יחידה לדוגמא | חי במשפט

סמכויות בית הדין במקורות ההלכה הקדומים

בתי דין שונים בתורה ובמשנה-

עיינו גם בפרשני התורה על אתר

דברים יז 
(ח) כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖תבִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְקֹוָ֥קאֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ: (ט) וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔טאֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖תדְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט:(י) וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹתכְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ:(יא) עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛טאֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּלְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל:(יב) וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַאֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל:(יג) וְכָל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּןעֽוֹד:

השוואת הספורנו מול פרשנים אחרים 

שמות י
(יג) וַיְהִי֙מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיֵּ֥שֶׁב מֹשֶׁ֖ה לִשְׁפֹּ֣ט אֶת־הָעָ֑ם וַיַּעֲמֹ֤ד הָעָם֙ עַל־מֹשֶׁ֔המִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב:(יד) וַיַּרְא֙ חֹתֵ֣ןמֹשֶׁ֔ה אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־ה֥וּא עֹשֶׂ֖ה לָעָ֑ם וַיֹּ֗אמֶר מָֽה־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹשֶׂה֙ לָעָ֔ם מַדּ֗וּעַ אַתָּ֤ה יוֹשֵׁב֙ לְבַדֶּ֔ךָוְכָל־הָעָ֛ם נִצָּ֥ב עָלֶ֖יךָ מִן־בֹּ֥קֶר עַד־עָֽרֶב:(טו) וַיֹּ֥אמֶרמֹשֶׁ֖ה לְחֹתְנ֑וֹ כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְרֹ֥שׁ אֱלֹהִֽים:(טז) כִּֽי־יִהְיֶ֨הלָהֶ֤ם דָּבָר֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וְשָׁ֣פַטְתִּ֔י בֵּ֥ין אִ֖ישׁ וּבֵ֣ין רֵעֵ֑הוּוְהוֹדַעְתִּ֛י אֶת־חֻקֵּ֥י הָאֱלֹהִ֖ים וְאֶת־ תּוֹרֹתָֽיו:(יז) וַיֹּ֛אמֶר חֹתֵ֥ןמֹשֶׁ֖ה אֵלָ֑יו לֹא־טוֹב֙ הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה:(יח) נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔לגַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר עִמָּ֑ךְ כִּֽי־כָבֵ֤ד מִמְּךָ֙הַדָּבָ֔ר לֹא־תוּכַ֥ל עֲשֹׂ֖הוּ לְבַדֶּֽךָ:(יט) עַתָּ֞ה שְׁמַ֤עבְּקֹלִי֙ אִיעָ֣צְךָ֔ וִיהִ֥י אֱלֹהִ֖ים עִמָּ֑ךְ הֱיֵ֧ה אַתָּ֣ה לָעָ֗ם מ֚וּלהָֽאֱלֹהִ֔ים וְהֵבֵאתָ֥ אַתָּ֛ה אֶת־ הַדְּבָרִ֖ים אֶל־הָאֱלֹהִֽים:(כ) וְהִזְהַרְתָּ֣האֶתְהֶ֔ם אֶת־הַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַתּוֹרֹ֑ת וְהוֹדַעְתָּ֣ לָהֶ֗ם אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙יֵ֣לְכוּ בָ֔הּ וְאֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֖ה אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֽׂוּן:(כא) וְאַתָּ֣התֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖תשֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥יחֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת:(כב) וְשָׁפְט֣וּ אֶת־הָעָם֘בְּכָל־עֵת֒ וְהָיָ֞ה כָּל־הַדָּבָ֤ר הַגָּדֹל֙ יָבִ֣יאוּ אֵלֶ֔יךָוְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפְּטוּ־הֵ֑ם וְהָקֵל֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְנָשְׂא֖וּאִתָּֽךְ:(כג) אִ֣םאֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑דוְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם:(כד) וַיִּשְׁמַ֥עמֹשֶׁ֖ה לְק֣וֹל חֹתְנ֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר אָמָֽר:(כה) וַיִּבְחַ֨רמֹשֶׁ֤ה אַנְשֵׁי־חַ֙יִל֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם רָאשִׁ֖יםעַל־הָעָ֑ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥יעֲשָׂרֹֽת:(כו) וְשָׁפְט֥וּאֶת־הָעָ֖ם בְּכָל־עֵ֑ת אֶת־הַדָּבָ֤ר הַקָּשֶׁה֙ יְבִיא֣וּן אֶל־מֹשֶׁ֔הוְכָל־הַדָּבָ֥ר הַקָּטֹ֖ן יִשְׁפּוּט֥וּ הֵֽם:(כז) וַיְשַׁלַּ֥חמֹשֶׁ֖ה אֶת־חֹתְנ֑וֹ וַיֵּ֥לֶךְ ל֖וֹ אֶל־אַרְצֽוֹ:

דברים א, ט- יח
(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ללְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם:(י) יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹםכְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב:(יא) יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶףפְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖םוְרִֽיבְכֶֽם: (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖יםלְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: (יד) וַֽתַּעֲנ֖וּ אֹתִ֑י וַתֹּ֣אמְר֔וּ טֽוֹב־הַדָּבָ֥ראֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתָּ לַעֲשֽׂוֹת: (טו) וָאֶקַּ֞ח אֶת־רָאשֵׁ֣י שִׁבְטֵיכֶ֗ם אֲנָשִׁ֤ים חֲכָמִים֙וִֽידֻעִ֔ים וָאֶתֵּ֥ן אוֹתָ֛ם רָאשִׁ֖ים עֲלֵיכֶ֑ם שָׂרֵ֨י אֲלָפִ֜ים וְשָׂרֵ֣ימֵא֗וֹת וְשָׂרֵ֤י חֲמִשִּׁים֙ וְשָׂרֵ֣י עֲשָׂרֹ֔ת וְשֹׁטְרִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶֽם: (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑רשָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יווּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ןכַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖טלֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖יוּשְׁמַעְתִּֽיו: (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖יםאֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן

משנה סנהדרין פרק א משניות א' עד ה' – סמכויות כל  
משנה א
דיני ממונות בשלשה גזילות וחבלות בשלשה נזק וחצינזק תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה האונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברירבי מאיר וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות:

משנה ב
מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשהעבור החדש בשלשה עבור השנה בשלשה דברי רבי מאיר רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשהמתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת:

משנה ג
סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי רבי שמעוןורבי יהודה אומר בחמשה החליצה והמיאונין בשלשה נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיוידועין בשלשה ההקדשות בשלשה הערכין המטלטלין בשלשה רבי יהודה אומר אחד מהן כהןוהקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן:

משנה ד
דיני נפשות בעשרים ושלשה הרובע והנרבע בעשריםושלשה שנאמר (ויקרא כ') והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר (ויקרא כ') ואת הבהמהתהרוגו שור הנסקל בעשרים ושלשה שנאמר (שמות כ"א) השור יסקל וגם בעליו יומתכמיתת בעלים כך מיתת השור הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש מיתתן בעשרים ושלשהרבי אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה רבי עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה:

משנה ה
אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא אתכהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פיבית דין של שבעים ואחד אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעיםואחד אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין עירהנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלשה אבלעושין אחת או שתים:

הסמיכה

במדבר פרק כז 
(טו) וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔האֶל־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר: (טז) יִפְקֹ֣ד יְקֹוָ֔ק אֱלֹהֵ֥יהָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה: (יז) אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗םוַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤אתִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְקֹוָ֔ק כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה: (יח) וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗הקַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו: (יט) וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֗וֹלִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־הָעֵדָ֑ה וְצִוִּיתָ֥ה אֹת֖וֹלְעֵינֵיהֶֽם: (כ) וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כָּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כא) וְלִפְנֵ֨י אֶלְעָזָ֤רהַכֹּהֵן֙ יַעֲמֹ֔ד וְשָׁ֥אַל ל֛וֹ בְּמִשְׁפַּ֥ט הָאוּרִ֖ים לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֑קעַל־פִּ֨יו יֵצְא֜וּ וְעַל־פִּ֣יו יָבֹ֗אוּ ה֛וּא וְכָל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֥לאִתּ֖וֹ וְכָל־הָעֵדָֽה: (כב) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔הכַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְקֹוָ֖ק אֹת֑וֹ וַיִּ֣קַּח אֶת־יְהוֹשֻׁ֗עַ וַיַּֽעֲמִדֵ֙הוּ֙לִפְנֵי֙ אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְלִפְנֵ֖י כָּל־ הָעֵדָֽה: (כג) וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יועָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר יְקֹוָ֖ק בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ

סנהדרין יג:
תנא: סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה. מאי סמיכהומאי סמיכת זקנים? אמר רבי יוחנן: מיסמך סבי. אמר ליה אביי לרב יוסף: מיסמך סביבשלשה מנלן? אילימא מדכתיב ויסמך את ידיו עליו - אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משהבמקום שבעים וחד קאי - אי הכי ליבעי שבעים וחד! - קשיא. אמר ליה רב אחא בריה דרבאלרב אשי: בידא ממש סמכין ליה? - אמר ליה: סמכין ליה בשמא, קרי ליה רבי, ויהבי ליהרשותא למידן דיני קנסות. וחד לא סמיך? והא אמר רב יהודה אמר רב: ברם, זכור אותוהאיש לטוב, ורבי יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. -נשתכחו? נגרוסינהו! - אלא: בטלו דיני קנסות מישראל. שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמדעל ישראל, שכל הסומך - יהרג, וכל הנסמך - יהרג, ועיר שסומכין בה - תיחרב, ותחומיןשסומכין בהן - יעקרו. מה עשה יהודה בן בבא? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, וביןשתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, בין אושא לשפרעם. וסמך שם חמשה זקנים,ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אלעזר בן שמוע. רבאויא מוסיף: אף רבי נחמיה. כיון שהכירו אויביהם בהן אמר להן: בניי, רוצו! אמרו לו:רבי, מה תהא עליך? - אמר להן: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים. אמרו: לאזזו משם עד שנעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה. - רבי יהודה בןבבא אחריני הוו בהדיה, והאי דלא חשיב להו - משום כבודו דרבי יהודה בן בבא. - ורבימאיר רבי יהודה בן בבא סמכיה? והא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל האומר רבימאיר לא סמכו רבי עקיבא - אינו אלא טועה! - סמכיה רבי עקיבא ולא קיבלו, סמכיה רבייהודה בן בבא - וקיבלו.

אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצהלארץ. - מאי אין סמיכה? אילימא דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ - והא תנן:סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ! - אלא: דלא סמכינן בחוצה לארץ. פשיטא,סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ - הא אמרינן דלא. אלא סומכין בארץ ונסמכין בחוצהלארץ מאי? תא שמע: דרבי יוחנן הוה מצטער עליה דרב שמן בר אבא דלא הוה גבייהודליסמכיה. רבי שמעון בן זירוד וחד דעימיה, ומנו - רבי יונתן בן עכמאי, ואמרי לה:רבי יונתן בן עכמאי וחד דעימיה, ומנו - רבי שמעון בן זירוד, חד דהוה גבייהו -סמכוהו, וחד דלא הוה גבייהו - לא סמכוהו. רבי חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד רבייוחנן למיסמכינהו, לא הוה מסתייעא מילתא, הוה קא מצטער טובא, אמרו ליה: לא נצטערמר, דאנן מדבית עלי קאתינן. דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאיןנסמכין לבית עלי - שנאמר לא יהיה זקן בביתך כל הימים, מאי זקן? אילימא זקן ממש -והכתיב כל מרבית ביתך ימותו אנשים - אלא סמיכה. רבי זירא הוה מיטמר למיסמכיה, דאמררבי אלעזר: לעולם הוה קבל וקיים. כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר: אין אדם עולהלגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו - אמצי ליה אנפשיה. כי סמכוה לרבי זיראשרו ליה הכי: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס - ויעלת חן. כי סמכוה לרבי אמי ולרבי אסישרו להו הכי: כל מן דין כל מן דין סמוכו לנא, לא תסמכו לנא לא מסרמיטין, ולאמסרמיסין. ואמרי לה: לא מחמיסין, ולא מטורמיסין. רבי אבהו כי הוה אתי ממתיבתא לביקיסר, נפקי מטרוניתא דבי קיסר ומשריין ליה: רבה דעמיה, מדברנא דאומתיה, בוצינאדנהורא, בריך מתייך לשלם.

ירושלמי סנהדררין א , הלכה ב 
תני הסמיכות בשלשה לא סמיכה היא סמיכות.תמן קריי למנוייה סמיכותא. א"ר בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיוכגון רבי יוחנן בן זכיי מינה את רבי ליעזר ואת רבי יהושע ורבי יהושע את רבי עקיבהורבי עקיבה את רבי מאיר ואת ר"ש. אמר ישב רבי מאיר תחילה נתכרכמו פני ר'שמעון אמר לו רבי עקיבה דייך שאני ובוראך מכירין כוחך. חזרו וחלקו כבוד לבית הזה.אמרו בית דין שמינה שלא לדעת הנשיא אין מינויו מינוי ונשיא שמינה שלא לדעת בית דיןמינויו מינוי. חזרו והתקינו שלא יהו ב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיאממנה אלא מדעת ב"ד.

סמכויות בית דין כשאין סמיכה

הקדמה משנה תורה לרמבם  ... "נמצא רבינא" עד"עליו השלום" 
נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם. סוף גדוליחכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה. ושגזרו גזירות והתקינו התקנות והנהיגו מנהגותופשטה גזירתם ותקנתם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותם. ואחר בית דין של רבאשי שחבר הגמרא וגמרו בימי בנו נתפזרו ישראל בכל הארצות פיזור יתר והגיעו לקצוותואיים הרחוקים ורבתה קטטה בעולם ונשתבשו הדרכים בגייסות ונתמעט תלמוד תורה ולאנכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם אלפים ורבבות כמו שהיו מקודם אלא מתקבצים יחידיםהשרידים אשר ה' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקין בתורה ומביניםבחיבורי החכמים כולם ויודעים מהם דרך המשפט היאך הוא.

וכל בית דין שעמד אחר הגמרא בכל מדינה ומדינהוגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו או לבני מדינות רבות לא פשטו מעשיו בכל ישראלמפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דיןהגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינהזו לנהוג כמנהג מדינה האחרת. ואין אומרים לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דיןאחר במדינתו. וכן אם למד אחד מהגאונים שדרך המשפט כך הוא ונתבאר לבית דין אחר שעמדאחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בגמרא, אין שומעין לראשון אלא למי שהדעת נוטהלדבריו בין ראשון בין אחרון:

ודברים הללו בדינים גזירות ותקנות ומנהגותשנתחדשו אחר חיבור הגמרא. אבל כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהםוכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזורגזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל.ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כלחכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינועליו השלום.

שולחן ערוךחושן משפט הלכות דיינים סימן א סעיפים א'-ה'
סעיף א
בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואותוכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהםחסרון כיס; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלהבחברתה, או דברים שאין בהם חסרון כיס אף על פי שהם מצויים, כגון תשלומי כפל, וכןכל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו (פי' שתוקע בקול באזנו ומבעיתו), וכסוטר אתחבירו (פי' מכה בידו על הלחי), וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או שמשלם חצי נזק,אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממוןואינו קנס.

סעיף ב
אדם שחבל בחבירו, אין מגבים דיינים שאינםסמוכים בארץ ישראל, נזק, צער ופגם ובושת וכופר, אבל שבת וריפוי מגבים. הגה: וי"א שאף ריפוי ושבת אין דנין (טור בשםרא"ש), ולא ראיתי נוהגין לדקדק בזה, רק כופין החובל לפייס הנחבל ולקנסו כפיהנראה להם (ד"מ לדעת מהר"ם בפסקיו סימן ר"ח), וכמו שיתבאר בסמוךסעיף ה'.

סעיף ג
בהמה שהזיקה את האדם, אין גובין נזקו דייניםשאינן סמוכין בא"י, מפני שהוא דבר שאינו מצוי; אבל אדם שהזיק בהמת חבירו,משלם נזק שלם בכל מקום. וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל, הואיל והיא מועדת (להן) מתחלתההרי זה דבר מצוי ומגבין אותו דיינים שאינם סמוכין בארץ ישראל; וכן מי שגנב או גזל,מגבין ממנו הקרן בלבד. הגה:  ויש אומריםדוקא גזילות דשכיחי, כגון כפר בפקדון וכדומה, אבל גזילה ממש לא שכיחא, ואין דנין,אא"כ הגזילה קיימת, מחייבין להחזירה (נימוקי יוסף פרק החובל).

סעיף ד
דיני דגרמי, וכן דין המוסר לאנסין, דנין אותודיינים שאינם סמוכים בא"י. הגה: עדים שהעידו עדות שקר והוזמו, והוציאו ממוןעל פיהם ואי אפשר למיהדר, דנין אותם ומחייבין אותם לשלם (מרדכי ריש פרק החובל).ועיין לקמן סימן כ"ט סעיף ב'.

סעיף ה
אעפ"י שדיינים שאינם סמוכים בא"י אינןמגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו; וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו,מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס). וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוילו ליטול, אין מוציאין מידו. הגה: ואם יאמר הניזק: שומו לי נזקי, שאדע עד כמהאתפוס, אין שומעין לו, אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו: כך וכך תחזיק וכך וכךתחזיר (טור בשם הרא"ש פ' החובל וספ"ק דב"ק). וכל זה דוקא בקנסותהכתובים, אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן, גובין בכל מקום, וכמו שיתבארבסימן ב' (מרדכי ס"פ השולח).

שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן כה סעיף ד
אבל מי שאינו מומחה, ולא קבלו אותו בעלי דינים,אף על פי שנטל רשות, ה"ז בכלל בעל זרוע, ואינו בכלל הדיינים, לפיכך אין דינודין, בין טעה בין לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים, אם רצה, חוזר ודן בפני ב"ד.

‍

היררכיה ובתי דין – הוראה אחר הוראה

אדם אל יורה במקום רבו:

בבלי עירובין דף סב, ב, "אמר ליה אביי" - סג, א "בשני דרב חסדא"
אמר ליה אביי לרב יוסף: קיימא לן, משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי, ואמר רב יהודה אמרשמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. מהו לאורויי במקום רבו? - אמר ליה: אפילו ביעתאבכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי. אמר ליה רב יעקב בר אבאלאביי: כגון מגלת תענית, דכתיבא ומנחא, מהו לאורויי באתריה דרביה? אמר ליה, הכיאמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי. רבחסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא. רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא.

בבלי סנהדרין ה,ב. "יורה יורה" - "עד שתבא אצלנו"
יורה?- יורה. אי גמיר - רשותא למה לי למישקל? - משום מעשה שהיה. דתניא: פעם אחת הלך רבילמקום אחד, וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה. אמר להם: מפני מה אתם מגבליןעיסותיכם בטומאה? אמרו לו: תלמיד אחד בא לכאן, והורה לנו מי בצעים אין מכשירין. -והוא - מי ביצים דרש להו. ואינהו סבור: מי בצעים קאמר. וטעו נמי בהא: מי קרמיוןומי פיגה - פסולין, מפני שהן מי (בצעים) +מסורת הש"ס: ביצים+. ואינהו סבור:מדלגבי חטאת פסילי - אכשורי נמי לא מכשרי. ולא היא, התם לענין חטאת - בעינן מיםחיים, הכא - אכשורי כל דהו מכשרי. תנא: באותה שעה גזרו: תלמיד אל יורה אלא אם כןנוטל רשות מרבו. תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר, דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח.אמרו לו: לאו רבי מני דמן צור איכא הכא, ותניא: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלאאם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל! - אמר להו: לאו אדעתאי. רבי חייאחזייה לההוא גברא דהוה קאי בבית הקברות, אמר ליה: לאו בן איש פלוני כהן אתה? אמרליה: אין, אבוה דההוא גברא גבה עינים הוה, נתן עיניו בגרושה וחיללו. פשיטא, לפלגא- הא קאמר דמהני. על תנאי מאי? תא שמע: דאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן: הרי אתהברשותנו, עד שתבא אצלנו.

רמב"ם תלמוד תורה ה, ב.
איזהו חולק על רבו זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו ורבו קיים ואף עלפי שרבו במדינה אחרת, ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה  בפני רבו חייב מיתה.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב סעיף ד
אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה. הגה: ואפילו נטילת רשותלא מהני תוך שלשה פרסאות, אם הוא רבו מובהק. (ב"י בשם תוספות פ"קדסנהדרין ומהרי"ק שורש ק"ע /קס"ט/ ואגודה שם וסמ"ק סוף עשיןי"ג בשם ר"י ופרק אף על פי).

ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל, ושאל לו אדםדבר הלכה בדרך מקרה, יכול להשיב. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות, אפילו הואבסוף העולם, אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות. הגה: וכל זה ברבומובהק, אבל בתלמיד חבר, אפילו תוך שלשה פרסאות שרי (רי"ף ורמב"ם כדאיתאבבית יוסף ותוספות והרא"ש וכ"כ הג"מ פ"ה מהלכות ת"ת).וי"א דמ"מ לפני רבו ממש אסור (ריב"ש סי' רע"א), ואפילו שלאבפניו ממש, אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב, או שהרב מופלג בחכמה וזקנה, איןלהורות בעירו. (בב"י מגמרא בפ' הדר).

וי"א דתלמיד גמור תוך י"ב מיל חייבמיתה, אם הוא מורה. חוץ לי"ב מיל, פטור אבל אסור. הגה: וי"א דדוקא ברגיללבא לעירו של תלמיד. אבל אם אינו רגיל לבא שם, רק בדרך אקראי, מותר, כל שהוא חוץלג' פרסאות (מרדכי בשם ריב"א).

תלמידחבר תוך י"ב מיל, פטור אבל אסור. וחוץ לי"ב מיל, מותר. אף על פי שנטלרשות מרב אחד, לא סגי, עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים. הגה: והאי מובהקים לאמיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דא"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבותיומובהקים, אלא ר"ל תלמיד גמור, לאפוקי תלמיד חבר  דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו, דהיינושהוא קרוב להיות גדול כרבו. (מהרי"ק שורש ק"ע וב"י בשם רשב"םפ' יש נוחלין). מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד, מהני להורות חוץלג' פרסאות. (תשובת הרשב"א סי' קי"א וריב"ש סי' רפ"א/רע"א/). אבל תוך ג' פרסאות, לא מהני ליה. וי"א דכל שאינו רבו מובהק,דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו, תלמיד חבר הוא (ב"י בשם הרמב"ם).

‍

טועה בדבר משנה וטועה בשיקול הדעת

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף לג עמוד א
משנה:דיני ממונות - מחזירין בין לזכות בין לחובה, דיני נפשות - מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.

דיני ממונות מחזירין כו'. ורמינהו: דן את הדין, זיכה את החייב חייב את הזכאי, טימא אתהטהור, טיהר את הטמא - מה שעשה עשוי, וישלם מביתו! אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן -במומחה, כאן - בשאינו מומחה. - ובמומחה מחזירין? והקתני: אם היה מומחה לבית דין -פטור מלשלם! - אמר רב נחמן: כאן - שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, כאן - שאין גדולהימנו בחכמה ובמנין. רב ששת אמר: כאן - שטעה בדבר משנה, כאן - שטעה בשיקול הדעת.דאמר רב ששת אמר רב אסי: טעה בדבר משנה - חוזר, טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר. אמרליה רבינא לרב אשי: אפילו טעה ברבי חייא ורבי אושעיא? - אמר ליה: אין. - אפילובדרב ושמואל? - אמר ליה: אין. - אפילו בדידי ודידך? - אמר ליה: אטו אנן קטלי קניבאגמא אנן? היכי דמי שיקול הדעת? אמר רב פפא: כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגיאהדדי, ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ואיקרי ועבד כחד מינייהו, וסוגיא דשמעתאאזלי כאידך - היינו שיקול הדעת. איתיביה רב המנונא לרב ששת: מעשה בפרה (של ביתמנחם) שניטלה האם שלה, והאכילה רבי טרפון לכלבים. ובא מעשה לפני חכמים ביבנהוהתירוה. שאמר תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים אלא אם כןחותכין האם שלה, כדי שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון! אמר לו רבי עקיבא:פטור אתה, שכל המומחה לרבים פטור מלשלם. ואי איתא, לימא ליה: טועה בדבר משנה אתה,וטועה בדבר משנה חוזר! - חדא ועוד קאמר. חדא - דטועה בדבר משנה אתה, וטועה בדברמשנה חוזר. ועוד: אי נמי בשיקול הדעת טעית - מומחה לרבים אתה, וכל המומחה לרביםפטור מלשלם. אמר רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי קא מותיב רב המנונא לרב ששת מפרה? פרההרי האכילה לכלבים, וליתא דתהדר! - הכי קאמר ליה: אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנהאינו חוזר - אלמא קם דינא, היינו דקא מפחיד רבי טרפון, וקאמר ליה איהו: מומחה לביתדין אתה, ואתה פטור מלשלם. אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר - לימא ליה: כיון דאילוהואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת, השתא נמי - לא כלום עבדת. רב חסדא אמר: כאן- שנטל ונתן ביד, כאן - שלא נטל ונתן ביד. בשלמא חייב את הזכאי - כגון שנטל ונתןביד, אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה? דאמר ליה: פטור אתה, והא לא נטל ונתן ביד!- כיון דאמר פטור אתה - כמו שנטל ונתן ביד דמי. אלא מתניתין, דקתני: דיני ממונותמחזירין בין לזכות, בין לחובה, בשלמא לזכות - משכחת לה, דאמר ליה מעיקרא חייב אתהולא נטל ולא נתן ביד. אלא לחובה היכי משכחת לה? - דאמר ליה פטור אתה. - והאמרתכיון דאמר ליה פטור אתה כמו שנטל ונתן ביד דמי! - חדא קתני: דיני ממונות מחזיריןלזכות שהיא חובה, דכוותה גבי נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, מחזיריןלזכות - זכות גרידתא, ואין מחזירין לחובה - לזכות שהיא חובה. חובתיה דמאן? - הא לאקשיא - חובתיה דגואל הדם. - משום חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי? ועוד: מאי ביןבין? - קשיא. רבינא אמר: כגון שהיה לו בידו משכון ונטלו ממנו, טימא את הטהור -דאגעי ביה שרץ, טיהר את הטמא - שעירבן בין פירותיו.

תלמוד בבלימסכת סנהדרין דף ד עמוד ב
תנו רבנן: דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים - דן אפילויחידי. אמר רב נחמן: כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי. וכן אמר רבי חייא: כגון אנאדן דיני ממונות ביחידי. איבעיא להו: כגון אנא - דגמירנא וסבירנא, ונקיטנא רשותא.אבל לא נקיט רשותא - דיניה לא דינא. או דילמא: אף על גב דלא נקיט רשותא דיניהדינא? תא שמע: דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרב יוסף, אמר לו:אם קיבלוך עלייהו - לא תשלם, ואי לא - זיל שלים. שמע מינה: כי לא נקיט רשותא -דיניה דינא, שמע מינה.

אמר רב: האי מאן דבעי למידן דינא, ואי טעה מיבעי למיפטרא -לישקול רשותא מבי ריש גלותא. וכן אמר שמואל: לשקול רשותא מבי ריש גלותא. פשיטא,מהכא להכא ומהתם להתם - (מהני), ומהכא להתם - (נמי) מהני דהכא שבט והתם מחוקק.כדתניא: לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל, שרודין את ישראל בשבט. ומחקקמבין רגליו - אלו בני בניו של הלל, שמלמדין תורה ברבים. מהתם להכא מאי? תא שמע:דרבה בר חנה דן דינא וטעה, אתא לקמיה דרבי חייא. אמר ליה: אי קיבלוך עלייהו - לאתשלם, ואי לא - זיל שלים. והא רבה בר חנה רשותא הוה נקיט! שמע מינה: מהתם להכא -לא מהני, שמע מינה. ולא מהני? והא רבה בר רב הונא כי הוה מינצי בהדי דבי ריש גלותאאמר: לאו מינייכו נקיטנא רשותא, נקיטנא רשותא מאבא מרי ואבא מרי מרב, ורב מרביחייא, ורבי חייא מרבי! - במילתא דעלמא הוא דאוקים להו. וכי מאחר דלא מהני, רבה ברחנה רשותא דנקט למה לי? - לעיירות העומדים על הגבולין.

תוספות מסכתסנהדרין דף לג עמוד א 
כאן במומחה - כולי סוגיא בטעה בשיקול הדעת דאי בדבר משנה הא רב נחמן ורב יוסף גופייהושמעינן להו בכתובות בפרק אלמנה (ד' ק:) דאמרי ב"ד שמכרו בלא הכרזה נעשו כמישטעו בדבר משנה וחוזרים וא"ת בפ"ק דמכילתין (ד' ה.) דמר זוטרא בריה דרבנחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו כו' כי טעה נמיבשיקול הדעת אמאי לא היה חוזר הא מומחה הוה וי"מ דמומחה דהכא היינו במומחהדסמיכא.

ספר מצוות גדול עשין סימן צז ד"ה "כל דיין
כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים וידועיםכגון דבר שמפורש במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה ודנין בו כהלכהכדמסקינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג, א), ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם(ע"פ רמב"ם פ"ו ה"א) שמצינו ברבי טרפון (שם) שהורה בכשרה שהיאטריפה והאכילה לכלבים ואמר לו ר' עקיבא שהוא פטור מטעם שטעה בדבר משנה, ואומר שםדאילו איתא בעינא הוה הדרא לכשרות. טעה בשיקול הדעת [ו]מפרש רב פפא (שם) היכי דמישיקול דעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולאכמר ועבד כחד מינייהו וסוגיא דעלמא כדברי האחר, שנהגו לעשות כמותו זהו שיקול הדעת(ע"פ רמב"ם ה"ב) אם היה הדיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מןהנשיא חוזר הדין, שאין יכול בעל הדין לומר מי יאמר שלא טעה באחרונה הואיל והוא[דיין] מומחה (ע"פ רש"י ד"ה במומחה) לסמיכה. \והוא הדין מומחהלסמיכה\ ולא נטל רשות רק שקבלו עליהן בעלי דינין שחוזר ואם אי אפשר להחזיר פטורמלשלם (עי' רמב"ם ה"ב והגמ"י וכס"מ) כמו שמצינו ברבי טרפוןשהיה מומחה ונסמך שאמר לו רבי עקיבא אי נמי בשיקול הדעת טעית כל המומחה לרביםפטור. וגרסינן בפרק קמא דסנהדרין (ה, א) רבה בר רב הונא דן דין וטעה אתא לקמיה דרבאמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים הא למדת שמומחה שלא נטל רשותוקבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואם לא קבלוהו חייב לשלם, והוא שטעה בשיקול הדעתאבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה בסמיכה (ע"פ תו' לג, א ד"ה כאןע"ש). שנינו בפרק עד כמה במסכת בכורות (כח, ב) דן את הדין חייב את הזכאי זיכהאת החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא פירוש עירבן עם פירות אחרות, מה שעשה עשויוישלם מביתו, והטמא בטל ואם אין שם כדי ביטול ישלם (ע"פ ב"ק ק, אתד"ה טיהר), ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. העמדנוה בפרק אחד דיני ממונות(סנהדרין לג, א) כשנשא ונתן ביד וטעה בשיקול הדעת ובפרק קמא (ו, א) העמדנוהבדקבלוה עלייהו. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעלדינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אף על פי שקנו מידו על הפשרהאינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול לו אלא כדי שיפטר מן השבועה שחייבו בה הטועהוכל קנין בטעות או מחילה בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה (רמב"ם פ"וה"ה) כדמוכח בגיטין בפרק קמא (יד, א) ובחזקת הבתים (ב"ב מא, א):

עי' סנהדרין פ"ו הל' ג', ד, חו"מ כה סעי' א - ג, ה.

פירוש המשנהלרמב"ם מסכת בכורות פרק ד משנה ד 
[ד] תחלה אבאר כי טעותו של מורה תהיה באחד משני דברים, או במקובלהכתוב והוא כגון ששכח אותו הלשון או שלא למדו וזה נקרא טועה בדבר משנה. והשני שיטעהבדבר התלוי בסברא והוא כגון שהיה הדבר אפשרי שהוא כמו שאמר אלא שהמעשה בהפכו, וזה נקראטעה בשקול הדעת. וזה היה לפני חבור התלמוד, אבל בזמנינו זה נתמעטה אפשרות הוית דברזה, כי אותו שהורה בדבר, אם נמצא במה שנתחבר בתלמוד הפכו הרי הוא טועה בדבר משנה, ואםלא נמצא הפכו והיה שקול דעתו בו מסתבר לפי המדות התורניים ואף על פי שיש פנים היפךהוראתו הרי אי אפשר לקבוע עליו שטעה כיון ששקול דעתו אפשרי.

שולחן ערוךחושן משפט הלכות דיינים סימן כה 
סעיף א
כל דיין שדן דיניממונות וטעה, אם טעה בדברים הגלויים והידועים, כגון דינים המפורשים במשנה או בגמראאו בדברי הפוסקים, חוזר הדין ודנין אותו כהלכה. הגה: מיהו י"א דאם נראה לדייןולבני דורו מכח ראיות מוכרחות שאין הדין כמו שהוזכר בפוסקים, יכול לחלוק עליו,מאחר שאינו נזכר בגמרא (טור בשם הרא"ש). מכל מקום אין להקל בדבר שהחמירו בוהחבורים שנתפשטו ברוב ישראל, אם לא שקבל מרבותיו שאין נוהגין כאותה חומרא (פסקימהרא"י סימן רמ"א).

ואם אי אפשר לחזור, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינתהים, או שהוא אלם, או שטימא דבר הטהור או שהורה בכשרה שהיא טרפה והאכילוה לכלביםוכיוצא בזה, הרי זה פטור מלשלם; אף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק. הגה: וישחולקין (טור בשם הרא"ש) ועוד פוסקים. ולענין הוראת איסור והיתר, אם הגיעלהוראה, אף על פי שאינו סמוך, דינו כמומחה (נ"י ריש פ' אד"מ). ועייןבי"ד סי' רמ"ב מדין הסמיכות בזמן הזה. 

סעיף ב
טעה בשיקול הדעת,כגון דבר שהיא מחלוקת תנאים או אמוראים ולא נפסקה ההלכה כאחד מהם בפירוש, ועשהכאחד מהם ולא ידע שכבר פשט המעשה בכל העולם כדברי האחד, אם היה זה דיין מומחה ונטלרשות מריש גלותא, או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם, הואיל והואמומחה, חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר, פטור מלשלם. הגה: וג' הדיוטות, דינם כיחידמומחה. ועיין לעיל סוף סימן ג' כיצד נטילת רשות מן השר מהני, ולא יאמר האדם: אפסוקכמי שארצה בדבר שיש בו מחלוקת, ואם עושה כן הרי זה דין שקר, אלא אם הוא חכם גדולויודע להכריע בראיות, הרשות בידו; ואי לאו בר הכי הוא, לא יוציא ממון מספק, דכלהיכא דאיכא ספיקא דדינא אין מוציאין ממון מיד המוחזק (טור). ואם הוא בהוראת איסורוהיתר, והוא דבר איסור דאורייתא, ילך לחומרא; ואי דבר דרבנן, ילך אחר המיקל. ודוקאאם ב' החולקים הם שוין, אבל אין סומכין על דברי קטן נגד דברי גדול ממנו בחכמהובמנין, אפילו בשעת הדחק, אלא אם כן היה גם כן הפסד מרובה. וכן אם היה יחיד נגדרבים, הולכים אחר רבים בכל מקום (רשב"א סימן ר"ג /רנ"ג/), ואפילואין הרבים מסכימים מטעם אחד, אלא כל אחד יש לו טעם בפני עצמו, הואיל והם מסכימיםלענין הדין נקראו רבים ואזלינן בתרייהו (מהרי"ק שורש מ"א /צ"ד/).ואם היה מנהג בעיר להקל, מפני שחכם אחד הורה להם כך, הולכין אחר דעתו. ואם חכם אחרבא לאסור מה שהם מתירין, נהוג בו אסור (תשובת הרשב"א סימן רכ"ג/רנ"ג/). כל מקום שדברי הראשונים כתובים על ספר והם מפורסמים, והפוסקיםהאחרונים חולקים עליהם, כמו שלפעמים הפוסקים חולקים על הגאונים, הולכים אחרהאחרונים, דהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך (מהרי"ק שורש פ"ד). אבל אםנמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, איןצריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הויהדרי בהו. (מהרי"ק שורש צ"ו /צ"ד/)

סעיף ג
היה הטועה מומחה ביתדין, ולא נטל רשות ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם, או שלא היה מומחה אבל קבלואותו בעלי דינים עליהם לדון להם בדין, וטעה בשיקול הדעת, אם נשא ונתן ביד, מה שעשהעשוי וישלם מביתו; ואם לא נשא ונתן ביד, יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר, ישלםמביתו. הגה: וי"א דאפילו לא נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו, ואיןהדין חוזר (הרא"ש וטור ועוד הרבה פוסקים ע' סקי"ד אות א' וסוף ס"קכ"ט). וכל זה כשלא קבלם עליהם בין לדין בין לטעות, אבל אם קבלם עליהם ביןלדין בין לטעות (טור והרא"ש), או בזמן הזה בשמכריחין הקהל הדיינים, על פיהחרם, שיהיו דיינים בעל כרחם, לא ישלמו אפילו טעו, דמה להם לעשות. מכל מקום יש להםלחזור, אם טעו; ואם אינם רוצים לחזור, צריכין לשלם (מרדכי ריש סנהדרין). וכשטעוומשלמין, אם הסכימו כל הדיינים ביחד, כולם משלמין. ואם היו הדיינים רק שלשה, והלכואחר שנים שבהם, הם משלמין ב' חלקים, והחלק השלישי מפסיד הבעל דין. אבל אם היוהדיינים חמשה, והלכו אחר שלשה שהם הרוב, צריכים לשלם הכל (טור).

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף צב עמוד א 
משנה: האשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעליךוניסת, ואח"כ בא בעלה...

ניסת על פי ב"ד- תצא ופטורה מן הקרבן, לא ניסת על פי ב"ד - תצא וחייבת בקרבן, יפה כחב"ד שפוטרה מן הקרבן. הורוה ב"ד לינשא, והלכה וקלקלה - חייבת בקרבן, שלאהתירוה אלא לינשא. 

ניסת ע"פ ב"ד תצא וכו'. אמר זעירי: ליתא למתני'מדתני בי מדרשא, דתני בי מדרשא: הורו בית דין ששקעה חמה ולבסוף זרחה - אין זוהוראה אלא טעות, ורב נחמן אמר: הוראה היא. א"ר נחמן: תדע דהוראה היא, דבכלהתורה כולה עד אחד לא מהימן, והכא מהימן, מ"ט? לאו משום דהוראה היא. אמר רבא:תדע דטעות הוא, דאילו הורו ב"ד בחלב ובדם להיתירא, והדר חזו טעמא לאיסורא, כיהדרי ואמרי להיתירא - לא משגחינן להו, ואילו היכא דאתא עד אחד שרינא, אתו תרי אסרנא,כי הדר אתא עד אחרינא - שרינן לה, מ"ט? לאו משום דטעות הוא. ואף ר' אליעזרסבר דטעות הוא; דתניא, ר' אליעזר אומר: יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמינה; איאמרת בשלמא דטעות הוא, משום הכי מתיא קרבן, אלא אי אמרת דהוראה היא, אמאי מתיאקרבן? ודלמא קסבר ר' אליעזר: יחיד שעשה בהוראת ב"ד - חייב! א"כ מה יקובהדין את ההר.

רמב"ם הלכות שגגות פרק יד הלכה ג
הורו בית דין שיצא השבת לפי שנתכסית החמה ודימו ששקעה חמהואחר כך זרחה אין זו הוראה אלא טעות וכל שעשה מלאכה חייב אבל בית דין פטורין, וכןאם התירו בית דין אשת איש להנשא לפי שהעידו בפניהם שמת בעלה ואחר כך בא בעלה איןזו הוראה אלא טעות והאשה ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתן וכן כל כיוצא בזה. 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כב עמוד א 
מתני'. האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני - נאמנת, שהפה שאסרהוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שהיתה אשת איש, והיא אומרת גרושה אני - אינה נאמנת.אמרה נשביתי וטהורה אני - נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר; ואם יש עדים שנשבית,והיא אומרת טהורה אני - אינה נאמנת. ואם משנשאת באו עדים - הרי זו לא תצא. 

גמ'. א"ר אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה?שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש - אסרה, הזה - התירה. ל"ל קרא? סבראהיא, הוא אסרה והוא שרי לה! אלא, כי איצטריך קרא - לכדרב הונא אמר רב, דא"רהונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה? שנאמר: את בתי נתתי לאיש. הזהלמה לי? מיבעי ליה לכדתני ר' יונה, דתני ר' יונה: את בתי נתתי לאיש הזה, הזה - ולאליבם.

ת"ר: האשה שאמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני -נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא! אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלאלדבריה. תניא נמי הכי: אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני - אינה נאמנת, ואםנתנה אמתלא לדבריה - נאמנת; ומעשה נמי באשה אחת גדולה, שהיתה גדולה בנוי וקפצועליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו להחכמים: מה ראית לעשות כן? אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתימקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי; וזו הלכה העלהרב אחא שר הבירה לפני חכמי' באושא, ואמרו: אם נתנה אמתל' לדבריה - נאמנת. בעאמיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אםנתנה

אמתלא לדבריה - נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפ"הלא עבד שמואל עובדא בנפשיה.

‍

חכם שטימא אין חכם יכול להתיר

בבלי עבודה זרה ז ע"א 
ת"ר: הנשאל לחכם וטימא - לא ישאללחכם ויטהר, לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר; היו שנים, אחד מטמא ואחד מטהר, אחדאוסר ואחד מתיר, אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין - הלך אחריו, ואם לאו -הלך אחר המחמיר; ר' יהושע בן קרחה אומר: בשל תורה הלך אחר המחמיר, בשל סופרים הלךאחר המיקל. א"ר יוסף: הלכתא כרבי יהושע בן קרחה.

בבלי נדה כ ע"ב
ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה - וטמי לה, הדר אייתאלקמיה דרב יצחק בריה דרב יהודה - ודכי לה. והיכי עביד הכי? והתניא: חכם שטימא -אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חבירו רשאי להתיר! מעיקרא טמויי הוה מטמי לה, כיוןדא"ל: דכל יומא הוה מדכי לי כי האי גונא, והאידנא הוא דחש בעיניה - דכי לה.

בבלי חולין מט ע"א 
ההוא מחטא דאישתכח בסמפונא רבה דכבדא, הונא מר בריה דרב אידי- טריף, רב אדא בר מניומי - מכשר; אתו שיילוה לרבינא, אמר להו: שקילו גלימא דטרופאי!

ירושלמי שבת פרק יט הלכה א
ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי סכין של מילה עושה לה חולהומביאה. בר מרינה ה"ל עובדא שאל לר' סימון ושרא שאל לר' אמי ואסר ואיקפד רביסימון. ולא כן תני נשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר. א"ר יודן הכיןהוה עובדא שאל לר' אמי ואסר ליה. לר' סימון ושרא איקפד ר' אמי כהדא דתני נשאל לחכםואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר.

תוספות מסכת עבודה זרה דף ז 
הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר - וא"ת וכי לא ישאל לכל החכמים וידונו זה עםזה אולי ישיבוהו מדבריו וי"ל דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתילפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר אבל ודאי החכם יזהר שלאיתיר כדאמרי' בפרק כל היד (נדה דף כ: ושם ד"ה אגמריה) חכם שאסר אין חבירו רשאילהתיר אא"כ יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפילו בשיקול הדעת וסוגיאכאידך דבהא אמרינן בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) דמה שעשה עשוי וישלם מביתו אם נשאונתן ביד ודוקא אסר אין חבירו רשאי להתיר אבל אם התיר חבירו רשאי לאסור והא דאמרי'בירושלמי בפ' ר"א דמילה ר' סימון שרא ורבי אמי אסר איקפד רבי סימון ולא כןתני הנשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם שמא יאסור אלמא משמע דהתיר אין חברו רשאי לאסורה"פ התם אמאי איקפד רבי סימון ולא כן תני כלומר והלא אינו שנוי בשום מקוםהנשאל לחכם כו' דלא אסרו חכמים אלא להתיר אחר אוסר ומסיק אמר רב יודן להפך היה שאללר' אמי אסר לר' סימון ושרא ואיקפד רבי אמי כהדא דתני נשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכםאחר שמא יתיר והא דאמרינן פרק אלו טרפות (חולין ד' מט.) גבי מחטא דאשתכח בסימפונארבה דכבדא הונא מר בריה דרב אידי טריף רב אדא בר מניומי מכשר התם שניהם היו בביתהמדרש כשנשאלה השאלה.

חידושי הרשב"א שם ד"ה "תנו רבנן הנשאל
תנורבנן הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר וכו'. יש מפרשים משום כבודו של ראשון אבלאם טהרו או התירו טהור ומותר, ונראין דברי הראב"ד ז"ל שכתב אינו רשאיואין לו היתר קאמ' דכיון דאסרו אסורא רביעא עליה (עליה) ונעשית חתיכה דאיסורא,דהכי תניא פרק אלו טרפות חכם שטמא אין חבירו רשאי לטהר, אסר אין חבירו רשאי להתיר,מדאמר אינו רשאי משמע דאם התירו אינו (מטהר) [מותר], מדקתני ואם היו שנים אחד מתירואחד אוסר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו, אלמא היכא דלא היו שנים[בבת אחת] אלא שהאחד אסר בפני עצמו אין חברו רשאי להתיר אפילו גדול בחכמה ובמנין,ודברים אלו בדבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת (אלא) [אבל] אם טעה בדבר משנה חוזרומטהר ומתיר כדתנן בבכורות פרק עד כמה (כ"ח ב') ומייתי לה בסנהדרין פרק אחדדיני ממונות (ל"ג א') מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האום שלה והאכילה ר' טרפוןלכלבים, ומעשה בא לפני חכמים והתירוה ואמר התם דאלו הואי פרה הוה הדרה כיון שטעהבדבר משנה אבל בשקול הדעת ודאי לא מפני שנעשית חתיכה דאיסורא, והני מילי בטומאהוטהרה ואיסור והיתר אבל בזכות וחיוב חבירו המומחה ממנו חוזר ומזכה, אי נמי (בטהרה)[מטהרה] והיתר לטומאה ואסור.

ואםהיו שנים. כלומר שנשאלה שאלה בפניהם כגון זו הולכין אחר חכמה ומנין ואם היו שקוליןבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל, ובשם רבינו ז"ל דכל(היכא דאמר) [איכא דאמרי] כי האי דינא דיינינן דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשלסופרים הלך אחר המיקל כדין שני חכמים שקולים החולקים.

חידושי הריטב"א שם ד"ה "תנו רבנן הנשאל
תנורבנן שאל לחכם. פירוש חכם ראוי להוראה וטימא, לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר לאישאל לחכם ויתיר, פירוש לא תימא לא ישאל לכתחילה דוקא ומשום כבוד הראשון, אלא אפילובדיעבד אם שאל אין טהרתו והתירו של אחרון כלום, דכיון דקמא חכם וראוי להוראהכשהורה עליה לאסור או לטומאה שוייה חתיכה דאיסורא, והכי מוכח ביבמות (צ"ב א')וכן נמי אמרינן בסנהדרין ומייתי לה בפרק אלו טריפות (חולין מ"ד ב') חכם שטימאאין חבירו רשאי לטהר, פירוש אינו רשאי ואם עשה לא עשה כלום והכי מוכח התם, והאאפי' כשהשני גדול מן הראשון בחכמה ובמנין, מדלא מפלגינן ברישא כדמפלגינן בסיפא היושנים כו', ודין הוא דכיון דקמא שוייה חתיכה דאיסורא שוב אין לה היתר עולמית ואפי'שנודע שטעה.

מיהודוקא בטעה בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה אין הוראתו הוראה כלל ולא חל איסורבחתיכה זאת וחברו רשאי להתירה, כדאמרינן התם בסנהדרין (ל"ג א') מעשה בפרתו שלרבי מנחם שנטלה האם שלה והלך רבי טרפון והאכילה לכלבים ובא מעשה לפני חכמיםוהתירוה ואי לא דטעה בדבר משנה הוה משלם ואילו הות פרה בעינא הות הדרת ואכלינןאותה כדמוכח התם, וטעמא כדאמרן שכל הוראה בטעות בדבר משנה אפילו מפי גדול הדור לאוהוראה היא ולא חיישינן לה כלל, אלא ודאי מתני' בטועה בשיקול הדעת כגון תרי תנאי אותרי אמוראי דפליגי ולא איפסיקא הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזלהאי ופסיק כאידך, וטועה בדבר משנה הוא שטועה בדבר ברור בתלמוד או בברייתא או בדבריאמורא, ואפי' נפיק מדיוקא כל היכא דהוי דיוקא דייקא וכדאמרינן התם (סנהדרין שם)אפילו אדידי ודידך, והיכא דאשתכח לחד מחכימי ורבוותא ז"ל מילתא דפסק מסברא אומדיוקא ואזל האי דלא שמע ההוא פיסקא והורה דלא כותיה, אומר מורי נ"ר דחזינןאילו הוה ידיעה ליה להאי ההוא פיסקא דההוא גאון בעידן הוראתו מקמי דלורי הוה הדרביה השתא הוי טועה בדבר משנה, ואילו לא הוה הדר ביה כיון שזה ראוי להוראה הוי דינאכטועה בשיקול הדעת, ואף על פי שהראשון הגאון גדול ממנו.

והוייודע דדוקא קתני שהראשון מחמיר והאחרון מיקל, אבל מטהרה לטומאה ומהיתר לאיסור הלךאחר המומחה שבהם, וכיוצא בזה בדיני ממונות בין מחובה לזכות בין מזכות לחובה הלךאחר המומחה.

היושנים. פירוש שנשאלה השאלה לפניהם לשניהם כאחד, אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחדמתיר אם אחד גדול בחכמה ובמנין. פירוש במנין שנים ששימש תלמידי חכמים יותר אובמנין תלמידים שנמנו עמו בהוראה זו, הלך אחריו. בין להקל בין להחמיר, ואם לאו.פירוש שהם שקולין בחכמה ובמנין הלך אחר המחמיר, ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורההלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע בן קרחה.

והוייודע דכי אמרינן הלך אחר המחמיר היינו לדידן, דכיון דספיקא הוא נקטינן בספיקאדאורייתא לחומרא, אבל לדידהו גופייהו ודאי כיון דשקולין נינהו וכל אחד עומדבשמועתו, זה נוהג כדבריו אפילו לקולא וזה נוהג כדבריו, והכי מוכח ביבמות פרק קמא(י"ד א'), ודאמר נמי דאחרים הבאין לעשות בהוראתן הולכין אחר המחמירבדאורייתא, דוקא בענין אחר כיוצא בזה שנחלקו אלו, אבל באותה חתיכה עצמה שנחלקו בהכיון דשקולין הם וכי הדדי איפליגו בה אין הוראת איסור חל באותה חתיכה, והכי מוכחהתם ביבמות דאמרינן התם דבית הלל ובית שמאי אלו עושין כדבריהם ואלו עושין כדבריהםוהיו מתירין צרת הבת לאחין והיתה מותרת לינשא להם, שעל כל אחד ואחד שהיה מעשה באעליה היו מורין לו בה להיתר, ואילו לא היה לזה לעשות כהוראתם כנגד דב"ה לאהיו מורין בה להיתר, אלא ודאי שמע מינה שאותה אשה מותרת היתה לינשא על פיהן,והיינו הא דקאמרינן במכילתין (נ"ז ב') נפקי שיפורי דרבא ושרי שיפורי דרב הונאבר חנינא ואסרי וכיון דמר אסר היכי הוה שרי מר בשיפורי לאחרים במאי דלא הוה להולמעבד כהוראתו לקולא, וליכא למימר דהוה מוקים נפשיה רב הונא בר חנינא גדול מרבאבחכמה ובמנין דהא מסתמא שקולין נינהו +א"ה, צ"ל רבא גדול מרהב"ח,כיון דדברי רבינו קיימי על העובדא דלקמן נ"ז ב', (ולא אעובדא דלקמן מ' א')+ואפי' כי לא הוו שקולין לא הוה מר עביד יוהרא לאוקומיה נפשיה בהכי ולפרסומי מילתאכולי האי, כי מי כמוהו ענו ושפל רוח, אלא ודאי כדאמרן דכל היכא דהוו שקולין ונחלקוכאחת לא חל איסור באותה חתיכה ורשאי המיקל להורות לאחרים קולא באותה חתיכה, והרוצהלסמוך עליו ולנהוג קולא באותה חתיכה שהורה בה הרשות בידו, אבל בחתיכה אחרת דכוותהבהא ודאי בשל תורה הלך אחר המחמיר, ונראין דברים דכיון דפליגי בשיקול הדעת ושניהםשקולין אי חד מינייהו סמיך אגמריה שהולכין אחריו אפילו בחתיכה אחרת וכל שכן באותהחתיכה עצמה, ואפשר דמהאי טעמא נפקי שפורי דרבא ושרי משום דסמיך אגמריה וכדאמר ליההתם (עי' נ"ח א' בגירסת רבינו) רבא לרב נחמן והא מר הוא דאמר וכי שכשוך עושהיין נסך כדבעינן לפרושי בס"ד, אל(מ)א טעמא דידהו כדכתיבנא.

[אבל]ברישא שלא נחלקו בבת אחת דאמרינן שאין שומעין למיקל, הא ודאי אפילו כשהאחרון המתירסמיך אגמריה איתא, והכי מוכח בפרק אלו טריפות (חולין מ"ד ב') בההיא פסוקתהגרגרת דשריא רבא בר בר חנא דאקשו ליה וכיון דרב אסר היכי שרי מר והתניא חכם שאסראין חבירו רשאי להתיר, ופרקינן שאני התם דרב לא אסרה, ולבסוף דפרכינן וכיון דאוריבה חכם היכי אכיל מיניה אוקימנא דרבה בר בר חנא אגמריה סמיך, ואפי' הכי אי לא דרבלא אסרה הוה אסיר ואף על גב דסמיך רבה בר בר חנא אגמריה דאי לאו [הכי] הוה מפרקינןמעיקרא דאגמריה סמיך כדפרקינן לבסוף משום אידך פרכא, אלא ודאי כדאמרן, והרי זהנכון מפי רבינו נ"ר.

רא"ש מסכת עבודה זרה פרק א סימן ג 
ג [דףז ע"א] ת"ר נשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכםויתיר תימה למה לא ישאל לחכם אחר אולי טעה הראשון ומחזירהו השני ופר"ידה"ק לא ישאל לחכם אחר בסתם כדי שיתיר לו ויסמוך על הוראתו דכיון דכבר אסרוהראשון ושויא חתיכה דאיסורא אין לו לסמוך על אחר שיתירנו לו. אבל יכול הוא לומרלחכם אחר דבר זה שאלתי לחכם פלוני ואסרו לי מה נראה לך בזה *ואם יראה לשני שטעההראשון ילך ויתווכח עמו ואם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו. ואם חלוק עליובשקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיחו מתוך המשנה אומדברי אמורא. יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסורושויתיה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא**:

והאדאמר לקמן בפרק אין מעמידין (דף מ א) ובפרק ר"י (דף נז ב) נפקי שפורי דרבושרי ושפורי דמר ואסר. התם מיירי בדבר שבא הדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש. או היודברי המתיר תחילה. ומיהו בירושלמי אמר חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר איןחבירו רשאי לאסור וצריך לאוקומי שכבר חלה הוראת הראשון טרם שנחלק חבירו עליו.וכגון שלא טעה בדבר משנה. ולפי זה לא מיתוקם הא דנפקא שיפורי אלא כגון שבא הדברלפני שניהם יחד בבית המדרש. ואם היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיראם היה אחד מהן גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו*** ואם לאו הלך אחר המחמיר.רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר. בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמררב יוסף הלכה כר' יהושע בן קרחה. מכאן היה פוסק ר"ת ז"ל דכל איכא דאמריבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המיקל. ורש"י פסק דהלך אחרהמחמיר [בשל תורה ובשל סופרים הלך אחר האחרון] וריב"א אומר דכל איכא דאמריטפל ללשון ראשון כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר תחילה וכל לשון היחידים והטפלאומר יש אומרים. ורי"ץ גיאות ז"ל כתב דלעולם הלכה כאיכא דאמרי ומקצתהגאונים פסקו בממונא כאיכא דאמרי ובאיסורא לחומרא:

רבינו יהונתן על הרי"ף מסכת חולין (לפי דפי הש"ס) גמרא דף מד עמוד ב
חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר וכו' כלומר במחלוקת של שקול דעת מיירי כגון זה הנזכר שאם היה משנהאו ברייתא מסייע לסברת השני רשאי השני לטהר ולהתיר ואסור לו להעלים עיניו מזה, שאניהכא דרב לא אסרה מיסר. כלומר לא אמר בפי' אף על פי שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. וכיוןדאורי בה חכם. כלומר שמוצא חולק בדבר היכי אכל מיניה הלא היה לו ללכת אחר המחמיר. ה"ממילתא דתליא בסברא. כלומר שאין לו קבלה מרבו שהתיר אבל מי שיש לו קבלה להתיר מרבו המובהקמזה המחמיר יש לו לסמוך על קבלתו דאע"ג דאמרי' במסכת ע"ז (דף ז') דפסקי'הלכה כר' יהושע בן קרחה דאמ' בשל תורה הלך אחר המחמיר אף על פי שאינו גדול בחכמה ובמניןכמו החכם המתיר התם נמי מיירי במלתא דתליא בסברא ואין אחד מהם אומ' מפי השמועה אבלהכא כיון דרבה בר רב חנא אומר מפי השמועה והמחמיר אומר כך הוא בעיני נאה ומקובל ללכתבדרכי השמועה

בית הבחירה למאירי מסכת הוריות דף ג עמוד א
גדולי המפרשים שואלין בשמועה זו בדבר אחד מיהא כשהורו בראשונה וחזרו ואסרו היאך שומעין להם בהוראהשניה כשחוזרים ומתירים והלא אמרו ביבמות פרק האשה רבה צ"ב א' אלו הורו בית דיןבחלב להתרא והדר חזו ביה טעמא לאיסורא אי הדר חזו טעמא להתרא מי משגחינן בהו ותרצושלא נאמר שם שלא להשגיח בהם אלא באותה חתכה עצמה מכיון שאסרוה הוחזקה באיסור ואין יכוליםלהתירה אף הם בעצמם ונשענים על סברא זו עד שבחכם שאסר שאמרו שאין חברו רשאי להתיר פרשוהמטעם זה ר"ל שמאחר שהורבץ שם איסור עליה אין לה עוד התר אחר שנפל שם איסורו עלידי בעל הוראה ואפילו על ידי האוסר ואפילו בדיעבד אבל בחלב של בהמה אחרת כיוצא באותהחתכה סומכין עליהם וכמו שהתבאר בסוגיא זו וכן בחכם שאסר יכול אף הוא בעצמו להתיר כיוצאבה ואפילו חברו ומעתה נמצא ספק אחד בשתי בהמות ואסר חכם אחד את האחת רשאי חכם אחר להתיראת האחרת לכתחלה או הוא בעצמו ואין מרביצין עליה שם ענין חכם שאסר שמאחר שלא נאמר אלאמצד שהורבץ עליה שם איסור דיינו לאסור מה שהורבץ עליו האיסור לבד ומ"מ גדולי הדורותשלפנינו כתבו שכל שנאסרה על ידי חכם אין מתירין כיוצא בה לשעתו שלא נאמר מטעם הרבצתשם איסור אלא מכבודו של ראשון שלא יתברר טעותו וכל שמתירין אותו איסור בעצמו אף בחתכהאחרת אין כאן כבוד כלל ומ"מ אחר שאינה אלא משום כבוד אם רצה הוא בעצמו להתיר אףאותה חתיכה בעצמה או כיוצא בה שאסר רשאי או אפילו אחר במחילת כבודו ובדיעבד מותר בכלםוכן יראה לי והוא שאמרו בסוגיא זו ששומעין להם וזו שביבמות שמשמעה שאין שומעין להםאף הם תרצוה שזה שאין משגיחין בהם פירושו כשחוזרין ומתירין מאותו טעם בעצמו שהתירותחלה ומכיון שאחר היתר ראשון חזרו ואסרו כבר סתרו התר ראשון ואין משגיחין עוד עליואבל כל שסתרו טעם האיסור או שחזרו והתירו מטעם אחר סומכין עליהם והוא ענין סוגיא זוואין זה דומה לחכם שאסר שלא אמרו אלא בחברו ומשום כבודו או שלא לעשות תורה כשתי תורותאבל הוא עצמו יכול להתיר כמו שביארנו אם חוזר מטעם האיסור ורואה טעם להתר או שמא לאאמרו שם שלא לסמוך על מה שחוזרין ומתירין אלא בשסמכו איסורם בטעם ברור אבל זו שבכאןאינו אלא שהחזיקו עצמם בטועים ולא אמרו בו טעם ומתוך כך כשחוזרין ומתירין סומכין עליהם:

ר"ש משאנץ מובא בתוך שיטות הקדמונים למסכת ע"ז 
הנשאללחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר. תימא לי למה לא ישאל לכל החכמים וידונו עם הראשוןבהלכה אם יוכלו להחזירו מדברו, ומפרש ר"ת דקפידא דהכא לאו משום שואל דהשואליכול לשאול לכל מי שירצה ולא קפיד הכא אלא אחכם כדקאמר בפ' אלו טרפות ובפ' כל הידחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ומשום הכי לא פריך אילתא היכי עבדה הכי ששאלה לרבהבר בר חנא והדר לר' יצחק וכן בההוא גברא דאלו טרפות אלא ארבי יצחק פריך היכי עבידהכי. וקשה לפר"ת דלא הוה ליה למינקט הכא כי האי לישנא הנשאל לחכם וכו' אלאהוה ליה למיתני כי התם חכם שאסר וכו'. ונראה לפרש דלא אסר הכא אלא כששואל סתם לחכםשני ואין מודיע לו מה ששאל לחכם ראשון ואסר אבל כשמודיעו שרי שיזהר החכם השני ולאיתיר מה שאסר הראשון אלא אם כן יוכל להחזירו מדבריו כגון שטעה בדבר משנה או אפי'טעה בשיקול הדעת וסוגיא דעלמא כאידך דמחייב חכם ראשון לשלם מה שאסר אם נשא ונתןביד ובכי האי גונא לא אמרי' אין חבירו רשאי להתיר כדאשכחן בסוף אין מעמידין נפקישיפורי דרבא ואסר ושיפורי דרב (חיננא בר הונא) [רב הונא בר חיננא] ושרו. ומיהו התםשבא מעיקרא רב הונא בר חיננא וכן בעובדא בסוף ר' ישמעאל דההוא גוי דעל לחנותא שרארבא ברישא. ומ"מ נראה כדמפרש דהא דאמרי' חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר היינובמילתא דאיפלגי בה תרי תנאי או תרי אמוראי ולא אתמר הלכה לא כמר ולא כמר וסוגיאדעלמא נמי לא כחד מיניהו. ומיהו אי אתי עובדא אחרינא קמיה כי האי גונא יכול להתירואלא דוקא אותו דבר שאסר הראשון אינו יכול להתיר מאחר דשוייה קמא חתיכה דאסורא,ואפי' הראשון עצמו אם היה בא לחזור ולהתיר מה שאסר לא היה יכול כדתנן פ' עד כמהטימא את הטהור מה שעשה עשוי וישלם מביתו דהא דאמר בפ' א' דיני ממונות דדיני ממונותהטהרות והטמאות מחזירין בין לזכות בין לחובה הא אמר רב נחמן התם כאן כשיש גדולממנו כאן שאין גדול ממנו ורב ששת מפרש כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעתואפי' לרב חסדא דמפרש כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד מ"מ אין חברורשאי להתיר בשיקול הדעת. ובירושלמי אמרי' חכם שטיהר אין חברו רשאי לטמא התיר איןחברו רשאי לאסור ויתישב לפי מה שפי' בשיקול הדעת.

גליוןס"א ובירושלמי משמע דעיקר איסורא דשואל דלא כפר"ת וגם לפי מה שפי' קשהדאפי' התיר החכם הראשון משמע בירושלמי שאסור לשאול לחכם אחר שמא יאסור, והכי איתאבירושלמי במסכת שבת בריש ר' אליעזר דמילה ר' סימון בשם ר' יהושע בן לוי סכין שלמילה עושין לה חולה ומביאה פי' מחיצה של בני אדם כעין מעגל כדאמרי' בפ' מישהוציאוהו לעיולי מיא במחיצה של בני אדם ופליג אתלמוד שלנו דאסרי' לדעת, ובירושלמיקאמ' כל חולה שנעשית בין לדעת בין שלא לדעת הרי זו חולה והדר קאמר בר מרתא הוה ליהעובדא שאל לר' סימון ושרא שאל לר' אמי ואסר פי' דקסבר לדעת אסור ואיקפד ר' סימוןולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור א"ר יודן הכין הוהעובדא שאל לר' אמי ואסר שאל לר' סימון ושרא ואיקפד ר' אמי בכדין דתני נשאל לחכםואסר לא ישאל לחכם אחר שמא יתיר. ויראה כי לא כן תני קושיא היא כלומר אמאי איקפדולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור כלומר לא שנינו כן בשוםמקום, ומשני ר' יודן הכין הוה עובדא וכו' דאיפכא הוה, ומ"מ מדקאמר שמא יתירמשמע דאשואל קפיד ומדאיקפיד נמי ר' אמי משמע דאסור אפי' במודיעו, על כן נראה דלאישאל לחכם ויתיר היינו כדי להתיר ואין לו לומר היתר בדבר מפני כבודו של חכם ראשון,אבל אם בא לדון עמו בהלכה ולהחזירו מדבריו יכול ואי הדר הדר ואי לא אסיר ע"כ.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף ה עמוד ב
בר הדיאבעי לאתויי גיטא, אתא לקמיה דרבי אחי דהוה ממונה אגיטי, א"ל: צריך אתה לעמוד עלכל אות ואות. אתא לקמיה דרבי אמי ור' אסי, אמרי ליה: לא צריכת, וכי תימא אעביד לחומרא,נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים.

גרש ירחים שם אות קח - "בגמרא אתה" עד "בהגהתרמ"א ובש"ך"

(קח) בגמרא אתא לקמיה דרבי אחאכו' אמר ליה צריך אתה לעמוד כו' אתא לקמיה דרבי אמי ורבי אסי אמרי ליה לא צריכת.קשה הא חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר.

וצריך לומר דהני מיליכשיכול להחמיר, אבל כאן דאין למיעבד לחומרא, שלא להוציא לעז על גיטין ראשונים,יכול להתיר, ועיין ביורה דעה סימן רמ"ב סעיף (ל"ב) [ל"א] בהגהתרמ"א ובש"ך:

שו"ע יו"ד רמב ברמ"א שם
כלתלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, אעפ"י שלאלמד ממנו כלום.

הגה:ואין לאדם להורות עד ארבעים שנה, אם יש גדול ממנו בעיר, אף על פי שאינו רבו.(ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין). חכם שאסר, אין חבירורשאי להתיר משקול הדעת, אבל אם יש לו קבלה שטעה, (רבינו ירוחם בשם י"א). אושטעה בדבר משנה, יוכל להתיר. (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"דורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב').ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. (סברתהר"ן). ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס'ורא"ש ור' ירוחם שם), ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. (רבינוירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש). ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, איןלשני לאסור מכח שקול הדעת. (כן משמע באשיר"י פרק קמא דע"א). וכל זהבאותה הוראה עצמה, אבל במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו. (מהרי"קשורש קע"ב /קע"א/ וחדושי רשב"א וע"פ).

ש"ך אותיות נב עד ס
נב חכםשאסר כו' אין חבירו כו' - היינו כשכבר חלה הוראתו אבל אם שניהם בבית המדרש יכוללהתיר כדכתבו הפוסקים שאביא לקמן ס"ק נ"ה:

נג איןחבירו כו' - אפי' הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין כ"כ הר"ן בפ"ק דעבודתכוכבים בשם הראב"ד וכ"כ הריב"ש סי' שע"ט וכתוב בספר מ"מפ' א"ט דף קנ"א ע"ב שכן נראה דעת הרב אבל מדברי מהרי"ק שורשקע"א נראה שסובר בפשיטות דדוקא חבירו אמרו אבל כל שהוא אינו חבירו שהוא גדולממנו רשאי להתיר מה שאסר הראשון עכ"ל וכן דעת הר"ן שם וכ"כ ר'ירוחם נתיב ב' ח"ה דכל זה מיירי בששניהם שוים דאם הא' גדול מחבירו בחכמה יכוללהתיר מה שאסר חבירו אפי' במידי דתליא בסברא ע"כ:

נדלהתיר כו' - ואפי' התיר אינו מותר כ"כ הר"ן שם בשם הראב"דוכ"כ הריב"ש סימן שע"ט:

נה אבלאם יש לו קבלה כו' - היינו על פי מ"ש בד"מ בשם ר' ירוחם בשם י"מובשם רש"י אבל לא שם לבו לעיין בתוס' פ' אלו טריפות דף מ"ד ע"בובהג"א ממהרי"ח שם שחולקין ע"ז וס"ל דאפילו יש לו קבלה אינויכול להתיר וכ"פ מהרש"ל שם סי"ח וכתב שכן המסקנא בפסקי תוס' ובפסקימהר"מ וכן נראה עיקר בש"ס שם ובסוף פרק כל היד וכן דעת הר"ן פרקא"ט וכ"כ בחידושי הרשב"א שם בשם דעת רבותינו בעלי התוס' ועוד אפילור' ירוחם שכתב שי"מ להתיר היינו משום שנמשך על פי דברי התוס' פרק א"ט שםשכתבו כן בשם רש"י דס"פ כל היד וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם בשםרש"י ולפע"ד משמע ברש"י ס"פ כל היד איפכא שהרי פי' אגמריהסמיך דפשיטא ליה דטהור והא דהוי מטמא מעיקרא משום כבודו דרבה בב"ח אבל אי הוימספקא ליה לא הוי סמיך עליה עכ"ל אלמא דלא סמיך אגמריה להתיר נגד כבודו שלרבה בב"ח אלא משום דסמיך עלה דרבה בב"ח נמי כל יומא ויומא מטהר כו'ונ"ל שגירסא אחרת היה להם ברש"י ומ"מ כיון שלפי גרסתנו דעתרש"י ג"כ הכי אין לזוז מזה ועוד דכן נראה ג"כ דעת התוס' פ"קדעבודת כוכבים והסמ"ג עשין קי"א שכתבו דהא דאמרי' בפ' אין מעמידין נפקישיפורי דרב ואסר ושיפורי דרב הונא ושרי וכן הך עובדא דפ' אלו טריפות (דף מ"ט)במחט שנמצא בסמפון הכבד דרב הונא טריף ורב אדא מכשיר מיירי כגון שהיו יחדבב"ה ונחלקו שם ולא נתפשט לא דברי זה ולא דברי זה ע"כ והיינו כמסקנתהתוס' פרק אלו טריפות ולא כמו שכתבו שם בתחלה לדעת רש"י דהך עובדא מיירידאגמריה סמך וגם הרא"ש אף על פי שכתב בפ' א"ט כמ"ש התוס' לדעתרש"י מ"מ נראה מדבריו דלא ברירא ליה הכי להלכה אלא נמשך אחר דברי התוס'שם שהרי בפ"ק דעבודת כוכבים כתב דלא מתוקם הא דנפקי שיפורא כו' אלא כגון שבאהדבר לפני שניהם יחד בבית המדרש ואי איתא הא מיתוקם דאגמרייהו סמכי וגם מדברי ר'ירוחם גופיה סוף נתיב ב' נראה שכן עיקר:

נוקבלה שטעה כו' - כלומר שיש לו קבלה שאין הדין כן וא"כ זה טעה:

נזבדבר משנה - עיין בח"מ ר"ס כ"ה מהו טעה בדבר משנה:

נחואפי' אם טעה בשקול הדעת - נראה דוקא טעה בשקול הדעת דהיינו דפליגי תרי תנאי אואמוראי או פוסקים ופסק האוסר כחד מינייהו וסוגיין דעלמא כאידך כמו שנתבארבח"מ סי' כ"ה וכ"כ התוס' פ"ק דעבודת כוכבים חכם שאסר איןחבירו יכול להתיר אלא א"כ יכול להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפי' בשיקולהדעת וסוגיין דעלמא כאידך כו' אבל אם אינו יכול להתברר שטעה בשיקול הדעת אף על פישהוא נושא ונותן עם המורה עד שהוא חוזר אינו יכול להתיר וכדמשמע מתוס' הנ"לוכן משמע באשר"י שם בשם ר"י וברבינו ירוחם סוף נתיב ב' שכתבו אם יראהלשני שטעה הראשון ילך ויתווכח עמו אם יכול להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירהו ואם חולקעליו בשיקול הדעת שסברתו נוטה להתיר מה שאסר הראשון ואין יכול להוכיח מתוך המשנהאו מדברי אמורא יאמר אני אומר כך אבל איני מתיר מה שאסרת מאחר שיצא מפיך לאסורושויתה חתיכה דאיסורא ואין בידי להחזירך מתוך דבר משנה או אמורא עכ"ל אלמאדכל שאינו יכול להחזירו מתוך משנה או אמורא אף על פי שחוזר ומודה לשקול הדעת שלואינו יכול להתיר כיון דשוי' חתיכה דאיסורא (וכ"כ במעדני מלך פ' א"ט דףקנ"א ע"ג לדעת הרא"ש) ודוקא כשמברר שהוראתו היתה טעות בדבר משנה אושיקול הדעת בטעות כה"ג ליכא למימר שויא חתיכה דאיסורא דהא בטעות היה ועוד דאימיירי כשאינו חוזר ומודה לדבריו ל"ל לטעמא דאינו מתיר מה שאסרת מאחר שיצאמפיך לאסור ושויתיה חתיכה דאיסורא תיפוק ליה דאינו יכול להתברר האמת עם מי ואסורועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו ואין בידי להחזירך ועוד לאיזה צורך חזרו וכתבו מתוךדבר משנה או אמורא אלא ר"ל אף על פי שאני מחזירך כיון שאין בידי להחזירך מתוךמשנה או אמורא איני יכול להתיר וכדפי' ונ"ל שזהו גם כן דעת הראב"דוהרשב"א שהביא הר"ן רפ"ק דעבודת כוכבים שכתבו והני מילי בדבר שאיןבו מחלוקת אלא בשיקול הדעת אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר כו' אבל בשיקולהדעת ודאי לא מפני שנעשית כחתיכה דאיסורא עכ"ל ומיירי דליכא טעות בשיקול הדעתדבדאיכא טעות ודאי דלא שייך לומר דשויה חתיכה דאיסורא והא דלא מחלקי בשיקול הדעתגופיה היינו משום דסתמא דמלתא בשקול הדעת יכול להיות שאי אפשר להתברר אבל בטעהבדבר משנה יוכל להתברר טעותו במשנה וכן כתב מהר"מ מטיקאטין בגליון האלפסי עלאבל בשיקול הדעת ודאי לא כו' פירוש בשיקול הדעת שאין יכולים לעמוד עליו שלא נפלהעליו הסכמה לכאן או לכאן אבל שיקול הדעת וסוגיא דעלמא כהאי הוי כדבר משנה הכי איתאבתוס' עכ"ל ואף על פי שזה דוחק קצת בלשונם מ"מ עדיף טפי להשוות דבריהםעם דברי התוס' והרא"ש וגם ניחא בהכי מ"ש דשויה חתיכה דאיסורא ועוד דבהאנמי ניחא דל"ק עלייהו מה שהקשה הר"ן שם עליהם מפרק אחד דיני ממונות (דףל"ג) דמשמע התם דבטעה בשיקול הדעת מחזירים הוראתו בהסכמתו ומסיק שם הר"ןכן להלכה אלא שכתב אבל למעשה אין בידי כח לחלוק על אבות העולם ז"לולפמ"ש גם אבות העולם סוברים כן ול"ק מ"מ לוקמא ש"ס התם בפ'אד"מ הא דמה שעשה עשוי וישלם מביתו ואין מחזירין הוראתו בשיקול הדעת דליכאטעות דא"כ אמאי ישלם מביתו כיון דאי אפשר להתברר שטעה וכל זה הוא דלא כנראהמהעט"ז דאפי' בשיקול הדעת דליכא טעות יכול להחזירו דליתא אלא כדפירשתי: 

נטואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו כו' - ד"מ מהרא"ש שכתב שם כן בשםהירושלמי אבל לא שת לבו דהתוס' שם והסמ"ג עשין קי"א והגמ"ייספ"א מהל' ממרים חולקים דדוקא להתיר מה שכבר אסר אינו יכול אבל יכול לאסור מהשהתיר אף שכבר חלה הוראתו ופירשו כן הירושלמי וכ"כ מהרש"ל פא"טסימן י"ח בשם מהר"מ ופסק שם וכן נראה מהראב"ד והרשב"אוהר"ן דלעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכהדאיסורא משמע דיכול לאסור מה שהתיר חבירו וכן בריב"ש סימן שע"ט:ס אבלבמעשה אחר כו' - ואם החכם הראשון אסר מחמת חומר או גדר וסייג אינו יכול להתיראפילו במעשה אחר כ"כ מהרש"ל שם לדעת המרדכי:

ערוך השולחן יורה דעה סימן רמב סעיפים נח עד סג
סעיף נח
כתב רבינוהרמ"א בסעי' ל"א חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משיקול הדעת אבל אם יש לוקבלה שטעה או שטעה בדבר משנה יוכל להתיר ואפילו אם טעה בשקול הדעת יכול לישא וליתןעם המורה עד שיחזור בו ולכן אין איסור לשואל לשאול לשני ובלבד שיודיע אותו שכבר הורההראשון לאסור ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו או לשני לאסור מכח שיקול הדעתוכל זה באותה הוראה עצמה אבל אמעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו עכ"לודבריו צריכין ביאור: 

סעיף נט
והנלע"דדה"פ דהנה הטעם שאין השני יכול להתיר כתבו הראב"ד והרמב"ן והרשב"אוהרא"ש והר"ן בפ"ק דעבודה זרה [ז'] דאין זה מפני כבוד החכם אלא מפנישכיון שהחכם אסרה חל עלה חתיכה דאיסורא ע"ש וממילא אם זה החכם טעה בדבר משנה אובשיקול הדעת דמבואר בח"מ סי' כ"ה והיינו דסוגיא דעלמא אזלא להיתר לא שייךחתיכה דאיסורא כמו שא"א לעשות משומן חלב ולכן כתבו התוס' שם דחכם שאסר אין חבירורשאי להתיר אא"כ יוכל להחזירו כגון שטעה בדבר משנה או אפילו כשיקול הדעת וסוגיאכאידך וכו' עכ"ל והרא"ש שכתב שם וז"ל ואם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנהיחזיריהו ואם חלוק עליו בשקול הדעת שסברתו נוטה להתיר וכו' יאמר אני אומר כך אבל אינימתיר מה שאסרת וכו' ושויתה חתיכה דאיסורא וכו' עכ"ל אין זה כשקול הדעת של התוס'שהרי לא כתב הרא"ש דסוגיא כאידך אלא שקול הדעת מסברא בעלמא [והר"ן הקשה משקולהדעת דסנהדרין ע"ש וצע"ג]:

סעיף ס
וזהו שקולהדעת שכתב רבינו הרמ"א דיכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו עכ"ל דכשחוזרבו נסתלק החתיכה דאיסורא כמו מי שדימה שזהו חלב והסבירו לו שהוא שומן והודה אבל כשלאהודה הוה חתיכה דאיסורא כיון שאין לברר עם מי הצדק לא ממשנה ולא מסוגיא דעלמא ולכןכיון שאין הטעם מפני כבודו של חכם מותר להשואל לישאל עוד לאחד ובלבד שיגיד להאחר שכברשאל להראשון ויראה אם ביכולתו לברר שטעה מדבר מפורש או מסוגיא דעלמא או שיש לו בקבלהלהיתר יכול להתיר וכן אפילו אם מתיר רק מסברא בעלמא אם הראשון יורה לו מותר ואם לאואסור וממילא דלהיפך בחכם שהתיר חבירו יכול לאסור דכ"כ התוס' שם ע"ש ורבינוהרמ"א הסביר הדבר והיינו כשחלה הוראתו כלומר וודאי אם השני יכול לברר שטעה מדברמפורש או מסוגיא דעלמא או מקבלתו לאיסור מחזירו אפילו חלה הוראתו אך אם אינו יכול לבררשטעה אלא מסברא בעלמא לכן כשחלה הוראתו כלומר כשכבר בישל או עירבו בשאר היתר לא יאסורכיון שאינו יכול לברר הטעות ושמא סברת המתיר יותר טובה אך כשלא חלה הוראתו שהשאלה מונחתכמקדם יאסרנה כיון דלסברתו אסורה ובזה אינו דומה לחכם שאסר דאז אפילו בלא חלה ההוראהאין השני יכול להתיר דלא דמי איסור להיתר וכל דברים אלו מתבררים מדברי רבותינו שם ובחוליןמ"ד ובנדה כ': ע"ש: 

סעיף סא
ולפ"זמתבררים דברי רבינו הרמ"א כמין חומר וה"ק חכם שאסר אין חבירו רשאי להתירמשקול הדעת כלומר משקול הדעת דסברא בעלמא ואפילו לא חלה הוראתו דשויתה חתיכה דאיסוראאבל אם יש לו קבלה או שטעה בדיני ממונות יכול להתיר וה"ה בשקול הדעת דסוגיא דעלמאדחד טעמא הוא דבזה לא שייך חתיכה דאיסורא כמו על שומן חלב ואומר עוד דאפילו אם טעהבשקול הדעת דסברא יכול לישא וליתן עד שיחזיר בו כלומר דכיון שחוזר בו נסתלק החתיכהדאיסורא כמ"ש וכתב עוד ולכן אין איסור לשואל וכו' כלומר דכיון דאין הטעם מפניכבודו של חכם אלא מפני חתיכה דאיסורא לכן יכול השואל לשאול אצל אחר ולהודיעו ששאל מראשוןואולי יחזירנו מסברתו או יראנו שטעה בדיני ממונות או בקבלה או בסוגיא דעלמא ואז א"צחזרתו ואומר עוד ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקול הדעתעכ"ל כלומר לא מיבעיא בחכם שאסר אין השני יכול להתיר משקול הדעת דסברא אלא אפילוחכם שהתיר אין חבירו יכול לאסור מכח שיקול הדעת דסברא רק בחכם שהתיר צריך שיחול הוראתומשא"כ בחכם שאסר וכמו שבארנו בס"ד ואומר עוד דעל מעשה אחר פשיטא שא"צלהביט על הוראת הקודם בין להיתר בין לאיסור דכיון דזהו רק משקול הדעת דסברא יכול כלאחד שהגיע להוראה להורות כסברתו [והש"ך בסקנ"ה וסקנ"ח וסקנ"ט האריךלחלוק על הרמ"א וכל דבריו צע"ג והעיקר כהרמ"א וכבר הארכנו בזה בספרנואור לישרים סי' קמ"ו ע"ש וכ"ז מתברר מדברי הראשונים ודו"ק]: 

סעיף סב
י"אדהא דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר זהו אפילו כשגדול ממנו בחכמה ובמניין וי"אדדווקא בששוין ולכן אמרו אין חבירו יכול להתיר אבל כשהוא גדול ממנו רשאי להתיר [כ"כהש"ך סקנ"ג] וכן הדעת נוטה דכיון דמחולקים בסברא בעלמא וודאי דסברת הגדוליותר ישרה ולכן גם בהיפך בחכם שהתיר וגדול ממנו דעתו נוטה לאסור יאסור אפילו חלה הוראתושל ראשון וכ"ש שכל רב במקומו שאין הוראת אחר כלום הן לאיסור הן להיתר וק"ובאותם שלא הגיעו להוראה ומתנשאים להורות דאין שום ממש בהוראתן וכלא ממש נחשב ודע דבזהשאמרו אין חבירו יכול להתיר אפילו בדיעבד אינו מותר כ"כ הר"ן בשם הראב"ד[ש"ך סקנ"ד וכ"כ הריב"ש] עוד כתבו בשם מהרש"ל דאם החכם הראשוןאסר הדבר לא מפני הדין אלא מפני גדר וסייג אין השני יכול להתיר אפילו במעשה אחרת [שםסק"ס] ותמיהני איך ביכולתינו לעשות מעצמינו גדרות וסייגים להורות לאחרים וצ"ע: 

סעיף סג
ודע שלאנמצא דין זה דחכם שאסר אין חבירו יכול להתיר לא ברמב"ם ולא בטור והרי גמ' מפורשתהיא בכמה מקומות ולא ראיתי מי שהעיר בזה והנלע"ד דס"ל לרבותינו אלה דעכשיואחר שנתפשטו ספרי הש"ס והפוסקים לא שייך כלל דין זה שהרי כבר נתבאר דדין זה אינואלא כשנחלקו בסברא בעלמא ועכשיו אין לך דבר הוראה שאין לה ראיה מאיזה גמ' או איזה פוסקורחוק הוא בכלל להורות בסברא בעלמא ואי משום שגם הפוסקים מחולקים אך באמת בזה ביארהרמב"ם בספ"א מממרים וז"ל שני חכמים שנחלקו וכו' אחד אוסר ואחד מתירוכו' בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל ורבינו הרמ"אבח"מ סי' כ"ה הביא דברים אלו והוסיף בזה דדווקא כשהחולקים שוין ולא קטן נגדגדול ולא יחיד נגד רבים ע"ש ובארנו שם בסעי' י"ב דאם הוא גדול בתורה וביכולתולהכריע בראיות וסוגיא דעלמא לא נתפשטה כחד מינייהו אלא יש שמורים בדאורייתא לחומראובדרבנן לקולא ובממון לא יוציא ממון מספק ע"ש [עי' ש"ך בקיצור הנהגת או"הבאות א' והולך לשיטתו שחולק על הרמ"א וכבר בררנו שהעיקר כדברי הרמ"א ע"כאין להעתיק דבריו]:

שו"ת ר'אליהו מזרחי, סימן נד
ומעתהנבא בעינין אין חבירו רשאי להתיר ומביאו התלמוד בכמה מקומות בעבודה זרה ובחוליןובנדרים וזה לשונו בע"ז ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם אחר ויטהרלחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אםהיה אחד מהם גדול מחבירו הלך אחריו ואם לא הלך אחר המחמיר וכולי ובחולין ובפרקאקמא דנדרים אמרו חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר וכפי פשט התלמוד נראה שהם שתיאזהרות אחד לשואל והוא ששנינו בעבודה זרה דקתני לא ישאל אחר בשואל איירי ועודמלשון הנשאל לחכם משמע ששייך בשואל וההיא דחולין נראה אזהרה לחכם אבל התוספות כתבודאין קפידה אלא בחכם ומפני כבודו של ראשון אבל מנשאל לא קאי דיש לו לחזר אחריחכמים עד שידע הבירור עד כאן, ואין הלשון משמע כן כמו שכתבתי ואף על פי שנשאלהשאלה לרבא ואחר כך לרב יצחק בר יאודה ילתא לא ידעה איסור זה ואף אם תמצא לומרשידעה היה לה סברא לשאול שהרי תמיד היה מרבי לה ברם בזה /מדכי לה בדם כזה/ ועכשוטימא מפני שחש בעיניו ולא היה יכול לראות, וכפי קצת תוספות שבידי נראה שאין סברתכלם דקאי בחכם שהרי כתבו יש מקשים היאך שאלה ילתא ומתרצים דקאי בחכם אלמא אין זהדעת כלם אבל הם דברי רבינו תם ופשיטא דאם בא המעשה לפני שנים ונחלקו ולא פשט הדברכל אחד יכול להורות שלא כדברי חבירו כמו שמצינו בפרק אין מעמידין בעובדא דרבא ורבהונה דנפקי שיפורי וכו', ובירושלמי פרק רבי אליעזר גם כן משמע שלא כדברי רבינו תםשאומר שאם נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר ונראה דגם לדברי רבינו תם אםהתיר אחרון אינו יכול לשמוע לו השואל לעשות כדבריו דאם לא כן מה מועיל איסור זהמאחר שדבריו אין קפידא אלא בחכם וגם אין צריך לגלות לשני מה שהראשון אומר אלא אםנרצה להעמיד דבר זה דדוקא כשהשני ידע דברי הראשון מעצמו בלתי גלוי השואל וזה דוחקוכן פסק הרשב"א בתוספות וכמה גדולים ופירש גם כן הטעם משום שהראשון שאסר שויהליה חתיכה דאיסורא ואין להתירו יותר. ונראה לי שדעתו דוקא בשלא טעה הראשון בדברמשנה או בשיקול הדעת, ונראה לי שיש עוד להביא ראיה לדברי הרשב"א מההיא דחוליןשאמר שם הספר והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא וכו' ומתרץ שני הכא דרב דלא אסרוכולי עד וכיון דאורי בה חכם היכי אכיל מינה והא כתיב כו' ומסים לא אכלתי מבהמהשהורה בה חכם והני מילי מילתא דתליא בסברא וכו' ואף אם נפרש בדרך אחר מכל מקוםלמדנו שאם היה נקרא עליו שם אסור שלא היה אוכלו כלל אלא אם היה טועה האחד כי איןסברא שנחמיר בשלא נקרא עליו שם איסור אם היה מותר אף בשנקרא עליו שום איסור ואינירוצה להאריך בדבר זה. ואין לומר דוקא שחבירו שגדול כמוהו שהרי בעבודה זרה אומרשההיא שהבאתי לעיל שנים אחד אוסר ואחד מתיר כלומר ביחד או כשלא נחלקו על מעשה שבאלידם אם היה אחד מהם גדול מחבירו וקל להבין, ויש להביא ראיה לטעם שנתן הרשב"אשהוא מפני ששויה ליה חתיכה דאיסורא שהרי לא אמרו התיר אין חבירו רשאי לאסור ואלוהיה הטעם מפני כבודו של ראשון לבד היו אוסרים גם כן בהתיר אחד שיאסור חבירו מאחרשהעמדנו דבר זה בשלא טעה בדבר משנה או בשיקול הדעת, ולא תימא אין הכי נמי דאם כןגורסין התיר אין חבירו רשאי לאסור והיינו יודעים שכל שכן להפך וכן משמע מלשוןהירושלמי בפרק רבי אליעזר דאמרינן התם שאל לרבי סימון ושרייא שאל לרבי אמי ואסראיקפד רבי סימון ולא כן תני נשאל לחכם והתיר לא ישאל לחכם אחר שמא יאסור אמר רבייודן להפך היה שאל לרבי אמי ואסר שאל לרבי סימון ושרי ואיקפד רבי אמי דתני נשאללחכם ואסר לא ישאל לחכם אחר שמא עד כאן ופירש בסמ"ג שמה שאמר בירושלמי ולא כןתני היא קושיא כלומר למה בעה רבי סימון והלא לא שנינו בשום מקום נשאל לחכם והתירלא ישאל לחכם אחר שמא יאסור ולכן מתרץ שלהפך כלומר הראשון אסר והשני התיר ומפני כןכעס ושמעינן מהא דאין קפידא אלא כשהראשון אוסר אם כן אין הטעם משום כבודו של ראשוןלבד ואדרבא אלו היה משום כבודו של ראשון היה ראוי יותר שיקפידו חכמים בהתיר הראשוןואסר השני שנראה שהראשון התיר האיסור והוא יותר נגד כבודו ממה שהיה עושה להפך,ועוד שמעינ' מיהא וכעובדא דאמר בנדה שצריך השואל אם בא לשאול לאחר שיגלה לשני מהשהראשון אומר אף על פי שרבינו תם אומר שאין צריך דאם לא כן למה לא תולים מעולם שלאידע השני דברי הראשון אבל הוצרך התלמוד בפרק שני דנדה לכמה דחקים לתרץ וקל להבין,ועוד לפי הטעם שנתנו שיש לחזור יותר אחר חכמים עד שידע הבירור איך ידע הבירור אםלא יאמר לשני מה שאמר הראשון שיעיין בסברתו וישא ויתן. ומ"מ איני מכניס עצמילהכריע בין הדעות ומשמע מכל הני שמה שאסר האחד אינו מועיל אם התיר השני אם איןהראשון טועה בדין.

שו"ת משנה הלכות חלק יד סימן קסט
אםמזמינין בי"ד לדין לפני ב"ד אחר
ה'לסדר ובתוכם ה' התשמ"ז בנ"י

מע"כהמופלא ומופלג מלא פלג הרב הוו"ח הנגיד מוה"ר ישראל גולדהאבער הי"ובנ"י יצו"א. אחדשה"ט.

בדברשאלתו בב"ד שטעו בהוראה בבירור אי יכול להזמין את הב"ד לפני ב"דאחר וציין לתשובת מהר"מ מרוטענבורג ושו"ת הגר"י שטייף זצ"ל.ותמה עליו שכתב על התשובה הנ"ל דלאו מר בר אשי חתם עליו, והגם כי אני טרודמאד מ"מ אנסה להשיב עכ"פ בכמה מלין. 

ז"להשו"ת מהר"מ ב"ב ז"ל סי' תשט"ו וששאלת אם יכול לאדםלערער על ב"ד ולהזמינם לדין נראה דיכול דהא לא שמעינן שהיה חרם או תקנת הקהלמלערער על הדיין אדרבה מעשים בכל יום המזמנין אותו לדין כו', וכן פסק רבינו ברוךב"ר שמואל בספר החכמה דיכול אדם לתבוע את ב"ד לדין ואם טעו אף על גב דלאישלמו עד דא"ל דיינת לן ד"ת הא בסתמא לא ישלמו ותו אפילו נחלק הא דתנן(בכורות כ"ח ע"ב) דן את הדין וכו' וישלם מביתו זה דוקא בימיהם שהיו דניןומכריחין בכפיה לדון בנ"א בע"כ אבל בזה"ז שמכריחין הדיינין לדוןע"פ חרם הקהל אם טעו לא ישלמו מ"מ יש להם לחזור כשדנים שלא כדין ואםאינם רוצים לחזור דין הוא שישלמו ע"כ. עוד כתב שם בתש' תשי"ז וז"למי שירא שהדיינים עיותו לו הדין יכול לתובען אח"כ לדין ע"כ.

וביארלן המהר"ם ז"ל תרי דיני, אחד דהיכא דדנו ג' דיינין כי נחתי בע"דלדון ודאי שלקחו ג' דיינים במשפט שלא ידונו אלא ד"ת, ב' אפילו במקום שדניןהדיינים ע"פ חרם הקהל שאז אם טעו לא ישלמו מ"מ יש להם לחזור כשדנים שלאכדין ואם אינם רוצים לחזור דין הוא שישלמו ע"ש. והנפ"מ בין הני תרי טעמיודיני הוא כגון במקום שאין מכריחין ע"פ חרמי הקהל וקבלו עליהם אפילו בקבלתקנין מ"מ לא קבלו עליהם שיגזלו ממונם אלא קבלו שאם טעו בשקול הדעת וכיוצא בולא ישלמו אבל פשוט דאם טעו שחייבים לחזור כשדנו שלא כדין דאטו בשופטני עסקינןשמקבלין עליהם אנשים שיגזלו ממונם, ואם אינם רוצים לחזור ישלמו ואם אינם רוצים הרייש לו עליהם תביעת ממון וודאי או שישלמו או שילכו עמו לדין ויצדקו עצמן אמאי לאישלמו. 

ובש"עח"מ סי' כ"ה ס"ב כתב וז"ל טעה בשיקול הדעת כו' אם היה דייןמומחה ונטל רשות מריש גלותא או שלא נטל רשות אבל קבלו אותו בעלי דינים עליהם הואילוהוא מומחה חוזר הדין ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם וכתב הרמ"א ז"ל וג'הדיוטות דינם כיחיד מומחה, והנה מבואר דיחיד מומחה או ג' הדיוטות אפילו קבלו עליהםאם טעו אפילו בשיקול הדעת חוזר הדין וכ"ש אם טעו בדבר משנה שאז לכ"עהדין חוזר דאין זה דין ולא הוראה אלא טעות גמור ולא מהני לזה קבלת קנין דאין אדםמקבל קנין לטעותא. 

והנההרא"ש והטור ורבינו ירוחם כתבו דאין הדין חוזר אלא קם דינא, וכ"כהבעה"מ בשם רבינו אפרים ובעל העיטור, והן דברי רבינו הרמ"א ח"מהנ"ל ס"ג, וי"א דאפילו לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתוואין הדין חוזר, וכל זה שלא קבלו עליהם בין לדין בין לטעות אבל קבלו עליהם ביןלדין בין לטעות או בזמה"ז שמכריחין הקהל הדיינים ע"פ חרם שיהיו דייניםבע"כ לא ישלמו אפי' טעו דמה להם לעשות מ"מ יש לחזור אם טעו ואם לא רצולחזור צריכין לשלם ע"ש.

והש"ךשם סקי"ד האריך הרבה אי מחזירין אותו ע"י גדול ממנו ובאות י"ג כתבהעולה מזה יחיד מומחה דקבלוהו או ג' הדיוטות ואית בהו חד מומחה היכי דיש גדול יכוללהחזיר וכו', ובאות ט"ו אמ"ש הרמ"א וג' הדיוטות כיחיד מומחה כו' כלזה לדעת הרא"ש והטור אבל בעל המאור כתב פאד"מ בבבא תליתאי דג' הדיוטותדחד בינייהו גמר וסביר אף על גב דקבלינהו בעלי הדין מה שעשה עשוי וישלמו מביתם,וכן משמע להדיא בתש' מהר"ם שבמרדכי רפ"ק דסנהדרין, והוא התשובה שהבאנולעיל שכתב שם שיכול לערער על הדיינים ולהזמינם וכו' וכן נלפענ"ד מפרש"יפ"ק דסנהדרין ג' ע"א ד"ה אלא מעתה טעו לא ישלמו. 

ברםהסמ"ע והש"ך נחלקו בהא דמ"מ יש להם לחזור דעת הסמ"ע דקאי עלדיינים שמכריחין הקהל בזה אפילו לאחר שהוציאו ממון ע"פ פסק הדיינים הדין חוזראבל בשקבלו עליהם בין לדין בין לטעות והוציא ממון אפשר דלא מצי לחזור, והש"ךהקשה עליו דמאי נפ"מ הא מ"מ טעו בשקול הדעת וקם דינא בלא"ה ותי'דמיירי מ"ש יש להם לחזור קודם שהוציאו המעות אבל לאחר שהוציאו המעות לא,ובשער משפט אות י"א תמה על הש"ך דהש"ך אזיל לשיטתיה שפסקכהרמ"ה אבל לשיטת הטור דהיכא דקם דינא מוציא מיד המחזיק הדרא קושית הש"ךלדוכתיה ותי' הוא ז"ל דהכא כיון שטעו בדבר משנה לכך יש להם לחזור ואם לא חזרומשלמין דהרי הרב פסק טעו בדבר משנה חייב לשלם מדיני דגרמי ואף לשיטת הרמב"םוהמחבר בס"א דפטרי הא כתבו הטעם משום שלא נתכוין להזיק וא"כ הכא שנודעלהם שטעו ואינם רוצים לחזור הרי מתכוונים להזיק וחייבים מד"ג לכ"ע, ולפ"זיפה נסתפק הסמ"ע בקיבל עליו בין לדין בין לטעות אי מצי לחזור בטועה בדבר משנהדי"ל דלא קבל עליו אלא בטועה בשיקול הדעת דמ"מ דין תורה דן כחד תנא אבלדבר משנה שהוא פשוט להיפוך לא קבל עליו לכך כתב בלשון אפשר מצי לחזור. 

תוכתב שם להשוות דעת הרא"ש והרמב"ן והמרדכי שפסקו כר"ח ורי"ףדבלא נו"נ ביד חוזר הדין ואף היכא דקם דינא לא דיינינן ד"ג בדייניואפ"ה א"ל ר"י לר"ט מומחה לב"ד אתה ופטור ומשמע אפילולקיום דינא אבל הרא"ש כתב אם קיבל עליו בין לדין לטעות לענין לפטור הדייןאמרו ולא לענין קם דינא דאף שקיבל עליו בין לדין בין לטעות לא קיבל רק כדי לפטרומתשלומין ואף דמומחה וקבלו בסתם ג"כ פטור מ"מ לאו כ"ע דיני גמיריאבל לענין קיום דינא לא קיבל עליו, והביא ראיה לדבריו מהא דקיי"ל בסי'רמ"א ס"ג דהמוחל לחבירו מה שיטול מנכסיו יכול לחזור בו קודם שיטולובקרקע אף לאחר שדר והחזיק בה וא"כ הכ"נ אף בקיבל עליו לטעות הוי כאומרשיטול הבע"ד מנכסיו שלא כדין הרי הוא מוחל לו וא"כ כשנודע לו שטעו יכולהנתבע לחזור בו קודם שהוציא ממנו. 

ומעתהלדידן לא מיבעיא אם לא קבלו עלייהו בין לדין בין לטעות ודאי כיון דראינו שטעוא"כ דינם ממילא בטל אלא אפילו קבלו עלייהו לטעות מ"מ לא קבלו אלא שאםיטעו הב"ד ויפסקו שלא כדין לא יהיו בכלל גוזלי ממון חבירו, אבל פשוט דאין אדםמקבל על עצמו מי שבמזיד יעות עליו את הדין דזה לא מקרי טעות אם עשה במזיד, ולכן אםמתברר באמת שטעו ודאי החיוב עליהם לחזור אפי' בקבלו עליהם לטעות וזה ברורלפענ"ד. 

ואםאינם רוצים לחזור צריכים לשלם, אלא דמסתפקו בכוונת הדברים אם אינם רוצים לחזור איהכוונה שאינם רוצים לחזור ששותקים אבל אין אומרים להוציא אלא שבע"ד מוציאמעצמו ע"פ פסקם או שהכוונה שהדיינים כופין לקיים פס"ד שלהם, ובשער משפטאות י"ב האריך הרבה בדבר וכתב דאף לשיטת הרמב"ם והמחבר בס"אדפטורין מלשלם הא כתבו שם הטעם שלא נתכוונו להזיק וא"כ כשנודע להו שטעו ואינםחוזרים בהם הרי הם מתכוונים להזיק וה"ל מזיק גמור וחייב לשלם, וכן משמעבכתובות דף נ' וב"ק דף י"ב דאמר ר"מ לדייני דנהרדעא כו' ואפילורואה ממון חבירו אבוד מצוה להצילו ואי לא מציל איסורא קעביד אלא שלא מיחייב לשלומימשום דהוא לא גרם האבידה אבל היכא דהוא הוציא בהמתו של חבירו ונאבדה הרי הוא חייבלשלם, וכן מוכח מסתימת הר"מ והרב שבכל אופן שאין הדיינין חוזרין חייבין לשלםע"ש באריכות. 

וכלזה שכתבנו היינו היכא שנתברר בבירור גמור שטעו הב"ד אז לפענ"ד לא מיבעיאהיכי דאכתי לא קיים פסק שאינו צריך לקיים פסק ואם יכופו אותו הב"ד לקיים פסקאו הבע"ד חבירו יכול לעשות דין לעצמו ולא לשלם ואם ירצו להכריחו יכול לתובעםלדין ולומר לא די שעוותו עליו את הדין במה שטעו אלא שעכשיו רוצים גם להוציא ממנוממון ולקיים הטעות שלהם, אלא אפילו לאחר קיום הפסק כיון דבזה"ז אין חותמיןלטעות אלא לדין או לפשר ופשר בכל מקום הוא קרוב לדין ואפילו קצת נטיה מדין אבללטעות גמור כ"ע לא חתמו ולכן לפענ"ד אפילו כה"ג חייבין לחזור לכ"ע. 

ומהשציין לדברי שו"ת הגר"י שטייף זצלה"ה סי' קכ"ז באחד שרצהלהזמין הבי"ד לדין באמרו שהבי"ד טעו במה שפסקו כנגדו וציין לתשו'מהרמב"ב הנ"ל וסיים דאין מאותה תשובה ראי', הנה המעיין יראה דהגר"יזצ"ל לא כתב כן בטעות מוכרח וידוע ומבורר אלא שהבע"ד טוען שטעודא"כ אין לדבר סוף שכל מי שלא יתרצה בפסק שפסקו עליו ילך ויזמין הב"דויש בזה זילותא דבי דינא, אבל היכא דנתברר שבאמת הב"ד טעו לא פליג בזה וממילאלא קשה נמי מדברי רבינו מהר"ם זצ"ל ע"ש ודוק כי קצרתי בזה לרובפשיטות הדברים. 

תבנאלדינא לפענ"ד פשוט דהיכא דנתברר דהב"ד טעו וכ"ש שבמזיד עוותוחייבים לחזור בהם קודם שגבו הפס"ד שלהם ואסורים לגבות ולקיים פסק ואם לאחרשכבר גבו ג"כ לפענ"ד הדין חוזר ואם לא חתמו הבע"ד לטעות אםא"א לחזור אולי הדיינים חייבים לשלם.

ידידודושה"ט בלב ונפש, מנשה הקטן

שו"ת משפטכהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קכה 
הלכותסנהדרין ב"ה, כ"ט שבט תרע"ח. שלו' רב לכבוד ידי"נ הרבהמאוה"ג, סוע"ה, אוצר נחמד בתו"י, מו"ה צבי פערבערשליט"א, אב"ד דמערב העיר פה"ק לונדון יצ"ו. 

אחדשה"טבאה"ר. ראיתי את קונטרסו הנחמד, והנה כל הענין של לא תתגודדו אינו כ"אע"ד שינוי בהוראה ולא על יסוד הב"ד בעצמו, ולא מצאנו בשום מקום שיהי'איסור משום ל"ת ליסד שני בתי דינים, ובירושלים הלא היו כמה ב"ד, וכלעיקר פלפול הש"ס ביבמות הוא רק אם עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו, אבל עלעיקר יסוד הב"ד לא רפרף אדם מעולם שיהי' בו משום ל"ת, א"כ כונתכת"ר בכל דבריו היא לברר שאם יזדמן הדבר ויהי' חילוק בהוראה שאין לנו אז לחושמשום ל"ת. וזה פשוט...

ונ"ל,דאע"ג דכ' הג"פ בכלליו, דהכרעת הרוב בב"ד אינה אלא כשהם יושביםביחד, דומיא דסנהדרין, וא"כ בשני בתי דינים בעיר אחת אין שייך לומר, שאם אחדמהם גדול מצד רובא שהוא מכריע את המיעוט, כיון שאינם יושבים ביחד, מ"מ נראהדלענין איסור ל"ת הב"ד שהוא הרוב הוא מכריע בזה, שאיסור של ל"ת חלעל הב"ד של המיעוט, שלא יעשה כהוראתו, ורק כשהם שוים במספר אז חל על שניהםהאיסור, והם חייבים להשתוות ביניהם או ללכת אחר המחמיר בדאורייתא ואחר המקילבדרבנן, כהא דע"ז ז' א'.

‍

בדיני נפשות:

בבלי מכות ז,א. משנה וגמרא עד "מפני זכותה של ארץ
מתני'. מי שנגמר דינו וברח, ובא לפני אותו ב"ד - איןסותרין את דינו. כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינובב"ד של פלוני, ופלוני ופלוני עדיו - הרי זה יהרג. סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצהלארץ. סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחדלשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין - לא נהרג אדםמעולם; רשב"ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל. 

גמ'. לפני אותו בית דין הוא דאין סותרין, הא לפני בית דין אחרסותרין, הא תני סיפא, כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני שנגמרדינו בבית דין פלוני, ופלוני ופלוני עדיו - הרי זה נהרג! אמר אביי, לא קשיא: כאןבארץ ישראל, כאן בחוצה לארץ; דתניא, רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בןשטח: ברח מארץ לחוצה לארץ - אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ - סותרין אתדינו, מפני זכותה של ארץ ישראל.  

רש"י שם ד"ה לפני, אין סותרין, מפני.
לפני אותו בית דין - שנתחייב בו.
אין סותרין - לחזור ולישא וליתן אולי יזכה
מפני זכותה של ארץ ישראל - אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות.

רמב"ם סנהדרין יג
הלכה ז
מי שנגמר דינו וברח ובא לבית דין אחר אין סותרין את דינו אלאכל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידין אנו את איש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוניופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג, במה דברים אמורים ברוצח אבל שאר חייבי מיתות עדשיבואו עדיו הראשונים ויעידו שנגמר דינו ויהרגוהו בידם, והוא שיעידו בבית דין שלעשרים ושלשה.

גבורת ארי מסכתמכות דף ז עמוד א   
ברח מארץ לחו"ל אין סותרין את דינו מחו"ל לארץסותרין את דינו. תמיה לי דהא גופיה קשיא דברישא תני ברח מארץ לחו"ל טעמאדמארץ לחו"ל הא ברח בארץ גופא ממקום למקום סותרין ובסיפא תניא מחו"ללארץ הוא דסותרין הא בארץ גופא ממקום למקום אין סותרין:

משנה סנהדרין ו, א
נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו בית הסקילה היהחוץ לבית דין שנאמר (ויקרא כ"ד) הוצא את המקלל אחד עומד על פתח בית דיןוהסודרין בידו ואדם אחד רוכב הסוס רחוק ממנו כדי שיהא רואהו אומר אחד יש לי ללמדעליו זכות הלה מניף בסודרין והסוס רץ ומעמידו ואפילו הוא אומר יש לי ללמד על עצמיזכות מחזירין אותו אפילו ארבעה וחמשה פעמים ובלבד שיש ממש בדבריו מצאו לו זכותפטרוהו ואם לאו יוצא ליסקל וכרוז יוצא לפניו איש פלוני בן פלוני יוצא ליסקל עלשעבר עבירה פלונית ופלוני ופלוני עדיו כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו:

האם יש יכולת לערער על פסק של ביתדין רבני?

בבלי בבא בתראדף קלח ע"ב נא20] 
ת"ר: שכיב מרעשאמר מנה יש לי אצל פלוני - העדים כותבין אף על פי שאין מכירין, לפיכך כשהוא גובה- צריך להביא ראיה, דברי ר' מאיר; וחכ"א: אין כותבין אא"כ מכירין, לפיכךכשהוא גובה - אין צריך להביא ראיה. אמר רב נחמן, אמר לי הונא: תנא, רבי מאיר אומר:אין כותבין, וחכמים אומרים: כותבין, ואף רבי מאיר לא אמר אלא משום בית דין טועין.אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא: אין חוששין לבית דין טועין. ומאי שנא מדרבא, דאמררבא: אין חולצין אלא אם כן מכירין, ואין ממאנין אלא אם כן מכירין, לפיכך כותבין גטחליצה וגט מיאון ואף על פי שאין מכירין, (מ"ט? לאו) משום דחוששין לב"דטועין! לא, ב"ד בתר בית דינא לא דייקי, בית דינא בתר עדים דייקי

רמב"ם עדות ו
הלכה ד
בית דין שכתבו במושב שלשה היינו ונתקיים שטר זה בפנינו הרי זהמקויים אף על פי שלא פירשו באי זה דרך מחמשה דרכים נתקיים, שאין חוששין לבית דיןשמא יטעו, וכבר נהגו כל בתי דינין שראינו ושמענו שיכתבו הדרך שנתקיים בה לפניהם. 

הלכה ה
ולעולם אין בית דין בודקין אחר בית דין אחר אלא מחזיקין אותושהן בקיאין ולא יטעו אבל בודקין אחר העדים.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קו עמוד א 
ת"ר: חליצה מוטעת כשרה, גט מוטעה פסול; חליצה מעושיתפסולה, גט מעושה כשר. היכי דמי? אי דאמר רוצה אני, אפי' חליצה נמי! ואי לא אמררוצה אני, גט נמי לא! הכי קאמר: חליצה מוטעת לעולם כשר, וגט מוטעה לעולם פסול,חליצה מעושית וגט מעושה - זימנין כשר וזימנין פסול, הא דאמר רוצה אני, הא דלא אמררוצה אני; דתניא: יקריב אותו - מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו? ת"ל:לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני; וכן אתה מוצא בגיטי נשים, כופיןאותו עד שיאמר רוצה אני. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: חולצין אף על פי שאיןמכירין, ממאנין אף על פי שאין מכירין, לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא אם כןמכירין, ואין כותבין גט מיאון אלא אם כן מכירין, דחיישינן לבית דין טועין; ורבאדידיה אומר: אין חולצין אלא אם כן מכירין, ואין ממאנין אא"כ מכירין, לפיכךכותבין גט חליצה אף על פי שאין מכירין, וכותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין,ולא חיישינן לבית דין טועין. 

תוספות יבמות דף קו ע"א
ורבא דידיה אמר כו' ולא חיישינן לבית דין טועין - פירוש שמאטעו ב"ד הראשון ועשו בלא הכרה כך פירש הקונטרס וקשה דאין פירוש בית דין טועיןשוה דחיישינן לבית דין טועין דרב סחורה היינו בית דין אחרון ולא חיישינן לבית דיןטועין דרבא היינו בית דין הראשון ועוד קשה לר"י דאמר פ' יש נוחלין (ב"בדף קלח: ושם) אמר רב דימי הילכתא לא חיישינן לב"ד טועין ופריך מ"ש מדרבאדאמר רבא אין חולצין אא"כ מכירין דחיישי' לבית דין טועין כו' אלמא בדרבאגרסי' חוששין לבית דין טועין ונראה לר"י כגירסת ספרים ישנים דגרסי בדרב סחורהלא חיישינן ובדרבא חיישינן וה"פ לא חיישינן לבית דין טועין שמא יטעו בית דיןאחרון להשיאה ע"י חליצה שיעידו בחליצה ולא בהיכירא דכולי האי לא חיישינן אלאיחזרו עליהם אם הכירו ב"ד הראשון ורבא סבר דאין חולצין אא"כ מכירין שמאיטעו בית דין האחרון להשיאה על ידי עדים ויאמרו שלא עשו כ"א בהכרה והקשההר"ר יהודה מדתניא בתוספתא (פי"ב) חולצין לאשה אף על פי שאין מכיריןאותה תיקשה לרבא משמיה דנפשיה ותירץ דתוספתא מיירי דאורייתא ואמוראי דהכא איירידרבנן.

רמב"ן שם
גירסת הנוסחאות אמר רב הונא חולצין אף על פי שאין מכיריןוממאנין אף על פי שאין מכירין לפיכך אין כותבין גט חליצה אלא א"כ מכירין ואיןחוששין לב"ד טועין כלומר אין חוששין שמא יטעו ב"ד של אחריהם לומר הואילוחלצו ראשונים מכירין היו ויבאו להתירה, והוא הדין שאין חוששין לעדים טועין שיכתבולה כלום, אלא לפיכך לא הזכיר עדים משום דעדים אי לא כתבי ואישתמודענוהי אלא סתםלאו כלום עבדי, ולמכתב הכי ליכא למיחש אלא א"כ קים להו במילתא דקמאי דכתביואישתמודענוהי, ורבא דידי' אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין וכו' חיישינןלב"ד טועין, כדאמרן שמא יטעו ב"ד של אחריהם לסמוך על הראשונים, ומתרץ לההתם בגט פשוט (קל"ח ב') משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ומשו"ה לאאמר חוששין לעדים טועין משום דעדים אי נמי כתבי גיטא אי לא כתבי ואישתמודענוהי לאאהנו ולא מידי דבי דינא בתר עדים דייקי, ולמכתב הכי ליכא למיחש כדפרישית.

ורש"י ז"ל גורס בדרב הונא חוששין לב"ד טועין,ופי' אם יכתבו לה עדים ראינו שחלצה בבית דין פלוני ואפילו לא כתבו ביהואישתמודענוהי חיישינן שמא יסמכו ב"ד של אחריהם על גט זה להתירה, פי' לפירושואבל בשלא כתבו לה אין לחוש שמא תביא עדים לפני ב"ד, שכיון שלא כתבו לה ראשוניםכלום חוששין שמא לא נגמר להם עדות ואישתמודענוהי ולפיכך לא התירוה בגט, ורבא דידיהאמר אין חולצין וכו' ולא חיישינן לב"ד טועין, פירש"י ז"ל לאחיישינן שמא טעו ראשונים לומר חולצין ואף על פי שאין מכירין, ואינו מחוור, שאפילובעדים אין חוששין בראשונים שמא כתבו כלום שלא כדין כדתניא התם בב"ב גבי שכיבמרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני אין כותבין אלא א"כ מכירין לפיכך גובה ואיןצריך להביא ראיה, ויש לפרש הרי אין חוששין לב"ד טועין כמו אין לחוש לב"דטועין ולפי שאמר רב הונא חוששין אמר איהו אין חוששין, ורבא ורב הונא בהא פליגי רבהונא סבר חולצין ואם אין כותבין אין לחוש שאין ב"ד טועין בכך, ורבא סבר אף עלפי שלא כתבו לו כלום יש לחוש שמא יסמכו על ב"ד ראשון ולפיכך אין חולצין אלאאם כן מכירין והיינו דאקשי' מינה בב"ב לומר שחוששין לב"ד טועין סביראליה לרבא, וכן כתב רבינו יצחק ז"ל בהלכותיו.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קסג עמוד ב
גופא, אמר רב: שטר הבא הוא ועדיו על המחק - כשר. ואם תאמר: מוחק וחוזר ומוחק! אינו דומהנמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. וליחוש דלמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיקליה, דכי הדר מחיק ליה להאי, הוה ליה אידי ואידי נמחק שתי פעמים! אמר אביי, קסבררב: אין העדים חותמין על המחק אלא אם כן נמחק בפניהם. מיתיבי: הוא על הנייר ועדיועל המחק - כשר; וניחוש דלמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי, והוי ליה הוא ועדיו על המחק!דכתבי הכי: אנחנא סהדי חתמנא על מחקא ושטרא כתב על ניירא. דכתבי היכא? אי מלתחת,גייז ליה! אי עילאי, מחיק ליה! דכתבי בין סהדא לסהדא. אי הכי, אימא סיפא: הוא עלהמחק ועדיו על הנייר - פסול; אמאי פסול? הכא נמי נכתבו הכי: אנחנא סהדי חתמנא עלניירא ושטרא על מחקא! [השתא נמי] מאי אמרת? מוחק חוזר ומוחק הא אמרת: אינו דומהנמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים! הני מילי היכא דחתימי סהדי אמחקא, היכא דלא חתימיסהדי אמחקא אלא אניירא - לא ידיע. וליתי מגילתא אחריתי ולמחוק ולידמי! לא דמי מחקאדהא מגילתא למחקא דהא מגילתא. ולקבלה לחתימות ידא דסהדי בבי דינא, ולמחוק ולידמי!אמר רב הושעיא: אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים. ולישהייה! אמר רביירמיה: חיישינן לב"ד טועין.

ריטב"א בבא בתרא קסד ע"א ד"ה חיישינן
חיישינן לבית דין טועין. ואף על גב דאמרינן בפרק יש נוחלין(קל"ח ב') דלא חיישינן לבית דין טועין, התם בדברים של הלכה אבל בבדיקת דיואפשר דלא בקיאי במילתא וטעמא לאו אדעתייהו.

שו"ת אבקת רוכל סימן כא
עמדתי על שני הקונדריסים דברי המחייב ודברי הפוטרים גם עמדתיעל מה שהשיב הח' המחייב על התשובות שהשיב החכ' הפוטר ואחר שדקדקתי בדבריהם ובכלראיותיהם אני אומר שהפסק שפס' הראשונים קיים וישר כאשר הסכימו החכמים הפוטרים כאשרכתוב בקונדריסים שלהם ואף על גב דאמרינן בתלמודא לא חיישינן לב"ד טועים וכידיינא בתר דיינא לא דייקי הני מילי בזמניהם אבל האידנא דייקינן ודייקינן שכן כתברבינו ירוחם בשם הרשב"א בתשובה (אמר יוסף קארו לא דק דלא אמ' כן הרשב"אאלא בדין ההוא שהוא זר אבל בשאר דינים גם בזמן הזה לא דייקי בתר בית דינא וזה פשוטבתשובת הרשב"א שכתבתי בבית יוסף ומה שטען שהדיינים היו יחידים מאחר שקבלוםעליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו כו') /במהדורת שאלוניקי מופיע הקטע המוסגרכהגהה בצד העמוד/ דהאידנא דלא בקיאי כ"כ בדינין הילכך דייקינן בתר בית דינאואם בזמנו של הרשב"א ככה כ"ש בזמני' וכ"ש בנ"ד שהדיינים היוהם יחידים. והנה החכם המחייב בדק עד היכא שידו מגעת בכל מה שאפשר לדקדק ולא ראיתיבכל דבריו טעם מספיק לבטל פס' הראשונים וכ"ש בהסכמת שני החכמים הפוטרים וכןאני מסכים לפי שכל מה שכת' הח' המחייב הם השערות ואמדנות ואולי והדבר ידוע דלאמפקינן ממונא בגדולה שבאומדנות כי האי דגמל המאחר בין הגמלים כו' ולענין לכוף אתהחכם המחייב לחתום בפסק דין הפוטרים אומר אני שאם מניעת חתימתו גורמ' לביטול המעשהחייב לחתום שהתורה אמרה אחרי רבים להטות ואם חתימתו אינה מבטלת המעשה אין כופיןאותו לחתום כיון שאין חתימתו מעלה ומוריד לענין המעשה ולשו' רבינו ירוחם בב"יבסי' ל"ט והנ' לע"ד כתבתי דוד ן' אבי זמירא

שו"ת הרא"ש פה
/השו"ת מסומנת: ה, ו/ נשאל הרב ז"ל על ענין פשרהשעשו ג' פשרנים על אלמנה ובנה יתום, ולא היה ליתום זה אפטרופוס שיטעון בעבורובאותו מעמד. וזו תשובתו: אתם הדיינים הנכבדים יצ"ו ש"ל; דקדקתי בכלהדברים הללו, ותחלה אכתוב על הפשרה, אם היא ראויה להתקיים על היתום. ורואה אניבכתב של ברירת הפשרנים, שקבלו עליהם בעלי הדינים לקיים פשרתם, ואין מוזכר בכתב,תחלה וסוף, אלא: רבי יעקב אלפסי ש"צ, מכח בתו, ורבי משה אלפסי ש"צ, מכחוומכח אמו, אבל אין היתום, ולא שום אדם מכחו, זכור בכתב. וגם בכתב הפשרנים לא נכתבבתביעות שנתבררו עליהם להיות פשרנים, אלא בתביעה של אלמנת יוסף על רבי משה ועלאמו. וגם בסוף כתב הפשרה כתוב: ונשלם כל זה על רבי יעקב ורבי משה אלו, ועל מרתגמילה ומרת בונה; אבל היתום לא הוזכר כלל, לא בתחלה ולא בסוף. אלא שראו הפשרניםשלא היה איפשר שתפשר מרת בונה עד שיעשו סכום לממון הראוי שינתן ליתום בו, אז יוכלולברר גם מה שראוי לינתן לאם היתום, ומתוך כך שתפו היתום בפשרה זו, וזה לא היה ראוילעשות בלא קנין אפטרופוס של היתום. כי כתבו, שלתועלת היתום פישרו בשבילו, וכל אדםיש לו כח ורשות לזכות היתומים, ולא גריעי שלשה דיינין שהם עצמן רוצים להיותאפטרופסים שלו; הכא מוכח מלשון הפשרנים, שלא היתה כונתם להיות אפטרופסים ליתומים.שהרי כתוב בשטר הפשרה: לפי שראו שבפשרה זאת יש תועלת ליתום, הרשות לאפטרופוסשיתמנה על זה היתום ועל ממונו ולהפך בזכיותיו למחול וכו'; ואלו החזיקו עצמן בתורתאפטרופוס, מה שהוצרכו להרשות לאפטרופוס שיתמנה שימחול, היה להם למחול ולגמור הכלעל ידן! אלא ודאי דבר זה מוכיח שלא החזיקו את עצמן אפטרופוס ליתום, שיהיה להם שוםרשות לפשר בענין היתום, אלא שנראה להם שבשביל פשרת האם הוצרכו לשתף עמה היתום,ולכך נתנו טעם לדבריהם, שיש תועלת ליתום בפשרה זו; ואם יברר אפטרופוס של היתום שישהפסד ואונאה ליתום בפשרה זו, נמצא שטעו בפשרתם, והם עצמן צריכין לחזור בהם. ועודאני אומר, אפילו אם כונו להיות אפטרופסים ולהפך בזכותו של יתום, לאו כל כמינייהולמנות את עצמן; דדוקא דיינין שממונין בכל עיר ועיר, או גדולי הדור, שהן אביהם שליתומים, יש להם למנות אפטרופוס ליתום, ואם יראה שהם טובים ליתומים, יכולין למנותאת עצמן, אבל לא כל שלשה אנשים דעלמא; על כן נראה לי שפשרה זו אינה קיימת על היתוםכלל. ומה שבקשתוני, אם יראה לי שאם הפשרה קיימת על היתום, שאכתוב להם מה שיראה ליבעיקר הדין בתביעת האפרופסים ובענין הבכורה ובשבועת הזקנה, לא ידעתי למה שאלתוניעל זה. הלא רואה אני בכתב הדיינין שעמד בפניהם מורשה על היתום, ושמעו טענותיו שלאפטרופוס של יתום ופסקו הדין,

ואחרי שכבר פסקו הדיינים הדין של היתום, ושוב לא עשו פשרה עלהיתום שתהיה קיימת, אם כן הדין שנפסק על היתום קיים, ולמה שאלתם לפסוק פעם אחרתדין שנפסק כבר, בי דינא בתר בי דינא לא דייקי!

ומה שטען אפטרופוס של היתום, שפסק של הדיינין בטל, לפי שלאבררום בעלי הדינין אלא שבקש השר דון יהודה יש"צ לישב בדיניהם, דברי הבאי הםואין בהם ממש. כי כיון שבאו בעלי הדין לטעון בפניהם, הרי קבלום עליהם לדיינים; ואףעל פי שבקשם דון יהודה, כן הוא דרך גדולי הדור לבקש מאנשים נכבדים שיתמצעו לשמועדברי ריבות שבין האנשים, שרוב האנשים מושכין עצמן מן הדין, ולא יעשו אלא בבקשה אובכפייה של הגדולים. הילכך, מאחר שהפשרה אינה קיימת על היתום, ממה נפשך הדין שנפסקעליו קיים, ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר אנשים גדולים ונכבדים.אמנם, אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש, או הוסיפו בטענות אחרות מה שלא טענו לפניהדיינים, שלח לי פסק הדיינים והחזירו הטענות, ואבאר הדין לכל הצורך. הנה כתבתי לכםכל מה שהיה ראוי לי לכתוב עתה. ואתם וכל אשר לכם שלום, כנפש הדורש שלומכם וטובתכם.אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

דרכי משה חו"מ כה ו  ד"ה כתב הרא"ש
(ו) כתב הרא"שבתשובה כלל פ"ה סימן ה' מה ששאלתם לפסוק דין שכבר נפסק בי דינא בתר בי דינאלא דייקי (ב"ב קלח ב) כו' אמנם אם יש בו דבר סתום שצריך פירוש או שהוסיפובטענות אחרות מה שלא טענו לפני [הדיינים שלח לי] פסק הדיינים והחזירו הטענות ואבארהדין כל הצורך עכ"ל:

שו"ת הרשב"א חלק א, תשובה אלף קמ"ט
שאלת אחד מאושקא נשא אשה אלמנה במדינה אחרת והביאה עמולאושקא. ולאחר זמן הוציאו קרובי האשה שטר עליה וכן כתוב בגויה דוכרנא במותב תלתאכחדא הוינא כשהודה פלונית בת פלוני שיש עליה חוב לראובן אחיה ולנפתלי בן שמעוןאחיה שלש מאות זהובים על מנת אם תנשא עד תשלום עשרים שנה. ואם לא תנשא שתהא פטורהמהכל. והכניסה אפותיקי על התנאים הנזכרים בית וכרם שהיו לה במקום פלוני. ונטלהבקנין חזוק לתנאים הנזכרים. עד כאן לשון השטר שהוציאו עליה. ונפתלי בן שמעון הנזכרמת קודם נישואיה ולפני מותו נתן זכותו לראובן דודו הנזכר ועדיין לא היה זוכה בחוב.הודיעני אם חייבת האשה בכך אם לאו. ואם יוכלו בית /דין/ של המקום שיצאה משםלהכריחה או את בעלה לעשות דין במקום שיצאה משם כיון שהקרקעות שם אם לאו כיון שהיאדרה עם בעלה באושקא? וכן הודיעני אם המתנה שעשה בן שמעון לראובן דודו מתנה אם לאוכיון שלא זכה עדיין בחוב והרי כדבר שלא בא לעולם. ועוד ששמעון אבי נפתלי המת מחללאשה אותו החוב והוא יורשו. והודיעני אם מחילתו מחילה אם לאו?

תשובה ראיתי את דברי הספר החתום. גם ראיתי שאלתך סתומה במקצתשלא הודעתני תשו*בת האשה. על כן אצטרך לברר לפניך כל מה שעלה בדעתי בזה כפי מהשהראוני מן השמים. ואומר כי לשון השטר שביד התובע חתום מאד. כי יש במשמע לשון אותוהשטר שהאשה הודה בפני אותן השלשה כשהיו מקובצין ויושבין כאחד שהיא חייבה את עצמהכבר לאותו ראובן ונפתלי בשלש מאות זהובים ושנטלה בקנין כבר ושהכניסה להם אפותיקיעל כן שדה וכרם. וכל זה לא עשתה בפני השלשה אלא שהודה עכשו בפניהם שנתחייבה ושנטלהבקנין ושהכניסה להם אותו אפותיקי. וא"כ היה נראה שאין לשטר זה דין שטר לפישההודאה אפילו בפני שלשה אם לא קנו מידו פעמים שאין כותבין. וכדאמרינן בפרק זהבורר (דף ל') אמר רב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן.מיכנפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן. רבא אמר אפילו כנפינהו איהו לאכתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לאכתבינן עד דקבעי דוכתא בבי דינא ומזמני להו לדינא. אלמא כל זמן שהיו אלו הג'מקובצין מעצמן אף על פי שהודת האשה בכך לא היה להם לכתוב אלא אם כן קנו מידה אושאמרה להם כתובו. ואפילו קבצום הם ואמר להם היו עלינו דיינין כדברי מר בר רב אשיעד שיקבעו לו מקום ויזמינו לדין. ומתוך לשון השטר נראה שהיו אלו הג' מקובצין מעצמןואשה זו באה לפניהם ואמרה להם דברים אלו שכך כתיב בו במותב תלתא כחדא הוינא כשהודתפלונית. ואלו קבצום הם היה להם לומר ואמרה לו פלונית קבעו דוכתא והוו עלי דייני.ואפילו קבצום הם היה להם לומר ואנחנא קבענא דוכתא ושדרנא לה מבי דינא ואזמינא יתהלדינא. וכיון שאין כתיב כן באותו שטר וכן אין כתוב בו וקנינא מפלונית וכן אין כתובביה ואמרה לנא כתובו נראה שמקובצים היו כבר מעצמם ולא הזמינום לדין ושלא קנו מידהולא אמר להם כתובו. וכיון שכן לא היה להם לכתוב. ואף על פי שכתבו אין לו דין שטרואף על פי שהודת בפניהם הוה לה כמלוה על פה. אף על פי שהיא מודה שלא פרעה להם כלוםאין גובין מנכסים כלום משום דבעל בנכסי אשתו לוקח שויוה רבנן. ומלוה על פה אינוגובה מן הלקוחות וכדאמרינן בשילהי פרק יש נוחלין (דף קל"ט) שלח ליה אבוה ברגניבא לרבא ילמדנו רבינו לותה ואכלה ועמדה ונשאה /ונשאת/ בעל יורש הוי או לוקחהוי. יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין או דילמא לוקח הוי ומלוה על פה אינוגובה מן הלקוחות. אמר ליה תנינא נשאו גדולות ישאו קטנות ותני רבי חייא נשאו גדולו/גדולות/ לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא בעל יורש הוי. ודחינן דילמא שאני פרנסה דאיתלה קלא וכמלוה בשטר דמיא אבל בעל לוקח הוי ולא איפשוט בעיין ולא מפקינן מיניה דבעלדמוחזק הוא. ואף על פי שכתבו אלו אם לא היה להם לכתוב כתיבתם וחתימתם לא חשבינןלהו כלום. דחתימה כדין אית לה קלא וחתימה דשלא כדין לית לה קלא. דמלוה על פה בפנישנים אם עמדו העדים וכתבו שלא מדעת הלווה פסול ואינו גובה מן הלקוחות. ועוד שהבעליכול לטעון שמא פרעה היא מיד כשנשאת. דהא מלוה על פה אינו גובה אפילו מן היורשיןאלא דוקא כשנתברר שלא נפרעה כגון שלא הגיע זמנה אי נמי בחייב מודה אי נמי בדשמתיהומיית בשמתיה וכיוצא בזה. הא בשלא נתברר לא דדילמא פרעיה. ואפילו האשה מודה שלאפרעה אין בכך כלום. שהרי היא מחייבת את הבעל וכל מקום שאדם חב לאחריני בהודאתואינו נאמן. ואין לומר כאן דמסתמא כל שכתבו הדיינין בודאי היא אמרה להם כתובו אף עלפי שלא נזכר כן בתוך השטר. מדריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלאא"כ נעשה גדול וכל שכן בדיינין שאין חוששין לבית דין טועין. וכדאמרינן בפ' זהבורר ההיא אודיתא לא הוה כתיב בה דאמר לן כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמריתרוייהו היינו דריש לקיש דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.אפ"ה בכאן מסתברא שאין אומרי' כן. דאנן סהדי דרוב הדיינין שיושבין עכשו בדיןאינן בקיאין בכך. ולפיכך יש לחוש לכך דאפילו הן עצמן טועין הן בכך. וכדאיתא התם/ב"ב קלט/ עלה דההיא מי איכא מידי דאנן לא ידעי' וספרי דבי דינא ידעי שאילולספרי דאביי וידעי לספרי דרבא וידעי. הילכך בכאן יש לחוש ונשאל אותם אם יודעים אםלאו ובכל כי הא חוששין ובודקין וחוקרים להוציא הדין לאמתו.

שו"ת מבי"ט חלק ב סימן קעב מההתחלה ע"ד "לפי הפיסול", "ואם היה" עד הסוף
שאלה ילמדנו רבינו נר ישראל ראובן תבע את שמעון בפני ב"דשמסר לו באנדרינופולי כ"ב שקי צמר שיוליכם לרודושטו ומשם דרך ים עד צידוןושמעון כפר בפני בית דין ואמר שלא היו דברים מעולם ואז הוציא ראובן מעשה בית דיןמאנדרינופולי שהעידו לוי ויהודה שראובן הנזכר מסר הצמר לשמעון וקבל עליו להוליכהועוד הביא ראובן מעשה בית דין מקושטאנטינא שהעיד יששכר שראה שמסר ראובן הנז'לשמעון הנזכר הצמר הנזכר וקיבלה ברשותו להוליכה לצידון וכאשר ראה שמעון עדויות אלוהלך והביא עדים נאמנים לבית דין ופסל את שני העדים הראשונים את לוי במעשה בית דיןשבאנדרינופולא /שבאנדרינופולי/ ואת יששכר במעשה ב"ד שבקושטאנטינא ופטרו אזב"ד את שמעון מתביעת ראובן על כי לא נשאר לו אלא עד אחד שהוא יהודה ואמרשאינו חייב שמעון אלא שבועה וכתב הב"ד כי נשאר תלוי ועומד עד שילך ראובן שאמרשיביא ראיה או עדים לאמת טענתו ויעמדו שנית למשפט ואחר זה חזרו שניהם והלכו לחכםאחד והראה שמעון פסק דין הנזכר וחזר ראובן להראות השני מעשה ב"ד ושמעטענותיהם וכתב שפטר את שמעון מתביעת ראובן כי כבר נפסלו קצת עידיו ועוד לו הונחשיהיה שמעון שומר שפטר אותו מטעמים אחרים ואחר כן חזר שמעון לאנריאנופלא/לאנדרינופולי/ והראה פסק דין מהב"ד הראשון שנפסלו העדים לפניו וכתבו הם שהםהכירו את לוי העד הנזכר מיום היותו היה מוחזק אצלם לנכבד וכשר לכל דבר לא נשמע שוםדבר פסלו' חס ושלום וידעו מי היו העדים שפסלו לו את זה לוי וכתבו שאיפשר שפסלובמומם ועל זה נטלו קנין ושבועה שניהם ראובן ושמעון לחזור ולעמוד בדין לפני שלשהרבנים הרשומי' בצפת תובב.

תשובה הדיין הראשון היה צריך להודיע בפסק במה נפסלו אותםהעדים אם מצד קורבה או פיסול דאורייתא או דרבנן ואם הכריזו עליהם או לאו או שמא עשותשוב' או חזרו ממה שעשו כפי מה שהיא חזרת כל אחד לפי הפיסול...

ואם היה מפרש קודם הטענות שטענו והיה כותב כי מתוכם היה פטורשמעון היינו מחפשים אחר הטעמי' אבל הוא לא כתב הטענות בפרט ואם כן הטעמי' הםסתומים ולא בשמים היא כי אם היה בזה טעם או טעמים גם אנחנו היינו רואים אותם שאפי'למי שהוא סובר שאין שומעין למי שאמר הורוני מהיכן דנתוני אלא כשנתעצמו בדין אפילוהכי חייב לכתוב הטענות שטענו שעליהם חייב ובבית הוועד יראו מעצמם אם הדין כראוי אולאו ובנדון דידן הוא דין שנתעצמו עליו והיה צריך החכם ז"ל שהיה בית דין השנילכתוב הטענות וגם הראיות מהיכן דן שיורה שיהיה שמעון שומר ויפטור אותו בכפירתו כיאם היה מודה שמעון שהי' שומ' איפשר שהיה יכול לפטור עצמו כשיהיה שומר חינם ולא פשע(ולא) וגנבו הצמר או נאבד וכיוצא בזה אבל הוא כופר ואומר לא היו דברי' מעול' ואםיש עדים שהיה שומר כמו שכתב ולו הונח שהי' שומר וכו' שהיה פטור מצד טעם אחר אוטעמי' יכול לומר שום חכם כזה הרי הוחזק כפרן על פי שני עדים ואינו יכול עוד לטעוןשום טענה ולא היה לו שום טעם לדיין השני לחלוק על פסק הדיין הראשון שחייבו שבוע'ואם היו מראים לדיין הראשון המעש' בית דין שהביא עתה ראובן בכשרות לוי אולי היהמחייב את שמעון על פי שני עדים ואני קרוב לחייבו בדין אם לא יעשו פשרה ביניהם ביןכך ובין כך נאם המבי"ט. עמדתי על שני הקונדריסים דברי המחייב ודברי הפוטריםוגם עמדתי על מה שהשיב החכם המחייב על התשובות שהשיב החכם הפוטר ואחר שדקדקתיבדבריהם ובכל ראיותיה' אני אומר שהפסק שפסקו הראשוני' קיים וישר כאשר הסכימוהחכמים הפוטרי' כאשר כתוב בקונדריס שלהם ואף על גב דאמרינן בגמרא לא חיישינןלב"ד טועים וב"ד בתר ב"ד לא דייקי ה"מ בזמניה' אבל האידנאדייקינן ודייקינן שכן כתב רב' ירוחם בשם הרשב"א בתשוב' דהאידנא לא בקיאי כלכך בדינין הילכך דייקינן בתר ב"ד ואם בזמנו של הרשב"א ככה כל שכן בזמננוזה. וכל שכן בנדון דידן שהדייני' היו יחידים והנה החכם המחייב בדק עד מקום שידומגעת בכל מה שאיפשר לדקדק ולא ראיתי בכל דבריו טעם מספיק לבטל פסק הראשוני' וכלשכן בהסכמ' החכמי' הפוטרי' וכן אני מסכים לפי שרוב מה שכתב החכם המחייב הםאומדנות. והדבר ידוע דלא מפקינן ממונא בגדולה שבאומדנות כי האי דגמל האוחר ביןהגמלי' וכו'. ולכוף את החכם המחייב שיחתו' בפסק דין הפוטרי' אומר אני שאם מניעתחתימתו גורמת לביטול המעש' חייב לחתו' שהתור' אמרה אחרי רבים להטות ואם חתימתואינה מבטלת המעש' אין כופים אותו לחתו' כיון שאין חתימתו מעלה ומוריד לענין המעש'.והנראה לעניות דעתי כתבתי דוד ן' אבי זמרה ולשון רבינו ירוחם בבית יוסף סימןט"ל.

בית יוסף חו"מ יב(טז, א), תשובה שבסוף ספר חזה התנופה
טז (א) וכתב עוד (ח"ב סי' שכה) שנשאל על ראובן ושמעוןשהיה להם תביעה על לוי תבעו ראובן ועשה עמו פשרה ואחר כך מת שמעון ותבעו יורשיו אתלוי אמר להם איני חייב לכם כלום אמרו לו ולמה נתת לראובן אמר להם טעיתי ואיני חייבלא לו ולא לכם. והשיב אף על פי שנתפשר עם ראובן ואמר שטעה שהיה חושב שהיה חייב לוועכשיו נתן על דעתו וידע או שהודיעוהו אחרים שאינו חייב כדין טוען ומקבלין ממנועכ"ל: הטוען שנתפשר עם התובע מחמת פחד בכלל פ' סימן י"א וי"ב: כתבבתשובות שבסוף ספר חזה התנופה (סי' מ) ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא אחד מהם זכאיושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני בית דין אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיבעל טענותיו וגם אין בית דין רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שכבר יצא זכאי מבית דיןהראשון וכן כתב בכלל פ"ה (סי' ה): וכתוב עוד שם שאלת ראובן שאמר לשמעון שותפוטעיתי עמך בחשבון כך וכך ושמעון אומר כבר תבעתני ורציתי אותך בכך וכך ופטרתנישמעון זה נאמן בשבועתו שריצהו ואם היפך השבועה על ראובן שישבע שלא ריצהו יכולהתובע לומר לו תן בבית דין על מה שאשבע ואם לא יתן ישבע שמעון שריצהו:

האם יש צורך לתת פסק דין מנומק ומדוע?

תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף סט עמוד א "הנהו תרי"  - עמוד ב "ותקולי לא"
הנהותרי כותאי דעבוד עסקא בהדי הדדי, אזיל חד מנייהו פליג זוזי בלא דעתיה דחבריה. אתולקמיה דרב פפא, אמר ליה: מאי נפקא מינה? הכי אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו.לשנה זבון חמרא בהדי הדדי, קם אידך פליג ליה בלא דעתיה דחבריה. אתו לקמיה דרב פפא.אמר ליה: מאן פלג לך? - אמר ליה: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר. אמר רב פפא: כהאי גונא ודאי צריך לאודועיה.זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי? (- אמר ליה: לא. - אמר ליה): חמרא, כולי עלמא ידעידאיכא דבסים ואיכא דלא בסים. גופא, אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו. הני מיליטבי וטבי, תקולי ותקולי. אבל טבי ותקולי - לא.

תוספות מסכת בבא מציעא דף סט עמוד ב ד"ה "כי האי"
כיהאי גוונא ודאי צריך לאודועיה - משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמרדצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר לב) אבל בעלמא לא והא דאמרבסוף זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם ד"ה ואם) שנים שנתעצמו לדין שכופין אותוודן בעירו ואם אמר כתבוני מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו אר"ת מכח ההיאדהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותביןונותנין לו וי"מ דהכא כל כה"ג צריך לאודועיה דלא איירי הודעה מאיזה טעםחייבו אלא היה משיבו כל כה"ג היה לך להודיעו כשחלקת ולא היה לך לחלוק שלאמדעתו.,

שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ד
י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו,צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל. הגה: וכ"ש אם אומר: כתבו לימאיזה טעם דנתוני (טור). מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה, אבלבלא"ה אין כותבין, וכן עיקר (מרדכי נ"י פרק זה בורר ותוס' ור"ן פ'איזהו נשך).  וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעםדנוהו אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו, כותבין ונותנין לו (מרדכיס"פ זה בורר). וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענותוהפסק דין (נ"י שם). וצריך לשלם מיד, ואם יסתור הדין יחזרו לו (מרדכי פרקחזקת הבתים והגהות מיימוני, פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שורש א' וב"י בשםהרמ"ה). ואין צריכים לכתוב לו אלא מבית דין קטן לבית דין גדול, אבל בית דיןגדול שדנו אין צריכין לכתוב לו, דלא חיישינן לטעותא, דא"כ אין לדבר סוף(ב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם).

שו"ע חו"מ יט,ב
שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין ( כדרך שנתבאר לעילסימן י"ד סעיף ד'), אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם:פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני בית דין ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב.

פתחי תשובה שם ס"ק ג'
(ג) כדרך שנתבאר - עיין באר היטב [סק"ב] מ"ש וכתבבד"מ כו', עד דב"ד בתר ב"ד לא דייקי כו'. ועיין בתשובת הרבהמבי"ט ח"ב (סי' קע"ד) [סס"י קע"ב] בתשובה מהרדב"זז"ל שכתב, ואף על גב דאמרינן בגמרא [ב"ב קל"ח ע"ב] לא חיישינןלב"ד טועין, וב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ה"מ בזמניהם, אבל האידנאדייקינן ודייקינן, שכן כתב רבינו ירוחם [נ"א ח"ז] בשם הרשב"א[ח"א סי' אלף קמ"ט] הובא בב"י סימן ט"ל [מחודש כ'] דהאידנא לאבקיאי כל כך בדינין הילכך דייקינן בתר ב"ד, ואם בזמנו של הרשב"א ככהכ"ש בזמנינו זה וכ"ש בנ"ד שהדיינים היו יחידים, עכ"ל. ועייןבאו"ת [אורים סק"ג] שהביאו וכתב שדברי רי"ו בשם הרשב"אהנ"ל הובאו ג"כ בשו"ע סימן ט"ל סעיף י"א, אבל הש"ךשם [סקל"ו] חולק, דדוקא התם דיש ריעותא ויש מקום לתלות דטעו, אז אמרינןבזה"ז אולי טעו, אבל בסתם אף בזה"ז ב"ד בתר ב"ד לא דייקי, ע"ש.ועיין בתשובת אבקת רוכל למרן הב"י בסי' כ"א נדפסה שם ג"כ תשובה זודהרדב"ז ז"ל, וכתוב בין הדביקים הגהה מהב"י ז"ל שמחלקג"כ כיוצא בזה וז"ל, אמר יוסף קארו, לא דק, דלא אמר כן הרשב"א אלאבדין ההוא שהוא זר, אבל בשאר דינים גם בזה"ז לא דייקי בתר ב"ד וזה פשוטבתשובת הרשב"א שכתבתי בב"י, ומ"ש שהדיינים היו יחידים, מאחרשמקבלים עליהם שם בב"ד לא דייקינן בתרייהו כו', עכ"ל:

ערוך השולחן יד
אם אחד מהבע"ד אמר להדיינים כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אםכפו אותו לדין כותבין ונותנים לו תיכף מתי שמבקש ואין צריכין לכתוב הטעמים של הדיןדגם החכמים האחרים יבינו הטעמים דתורה אחת לכולנו אלא כותבין פלוני טען כך ופלוניטען כך ופסקנו כך וכך והבע"ד מחוייב תיכף לקיים הפסק דין ואם יביא מהגדוליםמהם בחכמה שטעו אז יסתרו הפסק דין ויראה לי שהדיינים צריכים לכתוב שנותנים רשותלעיין בהפסק דין דאל"כ הא נתבאר בסי' י"ב סעי' ג' דאסור לדון בפסק שפסקואחרים ודווקא ב"ד קטן צריכים לעשות כן אבל ב"ד הגדול בחכמה א"צליתן ולא חיישינן שטעו דאל"כ אין לדבר סוף ואם לא כפוהו לדין אלא שבא ברצונואף ב"ד קטן א"צ ליתן לו אפילו להראות לב"ד הגדול מהם:

ערעור גט:  תקנות הקהל שלקהילות אשכנז סימן ד', עמ' 17 ואילך
http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=361&st=&pgnum=17

ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן קמ "ועוד גזרתי" עד "כתבתי הנה"
ועוד גזרתי בכינופיא של שוק טרוייש באלה חמורה ובגזירה חמורה שלא יקרא שום בר ישראלערעור על שום גט אחר נתינתו אפי' בתוך כדי דיבור. שאם יש לערער יערער קודם נתינתו.ואם לא ניתן בפניו אל יאמר לולי ניתן בפני(ו) כך (הייתי) וכך הייתי מערער על הגטאו על העדים או על שאר דברים. על כל אלה גזרנו והחמרנו באלה ובשמתא ובשם מיתהובשממה יהיה ובשיפורא ליפרע ממנו ומכל משפחתו ובארור ליקו ובשמתא ליהוי לכל ישראלולא יהיה שום אדם רשאי להתירו עד עמוד כהן לאורים ותומים. אך יוכלו בני אדם להתירביניהם להיות להם עסק עם אותו המוחרם מזמן לזמן אך לא כל הימים. כי על דבר זה רבתהמריבה בישראל כי הפריצים שומעים לרחק או לא לקרב ונטויי משפחה עושין בו להשפילהגבוה ולשום שפלים למרום והמערים ערום יחרם חרום לאמר לולי הגזירה יש לי להשיבלמען ירצה להקשיב בשתיקה לאחרים. והמקו' יחרים אותו ויבער(י)נו מביתו מיגיעו בלשורש בארץ גזעו. והכל עשינו לשם שמים מפני הרמאים חלוקי מחמאים ימסו כמו מיםואנחנו נקיים לפני ה' אל' חיים. והוא למען רחמיו יעמידנו על האמת והשלום. יעקב ברמאיר. זה הגיה הרב מחדש. ודיני הגט כתבתי במקום אחר פירוש מבואר. אבל אלו הצריכיםכל שעה כתבתי הנה.

שו"ת מהרי"ק סימן לז "ומ"מ דבר" עד "בו כלל"
ומ"מדבר פשוט הוא דלעניין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנה ר"ת והסכימו עמו גדוליהדור והיה בה משום מגדר מלתא ותקנתא ודאי דממילא חיילא ולכל הפחות די בגלוי מלתא בעלמאואפילו מפי יחיד כ"ש מפי ג' ואמנם לפי הנלע"ד לא תקן הגאון ר"ת אלאבדרך הוצאת לעז במילתא דלא פסיקא או שבא לקנטר ולפגום ואומר שהגט פסול אבל ת"חשרואה בגט א' פסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דבר ר"ת דאדרבה מחויב הוא לשאול על זהמפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא. וזה דבר פשוט עד כי אין צריך להאריך בו כלל.

 שו"ת הרמ"א סימן נו
א. ועל דבר המעבירים קול על מהר"ר מן יצ"ו ואומריםשעבר על חרם ר"ת ותלמידיו, שהוציא לעז וערער על הגט לפוסלו מטעמים הנ"ל,נראה לנו בזה שלא עבר על החרם כלל. כי ר"ת ותלמידיו לא גזרו רק על מי שראההגט קודם המסירה ושתק מלערער עד אחר המסירה, או על מי שניתן הגט שלא בפניו ואומראילו הייתי שם הייתי מערער על העדים או על הגט, כדאיתא במרדכי סוף גיטין, כי זהשסתם דבריו ודאי ללעז קא מכוין וחל עליו החרם. אבל מי שניתן הגט שלא בפניו ומצאאח"כ פסול מה בגט ומפר' ואומר שפסול מטעם זה ומטעם זה, לא עלה על לב ר"תותלמידיו מעולם לסתום פיו מלומר את אשר בלבו. ואדרבא יישר כחו, כדי שהאשה לא תנשאלאיש עד שתקבל גט כשר. וכן משמע בתוספות ובמרדכי פרק המגרש וז"ל: מעשה באלפני רבינו תם שיצא על גט אחד קול פסול ונתנו גט שני מפני הלעז, ולא הצריכהר"ת להמתין ג' חדשים מזמן שני וכו'. ומדלא החרימם ר"ת משמע שלא עברו עלהחרם, והיינו ע"כ מטעמא שהיו מפרשים ואומרים שפסול מטעם הנראה בעיניהם. ולאלהוציא לעז נתכוונו רק כוונתם היתה בזה לש"ש, ומ"מ חששו להפסול ההואונתנו גט שני. 

לכן מהר"ר מן הנ"ל יצ"ו שניתן הגט שלא בפניו,גילה אח"כ את אשר בלבו שפסול מטעמים הנראים בעיניו. וצווח ככרוכיא לבוא עמהםלפני המורים והם ידונו ביניהם ואם יכשירוהו יקבל עליו ויחזור בו, ובזה יצדקודבריו. ולכן נראה לנו שאין על מהר"ר מן הנ"ל יצ"ו שום מיחוש חרםר"ת ותלמידיו, ולא נכוה בגחלתו כלל. וגוזרים אנו בגזירת נח"ש שלא ידברוולא יאמרו עליו שם העברת חרם בנדון זה. הנראה בעינינו כתבנו למען האמת והשלום, כהדברי הכותבים והחותמים היום יום א' י"ט אלול ש"י לפ"ק פהויניזיי"א הבירה. נאום מנחם בן מהר"ר יצחק הכהן ז"ל ה"ה.ונאום משולם בן לא"א האלוף כבוד מה"ר יעקב סג"ל ז"ל ה"ההערלישהיים הנני שוכב על ערש דוי ולא היה לי להכניס את ראשי בעומקא דדינא התולהבאשלי רברבי, מ"מ עיינתי כפי מעוט שכלי וסמכתי על אלופי חבירי שלא יצא מתחתידם דבר בלתי מתוקן, ואסכים בכל אשר הסכימו שלשה האלופים הנ"ל, נאום אברהםאהרן בר שמואל ז"ל ה"ה נורלינגאן, פה ויניזיא"ה הבירה. כיהודה ועודלקרא גם אנכי מסכים לדברי האלופים הנ"ל, נאום משה בכמ"ר זכריה כהןזצ"ל מקורפ"ו

ב. והנה שקלנו בעין שכלנו ועל כל מאזני צדק ומשפט כדי לעמודעל דעת השלשה רבנים הללו והעולה על רוחם, ולא יכולנו למצוא שום צד כשר ויפוי כחלמה נתנו זה הגט המעושה, כאשר ראינו בעדיות שתפסו אותו בנוימבורג וגם אח"כשמרו אותו עד בואו לק"ק פראג.

ובודאי אם ראו העדות והראיות אותם המתנגדים אשר כתבו כנגדםלהכשיר הגט לא הכשירו אותו, כי לא אמר להם רבי מענדיל מגט המעושה דבר רק מהגמגוםשל שום וחניכה. ואפילו בגמגום זה כמדומה לנו שטעו ולא כתבו כדין וכשורה, כיר"ת ז"ל לא גזר על זה ועל כיוצא בזה. ובודאי כשיראו העדיות והראיות שלהגאון הנ"ל יחזרו בהן על מה שנידו והחרימו האלופים נותני הגט וסיעתם את האלוףמהר"ר מן, שנפל לפי דבריהם כתוא מכמר תוך רשת תקנת הקדמונים ר"תותלמידיו ובני ישיבתו, כמוציא לעז על גיטין. ימחול לי כבודם, כי לא מצאו ידיהםורגליהם וראשיהם בבהמ"ד, ולדעתי הקלושה הם טעו בדבר הלכה. כי כוונת ר"תודאי לא היה בזה, כי ז"ל של ר"ת ורבי משה תלמידו עמו וכל גדולי הדור עמוגזרו בכנופיא, שלא יקרא שום בר ישראל ערעור על שום גט אחר נתינתו, ואם לא ניתןלפניו אל יאמר אילו היה נתון לפני הייתי מערער על העדים או על הגט או על שאר דבריםעכ"ל הנה כי לערעור כזה בלי יסוד רק גמגום בעלמא, גזרו והחרימו בכל תוקף שלאלהוציא לעז על גיטין. אמנם מי הוא הבר דעת יעלה בדעתו שאם מורה הצדק יראה או ישמעבבירור גט אחד שניתן שלא כהלכות ותקון רז"ל, שכוונו ר"ת וישיבתו שישתוקויניח להתיר א"א לעלמא, ח"ו לא נהיה כזאת בישראל אדרבא איפכא מסתברא, כיהמעלים עיניו ונותן יד לפושעים שיצא דבר בלתי מתוקן מתחת ידם ובפרט באיסור חמורכזה, גדול עונו מנשוא ועתיד ליתן את הדין כי המכשלה הזאת תהיה תחת ידו. 

לכן האלופים נותני הגט הנ"ל יש מאוד להם לחוש על עצמם,על האדרבא שאמר להם מהר"ר מן בהיותו נקי מה' ומישראל ולא מעל כלל ועיקר בחרםהנ"ל. והפוצה פה נגד האלוף הנ"ל חוטא בנכבד וחייב נידוי. ועל כל יודעידת ודין מוטל ללבוש בגדי נקם ולתבוע עלבון מה"ר מן, וכבודו במקומו יהא מונחעד שיבא אליהו עם משיח צדקנו, יאיר עינינו, ויוציא לאור משפטנו. נאום המתפלל בשלמאדרבנן ותלמידיהון, הצעיר והנבזה אליהו מנחם חלפן בן לא"א האלוף כמה"ראבא מרי זללה"ה, שמתעסק בחכמת הרפואה וויניזי"א, יום ד' כ"ב אלולש"י לפ"ק. 

ג. ועל דבר שקראו תגר על הגאון מהר"ר מן יצ"ו,באמרם שעבר על חרם ר"ת ומסכימיו שהוציא לעז על הגט, נראה לי שכל האומר דבר זהנקרא טועה בדבר משנה, מאחר דאיתא בתשובת מהרי"ק בסימן ל"ז, וז"ל:ומ"ש דבר פשוט הוא בעיני דבענין החרם שלא להוציא לעז על הגט שכבר תקנור"ת והסכימו עמו גדולי הדור וכו', עד ואמנם לפי הנלע"ד לא תיקן הגאון הנ"לאלא בדרך הוצאת לעז במילתא דלא פסיקא או שבא לקנטר ולפגום ואומר שהגט הוא פסול.אבל ת"ח שרואה בגט אחד פסול פשיטא ופשיטא דבזה לא דיבר ר"ת, דאדרבאמחוייב הוא לשאול על זה מפי הגדולים כדי לאפרושי מאיסורא, וזה דבר פשוט עד כי איןצריך להאריך כלל עכ"ל. ול"נ לפי מיעוט שכלי להוכיח מהלשון דהדין עמו,דלשון מוציא לעז משמע דבר שהוא שקר או לכל הפחות מילתא דלא פסיקא כמו שכתבמהרי"ק ז"ל. וראיה ממה שאמרו רז"ל פרק כל היד ומביאו הטור אורחחיים סי' ג', ולא ישתין מעומד כדי שלא יתזו ניצוצות על רגליו ויראה ככרות שפכהונמצא מו ציא /מוציא/ לעז על בניו וכו'. א"כ משמע בהדיא דלשון מוציא לעז משמעדבר שאינו. עוד ראיה שכתב ג"כ מהרי"ק סימן פ"ד, וז"ל: חרםרבינו גרשון ותקנות אינם יכולים להפקיע קידושין, ואם עבר על התקנות וחרמים וקדשהמקודשת. א"כ שמע מיניה דרבינו גרשון לא גזר במקום שיש איסור א"א, ולפידברי הגאון מהר"ר מן הנ"ל לפי העדיות שהביא יש איסור א"א. לפיכךנ"ל שאותם אנשים שמוציאים הקול שהגאון הנ"ל עבר חרם דר"ת נקראיםמוציאים ש"ר, וראוי לנהוג בם דין מוציא ש"ר שקר. ומי שמחזיק אותו אושמוציא מפיו שהוא בחרם יוכל הגאון לומר אדרבא, כי ידוע ומפורסם הדין מי שמחרים אחדמישראל שלא כדין שהוא עצמו בנידוי, וק"ו בן בנו של ק"ו אם הוא ת"ח.ומחוייב יהיה מי שיהיה לפייסו, שאין לך ביוש יותר מזה. 

גם אני מסכים עם הגאון מה"ר מאיר יצ"ו, שר' מענדילור' פלק לא יטפלו בעסקי גיטין וחליצה וקידושין כל זמן שמהר"ר מן ומהר"ריהושע יצ"ו הם בחיים ויושבים בק"ק פראג, משני טעמים. חדא, שהם לפי הנשמעיותר גדולים מהם בשנים ובחכמה. השנית, מאחר שהם היו דרים שמה כמה שנים מקודם בואםהם לשם, נקרא הסגת גבול ויורדין עמהם עד לחיים כמו שכתב מהרי"ק ומהר"יזצ"ל ובסבת היום ערב ר"ה קצרתי. נאום הקטן שבתלמידים יעקב קלונימוס בןהגאון מהר"ר אליעזר ז"ל ממונטיינא

‍

‍