפי"ה בגרמא מסתבר דשרי, ועיין גם בבית אפרים חיו"ד סי' ס"ב, שסוברשמותר לעשות גרמא ע"י עכו"ם ולא אסור כלל משום שבות דאמירה לעכו"ם.וזה שאסור "לגרום" ביטול כלי מהיכנו, אעפ"י שהוא רק מדרבנן, היינומפני שחכמים גזרו גזירה מיוחדת על אותו גרמא לראותו ממש כבונה או סותר גם לפני שהתרנגולתהטילה הביצה תוך הכלי (מסופקני במי שעבר ונתן כלי תחת התרנגולת אם יש עליו חיובלתקן איסורו ולסלק משם את הכלי כי אפשר דאין בזה שום תיקון, אך אפשר דאף שהאיסורנעשה בשעה שנותן את הכלי, מ"מ יש גם תנאי נוסף שתטיל אח"כ את הביצה תוךהכלי, כמו במלאכת בישול דהמעמיד על האש אינו חייב אלא לכשיתבשל, ולכן אפשר שחייבלהזדרז ולסלק), אבל אם הוא גורם את נתינת הכלי מותר שפיר לגרום לכתחלה ביטול כלימהיכנו, וכמו"ש המהרי"ל והובא במג"א סי' רס"ה סק"ב שמותרליתן כלי מבעוד יום תחת השלחן ולהסיר אח"כ בשבת את השלחן והשמן הנוטף יכנסלתוך הכלי ולא אסור משום מבטל כלי מהיכנו כיון שאינו עושה ממש בידים בשבת.

גםפשוט הוא שאף אם היינו אומרים שיש איסור תורה בהפעלת מנוע מ"מ בנידון שלנו אףעל גב שהחום נכנס תיכף ומקדים להפעיל את המנוע בשעה קצרה אפי"ה אין זה דומהלמ"ש דהמגיס חייב משום מבשל, או כמו"ש הריטב"א בשבועות י"זדקרובי בישול מלתא הוא וחייב, דשאני התם שמתחיל תיכף להתחמם יותר וממהר להתבשל,משא"כ כאן שהחום רק גורם שלאחר זמן יתפשט הגז, ויחד אתו המפוח, ורק אז תתחילהמלאכה ע"י זה שיגרום חיבור עם הזרם, באופן זה מסתבר דחשיב רק גרמא בעלמא,וגם אפשר שכיון שמעיקר הדין אמרו בגמ' שגרמא מותר, לכן אף שהרמ"א הביא דעתהמרדכי דלא שרי אלא במקום פסידא, מ"מ אפשר שדוקא בכה"ג שמכוין להדיאלגרמא, אז הוא דאסור שלא במקום הפסד, אבל בכה"ג דנידון דידן שאינו מכוין אלאלפתוח הדלת, ורק פס"ר הוא שיצא מזה גרמא בכה"ג לא מצינן שאסור אףלהמג"א בסי' שי"ד שאוסר פס"ר אפי' בדרבנן. וקצת דוגמא לכך מזהשבשבות של אמירה לעכו"ם לא אסור בפסיק רישא כמבואר שם במג"א ובסוף סי'רנ"ג עיין שם, והשבות של אמירה לעכו"ם חמורה יותר מגרמא, דנפישי רבוואתיהסוברים שמותר לכתחילה אפילו שלא במקום פסידא, וכיון שכן אפשר שכמו כן יש לחלקבנידון שלנו בין מכוין להדיא ובין פסיק רישא. כל זה כתבנו לענין גרם הפעלת מנועבתחלתו, משא"כ בנד"ד שהמקרר הוא כבר באמצע עבודתו אלא שרק מקדים פעם אחתקצב פעולתו מסתבר שמותר לעשות כן אף בכה"ג דלא חשיב כלל גרמא.

ז.אולם יש טוענים דיש לחשוש לזה, שבכל פעם שמתחדש מעגל חשמלי יוצא במקום החבור ניצוץקטן של אש, ונמצא שבפתיחתו הוא גורם למלאכת מבעיר, שחייב גם על כלשהו, אך נראהשאין לחוש כלל לכך, שאפילו להסוברים דמשאצל"ג חייבין עליה, מ"מ אפשרשצריכים שיהי' עכ"פ איזה צורך ותועלת מעשיית המלאכה, אבל בנד"ד שלא רקשאין שום תועלת אלא אדרבה רצוי יותר שלא יתהווה כלל הניצוץ, כיון שהוא רק מכלה זרםלבטלה, וגם בהמשך הזמן הוא שורף ומקלקל מקום המגע, נמצא שודאי לאו דאורייתא הואלפי מה דנקטינן שמקלקל בהבערה פטור, ובר מן דין נראה שהבערה זו חשובה רק כלאחר יד,כיון שאין רגילין כלל בשום פעם לפתוח את הדלת ע"מ לעשות ניצוץ, ועיין בגמ'ר"ה ל"ג ע"א, שהמתקן את השופר בכלי שאין רגילין לתקן בו ה"זחשיב כלאחר יד ולא אסור כי אם משום שבות, וכן איתא בשבת מ"ו ע"בברש"י שחופר שחייב עליו מה"ת הוא רק במרא וקרדום, שרגילים לחפור בהםתמיד ולא בדבר אחר, וכן מפורש בכמה מקומות בש"ס, וכיון שכן מסתבר שגם בנידוןשלנו חשיב כלאחר יד, ואף על גב שבדרך כלל בכל לחיצת כפתור חשמלי, לחבר או להפסיקאת הזרם, יוצא ניצוץ, מ"מ כיון שבשום פעם אין רגילין ללחוץ על הכפתור בכוונהכדי לעשות ניצוץ, אלא שנעשה תמיד רק אגב גררא בדרך של פסיק רישא, אין זה נחשבכדרכו אלא כלאחר יד, ומעתה כיון שבפתיחת הדלת אין דעתו כלל לאותו ניצוץ, ועיקרכונתו הוא רק להכניס או להוציא אוכלין ומשקין, נמצא שלגבי הניצוץ הרי זה נחשבכפסיק רישא דלא ניחא לו בדרבנן. ועיין "בדגול מרבבה" סי' ש"מ סעיףג', שתמה על האוסרים לשבור בשבת עוגה שיש עליה אותיות וז"ל: "לא מיבעיאלהתה"ד שהביא המג"א בסי' שי"ד סק"ה דבאיסור דרבנן מותרפסי"ר =פסיק רישא= א"כ מוחק זה דלא ע"מ לכתוב הוא הוי רק איסורדרבנן וכיון שאינו מתכוין מותר, אלא אפילו לדעת המג"א שם, שאפילו באיסורדרבנן אסור פס"ר =פסיק רישא= מ"מ הרי כשאינו מתכוין ומקלקל ועושה כלאחריד גם המג"א מתיר שם אפי' בפס"ר וכמ"ש כאן דכולהו איתנייהו מקלקלהוא וגם כלאחר יד ולכן נלענ"ד היתר גמור בדבר זה", וכן בנידון שלנו כיוןשאינו מתכוין והוא רק מקלקל וכלאחר יד, שפיר מסתבר שמותר. ועיין גם "בבאריצחק" להגאון מוהרי"א ז"ל מקובנא, שכתב בסי' ט"ו שאפי'להמג"א לא אסור פס"ר בדרבנן אא"כ אפשר גם בלא זה, משא"כ היכידאי אפשר כלל בלא"ה, קיי"ל דלא אפשר ולא מכוין מותר בדרבנן, ואףשבהשמטות שבסוף הספר חזר מזה, וכתב שאין להקל אלא בכה"ג דלא ניחא לו,מ"מ בנד"ד נמי לא ניחא לו.

גם כתבהפרמ"ג בסי' תק"ב מ"ז סק"א: "דמכה בברזל על אבן וכדומהויוצאין ניצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוא", ומבואר שם שלא נקרא מבעיראא"כ הניצוץ נאחז דוקא באיזה דבר שהוא בוער ונשרף ולא בניצוצות גרידא. אמנםחידוש גדול הוא וקשה לסמוך על זה לענין הבערה דאורייתא וגם אפשר שרק לענין יום טובכתב כן (בחזו"א סי' נ' אות ט' ראיתי שכתב כן גם לענין שבת וז"ל"מיהו אם אין זה נעשה גחלת אף שניצוצי אור ניתזין מן החוט זה אחר זה בתמידותאין זה מבעיר", ואם כוונת הדברים לאותם סוגים של מנוע שנוצרים שם בתמידותניצוצות בעת פעולתן מוכח שסובר גם לענין שבת דאין בזה משום מבעיר וצ"ע). ואםלוקח שתי אבנים ומכה אותן זו בזו עד שמוציאין אש, כמו שעשה אדם הראשון במוצ"שיתכן שחשוב ממש מבעיר, כיון שמתכוין בפירוש לעשות ניצוץ כדי ליהנות מאורו, או כדילהדליק בו אש אחרת, לכן אפשר דאחשיבינהו ושפיר חייב משום מבעיר על המצאת הניצוץהואיל והחיוב של מבעיר הוא גם על כל שהוא משום שאש כלשהו ג"כ חשוב וקטן מדליקאת הגדול, משא"כ בנידון שלנו שמתעסק בדבר אחר אלא שממילא יוצא ניצוץ קטן,שבשום פעם אין רגילין לעשותו כדי ליהנות ממנו, אין זה כדרך הבערה אף אם ננקוט ודאישמלאכת מבעיר הוא אפילו כשאין שום שריפה וכליון, שאם לא תאמר כן יהא אסור לשבורחתיכת סוכר קשה לשתים מפני שבמקום חושך ואפילה רואים תמיד ניצוץ של אור היוצא מהםמחמת השפשוף שבמקום השבירה /הערת המחבר/ +נודע לי שלפי המדע יש הבדל בין ניצוץע"י התפרקות של חשמל דרך האויר ובין ניצוצות בחכוך סוכר אשר אפשר דאין זהחשיב כלל אש+ וכן גם ההולך בנעלים מסומרות יש שהוא פס"ר שבכל דריכה ודריכהיצאו ניצוצות אש אשר לכאורה אין שום חילוק בין אותן הניצוצות ובין ניצוץ חשמל,ואעפ"כ אין חוששין לכך (ועיין "במלמד להועיל" חאו"ח סי'מ"ט שחושש לניצוץ של חשמל וסובר שנחשב מבעיר גמור), ונמצא שלהרמב"םשמחייב במלאכה שא"צ לגופה אפשר שגם כאן צריך להיות חייב משום שאעפ"ישאינו נהנה מ"מ אין זו דרך השחתה וכמו"ש החו"י בסי' קפ"חעייש"ה, משא"כ בניצוץ חשמלי, ידוע שהניצוץ גורם רק רעה ולא טובה. גםשמעתי ממומחים שבסגירת מעגל חשמלי של מקרר גם יכול להיות שלא יתהוה בכלל שום ניצוץאו יהיה כ"כ קטן אשר בעיני בשר אי אפשר כלל לראותו. ועיין בריטב"א יומאל"ד ובכתובות דף ה' ובשטמ"ק שם שכתב: "וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכהלא חשיב פסיק רישא" ואעפ"י שרבים כתבו "שקרוב" לפסיק רישאאסור ג"כ, מ"מ אינו אלא מדרבנן, ועיין בזה בשו"ע הרב סי' תצ"דסעיף כ"ג, ובמהרש"א שבת ק"כ ע"ב, ובחלקת יואב סי' ט'. גםמסופקני שכמו שסובר הרמב"ם שהמחמם מתכת נקרא מבעיר, והיינו משום שכיון שנתחמםכ"כ הרבה עד שמאדים או מלבין הוא עצמו נחשב אש, כמו"כ יש גם לומר להיפךשניצוץ יחידי קטן מאד, שיד האדם אינה מרגשת בו שום חום, אינו נחשב עדיין בגדר אש,ואף על פי שגם ניצוץ זה יכול שפיר להבעיר דברים שהם רגישים לגבי אש, מ"מ כיוןשיד האדם לא רק שאינה נכוית אלא גם אינה מרגשת כלל שום חום אפשר שלא נחשב כלל אש,אך אפשר שניצוץ של חשמל חמור יותר מכל ניצוץ אחר שיצירתו היא רק להרף עין, ומידהוא כלה ונפסד והיה כלא היה, משא"כ בחשמל /הערת המחבר/ +נודע לי ממומחים שאיןזה נכון במתחים חשמליים נמוכים יחסית המצויים בבתים+ בשעה שהמגע בין ב' החוטיםרופף והניצוץ נוצר אילו היו החוטים נשארים באותו המצב ולא היו מתקרבים יותר היההניצוץ נשאר קיים הרבה זמן עד שהיה שורף לגמרי את החוטים, ורק מפני ורק מפניהחוטים מתקרבים תיכף הוא כבה, ולכן אפשר שחמור יותר, אך אעפ"י כן נראה כיוןשלמעשה מתקרבים תיכף החוטים והניצוץ הנוצר במקרר הוא עפ"י רוב קטן מאד מסתברשאין לחוש כלל לכך.

שובראיתי בס' ברכת שלמה סוף סי' ס', שהביא מהגאון ר' שמחה זעליג ז"ל מבריסק שכתבשמבואר בשו"ע /או"ח/ סי' ש"כ סעיף י"ח שמנהג העולם כהערוךשסובר שפסיק רישא דלא איכפת לו מותר, ואף שמצאנו באיזה מקומות שאסרו רבנןפס"ר דלא איכפת לו, מ"מ "זהו רק היכא דגזרו חז"ל - ואין לנולגזור מעצמנו כל היכי שלא מצינו בפירוש, והרי פשוט המנהג ששוברין את החוט צוקרבסכין של ברזל עשות שטאהל והדבר ידוע שניתזין מהצוקר ניצוצות בוערות ולית מאן דחשלהא והוא משום דהוה פס"ר דלא איכפת ליה". אולם לענ"ד צ"ע הרבהשנראה שרק בדרבנן אפשר שמצאנו להקל בפס"ר דלא ניחא לו, וכמו"ש"מהבאר יצחק" ועיין גם במשנ"ב סי' שכ"א ס"ק נ"ז,שכן סובר גם "הבית מאיר" וכן סוברים המשנ"ח והבית אפריםבחיו"ד סי' ס"א ועיין גם בפמ"ג בא"א סי' שט"ז סק"טובישועות יעקב סי' שי"ד סק"א שכתבו שבאופן שהוא נגד רצונו יש לצדד יותרלהיתר, אבל בדאורייתא נראה דאף שמהט"ז שם בס"ק י"ב משמע שסובר בדעתהשו"ע שמ"ש "והעולם נוהגין היתר בדבר" הוא משום פס"ר דלאניחא לו, אולם גדולי האחרונים לא הבינו כן ועיי"ש במשנ"ב שכתב שהכרעתהשו"ע היא לאיסור אפילו בפס"ר שהוא נגד רצונו, ולא רק בדלא איכפת לו,וכן מוכח מהשו"ע בכמה מקומות, ועיין בזה בשביה"ש ח"א דף י"ח,ולכן נראה כהנ"ל, גם נראה שאם נחמיר לאסור פתיחת הדלת מפני שהוא גורם להקדיםהפעלת המנוע, יש לאסור גם לפתוח את הדלת והחלון של הבית בפני השמש, או להכניסתבשילין רותחין לתוך הבית סמוך למקרר מפני שאף גם הם מוסיפים חום וגורמים להקדיםקצת הפעלת המנוע גם בשעה שהמקרר סגור.

ח. ברםנראה דרוב הדברים שכתבנו הם רק בנוגע לזה שאין לחשוש לאיסור גרמא שהחום גורםאח"כ להקדים את הפעלת המנוע, אבל עדיין יש לחשוש שמא בשעה שפותח את הדלת כברהגיעה דרגת החום שבתוך המקרר סמוך לנקודה שמפעלת את המנוע, ונמצא שבשעה שפותח אתהדלת הוא בגדר פסיק רישא שהכח הראשון של החום יפעיל תיכף את המנוע, וכמי שעושהבידים דומה, דהרי זה דומה "לאשקיל עליה בידקא דמיא", או שוחט בסרנאדמיא, שמבואר בחולין ט"ז ע"א, שאם נשחטה בכח ראשון שחיטתו כשרה, הרישאע"פ שהוא לא דחף כלל את המים לצאת אלא גרם רק יציאתם ע"י הסרת הדףהמונע אעפי"כ אנו חושבים את הכח הראשון ככח גברא, וכמאן דשחט לה בידים דמי,וכך גם כאן אם ננקוט שיש בהפעלת מנוע משום איסור תורה. הן אמנם שלענין פסול מקוהמחמת תפיסת ידי אדם כתב "השאילת דוד" בסי' ז' "דהסרת הקראן אשר עלידו יורדים המים לבאר לענין מקוה לא נקרא תפיסת ידי אדם וכמו חופר צנור בצד הנהראם הוא פותח מסגרות הצנור שהולך מהנהר שאין זה נקרא לענין זה תפי"א אף בכחראשון, שהרי נלמד רק ממעין, ומעין גופיה אף במקום שצריך מים חיים כשר בבאר חפורשבאו המים ע"י חפירה כמו"ש המהרי"ק סי' נ"ו, כמו כן המיםשבאים ע"י שפותח המסגרת שמעכבת יציאת המים לא נקרא זה תפי"א =תפיסת ידיאדם= כן נראה ברור וא"כ מה לי שפותח מסגרת מצנור שמביא מים מנהר או מצנורשמביא מים מכלי" עכ"ל, ונראה לכאורה שקל וחומר הוא משם, שהלא עיקר הטעםדתפי"א פסול הוא משום דכתיב יהי' טהור ודורשים מזה בזבחים כ"ה ע"בהויתן ע"י טהרה, ומצאנו גם לענין הטלת מום בקדשים שיש שסובר שהטעם דאסורמה"ת אף ע"י גרמא הוא משום "שלא יהי'" משמע גם שלא יהיה בומום, ואעפי"כ אומרים שהסרת המונע אינה נקראת הויה בטומאה, וכ"ש כאן אצלשבת שכתוב לא תעשה, ודורשים מזה דוקא עשיה הוא דאסור הא גרמא שרי, שהסרת המונעודאי נחשבת רק כגרמא, גם ראיתי בשו"ת מחזה אברהם סי' מ"ב שכתב:"דלענין שבת דממעטינן גרמא י"ל דבהסרת המונע אף כח ראשון חשיב גרמא משוםדבמשכן לא הוי גרמא", ועיקר ראיתו הוא ממ"ש החת"ס בחיו"ד סי'רי"ד שמה שהאדם מסיר הברזא וגורם למרוצת המים אינו נקרא הויה ע"י אדם,כיון שהוא מסיר רק את המונע והמים נמשכים מאליהם, וכמו כן כתב שם בסי' נ"בלענין גן מקורה בגג של זכוכית, שנשאל אם מותר לפתוח את הגג בשבת כדי שיכנסו לשםקרני השמש המועילים לגידול הזרעים, והשיב שכיון שאינו עושה בידים שום פעולה בגוףהשמש או הזרעים אלא שהוא מסיר רק את המונע שחוצץ בין השמש והזרעים הוא רק כגרמאשלפי הגמ' בשבת ק"כ ע"ב שרי מדאורייתא, ומביא שגם המהרש"ם בהשמטותלח"ג סי' מ"ד הסתמך על החת"ס הנ"ל גם לענין שבת עיין שם. אולםלענ"ד צ"ע הרבה מהמבואר שם בשבת ק"כ שאסור לפתוח דלת כנגד המדורהבשעה שיש רוח מצויה גזירה אטו רוח שאינה מצויה, שבפירוש משמע שאם עושה כן בשעה שישרוח שאינה מצויה הרי היא מלאכה גמורה מדאורייתא, ואין שום סברא לחלק בין פתיחתהדלת בפני רוח לבין פתיחת גג לחדירת קרני השמש, וא"כ הרי מוכח שכמו שלעניןשחיטה רציחה /רחיצה/ ונטילת ידים אנו חושבים את הכח הראשון ככחו, כך גם לענין שבתאין לחשוב את הסרת המונע כסילוק תריס בעלמא. גם מפורש כתב שם הר"ח שהטעם שהואחייב ולא נחשב גרמא, הוא משום "דכיון דמשוי אורחא אפי' לרוח מצויה ללבותומחשב לכן אסור בשבת דהיינו מלאכת מחשבת", הרי מפורש שבזה שהוא עושה דרךלכניסת הרוח נחשב לענין שבת כמעשה בידים, וכך גם בנידון שלנו לענין כניסת החום.

ט. הןאמנם שלגבי הפותח עצמו אין זה פסיק רישא כיון שאינו יודע כלל אם יפעיל בכך תיכף אתהמנוע או לא, אבל כיון שאם היה יכול לשער את מדת החום שבתוך המקרר היה יודעשבפתיחתו יפעיל תיכף את המנוע, נמצא שהספק הוא לא כמו בגרירת מטה וספסל שהספקאיננו על העבר אלא על העתיד אם יעשו חריץ או לא, אלא הספק בנד"ד הוא בדברשכבר נעשה, כלומר אם שיעור מדת החום של המקרר כבר קרב לקצו או לא, ונמצא שאם באמתהתחיל תיכף המנוע לעבוד, נגלה הדבר למפרע שהמקרר היה במצב כזה שהפתיחה מוכרחת תיכףלהפעילו, ונמצא שבשעה שהוא פותח הרי הוא עושה ספק איסור. והנה לדבר זה קראוהאחרונים ספק פסיק רישא דלשעבר. ועיין בשו"ע יו"ד סי' פ"ז סעיף ו'שכתב הרמ"א שאסור לחתות האש תחת קדירה של עכו"ם לפי שהם מבשלים בהםפעמים בשר ופעמים חלב, ונמצא שהחותה תחת קדירה מביא לידי בישול בשר בחלב, וכתבע"ז הגרע"א ז"ל: "קשה לי הא אינו מכוין לבשל רק לחתות האשופסיק רישא לא הוי דשמא לא בישל העכו"ם בהקדירה בשר וגם חלב, וצ"ל דדוקאבספק דלהבא שמא לא יהא נעשה כן במעשה שלו כמו גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתולא יעשה גומא, אבל בספק בעבר כמו הכא דאם יש בקדירה בלוע בשר וחלב בחיתוי זה בודאייתבשל, אלא דהספק הוא שמא אין בו בליעת בשר בחלב זה מיקרי שפיר פסיק רישא",אך כתב שלדעת הט"ז בסי' שי"ז סק"ג שכתב שלדעת הטור מותר לנעול תיבהשאינו יודע אם יש בה זבובים לא הוי פס"ר, מוכח שסובר שגם ספק לשעבר אינו נקראפסיק רישא, אולם פשוט הוא שיש לחלק ולומר דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ולכןאף שהספק הוא על העבר אין זה נחשב מלאכת מחשבת משא"כ בשאר איסורין. וכן ראיתיבשביתת השבת בכללי דשא"מ ופס"ר שהביא כן מהמגן אבות בחידושיו על מס' שבתדף ל' עיין שם.

ועייןגם בשו"ע הרב ז"ל בקו"א לסי' רע"ז סק"א שכתב לעניןכיבוד: "דהספק הוא שמא יש גומות בבית ואי אפשר שלא ישוה והו"ל פס"רוא"כ כשאינו ידוע הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ולא דמי לשאר דבר שאינומתכוין דספיקא הוי ושרי, דהתם הספק הוא שמא יעשה גומא והכא הספק הוא שמא יש כברואי אפשר שלא ישוה ולא גרע משאר ספיקי דאורייתא". (וכן משמע ממה שחילקוהראשונים בביצה כ"ג ע"ב בין כיבוד של שטח קטן כמו בית המטות לבין שטחיותר גדול, והיינו משום שאם השטח הוא גדול יש מסתמא מקום כזה דשייך בי' אשוויגומא, והי' אפשר לדעת אם הי' נותן אל לבו להסתכל שם היטב, וכמו"כ לענין סריקהבשבת דמבואר בסוף סי' ש"ג שאפי' אם אינו מכוין להסיר הנימין המדולדליןאפי"ה אסור משום דהוי פס"ר, נראה דאף שבכל פעם שמעביר את המסרק פשוט הואדליכא כלל פס"ר של השרת נימין, ועל כרחך משום דמ"מ באותו פעם שהסריקהמשרת מתברר שבלא יודעים עשה פעולה שיש בה פס"ר של השרת נימין מדולדלין).

וכמוכן כתב לענין פתיחת דלת כנגד הנר שהספק הוא "שמא ברגע זה שיתחיל לפתוח ינשבהרוח בחזקה וא"א שלא תכבה כשיפתח ונמצא עושה איסור דאורייתא במה שפותחשע"י כן הרוח מכבה בודאי כיון שכבר יש רוח והוא לא ידע ואשם שסבור כשמתחילשאין שם רוח", אולם במסקנת דבריו הוא מביא ג"כ את הט"ז הנ"לוכתב שמשמע גם כן כך מהרמב"ן והר"ן בפרק כירה בסוגיא דצירוף שאף אם הספקהוא במה שכבר עבר אעפי"כ נחשב דבר שאינו מתכוין ומותר, והטעם שאסור לפתוח דלתכנגד הנר, כתב שם שהוא מפני "שיש לחוש שמא יהיה ודאי ואעפי"כ יעשה מהשיעשה - דאם יהיה פתוח ברוחב טפח על דרך משל חיישינן שמא מיד כשפשט ידו לדלת לפתוחברגע זו בתחלת הפתיחה ינשב רוח חזק כל כך שא"א שלא יכבה כשיפתח טפח או פחותונמצא עושה איסור לאחר שהוא ודאי פסיק רישא". וממילא נראה שכל זה שייך רק אצלרוח שיש לגזור שמא יפתח או יגמור הפתיחה גם לאחר שהוא רואה שהרוח נושב בחוזק ועתידודאי לכבות, משא"כ בנד"ד שלפני שהמנוע מתחיל לעבוד איננו יודע כלל אםיתחיל לעבוד מחמת הפתיחה או לא שפיר מסתבר שמותר, ועיין גם במשנ"בבבאה"ל סי' שט"ז שהוכיח מהרמב"ן והמאירי כהט"ז עיין שם.ולפיכך אין צריכים גם לחשוש דשמא נמצא עכשיו המקרר בדרגת חום כזו אשר אם רק מזיזקצת את המקרר ע"י פתיחת הדלת הוא גורם תיכף הפעלתו, כיון שאין זה פסיק רישאומותר מפני שאינו מתכוין לכך, גם נראה דאם נחשוש לכך יש לאסור להשתמש בשבת בתנורהנקרא "פראפעקשן" כיון שגם שם יש שע"י שמעמידים או מורידים כלימעליו הוא זז קצת ונשפך תיכף הנפט מהמיכל לתוך צלחת, והו"ל כמוסיף שמן בנרדחייב משום מבעיר.

גםנראה שאף אם ננקוט גם לענין שבת שאם הספק הוא על העבר הרי זה ספק איסור (עיין בזה"בחלקת יואב" חאו"ח סי' ח') אפשר שדוקא באופן שיכול לברר, אזאומרים שנחשב ספק פס"ר ואסור, משא"כ באופן שא"א כלל לברר, כי בכמהמקומות מצאנו ההיתר של אינו מתכוין אעפ"י שכל הספק תלוי בסיבות שכבר היו ולאבמה שעתיד להיות. וחושבני שגם בגרירת כסא וספסל, הספק אם יעשו חריץ או לא יש שזהתלוי בטיב העפר ובכח המאמץ שהוא מתאמץ לצורך הגרירה ואעפי"כ אין זה נחשב כספקבמה שכבר נעשה. גם אפשר שדוקא כעין סגירת תיבה שהסגירה עצמה היא צידה הוא דחשיבספק פס"ר, משא"כ בנד"ד שפתיחת הדלת אינה איסור כלל אלא שמחמתהפתיחה נכנס חום, אשר מחמתו מתפשט גאז, וההתפשטות גורמת לסגירת מעגל חשמלי ולהפעלתמנוע, באופן זה אפשר שכיון שאינו יודע ברור, אין זה נחשב ספק פס"ר לשעבר כיון שבשעת הפתיחה הוא מסופק אם הגאז יסגור אח"כ את המעגל או לא, ולא דומה לסגירתתיבה שיש בה זבובים, שבשעה שסוגר אינו מסופק אם יצוד אח"כ או לא, אלא אם הואצד עכשיו או לא, וכן ע"י החיתוי באש הוא ממש מבשל מספק בשר וחלב, משא"ככאן. ואפשר שלפי"ז אין להוכיח מדברי הרמב"ן והמאירי ממה שכתבו אצל ספקצירוף שסוברים ג"כ כהט"ז. אך נראה שא"א כלל לסמוך על סברות קלושותכאלה, וגם בעיקר הדבר חוששני מאד דאפשר שכיון שהוא ודאי פס"ר שהפתיחה גורמתלהקדים הפעלת המנוע והספק הוא רק אם יפעיל אותו תיכף בכח ראשון, או רק לאחר זמן,אפשר שאינו שייך כלל לדבר שאינו מתכוין אא"כ היינו מסופקים אם החום נכנס אולא, או אם החום ישפיע על המנוע או לא, אבל באופן כזה שודאי נכנס, וגם ודאי משפיע,והספק הוא רק אם באופן המותר או באופן האסור, אפשר דשפיר חשיב לדעת הכל ספק איסור.

י.אולם נתברר למעלה דמסתבר שהנידון שלנו נחשב כפס"ר דלא ניחא לו, כיון שהכנסתהחום לתוך המקרר הוא נגד רצונו, ועיין במג"א סי' ש"כ ס"ק כ"אשהכל מודים שאין איסור תורה בפס"ר דלא ניחא לו, וא"כ אף אם נחשוב אותוכספק עשיה ספק גרמא מותר מטעם ספיקא דרבנן להקל. וגם נראה דבנד"ד איכא רובאלהיתירא, שהרי רק לעתים רחוקות הוא גורם בפתיחתו הפעלת המנוע מיד בכח ראשון, ונמצאשבכל פעם שפותח יש לנו ללכת אחר הרוב שלא יפעיל תיכף את המנוע, ואף שההולך במדברואינו יודע מתי הוא שבת אסור בכל הימים בעשית מלאכה אם יש לו ממה להתפרנס ואין הולכיםאחר רוב הימים שהם חול, עיין במג"א סי' שמ"ד שכתב שהוא מפני שיום השבתנחשב קבוע, כיון שבמקומות של ישוב הוא ניכר וידוע, משא"כ בנד"ד מה טעםלא נלך אחר הרוב ונוסף לכך, הרי נתבאר דמסתבר שאין שום איסור תורה בהפעלת המנועוהבערת הניצוץ שהוא גם מקלקל וכלאחר יד, ונמצא שלכל היותר הוא רק ספק דרבנן עםהכרעת רוב לקולא, וחזי נמי לאצטרופי מ"ש "השלטי גבורים" ליישב דעתהרשב"א בשבת דף ק"ו שמתיר לנעול ביתו לשמור אף שצבי נמצא בתוכו ולא חשיבליה פסיק רישא, ואף שהמג"א כתב בסי' שט"ז ס"ק י"א שאין לסמוךעל זה, מ"מ עי"ש בישויע"ק סק"ה שמבאר יפה את דבריו, ולדבריהםאין לאסור כלל בנד"ד אף אי הוי ממש פסיק רישא עי"ש.

ועודנלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותרמגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגריםומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום אתהמנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומהשרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמםהרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנסצריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבורנחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגלשקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבובנחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי'כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו,משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולותשונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. גם רחש לבי לומר שאף המים הראשונים היוצאים מחמתהסרת המונע כיון שאינם הולכים ממש מכוחו יש להם רק "דין" של כוחו,וא"כ אפשר שדוקא אם גם כוונתו כך אז אומרים שכל מה שנעשה תיכף ומיד מתיחסאליו וכמאן דעבד ליה בידים דמי, משא"כ במי שלא ידע כלל מהמים, והסיר דף ויצאוהמים הראשונים הסמוכים לדף והזיקו או הרגו אפשר שנחשב רק גרמא ופטור. קיצורו שלדבר שרק אם יש גם כוונה הרי היא גורמת ליחס פעולת המים אליו משא"כ באינומתכוין. ודוגמא רחוקה לכך ממה שהביא המג"א בסי' שי"ח ס"ק ל"ושבמלאכת תיקון כלי שהוא מכה בפטיש אין ראוי לומר פסיק רישא משום שדוקא כשהואמתכוין, עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, וכמו כן בכח ראשון הבאע"י הסרת מונע, אפשר שרק מחמת הכוונה הוא מתיחס אליו ובלי כוונה הרי זה נחשברק גרמא, אולם מסוגית הגמ' בשבת ק"כ ע"ב שהזכרנו קודם לא משמע כן עייש"הובפי' הר"ח. גם אפשר שמה שהקילוח הראשון נקרא כוחו אעפ"י שכל מעשהו היהרק להסיר את המונע, הוא דוקא באופן שכל עיקר הקילוח נתחדש אך ורק מפעולה זו שלהסרת המונע, משא"כ באופן שגם מקודם היו המים זורמים ומקלחים אלא שהיה מונח שםאיזה דבר החוצץ קצת בפני מרוצת המים ואינו נותן להם לזרום כ"כ מהר ובא זהוהסיר אותו דבר החוצץ ועי"ז הם זורמים יותר מהר, אפשר שבכגון זה אינו נחשבכוחו אם ההיזק נעשה מחמת רבוי המים ולא מחמת כח מרוצתם, וא"כ בנד"ד הריהחום נכנס לתוך המקרר גם בשעה שהוא סוגר אלא שהדלת חוצצת מעט ובפתיחתה הוא רק מרבהכניסת החום לכן אפשר שאין זה נחשב כלל כנעשה ע"י כוחו, ולא דומה למכבה את הנראו מבעיר ע"י פתיחת דלת, מפני ששם אין הרוח משפיע כלום לכבוי הנר או הבערתמדורה בשעה שהדלת סגורה משא"כ כאן. אולם אין לי שום ראיה לעיקר חילוק זה ומצדהסברא יש פנים לכאן ולכאן. אלא שבלא"ה כבר נתבאר לעיל שכמו שמותר לשנות אתקצב עבודת המקרר ע"י הרעגעלאטאר, כ"ש שמותר להקדים ממש בידים את פעולתהמנוע כיון דבמעשהו זה לא נעשה כלל שום מלאכה דאורייתא או דרבנן, ולפיכך אין לחוששמא הוא מזיז ומקדים בכך הפעלתו.

יא.במקום אחר כתבתי לענין הסרת דף של מים דאף שפשוט הוא דמה שחושבים את הקילוח הראשוןככוחו אין זה דוקא אם הסיר את הדף בגופו ממש אלא אפילו ע"י כוחו, וכגון שזרקחץ והסירו, גם אז רואים את המים הראשונים כהולכים מחמתו (ואין להקשות מאי שנאמזורק אבן למעלה וחזרה ונפלה למטה שמבואר בסנהדרין ע"ז ע"ב שדומה לכחשני, ולכאורה הדברים קל וחומר, ומה אם היתה אבן מונחת למעלה ורק דף מעכבה מליפולובא אחד וזרק אבן והסיר בכח את הדף ונפלה האבן והזיקה אמרינן שנחשב כח ראשוןוחייב, ואם אותה אבן עצמה שזרקה למעלה וחזרה ונפלה מה טעם יהי' פטור. אך נראהשנפילת אותה האבן שונה, כיון שכח זריקתו היא כלפי מעלה ונמצא שהנפילה היא פעולההפוכה ממעשיו, כלומר לאחר שכוחו כבר נפסק וחדל אזי חוזרת האבן ונופלת למטה,משא"כ כשהאבן הסירה דף, אז רואין שפיר את סילוק הדף כנעשה ממש ע"י הזורקוממילא חושבים את נפילת האבן כקילוח ראשון של המים), מ"מ אם אחד הסיר דף ויצאהקילוח הראשון והסיר בכחו דף אחר, אפשר שאף המים הראשונים היוצאים תיכף עם סילוקושל הדף השני יש להם דין כח שני ולא ככח כוחו, גם מבואר בכמה מקומות שאף מה שנעשהע"י הקילוח הראשון לא נקרא כוחו אלא א"כ הולכים ממש מכוחו בלא שום הפסקבאמצע, אבל אם המים יצאו בצינור ואח"כ חזרו ונפלו מהצנור למקום אחר, אין זהנחשב כוחו כיון שמהצנור והלאה הרי הם מתפשטים מאליהם והולכים מכח עצמם, אף על גבשאם שפך ממש בגופו את המים לא אמרינן הכי, וא"כ מסתבר שגם הסרת הדף שנעשהמחמת הקילוח ראשון נחשב שפיר כהפסק ומה שהמים מקלחים אח"כ מחמת הסרת המונע לאעדיף מהמים של הקילוח הראשון עצמו שנשפך מהצנור למקום אחר, דלא חשיב כוחו,וא"כ ה"ה בנד"ד שהחום הנכנס תיכף מחמת פתיחת הדלת חשיב כמיםהראשונים הסמוכים לדף ואותו הכח הראשון של החום צריך עדיין לעשות עוד כמה פעולותוהו"ל כח שלישי או רביעי, וכיון שכן נראה שאף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבתדמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות וכמו"ש בגמ'ב"ק דף ס' ע"א, מ"מ כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך, משא"כבנד"ד שאינו רוצה כלל בכניסת החום מפני מה נאמר שגם כח שני או שלישי נחשבככוחו, ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק.

סוףדבר, נלענ"ד שמכל אלה הטעמים שכתבנו פשוט הוא בלי שום פקפוק שלאחר שהוציא אתהמנורה הנדלקת מחמת הפתיחה אין נכון כלל להמנע מלהתענג בשבת ומותר שפיר לפתוח בשבתאת דלת המקרר בכל עת ובכל שעה שירצה בין בזמן שהמנוע עובד ובין בזמן שהוא נח.

שו"ת מנחת יצחק חלק ב סימן טז

בנדון פתיחת דלת מקרר אלקטרי בשבת.

ב"היום ד' מו"מ כ"ג תמוז תשט"ו לפ"ק מנשסתר יצ"ושוכט"ס לכבוד ידי"נ הה"צ וכו' אחדשת"ה, הנני בזה ע"ד אשרעוררני לברר נדון פתיחת דלת המקרר בשבת ובאותו שאין שם נר אלקטרי שנדלק בעת פתיחתהדלת ונכבה בעת סגירת הדלת ונודע אופן עבודתה שזרם אלקטרי מנשב בה רוח קרה עדנקודה גבוה, ואז המכונה שובתת מעבודתה, ובמשך הזמן הקרירות מתמעטת, ואז שוב המכונהמתחלת עבודתה לנשב רוח קרה, וכן חוזר חלילה, ובזה בפתיחת הדלת ליקח המאכליםמהמקרר, בוא יבוא אויר חם מהבית לתוכה, וגורם שמכונה מתחלת עבודתה מקודם לזמןרגילתה בעת שהדלת סגורה, ובזה השאלה אם מותר לפתוח הדלת וליקח המאכלים משם לצורךסעודת שבת. והנה אמרתי לכת"ה שאנכי רגיל לפסוק להשואלים אותי שיפתחו רק בעתשנשמע קול המיית המכונה שאז מקושר זרם האלקטרי, ואין חשש רק שע"י פתיחתויגרום שתמשך זמן עבודתה יותר מהרגיל בעת שהדלת סגורה, וכה"ג שרי, וטעמיונמוקי כדלהלן.

(א)ואקדים לבאר קצת דיני גרמא במלאכת שבת, דהנה מצינו בש"ס ופוסקים, שש מעלותבגדר גרמא במלאכת שבת, זו למעלה מזו, ואף דבש"ס איתא זאת לענין כיבוי דהוימלאכה שאצל"ג, מ"מ הה"ד בכל המלאכות וכמבואר בביאור הלכה/או"ח/ (סי' של"ד סעי' כ"ב) עיין שם.

א',באם עושין מחיצה בכלים מלאים מים בשביל שלא תעבור הדליקה, והוא במס' שבת (ק"כע"ב), דאיתא שם בפשיטות דבין לר' יוסי ובין לרבנן דפליגו, מה"ת עושיןמחיצה בכלים מלאים בשביל שלא תעבור הדליקה, דלכ"ע אמרינן עשי' הוא דאסור האגרמא שרי, ורק לר' יוסי אסור מדרבנן משום חשש דבהול על ממונו ואתי לאכבויי,וע"כ היכא דל"ש בהול על ממונו גם לר' יוסי שרי וכדאיתא בתוס' (שםמ"ז ע"ב ד"ה לימא) וההלכה כרבנן אף בדליקה וכדאיתא בש"ע שם/או"ח/ (סי' של"ד סעי' כ"ב).

ב',למעלה מזה, הא דאמר רב יהודא שם, טלית שאחז בו את האור, רשאי ליתן מים מצד אחר,היינו אף דליכא הפסק כלי בין המים והאש, אכן הרי"ף והרא"ש לא הביאו להאדרב יהודא, ובזה כתב הרמב"ן (הובא בר"ן שם), להרי"ף והרא"ש,דהא דאסרו (בסוף פרק כירה מ"ז ע"ב) בנותן מים משום מקרב כיבוי, היינומשום דאין הפסק ביניהם, אסור, ומוכח דפליג על רב יהודא עיין שם, אמנם מה דכתב כןבדעת הרא"ש צ"ע, דהרי הרא"ש (שם סי' כ"ד) הביא פי' הר' פורתשבתוס' שם, דהטעם שם משום דגזרינן שמא יתן כלי תחת הנר בשעת נפילת ניצוצות, אבלזולת זה אין איסור כיבוי, במה שנותן הכלי עם מים תחת הנר, וכמו שהקשה בק"נ(בפ' כל כתבי סי' ז'), וגם המג"א (סי' תקי"ד סק"ז) פשיטא לי' בדעתהרא"ש דס"ל הא דרב יהודא, ועי' מש"כ בזה בת' מהר"ם שיק(או"ח סי' קנ"ז), וביותר נראה כן מדברי הרא"ש (ביצה כ"ב)דכתב, דכל היכא דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה הגורם את הכיבוי כשתגיעשמה הדליקה הוי גרם כיבוי דשרי לרבנן עיין שם. ועי' בזה בש"ע /או"ח/ונו"כ (שם סי' תקי"ד), אבל רוב הפוסקים ס"ל דדינא דטלית דאינו אלאלהגן שלא תתפשט האש קיל אף ממחיצות של מים ממש דלהלן, ומכ"ש מנתינת מים תחתהנר, וכמבואר בזה בתוס' (בפ' כירה) שם.

ג',למעלה מזה, לעשות מחיצות של מים ממש בלא הפסק כלי בפני הדליקה, כמ"ש בתוס' שםבשם הר"ת והר"ח, וכתבו הפוסקים דהמשמעות בזה לשיטתם דהוי איסורמה"ת, אבל בירושלמי מבואר דיש להתיר אף במחיצות של מים ממש עיין שם.

ד'למעלה מזה. ליתן מים תחת הנר ממש, דכתב רש"י שם דהוי מכבה ממש, ומשמע דהוימה"ת לדידי', זולת שהתוס' כתבו שם דלאו דוקא, אבל להפוסקים הנ"ל, דאףבמחיצות של מים הוי מה"ת מכ"ש בזה, והתוס' כתבו שם לחד פירושא די"לשלא יהי' סתירה מדברי הירושלמי לפי' הר"ת והר"ח, דתחת האש ממש גרעממחיצות של מים עיין שם, אבל התוס' בשם הר' פורת והרא"ש ס"ל דגםבכה"ג ל"ה גרם האסור כנ"ל.

(ב)ה', למעלה מזה, מה דאיתא שם (ק"כ ע"ב), אמר רב יהודה פותח אדם דלת כנגדהמדורה בשבת, לייט עלה אביי דרוח מנשבת ומבעיר האור במ"ע וכו' ברוח מצוי' מרסבר גזרינן ומר סבר לא לא /תיבה כפולה במקור/ גזרינן ע"כ, ואף דהרוח בא ממילאוהוי רק גרמא, ע"ז הביא הר"ח שם דברי הש"ס (ב"ק ס' ע"א)וז"ל ת"ר ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור,ואמאי להוי כזורה ורוח מסייעתו וכו', רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח מסייעתוה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור(ופי' רש"י נתקיימה מחשבתו דניחא לי' ברוח מסייעתו), וסיים ע"זהר"ח ש"מ דכיון דמשוי לי' אורחא אפילו לרוח מצוי' ללבות ומחשב לכן אסורבשבת דהיינו מלאכת מחשבת עיין שם, הרי שפתיו ברור מללו דהביא מדברי הש"סבב"ק לומר דיש בזה חיוב מה"ת כמו בזורה ורוח מסייעתו.

והחילוקבין גרמא הנ"ל לשאר גרמות המבואר בש"ס שם דנלמד מקרא דעשי' הוא דאסור האגרמא שרי, ועי' בדברי הר"ח בעצמו שם להלן, ואף בלא הפסק כלי לחד פירושא בתוס'(פ' כירה) הנ"ל, אף אליבא דהר"ח כנ"ל, נראה לומר, עפ"י הסברושל הגאון בת' מהר"מ שיק (שם סי' קי"ד), דזה פשיטא דמעשה הנעשה ע"יכלי כיון שנעשה מכחו כיד אריכתא דמי, ואפילו עשה ע"י דבר הפועל בטבע כמים ואשבלא כחו, מ"מ הפת מקבל הפעולה ע"י כחו ולכך נקרא מעשה דידי', וכמודאמרינן בסנהדרין (ע"ו וע"ז) לענין הריגה, בין נותנו לתוך המים או האשאו נתן המים או האש עליו לעולם כל שהניחו במקום שאינו יכול לעלות ונהרג ע"יכחו חייב, ובכח כחו פליגו (במכות ח'), ועי' חולין (ט"ז) בגלגל של מים, מיהוזה דוקא אם לכל הפחות מיד בשעת הנחה מתחיל הפעולה שהי' שם כבר אש או המים הפועלאבל אם לא הי' אז עדיין אלא שסופו לבוא, תלי' בב' תירוצים שבתוס' (בסנהדריןע"ז ד"ה סוף חמה), ומדברי הרמב"ם (פ"ג מה' רוצח ה"י)והר"ן בחידושיו (בסנהדרין שם) מוכח דס"ל כתי' הב' דהוי רק כגרמא, ובזהכתב המהר"מ שיק (שם בסי' קנ"ז) דפלוגתת רש"י ותוס' (במס' שבתמ"ז) הנ"ל, לענין הנחת מים תחת הנר בשבת, דאין הפעולה מתחיל בשעת הנחה,תלי' בב' תירוצי התוס' הנ"ל, ורש"י ס"ל כתי' הא' ע"כ ס"לדהוי כמכבה ממש, ותוס' שם אתי' כתי' הב', או דס"ל דניצוצות הנופלים מן הנראינם מצוים כ"כ כרוח מצוי' ואין איסור אף לתי' הא' עיין שם, וא"כ שפירמצינו בחילוק שבין גרמת כיבוי או הבערה בפתיחת הדלת ומשוי אורחא לרוח שאינו מצוי',דבזה תיכף מתחיל הפעולה, ואף שהרוח בא ממילא מ"מ לא גרע ממכבה ע"י מים,דכיון שנעשה מכחו כיד אריכתא דמי, ואפילו אם עשה ע"י דבר הפועל בטבע כמים ואשכנ"ל, ורוח מצוי' הוא משום גזירה כדאיתא בש"ס, והיכא דאין רוח כלל בשעתפתיחת הדלת, יש מקילין כדאיתא באו"ח (סי' תקי"ד) וע"ע בזה גם/באו"ח/ (בסי' רע"ז), משא"כ במחיצות של מים אף דאין הפסק כלי,מ"מ כיון דאין הפעולה מתחיל מיד תלי' בב' תירוצי התוס' בסנהדרין הנ"ל,ולמאן דשרי במחיצות של מים י"ל דס"ל כתי' הב', ומ"מ תחת האש ממשי"ל דגרע לחד פירושא בדברי התוס' שבת כנ"ל, ועי' חת"ס (חיו"דסי' רס"ג) דכתב וז"ל ונלענ"ד דלא מקרי גרם אלא כשאינו עושה מעשהבידים וכו' וראי' לזה מגרם כיבוי דדינא הכי כדמוכח ממ"ש תוס' (ס"פ כירה)לכל התירוצים עי"ש עכ"ל.

(ג)אכן הרא"ש (בב"ק שם) במקומו, כתב וז"ל, אעפ"י דל"ה אלאגרמא בעלמא בהכי חייבה תורה כיון דמלאכה זו עיקר עשייתה ע"י רוח עכ"ל,הרי מפורש יוצא דכוונתו לתרץ הסתירה מש"ס דשבת (ק"כ ע"ב)הנ"ל, דקאמר דגרמא שרי בשבת, והכא קאמר דגרמא אסור בשבת, ע"ז אמר דשאניזורה משום דעיקר עשייתה ע"י רוח, ובהכי חייבה תורה, משא"כ בשארי מלאכותי"ל דאף גרמא כה"ג שרי, וכה"ג כתבו הפוסקים לחלק בין שארי מלאכותלבישול ואפי' דעיקר עשייתה ע"י גרמא, עי' הג' נתיב חיים (סי' רנ"ב עלהמג"א סק"ז), והנראה דהרא"ש אזיל בזה לשיטתו, לפי מש"כהק"נ (במס' שבת שם סי' ט'), על מה דאיתא בש"ס מקודם בנר שאחורי הדלתדאסור לפתוח ולנעול כדרכו, והביא ע"ז הרא"ש, ג' פירושים, פי' רש"ימטעם דשמא יכבנו הרוח, ופי' הר"ח שהנר קבוע בכותל אחורי הדלת ויש לחוש לכיבויע"י הקשת הדלת, ופי' הר"י שהנר תקוע באחורי הדלת ויש לחוש לריחוק אוקירוב השמן ע"י הפתילה, והעיר הק"נ, לפי' רש"י, דא"כ אמאי נקטכדרכו הרי אעפ"י שפותח הדלת בנחת מ"מ הרוח מנשב, ועי' בזה במג"א(סי' רע"ז סק"א), וע"כ כתב דהרא"ש ס"ל בפי' רש"ישמא יכבנו הרוח, היינו באותו רוח שנעשה ע"י פתיחת ונעילת הדלת עיין שם,וכנראה דרצונו לומר דבאותו רוח שמנשב ממילא, באמת לא יהי' איסור להרא"ש, כיוןדאין בא מכחו, וכדברינו בשיטת הרא"ש דכה"ג נקרא גרמא, ועי' בדקדוק לשונושל הק"נ שכתב בהגהות נתיב חיים על המג"א שם, אבל צ"ע דמאי יענההרא"ש להא דפתיחת הדלת כנגד המדורה, דמוכח דבהא דשבק רווחא להרוח שמנשב ממילאומבעיר האור הוי איסור מה"ת, מדהחמירו אף בלא מתכוון, ול"ה פס"רגמור, כמ"ש המהרש"א (הביאו בביאור הלכה סי' רע"ז), ואף גזרו רוחמצוי' אטו שאינה מצוי' כנ"ל, ומה"ט כתב בב"י שם, דלדינא כ"עמודים לדינו של רש"י, דכל היכא שהנר מונח במקום שיוכל לכבות ע"י פתיחתהדלת, דאסור לפתוח. אף על גב דהרוח בא ממילא, ומדין פתיחת הדלת כנגד המדורה שמעתלה, עיין שם.

והייתיסבור לומר דהרא"ש יסבור כמ"ש באחרונים לחדש דמלאכת הבערה שאני דכתיבבפירוש לא תבערו, וא"צ ללמוד מלא תעשה כל מלאכה, וע"כ גם גרמא חייבבהבערה, ובזה הי' אפשר לאחד גם שיטת הרא"ש והר"ח, אבל כתבו האחרוניםבעצמם לסתור עיקר חידושם הנ"ל, מהא דאיתא בש"ס כ"פ הבערה למה יצאת,וקאמר ללאו יצאת או לחלק יצאת, ולא אשתמט בשום מקום לומר דיצאת לגרמא, וצע"ג,ושוב עיינתי עו"ה בת' ריב"א (סי' ו') שציינתי לדבריו בספרי שו"תמנחת יצחק ח"א (סי' ק"ט) וראיתי שהעיר ג"כ לומר דבהבערה גרמא אסורמטעם דהוי ממלאכות שעיקרן בכך, עיין שם.

(ד)ו', למעלה מזה, מה דאיתא במס' ביצה (כ"ב ע"א), הנותן שמן בנר (בשבת)חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה, והתוס' כתבו משום דבאותו שעה שהואמסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנרולכך נראה ככיבוי, וברא"ש (שם סי' י"ז) העתיק בשם התוס' והוה לי' מכבה,והרא"ש בעצמו פירש הטעם, משום דהשמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעטמא' מהן וממהר את הכיבוי חייב (והיינו מה"ט חייב אף אם מסתפק מן השמן שבתוךהשפופרת דאינו מכחיש מאור הנר, ורק ממהר כיבויו) עיין שם, ועי' בדברי התוי"ט(פ"ב דשבת מ"ד) במה שפי' דברי הרמב"ם בפיה"מ, ומש"כברש"ש (שם כ"ט ע"ב) דבזה נדחו דברי הרא"ש עיין שם, וצ"עבדברי הב"ח (או"ח סי' רס"ה) דהקשה על דין דגזרו בשפופרת, גזירה שמאיסתפק ממנו, וחייב משום מכבה, דהלא אינו אלא גרם כיבוי, ותי' משום דמיד שמסתפקממנו מחשיך אור הנר, ועיי"ש בפמ"ג (א"א סק"א), והלא זו היאהערת הרא"ש בביצה שם, וכתב בזה לדחות דברי התוס' דבשפופרת א"א לומר דמידשמסתפק מחשיך אורו, עיין שם אשר על זה בנה עיקר חידושו הנ"ל, והב"ח בעצמוהביאו באו"ח (סי' תקי"ד), ועיי"ש בש"ע (סעי' ג') וטו"זומג"א שם, מש"כ ליישב הערת הרא"ש, והנה מדברי רש"י (שבתכ"ט ע"ב ד"ה שתהא) דכתב וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה עיין שם,משמע לכאורה כדברי הרא"ש, דאל"כ אלא דמחשיך אורו מיד, אף אם לא הקצהונמי יחייב כמובן, ומיושב בזה הערת הפמ"ג שם עיין שם.

(ה) והנהמש"כ למעלה דדין גרמא לאו דוקא בכיבוי אלא הה"ד בכל המלאכות, חוץ מאותןמלאכות שעיקרן ע"י גרמא, כן מבואר עוד מן מה דפלפלו הפוסקים לענין רחיים שלמים, אם הוי רק גרמא אין בזה חיוב חטאת, כדאיתא בזה במג"א (או"ח סי'רנ"ב סק"כ) ובנו"כ שם, וכן פליגו רש"י והג"א אם המניחדבר המושך דם הוי מלאכה דאו' כיון דאיהו לא עביד מידי, הביאם המג"א (בסי'שכ"ח ס"ק נ"ג), וכתב המג"א דלרש"י כ"ש דמותר להעמידעלוקה לחולה בשבת דשבות שרי, ושוב הביא לזה הפלוגתא בסנהדרין (דף ע"ח) כשהשיךבו נחש דלר"מ חייב משום דהוי כתוקע סכין בבטנו ולאו גרמא הוא שהרי כלי משחיתובידו, ואפילו רבנן דפטרי היינו דס"ל ארס מעצמו מקיא אבל גבי עלוקה הוי כמושעושה בידים עיין שם.

(ו)והנה מוכח מדבריהם הנ"ל, דאף למאן דס"ל דהוי גרמא, מ"מ יש בזהעכ"פ איסור שבות, וש"מ לכאורה דס"ל כמ"ש הרמ"א/באו"ח/ (בסי' של"ד סעי' כ"ב) לענין גרם כיבוי דרק במקום פסידאשרי, והוא מדברי המרדכי בשם הרבינו יואל, אבל המג"א (בסי' תקי"דסק"ז) הוכיח מדברי הרא"ש במס' ביצה (כ"ב הנ"ל) דאף שלא במקוםפסידא שרי, ועי' בהגהות נתיב חיים ומחהש"ק שם, ובק"נ על הרא"ש שםכלל גם דברי התוס' (שם ד"ה והמסתפק) עם דברי הרא"ש, דמשניהם מוכח דלאכמרדכי הנ"ל, וזה צ"ע דהרי התוס' שם כתבו בזה"ל וגרם כיבוי ביוםטוב שרי אעפ"י שממהר כיבוי, ובשבת נמי אינו חייב עיין שם, ומשמע דבשבת דוקאאינו חייב אבל איסור יש, וע"כ הא דשרי בדליקה הוא רק משום פסידא. ולפי דבריהםשהוכיחו שם מדברי התוס' דמה שנאמר והמסתפק ממנו חייב, רצ"ל מכות מרדות, דכתבורק דנראה ככיבוי כנ"ל, א"כ שוב קשה מה קשה להו מעיקרא, לפי מה שאיתאבק"נ ובנתיב חיים ומחהש"ק בכוונת הקושיא עייש"ה, ואולי י"לדהתוס' ס"ל באמת גרם כיבוי שרי לכתחילה, ואף שלא במקום פסידא, ומה שכתבוובשבת אינו חייב, רצ"ל, דכלפי שנאמר בשבת והמסתפק ממנו חייב, דמיירי בשבת,נקטו המה בלשונם דא"א לומר גרם כיבוי דאז אינו חייב, ורצונם לומר דבאמת פטורומותר, ועדיין צ"ע, וע"ע בק"נ (שבת פ' כ"כ סי' ז' אות ר'),ושוב ראיתי במג"א (סי' תקי"ד סקי"ט) דרמז לדברי התוס' הנ"ל,לומר דמשם מוכח דיש לחלק בין שבת ליו"ט, ובשבת לכתחילה אסור, וכמ"שבמחצית השקל שם, והביאם מחו' הרב הגאון שליט"א (בספרו שו"ת חלקת יעקבסי' נ').

אולםמדברי התוס' (שבת מ"ז ע"ב ד"ה לימא) דכתבו, דשם ל"ש בהול עלממונו, א"כ הרי מיירי שלא במקום פסידא, משמע לכאורה מן מה דאמר שם בתחילהקודם שמתרץ מפני שמקרב את כיבויו, דגרם כיבוי מותר לכתחילה אף שלא במקום פסידא,ואף אם מכוון לזה, עי' בביאור הלכה (סי' של"ד סעי' כ"ב ד"ה שודאי)ובת' מהר"ם שיק (סי' קנ"ז ד"ה אמנם), וא"כ שוב צ"ע מן מהדמוסכם בפוסקים ברחיים של מים ובמושך דם דיש עכ"פ איסור שבות מדרבנןלכ"ע, וע"כ /צ"ל/ ז"ל דיש הרבה מדרגות בגרמא, וצ"עהגדרים בזה.

(ז)וחזית /וחזות/ קשה ראיתי בס' אבן העוזר (או"ח סי' שכ"ח) במה שכתב לדחותדברי המג"א לענין רחיים של מים ולענין העמדת עלוקה לחולה בשבת הנ"ל,ואחרי שהביא סתירה מפסק הלכה המבואר (באו"ח סי' שכ"ד) דמעמיד אדם בהמתוע"ג עשבים המחוברים בשבת ובהמתו תולש מהקרקע ואפי"ה מותר, למה דאיתאבחו"מ (סי' שצ"ד ס"ג) בהעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דמקרי מזיקבידים ולא גרמא, וא"כ ק"ו דנהוי מלאכה לענין שבת, כדמוכח בב"ק (שם)דבשבת חייב אף בגרמא דבנזקין פטור, ובזה כתב לחלק, כיון דבשבת עיקר הטעם משוםמלאכת מחשבת, ע"כ דוקא אם כוונתו לכך, אבל היכא דאין כוונתו ומחשבתו על שוםמלאכה פטור כיון דאין כאן לא מעשה ולא מחשבה, וע"כ גם בעלוקה ורחיים של מיםאם מכוון לכך הוי איסור דאו' עיין שם, וכן מוכח לכאורה מדקדוק הלשון ברש"י(ב"ק) הנ"ל, דכתב נתקיימה מחשבתו דניחא לי' ברוח מסייעתו, וכן הר"ח(בשבת שם) דייק ומחשב כנ"ל, דמשמע דצריך דוקא מחשבתו לכך, ואם היינו אומריםכן הי' לנו היתר מרווח בנידוננו, דאינו מכוון לשום מלאכה, א"כ אף יהי' מעין גרמאדאסור בשבת מה"ת, מ"מ כיון דאין מחשבתו לכך ל"ה איסור להנ"ל.

(ח)וכן ראיתי כה"ג בת' חלקת יואב (סי' י"א), שכתב ליישב, דברי הרשב"אשהביא המג"א (סי' שט"ז) לענין צידה, דהיכא שמתכוון לשמור הבית איןבנעילתו משום צידה, והר"ן ז"ל תמה דהא הוי פס"ר, =פסיק רישא= ותי'באופן הנ"ל, עפי"מ שכתב הרא"ש (בפ' החובל סי' ג') בהדקי' באדרונאדחייב לשלם שבת, דאם האדם כבר בבית הוי רק גרמא בעלמא, ובזה הא דחייב בשבת הוא רקמשום דברי הש"ס בב"ק בזורה הנ"ל, וזה רק במכוון לכך עיין שם, אולםבאמת דבריהם קשים להולמן דחוץ מן מה שבהגה לת' חלקת יואב שם, הביא ראיות לסתור סבראזו, עוד נסתר ממקומו (במס' שבת שם), לענין פתיחת דלת כנגד המדורה, דלפי דבריהר"ח החיוב הוא משום דברי הש"ס בב"ק הנ"ל, ומ"מ איתא שםבפירוש דאף באם אינו מכוון אם הוי פס"ר אסור, וע"כ דהטעם דפסיק רישאחשוב כמכוון לכך וכדאיתא בתוס' (שבת מ"א ע"ב).

(ט)ואף דיש לצדד דנד"ד חשוב פס"ר דלא ניחא לי', דטפי הי' ניחא לי' דלא יבואהאויר החם לתוכו ויגרם לו הפסד ממון, דכדרך שהזרם האלקטרי עולה יותר במדה, מודדיןלו לשלם יותר, ויש לו הפסד ממון עי"ז, ועי' מס' שבת (ע"ה ע"א)ובש"ע /באו"ח/ (סי' ש"כ סעי' ח"י), ועי' מש"כ הפוסקים/באו"ח/ (בסי' שי"ד סעי' א') לענין סכין התקוע בחבית דפס"ר דלאניחא לי', ומלאכה שאצל"ג ומקלקל וכלאחר יד קיל הרבה עיין שם, וכל זה הי' אפשרלצדד כאן, וביותר בגרמא דעיקר האיסור משום מלאכת מחשבת ובכה"ג בודאי הי'אפ"ל דלא הוי מלאכת מחשבת, אבל כ"ז לכאורה אבל למעשה אין בזה בכדי סמיכהוכדלהלן, בהקדם מה דאיתא בת' מהרי"ל (סי' ס') דכתב וז"ל, שאלה, תנורשטומנין בו את החמין מהו לפותחו ולהוציא קדירה ולהאכיל לתינוק ולהחזיר ולחתוםוכו', ואם נאמר שאסור לעשות כן כי בפותחו גורם שיבעיר האש ובסוגרו גורם שיכבה,א"כ האיך מותר לפתוח שום תנור בעולם, וכמדומה לי שמהר"ם ז"ל התירלי בבית חמי ז"ל לפתוח תנור הנסתם בטיט ולהסיר הטיט בשבת ולפתוח, תשובה, תנורסתום ע"י טיט לסתור מתיר המרדכי (פ' במה טומנין) ואגודה אוסר משום סתירהוראיתי מורים ע"י גוי או תינוק באפשר וכשליכא תינוק או גוים אפילו ע"יישראל וכמדומה לי שכן ראיתי כתוב, ולחזור ולסותמו אם יש בו גחלים לוחשות שמא הויפסיק רישא אבל על ידי גוי פשיטא דמותר וע"י ישראל נמי (אם) אינו סותמו לגמרידלמא ל"ה פסיק רישא וכו' עכ"ל, והב"י (באו"ח סי' רנ"ט)הביא כן מדברי האגור, והד"מ כתב דבתה"ד (סי' נ"ט) משמע דשרי לסגורפי התנור עיין שם, ועי' בש"ע (שם סעי' ז'), וע"ע בת' הרמ"א (סי'ק"ב), ועכ"פ ש"מ מדבריהם דאף למאן דאוסר לסגור הוא רק מדין גרמאדגורם שיכבה, ולא חמיר מן דאסרו בש"ס לפתוח הדלת כנגד המדורה הנ"ל, וכתבשם במ"ב (שער הציון אות ט"ז), דאף דהוא פס"ר דלא ניחא לי'וכמ"ש הגר"א, אעפי"כ מדרבנן אסור וכדלקמן (בסי' ש"כסי"ח) עיין שם, וגם ל"ה ודאי פס"ר כמ"ש במהרי"לכנ"ל שמא הוי פסיק רישא, ואפי"ה מחמירים, וי"ל דטעם דגם בפתיחתהדלת כנגד המדורה ל"ה ודאי פס"ר כנ"ל בשם המהרש"א, והחמירובש"ס, ואפילו ברוח מצוי' אטו אינו מצוי', אבל בכל זה מצינו מקילים בתנורכנ"ל, ש"מ דל"ה לגמרי כמו דינא דש"ס הנ"ל, ומ"מהמחמירים החמירו אף בפס"ר דלא ניחא לי', א"כ מכ"ש בדינא דש"סיש להחמיר אף דיהי' פס"ר דלא ניחא לי', וע"כ אם דינא דידן יהי' דומהלדין גרמא הנ"ל, יש להחמיר אף בפס"ר דלא ניחא לי'.

(י)אמנם הי' אפשר עוד לפלפל בזה ולומר דסתימת התנור למאן דמחמיר חמיר עוד מדיןהש"ס, בהקדם מה דיש להעיר פליאה נשגבה, דהנה המשמעות מהפוסקים הנ"ל,דלפתוח התנור מותר לכ"ע, ול"ח שיבעיר האש, ורק הפלוגתא בסתימת התנור אםחיישינן לכיבוי, וקשה דמדוע ישתנה מדין פתיחת ונעילת הדלת כנגד המדורה, דפתיחתהדלת אסור לכ"ע, משום שמבעיר המדורה, ונעילת הדלת מותר לכ"ע וכדאיתא/באו"ח/ (בסי' רע"ז), והכא להיפוך, וקשיא פתיחה אפתיחה וסתימה אסתימה,הן אמת שהמג"א דקדק וכתב ליישב זאת, דמה שקשה פתיחה אפתיחה, הביא באמת/באו"ח/ (בסי' רנ"ט ס"ק י"א) שמשמע בתה"ד דהה"דדאסור לפותחו וכמ"ש /באו"ח/ (בסי' רע"ז ס"ב), היינו דאיתא שםדאסור לפתוח דלת כנגד המדורה משום דמבעיר האש (ומש"כ במחצית השקל דשם מחששכיבוי וכ"נ מדבריו (בסי' רע"ז סק"ה) צ"ע דהרי במדורה הטעםמשום הבערה, ורק בנר החשש משום כיבוי עיין שם), ומה דקשה מסתימה אסתימה, כתב ליישב(בסי' רנ"ט שם ובסי' רע"ז סק"ו), דהתם במדורה יש אויר הרבה בבית(ואינה מכבה ומבעיר ע"י הנעילה עי' מהש"ק) משא"כ בתנור (יש חששכיבוי אם סותם לגמרי, ואם מניח מעט פתוח, יש חשש הבערה, משום דדומה למפוח עיין שםבמג"א), אולם צ"ע דמה יענו אותן הפוסקים דנראה מהם בפירוש שמקיליםבפתיחת התנור, וכנ"ל, א"כ תקשה פתיחה אפתיחה, והוי כ"ש, אם במדורהדסתימה מותר, פתיחה אסור, מכ"ש בתנור דיש אויר מועט, וע"כ סתימה אסורדמכבה, מכ"ש דבפתיחה יש חשש הבערה.

(יא)ובזה הי' נ"ל בהקדם דברי המ"ב שכתב (בסי' רע"ז ס"ק י"א)על הא דמותר לסגור הדלת כנגד המדורה, אף על גב דבזה בודאי גורם שתכבה המדורה,דבפתיחת הדלת הרוח הי' מבעירה, א"כ מכלל הן אתה שומע דבסגירתו נכבה, וליישבזאת כתב המ"ב וז"ל, ואעפ"י שהרוח הי' מבעירה אין בו משום מכבהשאינו עושה כלום אלא עוצר הרוח ואם תכבה תכבה עכ"ל, וקשה דא"כ אמאי יהי'אסור לגבי תנור, הרי י"ל ג"כ דהוא רק עוצר הרוח ואם תכבה תכבה, ובמחציתהשקל (סוס"י תק"ז) כתב לאסור בתנור אפילו ביום טוב, וגם יוקשה דא"כנאמר ג"כ בפתיחת הדלת דאינו עושה כלום הוא רק פותח הדלת והרוח ממילא באכנ"ל.

ונ"ללהסביר דבריו בטוב טעם, בהקדם שני הקדמות, א' דס"ל להמ"ב, דגם גרמאהאסורה במלאכת שבת, הוא דוקא אם עושה גרם לעשיית מלאכה, אבל לא אם מסלק הגרם,ועי"ז המלאכה עשוי' ממילא, או תתבטל ממילא, והב' דיש אויר ויש רוח, יש אויראף בבית סגורה, ונצרכה לגבי עיקר חיותה של האש, דבלא אויר א"א לה להאשלהתקיים, והאויר הזה הנצרך לעיקר חיותה וקיומה של האש, י"ל דהוי כמו חומרהדלקה בעצמה, דהיינו השמן והפתילה, דכתב הרא"ש (במס' ביצה שם) דאם ממעט מא'מהם הוי כמו מכבה ממש, וכמו כן י"ל באם ממעט האויר סביבות האש הנצרך לחיותה,הוי מכבה ממש, ויש רוח, היינו שמצד חיותה של האש, יש לה די אויר סביבותי', אלאשעומד להכבות מאיזה טעם שיהי', ואם משוי אורחא לרוח שאינו מצוי' (דוקא, כדאיתאבמס' שבת ק"כ שם), הרוח שאינו מצוי' מלבה ומדליק האש, וזה רק גורם להדלקה,ואם מסלקו ע"י נעילת הדלת הוי רק מסיר הגרם כנ"ל, ובזה יהי' אתי שפירהכל, דהמג"א והמ"ב שניהם לדבר אחד נתכוונו ומה שחסר זה גילה זה,דמש"כ המג"א לחלק משום דבבית יש אויר הרבה, הכוונה, דבבית יש די אוירלחיותו של האש, והרוח מבחוץ בא רק ללבות ולהבעיר האש, ובנעילת הדלת הוא רק עוצרהרוח היינו מסלק הגרם, ואם תכבה תכבה וכדברי המ"ב, וכלומר דזה שרי,משא"כ בתנור דאין הרוח מחוץ לתנור, בא להבעיר האש, דהרי התנור הוא בתוך הבית,ואין הדלת שבבית פתוח שנשיבת הרוח יגרום להבעיר האש, ואם רוח מצוי' אינו מלבה האשמכ"ש האויר שבתוך בית סגור, ועי' בזה בס' תורת חיים (פעסט), וע"כ החשש,משום דבתנור יש אויר מועט, ויש לחשוש שע"י הסתימה ימעט מאויר הנצרך לחיותו שלהאש, וזה הוי כממעט חומר הדלקה, והוי מכבה ממש כנ"ל.

(יב)ואולי יש לפרש בזה את דברי המג"א (סי' רע"ז סק"ג) שכתב לענין נעילתהדלת נגד הנר דשרי, וז"ל, ואפילו להאוסרים לסתום התנור (עסס"י רנ"ט)/באו"ח/ ע"ש, דזה ל"ש בנר שאין הרוח מבעיר אותו עכ"ל, והעירועל דבריו במחהש"ק ובפמ"ג ובלב"ש, דלמה הוצרך לזה הא כתב בעצמו(בס"ק ו') דבבית יש אויר הרבה עיין שם, ולהנ"ל יתכן דבא ליישב דאכתייוקשה כיון דבנר ע"י פתיחת הדלת נתכבה ע"י הרוח, א"כ ע"ינעילתו גורם שידלק, ע"ז אמר דזה לא שייך בנר, רצונו לומר האיסור שיש בסתימתהתנור ל"ש בנר לומר דממעט חיותו במיעוט אויר, שאין הרוח מבעיר אותו,רצ"ל דאם הרוח הי' מבעיר את הנר, אז ע"כ לא הי' משום נשיבת הרוח דאדרבההרוח מכבה הנר, אלא אז ע"כ משום השלמה לאויר הנצרך סביבות הנר שתדלק,וא"כ ע"י נטילת הדלת, הי' ממעט חיותו, והוי כמו בתנור, אבל האמת אינו כןדבבית יש אויר הרבה, והרוח מבחוץ אדרבה מכבהו, וא"כ בנעילת הדלת הוא רק מסירהגרם, ואין איסור רק בפתיחתו שעושה גרם לכבות הנר אבל אין איסור במה שמסלק הגרם,ודוחק.

(יג)אכן אף שדוחק לפרש כן דברי המג"א הנ"ל, מיושב בטוב טעם הקושי' מפתיחהאפתיחה, להמקילים בפתיחת התנור, דשם בדלת, טעם האיסור בפתיחה, דהוי משום נשיבתהרוח, נותן טעם להיתר הנעילה, דהוי רק מסלק הגרם, אבל בתנור אין טעם האיסור בסתימתהתנור נותן טעם לאיסור בפתיחה, דבסתימה, האיסור משום דיוכל להיות דממעט חיותו שלהאש במיעוט אויר, אבל בפתיחה דלא שייך נשיבת רוח, דהתנור בתוך בית סגור, ואין לומררק משום דמוסיף על חיותו של האש, אבל אינו בריר די"ל אם הגחלים בוערות הריאינם צריכים להוספתו, ואם כבר כבוי לא יועיל הפתיחה דאין כאן רוח מצוי' וכ"שאינו מצוי' ללבותו.

ואםנאמר כן שוב י"ל דע"כ החמירו בסתימת התנור אף בפס"ר דלא ניחא לי',משום דחמיר דהוי כיבוי ממש כנ"ל, משא"כ בפתיחת הדלת כנגד המדורהוכיב"ז דהוי רק גרמא, אבל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל באיסור שבתח"ו, כיון דאף להמחמירים בסתימת התנור הוי רק משום ספיקא דשמא הוי פס"רכנ"ל, ולהלכה כתב הא"ר (הביאו המ"ב סי' רנ"ט ס"קכ"א), דבמקום הדחק יש לסמוך על התה"ד דמיקל, ומותר הישראל לסתום התנור,משום דל"ה פס"ר שיכבו הגחלים ע"י הסתימה עיין שם, הרי דבאמת קלישאיסורי' ולכל היותר ל"ה רק ספק פס"ר דלא ניחא לי' דל"ה רק ספקדרבנן, דגם בודאי פס"ר דלא ניחא לי' ל"ה רק איסור דרבנן כמבואר בפוסקים,ומ"מ החמירו וש"מ דאין לגבב קולות בזה.

(יד)ומטעם הנ"ל נראה דבנד"ד, אף דעדיין יש להתחקות תחת איזה סוג גרמא היא,והנה אם היא באופן דיש לחוש דמיד עם הפתיחה יגרום שיתקשר עי"ז זרם האלקטרי,י"ל בודאי דשייך תחת המעלה השישית הנ"ל דחמיר מאד, אלא אף אם היא באופןדידעינן בודאי דאחרי הפתיחה צריך עוד לשהות איזה זמן עד שיתקשר זרם האלקטרי, כגוןשפותח דלת המקרר תיכף אחרי שגמר המכונה מלאכתו להעמיד הקרירות על מדה הגבוה, ואזי"ל דעדיף אף ממעלה החמישית הנ"ל, דשם בפתיחת הדלת, תומ"י הרוחיבוא אשר בפגעו את האש יבעיר או יכבה, משא"כ הכא האויר החם אשר יפגע בראשונהאחרי פתיחת הדלת, לא ישפיע עוד על המכונה להתחיל במלאכתה, רק בהתרבות האויר החם,בהמשך איזה זמן, יגמור לקשור זרם האלקטרי, והוי רק כסופו לבוא כנ"ל, מ"מהרי יש הרבה מחמירים גם בסופו לבוא דהוי מעשי ידיו ולא גרמא כנ"ל, אבל באמתי"ל דנד"ד שייך תחת סוג מעלה הא' הנ"ל דלכ"ע הוי רק גרמא,כיון דיש הפסק כלי בין האש והמים, כן הכא יש הפסק, שחוטי האלקטרי המה נפסקים בשעתשביתת המכונה, ואין הרוח בעצמו מוליד כח האלקטרי, רק הוא גורם שיתחברו חוטיהאלקטרי, ועל ידי החיבור נולד כח האלקטרי, והוי כמו שמה שהאש בוקע הכלים ואז המיםמכבים, וגם לפימ"ש בש"ג (בפ' ד' מיתות) דטעם חציצת כלים משום שמתכוון רקלחצוץ, והכיבוי בא בגרם, והיינו משום שאינו מתכוון, ועי' עוד מש"כ בפי' דבריובס' גידולי הקדש (על ה' ס"ת סי' רע"ו ס"ק ט"ז). גם הכא אינומתכוון כנ"ל.

(טו)עוד י"ל דבנד"ד דאין האויר החס /החם/ הבא ראשונה גורם מלאכת המכונה, רקע"י התרבות האויר כנ"ל, א"כ דומה למה דאמרינן בסנהדרין (שםע"ז) באשקיל עלי' בדקא דמיא, דבכח שני פטור דגרמא בעלמא היא, וכן בחולין(ט"ז ע"ב) לענין שחיטה בגלגל של מים דבכח שני לא מקרי מה שאתה זובחוכמ"ש המהר"ם שיק שם, ועי' בביאור הלכה (סי' רנ"ב סעי' ה'), ובת'אבני נזר (או"ח סי' ר"ל) הסביר הא דהפסק כלי בין האש והמים הוי גרמא,דהוא מטעם דהוי רק כח כחו וכמו דאיתא בסנהדרין הנ"ל, וא"כ גם בנד"דבודאי ל"ה רק גרמא, מ"מ כיון דעדיין י"ל דבכל זה לא יצאנו מידיאיסור דרבנן, וגם בהפסק כלי לא הקילו רק במקום פסידא וכנ"ל, ובת' שבות יעקב(ח"ב סי' מ"ה) כתב בפשיטות דגרמא אסור בשבת, והבאתיו בספרי שם (סי'ק"ט אות ג), ויל"ע אם כוונתו מדאו' או רק מדרבנן עיין שם, וע"כ אףדל"ה רק פס"ר דלא ניחא לי', ויש לצדד עם שארי סניפי היתרא להקל,מ"מ אין להקל למעשה מטעם דחזינן דהחמירו בסתימת התנור דהוי רק גרמא וקרובלודאי דל"ה פס"ר כלל ולכל היותר הוי רק ספק פס"ר דלא ניחא לי'כנ"ל.

(טז)ועוד הרי יש להתחקות על עיקר האיסור בקישור זרם האלקטרי, דלכאורה י"לדל"ה רק איסור דרבנן, לפי מש"כ הבי"צ (במפתחות יו"ד ח"בסי' ל"א) דאסור משום דע"י סגירת זרם האלקטרי, נולד כח האלקטרי, ואסורבשבת כמו בסחופא כסא אשיראי, דאמרינן בביצה (דף כ"ג) דאסור משום דמוליד ריחא,ה"ה דאסור לעשות קישור האלקטרי בשבת, וגם משום עובדא דחול עיין שם, א"כלפי"ז ל"ה רק איסור דרבנן, ועי' מש"כ בספרי (שם אות ד'),ולפי"ז הי' עיקר גדול לצדדי היתרא בנד"ד, אכן לפי מש"כ האחרוניםבשם המומחים בזה דבשעת פתיחת הזרם נתהוו ניצוצי אור, והגם דיש לדון בזה מדברי הפמ"ג(או"ח סי' תק"ב מ"ז סק"א), במש"כ וז"ל, ומלאכהגמורה ליכא דמכה בברזל על אבן וכדומה ויוצאים ניצוצי אש לאו הבערה והדלקה הוא רקנראה וכו' עיין שם, מ"מ יש לחוש לחומרא דהוי בכלל הבערה ורק הוי דבר שאינומתכוון, אבל י"ל דהוי פס"ר, ושוב נוגע לאיסור דאו' משום גדר הבערה,ונולד מזה חומרא ג"כ לנדון גרמא, דהרי הבאתי למעלה מש"כ האחרוניםדבמלאכת הבערה גם גרמא אסור, ואף שהטעם משום דהבערה נאמרה בפירוש, וא"צ ללמדממלאכת המשכן, יש לדחות כנ"ל, אבל בת' ריב"א הנ"ל (סי' ו') כתבהטעם משום דמלאכת הבערה דומה לזורה, דברוב פעמים הרוח מסייע ללבותה, והנה הגםדמראייתו דבהעברה גרמא אסור, מכריתות (דף כ'), דאיתא שם, החותה בגחלים בשבת חייבחטאת, רשב"א אומר משום ראב"צ חייב ב' מפני שהוא מכבה את העליונות ומבעיראת התחתונות, ומוקי לה ר"א כגון שנתכוון לכבות והובערו מאליהן, דת"ק סברדשא"מ =דבר שאינו מתכון= מותר, וראב"צ סבר דחייב, ובתוס' שם בהא דהויפס"ר עיין שם, והלא הא דהובערו מעליהן היינו ע"י רוח, והוי רק גרמא,ומ"מ חייב עכ"ד, י"ל אי משום הא לא אריא, די"ל דדוקאבכה"ג דדומה לנדון פתיחת הדלת כנגד המדורה הנ"ל, אבל אינו ראי' להיכאדהוי רק סופו לבוא והפסק וכח כחו כנ"ל, אולם הביא שם עוד ראי' מהא דאיתאבירושלמי (פ"ג דכתובות), דהקשה על מדליק גדישו בשבת דפטור משום דקלב"מ,הא מיד שהבעיר נתחייב מיתה, וממון לא מתחייב עד שהודלק גדישו דחבירו, ומתרץ על כלשיבולת ושיבולת מתחייב מיתה, והא משהודלקה והרוח הביאה לגדישו דחבירו ומאליו דולקתוהולכת, למה יתחייב על כל שיבולת ושיבולת, הלא מעשה הדלקתו כבר כלה, אע"כדחייב גבי הבערה גם בגרם עכת"ד, ויש לפרש כוונתו, דאף דתחילת הדלקה, נחשבלכחו, אף שסייע הרוח, אבל מה ששיבולת אחד מדליק לחבירו נחשב רק לכח כחו, ועי' בביאורהלכה (סי' רנ"ב) שם, דכתב כה"ג לענין טחינה לחלק בין הכגרוגרת הא' שיצאלהשאר עיין שם, ויש לפלפל עוד בזה, מ"מ חזי מאן גברא מסהיד על זה.

(יז)והנה במש"כ לעיל בענין מסלק הגרם דל"ה מעשה, נזכרתי דבאמת כבר העירכה"ג בת' חת"ס (חיו"ד סי' רי"ד) שכתב לענין מקוה, וז"למה שאדם מסיר הברזא אינו מקרי הוי' ע"י אדם, דאינו רק מסיר המונע, והמיםנמשכים מאליהם עכ"ל, ומה"ט דן בת' מחזה אברהם (סי' מ"ב), לענין הדלקתאלקטר ביום טוב, לצדד לומר, דפתיחת הברג ל"ה רק כגרם הדלקה, כיון דאין פותחהברג, עושה בידים חיבור החוטין רק בפיתוחו גורם התדבקות החוטין, ומדמה לי'למש"כ החת"ס הנ"ל, ושוב כתב שאין מחליט זאת, ועי' מש"כ בספרישם, וכן ראיתי בת' ארץ צבי (סי' ד), דכתב דכח אדם באלקטרי אינו רק הסרת המונעשפותחין הקראהן /הברז/ המכסה ומונע כח האלקטרי, וע"י שפותח הקראהן יוצאהאלקטרי מעצמו ופועל פעולתו (וכעין זה בעלעקטריש בעלייכטויג יש ג"כ זלאנטשניקשהאדם מניע ומסבבו, ועי"ז נפתח זרם העלעקטרי ומאיר בבית), וזה דומה להסרתברזא דכח שני ל"ה כחו כדאיתא בש"ע (או"ח סי' קנ"ט) לעניןנט"י, דצריך להסיר הברזא בכ"פ, והיינו משום דאינו רק הסרת המונע, כמואשקיל בידקא דמיא וכמ"ש המג"א שם, עכ"ד, אולם הוא מיירי שם לחומראבנוגע לעשיית ציצית ע"י מכונה, וגם בזה צדד שוב לומר דחשוב כח אדם עיין שם,ומה מאד נכונים בזה דברי מחו' הרב הגאון שליט"א בספרו חלקת יעקב (סי'נ"ב), דכתב לדחות סברא זו דהוי רק הסרת המונע, דהרי עשיית האלקטרי כעת,באופן, דבסבוב הכפתור מחבר בחתיכת ברזל שמתחתי' החוטין הנפסקים ודולק, נמצא ההבערהבאה לא רק משום דמסיר המונע משם, רק הוא מחבר במעשיו שני החוטין ע"י חתיכתהברזל שמתחת הכפתור, עיין שם, ועי' בס' מהרא"ל (צינץ יו"ד סי' ז) מה שישלהביא מדבריו לכאן, ובמק"א כתבתי מזה.

(ח"י)והעצה היותר נאותה בנד"ד, כמ"ש בתחילה, שיזהרו מלפתוח דלת המקרר עדשישמעו קול המיית המכונה שעושה עבודתה, דאז כבר מקושר זרם האלקטרי, ואין לחשוש רקשע"י פתיחת דלת המקרר יגרום שתמשך זמן עבודתה, יותר מן הרגיל, דאף דלכאורה גםכה"ג הוי גרם האסור, כדאיתא בנותן שמן לנר דחייב משום מבעיר כנ"ל, אףדבלא"ה דולקת ורק משום דמאריך בהבערתו חייב, עי' בלשון הרא"ש (ביצה שם),ורק בביאור הלכה (סי' רנ"ב ד"ה והשמעת קול, במוסגר) מסתפק לי', דשמא התםדולקת יותר בטוב ע"י הוספת השמן, וגם אפשר דהפתילה גופא מושכת עתה מן השמןהזה, וסיים בצ"ע עיין שם, מ"מ בנד"ד שאני ושאני דהרי בעיקר הדבר ישלומר דהוי רק גרמא מטעמים הנ"ל, ורק יש לחשוש משום דבשעת קשירת הזרם נתהווניצוצות אור וחמיר כנ"ל, וזה רק יתהוו בשעת קישור הזרם, ולא בשכבר נתקשרהזרם, ורק שהמכונה תמשיך עבודתה, עוד בכה"ג קרוב לומר ביותר דל"ה רקסילוק המונע, דכיון דהחוטין כבר מחוברים, והמכונה היתה עובדת בלא הרף, ורק מחמתשהאויר נתקרר תגרום הפסקת עבודתה, ובפתיחת דלת המקרר יגרום שיסתלק המונע לעבודתהמכונה, ואינו דומה להיכא שהמכונה שובתת, ובפתיחת הדלת גורם לחבר בחתיכת ברזל אתהחוטין הנפסקין, ועי"ז המכונה תתחיל לעשות מלאכתה (וע"ע בענין גרמא בת'מהרש"ם במפתחות (ח"ה סי' נ"ו) ומש"כ בשם צ"פ).

(יט)ומדברנו הנ"ל נמצא, דמה שאיזה בני אדם, שכוונתם רצוי', לדקדק לפתוח רק בשעתעבודת המכונה, אבל מחמת שהמקרר שלהם עשוי' באופן שלא נשמע קול המכונה בשעת עבודתה,ע"כ השכילו לעשות אלקטרי מבחוץ מקושר להמכונה, ומתוקנת ע"י מעשה אומן,באופן, שבעת עבודת המכונה, נדלק אור האלקטרי, וא"כ בפתיחת הדלת גורם שהאורהאלקטרי תמשוך להאיר, כל זמן עבודת המכונה, זה בודאי חומרא דאתי' לידי קולא,דבכה"ג ודאי נוגע למלאכת הבערה, לפי החלטת האחרונים דגם באור האלקטרי, הויאיסור הבערה מה"ת בשבת, וגם מה רק שמאריך בהבערתו הוי גרם האסור כנ"ל,וגם מה שעושין באופן שהאור דולק כל היום, ורק בשעת עבודת המכונה, גוון האור אדום,ובשעת שביתתה ירוק וכיב"ז, ג"כ אין היתר, דבע"כ השתנותה מאדוםלירוק, הוא מחמת שנתכבה אותו שמראותה אדום ונדלק אותו שמראותו ירוק, או להיפוך,וא"כ יש עוד חשש ריבוי באיסורים, שבפתיחת הדלת גורם להאריך זמן הדלקת אותושמראותו אדום, ובסגירת הדלת, אם עוד דולק האדום, גורם שיכבה במהרה, וגם שידלקהירוק, ואם בסגירתו כבר נדלק הירוק, גורם ג"כ שיתארך הדלקתה, שאם הי' פתוח,הי' נתחמם במהרה, והי' מתכבה הירוק, ונדלק האדום וכיב"ז, כנלענ"ד,והמדקדקים ביותר נוהגים לקשור מערב שבת שעון עם האלקטרי של המקרר לגרום שבמשך איזהזמן ביום, כגון בשעת האכילה, ישבות לגמרי עבודת המכונה, ואז יקחו המאכלים מהמקררבלא שום חשש גרמת איסור. ובזה הנני ידידו דושת"ה כה"י. יצחק יעקב ווייס.

‍